מעיסוקיו של הדיפלומט – מה יהיה גובה הכיסאות בקבלת הפנים לאפיפיור?

מקצוע הדיפלומטיה הוא מן המקצועות העלומים ביותר עבור הציבור הרחב. הוא מתבצע ברובו הרחק מגבולות המדינה והעיסוק בו שמור לקבוצה מצומצמת שעברה לשם כך הכשרה ממושכת. אולם במה עוסקים אותם אנשי שירות החוץ של ישראל ביום יום?  ב-29 בנובמבר  2015 נפתחה במשרד החוץ בירושלים התערוכה "הנסתר והגלוי – דיפלומטיה מעצבת מציאות". (על התערוכה ראו בלוג שהעלנו לאחרונה). עיקר המסמכים שמוצגים בתערוכה הגיעו מאוספי ארכיון המדינה והם מציגים את המגוון העצום של תפקידי הדיפלומטיה והדיפלומטים – לעיתים עיסוק בעניינים שברומו של עולם כגון הסכמי הפסקת אש או  משאים ומתנים לשלום, ולעיתים מתברר שבכירי משרד החוץ עוסקים ברצינות רבה בפרטים הקטנים של ביקורי אישים בישראל, שנראים על פניהם כרחוקים מאוד מן הזוהר שמקושר בדרך כלל למקצוע הדיפלומטיה. ואמנם בעת שנערכים ביקורים של אישים בכירים בארצות זרות ההקפדה על הפרטים הקטנים של  'גינוני הטכס'– מי יעמוד היכן, מה סדר הדוברים, כיצד מתלבשים המשתתפים באירועים השונים ועוד –  חשובים לפעמים לא פחות מתוכן הדברים הנאמרים.

דוגמה נאמנה לכך הם חילופי מברקים מדצמבר 1963 בין צמרת משרד החוץ בירושלים לבין שגרירות ישראל ברומא בעניין ביקורו ההיסטורי של האפיפיור פאולוס ה-6 בישראל.  בראשית דצמבר  הודיע האפיפיור שיש בכוונתו לערוך ביקור במקומות הקדושים לנצרות במזרח התיכון ובכלל זה בישראל. בישראל החלו בהכנות קדחתניות שכן ההקפדה על כללי הטכס חשובה  שבעתיים כשמדובר בביקור של אישיות רמת מעלה כמו האפיפיור,  וזאת משני טעמים: א. כל טקס הקשור באיש דת רם מעלה חייב להיות מוקפד מההיבט הטכסי-פורמלי; ב. לישראל לא היו באותה השעה יחסים דיפלומטיים עם הוותיקן ושררו ביניהן מתחים רבים, ולפיכך טעות טקסית במצב כזה היא יותר חמורה מאשר בין מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים. בנוסף לישראל לא היה כל ניסיון בביקור קודם של אפיפיור וגם זה הוסיף לרגישות הרבה.

במאי 2014 פרסמנו בלוג שעסק ברקע לביקור, במשמעויות המדיניות שלו ובתגובות לו בישראל (ראו "לא במגידו" – 50 שנה לביקור הראשון של אפיפיור בישראל) הפעם נעסוק בפעילות שנערכה מאחורי הקלעים כדי שהביקור יתנהל כשורה, כלומר על פי כל כללי הטכס. מתחילה הוברר שהביקור אינו רשמי והאפיפיור יגיע כצליין לביקור פרטי שלא יעסוק בשום היבט  מדיני (ראו לבבי אל פישר,9.12.1963, ארכיון המדינה חצ-218/14 ) . באין אופי רשמי ומדיני  הניחו בישראל שביקור מוצלח והקפדה דקדקנית על פרטיו עשויה לתרום לשיפור היחסים הבעייתיים שבין ישראל לוותיקן. השמירה על כבודו של האפיפיור ומילוי כללי הטכס שכרוכים בביקור כזה, הוטלה על שגריר ישראל ברומא מוריס פישר, שניהל לשם כך מגעים שוטפים עם בכירי הוותיקן.

בארכיון המדינה שמורים תיקים ובהם חילופי מברקים בין משרד החוץ לשגרירות ברומא בעניינים האלו. למשל עניין שהעסיק אותם היה גובה הכיסאות של המשתתפים בטכס קבלת הפנים במגידו; סמנכ"ל משרד החוץ, אריה לבבי, ביקש שכסאו של האפיפיור לא יעלה על גובה כסאו של נשיא המדינה, שכן "אם לא יהיה בכך משום פגיעה בכבוד הנשיא" (ראו: לבבי אל פישר, 20.12.1963, ארכיון המדינה חצ-218/14 ). אולם בירור של  השגריר פישר עם אנשי הוותיקן העלה שהכרחי שכסאו של האפיפיור יהיה גבוה מאלו של פמלייתו. אז מה באשר לגובה כסאותיהם של הנשיא, ראש הממשלה והשרים? - הצעתו של השגריר הייתה שהם יקבלו את פני האפיפיור בעמידה ובכך יעקפו את השאלה כבדת המשקל הזו.... בסופו של דבר התנהל טכס קבלת הפנים בעמידה של כל משתתפיו ובכך נפתרה בעיית גובה הכיסאות. עוד הוסיף פישר ש"חשוב מאוד שהדתיים בין חברי הממשלה לא יחבשו כובע כי אם כיפה", כנראה כדי שגובה כיסוי ראשיהם לא יעלה על זה של האפיפיור חובש הכיפה (ראו:פישר אל לבבי, 25.12.1963, ארכיון המדינה, חצ-218/14 ). לבד מעניין כיסוי הראש העסיקה אותם שאלת לבושם של מקבלי הפנים. לבבי הודיע לפישר שמאחר ולמרבית מקבלי הפנים "אין תלבושת שחרות", ומכיוון שאם יפתחו במבצע תפירה מיוחד ויקר תתעורר תגובה ציבורית ביקורתית, הוחלט: "כי ילבשו חליפות כהות" (ראו: לבבי אל פישר, 25.12.1963, ארכיון המדינה, חצ-218/14 ).

נשיא המדינה זלמן שזר לוחץ את ידו של האפיפיור פאולוס השישי בטכס קבלת הפנים במגידו,
5.1.1964. מימינו של שזר ראש בממשלה לוי אשכול ויו"ר הכנסת קדיש לוז.
צילם: פריץ כהן, לע"מ

בעיה שחזרה ונשנתה במהלך ההכנות לביקור הייתה סוגית מעמדה של ירושלים. כזכור סרב הוותיקן לרצונה של ישראל שהנשיא יקבל את פני האפיפיור במעבר מנדלבאום  בין שני חלקי העיר, משום שראה בכך מעין הכרה בירושלים כבירת ישראל. לאחר מגעים אינטנסיביים של פישר עם הוותיקן הוסכם שטכס קבלת הפנים יערך במעבר הגבול בין ירדן לישראל ליד מגידו, והנשיא ייפרד מן האפיפיור בירושלים לפני חזרתו לחלקה המזרחי שבשליטת ירדן.  אולם ישראל רצתה יותר מכך ובקשה שרכבו של האפיפיור יעצור בכניסה לירושלים בדרכו חזרה ושם יקבל ראש העיר ירושלים את פניו. הסמנכ"ל ציין ש"העיכוב הוא 2-3 דקות בלבד". (ראו לבבי אל פישר 22.12.1963, ארכיון המדינה חצ-218/14 ). בקושי רב הצליח פישר לקבל את הסכמת צמרת הוותיקן לבקשת ישראל (ראו: פישר אל לבבי, 1.1.1964, ארכיון המדינה חצ-217-13)  ועדת שרים מיוחדת אף החליטה שהנשיא לא יגיש לאפיפיור לחם ומלח במגידו, אלא ראש העיר ירושלים יעשה זאת בשערי העיר (ראו לבבי אל פישר 1.1.1964, ארכיון המדינה חצ-217-13 ).

בסופו של דבר היה הביקור מוצלח וכל הפרטים – קטנים כגדולים – נשמרו בקפדנות רבה.  כל זה הושג בזכות עבודה מאומצת וירידה לפרטי פרטים של צוות שגרירות ישראל ברומא. במכתב תודה לפישר ציינה שרת החוץ גולדה מאיר את הצלחת הביקור ואת חלקו של פישר בכך (ראו: גולדה מאיר אל פישר, 6.1.1964, ארכיון המדינה חצ-217-13 ).  

וילה מולר, מעון השגרירה בווינה – פנינה אדריכלית ופתרון חידה היסטורית

פניות רבות לארכיון המדינה עוסקות בנושא תיעוד בעלות על מקרקעין והעברות רכוש – נושאים חשובים מאוד למחפשים. לפעמים תיעוד יבש זה מסתיר סיפורים מרתקים. היום נציג אחד מהם – הסיפור של וילה מולר, בית מפורסם בפרברי וינה, ופתרון חידה היסטורית שנמצא בתיקים שנשכחו מזמן. 

בראשית אוקטובר פנתה אלינו שגרירת ישראל המיועדת באוסטריה, גב' טליה לדור-פרשר, וביקשה לעיין בחומרים ארכיונים על ראשית יחסי ישראל עם מדינה זו. אוסטריה הכירה בישראל בשנת 1949, וישראל קשרה עמה יחסים ברמה קונסולרית בלבד, בשעה שאוסטריה הייתה עדיין נתונה לשלטון כיבוש של בעלות הברית. גב' פרשר לדור התעניינה במיוחד במעון השגריר בווינה. התברר לנו שלא מדובר בבניין רגיל, אלא בווילה מיוחדת שנתרמה למדינת ישראל על-ידי בעליה הנס מולר, בן משפחת מולר שהקימה את המפעל המיתולוגי "אתא" בכפר אתא ליד חיפה. הבית הוחרם על-ידי הנאצים אחרי סיפוח אוסטריה, והוחזר לו אחרי המלחמה – עם דרישה מעיריית וינה שישלם את מסי הארנונה עבור השנים שלא החזיקה בבית. מולר כעס והעביר את הבית לרשות מדינת ישראל, בתקווה שתצליח לפתור את הבעיה.

הנס מולר במשרדו במפעל אתא, 1962. צילום: ויקיפדיה

בין אנשי משרד החוץ שסיפרו לטליה את סיפור הבית היה השגריר לשעבר בווינה, מר יואל שר, שעבד בארכיון המדינה לאחר פרישתו מהמשרד. יואל סיפר לנו שהוא ניסה לברר בארכיון אם המדינה אכן שילמה את המסים, אך ללא הצלחה.

יצאנו איפה לחפש בשנית מסמכים שיתנו מענה לשאלה הזו. בבדיקה קצרה ברשת נתגלו פרטים רבים על הבית, המוכר היטב בתולדות האדריכלות המודרנית. האדריכל אדולף לוס תכנן אותו בשנת 1928 בצורת קוביה לבנה פשוטה, בהתאם לעקרונות התכנון הפונקציונאלי שפיתח. לוס דרש תכנון מבנים כחלל אחד שלם, Raumplan, והתנגד לקישוט חיצוני. לעומת זאת עיצב  את פנים הבית בפאר והדר תוך שימוש בשיש ובעץ יקר.

וילה מולר בווינה. צילום: ויקיפדיה

חדר מגורים בוילה מולר. צילום: טליה לדור-פרשר

לאחר חיפוש בארכיון בתיקי היועץ המשפטי של משרד החוץ, נמצא תיק בנושא נכסי המדינה בווינה (חצ 1836/17). במסמך משנת 1950 נמצא אישור לכך שהבית ניתן למדינת ישראל ע"י הנס מולר התעשיין, ושהמדינה סילקה חובות בגובה של כ-45,000 שילינג אוסטרי על הבית – סכום נכבד באותן שנים. נראה אפוא שמדינת ישראל אכן נעתרה לדרישת עיריית וינה ושילמה את החוב! בתיק ישנו קטע מתוך ספר רישום המקרקעין בגרמנית משנת 1954, וכן מסמך נוסף ובו תיאור הבית המכיל 13 חדרי מגורים, חדרי אמבטיה, מחסנים ומרפסות.

בתיק אחר (חצ 2515/4) תיאר אריה אשל, הקונסול השני של ישראל בווינה, לממונים עליו במשרד החוץ את המצב העגום של הבית בסוף שנת 1950. לדבריו הבית דורש שיפוץ וריהוט מחדש, והוא "אינו יכול לחיות בתוך קליפה מפוארת אשר מרוהטת ומסודרת כלפי פנים כחדר מגורים של צריף קיבוצי". גינת הבית אינה אלא שדה קוצים וחוחים, ובדירת השירות שנועדה לעובד המטפל בבית ובגינה מתגורר קומוניסט שנרדף על-ידי הנאצים ובני משפחתו. אשל טען שגם אחרי השיפוץ תעלה אחזקת הבית סכום גדול, והציע לשכור דירה מרוהטת במחיר סביר. על אף קשיי המדינה שעדיין הייתה נתונה בתקופת הצנע, הוחלט לבצע את השיפוץ. 

גינת מעון השגריר היום. צילום: טליה לדור-פרשר

כדי לראות עוד לזיכרונות  ממעון השגריר, כנסו לפוסט ההמשך שלנו.

באותן השנים הייתה וינה מחולקת בין ברית המועצות לבעלות הברית, והיוותה מרכז לריגול ואינטריגות בינלאומיות. לצד הטיפול בהחזרת רכוש היהודים והסכמים מסחריים עם אוסטריה, פעלה הקונסוליה בווינה גם לפתח קשרים עם מדינות מזרח אירופה ולקדם עליית יהודים ממדינות אלו. לעתים קשרה קשרים עם מבריחים ואנשי השוק השחור, המזכירים דמויות מן הסרט המפורסם "האדם השלישי".

סטנוגרמת ישיבת הממשלה שלא הושלמה

ישיבה של ממשלת ישראל הראשונה, 1.5.1949. משמאל לימין: גולדה מאירסון (מאיר), זלמן שזר, בכור שטרית, הקצרן צבי מימון, דב יוסף, אליעזר קפלן, משה שרת, דוד בן-גוריון, מזכיר הממשלה זאב שרף, פנחס רוזן, דוד רמז, משה חיים שפירא, יצחק מאיר לוין ויהודה לייב פישמן מימון. צילם: הוגו מנדלסון, לע"מ

אוסף הסטנוגרמות של ישיבות הממשלה הוא אחד האוספים החשובים ביותר בארכיון המדינה. כל מעיין מבקש לקבל סטנוגרמה מלאה של הישיבה שמעניינת אותו ולעתים הוא נדרש להשלים עם קיצוצים מטעמים של ביטחון המדינה או צנעת הפרט. אולם לפעמים הסטנוגרמה אינה מלאה בגלל סיבה שונה לחלוטין.
עיון בסטנוגרמה של ישיבת הממשלה ב-10 בינואר 1965 מביא אותנו לשורה בלתי צפויה. בתחתית עמוד 73 מופיעות המילים הבאות:

"(המשך הסטנוגרמה לא פוענח עקב פטירתו של הקצרן צבי מימון ז"ל)"

לאחר מכן, בעמודים 76-74, מופיעות ההחלטות שקיבלה הממשלה באותו יום.

אם כך מה קרה? הקצרן צבי מימון רשם כדרכו את דברי המשתתפים בישיבת הממשלה. קצרן מקצועי משתמש בסימנים מיוחדים שניתן לכתוב אותם במהירות גבוהה יותר מכתיבה רגילה של מילים. מצופה מקצרן לכתוב כ-360 מילים בדקה ויש קצרנים המגיעים למהירות גבוהה יותר. אולם הסימנים שרושם קצרן הם ייחודיים לאותו קצרן – ורק הוא מסוגל לפענח אותם. למרבה הצער נפטר צבי מימון בטרם סיים את מלאכת הפענוח ולכן קטע מהסטנוגרמה אבד לעולמים ולא ניתן לשחזר אותו. החלטות הממשלה ב-10 בינואר 1965 נרשמו על ידי מזכירת הממשלה יעל עוזאי ולכן, כאמור, הן מופיעות בסטנוגרמה.

צבי מימון (וסרמן, 1965-1904) נולד בלטביה ועלה ב-1935. אחיו יעקב מימון למד קצרנות גרמנית ועבד כקצרן במוסדות ההסתדרות הציונית שבה נהגו להשתמש בתחילה בגרמנית כשפה רשמית. לאחר מכן הוא פיתח שיטת קצרנות עברית – אותה הנחיל לאחיו צבי ולקצרנים נוספים הנוהגים מאז בשיטה זאת בכנסת ובממשלה.

ב-13 בינואר 1965 הובא צבי מימון למנוחות עולמים והעיתונים "מעריב" ו"דבר" דיווחו על כך. ב-17 בינואר הספיד אותו ראש הממשלה לוי אשכול בישיבת הממשלה.

יש להוסיף שמאז 1985 מקליטים את ישיבות ממשלת ישראל בנוסף לרישומן על ידי קצרנים ולכן היום לא יכול לחזור מקרה כזה. לשמיעת קטעי ממשלה מוקלטים עיינו בפוסט שפרסמנו על ישיבת הממשלה ב-30 ביוני 1985.

יצחק נבון בראיון רדיו לאחר שלא נבחר לנשיא בשנת 1973: חשבתי שנשיא בעת הזו צריך להתמקד בנושאים חברתיים ובשסע העדתי

בשבוע שעבר הועלה בבלוג זה פרסום לזכרו של הנשיא החמישי יצחק נבון ז"ל במלאת שלושים לפטירתו. בפרסום צויינה העובדה שבמארס 1973 הציג נבון לראשונה את מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה, בתקופת כהונתו כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, אך הפסיד את המועמדות מטעם מפלגתו שהייתה אז בשלטון לפרופ' אפרים קציר (אז אפרים קצ'לסקי), בהצבעה שנערכה במרכז המפלגה. בפרסום זה, המהווה השלמה לפרסום הקודם מובאת הקלטה של ראיון שנערך עם נבון זמן קצר אחרי ההצבעה ע"י "קול ישראל" (המראיין היה ככל הנראה שלום קיטל), שבו התייחס נבון להפסדו.


חבר הכנסת יצחק נבון בספריית הכנסת, 1966, הצלם - משה פרידן (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)

להלן קישור להקלטה, השמורה בארכיון המדינה המדינה במסגרת החומרים האור-קוליים של הארכיון האישי של יצחק נבון, שהופקדו בארכיון ע"י משפחת נבון (בתקליטור שמע שסימולו סד-2242/1). בראיון הביע נבון את אכזבתו מההפסד, אך הדגיש שהאכזבה אינה אכזבה אישית אלא אכזבה מכך שלא הצליח לממש את שאיפתו לתת ייצוג לציבור המזרחי, המכונה "ישראל השניה", שרבים מתוכו כמהו לבחירתו של נשיא ספרדי-מזרחי בפעם הראשונה. הוא גם הסביר מהו לדעתו הנושא המרכזי שאיתו צריך להתמודד נשיא המדינה העתיד להיבחר באותה שנה: "אני חשבתי שנשיא ב-1973... מוקד הבעיה הוא במתח החברתי, בפיצול העדתי, בבעיות הסוציאליות; הקיטוב, זאת היא הבעיה הפנימית היום...". משפט זה ביטא את רצונו לפעול למען איחוי השסע העדתי והחברתי שדחף אותו להגיש את מועמדותו לנשיאות באותה עת. בסוף הראיון הביע נבון  את סלידתו מהתככים הפוליטיים שגרמו לדעתו להפסד שלו וסיים במשפט אירוני: "כנראה שלחינם אני נושא את השם נבון. צריך להחליף אותו בשם תמים...".

בספרו האוטוביוגרפי של נבון "יצחק נבון - כל הדרך - אוטוביוגרפיה" (עורך: ד"ר אייל מירון, הוצאת כתר, 2015) התייחס נבון להתמודדות על הנשיאות ולהפסד באופן שונה במקצת. הוא התייחס להיבט העדתי רק בהקשר של המוטיבציה שלו להתמודדות, אך לא בהקשר של ההפסד מול קציר. בתחילת הפרק ציין   שהחליט להתמודד על התפקיד בהשפעת שר השיכון זאב שרף שפנה אליו בהצעה להתמודד בנימוק שתפקיד הנשיא מהווה "תפקיד מפתח באיחוי הקרע בין עדות ישראל" (שם עמוד 302). לעומת זאת כאשר התייחס להגשת מועמדותו של קציר ולהצבעה במרכז המפלגה הסביר את הפסדו לקציר בהקשר של המאבקים הפנימיים בתוך מפלגת העבודה בין יוצאי "אחדות העבודה" ומפא"י לבין קבוצת יוצאי רפ"י, שאליה השתייך נבון: "לאחר זמן התברר לי מה אירע. שרי אחדות העבודה, גלילי ואלון, באו אל גולדה והזהירו אותה כי אם אני, איש רפ"י, אבחר לנשיאות, קיימת "סכנה" כי לאחר הבחירות אטיל את הרכבת הממשלה על משה דיין איש רפ"י... גולדה השתכנעה. היא התקשרה אל אפרים קציר בניו יורק ושכנעה אותו להציג את מועמדותו, בהבטיחה לו כי צמרת המפלגה תטיל את מלוא כובד משקלה למען בחירתו..." (שם, עמוד 304). ניתן לומר שהדיווח בספר לא סותר את הראיון ואף משלים אותו (בראיון רמז נבון לתככים כגורמם להפסד בלי לפרט). יחד עם זאת, מעניינת העובדה שבספרו האוטוביוגרפי נמנע נבון מהתייחסות להיבט העדתי בהקשר של אכזבת תומכיו מקרב "ישראל השניה", שתקוותם  למינוי נשיא ספרדי-מזרחי ראשון נכזבה באותה עת.

כפי שכבר נכתב בפרסום הקודם, הפסד זה לא ריפה את ידיו של נבון והוא הציג את מועמדותו לנשיאות בשנית כעבור חמש שנים, עם פרישתו של פרופ' קציר מתפקיד הנשיא בשנת 1978. הפעם נוצר קוסנזוס סביב מועמדותו של נבון הן בתוך מפלגת העבודה והן בקרב שאר סיעות הכנסת  והוא נבחר לנשיא המדינה כמועמד יחיד לתפקיד בהצבעה שנערכה בכנסת ב-19.4.1978.

ארכיון המדינה והאגודה הישראלית לדיפלומטיה מציגים: הגלוי והנסתר - דיפלומטיה מעצבת מציאות

"סיפורה של הדיפלומטיה הישראלית הוא כעין אריג דק שעל גביו רקומות תולדותיה של מדינת ישראל משחר הציונות ועד ימינו אלה. בימי מצוקה וסער, בפרוץ מלחמה ובעתות שלום ידעה ישראל לנצל את הדיפלומטיה לעיצוב המציאות על פי צרכיה ולהפיכת משברים להזדמנויות. אם נעמיק מעט בחיפוש אחר שורשי האירועים שעיצבו את ההיסטוריה שלנו נגלה רמזים רבים לאותה פעילות שקטה, לעתים סמויה מן העין, שהיא מקצוע ואמנות כאחד. לצדה ייחשפו גם סיפוריהם של הדיפלומטים הישראלים - גברים ונשים שלמדו את רזיה של אמנות זו ועשאוה למכשיר רב עצמה, גם אם השפעתו ניכרת לפעמים רק בחלוף שנים"

במלים אילו נפתחה בשבוע שעבר במשרד החוץ התערוכה שליוותה את הכנס השנתי של האגודה הישראלית לדיפלומטיה. הכנס התקיים ב-29 בנובמבר, היום בו קיבלה העצרת הכללית של האו"ם, 68 שנים קודם לכן, את ההחלטה לחלק את ארץ ישראל ולהקים בה מדינה יהודית בצד מדינה ערבית.

 את התערוכה הפיקו בשיתוף פעולה ארכיון המדינה, האגודה הישראלית לדיפלומטיה ומשרד החוץ תחת הכותרת: "הגלוי והנסתר – דיפלומטיה מעצבת מציאות". התערוכה סוקרת, באמצעות מסמכים מקוריים ומבחר תמונות, 100 שנים של דיפלומטיה, חשאית וגלויה, החל מהצהרת בלפור ועד ימינו ומחולקת לשמונה שערים:  

-הדיפלומטיה הציונית עד קום המדינה

- ביסוס היחסים עם העולם בשנים 1948 – 1965

- ממלחמת ששת הימים ועד הסכם השלום עם מצרים, 1967 –1979

- דיפלומטיה בשירות העלייה

- יחסים עם העולם המתפתח

- דיפלומטיה בצל איום

- סדר עולמי חדש בשנות ה-90

- הדיפלומטיה הישראלית בעתיד

 

מתוך התערוכה בבניין משרד החוץ

המסמכים המוצגים בתערוכה מבוססים בעיקר על אוספי ארכיון המדינה ומשרד החוץ אך גם על מספר מסמכים מהארכיון הציוני ומארכיונים נוספים וכן מציגה התערוכה תמונות מאוסף לשכת העיתונות הממשלתית. כאן ניתן טעימה קטנה מהתעודות המוצגות בשער השני - ביסוס יחסים עם העולם.
ארצות הברית הכירה בישראל שעות ספורות לאחר הכרזת העצמאות. זמן קצר אחריה הכירה בישראל גם ברית המועצות:


מלון גת רימון בתל-אביב, צילם: הוגו מנדלסון, אוסף לע"מ

נציגויות ארצות הברית וברית המועצות שכנו ב-1948 באותו מבנה




 

פתק שנתן לצירה במוסקבה גולדה מאירסון יהודי בן המקום המבקש לשמוע את קול ציון לגולה, שאול רחבי

מדינת ישראל פעלה להרחבת מעגל המדינות המכירות בה ולקבלתה כחברה באו"ם. התוצאות של מאמצים אלה ניכרים במסמכים שלהלן:

 



חלק מרשימת המדינות שהכירו בישראל , רשימה שהכין משרד החוץ לקראת הגשת הבקשה הראשונה להתקבל לאו"ם, ארכיון המדינה
 



 

 

 



קבלת הפנים לראש ממשלת בורמה או נו בתל אביב, ביקור רשמי ראשון של ראש מדינה בישראל, 29.5.1955, צילם: פול גולדמן, אוסף לע"מ

בראשית שנות הששים החל תהליך של התקרבות בין ארצות הברית לישראל. ביוני 1964 ערך ראש הממשלה לוי אשכול ביקור רשמי ראשון של ראש ממשלה ישראלי בארצות הברית. בעקבותיו נחתם ב-1965 מזכר הבנות סודי בין שתי המדינות, שהיה ביטוי בולט ראשון ליחסי הקרבה שנמשכים עד ימינו. באותן שנים הגבירה ישראל את פעילותה הדיפלומטית להידוק היחסים עם מדינות מפתח באירופה ובאגן הים התיכון, ובכללן: צרפת, גרמניה, טורקיה ואיראן. כמו כן החלה ישראל אז לרקום עם הותיקן יחסים שנתפסו כמפתח להשפעה על העולם הקתולי : 

 

 

"ישראל היא ידידתנו ובת בריתנו" : ראש הממשלה ד' בן גוריון עם נשיא צרפת ש' דה-גול בעת ביקורו בפאריס, ספטמבר 1962, אוסף יצחק נבון, ארכיון המדינה
 

 

השגריר ברומא מ' פישר אל סמנכ"ל משרד החוץ א' לבבי בעניין גובה הכסאות בקבלת הפנים לאפיפיור פאולוס ה-6 במגידו, 25.12.1963,
ארכיון המדינה

העמוד הראשון של מזכר הבנה חשאי בין ארצות הברית לישראל - ראשית הברית האסטרטיגית, 10.3.1965, ארכיון המדינה 

בכנס, שהתקיים במשרד החוץ, הוענק לראשונה פרס על פעילות דיפלומטית. הפעם ניתן הפרס לנשיא לשעבר, שמעון פרס, ששיתף את באי הכנס בחוויותיו ותובנותיו שצמחו מתוך מגוון משימותיו לאורך שנות פעילותו הדיפלומטית בשרות המדינה.



הנשיא לשעבר שמעון פרס גוזר את הסרט בפתיחת התערוכה



הנשיא לשעבר שמעון פרס מדבר בפתיחת התערוכה

התערוכה תוצג בחודשים הקרובים במשרד החוץ עד לכנס השגרירים השנתי ולאחר מכן תנדוד ככל הנראה בנציגויות ישראל ברחבי העולם.

לדף הפייסבוק של האגודה של האגודה הישראלית לדיפלומטיה:

https://www.facebook.com/Israeli.Diplomacy/

 

 

 

אמרה או לא אמרה? 37 שנים לפטירתה של גולדה מאיר

היום מלאו 37 שנים לפטירתה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

גולדה נחשבת לדמות שנויה במחלוקת בחברה הישראלית. בין הטענות שהועלו נגדה, היו גם טענות הנוגעות ליחסה לתנועת הפנתרים השחורים ולמה שהם סימלו.

במאי 2013, פרסם ארכיון המדינה בלוג הדן בשאלה, האם גולדה אמרה או לא אמרה: כי 'הפנתרים אינם נחמדים'.

בהמשך לאותו בלוג, אנו מביאים התבטאות נוספת שנויה במחלוקת הנוגעת ליחסי העדות בישראל ודן בשאלה האם גולדה אמרה: 'שמי שלא מדבר אידיש אינו יהודי'.

כרזה בנוסח 'גולדה למדי אותנו אידיש' הונפה בהפגנת הפנתרים השחורים ביולי 1971. אמירה זו,  עוררה הדים בחברה הישראלית.

'חזית המקופחים', תל אביב, 9 באוקטובר 1972, צילם: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

בינואר 1971, במהלך טקס הענקת אזרחות כבוד של העיר חיפה לראש הממשלה מאיר, נשאה גולדה דברים. היא הגדירה בדבריה את העלייה מברית-המועצות כנס התחייה הלאומית בקרב יהודי ברית המועצות. בהמשך דבריה התייחסה לשואה שפקדה את קהילות ישראל באירופה והשמידה אותן, ועל כן אמרה כי יש לשמור מכל משמר על המורשת התרבותית העשירה והמגוונת שצמחה באלפי קהילות אלו שנכחדו בכתב ובעל פה בשפה האידית. דבריה סולפו ונטען כי אמרה "שמי שאינו יודע אידיש אינו יהודי..". האמירה שיוחסה לה  גררה מכתבים מאזרחים רבים ובהן שאלות שהעמידו אותה בעמדת התגוננות.

בחודשים הקרובים יצא לאור כרך ההנצחה להנצחת זכרה של ראש הממשלה גולדה מאיר. בכרך מובא מכתב תשובה של מאיר מה-26 ביולי 1971, למכתבה של רות שבתאי ששאלה אותה אם אכן אמרה את הדברים. גולדה הכחישה  את הנאמר והסבירה שכל כוונתה היתה לציין את המורשת המפוארת של הקהילות היהודיות באירופה שנשמרה בשפת האידיש, ולהציע שבני אותן הקהילות ילמדו את השפה הזו כדי שיכירו את מסורת הוריהם. עוד הוסיפה ואמרה מאיר "...כי ראוי ורצוי שיוצאי ארצות המזרח ויוצאי ארצות אירופה כאחד יעשו לשמירת ערכי התרבות והרוח של קהילת מוצאם..."

כדי לאשש את טענתה אמרה כי תעמוד על כך שילדיה ילמדו את שפת האידית שכן היתה זו לה שפת אם ולא ייתכן שבני הדור הבא לא ידעו שפת הוריהם. [תעודה 1]

יצחק נבון ז"ל, נשיא המדינה החמישי, במלאת שלושים לפטירתו – "בחירתכם חצתה גדרות של ממשלה ויריביה ושל סיעות ועדות. משעה זו ואילך רואה אני את עצמי נציגם של כל מרכיבי הריקמה הפוליטית, החברתית והמנומרת שלנו..." – מתוך נאומו של נבון בטקס השבעתו לנשיא ב-1978

יצחק נבון, 1.5.1978, הצלם: דוד אלדן (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)

 

לפני כחודש נפטר יצחק נבון ז"ל (1921 – 2015), שכיהן כנשיא החמישי של מדינת ישראל (1978 – 1983), כשר החינוך והתרבות (1984 – 1990) ובתפקידים ציבוריים נוספים. לזכרו אנו מעלים פרסום המתמקד דווקא בפעילותו הציבורית בתקופה שקדמה לכהונתו כנשיא, שמוכרת פחות לציבור הרחב.  הפרסום כולל שלושה מכתבים ומסמך נוסף שכתב נבון בתקופת כהונתו כמנהל לשכת ראש הממשלה (1952 – 1963), הפותחים צוהר לאישיותו המיוחדת ולשפתו העשירה. בנוסף לכך מובאת בהמשך גם סטנוגרמה של דברי הכנסת המתעדת את טקס השבעתו של נבון לנשיא המדינה.

נבון נולד בירושלים בשכונת "אוהל משה". מצד אביו היה נצר למשפחה ספרדית-ירושלמית ותיקה בארץ (על-פי אחת הסברות, המשפחה היהודית הוותיקה ביותר בירושלים) ואילו אמו הייתה ממשפחה יוצאת מרוקו שעלתה לארץ ישראל בשנת 1884. בצעירותו הצטרף נבון לאצ"ל, אך כעבור זמן קצר עבר לשורות "ההגנה", שבה כדובר ערבית רהוטה שימש כראש המחלקה הערבית של ההגנה בירושלים. בשנים 1949 - 1951 כיהן כדיפלומט באורוגוואי ובארגנטינה ועם שובו לישראל התמנה למזכירו הפוליטי של שר החוץ משה שרת. בשנת 1952 פנה ראש-הממשלה דוד בן-גוריון אל נבון בבקשה לשמש עבורו כמורה פרטי לספרדית ובעקבות היענותו לבקשה התפתח קשר אישי קרוב בין השניים. קשר זה הוביל כעבור כמה חודשים למינויו של נבון לתפקיד מנהל לשכת ראש-הממשלה והוא כיהן בתפקיד במהלך השנים  1952 – 1963, למעט הפסקה בשנים 1954 – 1955 (בתקופת כהונתו של שרת כרה"מ), שבה השלים תואר שני בתרבות האסלאם.  

יצחק נבון יחד עם ראש-הממשלה דוד בן-גוריון, 1.3.1952 (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)

נבון נודע כאדם חברותי ונוח לבריות שניחן גם בחוש הומור ותכונות אלה באו לידי ביטוי במכתב לא סטנדרטי שכתב במסגרת עבודתו בלשכת רה"מ לאדם נוסף בשם יצחק נבון שהיה פקיד בנציבות המנגנון הממשלתית (נציבות שירות המדינה). המכתב נשלח במצורף להעברת מכתב שיועד לנבון ממזכירות המנגנון והגיע בטעות אל נבון "שלנו". העתק של המכתב מ-21.11.1952 (תעודה מס' 1) נמצא בארכיון המדינה בתיק אישי של נבון מתקופת כהונתו כמנהל לשכת רה"מ (תיק של הלשכה שסימולו ג-5357/31). במכתב התייחס נבון בהומור וברוח טובה לבלבול ביניהם וכהזדמנות להיכרות אישית בין שניהם: "שמחתי לראות כי האיש אשר נושא שם כשמי – אהוד ומקובל כל כך בקרב הבריות. אשמח אם אותה יד נעלמה אשר טרפה את קלפינו בהומור כזה, תצליח לזמן את שנינו פעם פנים אל פנים".

הבלבול בין שני ה"נבונים" לא הסתיים במכתב זה וכמה שנים מאוחר יותר נדרש נבון להתייחס שוב לסוגיה במכתב תשובה לבקשה שהופנתה אליו הקשורה לתעודת עולה שיש לכאורה ברשותו, בקשה שנועדה כל הנראה לנבון מהנציבות (שעל-פי המכתב הקודם ניתן להבין שעלה לארץ מבולגריה). בהעתק של המכתב מ-13.3.1956 המופנה לאדם שם ע. ענתבי (תעודה מס' 2) שנמצא באותו תיק, כתב נבון ביחס לתעודת העולה שיוחסה לו: "אין אני עולה ומשום כך לא קיבלתי כל תעודת עולה. נולדתי בירושלים והריני חי בה כל ימי כמעט ללא הפסקה". מכתב אנקדוטלי זה ממחיש את גאוותו של נבון בזהותו השורשית כירושלמי מלידה שמשפחתו חיה בארץ מדורות.

במסגרת כהונתו של נבון בתפקיד  מנהל לשכת ראש-הממשלה, היה מעורב בתהליכי גיבוש מדיניות החוץ וביטחון של הממשלה. במוקד מדיניות החוץ עמד הסכסוך הישראלי-ערבי ובמרכזו העימות עם מצרים, שנשיאה, החל משנת 1954, גמאל עבד אל-נאצר, זכה בשנות ה-50 למעמד של מנהיג העולם הערבי. על רקע המתיחות הביטחונית בין ישראל למצרים של נאצר בחודשים שקדמו למבצע "קדש" כתב נבון במארס 1956 מסמך מעניין הנושא את הכותרת "אגדת ימינו", 25.3.1956 (תעודה מס' 3), שנמצא גם הוא בתיק האישי של נבון (המסמך בתיק הוא של עמוד אחד, אך יתכן שהוא מהווה עמוד ראשון במסמך ארוך יותר). על גבי המסמך המודפס מופיע  בכתב-יד התאריך 25.3.1956, המקביל לתאריך העברי י"ג בניסן התשט"ז. השילוב בין תאריך עברי זה של ערב חג הפסח, כותרת המסמך ותוכנו יכול לתת רמז לכך שהמסמך מהווה מעיין גרסה אקטואלית  להגדה של פסח. לא ברור מדוע תוייק מסמך כזה בתיק רשמי של לשכת ראש-הממשלה, אך ניתן להעלות את ההשערה שנבון קרא אותו במשרד בטקס הרמת כוסית לפני חג הפסח או בנסיבות דומות.

במסמך זה ניתן להבחין בכשרונו הספרותי של נבון שבא לידי ביטוי פומבי יותר מעשור לאחר מכן, כאשר פרסם את הספר "ששת הימים ושבעת השערים" ובהמשך את המחזה "בוסתן ספרדי". נבון מתאר בחן, בהומור ובשפה עשירה בסגנון מדרשי את חילופי השלטון במצרים במהלך המחצית הראשונה של שנות החמישים (משלטון המלך פארוק דרך מוחמד נגיב ועד  לשלטונו של נאצר) ואת התפתחות העימות בין מצרים לישראל באותה תקופה. יפה במיוחד הפסקה המתארת באירוניה את שגעון הגדלות של נאצר ואת יחסו לישראל באותה תקופה: "כיוון שישב על כסאו – זחה עליו דעתו, והיה אומר: חיי מי שפתח דלתה של הכעבה וחיי זקנו של מוחמד שאיני זז ממקומי עד שכל מלכי מזרח ומערב באים וכורעים לפני. ואינם נוקפים אצבע למטה עד שרומז אני להם מלמעלה. ועוד אמר: אין לך אומה שאימתה גדולה עלי חוץ מישראל. שבאים מקצווי-תבל ומתכנסים לארץ-הצבי שלהם, ומקבצים פזוריה. ואנשיה למודי חייל ונשותיהם – למלחמה...". מעבר לכישרון הספרותי וחוש ההומור של נבון,  ממחיש קטע זה את בקיאותו הרבה הן בספרות חז"ל והן בספרות המוסלמית וכן את תפיסתו הציונית ביחס למדינת ישראל וביחס לעליה הגדולה בשנותיה הראשונות.

יצחק נבון יושב בין ראש הממשלה דוד בן-גוריון (משמאלו) לטדי קולק (מימינו), 1.10.1958 (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)

 



במהלך תקופת עבודתו של נבון בצמידות לבן-גוריון, הפך לחלק מקבוצה שהתגבשה בתוך מפא"י של פעילים המקורבים לבן-גוריון, שקיבלה את הכינוי "צעירי מפא"י". בין חברי הקבוצה נמנה טדי קולק, שכיהן כמנכ"ל משרד ראש-הממשלה באותם שנים שבהם כיהן נבון כמנהל הלשכה. נבון וקולק היו, הן חברים לעבודה והן חברים אישיים וקשר זה בא לידי ביטוי במכתב שכתב נבון לקולק ב-20.5.1962 (תעודה מס' 4) במהלך נסיעת עבודה לאמריקה הלטינית, שנמצא בארכיון בתיק אישי נוסף של נבון (תיק שסימולו ג-6243/11 ). במכתב הכתוב בכתב-יד ונושא אופי אישי, מופיע משפט מעניין המתייחס לבן-גוריון בכינויו הידוע "הזקן": "אמש הפתיעני שמעון אשר קפץ הנה יחד עם שפיק ובילינו ערב יחדיו... ממנו שמעתי קצת יותר פרטים על המתרחש במפלגה אצל הזקן...". ניתן לשער (אם כי אין ודאות לגבי כך) ששמעון המוזכר במכתב הוא שמעון פרס, אז סגן שר הביטחון, שהיה חבר באותה קבוצה של "צעירי מפא"י". ההתייחסות של נבון לבן-גוריון כ"הזקן" מבטאת את הקרבה האישית שהייתה בינו לבין נבון. שלוש שנים מאוחר יותר פרשו נבון, קולק ופרס יחד עם בן-גוריון ממפא"י והיו שותפים להקמת מפלגת רפ"י.

בשנים 1963– 1965 כיהן נבון כראש האגף לתרבות במשרד החינוך והתרבות, ובתפקיד זה יזם והוציא לפועל את המבצע לביעור הבערות – מבצע רחב-היקף ללימוד עברית למבוגרים, שלו הוקדש פרסום קודם בבלוג של ארכיון המדינה. כאמור, בשנת 1965 היה נבון בין מייסדי רפ"י ובאותה שנה נבחר לכנסת מטעמה ומונה לתפקיד סגן יושב-ראש הכנסת. לאחר הקמת מפלגת העבודה ב-1968, כאיחוד בין מפא"י, "אחדות עבודה" ורפ"י הפך נבון לח"כ  מטעם המפלגה המאוחדת.

לאחר סיום כהונתו של זלמן שז"ר כנשיא המדינה הציג נבון לראשונה את מועמדותו לתפקיד הנשיא. בהתמודדות שנערכה במרכז מפלגת העבודה במארס 1973 על מועמדות המפלגה לנשיאות, הפסיד נבון את המועמדות לפרופ' אפרים קציר (אז אפרים קצ'לסקי), שנתמך על-ידי ראשת הממשלה גולדה מאיר. הפסד זה לא ריפה את ידיו של נבון והוא הציג את מועמדותו לנשיאות בשנית כעבור חמש שנים עם פרישתו של פרופ' קציר מתפקיד הנשיא בשנת 1978. הפעם היה קוסנזוס במפלגת העבודה על מועמדותו של נבון וגם סיעת "הליכוד", שהייתה בשלטון, נמנעה בסופו של דבר מהצגת מועמד אחר מטעמה. לאור זאת נבחר נבון לנשיא המדינה כמועמד יחיד לתפקיד בהצבעה שנערכה בכנסת ב-19.4.1978. חודש לאחר מכן ב-29.5.1978 הושבע לנשיא החמישי של מדינת ישראל, בטקס רשמי חגיגי שנערך בכנסת. 

נשיא המדינה הנכנס יצחק נבון נשבע אמונים בכנסת (מימינו עומדים יושב-ראש הכנסת יצחק שמיר והנשיא היוצא אפרים קציר), 29.5.1978, הצלם - יעקב סער (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)

להלן מובא תמליל מלא של טקס ההשבעה ושל הנאום שנשא נבון בטקס זה, המתועדים בסטננוגרמה של דברי הכנסת, הכנסת התשיעית ל/מושב שני (תעודה מס' 5) (עמודים 2763 - 2767). הסטנוגרמה כוללת את הנאום של הנשיא היוצא אפרים קציר, את טקס ההשבעה ואת הנאום של הנשיא הנכנס יצחק נבון. בפתיחת נאומו הודה נבון לחברי הכנסת על בחירתם בו במילים נרגשות: "... הנני ניצב בפניכם היום בהוקרה עמוקה, בחרדה רבה ובתפילה כנה. בהוקרה – על האמון אשר נתתם בי; בחרדה – מפאת כובד הכהונה אשר הטלתם עלי; ובתפילה  - שלא תצא תקלה מתחת ידי. בחירתכם חצתה גדרות של ממשלה ויריביה ושל סיעות ועדות. משעה זו ואילך רואה אני את עצמי נציגם של כל מרכיבי הריקמה הפוליטית, החברתית והמנומרת שלנו...". בהמשך דבריו דיבר נבון על שזכה "להיוולד בירושלים, טבורו של עולם ומוקד כיסופיו של עם ישראל" והודה על כך לאבות-אבותיו מצד אביו, מקהילת יוצאי ספרד, שעלו לארץ מטורקיה לפני יותר משלוש מאות שנה ולסבו מצד אימו שעלה לארץ ממרוקו. לאחר מכן תיאר בלשון פיוטית את המשפחה שגדל בה: "יהודים אלה שגדלתי בתוכם, היה להם צביון משלהם: בעלי-אגדה יותר מאשר בעלי-הלכה; מצויים אצל ספרי המוסר, הפיוט והרגש; מתלמידי בית-הלל; בעיניהם יפה תורה עם דרך-ארץ ומקפידים שלא יהא רבב על בגדיהם; מוכנים למסור נפשם ובלבד שלא יצטרכו לבריות; ועם שאינם מושכים ידיהם ממה שהעולם הזה מזמן להם, הרי אינם חדלים לרקום בלבם בואו של המשיח.".

דברים מרגשים אלה פתחו תקופת נשיאות של חמש שנים, שבה זכה נבון לפופולאריות עצומה בכל שכבות הציבור. במהלך כהונתו הרבה הנשיא נבון לסייר ברחבי הארץ (בערים, בשכונות, בהתיישבות העובדת בערי פיתוח ובישובי המיעוטים) ופעל ללא לאות לגישור בין העדות בישראל, בין דתיים לחילוניים, בין ערבים ליהודים ובין תושבי הפריפריה למרכז. נבון ביקר גם במוסדות חינוך והצליח ליצור קשר בלתי אמצעי עם ילדים. ילדים רבים כתבו אליו מכתבים ומבחר של כמה מכתבים כאלה הובא בפרסום קודם בבלוג זה לפני כחודש, עם פטירתו של נבון.

ברוח ימי החנוכה שאנו חוגגים השבוע מובאת תמונה של הנשיא יצחק נבון מדליק נר ראשון של חנוכה בבית הנשיא. 

נשיא המדינה יצחק נבון מדליק נר ראשון של חנוכה בבית הנשיא, 24.12.1978, הצלם - יעקב סער (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)

בשנת 1983, עם תום תקופת כהונה אחת, בחר נבון להימנע מהתמודדות לתקופת כהונה שנייה וחזר לפעילות פוליטית בממסגרת מפלגת העבודה. לאחר הבחירות לכנסת ה-11 התמנה לשר החינוך והתרבות בממשלת האחדות הלאומית וכיהן בתפקיד בשנים 1984 – 1990. בשנת 1992 פרש נבון מהחיים הפוליטיים והתרכז מאז ועד לפטירתו בפעילות ציבורית, תרבותית וחינוכית, שבמרכזה עמדה פעילותו כיושב-ראש הראשות הלאומית לתרבות הלאדינו.

להלן קישור לפרסום המשך, הכולל הקלטה של ראיון שנערך עם נבון בשנת 1973 לאחר שהפסיד את מועמדות מפלגת העבודה לנשיאות, שבו התייחס לסוגיית השסע העדתי.