42 שנים להסכם הפרדת הכוחות עם סוריה - נשיא מצרים סאדאת פועל להשגת הסכם

מלחמת יום הכיפורים הייתה מהנוראות שבמלחמות ישראל. אולם הזעזוע שגרמה המלחמה התניע תהליכים מדיניים שסופם ששינו את פני המזרח התיכון. ב-18 בינואר 1974 חתמו הרמטכ"לים של צבאות ישראל ומצרים על הסכם הפרדת הכוחות בין שתי המדינות. יומיים קודם העביר נשיא מצרים סאדאת שדר נרגש לראש הממשלה גולדה מאיר: "עתה כשאני מדבר על שלום אני מתכוון לכך". גולדה השיבה לו בלשון דומה.  

מיד לאחר מכן החל מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר במאמצים להביא להסכם דומה בין ישראל לסוריה שניהלו חילופי אש שעלו בקרבנות רבים. אולם המשא ומתן עם סוריה היה קשה ומסובך ולווה במשברים רבים כשברקע סכנת חידוש המלחמה. הנשיא סאדאת גילה מעורבות רבה ופנה בסוף ינואר בשדר אישי אל גולדה ודיין וביקש שישראל לא תערום קשיים בפניו בעולם הערבי ותקדם הסכם עם סוריה, משום "שהקרקע בשלה לכך".
ב-11 באפריל 1974, בעוד המשא ומתן נמשך וזוכה לתגובה עוינת בצבור בשל מלחמת ההתשה שניהלה סוריה, בצעה חוליית מחבלים פיגוע בקריית שמונה שבו נרצחו 18 ישראלים. הרצח חיזק את האווירה העוינת בישראל כלפי המשא ומתן עם סוריה. כחודש מאוחר יותר,  ב-15 במאי, נחרדה הארץ מפיגוע קשה נוסף; חוליית מחבלים שהגיעה מלבנון חדרה לעיירה מעלות, לכדה קבוצת תלמידים מטיילים מצפת והחזיקה בהם בתור בני ערובה. לאחר משא ומתן פרץ כוח של צה"ל לבית הספר שבו הוחזקו הילדים. בפריצה נתגלו כשלים והיא הסתיימה במותם של 21 תלמידים. רצח התלמידים במעלות חולל זעזוע בציבור והחליש עוד יותר את הנכונות לפשרות עם סוריה. ביום הפיגוע שלח סאדאת המודאג  שדר לראש הממשלה באמצעות מזכיר המדינה האמריקני קיסינג'ר שהעביר את השדר לגולדה דרך השגריר בוושינגטון שמחה דיניץ. בשדר, שנמסר לגולדה בפתקים, גינה נשיא מצרים את הפיגוע והביע תקווה שהוא לא יפגע במאמצי השלום. הנשיא המצרי הבטיח שכשיושג ההסכם "ישתף פעולה עם ישראל כדי להביא להפסקת פעולות רצח וחבלה".

חיילי צה"ל במהלך הפריצה לבית הספר במעלות, 15.5.1974. צילם: יעקב סער, לע"מ

.   ב-31 במאי 1974 חתמו ישראל וסוריה על הסכם הפרדת כוחות. האש בצפון פסקה ומאז ועד היום שורר למעשה שקט בגבול בין ישראל לסוריה. להלן השדר של סאדאת לגולדה מאיר:

 

9 במאי - תאריך סיום מלחמת העולם השנייה

ב 8 במאי 1945 נכנעה גרמניה הנאצית והמלחמה באירופה הסתיימה (המלחמה במזרח הרחוק נמשכה עד הודעת הקיסר היפני על כניעה ללא תנאי ב 15 באוגוסט וחתימת הסכם הכניעה במפרץ טוקיו ב 2 בספטמבר).

ברוב העולם נהוג לציין ב 8 במאי את סיום המלחמה - למעט ברוסיה ובמדינות שהיו בעבר חלק מברית המועצות. הסיבה לכך היא שטקס הכניעה לצבא הסובייטי התקיים יום למחרת, ב 9 במאי כאשר משלחת הכניעה הגרמנית נכנעה שנית - הפעם למרשל ברית המועצות גריגורי ז'וקוב. לקריאה נוספת על הכניעה של גרמניה הנאצית ניתן לקרוא כאן.

הגנרל אלפרד יודל חותם על מסמכי הכניעה בריימס, 7 במאי 1945/וויקיפדיה

בעבר פרסמנו מספר פוסטים בנוגע לסיום מלחמת העולם השנייה וכדאי להיזכר בהם היום:

1) בשנה שעברה פרסמנו את מכתביו של הנשיא חיים הרצוג להוריו בעת שירותו בצבא הבריטי. הרצוג שירת בכמה יחידות בריטיות במהלך המלחמה (ובכללם קצין מודיעין של דיביזיית המשמר המלכותית - איגוד של יחידות הפרשים השומרות על ארמון המלוכה הבריטי ונושאות בתואר הכבוד "משמר" - Guards). הרצוג סיים את המלחמה בדרגת מייג'ור (רב סרן בצה"ל) ומילא תפקיד של לוטננט קולונל (סגן אלוף בצה"ל).

חיים הרצוג בצבא הבריטי, 1944. 
צילם: דוד אלדן, לשכת העיתונות הממשלתית 

2) לפני שנתיים פרסמנו מכתב של הנשיא חיים הרצוג לאחר השתתף בכניעת קורפוס גרמני (גייס בצה"ל) ליחידתו - הקורפוס ה 30 בפיקודו של הגנרל הבריטי בראיין הורוקס.

הרצוג תיאר במכתביו את חוויותיו בצבא הבריטי - הפלישה לצרפת ב יוני 1944, שחרור פאריס באוגוסט  1944, הפלישה לגרמניה בדצמבר 1944 והלחימה עד סיום המלחמה במאי.

במלאת 35 שנים למותו של אורי צבי גרינברג: מכתבים המבטאים את השקפת עולמו הפוליטית

"נסו להתנהג כאדוני מדינה יהודית בעיר המלך דוד" כתב המשורר, איש תנועת חרות, אורי צבי גרינברג  (אצ"ג) ב-1965 לשרת החוץ גולדה מאיר. משפט זה של אצ"ג מייצג היטב את תפיסתו הפוליטית הנחרצת שבאה לידי ביטוי במספר מכתבים שכתב  למנהיגי המדינה. המכתבים שמורים באוספי ארכיון המדינה.

אצ"ג נולד בגליציה ב-1896. ב-1918 ניצל עם בני משפחתו בפוגרום בעירו למברג (לבוב). הרשמים הקשים מאותו אירוע ניכרים היטב בשירתו, שמבטאת כבר בשנות ה-20 את חזונו  שכל יהודי העולם יושמדו. ב-1923 עלה לארץ ישראל, אומץ על ידי ברל כצנלסון וכתב ב"דבר". ביקורתו הקשה על דרך התמודדותו של היישוב עם מאורעות תרפ"ט (1929) יצרה  קרע בינו לבין תנועת העבודה, שהחריף ככל שהעמיקה ביקורתו על ההבלגה של הנהגת הישוב. אצ"ג הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והיה למשורר של התנועה. תחושות האשמה הקשות שליוו אותו מאז נספו הוריו בשואה קיבלו ביטוי בספרו האחרון רחובות הנהר (1951). לאחר הקמת המדינה נבחר לחבר הכנסת הראשונה מטעם תנועת חרות.  ב-1957 זכה בפרס ישראל. את שירתו תפס אצ"ג כמשימה וככלי  "להביע את תורת היהודי הפראי ואת המצב הקסטרופלי של האומה" (כפי שכתב במניפסט "כלפי תשעים ותשעה").

 

במכתבו האמור לגולדה  התייחס אצ"ג לתקריות בגבול ירדן ב-1965, ובעיקר לשאלת ההסכם בעניין הריבונות בהר הצופים. מנהיגי המדינה עשו מאמצים רבים כדי לשמר את מעמדה של ישראל בשטח המפורז בעוד הירדנים פעלו באופן מתמיד לכרסום במעמד ישראל בשטח. בעקבות הדרדרות המצב באזור בראשית 1965, שיגר נציג ירדן באו"ם מכתב תלונה ליושב ראש מועצת הביטחון ובו ביקש שמזכ"ל האו"ם ישלח נציג לחקור את המצב במקום. גולדה עמדה על הצורך לקדם את המשלחת מטעם האו"ם בדרך חיובית ולהביע נכונות לשקול את המלצותיה אך התעקשה להקפיד על העיקרון שנשמר עד כה בקפידה, שלמתחם הר הצופים לא ייכנס איש או"ם. בחששו שהאו"ם זומם לקחת מישראל את הר הצופים כתב אצ"ג מכתב זה לגולדה. הוא ביקש ממנה לראות בשליחות האו"ם מזימה מסוכנת שיש להדוף בכל הכוח משום שמאחוריה עומד למעשה ניסיון להפקיע משלטונה של ישראל אזורים בירושלים החיוניים לביטחונה. נסיגת ישראל מהם תביא להתמוטטות שליטתה בירושלים ולאובדן העיר עבור מדינת ישראל:



אורי צבי גרינברג אל גולדה מאיר , 2 בפברואר 1965, חצ-4309/15

 כדרכה כתבה גולדה את תשובתה בכתב יד על גבי הפנייה. מאוחר יותר שלחה את תשובתה בדפוס: "לא ברור אם באמת ישנה מזימה, אבל אם ישנה היא לא תקום ולא תהיה":

תשובת השרה גולדה מאיר לאורי צבי גרינברג, 4 בפברואר 1965, חצ-4325/7

 

ברוח אותם דברים הוסיף והמליץ בפני שרת החוץ, במכתב נוסף בהמשך אותה שנה,  להתנגד להצעת החלטה באו"ם בדבר הכנסת כוחות או"ם לאזור המפורז בהר הצופים:

"הלכנו פעם צעד בצעד אחרי 'הכיוון הטוב' של המנדטור הבריטי, אחרי הפיתוי הבלפורי...עד אשר הגענו בסיוע ההבלגה...ובתום לב, להתרוקנות תוכן ההגשמה של כל סעיפי המנדט להקמת הבית הלאומי, והצילה אותנו דווקא ההתנהגות, שהיה בה משום הפיכת כל מושגי העבר של ההליכה בקו הבריטי המרמה...אנחנו היינו מסייעים לביטולה של הצהרת בלפור בהתנהגותנו...הפעם...אנו...מסייעים בהתנהגות שלנו, פה במקום ובאו"ם,...נופיע סוף סוף על בימת האו"ם כמדינה, בכוח התודעה שאילו היא לא הייתה כאן בשטח הצר...לא תהיה דריסת רגל לשום מעצמה מערבית בשטח הזה שכולו ערבי ו'יודן ריין'. עלינו הפעם להתחיל להשמיע דברנו בקול כזה שעוד לא השמענוהו. להצביע נגד ההצעה! בבטחון! אם לא נצא...שאנו מתכחשים לזכותנו לאפשרות קיום מדינה יהודית כאן...שאין לנו תביעות טריטוריאליות בארץ ישראל כולה..." (י"ח כסלו תשכ"ו\ חצ-130/4331/13).

התכתבות זו היא המשך טבעי לתפיסתו הפוליטית של אצ"ג, אותה ביטא כבר ב-1949, אז חבר כנסת, במכתב שכתב לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון נגד פתיחת הדרך מהעיר העתיקה לבית לחם:



אורי צבי גרינברג לראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון, 1949, ג-5383/6

 

 

נאמן לשיטתו חתם אורי צבי גרינברג לאחר מלחמת ששת הימים על העצומה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

בצד מכתביו של אצ"ג שעוסקים בסוגיות פוליטיות ואקטואליות שמורה בארכיון המדינה גם התכתבות שלו עם רחל ינאית בן-צבי, שמטבע הדברים מציגה אותו באור אישי יותר. 2 מהמכתבים, מ-1954, מובאים כאן. במכתביו מבשר אצ"ג לרחל ינאית ולנשיא בן-צבי על הולדת בתו. שבוע לאחר מכן הוא כותב לה שעלה לקברו של דוד המלך בהר ציון ושם נתן לבתו את השם רבקה חבצלת לבציון. הוא מודה לרחל על דבריה על ספרו רחובות הנהר באמרו: "נדמה לי שאפשר לקרוא בו בעיניים סגורות ובלב פתוח. אשרי איש שאת בכיו לא שכח – אמרתי באחד השירים".

מכתבי אורי צבי גרינברג לרחל ינאית בן-צבי, 1954, פ-2118/11

 

 

 

 

 

חתימת חסיד אומות העולם היפני, סמפו סוגיהארה, על דרכון הנמצא בארכיון המדינה

ביום חמישי האחרון צוין יום השואה והגבורה וזו ההזדמנות להציג לקהל הרחב פריט מעניין מאוצרות ארכיון המדינה, הקשור בסיפור השואה וההצלה.

בפוסט קודם, על מבצע "בצר" במהלך מלחמת העצמאות, הצגנו את אוסף הדרכונים ותעודות המסע של עולים הנמצא בארכיון המדינה. באוסף נמצאים פרטים נוספים וגם הם מעניינים מאוד.

אחד מהפריטים באוסף מציג את חתימתו של חסיד אומות העולם,  סגן הקונסול היפני בעיר קובנה ב 1940, צ'יאונה (סמפו) סוגיהארה (Chiune Sugihara), על תעודת מסע. סוגיהארה חילק ויזות מעבר ליפן לכ 6000 יהודים. תעודות אלו אפשרו קבלת ויזות מעבר למדינות נוספות וסייעו להצלתם של מקבלי התעודות. הוא זכה לתואר "חסיד אומות העולם" מ"יד ושם" בשנת 1984 ונפטר ב 1986.

צ'יאונה סמפו סוגיהארה/וויקיפדיה

בעקבות החשיפה התקשורתית לה זכה השנה סוגיהארה בערוצי התקשורת בישראל בחרנו להבליט שנית את חלקו במסע הצלת יהודי השואה.

להרחבה על פעילותו של סוגיהארה ניתן לקרוא באתר "יד ושם" 

או בפודקאסט של יובל מלחי על יפן והיהודים במלחמת העולם השנייה. 

חתימתו של צ'יאונה סמפו סוגיהארה על דרכון זמני 

33 שנים להשבעת חיים הרצוג לנשיא השישי

חיים הרצוג נשבע אמונים כנשיא המדינה, משמאל הנשיא הקודם יצחק נבון ויושב ראש הכנסת מנחם סבידור, 5.5.1983, צלם הרמן חנניה, לע"מ

ב-5 במאי 1983 הושבע חיים הרצוג לתפקיד נשיא המדינה והחל את כהונתו בת עשר השנים – שתי קדנציות של חמש שנים. לציון אירוע זה אנו מביאים תיעוד העוסק באחת הפרשיות החשובות בהן עסק כנשיא: שאלת החנינה לאסירי "המחתרת היהודית": 29 אנשים שנחשדו בשורה של מעשי טרור נגד ערבים בשטחים ושיאם רצח שלושה סטודנטים במכללה במזרח ירושלים. 15 מהם הורשעו בדין ושלושה מהם נדונו למאסר עולם בשל הרצח.

כנשיא עמד הרצוג בפני לחץ גדול מצד חלק מאנשי הימין שיחנון מיד, ללא משפט, את כל אסירי המחתרת. אולם עמדתו של הרצוג הייתה שהוא יכול לקצוב את עונשו רק של מי שסיים את כל ההליכים המשפטיים בעניינו ואשר הביע חרטה על פשעיו. מצד שני אנשי שמאל התנגדו לכל הקלה בעונשים שהוטלו בבית המשפט.

ב-11 במרס 1987 הביע חבר הכנסת יוסי שריד בפני הנשיא הרצוג את התנגדותו לקיצוב עונשם של אנשי המחתרת וטען שאלה שהשתחררו מהכלא מביעים תמיכה בפשעים שעשו. לאחר שבוע ענה לו הרצוג שהדיווח בטלוויזיה עליו התבסס שריד אינו מדויק: אף אחד משמונת האסירים שחנן לא חזר בו מדברי החרטה (תיק נ-406/44).

כאמור גם הצד שכנגד הפעיל אף הוא לחצים על הנשיא. ב-9 במאי 1988 פנה אליו הרב משה צבי נריה, אותו הכיר הרצוג כבר משנות ה-30, ודרש ממנו לחנון מיד את אסירי המחתרת שעדיין שהו בכלא. הוא הדגיש שעתה, לאחר שהרצוג נבחר לכהונה שנייה כנשיא הוא מסוגל לעשות זאת. ב-16 ביוני הכין הרצוג טיוטה למכתב תשובה בו הדגיש את פשעיהם של האסירים ששהו בכלא – רצח חפים מפשע. הוא גם הביע תמיהה על שהרבנים שפונים אליו בשל מצוקת בני משפחות אסירי - קולם נדם עד כה לגבי מצוקתם של שאר משפחות האסירים (תיק נ-406/2).
בסופו של דבר השתחררו אחרוני אסירי המחתרת ב-1990.

התעודות השונות נאספו עבור כרך ההנצחה לחיים הרצוג שניתן לעיין בו ללא תשלום באינטרנט:

http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=95165889

יום הזיכרון לשואה ולגבורה – השפעתו של משפט אייכמן על היחס לשואה ולמחולליה בישראל ובעולם

בערב יום השואה 2016 ניתן בהחלט לומר ששורר קונצנזוס רחב ביחסה של החברה היהודית בישראל לנושא שואת יהודי אירופה שנתפסת כגורם מאחד בין כל הזרמים הפוליטיים והרעיוניים. אולם לא כך היה בשנותיה הראשונות של המדינה. בשנות החמישים ראו את הנספים במידה רבה כמי שהלכו 'כצאן לטבח' והשואה הייתה מוקד לחילוקי דעות ולפולמוסים.

במאי 1960 הצליחו שליחי המדינה ללכוד בארגנטינה את אדולף אייכמן, האיש שמילא תפקיד מרכזי בגרמניה הנאצית במבצע השמדתם של שישה מיליון מיהודי אירופה, והעבירוהו לישראל כדי להעמידו בה לדין. משפטו של אייכמן נפתח ב-11 באפריל 1961 וב-15 בדצמבר גזר עליו בית המשפט עונש מוות. לאחר שערעורו ובקשת החנינה שלו נדחו הוצא אייכמן להורג בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1962.

     מראה כללי של אולם בית המשפט בעת משפטו של אדולף אייכמן. בתא הזכוכית הנאשם. עומד ומצביע בידו על הנאשם התובע גדעון האוזנר. לשמאלו הסנגור רוברט סרווציוס, ארכיון המדינה

מעצרו של אייכמן ומשפטו היו מעין קו פרשת המים בתחושותיהם של ניצולי השואה ובהתייחסותה של החברה הישראלית לשואה ולקרבנותיה. חודשים רבים עמד המשפט במוקד תשומת לבה של החברה הישראלית, היה לנושא העיקרי בכל העיתונים וזכה לסיקור מקיף בשידורי הרדיו. לראשונה נחשף הציבור הישראלי למלוא הסבל של הקרבנות, למצוקתם, לתחושת חוסר האונים שלהם ולמאמציהם לשרוד ולשמור על צלם אנוש. הוא היה אפוא למעין חוויה מטהרת שבעקבותיה חשו לראשונה ניצולי השואה שזעקתם נשמעת ומובנת, ושואת יהודי אירופה נעשתה לעניין מאחד בחברה הישראלית.

כחודש לאחר תחילת משפטו של אייכמן דיבר התובע במשפט גדעון האוזנר על המשפט בכנס מרצים שיזם מרכז ההסברה. בסוף דבריו שיתף האוזנר את המאזינים בציטוטים מתוך מכתבים שקיבל מקשת רחבה של אנשים ובהם ילדים צעירים וניצולי שואה. בציטוטים שהביא נחשף עומק התמורה שחוללה פרשת אייכמן בהלכי הרוח בציבור. הנה שני קטעים מתוך דבריו:

         רישום בעיפרון מאת בני עדן של התובע גדעון האוזנר טוען בבית המשפט בעת משפטו של אדולף אייכמן. לידו הסנגור רוברט סרווציוס.  ארכיון המדינה

אולם השפעתו של משפט אייכמן על היחס לשואה ולמחולליה חרג הרבה מעבר לגבולות ישראל. ביטוי נאמן לכך ניתן בטבלה שהוצגה לשרת החוץ גולדה מאיר ביולי 1961 ובה נתונים על מספר ההליכים נגד פושעים נאצים בתקופה שלפני המשפט, ובשנה שלאחר הבאתו של אייכמן לישראל. הטבלה מלמדת שבשנה שלאחר לכידתו של אייכמן והבאתו לישראל חלה עלייה דרמטית במספר המעצרים של פושעים נאצים בגרמניה ובאוסטריה - מ-41 בשנתיים שקדמו למעצרו של אייכמן, ל-86 בשנה שלאחר מעצרו. כמו כן מדווח על עלייה ניכרת בשנה זו במספר המשפטים וגזרי הדין בגרמניה ובארצות אחרות (מ-16 ל-39), בהוצאה לפועל של גזרי דין מוות ובתהליכי הסגרה של פושעים נאצים. עלייה משמעותית חלה גם במספר ההתאבדויות של פושעי מלחמה נאצים ובטיהורים מאלמנטים נאציים בגרמניה המערבית.