הגלוי והנסתר: תערוכה משותפת עם משרד החוץ

העמותה הישראלית לדיפלומטיה תעניק היום את הפרס השנתי לדיפלומטיה ישראלית למר שמעון פרס, הנשיא לשעבר של מדינת ישראל. בטקס תשיק העמותה את אתר האינטרנט החדש שלה. לרגל האירוע, הוכנה תערוכה משותפת לארכיון המדינה ולאגודה הישראלית לדיפלומטיה שכותרתה "הגלוי והנסתר - דיפלומטיה מעצבת מציאות". מטרת התערוכה להציג את הפעילות הדיפלומטית "מאחורי הקלעים" בכמה מן הרגעים הגדולים של ההיסטוריה הציונית והישראלית. 

בפתח התערוכה מוצגת פעילותו של תיאודור הרצל, שהקים את התנועה הציונית אך מאמציו הדיפלומטיים לא צלחו, והיא מסתיימת  בהישגים האחרונים של משרד החוץ , כמו קבלת ישראל לארגון ה OECD. התערוכה כוללת מסמכים היסטוריים מאוצרותינו וכן תמונות, איורים וחומר ויזואלי אחר.

הטקס מתקיים ב- 29 בנובמבר, יום השנה להצבעה הדרמטית בנובמבר 1947, בה  העצרת הכללית של האו"ם קיבלה החלטה לחלק את ארץ ישראל ולהקים 2 מדינות – מדינה יהודית ומדינה ערבית. נציגי הסוכנות היהודית ידעו שתוצאות ההצבעה אינן מובטחות ועשו מאמצים כבירים לגייס כל ידיד אפשרי ולהשפיע על חברות האו"ם שעוד לא קיבלו החלטה איך יצביעו. אנו מציגים כאן  מספר תעודות בנושא, שלא יוצגו בתערוכה.

במברק למטה, פונה חיים וייצמן, שהודח מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית ב 1946 אך נהנה עדיין מיוקרה רבה בארה"ב, לנשיא ארה"ב הארי טרומן וביקש ממנו להתערב אישית להשפיע על מדינות המתכננות להימנע (המברק באדיבות יד חיים וייצמן, ארכיון וייצמן, רחובות).

אחת מן המדינות המוזכרות הייתה אתיופיה, ששליטה הקיסר היילה סלאסי התגורר בירושלים לאחר שהודח על ידי האיטלקים באמצע שנות ה 30'. הנה מברק להיילה סלאסי, מאת לורנה וינגייט, אלמנתו של מייג'ור אורד וינגייט, "הידיד". וינגייט, תומכה הגדול של התנועה הציונית, מנהיג מבריק וחדשן של כוחות מיוחדים, פיקד על "כוח גדעון" שהורכב מחיילים בריטים, אתיופים וסודנים וכלל כמה חיילים יהודים, אנשי "פלוגות הלילה המיוחדות" לשעבר (יחידה אותה הקים וינגייט בארץ ישראל בעת מאורעות 1936-39 ועליה פיקד בהצלחה מרובה). וינגייט סייע להשיב את הקיסר לכיסאו ב-1941, אך מאוחר יותר נהרג בבורמה (שם הוביל כוח מיוחד אחר, "הצ'ינדיטים" המפורסמים)

אורד ווינגייט עומד מימינו של הקיסר היילה סלאסי (משמאלם עומד בריגדיר ארתור דניאל סנדפורד) (וויקימדיה)

(המברק מתיק חצ 2206/9).

פנייתה של וינגייט נותרה ללא מענה ואתיופיה נמנעה בהצבעה ב 29 בנובמבר. בהצבעה התקבלה הצעת החלוקה לשתי מדינות ברוב של 33 מדינות שהצביעו בעד, 13 הצביעו נגד ו 10 בחרו להימנע. בדצמבר 1947, משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות שהוביל את המאבק באו"ם, שיבח את חברי הצוות שלו על עבודתם המשותפת באחווה ודבקות מוחלטת במטרה. "ראיתי משלחות של מדינות – מדינות גדולות ומדינות קטנות. משלחות של מדינות גדולות שהן שלעצמן היו בנות כמה חברים חשובים – מדינאים בעלי ניסיון, מלווים בחבר שלם של יועצים, עם משרדים עצומים....ואני בטוח שלא רק שחבר העובדים שלנו לא נפל מחבר עובדים אחר, ששום עם ושום לשון לא זה זכה לחבר עובדים כזה – אני אומר זאת במלוא האחריות". (מצוטט מתוך ספר ההנצחה של ארכיון המדינה משה שרת, ראש הממשלה השני: מבחר מתעודות חייו, 1895 – 1964 http://www.archives.gov.il/NR/exeres/2C04B489-457D-4C7D-8448-EFE6E2BEC3DB.htm)

ההחלטה ב-29 בנובמבר סללה את הדרך להקמת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948. שרתוק הפך לשר חוץ ועיברת את שמו ל'שרת'. רבים מאנשי צוותו היוו את הגרעין למשרד החוץ של ישראל.

קרב ימי: מפ"ם מול מפא"י - השביתה הפוליטית הראשונה - שביתת הימאים 1951

שביתה פוליטית-"מכוונת נגד הריבון [הממשלה] לא במעמדו כמעביד, אלא כמי שמופקד על קביעת מדיניות כלכלית כוללת שאינה מקובלת על ציבור העובדים, הסובר כי מדיניות כזו תצר צעדיהם ותפגע ביכולתם להתמודד עם קביעת זכויותיהם כעובדים. [מ' שקד, "תיאוריה של איסור השביתה הפוליטית", ז שנתון משפט העבודה (1999) 185, עמ' 187]

'...זכות השביתה של ציבור הפועלים הוא מכשיר גדול לעתידו של הפועל ולמקומה של תנועת הפועלים,אבל לא כל שביתה היא קדושה...'

[דברי פנחס לבון, בדיון בכנסת, דברי הכנסת, ישיבה כ"ט, 10 בדצמבר 1951].

ב-15 בספטמבר שנה זו, הלך לעולמו נמרוד אשל, האיש שהנהיג את שביתת הימאים ב-1951.

שביתת הימאים שפרצה בנובמבר 1951 הסעירה את הציבור במדינת ישראל הצעירה ואיימה לערער את האמון של חלקים גדולים ביישוב במנהיגיו וביסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית המתבססת. שביתת הימאים היוותה חלק במאבק לעיצוב פניה ודמותה החברתית של מדינת ישראל שאך זה נולדה, וסימלה את אחד האירועים הבולטים בחיי ישראל הצעירה של ראשית שנות החמישים.

השביתה נמשכה ארבעים ושלושה יום ומבחינה רשמית נועדה לשפר את תנאי העבודה והשכר של הימאים, אך מכיוון שמנהיגי השביתה היו מזוהים עם מפ"ם שהיתה בתקופה הנסקרת מפלגה מרכזית וגדולה שזכתה בבחירות ביולי 1951, ב-15 מנדטים, היא נתפסה כשביתה פוליטית שקראה תיגר על מפא"י ועל שלטונה. [נמרוד אשל, 'שביתת הימאים', הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 134]

השביתה פרצה בנובמבר 1951 לאחר סכסוך עבודה בין מועצת הימאים לבין ההסתדרות הכללית. ימאי ישראל היו מאוגדים במסגרת מועצת פועלי חיפה שהשתייכה למפא"י שבראשה עמד יוסף אלמוגי. בבחירות למועצת איגוד הימאים שנערכו בסוף השנה, ניצחה רשימת מועמדים על-מפלגתית, ברוב של כמעט מאה אחוזים מן הקולות. המועצה הנבחרת רצתה להשתחרר מחסות מועצת פועלי חיפה ולייסד ארגון ארצי עצמאי של ימאים במסגרת ההסתדרות.

ארכיון המדינה, ל/2176/28

ההסתדרות התנגדה לתביעות, והימאים, בהנהגת רב החובל יצחק (אייק) אהרונוביץ ורב המלחים נמרוד אשל, התפטרו באופן קולקטיבי ממקומות עבודתם. ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי שביתה וימאים זרים. בתגובה החליטו הימאים על השבתת הספינות. בתגובה, הקימה ההסתדרות ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה.

שרשרת האירועים הביאה את דוד צבי פנקס שר התחבורה להציע הצעת חוק לתיקון פקודת הנמלים התשי"ב – 1952. עיקרי הצעת החוק נוגעת להענשת הימאים שנשכרו כחוק וערקו מאוניותיהם או מתפקידיהם. הוצע כי העונש יהא הפקעת חפציו והפקעת שכרו של העריק. תזכיר הצעת חוק.

שביתת הימאים דוכאה בעוצמה רבה: הימאים הורדו מן הספינות תוך השתלטות אלימה של המשטרה. ספינות שובתות הופעלו ע"י "מתנדבים" שוברי שביתה. הפעלת הכוח המדינתי כנגד העובדים הגיעה לשיאה, כשמנהיגי השביתה גויסו לצבא, בתגובה, הימאים החריפו את צעדי השביתה והשביתו גם את אניות הצי הישראלי שעגנו בנמלים בחו"ל. העימות הגיע לשיא של התנגשויות עם המשטרה. [תעודה1 – ג 3324/12]. בנוסף, התקהל קהל גדול ביניהם הרבה מקיבוצי השומר הצעיר - תנועת ההתיישבות של מפ"ם, מחוץ לשערי הנמל והיוו לחץ כבד על השערים מתוך רצון להתפרץ אל שטח הנמל תוך השמצת המשטרה.
 

ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה בהתנהלות הימאים בשנותיה הראשונות של המדינה הצעירה שטרם התייצבה '...רפיטיציה של כיבוש השלטון...' [דברי בן-גוריון בישיבת הממשלה, 16.12.1951].

והביאה את חברי הממשלה להבין כי יש לפעול לרכישת אהדת הציבור שכן הלכה והתפתחה תעמולה נגד הממשלה –תעמולה שזכתה לכינוי 'תעמולת הזוועה'.

גם העיתונות נטתה בתיאורי המאורעות לטובת הימאים השובתים ונגד הממשלה, כך גם היה הלך הרוח בציבור.
 



שביתת הימאים - גרסת מפ"ם, 'על המשמר', 15 בדצמבר 1951

 

שביתת הימאים – גרסת מפא"י וההסתדרות

במישור הטיעון הלאומי, ביקשה הנהגת מפא"י, הן בממשלה והן בהסתדרות ובמועצת פועלי חיפה להכפיף את מאבקי העובדים ל"אינטרסים של המדינה", כפי שנקבעו על-ידה.

הימאים הוצגו כבוגדים וכפוגעים בהגעתם של עולים לישראל –שהיתה למטרה הראשונה במעלה בשנים אלו. [תעודה2 – פרוטוקול ישיבת הממשלה,16.12.1951]

השביתה היתה פוליטית- ובדיון בכנסת התגובות מכל הקשת הפוליטית לא איחרו לבוא.

עמדות חברי הממשלה ביחס לשביתה נחלקו בין טובת המדינה לטובת העובדים.

בישיבת הכנסת ה-כ"ט, עלה על סדר יומה של הכנסת הדיון בנושא שביתת הימאים מפאת חשיבותו. מה שהחל לכאורה, כסכסוך פנימי בין הסתדרות העובדים הכללית ובין הימאים על תביעות בנושא העסקתם ולכאורה לא זקוק להתערבות הכנסת, הפך לבעיה הנוגעת למדינה כולה שכן זוהי בעיה חיונית של קיום הצי המסחרי שהמדינה החדשה השקיעה בו כספים רבים.

בסוגיית התערבות המדינה בשביתה שהוגדרה פוליטית שכן היתה בסימן המאבק בין ההסתדרות ובין ועד העובדים ובמילים אחרות בין מפא"י המפלגה השלטת לבין מפ"ם - הדעות היו חלוקות. מחד, אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי יש להורות לשובתים לחזור בהם מהשביתה. שכן הסכסוך הזה אינו לכבודם לא של הצי המסחרי לא של הימאים ולא של המדינה כולה. לכן צריכה הכנסת לקבל החלטה להורות לשובתים שיחזרו בהם מהשביתה, בנוסף הציע לחקור הבעיה עד כדי מציאת פתרון חיובי וצודק לכל הצדדים. מנגד, יעקב חזן, חבר כנסת מטעם מפ"ם הגדיר שביתה זו כשערורייה והטיל האשמה על הממשלה. אמר כי שביתה זו פרצה כשהיא חסרה כל מגמה וכל גוון פוליטי, אלא היתה למן ההתחלה מלחמת עובדים על זכותם לקיים את ארגונם כארגון של פועלים חופשיים. הוסיף ואמר כי הממשלה אשמה בכך שהפכה את השביתה הזו לשביתה מדינית. על דעותיהם של שאר חברי הכנסת בדיון זה. [תעודה3 - דברי הכנסת, ישיבה כ"ט, י"א בכסלו תשי"ב, 10.12.1951].

דברים ברוח זו נאמרו גם ע"י המזכיר הכללי במטה הארצי בדו"ח שכתב לבנימין גבלי, ראש ממ"ן [מחלקת המודיעין] כאשר תיאר כי היה כמעט בלתי נמנע מלהתנגש עם אנשי חיל הים על מנת להשתלט על האנדרלמוסיה שהיתה בנמל חיפה בהם הוגשה עזרה ניכרת בצורות שונות ע"י חלק מהצי הימי הישראלי לאנשים אשר עליהם הכריזה הממשלה כמחבלים במדינה. [תעודה 4 – ל 2176/28].

אשל כתב בספרו 'שביתת הימאים' כי מזכיר ההסתדרות דאז, מרדכי נמיר, "הביע אף חשש כי דרישת נציגי הימאים שחברות ישראליות יקבלו לעבודה ימאים זרים רק באמצעות ארגוני העובדים בארצותיהם, נועדה להסגיר את הימאות העברית לידי הקומוניסטים". [נמרוד אשל, 'שביתת הימאים', הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 134]

מה שהחל כשביתה לגיטימית על תביעות שכר הימאים הפך לכדי מאבק פוליטי בין מפא"י למפ"ם. באסיפת העם שהתקיימה בעניין פרשת בימאים ב-14 בדצמבר נאם רב החובל אורבק ברוח מתונה ונזהר מלהפוך מאבק זה לויכוח פוליטי אך דאג להזכיר את דרישת הימאים לייצוג משלהם כלפי ההסתדרות וחברת האוניות. נוכח העוול שנגרם לימאים, נרתמו למאבק גם אנשי רוח כנתן אלתרמן ואברהם שלונסקי ובני נוער חברי מפ"ם ומק"י השמיעו קריאות בוז נגד הממשלה והפיצו כרזות מטעם הועד הציבורי להגנת הימאים. [תעודה5 – ל 2176/28].

כאמור, השביתה נשאה אופי פוליטי, וכך התייחסו אליה גם בישיבת הממשלה מה-23.12.51 הדנה בסוגיה זו. ולמרות זאת, דו"ח המשטרה הראה כי קרוב ל-90% מהשובתים לא פעלו מתוך מניע פוליטי ואף נטען כי אילו היתה ניתנת לתביעות הימאים תשומת לב ראויה בזמן, לא היתה פורצת השביתה והמעוניינים בה מבחינה מדינית, לא היו מצליחים לאחד את האנשים כפי שזה קרה בפועל. מצורף הדו"ח. [תעודה 6,ג/3324/12]

השביתה היתה דרמטית שכן, בשלהי 1951, הושבת הצי הישראלי כולו. דיכויה של השביתה אף היה חמור יותר וכלל עימותים אלימים באניות, הפגנות סוערות ואף גיוס מנהיגי השביתה לצבא. על העימותים החריפים בדו"ח המצורף. [תעודה7,ג/3324/12]

מעריב, 12 בנובמבר 1951

 

'...הפעלת המשטרה נגד פועלים שובתים – היא פגיעה בכל פועל, בכל אזרח שוחר חופש ודמוקרטיה...' [מתוך כרוז מטעם הוועד הציבורי להגנת איגוד הימאים – ל/2176/28]

 

ההפגנות לא פסקו - בהפגנה לא אלימה שאורגנה מטעם 'הועד להגנת איגוד הימאים' ב- 17 בדצמבר 1951 הפגינו אנשי מק"י [המפלגה הקומוניסטית הישראלית] ואנשי מפ"ם, ד"ר משה סנה תקף את הממשלה בקשר ליחסה אל הימאים. כן נשמעו קריאות בוז נגד הממשלה. את ההפגנה חתמה שירת ה'תקוה' ו'האינטרנציונל'. [תעודה 8 – ל 2176/28].

במאבק הימאים נטלו חלק גם אנשי רוח, ובאסיפת עם של הימאים שנערכה בתל אביב ב-11 בדצמבר 1951 נאם חבר הכנסת יצחק בן-אהרון – עפ"י דו"ח המשטרה, "דבריו היו דברי הסתה כנגד הממשלה וההסתדרות, ונתקבל במחיאות כפיים". אחריו נאם הסופר אברהם שלונסקי, שדיבר ברוח קודמו. [תעודה 9 – ל 2176/28]. ובשאילתא לשר המשטרה שהציג בן-אהרון בכנסת שאל על דבר קיומה של הדמוקרטיה במניעת חופש התנועה של השובתים וקיום קשרים תקינים בינם לבין נציגיהם. [תעודה10, ל/2176/28] על כך השיב לו י' נחמיאס סגן המפקח הכללי, כי אין בשלילת הכניסה לנמל באין רישיון מתאים משום הפקרת חוקי המדינה הדמוקרטית. [תעודה 11 ג 3324/12]

ראש הממשלה, דוד בן-גוריון ראה בשביתת הימאים מעשה לא אחראי ובנאומו בכנסת ב-10 בדצמבר 1951 [בתעודה כתוב: 1952 – טעות במקור]אמר על השובתים כי: '...יש להצטער על כך, שירדו מן הדרך הנכונה ויש לדרוש שיחזרו בהם מן הדרך הנלוזה הזאת של ניסיון לקפח את גורלה של המדינה...' [תעודה 12, פ/3076/2]

בדיון על השביתה בכנסת אמר פנחס לבון:

"...לא כל שביתה היא קדושה, ואין זכות לציבור פועלים להכריז שביתה על דעת עצמו ובלי הסכם ההסתדרות....כדי לשמור על "המדינה בדרך"....המשיך ואמר כי"....חופש השביתה קשור באחריות לאומית, אחרת יהיה חופש זה להפקרות..." [דבר,11 בדצמבר 1951].

לאחר עימותים, הגיעו הצדדים להסכם שעל-פיו הופסקה השביתה. בין היתר כלל ההסכם, כי הימאים יחזרו לעבודתם וההסתדרות תשתמש בהשפעתה לשחרורם של המגויסים. בנוסף, הנושאים הארגוניים ייבדקו ע"י ההסתדרות.

מחזון למציאות: 50 שנה לפתיחת מוזיאון ישראל - פרסום משותף של ארכיון המדינה ומוזיאון ישראל

רעיית הנשיא רחל שזר (לצדה טדי קולק), גוזרת את סרט הפתיחה למוזיאון ישראל, 11.5.1965. צלם משה פרידן, לע"מ

ב-11 במאי 1965 נפתח מוזיאון ישראל והשנה חוגג המוזיאון יובל להקמתו. לרגל זאת פרסמו ארכיון המדינה ומוזיאון ישראל Mini-Site – פרסום אלקטרוני משותף וגדול המכיל 39 תעודות בלתי מוכרות על גיבוש ההחלטה להקמת המוזיאון (החלטה שלא התקבלה בכנסת ואף לא בממשלה) כצירוף של מוזיאון בצלאל, אגף העתיקות במשרד החינוך והתרבות, היכל הספר וגן הפסלים על שם בילי רוז.

בניית מוזיאון ישראל, ארכיון המדינה

 התעודות מספרות על השגת סיוע אמריקני שהביא לקביעת השם "מוזיאון ישראל" ולא "המוזיאון הלאומי, ירושלים" (בגלל עמדתה של ארצות הברית ביחס לשלטון ישראל בירושלים), בחירת מיקום המוזיאון בשכונת נווה שאנן בירושלים, ההתקדמות בבנייה, פתיחת המוזיאון, השנה הראשונה בה הגיעו למוזיאון 570,000 מבקרים (אף שאוכלוסיית ישראל מנתה 2.5 מיליון תושבים בלבד) ופתיחת אגף הנוער ב-1966. הפרסום כולל צילומים, שרטוטים ומודל שהכינו האדריכלים אלפרד מנספלד ודורה גד וקטעי סרטים.

           

בניית "היכל הספר". צלם יהודה אייזנשטרק, ארכיון המדינה

טקס פתיחת מוזיאון ישראל, 11.5.1965. צלם משה פרידן, לע"מ

למעבר ל-Mini-Site "מחזון למציאות: 50 שנה לפתיחת מוזיאון ישראל"   

40 שנה להחלטת האו"ם המשווה את הציונות לגזענות

ב 10 בנובמבר 1975, קיבלה עצרת האו"ם את אחת ההחלטות הידועות ביותר לשמצה בהיסטוריה של הארגון - החלטה 3379 המשווה את הציונות לגזענות.

ההחלטה הייתה חלק ממאמצי מדינות ערב והגוש המזרחי לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית ואף לגרשה ממוסדות בינלאומיים כדוגמת האו"ם. בעד ההחלטה הצביעו מדינות הגוש המזרחי ומדינות ערב וכן מדינות אפריקניות ומדינות מאמריקה הלטינית. להחלטה התנגדו בעיקר מדינות המערב . ההחלטה הייתה ביום השנה ה 37 ל"ליל הבדולח" ובנאומו המפורסם של חיים הרצוג לאחר ההצבעה (בה קרע את נוסח ההחלטה על הבמה) השווה הרצוג את ההחלטה לפוגרום הנאצי (הנה תמליל הנאום באנגלית).

ב 1991, בעקבות היחלשותה של ברית המועצות ושינוי במדיניותה כלפי ישראל, קיבלה עצרת האו"ם את החלטה 4686, בה היא חוזרת בה (ולמעשה מבטלת) את החלטה 3379. ישראל דרשה את שינוי ההחלטה כתנאי להשתתפותה בוועידת מדריד לשלום (30 באוקטובר - 1 בנובמבר 1991).

הנה חיים הרצוג, אז השגריר באו"ם, מגיב על ההחלטה בנאומו לאחר ההצבעה

ארכיון המדינה פרסם בבלוג זה מספר פוסטים (דרך אגב, פוסט בבלוג הוא רישומה ביומן רשת) בעבר:

 השוואת הציונות לגזענות - ניסיונות למנוע ההחלטה:
http://israelidocuments.blogspot.co.il/2012/11/blog-post_20.html

תגובות ישראליות להחלטה על השוואת הציונות לגזענות
http://israelidocuments.blogspot.co.il/2012/11/blog-post_3989.html

95 שנים להולדת הנשיא השישי חיים הרצוג
http://israelidocuments.blogspot.co.il/2012/09/95.html

"האם זה נחמד להיות נשיא?" - ילדים כותבים לנשיא המדינה יצחק נבון

עם ההודעה על פטירת נשיא המדינה החמישי של ישראל, אנו מצרפים מספר מכתבים ססגוניים ומקושטים ששלחו ילדי ישראל והעולם לנשיא החדש, בלשונם הייחודית. במכתבים אלו ובשפות שונות מבקשים הצעירים לברר אודות הרגשתו בתפקידו החדש, לברך על חתימת הסכם השלום עם מצרים המבשר על תום המלחמות עמה ולאחל הצלחה במשרתו הרמה.

יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, (2015-1921)

עם פטירתו של הנשיא החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון ז"ל, אנו מעלים בשנית פרסום שהועלה על-ידי ארכיון המדינה: '50 שנה למבצע ביעור הבערות' -  

בשנים 1965-1963 כיהן נבון כראש האגף לתרבות במשרד החינוך והתרבות. בשירותו בתפקיד זה יזם את מבצע "ביעור הבערות", שמטרתו הקניית השכלה למבוגרים.

המבצע התנהל בשיתוף פעולה עם שלטונות צה"ל במטרה לגייס מורות חיילות לטובת המבצע.

במכתב שכתב נבון לזלמן ארן, שר החינוך והתרבות, ב-14 באוקטובר 1963, ביקש  לגייס בנות שאינן יודעות קרוא וכתוב לצה"ל בניגוד לעמדת צה"ל שטען להכבדה תקציבית.

הוא נימק את בקשתו:

"...המדינה מחמיצה הזדמנות נדירה לבער בורות עפ"י צו, המרכז את הנשים ומכניסן למסגרת לימודית של חובה ומציל אותן משוטטות עבריינות ופריצות. על מנת להקל, אפשר להתקין כי סוג זה של נשים, תשרתנה בצבא רק שנה או שנה וחצי..." [ארכיון המדינה, גל 4848/16].

יצחק נבון, מנהל המחלקה לתרבות במשרד החינוך מתבונן באם לעשרה ילדים לומדת לקרוא, 1 במאי 1964, לשכת העיתונות הממשלתית

נבון ראה בביעור הבערות חשיבות עליונה ולכן לא הסכים לשנות את שם המבצע למרות ההקשרים השליליים הנובעים משם זה. עם תחילת המבצע עלו במשרד החינוך ובתקשורת הסתייגויות משמו בטענה שהוא פוגע ומעליב את האוכלוסיות שלהן הוא נועד. על כך השיב נבון – כי הצעות לשמות שהועלו כגון "השכלה לעם" או "השכלת יסוד" נראו בלתי מתאימות והן ממעיטות מחשיבות המבצע.

יהי זכרו ברוך.

הפרסום עלה בשני חלקים.

קישור לפרסום:

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2014/09/50.html

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2014/10/blog-post.html