יִגָאֵל ידין מציע להוציא את הנח"ל מהשדות

סגן ראש הממשלה יִגָאֵל ידין. מאחוריו ראש הממשלה מנחם בגין ושר האוצר שמחה ארליך. ישיבת הכנסת, 27.9.1978. צלם יעקב סער, לע"מ

באוגוסט 1948 הוקמה יחידת הנח"ל - נוער חלוצי לוחם - יחידה שנועדה לשלב שירות צבאי והתיישבות חקלאית. עד 1980 הקימה היחידה למעלה מתשעים היאחזויות נח"ל שחלק גדול מהן הפכו במרוצת השנים ליישובים אזרחיים. במשך הזמן, עם ההתקדמות הרבה בהתיישבות החקלאית בישראל, החלו לעלות רעיונות שיש לשנות את אופי פעילותו של הנח"ל.

בנובמבר 1977, בוועידה ה-13 של ההסתדרות הכללית, נאם נציג ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי) יגאל בן-נון (לשעבר חבר "הפנתרים השחורים") וקרא להפנות את גרעיני הנח"ל להתיישבות קבע בערי פיתוח: "גרעינים אלה יהוו תשתית חברתית בריאה צעירה ודינמית שתקלוט מתיישבים מבחוץ ותהווה עתודה למנהיגות מקומית בעתיד".

מנהיג תנועת ד"ש, סגן ראש הממשלה יגאל ידין (שהיה אחראי לתחום שיקום השכונות), תמך בגישה שיש להפנות חלק מגרעיני הנח"ל לעיירות הפיתוח ושלח מכתב בעניין זה לשר הביטחון עזר ויצמן אליו צירף את נאומו של בן-נון (תיק גל-7824/9):

יש לציין שלימים שינה הנח"ל את אופי פעילותו והוא משתתף היום בפעילות קהילתית בעיירות פיתוח לצד המשך פעילותו בהתיישבות החקלאית.

"למה אמרת כי סיפרת רק חייך" - רחל המשוררת וזלמן שזר

היום, 20 בספטמבר 2016, מלאו 126 שנים להולדתה של רחל בלובשטין היא רחל המשוררת.  סיפורים רבים נקשרו לדמותה המיתולוגית של המשוררת רחל. אחד מהידועים שבהם הוא סיפור קשריה עם זלמן שזר, לימים הנשיא השלישי של מדינת ישראל.  האם היה זה רומן אהבה בין גבר נשוי לאישה  בלתי נשואה כפי שנטען, או אולי יחסי קרבה אפלטוניים שנבעו מהחיבה ההדדית ומתחומי העניין המשותפים כפי שאומרים אחרים? קשה לדעת. אולם תהיה אשר תהיה האמת, ברור שבין השנים שררו יחסי קרבה הדוקים, וכי תרומתו של זלמן שזר להתפתחותה הספרותית של רחל הייתה עצומה. שזר הוא במידה רבה האחראי לכך שרחל בלובשטיין מוכרת היום כ"רחל המשוררת"; הוא דאג לפרסם לעתים קרובות שירים ורשימות ספרותיות שכתבה במוסף התרבות של העיתון "דבר", תרגם משיריה ליידיש ופירסמם בעיתונות יהודית באמריקה וערך את ספרי שיריה.
לרגל צאת ספר שיריה הראשון, "ספיח" ב-1927, כתב שזר פתק לרחל וביקש ממנה לשלוח לו משיריה לפרסום בעיתון:

רחל יקירה, לכבוד "חג הספיח"  החלטתי לשנות את דברנו [העיתון "דבר"] ולהביא במוסף זה את "ספר שירי". ובתור בן זוג לו הייתי רוצה להביא את הזמר "לך ועליך". שלחי נא אותו לי, כי זמר זה איננו אתי. מברכך כל היום, ז.

     ב-2013 פרסם ארכיון המדינה באתר האינטרנט שלו צרור מכתבים שכתבה רחל המשוררת לידידתה שולמית קלוגאי ונמצאים באוספיו. במכתבים עולה מדי פעם שמו של זלמן רובשוב (שזר). רחל שמחלתה הלכה והחמירה עברה משברים קשים ושבה וספרה לידידתה על החלטתה להפסיק ולכתוב שירים. מן המכתבים עולה שמי שהשפיע עליה להמשיך ולכתוב היה זלמן רובושוב. הנה למשל קטע ממכתב לשולמית ובו היא מספרת על זלמן שמגיע לביתה ושולה ממחברתה "איזה דג קטן" (שיר)   ( המכתב משנות העשרים המאוחרות):

   המשוררת רחל נפטרה ב-16 באפריל 1931. היא נפטרה אלמונית למדי, אולם בשנים שבאו לאחר מכן הלך והעצים המיתוס של "רחל המשוררת", והוא חי וקיים עד ימינו. מי שתרם רבות לטיפוח המיתוס היה זלמן שזר שלא הפסיק להתאבל על מותה עד יומו האחרון, והרבה לכתוב ולדבר על רחל. הנה למשל שיר שכתב ב-20 בנובמבר 1949 בשכבו בבית החולים בילינסון כפרפרזה על שירה "רק על עצמי לספר ידעתי":

למה אמרת כי ספרת/רק חייך/ורק סודותיך הסתרת שם/ודי. הנה בקרני היום רך שיריך/והנה: שמרת שם,שזרת שם/חיי

משתתפי הלוויה של המשוררת רחל ליד קברה בקבוצת כנרת, 17 באפריל 1931. עומד מימין לקבר זלמן רובשוב (שזר). ארכיון העבודה, מכון לבון

לאו לסמן והשבויים הרומנים - יומן המלחמה של לאו לסמן

בין אוסף התמונות ביומן המלחמה של לאו לסמן מופיעות מספר תמונות יוצאות דופן, המציגות שבויי מלחמה רומנים שהובאו לעבודות באזור בו הוצב הרג'ימנט של לסמן, באזור אלזאס בסתיו-חורף 1916-1917. יחידתו של לסמן, רג'ימנט ארטילרית השדה מספר 103 הועבר מחזית הסום לגזרה השקטה (יחסית) באלזאס, מדרום לעיר מילהאוזן/מילוז (שמה של העיר בגרמנית/צרפתית) וקרוב לגבול השווייצרי.

כניסתה של רומניה למלחמת העולם הראשונה מוגדרת כאחת הטעויות האסטרטגיות הגדולות של המלחמה - בטווח הקצר.

לרומניה היו שאיפות טריטוריאליות באזורים השייכים לאוסטריה-הונגריה (טרנסילבניה, שהייתה אז חלק מהונגריה). מלך רומניה, פרדיננד הראשון היה קרוב משפחתו של הקייזר וילהלם השני, קיסר האימפריה הגרמנית (אשתו, הנסיכה מריה מאדינבורו, הייתה נכדתה של המלכה ויקטוריה ופנתה לקייזר הגרמני, למלך בריטניה הגדולה ג'ורג' החמישי ולצאר ניקולאי בשמם הפרטי - כיאה לבת דודה ראשונה...) ונטה לצד גרמניה, אך שוכנע לתמוך במעצמות ההסכמה - בריטניה, צרפת ורוסיה, מאחר והן תמכו בשאיפותיה הטריטוריאליות של רומניה על חשבון אוסטריה-הונגריה.

פרדיננד הראשון מלך רומניה/וויקיפדיה

מריה מאדינבורו, מלכת רומניה/וויקיפדיה

הרומנים התמהמהו בהחלטתם ולבסוף הכריזו מלחמה על אוסטריה-הונגריה וגרמניה ב 27 באוגוסט 1916. הרומנים האמינו כי אוסטריה על סף התמוטטות לאחר שהוכתה במתקפה רוסית אדירה שהחלה ביוני, מתקפה שכונתה "מתקפת ברוסילוב". המתקפה, שכונתה כך עם שם מתכננה ומפקדה הגנרל הרוסי אלכסיי ברוסילוב, גרמה לאבדות עצומות ואבדן שטחים רבים לאוסטריה (כמעט מיליון הרוגים ושבויים ופריצה של הרוסים להרי הקרפטים – איום ישיר על הונגריה עצמה). המתקפה באה בתיאום מתקפת הסום הבריטית, קרבות ורדן ומתקפה איטלקית מוצלחת ליד נהר האיזונצו. סדרת מתקפות אלו גרמו למשבר חמור בגרמניה ואוסטרו-הונגריה ומתחו את משאביהן עד הקצה. באווירה כזו, היה נראה לרומנים כי אם יכנסו למלחמה בצד מעצמות ההסכמה, הם יזכו בקלות בשאיפותיהם הטריטוריאליות. זו הייתה טעות חמורה. המתקפות לא הגיעו לכלל הכרעתה של גרמניה. המתקפה הרוסית איבדה הרבה מעוצמתה והחלה להיבלם ע"י מתקפות נגד גרמניות מוצלחות (הגרמנים החלו לפקד ישירות על יחידות אוסטריות ושיפרו את יכולתם), מתקפת הסום לא השיגה את יעדיה ועלתה באבדות רבות והאיטלקים נבלמו. 

הרומנים פלשו לטרנסילבניה בסוף אוגוסט 1916 והגרמנים (וכן כוחות משאר מעצמות המרכז - גרמנים, אוסטרו-הונגרים, בולגרים ואף יחידה טורקית גדולה), בפיקודו של שר המלחמה ומפקד הצבא שהודח ע"י הקייזר, הגנרל פון פלקנהיין (עליו כתבנו בפוסט קודם), תקפו משלוש כיוונים שונים – מהדרום (בולגריה), מהמערב – מהונגריה ומהצפון – מפולין, באמצע ספטמבר ועד ינואר 1917 כבשו את בוקרשט והשתלטו על רובה של רומניה. רומניה לא נכנעה והמשיכה להחזיק מעמד בשטח בוקובינה – מולדביה של היום. במאי 1918, לאחר הסכם ברסט-ליטובסק בין הבולשביקים למעצמות המרכז, חתמו הרומנים על הסכם בוקרשט בו נכנעו לגרמניה אך ב 10 בנובמבר 1918 שבו הרומנים והכריזו מלחמה על גרמניה – יום לפני סיום המלחמה. בסופו של דבר, לטווח הרחוק, רומניה זכתה ברוב השטחים אותם רצתה בהצטרפותה למלחמה, למרות שהובסה במלחמה - בשל השתייכותה לצד המנצח.

עשרות אלפי שבויים רומנים נפלו לידי הגרמנים ואלו, בשל המחסור החמור בכוח אדם שגרמה המלחמה, העסיקו שבויים רבים בעבודות שונות. השבויים המצולמים הועסקו (כנראה) בעבודות ביצורים (שבויים רוסיים רבים הועסקו בבניית את "קו הינדנבורג" – קו הביצורים החדש של גרמניה, שנבנה בחורף של 1916-17), עבודה שחשפה אותם לסכנה רבה מהפגזות והתקפות צרפתיות. ואכן, ההערכה היא שכ 30 אחוז מן השבויים הרומניים מתו בשבי הגרמני כתוצאה ממחלות והתנאים במחנות. עפ"י הכתוב ביומנו, לסמן היה אחראי על השבויים הרומנים לזמן מסוים. הוא גם גילה כמה שבויים יהודים בין השבויים הרומנים וצילם אחד מהם.

מוסיקאים מבין השבויים הרומנים, טגסדורף (אלזאס) נובמבר 1917

שבוי יהודי-רומני - מתרגם, טגסדורף (אלזאס), נובמבר 1917

שבוי רומני, זסינגן (אלזאס), פברואר 1917

קבוצת שבויי מלחמה רומנים שהועבדו בקבוצת עבודה בטגסדורף (אלזאס), נובמבר 1917

גם למנהיגים כואב לפעמים הגב......כשבן-גוריון הציע לקנדי את שיטת פלדנקרייז

פגישות בין ראש ממשלת ישראל לשגריר ארצות הברית בישראל הם תמיד כלי חשוב מאוד להעברת מסרים בין מנהיגי שתי המדינות. הדיווחים על השיחות האלו דנים אפוא בדרך כלל בעניינים "ברומו של עולם". אולם לא תמיד כך. הרי גם מנהיגים הם בני אדם וסובלים מבעיות בריאות שמטרידות את כלל האנושות - למשל כאבי גב.....

שגריר ארצות הברית וולוורת ברבור סוקר משמר כבוד של חיילי צה"ל, לע"מ

בפגישת היכרות שקיים ראש הממשלה בן-גוריון עם השגריר האמריקני הנכנס וולוורת ברבור ביוני 1961, הוא טען שבעבר הוא סבל מאותם כאבי גב כרוניים שמהם סובל הנשיא האמריקני ג'ון קנדי. "הזקן" לא הסתפק בכך והציע לשגריר להציע לקנדי לקבל טיפול מד"ר משה פלדנקרייז, שהמציא שיטת טיפול אורטופדית, ולדבריו "בתרגילי גוף מיוחדים ריפא אותו כליל". מהדיווח שהעביר משרד החוץ לשגרירות בוושינגטון אף הסתבר שראש הממשלה פנה ביזמתו לד"ר פלדנקרייז, והציע לו לטפל בנשיא האמריקני משום לדעתו הוא "עשוי לעזור לו ולעשות ממנו ממש אדם חדש מבחינת המרגש הפיזי כפי שזה קרה לגבי ראש הממשלה עצמו". הפעם ראש הממשלה באמת "הפנה את הגב" לנשיא האמריקני, אבל מכוונות טובות...