ירידה לצורך עליה

בעוד כחודש יעלה ארכיון המדינה את האתר החדש שלו. עד אז, אפשר לבקר באתר הישן, ולהתרשם שיש מקום לשיפור.

במרץ 2012 קבעה ממשלת ישראל שעל ארכיון המדינה לבצע שורה של צעדי רפורמה, על-מנת לעמוד במשימות ראויות לארכיון במאה ה-21. גולת הכותרת היא הוצאת תיקי האוספים מן המחסן לאתר אינטרנט שבו כל מבקר מחפש, מוצא, וקורא (או מקשיב, או צפוה).  ואכן, מאז ננקטו שורה של צעדים, ובוצעו שורה של משימות, שנועדו לאפשר את רעיון הארכיון המקוון. 

בשבועות הקרובים יהיה עלינו להתמקד בלעדית בהכנות המרובות והמורכבות למעבר לשיטת עבודה מקוונת. בתקופה זאת יהיה עלינו להמעיט או לחדול מפעולות שאינן תורמות ישירות למשימה הראשית - כולל העלאת חומרים לבלוג. אנחנו מקווים לחזור במשנה מרץ בערך בראשית מאי. עד אז אנו מבקשים את סבלנות הקוראים. 

"...אדם ללא עבר, אין לו הווה ועתידו לוט בערפל..." - גם ובעיקר בתחום החינוך - 36 שנה לפטירתו של יגאל אלון

"...כדי לבנות חברת מופת צודקת שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות..."
 

[דברי יגאל אלון בטקס חלוקת פרסי ישראל בשנת הכ"ה למדינה]

ב-29 בפברואר 1980 נפטר יגאל אלון. אלון מילא בחייו תפקידים רבים בהם: מפקד הפלמ"ח במלחמת העצמאות, שר העבודה, שר הקליטה, סגן ראש הממשלה ושר החוץ. בין השנים דצמבר 1969 ועד יוני 1974 כיהן יגאל אלון כשר החינוך והתרבות. במסגרת תפקידו נדרש אלון לעניין החינוך השוויוני והקטנת הפערים בין הפריפריה למרכז – עניינים שנמצאים במקום מרכזי בסדר היום הלאומי כאז כן היום.

יגאל אלון דגל בהעמקת האינטגרציה בחינוך בקרב תלמידים מאוכלוסיות שונות. לשם כך הרחיב מאוד את גני הילדים בגיל הרך, תמך בפתיחת חטיבות ביניים ובהרחבת אפשרויות הבחירה של התלמידים לבחירת מקצוע לימוד לבחינות הבגרות במטרה להעלות את אחוזי ההצלחה. בתחום הלימודים הגבוהים הוא הקים את האוניברסיטה הפתוחה, מהלך שנועד לפתוח את שערי האקדמיה גם לאוכלוסייה שהתקשתה להגיע לימודים גבוהים בעבר.

במלאת 36 שנה לפטירתו של יגאל אלון, מפרסם ארכיון המדינה תעודות אחדות מפעילותו כשר החינוך ומציגות את גישתו החינוכית, ובכלל זה את המקום החשוב שנתן אלון בסדר העדיפויות שלו לנושא האינטגרציה בחינוך בעת שכיהן כשר החינוך והתרבות.

איש של ערכים - פעולה למען צמצום הפערים בחינוך

יגאל אלון, חבר קיבוץ גינוסר, נתן מקום חשוב לחינוך לערכים במערכת החינוך. בתשובה למכתבה של מורה ותיקה מירושלים שהביעה דאגה מהידרדרות שהיא מזהה בקרב הנוער (תעודה 1, ג-8043/13), השיב שר החינוך: "עם כניסתי למשרד החינוך והתרבות, התברר לי כי אמנם נוצר פער בין הדגש שאנו שמים בתחומי ההוראה לעומת הדגש המושם בחינוך לערכים" (תעודה 2,ג-8043/13). הוא הבטיח לפעול לתיקון המצב. ערך רב חשיבות בתפיסתו החינוכית היה צמצום הפערים הקיימים.

יגאל אלון, היה בין היוזמים והמפתחים של האינטגרציה החברתית בתחום החינוך. הוא שאף לצמצום פערים ופעל לביטול הקשר שבין הישגים בלימודים למוצא עדתי. הוא ראה במערכת חינוך מפותחת גמישה ושיטתית, כאחת המסוגלת לגלות כישרונות נעלמים ולהעלות שכבות 'בלתי צפויות' להישגים לימודיים, ללא קשר למוצאן העדתי. בטיוטה לחוברת: 'החינוך בשנות השבעים - מדיניות בהגשמתה' שחיבר אלון נאמר בין היתר כי אסור באיסור חמור שעתידו ההשכלתי והתרבותי של הילד יהיה מותנה ברמת ההכנסה של הוריו וכי מערכת חינוך מתקדמת חייבת לתרום תרומה מכרעת לאינטגרציה החברתית. (תעודה 3 ג 5963/2)

מגישת 'חינוך שווה לכל' לגישת 'מתן הזדמנויות שוות בחינוך'

אלון האמין בהכרח בגישה שוויונית בחינוך. עם זאת הוא אמר שאין למנוע בשם השוויון את התקדמותם של המוכשרים. הוא גרס שיש לעשות הכול כדי לקדם את המתקשים אך לא על חשבון האטת התקדמותם של בעלי הכשרונות. אלון ראה בשוויון כזה תהליך רגרסיבי מעיקרו שסופו לפגוע לא רק ביחיד המוכשר אלא בחברה כולה. שר החינוך האמין בטיפוח ועידוד התפתחותו של היחיד בהתאם לפוטנציאל הטבעי שלו. הוא פעל כדי לעבור מהגישה של "חינוך שווה לכל" שהייתה נהוגה עד אז והתעלמה מייחודו של הפרט, לגישה המדברת על "מתן הזדמנויות שוות בחינוך". [יגאל אלון, 'כלים שלובים', תש"ם, עמ' 363]

פתיחת שנת הלימודים במערכת החינוך. בצילום, שר החינוך יגאל אלון וראש עיריית לוד צבי איצקוביץ' במהלך ביקור בבית הספר היסודי "דוד רמז" בלוד, צילם משה מילנר, 1 בספטמבר 1971

המטרה: השכלה גבוהה לכולם - האוניברסיטה הפתוחה גם בישראל.

במסגרת מאמציו לצמצום הפערים בהשכלה, שאף אלון ליצור מערכת שתיתן הזדמנות שווה גם לאוכלוסייה בוגרת שרוצה לרכוש השכלה גבוהה, ועד ולאותה העת התקשתה להשתלב במערכת ההשכלה הגבוהה הקיימת. הוא ביקש להביא את ההשכלה הגבוהה גם לפריפריה. למשל ב-1970 כתב לנשיא האוניברסיטה העברית אברהם הרמן בעניין הקמת מוסד להשכלה גבוהה לסטודנטים יהודים מחו"ל "לא בירושלים, אלא בגליל, בטבריה או בצפת" (תעודה 4, ג-8041/12). לשם כך החליט אלון, בניגוד לקודמו זלמן ארן, שמשרד החינוך והתרבות ייטול אחריות מלאה לניהול חיי היום יום במוסדות להשכלה גבוהה, כפי שהודיע בישיבת המועצה להשכלה גבוהה בפברואר 1970 (תעודה 5, ג-8041/12)

גולת הכותרת של פועלו להפצת ההשכלה הגבוהה הייתה הקמת האוניברסיטה הפתוחה. אלון שלמד בבריטניה בראשית שנות השישים, אימץ ממדינה זו את רעיון האוניברסיטה הפתוחה שנוסדה בה באמצע שנות השישים, וקצרה הצלחות בתוך זמן קצר. אוניברסיטה מסוג זה, המופעלת על-ידי התכתבות והתכנסויות מקומיות ואזוריות ללמידה, תורמת תרומה חשובה ביותר לדמוקרטיזציה של ההשכלה הגבוהה. במיוחד כאשר עומדות לפתחה אפשרויות בלתי נדלות להשכלת מבוגרים בכל גיל ובכל עת. "...הנהגת האוניברסיטה הפתוחה בישראל תאפשר להעמיק את התשתית התרבותית-ההשכלתית של חברתנו ההטרוגנית והמפוצלת לארצות מוצא, שבטים ועדות...היא תפתח אופקים חדשים לקבוצות מבוגרים שונים מבני הארץ שמסרו רוב זמנם לשירות חלוצי ולאומי ולא נתפנו בנעוריהם לקנות תורה ודעת..." אמר. (מתוך: 'כלים שלובים', עמ' 377). בטיוטה לחוברת:'החינוך בשנות השבעים - מדיניות בהגשמתה' כתב: "...כשלעצמי התרשמתי עמוקות מ"האוניברסיטה הפתוחה" בבריטניה, אשר תוך זמן קצר ביותר הצליחה להכות שורשים בחברה האנגלית וזכתה במוניטין אקדמי גבוה וחשוב..." (תעודה 6 - ג 5963/2)

האוניברסיטה הפתוחה הוקמה בישראל ב-14 באפריל 1974, וב-17באוקטובר 1976, החלו הלימודים בה. כיום נחשבת האוניברסיטה לגדולה בארץ מבחינת כמות הסטודנטים הלומדים בה.

גישתו של יגאל אלון בשדה החינוך הייתה גם ביטוי לאישיותו וליחסו האנושי והחם לכל אדם באשר הוא אדם. עדות לכך היא פנייה של סטודנטית לתואר ראשון [פרטים מזהים הושמטו] שביקשה לראיין את שר החינוך והתרבות (במסגרת עבודת גמר לתואר ראשון). אלון בתגובה ביקש לזמנה ללשכתו.(תעודה 7 - [ג/5948/6).

 

"לתקנת בנות ישראל בגולת פרס" - מאבק הנשים הוכתר בהצלחה

איראן, מסתבר אינה רק שם נרדף לבעיית התחמשות גרעינית ומוקד למתיחות בינלאומית. פרק נשכח בתולדות יהדות איראן מציג בפני המתעניין סיפור מרתק הכורך יחדיו יהדות מסורתית הנצמדת למסורת אבות בכל הנוגע לדיני אישות מחד ונשים יהודיות באיראן שאינן משלימות עם המצב מאידך. 

בשנות השישים היו הנשים היהודיות באיראן מאוגדות בארגון משלהן שהיה מסונף לאיגוד הנשים באיראן מחד, ולאיגוד העולמי של נשים יהודיות שכלל בתורו, כמובן, גם את ארגוני הנשים בישראל, מאידך.

בתיק מספר נ-807/8 בארכיון המדינה (כל המסמכים המופיעים בפרסום זה לקוחים מהתיק הזה) שמור דיווח על ביקורה של חוה כהן, יו"ר מועצת ארגוני הנשים בישראל, בטהרן בחודש מרס 1965 במסגרת ועידה שארגן האו"ם בנושא מעמד האישה (תעודה 1). באותה תקופה כבר התעוררה תסיסה בקרב הנשים היהודיות באיראן נוכח הצמדות עיקשת של הממסד הדתי המקומי לחוקי האישות היהודיים הקדומים והמחמירים מאוד – דבר שהביא לקיפוח בלתי נסבל של הנשים היהודיות בכל הנוגע לירושה, נישואין, גירושין ופוליגמיה. נשיאת ארגון הנשים היהודיות באיראן, הגב' שמסי הקמט ונשיאת המועצה בטהרן, הגב' מליהה קאשפי, שנפגשו עם הגב' כהן ועם הגב' רובנס, נשיאת המועצה העולמית של נשים יהודיות שהשתתפה גם היא בוועידה, אמרו לה כי הגיעו הדברים עד כדי העלאת הרעיון של פניה לשאה בבקשה ליתן רשות לנשים היהודיות להיעזר בערכאות המוסלמיות-שיעיות הליברליות יותר בנושאים אלו. גם ציר ישראל בטהרן באותן שנים, מאיר עזרי, שנטל מאוחר יותר חלק פעיל בישוב הקונפליקט, מדווח בספרו "מי בכם מכל עמו" (ספריית מעריב, הד ארצי, 2001, עמ' 363) על פגישה טעונה זו.

עם שובה לארץ פנתה הגב' כהן בעניין אל הראשון לציון, הרב יצחק נסים ואל שר הדתות, זרח ורהפטיג . כחצי שנה מאוחר יותר פנתה רעיית נשיא המדינה, הגב' רחל שזר אל הרבנות הראשית באותו עניין עצמו: בין המשתתפות בקורס הכשרת עובדים קהילתיים במדינות אסיה-אפריקה שהפעיל משרד החוץ (קורסים שהתנהלו במסגרת המדור לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ) ושנפגשו לשיחה עם רעיית הנשיא, היו גם נשים יהודיות מאיראן. הגב' שזר שמעה מהן על מצוקותיהן ובקשה להירתם לתיקון המצב. לבקשתה, פנו התלמידות עם שובן לאיראן אל ארגון הנשים היהודיות. הגב' מליהה קאשפי שלחה אל הגב' שזר מכתב המבהיר את עיקר הנושאים הבעייתיים: נישולה של האישה לחלוטין מכל ירושה לאחר מות בעלה, הנוהג לפיו יורשת בת לא נשואה רק עשירית מירושת הבנים בעוד הבת הנשואה מודרת לחלוטין מהירושה, הרשות הקיימת בידי הגבר לגרש את אשתו גם שלא בהסכמתה, פוליגמיה ונשואי קרובים. הגב' קאשפי הדגישה את חשיבות ההתייחסות לנושא בשל סמיכות הדברים לוועידה הבינלאומית של נשים יהודיות שתתמקד בנושא מעמד הנשים בהלכה היהודית, ומתוכננת להתקיים בשנה שלאחר מכן בלונדון  (תעודה 2). 

מלבד פעילותה של הגב' שזר שפנתה אל הרבנות הראשית, ובעיקר אל הראשון לציון, הרב יצחק נסים ואל שר הדתות זרח ורהפטיג במטרה למצוא מזור למצוקת הנשים, נרתמו לנושא גם הגב' רובנס בלונדון, והגב' סטנג, יו"ר מחלקת הנשים במגבית היהודית המאוחדת בניו-יורק. הן בקרו בטהרן, נפגשו עם ראשי ארגון הנשים היהודיות, ובהיותה בארץ, נפגשה הגב' רובנס עם הרב נסים. חילופי המכתבים בין הנשים: בירושלים, טהרן, לונדון וניו-יורק מצביעים על פעילותן בנושא שנתפס בעיניהן כדורש תיקון דחוף, על הצורך להיאזר בסבלנות רבה שכן התהליך איטי ורגיש מאוד ועל הצורך לשמור על חשאיות ועל כבודם של האישים הדתיים המעורבים בעניין. הגב' סטנג המדווחת לרחל שזר על הנושא כפי שהתרשמה ממנו בביקורה בטהרן, מדווחת כי הרבנות המקומית ובראשם הרב חכם ידידיה שופט, נרתעים מלבצע שינויים כה מהותיים בתקנות הנהוגות מדורי דורות ללא גיבוי, אישור והנחיות של הרבנות בישראל בכלל, ושל הרב הראשי לישראל בפרט (תעודה 3).

רחל שזר, 1964. מתוך ויקיפדיה

 במטרה למצוא סמכות חוץ-רבנית שתוכל לסייע, פנתה רחל שזר אל הפרופ' זאב פלק, חוקר ומרצה למשפט עברי, ששימש באותה עת כיועץ המשפטי של משרד הפנים. היא יידעה את הראשון לציון, הרב יצחק נסים, שהיה מעורב כבר בנושא, על פנייתה זו ובקשה ממנו כי יקבל לשיחה את פרופ' פלק, אחרי שזה יגיש לו את המלצותיו בנושא.

שזר פנתה  גם אל הרב הראשי האשכנזי, איסר יהודה אונטרמן בעניין. בדברי תשובתו מפרט הרב אונטרמן כמה תקנות הלכתיות הנהוגות ביהדות האמורות למנוע את המצב הקיים אצל נשות איראן היהודיות ומבין דבריו משתמעת פליאה על כי המצב באיראן אינו כך ו"ייתכן שבנקודה זו הנוהג במדינת איראן הוא אחר..." (תעודה 4).

מוקד הבעיה, כפי שעלה בדיונים עם פרופ' פלק ובהתכתבויות עם הגורמים השונים הוא היצמדותה של המערכת הדתית של החברה היהודית האיראנית לנוסח ההלכה התלמודית בכל הנוגע לדיני אישות ללא פתיחות לשינויים ומבלי שקבלו עליהם את התקנות שהונהגו בינתיים בקהילות אחרות – גם בארצות המזרח (כמו למשל, הוספת תנאים בכתובה). המצב הרגיש דרש התערבות זהירה מצד גורמים רבניים בארץ אך מבלי לבטל או לפגוע בסמכותה של המערכת הרבנית באיראן.

פרופ' פלק גיבש את המלצותיו והגישן למועצת הרבנות הראשית ואח"כ, כבקשת רחל שזר, קבלו הרב נסים לפגישה.

התזכיר (מיום ט' כסלו תשכ"ו, 3 בדצמבר 1965) המליץ על עידוד הרבנים באיראן לאמץ את התקנות שהונהגו בקהילות ישראל במרוצת השנים כדי להקל על מצוקת הנשים וכן המליץ על שליחת שליח מטעם הרבנות הראשית לאיראן כדי להדריך את הממסד הרבני במקום בדרך הנהגת והטמעת התקנות האלה. (תעודה 5).

הרב נסים אכן ראה בחיוב רב את הרעיון לשלוח שליח לאיראן, כפי שכתב במכתבו לרחל שזר (תעודה 6): "מתוך למידת הבעיה היטב, נמצאתי סבור שהסבל הרב לאישה היהודייה בפרס, אינו נגרם אלא מחמת הבורות הגדולה שפשתה בקהילות אלו בכל הנוגע לענייני היהדות, באין רב ומורה הוראות. תקנת המצב, דומה שלא תבוא אלא על-ידי שיגור רב מוסמך מישראל לפרס, היודע לדון ולהורות ובקי בשפות. הוא עשוי לתקן תקנות ולהדריך את כל הזקוק להדרכה ולעצה."

אלא ששליחת השליח לאיראן נתקלה בקשיים גדולים למדי: מאיר עזרי שלח מכתב אל הרב נסים ובו הודיע לו כי ועד הקהילה בטהרן אינו מעוניין בשליח. בפגישה עם פרופ' פלק, העלה הרב נסים השערה כי ראשי הקהילה היהודית באיראן הם אלה המונעים שינויים בתקנות ההלכתיות לטובת הנשים. (תעודה 7).

בחירת שליח מתאים בברכתו של הרב נסים, שליח שיהיה מקובל על הממסד הרבני באיראן ועל ראשי הקהילה במקום, בעל סמכות הלכתית שיוכל לפעול ברגישות הנדרשת -  התבררה כמשימה לא קלה. עזרי התבקש לסייע בהכשרת הקרקע לבואו של השליח מישראל. לאחר שגם מועמדותו הכמעט ודאית של חוקר המקרא והתלמוד פרופ' עזרא ציון מלמד הוסרה מהפרק, ולאחר פעילות נוספת של רחל שזר בנושא [ראו מכתבה אל הרב נסים (תעודה 8)] ושל חוה כהן,יצאו בסופו של דבר לטהרן שני שליחים: האחד מטעם הרב נסים: הרב סלמן חוגי עבודי, חבר מועצת הרבנות הראשית ומי ששימש בעברו כרב הראשי של בגדד,  והאחר, מטעם שר הדתות זרח ורהפטיג: ד"ר שלמה זנוויל כהנא,  מנכ"ל המשרד.

הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, יצחק נסים,
4.10.1958, צילם: משה פרידן. לשכת העיתונות הממשלתית

 השליחים נפגשו עם רבנים, עם ראשי הקהילה ועם הנשים היהודיות. מאיר עזרי ליווה את השליחים, והיה מיודע ומעורב בפעילותם. לאחר פעילות אינטנסיבית שנמשכה כשבועיים ימים, הגיעו הרב עבודי וד"ר כהנא לכדי גיבוש טיוטה של תקנות חדשות המסדירות את הנושאים שבמוקד והציגו אותה בפני ועד הקהילה שאישר את רובה. נקודות המחלוקת שנותרו, הועברו לוועדה נוספת. במברק שהעביר עזרי אל רחל שזר, הוא מדווח לה על ההתקדמות ומזהיר אותה כי: "עליך לעמוד על המשמר על מנת שהתקנות שתובאנה על ידם ארצה תקבלנה אישור הרבנים הראשיים." (תעודה 9)

ב-10 במרס 1966, הוצג בפני ראשי הקהילה, בית הדין הרבני, נציגי קהילות אחרות באיראן ובפני השליחים מישראל, זיכרון דברים המציג את התקנות החדשות בענייני אישות – תקנות המקלות מאוד על מעמדה של האישה הנשואה ושל הבת הרווקה והבת הנשואה בענייני ירושת הבעל/האב, וכן בעניין הפוליגמיה. (תעודה 10).

עם גיבוש זיכרון הדברים הוציאה הגב' הקמט שני מכתבים זהים, האחד לרב נסים והאחר לשר הדתות. היא מודה להם מקרב לב על המאמצים הרבים שהשקיעו בגיבוש המסמך ומפצירה בהם לשלוח העתק חתום, מוסמך ומגובה על-ידי הרבנות הראשית ומשרד הדתות בישראל – מסמך שיסיים את הפרשה בכי טוב, למען לא ירד כל המאמץ לטמיון (תעודה 11).

                      

ואכן זיכרון הדברים נחתם בישראל ובטהרן והדברים הכתובים בו זכו לאישור על ידי הממסד הרבני וראשי הקהל בקהילות איראן. עם שובם של נשיא המדינה, זלמן שזר ורעייתו רחל מביקורם בדרום אמריקה, כתבה רחל שזר מכתב תודה חם לרב נסים על הסיום המוצלח של הפרשה ועל כי הקדיש מזמנו "לתיקון מצבה של האישה היהודית באחת מקהילות עמנו הנידחות..." (תעודה 12).

חתימת המסמך סללה את הדרך לביקורו של הרב נסים באיראן. עזרי מדווח בספרו (עמ' 364) על הביקור שהתקיים בחודש יוני 1966. הרב נסים ביקר בקהילות היהודיות בערי איראן וזכה לקבלות פנים חמות בכולן. הגב' קאשפי העניקה לרב נסים במתנה ספר תורה עתיק עם מעיל רקום ברקמה אתנית. בעקבות הביקור הוקם בית-דין יהודי כללי אחד לכל יהודי איראן בנושאי חופה, קידושין, ירושה וגיטין. בית-דין זה הורכב מדיין מישראל ומשני דיינים מקומיים. עוד סוכם כי נוסח הכתובה יתורגם לפרסית ויירשם אצל נוטריון מקומי, כדי שיוכר רשמית על ידי השלטונות. ביזמת עזרי התקיימה פגישה בין הרב נסים לבין שר המשפטים האיראני ובעקבות פגישה זו הוכר בית הדין היהודי החדש כמוסד המחייב את כל יהודי איראן וכמייצגם הבלעדי בפני רשויות המדינה.

ומכתב התודה הנרגש של מזכירת ארגון הנשים היהודיות באיראן אל רחל שזר, מסכם את הפרשה בבהירות ובאופטימיות רבה (תעודה 13).

"לתקנת בנות ישראל בגולת פרס" - מאבק הנשים הוכתר בהצלחה

איראן, מסתבר אינה רק שם נרדף לבעיית התחמשות גרעינית ומוקד למתיחות בינלאומית. פרק נשכח בתולדות יהדות איראן מציג בפני המתעניין סיפור מרתק הכורך יחדיו יהדות מסורתית הנצמדת למסורת אבות בכל הנוגע לדיני אישות מחד ונשים יהודיות באיראן שאינן משלימות עם המצב מאידך. 

בשנות השישים היו הנשים היהודיות באיראן מאוגדות בארגון משלהן שהיה מסונף לאיגוד הנשים באיראן מחד, ולאיגוד העולמי של נשים יהודיות שכלל בתורו, כמובן, גם את ארגוני הנשים בישראל, מאידך.

בתיק מספר נ-807/8 בארכיון המדינה (כל המסמכים המופיעים בפרסום זה לקוחים מהתיק הזה) שמור דיווח על ביקורה של חוה כהן, יו"ר מועצת ארגוני הנשים בישראל, בטהרן בחודש מרס 1965 במסגרת ועידה שארגן האו"ם בנושא מעמד האישה (תעודה 1). באותה תקופה כבר התעוררה תסיסה בקרב הנשים היהודיות באיראן נוכח הצמדות עיקשת של הממסד הדתי המקומי לחוקי האישות היהודיים הקדומים והמחמירים מאוד – דבר שהביא לקיפוח בלתי נסבל של הנשים היהודיות בכל הנוגע לירושה, נישואין, גירושין ופוליגמיה. נשיאת ארגון הנשים היהודיות באיראן, הגב' שמסי הקמט ונשיאת המועצה בטהרן, הגב' מליהה קאשפי, שנפגשו עם הגב' כהן ועם הגב' רובנס, נשיאת המועצה העולמית של נשים יהודיות שהשתתפה גם היא בוועידה, אמרו לה כי הגיעו הדברים עד כדי העלאת הרעיון של פניה לשאה בבקשה ליתן רשות לנשים היהודיות להיעזר בערכאות המוסלמיות-שיעיות הליברליות יותר בנושאים אלו. גם ציר ישראל בטהרן באותן שנים, מאיר עזרי, שנטל מאוחר יותר חלק פעיל בישוב הקונפליקט, מדווח בספרו "מי בכם מכל עמו" (ספריית מעריב, הד ארצי, 2001, עמ' 363) על פגישה טעונה זו.

עם שובה לארץ פנתה הגב' כהן בעניין אל הראשון לציון, הרב יצחק נסים ואל שר הדתות, זרח ורהפטיג . כחצי שנה מאוחר יותר פנתה רעיית נשיא המדינה, הגב' רחל שזר אל הרבנות הראשית באותו עניין עצמו: בין המשתתפות בקורס הכשרת עובדים קהילתיים במדינות אסיה-אפריקה שהפעיל משרד החוץ (קורסים שהתנהלו במסגרת המדור לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ) ושנפגשו לשיחה עם רעיית הנשיא, היו גם נשים יהודיות מאיראן. הגב' שזר שמעה מהן על מצוקותיהן ובקשה להירתם לתיקון המצב. לבקשתה, פנו התלמידות עם שובן לאיראן אל ארגון הנשים היהודיות. הגב' מליהה קאשפי שלחה אל הגב' שזר מכתב המבהיר את עיקר הנושאים הבעייתיים: נישולה של האישה לחלוטין מכל ירושה לאחר מות בעלה, הנוהג לפיו יורשת בת לא נשואה רק עשירית מירושת הבנים בעוד הבת הנשואה מודרת לחלוטין מהירושה, הרשות הקיימת בידי הגבר לגרש את אשתו גם שלא בהסכמתה, פוליגמיה ונשואי קרובים. הגב' קאשפי הדגישה את חשיבות ההתייחסות לנושא בשל סמיכות הדברים לוועידה הבינלאומית של נשים יהודיות שתתמקד בנושא מעמד הנשים בהלכה היהודית, ומתוכננת להתקיים בשנה שלאחר מכן בלונדון  (תעודה 2). 

מלבד פעילותה של הגב' שזר שפנתה אל הרבנות הראשית, ובעיקר אל הראשון לציון, הרב יצחק נסים ואל שר הדתות זרח ורהפטיג במטרה למצוא מזור למצוקת הנשים, נרתמו לנושא גם הגב' רובנס בלונדון, והגב' סטנג, יו"ר מחלקת הנשים במגבית היהודית המאוחדת בניו-יורק. הן בקרו בטהרן, נפגשו עם ראשי ארגון הנשים היהודיות, ובהיותה בארץ, נפגשה הגב' רובנס עם הרב נסים. חילופי המכתבים בין הנשים: בירושלים, טהרן, לונדון וניו-יורק מצביעים על פעילותן בנושא שנתפס בעיניהן כדורש תיקון דחוף, על הצורך להיאזר בסבלנות רבה שכן התהליך איטי ורגיש מאוד ועל הצורך לשמור על חשאיות ועל כבודם של האישים הדתיים המעורבים בעניין. הגב' סטנג המדווחת לרחל שזר על הנושא כפי שהתרשמה ממנו בביקורה בטהרן, מדווחת כי הרבנות המקומית ובראשם הרב חכם ידידיה שופט, נרתעים מלבצע שינויים כה מהותיים בתקנות הנהוגות מדורי דורות ללא גיבוי, אישור והנחיות של הרבנות בישראל בכלל, ושל הרב הראשי לישראל בפרט (תעודה 3).

רחל שזר, 1964. מתוך ויקיפדיה

 במטרה למצוא סמכות חוץ-רבנית שתוכל לסייע, פנתה רחל שזר אל הפרופ' זאב פלק, חוקר ומרצה למשפט עברי, ששימש באותה עת כיועץ המשפטי של משרד הפנים. היא יידעה את הראשון לציון, הרב יצחק נסים, שהיה מעורב כבר בנושא, על פנייתה זו ובקשה ממנו כי יקבל לשיחה את פרופ' פלק, אחרי שזה יגיש לו את המלצותיו בנושא.

שזר פנתה  גם אל הרב הראשי האשכנזי, איסר יהודה אונטרמן בעניין. בדברי תשובתו מפרט הרב אונטרמן כמה תקנות הלכתיות הנהוגות ביהדות האמורות למנוע את המצב הקיים אצל נשות איראן היהודיות ומבין דבריו משתמעת פליאה על כי המצב באיראן אינו כך ו"ייתכן שבנקודה זו הנוהג במדינת איראן הוא אחר..." (תעודה 4).

מוקד הבעיה, כפי שעלה בדיונים עם פרופ' פלק ובהתכתבויות עם הגורמים השונים הוא היצמדותה של המערכת הדתית של החברה היהודית האיראנית לנוסח ההלכה התלמודית בכל הנוגע לדיני אישות ללא פתיחות לשינויים ומבלי שקבלו עליהם את התקנות שהונהגו בינתיים בקהילות אחרות – גם בארצות המזרח (כמו למשל, הוספת תנאים בכתובה). המצב הרגיש דרש התערבות זהירה מצד גורמים רבניים בארץ אך מבלי לבטל או לפגוע בסמכותה של המערכת הרבנית באיראן.

פרופ' פלק גיבש את המלצותיו והגישן למועצת הרבנות הראשית ואח"כ, כבקשת רחל שזר, קבלו הרב נסים לפגישה.

התזכיר (מיום ט' כסלו תשכ"ו, 3 בדצמבר 1965) המליץ על עידוד הרבנים באיראן לאמץ את התקנות שהונהגו בקהילות ישראל במרוצת השנים כדי להקל על מצוקת הנשים וכן המליץ על שליחת שליח מטעם הרבנות הראשית לאיראן כדי להדריך את הממסד הרבני במקום בדרך הנהגת והטמעת התקנות האלה. (תעודה 5).

הרב נסים אכן ראה בחיוב רב את הרעיון לשלוח שליח לאיראן, כפי שכתב במכתבו לרחל שזר (תעודה 6): "מתוך למידת הבעיה היטב, נמצאתי סבור שהסבל הרב לאישה היהודייה בפרס, אינו נגרם אלא מחמת הבורות הגדולה שפשתה בקהילות אלו בכל הנוגע לענייני היהדות, באין רב ומורה הוראות. תקנת המצב, דומה שלא תבוא אלא על-ידי שיגור רב מוסמך מישראל לפרס, היודע לדון ולהורות ובקי בשפות. הוא עשוי לתקן תקנות ולהדריך את כל הזקוק להדרכה ולעצה."

אלא ששליחת השליח לאיראן נתקלה בקשיים גדולים למדי: מאיר עזרי שלח מכתב אל הרב נסים ובו הודיע לו כי ועד הקהילה בטהרן אינו מעוניין בשליח. בפגישה עם פרופ' פלק, העלה הרב נסים השערה כי ראשי הקהילה היהודית באיראן הם אלה המונעים שינויים בתקנות ההלכתיות לטובת הנשים. (תעודה 7).

בחירת שליח מתאים בברכתו של הרב נסים, שליח שיהיה מקובל על הממסד הרבני באיראן ועל ראשי הקהילה במקום, בעל סמכות הלכתית שיוכל לפעול ברגישות הנדרשת -  התבררה כמשימה לא קלה. עזרי התבקש לסייע בהכשרת הקרקע לבואו של השליח מישראל. לאחר שגם מועמדותו הכמעט ודאית של חוקר המקרא והתלמוד פרופ' עזרא ציון מלמד הוסרה מהפרק, ולאחר פעילות נוספת של רחל שזר בנושא [ראו מכתבה אל הרב נסים (תעודה 8)] ושל חוה כהן,יצאו בסופו של דבר לטהרן שני שליחים: האחד מטעם הרב נסים: הרב סלמן חוגי עבודי, חבר מועצת הרבנות הראשית ומי ששימש בעברו כרב הראשי של בגדד,  והאחר, מטעם שר הדתות זרח ורהפטיג: ד"ר שלמה זנוויל כהנא,  מנכ"ל המשרד.

הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, יצחק נסים,
4.10.1958, צילם: משה פרידן. לשכת העיתונות הממשלתית

 השליחים נפגשו עם רבנים, עם ראשי הקהילה ועם הנשים היהודיות. מאיר עזרי ליווה את השליחים, והיה מיודע ומעורב בפעילותם. לאחר פעילות אינטנסיבית שנמשכה כשבועיים ימים, הגיעו הרב עבודי וד"ר כהנא לכדי גיבוש טיוטה של תקנות חדשות המסדירות את הנושאים שבמוקד והציגו אותה בפני ועד הקהילה שאישר את רובה. נקודות המחלוקת שנותרו, הועברו לוועדה נוספת. במברק שהעביר עזרי אל רחל שזר, הוא מדווח לה על ההתקדמות ומזהיר אותה כי: "עליך לעמוד על המשמר על מנת שהתקנות שתובאנה על ידם ארצה תקבלנה אישור הרבנים הראשיים." (תעודה 9)

ב-10 במרס 1966, הוצג בפני ראשי הקהילה, בית הדין הרבני, נציגי קהילות אחרות באיראן ובפני השליחים מישראל, זיכרון דברים המציג את התקנות החדשות בענייני אישות – תקנות המקלות מאוד על מעמדה של האישה הנשואה ושל הבת הרווקה והבת הנשואה בענייני ירושת הבעל/האב, וכן בעניין הפוליגמיה. (תעודה 10).

עם גיבוש זיכרון הדברים הוציאה הגב' הקמט שני מכתבים זהים, האחד לרב נסים והאחר לשר הדתות. היא מודה להם מקרב לב על המאמצים הרבים שהשקיעו בגיבוש המסמך ומפצירה בהם לשלוח העתק חתום, מוסמך ומגובה על-ידי הרבנות הראשית ומשרד הדתות בישראל – מסמך שיסיים את הפרשה בכי טוב, למען לא ירד כל המאמץ לטמיון (תעודה 11).

                      

ואכן זיכרון הדברים נחתם בישראל ובטהרן והדברים הכתובים בו זכו לאישור על ידי הממסד הרבני וראשי הקהל בקהילות איראן. עם שובם של נשיא המדינה, זלמן שזר ורעייתו רחל מביקורם בדרום אמריקה, כתבה רחל שזר מכתב תודה חם לרב נסים על הסיום המוצלח של הפרשה ועל כי הקדיש מזמנו "לתיקון מצבה של האישה היהודית באחת מקהילות עמנו הנידחות..." (תעודה 12).

חתימת המסמך סללה את הדרך לביקורו של הרב נסים באיראן. עזרי מדווח בספרו (עמ' 364) על הביקור שהתקיים בחודש יוני 1966. הרב נסים ביקר בקהילות היהודיות בערי איראן וזכה לקבלות פנים חמות בכולן. הגב' קאשפי העניקה לרב נסים במתנה ספר תורה עתיק עם מעיל רקום ברקמה אתנית. בעקבות הביקור הוקם בית-דין יהודי כללי אחד לכל יהודי איראן בנושאי חופה, קידושין, ירושה וגיטין. בית-דין זה הורכב מדיין מישראל ומשני דיינים מקומיים. עוד סוכם כי נוסח הכתובה יתורגם לפרסית ויירשם אצל נוטריון מקומי, כדי שיוכר רשמית על ידי השלטונות. ביזמת עזרי התקיימה פגישה בין הרב נסים לבין שר המשפטים האיראני ובעקבות פגישה זו הוכר בית הדין היהודי החדש כמוסד המחייב את כל יהודי איראן וכמייצגם הבלעדי בפני רשויות המדינה.

ומכתב התודה הנרגש של מזכירת ארגון הנשים היהודיות באיראן אל רחל שזר, מסכם את הפרשה בבהירות ובאופטימיות רבה (תעודה 13).

"לתקנת בנות ישראל בגולת פרס" - מאבק הנשים הוכתר בהצלחה

איראן, מסתבר אינה רק שם נרדף לבעיית התחמשות גרעינית ומוקד למתיחות בינלאומית. פרק נשכח בתולדות יהדות איראן מציג בפני המתעניין סיפור מרתק הכורך יחדיו יהדות מסורתית הנצמדת למסורת אבות בכל הנוגע לדיני אישות מחד ונשים יהודיות באיראן שאינן משלימות עם המצב מאידך. 

בשנות השישים היו הנשים היהודיות באיראן מאוגדות בארגון משלהן שהיה מסונף לאיגוד הנשים באיראן מחד, ולאיגוד העולמי של נשים יהודיות שכלל בתורו, כמובן, גם את ארגוני הנשים בישראל, מאידך.

בתיק מספר נ-807/8 בארכיון המדינה (כל המסמכים המופיעים בפרסום זה לקוחים מהתיק הזה) שמור דיווח על ביקורה של חוה כהן, יו"ר מועצת ארגוני הנשים בישראל, בטהרן בחודש מרס 1965 במסגרת ועידה שארגן האו"ם בנושא מעמד האישה (תעודה 1). באותה תקופה כבר התעוררה תסיסה בקרב הנשים היהודיות באיראן נוכח הצמדות עיקשת של הממסד הדתי המקומי לחוקי האישות היהודיים הקדומים והמחמירים מאוד – דבר שהביא לקיפוח בלתי נסבל של הנשים היהודיות בכל הנוגע לירושה, נישואין, גירושין ופוליגמיה. נשיאת ארגון הנשים היהודיות באיראן, הגב' שמסי הקמט ונשיאת המועצה בטהרן, הגב' מליהה קאשפי, שנפגשו עם הגב' כהן ועם הגב' רובנס, נשיאת המועצה העולמית של נשים יהודיות שהשתתפה גם היא בוועידה, אמרו לה כי הגיעו הדברים עד כדי העלאת הרעיון של פניה לשאה בבקשה ליתן רשות לנשים היהודיות להיעזר בערכאות המוסלמיות-שיעיות הליברליות יותר בנושאים אלו. גם ציר ישראל בטהרן באותן שנים, מאיר עזרי, שנטל מאוחר יותר חלק פעיל בישוב הקונפליקט, מדווח בספרו "מי בכם מכל עמו" (ספריית מעריב, הד ארצי, 2001, עמ' 363) על פגישה טעונה זו.

עם שובה לארץ פנתה הגב' כהן בעניין אל הראשון לציון, הרב יצחק נסים ואל שר הדתות, זרח ורהפטיג . כחצי שנה מאוחר יותר פנתה רעיית נשיא המדינה, הגב' רחל שזר אל הרבנות הראשית באותו עניין עצמו: בין המשתתפות בקורס הכשרת עובדים קהילתיים במדינות אסיה-אפריקה שהפעיל משרד החוץ (קורסים שהתנהלו במסגרת המדור לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ) ושנפגשו לשיחה עם רעיית הנשיא, היו גם נשים יהודיות מאיראן. הגב' שזר שמעה מהן על מצוקותיהן ובקשה להירתם לתיקון המצב. לבקשתה, פנו התלמידות עם שובן לאיראן אל ארגון הנשים היהודיות. הגב' מליהה קאשפי שלחה אל הגב' שזר מכתב המבהיר את עיקר הנושאים הבעייתיים: נישולה של האישה לחלוטין מכל ירושה לאחר מות בעלה, הנוהג לפיו יורשת בת לא נשואה רק עשירית מירושת הבנים בעוד הבת הנשואה מודרת לחלוטין מהירושה, הרשות הקיימת בידי הגבר לגרש את אשתו גם שלא בהסכמתה, פוליגמיה ונשואי קרובים. הגב' קאשפי הדגישה את חשיבות ההתייחסות לנושא בשל סמיכות הדברים לוועידה הבינלאומית של נשים יהודיות שתתמקד בנושא מעמד הנשים בהלכה היהודית, ומתוכננת להתקיים בשנה שלאחר מכן בלונדון  (תעודה 2). 

מלבד פעילותה של הגב' שזר שפנתה אל הרבנות הראשית, ובעיקר אל הראשון לציון, הרב יצחק נסים ואל שר הדתות זרח ורהפטיג במטרה למצוא מזור למצוקת הנשים, נרתמו לנושא גם הגב' רובנס בלונדון, והגב' סטנג, יו"ר מחלקת הנשים במגבית היהודית המאוחדת בניו-יורק. הן בקרו בטהרן, נפגשו עם ראשי ארגון הנשים היהודיות, ובהיותה בארץ, נפגשה הגב' רובנס עם הרב נסים. חילופי המכתבים בין הנשים: בירושלים, טהרן, לונדון וניו-יורק מצביעים על פעילותן בנושא שנתפס בעיניהן כדורש תיקון דחוף, על הצורך להיאזר בסבלנות רבה שכן התהליך איטי ורגיש מאוד ועל הצורך לשמור על חשאיות ועל כבודם של האישים הדתיים המעורבים בעניין. הגב' סטנג המדווחת לרחל שזר על הנושא כפי שהתרשמה ממנו בביקורה בטהרן, מדווחת כי הרבנות המקומית ובראשם הרב חכם ידידיה שופט, נרתעים מלבצע שינויים כה מהותיים בתקנות הנהוגות מדורי דורות ללא גיבוי, אישור והנחיות של הרבנות בישראל בכלל, ושל הרב הראשי לישראל בפרט (תעודה 3).

רחל שזר, 1964. מתוך ויקיפדיה

 במטרה למצוא סמכות חוץ-רבנית שתוכל לסייע, פנתה רחל שזר אל הפרופ' זאב פלק, חוקר ומרצה למשפט עברי, ששימש באותה עת כיועץ המשפטי של משרד הפנים. היא יידעה את הראשון לציון, הרב יצחק נסים, שהיה מעורב כבר בנושא, על פנייתה זו ובקשה ממנו כי יקבל לשיחה את פרופ' פלק, אחרי שזה יגיש לו את המלצותיו בנושא.

שזר פנתה  גם אל הרב הראשי האשכנזי, איסר יהודה אונטרמן בעניין. בדברי תשובתו מפרט הרב אונטרמן כמה תקנות הלכתיות הנהוגות ביהדות האמורות למנוע את המצב הקיים אצל נשות איראן היהודיות ומבין דבריו משתמעת פליאה על כי המצב באיראן אינו כך ו"ייתכן שבנקודה זו הנוהג במדינת איראן הוא אחר..." (תעודה 4).

מוקד הבעיה, כפי שעלה בדיונים עם פרופ' פלק ובהתכתבויות עם הגורמים השונים הוא היצמדותה של המערכת הדתית של החברה היהודית האיראנית לנוסח ההלכה התלמודית בכל הנוגע לדיני אישות ללא פתיחות לשינויים ומבלי שקבלו עליהם את התקנות שהונהגו בינתיים בקהילות אחרות – גם בארצות המזרח (כמו למשל, הוספת תנאים בכתובה). המצב הרגיש דרש התערבות זהירה מצד גורמים רבניים בארץ אך מבלי לבטל או לפגוע בסמכותה של המערכת הרבנית באיראן.

פרופ' פלק גיבש את המלצותיו והגישן למועצת הרבנות הראשית ואח"כ, כבקשת רחל שזר, קבלו הרב נסים לפגישה.

התזכיר (מיום ט' כסלו תשכ"ו, 3 בדצמבר 1965) המליץ על עידוד הרבנים באיראן לאמץ את התקנות שהונהגו בקהילות ישראל במרוצת השנים כדי להקל על מצוקת הנשים וכן המליץ על שליחת שליח מטעם הרבנות הראשית לאיראן כדי להדריך את הממסד הרבני במקום בדרך הנהגת והטמעת התקנות האלה. (תעודה 5).

הרב נסים אכן ראה בחיוב רב את הרעיון לשלוח שליח לאיראן, כפי שכתב במכתבו לרחל שזר (תעודה 6): "מתוך למידת הבעיה היטב, נמצאתי סבור שהסבל הרב לאישה היהודייה בפרס, אינו נגרם אלא מחמת הבורות הגדולה שפשתה בקהילות אלו בכל הנוגע לענייני היהדות, באין רב ומורה הוראות. תקנת המצב, דומה שלא תבוא אלא על-ידי שיגור רב מוסמך מישראל לפרס, היודע לדון ולהורות ובקי בשפות. הוא עשוי לתקן תקנות ולהדריך את כל הזקוק להדרכה ולעצה."

אלא ששליחת השליח לאיראן נתקלה בקשיים גדולים למדי: מאיר עזרי שלח מכתב אל הרב נסים ובו הודיע לו כי ועד הקהילה בטהרן אינו מעוניין בשליח. בפגישה עם פרופ' פלק, העלה הרב נסים השערה כי ראשי הקהילה היהודית באיראן הם אלה המונעים שינויים בתקנות ההלכתיות לטובת הנשים. (תעודה 7).

בחירת שליח מתאים בברכתו של הרב נסים, שליח שיהיה מקובל על הממסד הרבני באיראן ועל ראשי הקהילה במקום, בעל סמכות הלכתית שיוכל לפעול ברגישות הנדרשת -  התבררה כמשימה לא קלה. עזרי התבקש לסייע בהכשרת הקרקע לבואו של השליח מישראל. לאחר שגם מועמדותו הכמעט ודאית של חוקר המקרא והתלמוד פרופ' עזרא ציון מלמד הוסרה מהפרק, ולאחר פעילות נוספת של רחל שזר בנושא [ראו מכתבה אל הרב נסים (תעודה 8)] ושל חוה כהן,יצאו בסופו של דבר לטהרן שני שליחים: האחד מטעם הרב נסים: הרב סלמן חוגי עבודי, חבר מועצת הרבנות הראשית ומי ששימש בעברו כרב הראשי של בגדד,  והאחר, מטעם שר הדתות זרח ורהפטיג: ד"ר שלמה זנוויל כהנא,  מנכ"ל המשרד.

הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, יצחק נסים,
4.10.1958, צילם: משה פרידן. לשכת העיתונות הממשלתית

 השליחים נפגשו עם רבנים, עם ראשי הקהילה ועם הנשים היהודיות. מאיר עזרי ליווה את השליחים, והיה מיודע ומעורב בפעילותם. לאחר פעילות אינטנסיבית שנמשכה כשבועיים ימים, הגיעו הרב עבודי וד"ר כהנא לכדי גיבוש טיוטה של תקנות חדשות המסדירות את הנושאים שבמוקד והציגו אותה בפני ועד הקהילה שאישר את רובה. נקודות המחלוקת שנותרו, הועברו לוועדה נוספת. במברק שהעביר עזרי אל רחל שזר, הוא מדווח לה על ההתקדמות ומזהיר אותה כי: "עליך לעמוד על המשמר על מנת שהתקנות שתובאנה על ידם ארצה תקבלנה אישור הרבנים הראשיים." (תעודה 9)

ב-10 במרס 1966, הוצג בפני ראשי הקהילה, בית הדין הרבני, נציגי קהילות אחרות באיראן ובפני השליחים מישראל, זיכרון דברים המציג את התקנות החדשות בענייני אישות – תקנות המקלות מאוד על מעמדה של האישה הנשואה ושל הבת הרווקה והבת הנשואה בענייני ירושת הבעל/האב, וכן בעניין הפוליגמיה. (תעודה 10).

עם גיבוש זיכרון הדברים הוציאה הגב' הקמט שני מכתבים זהים, האחד לרב נסים והאחר לשר הדתות. היא מודה להם מקרב לב על המאמצים הרבים שהשקיעו בגיבוש המסמך ומפצירה בהם לשלוח העתק חתום, מוסמך ומגובה על-ידי הרבנות הראשית ומשרד הדתות בישראל – מסמך שיסיים את הפרשה בכי טוב, למען לא ירד כל המאמץ לטמיון (תעודה 11).

                      

ואכן זיכרון הדברים נחתם בישראל ובטהרן והדברים הכתובים בו זכו לאישור על ידי הממסד הרבני וראשי הקהל בקהילות איראן. עם שובם של נשיא המדינה, זלמן שזר ורעייתו רחל מביקורם בדרום אמריקה, כתבה רחל שזר מכתב תודה חם לרב נסים על הסיום המוצלח של הפרשה ועל כי הקדיש מזמנו "לתיקון מצבה של האישה היהודית באחת מקהילות עמנו הנידחות..." (תעודה 12).

חתימת המסמך סללה את הדרך לביקורו של הרב נסים באיראן. עזרי מדווח בספרו (עמ' 364) על הביקור שהתקיים בחודש יוני 1966. הרב נסים ביקר בקהילות היהודיות בערי איראן וזכה לקבלות פנים חמות בכולן. הגב' קאשפי העניקה לרב נסים במתנה ספר תורה עתיק עם מעיל רקום ברקמה אתנית. בעקבות הביקור הוקם בית-דין יהודי כללי אחד לכל יהודי איראן בנושאי חופה, קידושין, ירושה וגיטין. בית-דין זה הורכב מדיין מישראל ומשני דיינים מקומיים. עוד סוכם כי נוסח הכתובה יתורגם לפרסית ויירשם אצל נוטריון מקומי, כדי שיוכר רשמית על ידי השלטונות. ביזמת עזרי התקיימה פגישה בין הרב נסים לבין שר המשפטים האיראני ובעקבות פגישה זו הוכר בית הדין היהודי החדש כמוסד המחייב את כל יהודי איראן וכמייצגם הבלעדי בפני רשויות המדינה.

ומכתב התודה הנרגש של מזכירת ארגון הנשים היהודיות באיראן אל רחל שזר, מסכם את הפרשה בבהירות ובאופטימיות רבה (תעודה 13).

(כמעט) התרסקות בנחיתה: תרומתו של בוטרוס גאלי להצלת הסכם השלום בין ישראל ומצרים

אתמול נפטר בגיל 93 בוטרוס בוטרוס גאלי, דיפלומט מצרי שנבחר בשנות ה-90 למזכ"ל האו"ם.
דר' גאלי היה בן למשפחת אצולה קופטית נוצרית שלמד משפט בינלאומי בפאריס וכיהן כפרופסור באוניברסיטת קהיר. אשתו הייתה ממוצא יהודי. גאלי זכור בישראל כאחד מאדריכלי חוזה השלום בין ישראל ומצרים, ולרגל פטירתו מפרסם ארכיון המדינה מבחר תעודות מאוספיו, המאירות על תרומתו ליחסים בין שתי המדינות. בתעודות אלו דנו הצדדים גם בבעיה הפלסטינית, בגורלה של ירושלים ובשאלת עזה, שהמצרים גילו לה עניין מיוחד.

בנובמבר 1977 נלווה בוטרוס גאלי לנשיא מצרים אנוואר סאדאת בביקורו ההיסטורי בירושלים, לאחר התפטרות שר החוץ אסמעיל פהמי. בדרך לנמל התעופה בלוד, בשובו מירושלים, ניהל שיחה עם שר החוץ משה דיין על עתיד המגעים ביניהם. הם דנו בתכנית האמריקנים לכנס ועידה בינלאומית בג'נבה ועל דרישת מצרים להתייחס בשיחות גם לענין הפלסטיני– דרישה שהיתה עתידה לסבך את המגעים במהלך כל המשא ומתן. הדיווח שמסר דיין על השיחה הוצג בפרסום שהעלה ארכיון המדינה על ביקור סאדאת .

שר הביטחון עזר ויצמן משוחח עם בוטרוס גאלי בחדר הביליארד בקמפ דייוויד,
7 בספטמבר 1978. לימינו השגריר בוושינגטון אשרף גורבל ושר החוץ כמאל.
צלם: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

בוטרוס גאלי נתמנה לשר המדינה לענייני חוץ והשתתף במשלחת המצרית בוועידת קמפ דייוויד בספטמבר 1978. אך תרומתו החשובה ביותר לשלום הייתה בשיחות וושינגטון אחרי הוועידה, לאחר ששר החוץ מוחמד איברהים כמאל התפטר במחאה על העסקה שעשו הנשיא סאדאת וראש הממשלה מנחם בגין בקמפ דייוויד. לטענתו הצעת ישראל לתת אוטונומיה לפלסטינים לא הייתה מספקת והוא חשש מבידודה של מצרים בעולם הערבי. בזיכרונותיו הבהיר גאלי שהיה שותף לחששות אלו. אף על פי כן עמד יחד עם שר המלחמה כמאל חסן עלי בראש המשלחת המצרית לשיחות על ניסוח חוזה השלום עם ישראל.

האמריקנים הציעו טיוטה לחוזה השלום, שכללה את סיום מצב המלחמה, נסיגת ישראל בשלבים לגבול הבינלאומי, הקמת יחסים נורמאליים בין שתי המדינות וסעיפים על סידורי ביטחון, זכות המעבר בתעלת סואץ ועוד. הוחלט שהקשר בין החוזה להתחייבות ישראל להקים אוטונומיה ביהודה ושומרון יבוא לידי ביטוי במכתב משותף של שני המנהיגים. ב-25 באוקטובר 1978 אישרה ממשלת ישראל את טיוטת החוזה, לאחר שיוכנסו בה כמה תיקונים. אולם בד בבד עם החלטה זו העבירו בגין ודיין החלטה ל"עבות" את היישובים הישראלים ביהודה ושומרון. מטרתם היתה רכישתם תמיכת כמה שרים שראו באישור הטיוטה ויתור למצרים, במיוחד שר החקלאות אריאל שרון ושר החינוך מטעם המפד"ל זבולון המר. בגין אף הודיע בישיבת סיעת הליכוד על כוונתו להעביר את משרד ראש הממשלה ומשרדים אחרים למזרח ירושלים.

עם שובם לוושינגטון ניהלו דיין ועמיתו, שר הביטחון ויצמן, שיחה עם המשלחת המצרית על החלטת הממשלה. דיין הסביר שהממשלה נאלצה לפעול בעניין עיבוי היישובים בעקבות פרשנות פרו-פלסטינית של הסכמי קמפ דייוויד שמסרו האמריקנית לירדן. ויצמן התנגד למתן מעמד מיוחד למצרים בעזה. "בוטרוס ועלי השיבו שכל מה שרצו בנושא זה זוהי טקטיקה להביא את ירדן להשתתפות בשיחות" כתב ויצמן אל ראש הממשלה ( 29/10/1978, ארכיון המדינה, א 4314/9).

שיחות ושינגטון בעיני זאב (יעקב פרקש), באדיבות בנותיו דורית פרקש -שוקי ונורית פרקש -פינק

בראשית נובמבר התכנסה ועידת בגדאד, בה השתתפו כל מדינות ערב מלבד מצרים. הוועידה הסתיימה ב-2 בנובמבר בהודעת גינוי למצרים על ההסכם עם ישראל ואיום בצעדי ענישה וחרם כלכלי אם תחתום על חוזה שלום עם ה"אויב הציוני", כולל העברת מרכז הליגה הערבית מקהיר. סאדאת הגיב בתדהמה ובאכזבה, וגאלי ועלי נקראו לקהיר להתייעצויות. מצרים הקשיחה את עמדתה, וויצמן, מפקד חיל האוויר לשעבר, הזהיר מפני סכנת "התרסקות בנחיתה" לאחר טיסה ארוכה. עם שובם נפגשו המצרים עם ויצמן ודיין לשיחה שהגדיר  גאלי בזיכרונותיו "אולי ישיבת העבודה החשובה ביותר במשא ומתן שהתנהלה עד כה". גם הוא חש בפער שנוצר בין חברי המשלחת ועמיתיהם בבית, וסיפר על התגובה החריפה לדברים שאמר על עמדת ישראל מצד סאדאת, ראש הממשלה חליל וסגן ראש הממשלה חסן תוהאמי. תוהאמי אמר לו שאינו יודע לנהל משא ומתן, וגאלי הזמין אותו להשתתף בשיחות בעצמו. ויצמן, שאף הוא חזר מביקור בבית והזדעזע מיחס השרים, העיר: "היו לי תוהאמים שלי", וגם להם הציע שיצטרפו לשיחות (דיין לראש הממשלה וסגן ראש הממשלה, 10/11/1978, ארכיון המדינה חצ 6913/6).

גאלי הבהיר שממשלת מצרים דורשת להבטיח התקדמות בנושא הפלסטיני במקביל לביצוע החוזה בין מצרים לישראל ולקבוע לוח זמנים למשא ומתן על האוטונומיה, שיתחיל חודש אחרי החתימה על חוזה השלום ותוך 4-5 חודשים יהיו בחירות. כמו כן ייקבע תאריך לנסיגת הממשל הצבאי. דיין הבהיר שישראל אינה מוכנה לנקוב בתאריך לעריכת הבחירות, והממשל הצבאי לא יבוטל אלא יישאר "חבוי בצללים" בתל אביב כדי למנוע השתלטות אש"ף על רשות הממשל העצמי.

גאלי גם חזר על בקשת מצרים לצעדים חד צדדיים לקראת הבחירות לאוטונומיה, וביקש הצבת משלחת מצרית קבועה בעזה. דיין שוב הדגיש את התנגדות ישראל. אפשר להקים קונסוליה מצרית במסגרת הנורמליזציה. גאלי הגיב בחריפות לדברי דיין שישראל תקים יישובים חדשים, ואיים כי צעד זה יפוצץ את ההסכם. אפשר להגיע להסכם "ג'נטלמני" שלא יוקמו יישובים עד שחוזה השלום יעמוד איתן. דיין הזהיר שאם ישראל תידרש להתחייב על כך – לא יהיה הסדר.

בעניין דרישת ישראל שמצרים תמכור לה נפט אחרי הנסיגה מסיני הציע גאלי להגיע להסכם אחרי נסיגת הביניים במסגרת הנורמליזציה. הוא הציע שהאמריקנים יתנו ערבות מוגדלת לאספקת דלק לישראל, על בסיס התחייבות דומה שנתנו אחרי הנסיגה ב-1975.

כפי שחששו דיין וגאלי, כעבור זמן קצר התמוטטו השיחות בשל חילוקי דעות בנושאים שעלו בשיחה זו: מעמד מצרים בעזה, הבטחת התקדמות בעניין הפלסטיני ומכירת נפט לישראל. התקוות הגדולות שנולדו בעקבות ועידת הפסגה בקמפ דייוויד נכזבו, והיה נדמה שחלום הסכם שלום הראשון בין ישראל ומדינה ערבית נגוז. אולם כעבור כמה חודשים חודשו השיחות, ובעת ביקור הנשיא קרטר בירושלים במארס 1979, התברר שהפתרונות שהציעו דיין וגאלי, שני מדינאים מפוכחים שחתרו להסכם על בסיס פשרה, הם הפתרונות שיביאו את הצדדים לחתימה על חוזה השלום. על כך אפשר לקרוא בפרסום הארכיון על ביקור קרטר וחתימת חוזה השלום.

ספר זיכרונותיו של גאלי על תהליך השלום,
שפורסם בהוצאת ידיעות אחרונות/חמד, 1998

"האחרון שיוצא שיכבה את האור" - 50 שנה למיתון 1966 - 1967

בזיכרון הציבורי בישראל ישנם מעט מושגים שמעוררים קונוטציה כה שלילית כמו המונח "המיתון". הוותיקים שבינינו זוכרים היטב את השנים 1967-1966 – את הפגנות המובטלים הרבות, את אווירת הנכאים בחברה הישראלית, את מעמדם השוקע של ראש הממשלה אשכול ושר האוצר ספיר שהפכו מושא לבדיחות, ואת מספרי היורדים מן והארץ ואת הבדיחה הנפוצה על השלט שתלוי בנמל התעופה לוד (היום נתב"ג): "האחרון שיוצא שיכבה את האור". אז מה קרה? איך הגיעה מדינת ישראל לאחר תקופת פריחה כלכלית לשפל כזה? האם היה זה פועל יוצא בלתי נמנע של התפתחויות כלכליות או מדיניות מכוונת של הממשלה?

חמישים שנה לאחר תחילת המיתון יצאנו לבדוק את השאלות האלו בעזרת המסמכים שמצויים בארכיון. בפרסום זה אנו מציגים 25 תעודות שמלמדות שהמיתון היה פרי החלטה ממשלתית מודעת, מציגות את הרקע להחלטה, את מהלך המיתון ואת תוצאותיו המידיות. הפרסום מחולק לחמישה חלקים:

א. איך נולד המונח "המיתון"

ב-14 בפברואר 1966 הציג שר האוצר פנחס ספיר לכנסת את חוק התקציב לשנת 1966/67 (באותם ימים השנה התקציבית החלה ב-1 באפריל 1966 והסתיימה ב-31 במרס 1967). בדבריו דיווח לכנסת על הצורך להתמודד עם הפער בין הייבוא (כ-1.235 מיליארד דולר) לבין הייצוא (0.75 מיליארד דולר):

 "עובדות אלה הן שקבעו את מדיניותנו בשנה האחרונה, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות ועדת השרים לכלכלה וּועדת הכספים של הכנסת. משמעות החלטות אלו הייתה האטה מסוימת בקצב הגידול והפיתוח וביסוס וחיזוק הקיים. לא אפרט כאן את ההחלטות שקיבלנו אז על האטת בנייה, יתר בררה בהשקעות, מדיניות הלוואות חוץ נוקשה יותר ועוד  [...] מדיניות המיתון של הממשלה ניכרת באותם סעיפי השקעה שבהם יש לממשלה השפעה ניכרת על התפתחותם – בספנות, מכרות, בנייה והשקיה" (עמ' 605). בהמשך (עמ' 611), כאשר דיבר על מחירי המוצרים הוסיף: "התפתחות המחירים בשנת 1966 תלויה בהצלחת מדיניות המיתון" (תעודה 11). בביטוי זה חשף לציבור כי הממשלה מנהלת מדיניות המכוונת למתן את המשק הישראלי. יש לציין שבנאומו אמר ספיר שאחת הבעיות היא קיומם של "מאה אלף עובדים מיותרים" שעבודתם אינה תורמת לתפוקה ושיש לנייד אותם למקום עבודה אחר (עמ' 612). יש להוסיף שבאותה עת הסתיימו פרויקטים גדולים שדרשו כוח אדם רב. ביניהם: בניית המוביל הארצי (ועל כך ראו פרסום משותף לארכיון המדינה לחברת מקורות), בניית מפעלי ים המלח בסדום ועוד. כמו כן נדרש המשק הישראלי להיערך להגברת הייצוא לארצות השוק האירופי המשותף (כיום האיחוד האירופי) ולהקלות לייבוא מאירופה בעקבות הסכם סחר שנחתם ביוני 1964.

למחרת דיווח העיתון "דבר" על הנאום ובכותרת המשנה של המאמר ציין את "השפעת מדיניות המיתון". מכאן ואילך הפכה המילה "המיתון" לשם המסמל את התקופה שהחלה בתחילת 1966 והסתיימה במלחמת ששת הימים ביוני 1967 ואשר גבתה מחיר קשה מכ-108,000 מובטלים (כ-12% מכוח העבודה) ב-1967. אולם תחילתה של מדיניות זו כשנה וחצי קודם לכן בשורה של ישיבות של ועדת השרים לכלכלה.

ב.      הדיונים בוועדת השרים לכלכלה ותחילת יישום ההחלטות, סתיו 1964-אביב 1965

 כאמור הזכיר ספיר בנאומו בכנסת את החלטות ועדת השרים לכלכלה, אולם בשלב זה הוא לא הסביר מתי הן התקבלו. למעשה ההחלטות התקבלו בשלהי 1964 – למעלה משנה לפני שהמשק הישראלי חש את מדיניות המיתון. אף שספיר דיבר בגלוי על החלטות ועדת הכנסת היו שפקפקו בשאלה אם המיתון היה ביזמת הממשלה – עד שנחשפו דיוני ועדת השרים לכלכלה.

פגישה בשדה התעופה לוד (נתב"ג), 18.1.1968. משמאל: לוי אשכול, מרדכי בנטוב, יצחק נבנצאל, דוד הורוביץ (לוחץ ידיים עם אשכול) ויעל עוזאי. צילם פריץ כהן, לע"מ

ב-11 באוגוסט 1964 בדיון בוועדת השרים לכלכלה הציע היושב ראש השר פנחס ספיר, שכיהן אז בתפקיד כפול של שר האוצר ושר המסחר והתעשייה, להזמין את ראש הממשלה לוי אשכול, מי שכיהן בתפקיד שר האוצר בשנים 1963-1952, להשתתף בישיבות ועדת השרים לכלכלה ולשבת בראשה (תעודה 1). בעקבות זאת התכנסה ועדת השרים לכלכלה שבע פעמים בראשות אשכול. ב-13 באוקטובר 1964 התכנסה הוועדה ל"דיון כולל על המשק" בו סקר ספיר את בעיות המשק והדגיש את הצורך להיאבק בגרעון ההולך וגדל במאזן התשלומים – במיוחד בעת שהשילומים מגרמניה עמדו להסתיים וכאמור גם סיום התחלות הבנייה ששאבו כוח אדם מהמשק (תעודה 2). בין השאר דיווח ספיר על מקרה שהדאיג אותו. הוא לקח טרמפ במכוניתו בעל מפעל שסיפר לו שפועל יצור במפעלו החליט להתפטר ושום תוספת שכר לא תשנה את דעתו. לאותו פועל נמאס לעבוד עם מכונות והמשמעת התעשייתית הכרוכה בכך והוא העדיף לעבור לעבודה בדואר פחות שעות ועם פחות מתח (עמ' 8). מקרה זה המחיש בעיני ספיר את הבעיה הגדולה: בריחתם של המשקיעים, היצרנים והפועלים מייצור בכלל ומייצור לצורכי יצוא בפרט. ב-18 באוקטובר התכנסה ועדת השרים לדיון נוסף בראשותו של אשכול (תעודה 3). הדובר המרכזי בישיבה זו היה נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ. הוא ציטט דוח של קרן המטבע הבין-לאומית שהתריע על היצע מופרז של הון בישראל, עודף ביקוש, גידול בייבוא ועליות שכר (עמ' 7-6). הוא דרש להקטין את הנזילות במשק – פעולה שלא תפגע בעצמאות הכלכלית (עמ' 10). הוא הוסיף ואמר: "אנחנו בעניין זה נגד כל טיעון רציונלי. יש אצלנו הפרה הקדושה, מין פטישיזם: מותר לעשות הכול, רק לא להאט את הפעילות הכלכלית. האם זה נכון? תהיה לנו השנה עליית תפוקה – במונחים פיזיים לא מוניטריים – של 12%. אם לקחת 15 שנים יש לנו באופן ממוצע עלייה בתפוקה הראלית של 10% בשנה [...], שזה השיעור הגבוה ביותר בעולם, יותר גבוה מאשר אצל היפנים" (עמ' 15). לפיכך קרא הורוביץ ל"שבור את החשיבה השגרתית" ודרש: "הקטנת קצב הפעילות, זה מה שדרוש לנו" על ידי שינויים מוניטריים-פיסקליים (עמ' 16). מכאן ואילך החלו המשתתפים בדיון להעלות רעיונות שונים.

משה זנבר, 15.11.1971. צילם פריץ כהן, לע"מ

ב-25 באוקטובר הגיש ספיר לוועדה "הצעה למדיניות כלכלית לשנתיים הקרובות 1965 ו-1966" שהכין יועצו הכלכלי משה זנבר (זנדברג). ב-1 בנובמבר דנה ועדת השרים לכלכלה בהצעה. בסיום הדיון התקבלו החלטות ראשונות וביניהן: "המשך היציבות היחסית שהיא הכרח לקידום ולקיום הייצוא. יבוצעו פעולות לבלימת הגידול בביקוש ולריסון העלייה בהוצאות הייצור". כמו כן הוחלט שהתקציב לא יגדל ביותר מ-8%, לא תבוצענה פעולות חדשות, תינתן עדיפות לגמר ביצוע פרויקטים קיימים, תיבדק דחיית פעולות ופרויקטים והסובסידיות לא תגדלנה (תעודה 4). ב-3 בנובמבר התקיימה נוספת (תעודה 5). בישיבה התקבלו החלטות בענייני מיסוי ועידוד הייצוא (תעודה 5א). ב-22 בנובמבר התקיימה הישיבה החמישית בראשותו של אשכול (תעודה 6). בישיבה זו התקבלו החלטות נוספות לעידוד הייצוא ולהגברת חשיפת השוק הישראלי לייבוא. ב-29 בנובמבר התקיימה הישיבה השישית ובה התקבלו החלטות לצמצום הבנייה – החלטות אלה הן שגרמו למיתון יותר משאר ההחלטות (תעודה 7). ב-6 בדצמבר 1964 התקיימה הישיבה השביעית והאחרונה בה הוחלט לצמצם את כמות האשראי במשק ולרסן את שכר העבודה (תעודה 8). ב-10 בינואר 1965 דנה הממשלה בצמצום הבנייה וקיבלה שורה של החלטות (תעודה 9). ב-9 במאי 1965 דנה ועדת השרים לכלכלה שוב בהגבלת הבנייה וקיבלה החלטות נוספות (תעודה 10).

ג.       המאבק הפוליטי בין אשכול לבן-גוריון, הבחירות לכנסת השישית והקמת ממשלות חדשות

לצד הדיונים הכלכליים התחולל בישראל בכלל ובמפא"י בפרט מאבק פוליטי חריף בין אשכול לראש הממשלה הקודם דוד בן-גוריון. המאבק נסב על אודות "הפרשה" (פרשת לבון) ובגלל שאיפתו של אשכול להקים "מערך" בין מפאי" לאחדות העבודה. מאבק זה הביא להתפטרותו של משה דיין מתפקיד שר החקלאות ב-4 בנובמבר 1964 ולבחירתו של חיים גבתי במקומו. לאחר מכן, ב-14 בדצמבר התפטר לוי אשכול ושבוע מאוחר יותר הקים ממשלה חדשה בראשותו באותו הרכב של הממשלה הקודמת (למעט מינויו של עקיבא גוברין לשר התיירות לאחר שקודם כיהן כשר בלי תיק). המאבק בין אשכול לבן-גוריון הגיע להכרעה ראשונה ב-18 בפברואר 1965 כאשר אשכול ניצח את בן-גוריון בשתי הצבעות חשאיות בוועידה העשירית של מפא"י. כתוצאה מזה פרש בן-גוריון ממפא"י ועמו חלק מתומכיו והקים במאי 1965 מפלגה חדשה בשם רפ"י. בין חברי המפלגה החדשה נמנו משה דיין, יוסף אלמוגי ושמעון פרס. יש להדגיש שאלמוגי השתתף בכל ישיבות ועדת השרים לכלכלה בהן הוחלט על המיתון ואילו דיין השתתף בישיבות הראשונות לפני שהתפטר. כמו כן השתתף בישיבות הוועדה השר דב יוסף שתמך בבן-גוריון בתוך מפא"י – אך לא פרש לרפ"י.

הרקע הפוליטי קשור באופן הדוק למהלך הכלכלי. מנהיגי מפא"י חששו שמא המיתון יפגע בהצלחת המפלגה בבחירות הקרבות לכנסת השישית – אך משה זנבר מספר שהוא הבטיח שהציבור לא יחוש בתוצאות ההחלטות של סוף 1964 אלא לאחר שנה – וכך היה. יש להוסיף שבכינוס חברי מזכירויות במפא"י ב-26 בנובמבר 1964 הכחיש אשכול שהמשק במשבר: "הלוואי לעוד חמישים שנה שנהיה מובטחים במצב כלכלי כמו שהננו בישראל"  – טענה שלא היה בה את מלוא האמת.

פנחס ספיר (באמצע) וגולדה מאיר מגיעים לפתיחת הכנסת השישית, 22.11.1965. צילם משה פרידן, לע"מ 

ב-2 בנובמבר 1965 התקיימו הבחירות. המערך בראשות אשכול ניצח וקיבל 45 מנדטים (ולצדם 4 מנדטים של רשימות ערביות הקשורות אליו) ואילו רפ"י 10 מנדטים בלבד – זו הייתה ההכרעה השנייה במאבק בין אשכול לבן-גוריון. בעקבות זאת הקים אשכול בינואר 1966 ממשלה חדשה שנשענה על קואליציה יציבה בת 75 מנדטים של המערך, המפד"ל, מפ"ם, ל"ע ופאג"י. בתחילה הודיע ספיר שאין בכוונתו להמשיך ולכהן בממשלה אלא ברצונו לעמוד בראש "חברת העובדים" של ההסתדרות. לבסוף הצליח אשכול לשכנע אותו להמשיך לכהן בתפקיד שר האוצר לאחר שהובטח לו שהוא יהיה למעשה שר-על כלכלי ושמדיניות המיתון תמשיך. משרד המסחר והתעשייה עבר לידיו של חיים צדוק. בעקבות זאת הודיע ספיר לציבור, כאמור למעלה, על מדיניות המיתון, בנאום הגשת חוק התקציב לשנת 1966/67 ב-14 בפברואר 1966 (תעודה 11).

כדי להתמודד עם הקשיים במשק אורגנה "תנועת הוויתורים" שדרשה מהמגזרים החזקים במשק לוותר מרצונם על חלק מתוספות השכר שזכו להן בשנים האחרונות. אנו פרסמנו שני מכתבים הדנים בכך, מ-15 בפברואר 1966 ומ-24 בפברואר 1966, ב"ממגילה למדינה" – מיזם משותף לארכיון המדינה ולמט"ח.

מדיניות המיתון וההאטה בהשקעות בפיתוח בעיקר בענף הבנייה החלה לגבות מחיר בערי הפיתוח שם גברה האבטלה – זאת בניגוד למדיניות פיזור האוכלוסייה. שר העבודה יגאל אלון העלה את העניין לדיון בוועדת השרים לכלכלה ב-13 במרס 1966 (תעודה 12). הוחלט להקים ועדת מנכ"לים שתגיש המלצות לטווח קצר ובינוני לשיפור המצב. ב-26 באפריל הגישה הוועדה את מסקנותיה. מנכ"ל משרד העבודה עודד מסר דיווח שמאז כוננה הוועדה הורע מצב התעסוקה בערי הפיתוח – במיוחד בדימונה – ו"מצב זה נובע קודם כל מפליטת הפועלים מן הבניין". הוועדה הציעה להגביר את התמריצים ליזמים בערי הפיתוח ולהעביר תעשייה ממשלתית (ביטחונית) מהמרכז לערי הפיתוח. לטווח המידי הציעה הוועדה יזום עבודות בערי הפיתוח  ("עבודות יזומות") כדי למנוע אבטלה בקרב הפועלים שנפלטו מהבנייה. הדיון לא הסתיים וסוכם להמשיך בו בישיבה הבאה של ועדת השרים (תיק ג-10345/4).

ב-1 במאי חגג חלק גדול מהציבור בישראל את חג "אחד במאי". אולם בדימונה התארגנה הפגנת נגד של מובטלים שהניפו דגלים שחורים וזעקו "לחם עבודה" והיא העיבה על החגיגות הרשמיות בסימן הדגל האדום. ראו דיווח בעיתון "מעריב" 2.5.1966. הפגנות דומות התרחשו גם באשדוד. בעיתונות התרבו הדיווחים על הקשיים שחווים המובטלים ואפילו על רעב.

על רקע זה התכנסה ב-3 במאי ועדת השרים לכלכלה. שר הסעד יוסף בורג סיפר על האווירה הקשה בבית שאן. הוא טען שלמצוקה יש גם ממד עדתי: "מי ששמו איצקוביץ – עוזב. מי ששמו ועקנין – נשאר". השר אלון טען: "אין לעלות על הדעת שממשלה כשלנו לא תיטול על עצמה את מלוא האחריות לדאגה למובטלים. היות ואין אצלנו ביטוח בפני אבטלה". כאן נגע אלון בנקודה מהותית. כשהוקם המוסד לביטוח לאומי ב-1953 הוחלט שלא לכלול במשימותיו ביטוח נגד אבטלה וזאת למרות המלצת הוועדה שתכננה אותו – "ועדת קנב", 1950. (את תמצית המלצות הוועדה פרסמנו ב"ממגילה למדינה" וראו פוסט שלנו בעניין זה.) האתוס של תנועת העבודה הציונית היה שכל אחד חייב לעבוד. העבודה נחשבה לא רק למקור פרנסה אלא קודם כל לבסיס לשחרור לאומי ואישי. החשש היה שדמי אבטלה יעודדו אנשים להתבטל ולא לעבוד. לפיכך אדם הכשיר לעבוד שלא מצא מקום עבודה היה אמור לקבל הפניה מלשכת העבודה לעבודה יזומה במימון המדינה ומוסדות ציבור נוספים כמו קק"ל. כמו כן הזהיר אלון מפני ירידה מהארץ ודווקא בקרב אקדמאים – תופעה שאכן גברה ב-1966. הוא גם הזהיר מפני מצוקת האוכלוסייה הערבית שחלק מאדמותיה הופקע אחרי קום המדינה – ועתה היא נפגעת מהאבטלה. השר צדוק הזהיר מהנטייה לסגת ממדיניות המיתון בעקבות הקשיים. בסופו של הדיון הוחלט לקבל את הצעות ועדת המנכ"לים עם מספר תיקונים (תעודה 13).

יש להוסיף שב-24 במאי הגיש אלון לממשלה הצעה ל"חוק תעסוקה וקליטה בעבודה – ביטוח אבטלה" – מסמך אותו פרסמנו ב"ממגילה למדינה". אולם הממשלה לא דנה בעניין זה בישיבות הקרובות, בסוף מאי וביוני 1966.

ד.      תכנית הפעולה הכלכלית לשלוש השנים 1969-1967

ההחלטות שהתקבלו בסוף 1964 ובתחילת 1965 הביאו להפחתה בהתחלות הבנייה החדשות ב-1965 וגם הפער בין הייבוא לייצוא צומצם במעט. אולם מדד המחירים לצרכן עלה ב-1965 יותר מאשר ב-1964. ההחלטה שלא להגדיל את התקציב ביותר מ-8% לא התבצעה בגלל הלחצים הפוליטיים של שנת הבחירות ולמעשה גדל התקציב ב-20%. לפיכך יזם ספיר תכנית כלכלית חדשה שתשנה את מבנה התעסוקה במשק, תייעל את הייצור ותגדיל את היקף ההשקעות בענפי יצוא: תעשייה, חקלאות ותיירות. גם השכר היה צריך להיפגע על ידי דחיית תשלום תוספת היוקר והצמדתה למדד מעוקר. ב-17 ביולי 1966 הציג ספיר את התכנית בפני הממשלה. אחת הנקודות החשובות העולות מדבריו הוא התמעטות העלייה לישראל: ב-1965 עלו כ-33,000 עולים לעומת כ-75,000 ב-1964 ואילו במחצית הראשונה של 1966 הגיעו רק כ-9,000 עולים. (בסך הכול עלו לישראל 15,730 עולים ב-1966 ו-14,327 ב-1967.) לימים טען זנבר שהתמעטות העלייה היא שהביאה לחריגת המיתון מהתכנון הראשוני. ספיר התריע בממשלה שהרזרבה התקציבית נשחקה לחלוטין במחצית הראשונה של 1966 – יותר מאשר בשנתיים הקודמות. ספיר הזהיר שאם לא יחול שינוי במדיניות הכלכלית שיגביר את התוצרת התעשייתית ואת העצמאות הכלכלית יהיו בישראל 100,000 מובטלים. הוא דרש קיצוץ בכוח האדם מגופים לא יצרניים כמו הסוכנות (שחלק גדול מפעילותה עבר למדינה) ומההסתדרות שבה יש כפילויות. בתום הישיבה הוחלט להמשיך לדון בתכנית ולפרסם את סקירתו של ספיר לאחר שהוא יערוך אותה (תעודה 14).

ספיר טען שבמאי 1966 היו 6,000 מובטלים – מספר כפול ממה שהיה ביוני 1965. אולם הוא לא ראה בכך סיבה לדאגה חריפה. בהמשך דבריו הודה ספיר שיש "90,000 אנשים שעומדת לגביהם בעיית התעסוקה". כאן יש להדגיש ששיטתו של ספיר למדידת האבטלה התבססה על דיווחי לשכות העבודה. שם נספרו מבקשי עבודה שלא קיבלו עבודה במשך זמן מסוים. אלא שבהעדר דמי אבטלה לא היה לחלק מהמובטלים מניע לטרוח ולהירשם בלשכות העבודה. לפיכך הרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה בהנהלת חנוך סמית ערכה סקרים משלה בקרב האוכלוסייה והגיעה למספרים גדולים בהרבה. ב-1967, בעת שהאבטלה הגיעה לשיאה, טענה הרשות שיש 108,000 מובטלים ואילו ספיר קיבל את טענת לשכות העבודה שיש 40,000 מובטלים בלבד. הסטטיסטיקאי הממשלתי הראשי רוברטו בקי תמך בעמדתו של סמית. העובדה שהמובטלים נמנו באופן שונה הכבידה על מקבלי ההחלטות והיא גם מבלבלת את מי שמעיין בסטנוגרמות ונוכח שהדוברים בישיבות מציגים מספרים שאינם מסונכרנים זה עם זה.

ספיר לא רצה שהממשלה תכריע בעניין אלא לאחר שישיג הסכמה בתוך המערך ועם ההסתדרות. ב-1 באוגוסט 1966 פנה ממלא מקום נציב שירות המדינה נחמיה ברוש אל ראש המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות ירוחם משל והציע לו שההסתדרות תסכים לפיטורים ו/או לניוד עובדי מדינה ולקיצוץ בזכויות סוציאליות (תעודה 15). הצעות אלה לא התקבלו על ידי ההסתדרות, אך בדיונים עם ההסתדרות הגיע ספיר לפשרה עם ראשיה בעניין תשלום תוספת היוקר. אולם בדיון במזכירות מפא"י ב-1 בספטמבר 1966 התנגד אשכול להצעה כי לא מצא בה מענה לבעיית האבטלה והוא אף החל לשנות את גישתו שאין לשלם למובטלים דמי ביטוח נגד אבטלה. מזכירות מפא"י דחתה ברוב גדול את עמדתו של אשכול ומזכירת מפא"י גולדה מאיר הביעה חשש גדול שמא הדבר יודלף לעיתונות. לבסוף התקבלה החלטה שיש לתמוך בתכנית הכלכלית ובלבד שיעשו בה תיקונים להקלת מצב המובטלים.

ב-11 בספטמבר הובאה התכנית לדיון בממשלה. בדיון הביע ספיר את התנגדותו לפיחות ולהעלאת מסים – למעט עבור צורכי חירום. אחת הסוגיות המרכזיות הייתה שאלת האבטלה ועל כך אמר  אשכול: "אני כאחד מכם וכראש הממשלה, הדבר שמדיר את שנתי היא השאלה מה יהיה אם יהיו 40,000-30,000-20,000 מחוסרי עבודה. אומרים לי שסמית מנבא ל-50,000 מובטלים. והוא בדרך כלל אינו טועה בסטטיסטיקה שלו – אם הבנייה הולכת וקטנה" (עמ' 93). ספיר טען שהאבטלה אינה נגרמת בגלל המיתון "אלא בגלל זה שהמוגלה פרצה מהפצע שהיה קיים 18 שנה" – כלומר בגלל הכשלים המבניים היסודיים הקיימים במשק הישראלי מאז קום המדינה (עמ' 114).

אשכול הציע לספיר לקבל את הצעתו של השר ישראל ברזילי שהממשלה תקים ועדה לבדיקת חוק לביטוח נגד אבטלה וספיר השיב כמי שכפאו שד: "אני נגד, אבל טוב" (עמ' 227) וכך הוחלט. בסופו של הדיון תמכו 15 שרים בתכנית הכלכלית ו-3 נמנעו (תעודה 16).

ב-16 באוקטובר 1966 הציג אלון לממשלה את בעיית האבטלה ולפי הצעתו הוקמה ועדת שרים בראשותו של אשכול (תעודה 17). ב-23 באוקטובר החליטה הממשלה להסמיך את שר העבודה יגאל אלון להקים את הוועדה לבדיקת חקיקת חוק ביטוח נגד אבטלה עליה הוחלט ב-11 בספטמבר. שבוע לאחר מכן, ב-30 באוקטובר, דנה הממשלה בבעיה נוספת שיצר המיתון – הירידה מהארץ. הדיון לא הסתיים באותה ישיבה ונקבע שהוא יימשך בישיבה הבאה (תעודה 18) – אך למעשה הדיון בעניין זה לא התחדש בממשלה בכל תקופת המיתון. יש לציין שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפברואר 1967 הפער בין מספר היוצאים לחוזרים עלה מ-13,207 ב-1964 ל-18,033 ב-1965 והוא זינק ל-34,057 ב-1966 (תעודה 19). מכאן הביטוי "האחרון שיוצא שיכבה את האור".

ה.      שיא המיתון וסופו

כאמור בתחילת 1967 הגיעה האבטלה לשיאה – 108,000 מובטלים שהיוו כ-12% מכוח העבודה במשק. ב-29 בינואר 1967 התכנסה ועדת השרים לכלכלה בראשות ראש הממשלה אשכול והחליטה לעודד התחלות בנייה בהיקף של 3 מיליון מ"ר ב-1967 (תיק ג-10345/6). שבוע לאחר מכן, ב-5 בפברואר, החליטה הממשלה להטיל על שר העבודה אלון לשלם למובטלים מענקים בהקדם האפשרי (תעודה 20). ועדת השרים לכלכלה דנה ב-26 וב-28 בפברואר בקריטריונים למענקי האבטלה (תעודות 21 ו-22). באפריל 1967 החל משרד העבודה בתשלום המענקים למובטלים רטרואקטיבית ממרס 1967 וזאת למשך שנה. החלטה זו הייתה בסיס לשינוי החקיקה ולהוספת הביטוח נגד אבטלה במסגרת המוסד לביטוח לאומי נכנס לתוקף בתחילת 1973.

אולם המיתון החל להביא גם פִירות חיוביים: הגירעון המסחרי ירד בשנת 1967 ל-196 מיליון דולר לעומת 321 מיליון דולר ב-1966, לפי "מאזן התשלומים בשנים 1966, 1967 ותחזית ל-1968" שהוכן על ידי זנבר, 30.5.1968 (תעודה 25). כמות ימי השביתה במשק ירדה מ-207,000 ב-1965 ל-156,000 ב-1966 ול-58,000 ב-1967. זנבר בדק מדי חודש את כמות הסחורות שיוצרה והשווה אותה לכמות הסחורות שנמכרה. רק בחודש אפריל 1967, לראשונה מאז החל המיתון, עלתה כמות הסחורות שנמכרה על כמות הסחורות שיוצרה – וזנבר ראה בכך אינדיקציה ליציאה מהמיתון.

על רקע זה דנה ועדת השרים לכלכלה, שוב בראשותו של אשכול, בהפעלת תכנית פיתוח נוספת, ב-4 באפריל 1967. מנכ"ל משרד האוצר יעקב ארנון תמך בתכניות פיתוח גם אם המימון לתכניות יהיה גרעוני משום שהעריך שהן לא תבאנה לאינפלציה. גם נגיד בנק ישראל הורוביץ תמך בכך – ובלבד שהדבר ייעשה במידה מדודה ומחושבת. בישיבה סוכם שיתחילו לתכנן עבודות (תעודה 23). ב-7 במאי 1967 דנה הממשלה במצב התעסוקה. ספיר הביע את זעמו על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפרסמה שיש 98,000 מובטלים. אלון דיווח שרק 1,489 איש קיבלו באפריל מענק אבטלה, בממוצע כ-128 ל"י לאדם (ובסך הכול 190,000 ל"י) – זאת בגלל הקריטריונים הנוקשים לקבלת המענק. אך הוא הזהיר שמצב התעסוקה יורע בחודשים הקרובים בגלל סיבות עונתיות, סיום הלימודים ושחרור של חיילים רבים משירות סדיר בצה"ל (לאחר שבסתיו 1966 הוארך השירות מ-26 ל-30 חודשים ועל כך ראו פוסט שפרסמנו). שר המסחר והתעשייה זאב שרף (שהחליף את צדוק בנובמבר 1966) דיווח על עלייה בהיקף הקניות במשק – דיווח שתואם את המידע עליו הצביע זנבר. הדיון נקטע כי אשכול היה חייב לצאת מהישיבה ונקבע שיחודש בעתיד הקרוב (תעודה 24).

אולם המאורעות במזרח התיכון טרפו את הקלפים. באמצע מאי 1967 גילתה ישראל שמצרים מרכזת כוח צבאי גדול בחצי האי סיני. בתגובה לכך החלה ישראל לגייס את כוחות המילואים. גיוס המילואים ומלחמת ששת הימים שפרצה ב-5 ביוני סיימו את המיתון.

בהערכה לאחור יש מי שמשבחים את המיתון על שסייע למשק הישראלי להתאים את עצמו למציאות בה אין כספי שילומים מגרמניה, הגדיל את כמות הדולרים במשק וסייע להגברת התחרותיות של הייצוא לאירופה. מאידך יש המבקרים את המחיר הקשה ששילמה ישראל באבטלה ובהפחתת היקף הייצור. יש כאלה שאף קושרים בין המיתון לבין תוצאות נוספות: הקמת מדינת הרווחה הישראלית בסוף שנות ה-60 ו"המהפך" הפוליטי של 1977 – אך לא כאן המקום לדון בכך.  

לעיון במאמר של פרופ' יצחק גרינברג על המיתון לחצו כאן.

רשימת תעודות

1.      החלטת ועדת השרים לכלכלה, 11.8.1964, ארכיון המדינה, א-89/3.

2.      ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 13.10.1964, ארכיון המדינה, ג-16700/8.

3.      ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 18.10.1964, ארכיון המדינה, ג-16700/8.

4.      ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 1.11.1964, ארכיון המדינה, ג-16700/8.

5.      ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 3.11.1964, ארכיון המדינה, ג-16700/8.

5א. החלטת ועדת השרים לכלכלה, 3.11.1964, ארכיון המדינה, א-89/3.

6.      ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 22.11.1964, ארכיון המדינה, ג-10345/1.

7.      ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 29.11.1964, ארכיון המדינה, ג-10345/1.

8.      ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 6.12.1964, ארכיון המדינה, ג-10345/1.

9.      ישיבת הממשלה, 10.1.1965, ארכיון המדינה, אולם הקריאה.

10.  ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 9.5.1965, ארכיון המדינה, ג-10345/2.

11.  דברי פנחס ספיר בכנסת, 14.2.1966, דברי הכנסת, 44, עמ' 615-604.

12.  ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 13.3.1966, ארכיון המדינה, ג-10345/4.

13.   ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 3.5.1966, ארכיון המדינה, ג-10345/4.

14.  ישיבת הממשלה, 17.7.1966, ארכיון המדינה, אולם הקריאה.

15.  נחמיה ברוש אל ירוחם משל, 1.8.1966, ארכיון המדינה, ג-6633/1.

16.  ישיבת הממשלה, 11.9.1966, ארכיון המדינה, אולם הקריאה.

17.  ישיבת הממשלה, 16.10.1966, ארכיון המדינה, אולם הקריאה.

18.  ישיבת הממשלה, 30.10.1966, ארכיון המדינה, אולם הקריאה.

19.  לוח 8: תושבים חוזרים, ירחון סטטיסטי לישראל, פברואר 1967, עמ' 14.

20.  ישיבת הממשלה, 5.2.1967, ארכיון המדינה, אולם הקריאה.

21.  ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 26.2.1967, ארכיון המדינה, ג-10345/7.

22.  ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 28.2.1967, ארכיון המדינה, ג-10345/7.

23.  ישיבת ועדת השרים לכלכלה, 4.4.1967, ארכיון המדינה, ג-10345/7.

24.  ישיבת הממשלה, 7.5.1967, ארכיון המדינה, אולם הקריאה.

25.  לשכת היועץ הכלכלי, מאזן התשלומים בשנים 1966, 1967 ותחזית ל-1968, 30.5.1968, ארכיון המדינה, ג-6633/12.