שתי מילים זה כל ההבדל - כיצד חולל משפט אחד שגוי במסמך תקוות מדיניות בלתי מציאותיות

ארכיון המדינה אוצר באוספיו מאות מיליוני מסמכים שרובם המכריע מורכב ממילים בלבד. המסמכים האלו מלמדים עד כמה חשוב ניסוחם ועד כמה יש בכוחה של מילה או משפט בודד לקבוע גורלות. דומה שהדבר נכון אף יותר במסמכים דיפלומטיים שמנוסחים בדרך כלל בתמציתיות שמעניקה לכל מילה משמעות רבה. הנה דוגמה לשינוי שחולל משפט בודד במברק דיפלומטי והוא לקוח שוב מביקורו ההיסטורי של האפיפיור פאולוס השישי בישראל בינואר 1964.

ב-30 בדצמבר 2015 פרסמנו בלוג שעוסק בהכנות לביקורו ההיסטורי של האפיפיור בישראל. הפעם אנו מביאים צרור מברקים נוסף מתיקי ארכיון המדינה מהימים שאחרי הביקור, שמלמדים על פן נוסף של הדיפלומטיה - כוחן של מילים והחשיבות בהקפדה מכסימלית על ניסוחם של מברקים דיפלומטים. 

למרות שביקורו של האפיפיור הוגדר כפרטי ולא רשמי, קיוו בישראל שהוא יביא לשיפור ביחסים הבעייתיים בין ישראל למדינת הוותיקן, שלא הכירה בקיומה של מדינת ישראל ולא בירושלים כבירתה. תחילה דומה היה שהביקור אכן נשא את הפרות המקווים. האפיפיור שלח מן המטוס שהחזירו לרומא מברק תודה לנשיא שזר דרך מגדל הפיקוח בשדה התעופה בלוד (נתב"ג), והוא נפתח במילים: "לכבוד הוד מעלתו נשיא ישראל מר זלמן שזר, ירושלים. גם הכרה בקיומה של מדינת ישראל וגם בירושלים כבירתה!!  העובדה שהמברק נחתם בטעות "האפיפיור פיוס ה-6", לא הדליקה נורות אדומות בישראל. להלן המברק:

בישראל עורר מברקו של האפיפיור סיפוק רב ותקוות לשינוי. לשכת הנשיא קפצה על המברק כמוצאת שלל רב ומיהרה להפיץ אותו לכל כלי התקשורת. הדבר פורסם בעיתונים וכילד אני זוכר איך המדריך של כיתתי בקיבוץ גינוסר, סיפר בהתרגשות על המברק ועל משמעויותיו המשמחות. השגריר ברומא פישר אף שלח מברק אל משרד החוץ  שבו סיכם את הביקור כהצלחה. הוא  ציין "שהירדנים מחו נגד ההתייחסות של שזר לירושלים כבירת ישראל" בהצהרותיו בטקסים שנערכו, ובכירי הוותיקן ביטלו את המחאה באזניו (ראו: פישר אל לבבי, 7.1.1964, ארכיון המדינה, חצ-217/13 ).

כותרת בעיתון "דבר", 7 בינואר 1964

אלא שקורת הרוח בירושלים  מתוצאותיו המרשימות לכאורה של הביקור לא ערכו זמן רב. כבר למחרת התברר שהנוסח של מברק האפיפיור לשזר שובש. עובדי מגדל הפיקוח, ולא עוזריו של האפיפיור, הם שכתבו את שורת הפתיחה  ששמחה את מנהיגי ישראל. במברק לפישר הסביר סמנכ"ל משרד החוץ לבבי את מקור הטעות וצירף את הנוסח הנכון של המברק כפי שהעבירו הוותיקן. אמנם הנוסח של גוף המברק היה  זהה לחלוטין לתוכן המברק הראשון, אולם שורת הפתיחה נכתבה הפעם באופן שונה: "אל הוד מעלתו הנשיא זלמן שזר, תל אביב". יחי ההבדל הקטן! לא די בזה שישראל כלל לא הוזכרה וירושלים הושמטה, אלא שאף נמצא לה תחליף כבירת ישראל – תל אביב... (ראו: לבבי אל פישר 13.1.1964, ארכיון המדינה, חצ-217/13 ). בו ביום הציע פישר ללבבי שהוא יאמר לבכיר הוותיקן שאתו עמד להיפגש בלשון צינית: "שהנשיא שזר נפגע מכך שהוותיקן בחר עבורו עיר בירה" (ראו פישר אל לבבי,13.1.1964, ארכיון המדינה, חצ-217/13 ). יום לאחר מכן הבין פישר שזו תגובת בטן "בלתי דיפלומטית" מצדו,  והציע להביע את המחאה באזני בכירי הוותיקן בדרך מאוזנת ו"דיפלומטית" יותר (פישר אל לבבי, 14.1.1964, ארכיון המדינה,חצ-217/13 )   

בסופו של דבר אחרי התרוממות הרוח הזמנית, גרם ביקורו של האפיפיור ותוצאותיו לאכזבה לקובעי המדיניות בישראל. והכל בגלל קוצו של משפט אחד שגוי.....

רק ב-1993 כוננו ישראל והוותיקן יחסים דיפלומטיים מלאים ביניהן ועד היום קיימים בין שתי המדינות מתחים ובעיות שעדין לא באו על פתרונן.

הגדה המערבית, יהודה ושומרון, או יהודה ואפרים: כיצד נקבע השם יהודה ושומרון?

טנק ישראלי פורץ לעמק איילון (אזור לטרון), 6.6.1967. צלם אילן ברונר, לע"מ

לפני ימים אחדים פנה אלינו תת אלוף במילואים אפרים לפיד בשאלה: מתי שונה שמה של "הגדה המערבית" ל"יהודה ושומרון"? בעקבות זאת יצאנו למחקר קטן.
במהלך מלחמת ששת הימים כבש צה"ל את כל חלקה המערבי של ממלכת ירדן, החלק שנמצא ממערב לנהר הירדן ואשר שמו הרשמי בפי הירדנים היה "הגדה המערבית". האלוף במילואים חיים הרצוג מונה ב-7 ביוני 1967 ל"מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית המוחזק על ידי צה"ל" (ואז סיים את תפקידו כמסביר הלאומי ברדיו). שטח זה כלל אז גם את ירושלים המזרחית - לפני ההחלטה לאחד אותה עם ירושלים המערבית (28.6.1967). לאחר שבוע סיים הרצוג את תפקידו וסמכויותיו הועברו לאלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס.
אולם בקרב חלק מהישראלים הייתה אי-נוחות מהשימוש בשם "הגדה המערבית" שכן השם העיד על קבלת חוקיות השלטון הירדני באזור זה - אף שכמעט כל מדינות העולם סירבו להכיר דה-יורה בשלטון הירדני באותו אזור. עיון באתר "עיתונות יהודית היסטורית" (שאינו כולל את העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות") מלמד שהחל מסוף אוגוסט 1967 החל לחדור לשיח הציבורי הביטוי "יהודה ושומרון", למשל מאמר של חנה זמר ב"דבר" מ-8 בספטמבר. ב-27 בדצמבר 1967 דיווח "דבר" על מינויו של אל"מ רחביה ורדי ל"מפקד אזור יהודה ושומרון". בסך הכול מאז יוני 1967 ועד דצמבר 1967 הוזכר הביטוי "יהודה ושומרון" 22 פעמים ואילו הביטוי "הגדה המערבית" הוזכר 1,121 פעמים. במחצית הראשונה של 1968 השתנתה המגמה. אזכורי הביטוי "יהודה ושומרון" עלו ל-75 פעמים ואילו אזכורי "הגדה המערבית" ירדו ל-202 פעמים. 
ב-5 בפברואר 1968 הציג ח"כ אליעזר שוסטק, חבר סיעת "המרכז החופשי, שדגלה אז ברעיון של "ארץ-ישראל השלמה", שאילתה בה מחה על השימוש בביטוי "הגדה המערבית" ולא "יהודה ושומרון" בפי שרי הממשלה ודובריה. אשכול השיב: "השם הרשמי לשימוש דוברי משרדי הממשלה ושלטונות צה"ל הוא 'יהודה ושומרון'. [...] קשה לי להיכנס למחקר היסטורי, [...] או להיכנס לגינקולוגיה - איך נולד השם 'הגדה המערבית'" ("דברי הכנסת" 50, עמ' 915-914). למחרת, בנאום לפני סטודנטים בבנייני האומה בירושלים, קבע שר הביטחון משה דיין: "אינני מעלה על הדעת שאפשר להוציא מתחום הזיקה של העם היהודי במולדתו את אותם החבלים של יהודה ושומרון שהיו ערש העם היהודי" ("דבר", 7.2.1968).
ד"ר חיים גבריהו, יושב ראש החברה לחקר המקרא ומי שעמד בזמנו בראש חוג התנ"ך בביתו של דוד בן-גוריון, ערער על השם "יהודה ושומרון" בטענה שמי שהעניק לאזור את השם שומרון הם האשורים ופנה אל דיין בהצעה לקרוא לאזור "יהודה ואפרים". בעקבות זאת פנה דיין ב-23 במאי אל מזכירת הממשלה יעל עוזאי וביקש שהממשלה תדון בעניין (מסמך זה ושאר המסמכים שבפוסט זה לקוחים מתיק ג-6432/30). ככל הנראה אשכול לא התלהב לעלות את העניין לדיון במליאת הממשלה מחשש שדיון כזה יצית מחלוקת בין השרים. לפיכך הוא הורה לעוזאי להתייעץ עם רקטור האוניברסיטה העברית פרופ' נתן רוטנשטרייך שהשיב שבכוונתו לדון בכך עם פרופ' בנימין מזר. ב-9 ביולי השיב רוטנשטרייך שמזר המליץ להשתמש במונח "יהודה ושומרון" משום שמי שהעניק לאזור את השם "שומרון" הוא המלך עמרי ועוזאי העבירה את התשובה לדיין והוסיפה שהעניין יועבר לוועדת השמות הממשלתית. דיין הסכים להצעה להעביר את העניין לוועדת השמות הממשלתית ובלבד שהיא לא תעכב את החלטתה. יש לציין שהגאוגרף פרופ' דוד עמירן התנגד אף הוא לשם "יהודה ואפרים" ופנה אל אשכול בעניין זה - תוך שהוא מתנצל בפני מנהל לשכתו אביעד יפה על שהוא מטריד בזאת את ראש הממשלה. 
בעקבות קבלת חוות דעתו של מזר פנתה עוזאי לד"ר אברהם בירן יושב ראש ועדת השמות הממשלתית. ב-22 ביולי 1968 השיב לה רכז הוועדה ראובן אלקלעי שהוועדה קבעה שחבל הארץ ייקרא "יהודה ושומרון". עוזאי הפיצה את המידע לאביעד יפה ולאל"מ שלמה גזית מלשכת שר הביטחון. כמו כן הפיץ אלקלעי את ההחלטה ללשכת העיתונות הממשלתית. גם העיתון "מעריב" דיווח על כך ב-28 ביולי. ב-30 ביולי הודיע אביעד יפה ליעל עוזאי שראש הממשלה אישר לפרסם את החלטת ועדת השמות. למחרת שלח יפה מכתב לפרופ' עמירן שבו דיווח לו שוועדת השמות הממשלתית החליטה שיש לקבל את השם "יהודה ושומרון".

וילה מולר חלק ב' - זיכרונות ממעון השגריר

       בעקבות הפוסט שפרסמנו פה לפני כשבוע על המעון הרשמי של שגרירי ישראל בווינה אנו מביאים קטעים מתוך דברים שמסר לנו מר יואל שר, שגריר ישראל בווינה בשנים 1998-1995, מתוך הידע האישי שלו על הבית וחוויות שלו מהשהייה במקום.

      "אומרים ש[האדריכל] אדולף לוס חי עם משפחת מולר במשך שלושה חודשים כדי לתהות עליהם ועל העדפותיהם, ותכנן את הבית בהתאם. הם ודאי היו מאושרים מאוד בבית זה אלמלא הגרמנים שנכנסו לאוסטריה וסיפחו אותה ב-1938. משפחת מולר  עלתה אז ארצה.

       בזמן המלחמה ישב בבית זה מפקד הגסטאפו בווינה. אחרי המלחמה קיבל מולר את הבית בחזרה לידיו, אבל השלטונות תבעו ממנו תשלומי מיסים וארנונה עבור כל שנות הכיבוש והמלחמה. הדבר הרגיז אותו מאד והוא החליט שהוא לא רוצה את הבית הזה יותר, ותרם אותו למדינת ישראל כדי שישב בו את נציג ישראל בווינה, קודם קונסול כללי ואחרי זה שגריר. משנת 1955 אומנו שגרירים לאוסטריה,  כשזו  חזרה להיות עצמאית אחרי חתימת 'הסכם המדינה [האוסטרית', 15.5.1955], שבו ארבע המעצמות הכובשות החליטו לצאת ממנה ולהעניק לה את עצמאותה מחדש – בתנאי שהיא תישאר ניטרלית בין מזרח למערב ושלא תנקוט עמדה לגבי שום צד.

השגריר שר מגיש את כתב האמנתו בווינה תחת שלג כבד, 7.12.1995
לידו ראש הטקס במשרד החוץ האוסטרי.
צילום: יואל שר, אוסף פרטי

 [....]

       נציגי ישראל בווינה ממשיכים להתגורר ולתפקד בבית ההיסטורי הזה, אף על פי שאינו מתאים לאירוח [.....] הוא נחשב נכס שמור היסטורי: אסור לתקוע בו מסמר בקיר בלי אישור של המחלקה לשימור מבנים היסטוריים של עיריית וינה. את חדר האוכל הקטן , למשל, לא ניתן להרחיב כדי להתאימו למשימות הייצוג של ראש נציגות.

         האנס מולר היה מנגן בצ'לו והוא אהב לאסוף אנשים ולקיים ערבים מוסיקליים בביתו.  לצורך זה תכנן לוס חדר אוכל מוגבה, ששימש כבמה, ומשם מדרגות היורדות לסלון, ללא מעקה. האורחים  היו יושבים בסלון ומולר ישב על שפת חדר האוכל וניגן. לאורך שנים, מספר רב של גברות נקעו או שברו את רגליהן בירידה במדרגות האלה עם נעלי עקב. סגנונו של לוס, מלבד הקווים הישרים של הבית מבחוץ, כלל פריטי רהוט מובנים המחוברים לקירות, כגון ספות, שלא ניתן להזיז אותם או להחליף אותם."

מבט נוסף על חדר האוכל, וילה מולר
צילום: ויקיארכיטקטורה

[.....]

         "הבית נמצא בשכונת וילות, לא על דרך ראשית, אוטובוסים מלאים בסטודנטים לאדריכלות מגיעים מכל העולם כדי לראות אותו ולצלמו , והם היו משתוקקים גם להעיף מבט פנימה. אם היינו מאפשרים להם להיכנס אפשר היה למכור כרטיסים ולהביא הכנסה רצינית מאוד לאוצר המדינה, אבל זה כמובן לא ניתן."

      לדברי מר שר, בעבר ניסו נציגי ישראל למסור את הבית לרשות העיריה, כדי שזו תהפוך אותו למוזיאון אדריכלי, ולקבל בתמורה מבנה המתאים לייעודו. אולם: "מול הבירוקרטיה העירונית ותרגילי ההשהיה שלה, חולפות שנתיים-שלש של התפקיד. השגריר שב ארצה בתום כהונתו ומעביר את הבית למחליפו."

30 לפטירתו של יוסי שריד: כרזות מימי כהונתו כשר לאיכות הסביבה

השר לאיכות הסביבה יוסי שריד (משמאל) וראש הממשלה יצחק רבין מבקרים בפארק השרון ליד נתניה, 18.10.1993. צילם אבי אוחיון, לע"מ 

ב-4 בדצמבר 2015 נפטר יוסי שריד. במלאת שלושים למותו אנו מציגים פרק מפעילותו כשר לאיכות הסביבה.
בקום מדינת ישראל לא נחשבה הגנת הסביבה ושמירת הטבע לעניין חשוב. אדרבה, המשורר נתן אלתרמן כתב בשירו "שיר בוקר" (עבור הסרט "לחיים חדשים", 1935) את המילים הבאות: "אָנוּ אוֹהָבִים אוֹתָךְ מוֹלֶדֶת [...] נַלְבִּישֶׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט" (קטע משיר זה הודפס על השטר החדש של 200 ש"ח). החזון הציוני דרש פיתוח מסיבי של ארץ ישראל ושינוי דרמטי בטבע: ייבוש ביצות (ואפילו ייבוש אגם החולה), סלילת כבישים, בניית מבנים רבים לתעשייה ולמגורים והעברת מי הירדן מהצפון לדרום כדי להפריח את הנגב. לפיכך בממשלות הראשונות של מדינת ישראל לא היה משרד מיוחד לטיפול באיכות הסביבה ובהגנתה.
עם זאת היו שחלקו על דרך זאת. ב-1953 קמה "החברה להגנת הטבע" כתגובה לייבוש אגם החולה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה להתפתח בדעת הקהל בישראל מודעות לצורך להגן על ערכי הטבע ולהימנע מזיהום הסביבה. אחד הביטויים הראשונים לכך היה המסע הציבורי המוצלח להפסקת קטיפת פרחי הבר. ועל ראו פוסט שלנו. שינוי ארגוני ראשון היה הקמת "הרשות לשמירת איכות הסביבה" ב-1973, תחילה במשרד ראש הממשלה ולאחר מכן במשרד הפנים.
יש לציין שהדאגה לסביבה הפכה לעניין חשוב יותר ויותר בעולם. רבים החלו לחשוש לשלום העולם בגלל התיעוש המוגבר והזיהום שהביא לסביבה - ביבשה, במים המתוקים, באוקיינוסים, באוויר, ואף בשמים ("החור באוזון"). לכן קמו מפלגות מיוחדות לעניין זה ובראשן "הירוקים" בגרמניה (ב-1980) וגם בישראל היו ניסיונות פוליטיים דומים. ב-1988 לאחר הבחירות לכנסת ה-12 וכאשר הוקמה הממשלה ה-23, נכלל בה לראשונה משרד מיוחד בשם "המשרד לאיכות הסביבה" אשר מאז 2006 נקרא בשם "המשרד להגנת הסביבה". 
ביולי 1992 הוקמה הממשלה ה-25 בראשותו של יצחק רבין ובתחילה כיהנה אורה נמיר בתפקיד השרה לאיכות הסביבה. בדצמבר 1992 הצטרף לממשלה יוסי שריד בתפקיד השר לאיכות הסביבה והוא כיהן בתפקיד זה עד יוני 1996. בספטמבר 1992, עוד קודם שנכנס לתפקיד, החליטה הממשלה להכריז על שנת תשנ"ד (1994-1993) כ"שנת איכות הסביבה בישראל". לעיון בנושא זה קראו את מאמרו של נפתלי רז, מרכז שנת איכות הסביבה, בכתב העת "ביוספרה" של המשרד לאיכות הסביבה.
אחת המטרות שעמדו בפני המשרד לאיכות הסביבה הייתה להגביר את מודעות הציבור לצורך בסביבה נקייה. אחד האמצעים לכך היו ארבע כרזות שעוצבו באמצעות מרכז ההסברה:

כרזה כללית לרגל שנת איכות הסביבה (קישור ל-PDF)

כרזה למען שמירה על ניקיון המים (קישור ל-PDF)

כרזה למען מאבק בהשלכת פסולת יבשה המזהמת את הסביבה (קישור ל-PDF)

כרזה נגד רעש (קישור ל-PDF)

כרזה חמישית הופקה במשותף על ידי משרד החינוך והתרבות והמשרד לאיכות הסביבה:

במאי 1994 קיים משרד החינוך והתרבות (עם משרדי ממשלה נוספים) פסטיבל קולנוע בין לאומי שהוקדש לסרטים העוסקים באיכות הסביבה. אף לפסטיבל זה הופקה כרזה מיוחדת (שישית במספר):

בינואר 1995, בתום שנת איכות הסביבה, שלח נפתלי רז דוח לשר יוסי שריד. בין השאר ציין בדוח (עמ' 3, סעיף 1.2.5) שמרכז ההסברה הפיק ארבע כרזות עבור שנת איכות הסביבה (הנספחים לדוח לא צורפו כאן). שריד הביע את הערכתו הרבה לרז בתשובה שכתב בכתב ידו על העמוד הראשון של הדוח. תשובה זו הודפסה על נייר ממוחזר ונשלחה לרז (תיק גל-41831/5).
לצפייה בכרזות נוספות באתר ארכיון המדינה לחצו כאן.