עשרים שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל

יצחק רבין, 7 בנובמבר 1994. צלם יעקב סער, לע"מ

במוצאי שבת, י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, נרצח יצחק רבין בסיומה של עצרת בעד השלום ונגד האלימות. בכיסו נמצא דף עם מילות השיר "שיר לשלום" מגועל בדמו. 
במלאת עשרים שנה לרצח שזעזע את החברה הישראלית אנו מציגים לציבור מקבץ של פרסומים שהכין ארכיון המדינה ואשר קשורים בדמותו ובפועלו הציבורי של רבין.

בשנת 2005, במלאת עשר שנים לרצח, פרסמנו כרך הנצחה הדן בפועלו הצבאי של רבין: "יצחק רבין ראש ממשלת ישראל 1977-1974, 1995-1992", כרך ראשון 1967-1922. ניתן לעיין בספר גם במתכונת מקוונת באמצעות ספריית "כותר" ללא תשלום. 

כמו כן אנו דנים ביצחק רבין בארבעה כרכי הנצחה נוספים המוקדשים לאישים אחרים: לוי אשכול, מנחם בגין, זלמן שזר וחיים הרצוג.

בשנת 2008, במלאת 60 שנה למדינה, הציג ארכיון המדינה, בשיתוף עם מוזיאון ישראל, תערוכה בשם "כחול על גבי לבן" בה הוצגו מסמכים חשובים מתולדות המדינה. חמישה מהמסמכים האלה דנו בפועלו של יצחק רבין.

בשנים האחרונות אנו מפרסמים גם קבצי תעודות באינטרנט שחלקם דנים במרכזם בפועלו של יצחק רבין, ובחלקם הוא מוזכר בתעודות אחדות.

פרסומים שיצחק רבין מופיע במרכזם:

לאחרונה, בספטמבר 2015, פרסמנו את גדול הישגיו של יצחק רבין בקדנציה הראשונה שלו: הסכם הביניים עם מצרים בספטמבר 1975 שהיווה שלב בדרך לכינון שלום עם מצרים. "נקודת מפנה בדרך לשלום: ממשלת יצחק רבין והסכם הביניים עם מצרים, 4 בספטמבר 1975".  הפרסום הועלה בשני חלקים: ראשון ו-שני.

בדצמבר 2014, במלאת 38 שנים ל'תרגיל המבריק' (דצמבר 1976) בו פיטר רבין את שרי המפד"ל וגרם להקדמת הבחירות, פרסמנו על כך פרסום מיוחד בשני חלקים. חלק ראשון וחלק שני.

באוקטובר 2010 העלינו את הפרסום: "15 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין". התכתבות עם רבין מספטמבר 1994 עם שני צעירים שעמדו לדין על שהסיתו להרוג אותו.

פרסומים נוספים בהם מוזכר רבין:

"הדיון בממשלה בעקבות כנס הפלמ"ח, 14 באוקטובר 1949"

"אשכול: 'דמי חיילינו לא יהיו הפקר': 47 שנים להטבעת המשחתת 'אילת'", אוקטובר 1967.

"'מפסיקים לירות ומתחילים לדבר' – 45 שנה לקבלת תכנית רוג'רס ולסיום מלחמת ההתשה", יוני-אוגוסט 1970. חלק ראשון וחלק שני. בפרסום זה מתארים את פעילותו של רבין בתפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון. בפרסום זה מובאים מברקים ששלח רבין ב-3 ביולי 1970, 8 ביולי 1970, 23 ביולי 1970 ו-5 באוגוסט 1970.

"גולדה נגד גולדמן, חלק ב: 'אין הממשלה מסמיכה אותו [את גולדמן] למלא שליחות זו מטעמה"', אביב 1970. כאן מופיע מברק של רבין מ-13 באפריל 1970.

"45 שנה לקבלת תכנית רוג'רס ולסיום מלחמת ההתשה". כאן מופיעים דברי רבין בישיבת הממשלה ב-28 ביוני 1970, מברק של רבין לגולדה, 3.7.1970, מברק של דיניץ לרבין, 5.7.1970, מברק של רבין לדיניץ, 15.7.1970, ומברק נוסף מ-15 ביולי.
"ארבעים שנה לרצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, 1972". כאן מופיעים מברקים של רבין מ-5 בספטמבר 1972 ו-6 בספטמבר 1970.

40 שנה לפלישה הטורקית לקפריסין, יולי 1974. כאן מופיע פרוטוקול ישיבת ממשלה בראשות רבין מ-21 ביולי 1974.

 "39 שנים ל'מבצע יונתן'" בו מוזכרת פעילותו של ראש הממשלה רבין.

"30 ביוני 1985: תכנית חירום להצלת המשק ועצירת האינפלציה". רבין השתתף בדיון זה של ממשלת ישראל בתפקיד שר הביטחון.

במלאת ארבע שנים למותו של הרב יהודה עמיטל העלינו פרסום מיוחד. בפרסום זה מופיע מכתב של הרב עמיטל אל רבין מ-5 ביולי 1995 ותשובתו של רבין מ-18 ביולי 1995 בכתב יד ובגרסה סופית.

120 שנה להולדת לוי אשכול - החתימה על "מזכר ההבנה" עם ארצות הברית, 10 במרס 1965, חלק א

לוי אשכול בצעירותו. ארכיון המדינה

ביום ז' בחשוון תרנ"ו (25.10.1895) נולד לוי יצחק שקולניק בעיירה אורטובו באזור קייב שבאוקראינה. ב-1914 עלה ארצה ובספטמבר 1948 עברת את שמו לאשכול.

ב-26 ביוני 1963 נבחר אשכול לתפקיד ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל והוא החזיק בתפקיד זה עד לפטירתו ב-26 בפברואר 1969. כמו כן החזיק בתפקיד שר הביטחון עד ערב מלחמת ששת הימים.

ב-10 במרס 1965, חתמו ישראל וארצות הברית על הסכם רשמי וחשאי ראשון בשם MEMORANDUM OF UNDERSTANDING ("מזכר הבנה", תעודה 15). המזכר נחשב לנקודת מפנה היסטורית ביחסים בין שתי המדינות ולראשיתה של הברית בין ישראל לארצות הברית המשמשת אבן יסוד בדיפלומטיה הישראלית. במלאת 120 להולדת אשכול מפרסם ארכיון המדינה פרסום מיוחד על מזכר ההבנה שהוא אחד ההישגים החשובים והחשאיים שהשיג אשכול בעת כהונתו כראש ממשלה ושר הביטחון. הפרסום כולל קובץ של 18 מסמכים ישראליים מארכיון המדינה וכמו כן מסמכים אמריקניים אחדים. חלק מהתעודות הישראליות שבפרסום זה נחשפו במיוחד עבור הפרסום. המסמכים האמריקנים התפרסמו ברובם בספר Arab-Israeli Dispute, 1964–67, כרך 18 לתקופת הממשל של הנשיא לינדון ג'ונסון בסדרת הספרים על מדיניות החוץ האמריקנית (FRUS) שמחלקת המדינה הוציאה לאור.

פרסום זה מחולק לשני חלקים ולארבעה פרקים. בחלק הראשון הפרקים: רקע, ישראל וארצות הברית בתקופת הממשל של לינדון ג'ונסון. בחלק השני הפרקים: המפנה הכפול ביחסי ישראל-גרמניה וישראל-ארצות הברית בראשית 1965, ביקורם של הרימן וקומר והחתימה על מזכר ההבנה.

מבוא

בעת שקמה מדינת ישראל נמנעו שתי המדינות מלהיכנס לברית ביניהן. ארצות הברית לא רצתה לסכן את יחסיה עם מדינות ערב ואילו ישראל העדיפה בתחילה להיחשב כבלתי מזדהה כדי  שתוכל לקבל עזרה משתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות, כפי שהיה בהצבעה על תכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947. ואכן ישראל זכתה לעזרה צבאית מצ'כוסלובקיה, בעידודה של ברית המועצות, וגם לעזרה כלכלית מארצות הברית.

לאחר פרוץ מלחמת קוראה בקיץ 1950 הכריע ראש הממשלה דוד בן-גוריון בעד שינוי הקו לאהדה גדולה יותר כלפי הגוש המערבי. שינוי זה אִפשר לישראל לקבל מארצות הברית סיוע כלכלי משמעותי יותר ועודפי נשק מיושן. כמו כן הסכים הממשל האמריקני שצרפת ובריטניה תמכורנה נשק לישראל.

מפנה חלקי התרחש בימיו של הנשיא ג'ון קנדי. אמנם ממשל קנדי הקשה על ישראל בכל הנוגע לפיתוח הכור הגרעיני בדימונה ובשל דרישתו שישראל תיאות להשבת חלק מהפליטים הפלסטינים לשטחה, אולם הוא הסכים בספטמבר 1962 למכור לישראל נשק מתקדם שהוגדר כהגנתי – טילים נגד מטוסים מדגם הוק. אחד הנימוקים לשינוי בעמדת הממשל היה ניסיונה של מצרים לפתח מערכת של טילי קרקע-קרקע. בדצמבר 1962 אמר קנדי לשרת החוץ גולדה מאיר שלארצות הברית יש "יחסים מיוחדים" עם ישראל, בדומה ליחסים בין ארצות הברית לבריטניה, אולם הוא סירב בתוקף לכונן עם ישראל ברית רשמית. לכל היותר הסכים קנדי לחזור על הצהרות אמריקניות קודמות ולהצהיר במאי 1963 שארצות הברית מבטיחה לשמור את השלמות הטריטוריאלית של מדינות המזרח התיכון ובכללן ישראל. הממשל האמריקני חשש שברית רשמית עם ישראל תפגע במידת השפעתו על מדינות ערביות "מתונות" כמו ירדן וסעודיה ותדחוף את העולם הערבי לזרועותיה של ברית המועצות.

ביוני 1963 התפטר דוד בן-גוריון מתפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון ולוי אשכול החליף אותו בתפקידים האלה. לעיון נוסף ראו את הפרסום של ארכיון המדינה: "50 שנה להתפטרות ראש הממשלה דוד בן-גוריון ולהקמת ממשלת לוי אשכול". אשכול הצליח להרגיע את המתח בין הממשל האמריקני לישראל בעניין הקמת הכור הגרעיני בדימונה. אחד הדברים ששכנעו את הממשל שלא ללחוץ את ישראל באופן נוקשה היה שהוא הגיע למסקנה שאין בכוונת נאצר להיענות להצעות פשרה אמריקניות כלפי ישראל וכן בגלל מדיניותו לפגוע באינטרסים מערביים במלחמת תימן (נגד השלטון המלוכני) ובמלחמת אלג'יריה (נגד צרפת). ב-2 באוקטובר 1963 שיגר קנדי לאשכול מכתב המסכם את עמדת ארצות הברית. קנדי הדגיש את ידידותה של ארצות הברית כלפי ישראל ואת נוכחותה הצבאית החזקה של ארצות הברית בים התיכון, אך הוא דחה את הצעתו של בן-גוריון (מחודש מאי 1963) לכרות ברית בין ארצות הברית לישראל (תעודה 1). ב-3 בנובמבר השיב לו אשכול. הוא טען שלנוכח האיום הצבאי המצרי ופגיעותה הרבה של ישראל שאוכלוסייתה מרוכזת בצפיפות, על ארצות הברית לסייע לישראל להתחמש בנשק מתקדם ובמחיר מוזל (תעודה 2). לתרגום לעברית לחצו כאן.

לוי אשכול, 12.8.1963. צלם דוד אלדן, לע"מ

ישראל וארצות הברית בתקופת הממשל של לינדון ג'ונסון, 1964-1963: לא עוד "ידועה בציבור"

ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא קנדי ואת מקומו ירש לינדון ג'ונסון. לעיון נוסף ראו את הפרסום שלנו "50 שנה לרצח הנשיא ג'ון קנדי".  גישתו של ג'ונסון הייתה יותר חיובית כלפי ישראל משל קודמו. האיגרת הראשונה של ג'ונסון לאשכול מ-2 בינואר 1964 (תעודה 3). הציגה את ג'ונסון כמי שממשיך בדרכו של קנדי בסוגיות השונות: השימוש במי הירדן, סוגיית הפליטים הפלסטינים ונאמנות לביטחונה של ישראל – אך הפעם לא הוזכר הכור בדימונה. ב-22 בינואר השיב לו אשכול, הודה לו על ידידותו לישראל ועל תמיכתו בסוגיית המים והביע רצון להיפגש עמו. בסופו של דבר זכה אשכול לקבל הזמנה לבית הלבן – ביקור רשמי ראשון של ראש ממשלת ישראל בארצות הברית שהתקיים ביוני 1964. ב-18 ביוני דיווח אשכול לממשלה על ביקורו בארצות הברית ודיבר על ג'ונסון בלשון חמה ביותר: "הרושם היה שהולך אתך ידיד בלילה אפל ואתה אינך מפחד והוא אינו מפחד [...] הרושם היה שהוא מלא רצון טוב ודאגה, דאגה נפשית להבטיח את קיומנו, את גבולותינו, את ביטחוננו, את רווחתה של ישראל". שר החינוך והתרבות זלמן ארן הגיב: "נדמה לי שזו הפעם הראשונה שמדינת ישראל וארצות הברית יצאו מהמצב של 'ידועה בציבור' דיפלומטית". אשכול דיווח לשרים שהוא דן עם ג'ונסון במכלול יחסי ישראל-ארצות הברית ובין השאר בהקמת כור גרעיני לצורך התפלת מי ים. הוא בישר לשרים שג'ונסון הסכים שישראל תרכוש טנקים אמריקניים, אך לא במישרין מארצות הברית אלא באמצעות גרמניה (תעודה 4). ואכן ישראל רכשה בדרך זאת טנקים אמריקניים, אך בשלב זה סירב ג'ונסון למכור לישראל מטוסים. אשכול ציין שג'ונסון הכתיר את עוזרו מאיר "מייק" פלדמן כ-Prime Minister לענייני ישראל - אולם לאחר שג'ונסון נבחר לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 1964 איבד פלדמן את מעמדו בענייני ישראל בממשל של ג'ונסון.

ראש הממשלה אשכול והנשיא ג'ונסון סוקרים משמר כבוד בוושינגטון, 1.6.1964. צלם משה פרידן, לע"מ

לחלק ב של הפרסום

רשימת התעודות של חלק א של הפרסום

1)      הנשיא ג'ון קנדי, וושינגטון, אל ראש הממשלה לוי אשכול, ירושלים, 2 באוקטובר 1963, אה"מ, א-7939/3.

2)      ראש הממשלה לוי אשכול, ירושלים, אל הנשיא ג'ון קנדי, וושינגטון, 3 בנובמבר 1963, אה"מ, א-7939/3. ראו גם תרגום לעברית.

3)      הנשיא לינדון ג'ונסון, וושינגטון, אל ראש הממשלה לוי אשכול, ירושלים, 2 בינואר 1964. FRUS, Johnson Administration, vol XVIII, Arab-Israeli Dispute 1964-1967, Document 1
4)  דברים בישיבת הממשלה, ירושלים, ח בתמוז תשכ"ד, 18 ביוני 1964. אה"מ, ישיבות הממשלה ה-11.
15) מזכר ההבנה, ירושלים, 10 במרס 1965, אה"מ, א-7935/2.

120 שנה להולדת לוי אשכול - החתימה על "מזכר ההבנה" עם ארצות הברית, 10 במרס 1965, חלק ב

המפנה הכפול ביחסי ישראל-גרמניה וישראל-ארצות הברית, ראשית 1965

בתחילת 1965 חל מפנה דרמטי ביחסי ישראל-גרמניה המערבית ולמפנה זה היו השלכות מרחיקות לכת על יחסי ישראל-ארצות הברית. עד אז נמנעו ישראל וגרמניה המערבית (הרפובליקה הפדרלית של גרמניה) מלכונן יחסים דיפלומטיים מלאים ואילו גרמניה שילמה לישראל שילומים לפי הסכם מ-1952, העניקה לה סיוע כלכלי ומכרה לה בחשאי נשק. בין השאר מכרו הגרמנים, באישור אמריקני, טנקים אמריקניים לישראל – כפי שסוכם בפגישת אשכול וג'ונסון.

אולם כאמור בתחילת 1965 חל מפנה ביחסי ישראל-גרמניה שנבע מחשיפת מכירת הנשק מגרמניה לישראל ומהחלטת מצרים להזמין את ולטר אולבריכט, מנהיג גרמניה המזרחית (הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה), לביקור בקהיר. יש לציין שבאותן שנים נקטו מנהיגי גרמניה המערבית בדוקטרינת הלשטיין לפיה גרמניה המערבית תנתק את יחסיה הדיפלומטיים עם כל מדינה (למעט ברית המועצות) שתכונן יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המזרחית. כתוצאה מביקור אולבריכט ומחשיפת יצוא הנשק מגרמניה לישראל החליטו תחילה מנהיגי גרמניה המערבית להפסיק לייצא נשק לאזורי מתיחות (כולל ישראל), ולאחר מכן לבקש מישראל לכונן עם גרמניה יחסים דיפלומטיים רשמיים ומלאים. שתי המדינות הסכימו על טיוטה להסכם ביניהן ב-9 במרס 1965. לעיון מורחב עיינו בספר האלקטרוני "יחסי ישראל-הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, 1967-1961" באתר האינטרנט של ארכיון המדינה. 

על רקע ההתפתחויות האלו נערכו שני ביקורים של שליחי הממשל האמריקני בישראל שקיימו דיונים עם נציגי ישראל במשרד ראש הממשלה בירושלים בעניין הקשרים הביטחוניים בין שתי הארצות. הביקור הראשון התקיים מ-12 עד 16 בפברואר 1965. בראש המשלחת האמריקנית עמד רוברט קומר ("אחיאסף"), עובד המועצה לביטחון לאומי ולצדו השגריר האמריקני בישראל וולוורת ברבור וסטיוון פלמר, המזכיר הראשון בשגרירות האמריקנית. הנציגות הישראלית כללה את ראש הממשלה לוי אשכול, סגן ראש הממשלה אבא אבן, שרת החוץ גולדה מאיר, סמנכ"ל משרד החוץ יעקב הרצוג, סגן שר הביטחון שמעון פרס, הרמטכ"ל יצחק רבין, מנהל מחלקת ארצות הברית במשרד החוץ משה ביתן והמזכיר המדיני של ראש הממשלה אביעד יפה. ערב יציאתו של קומר לישראל הוא שלח לנשיא ג'ונסון תזכיר בו הציג בפניו את הדילמות האמריקניות מול ירדן, ישראל ומצרים (תעודה 5). במזכר שנשלח לקומר (שמו של מחבר המזכר אינו ידוע) קיבל קומר הנחייה לשכנע את ישראל שעדיף לה שלא תפריע לארצות הברית לחמש בנשק את ממלכת ירדן (תעודה 6). השיחות אפשרו לשני צדדים להבהיר את עמדותיהם אך לא הביאו לפריצת דרך. ראו דיווחו של ביתן על השיחות מ-16 בפברואר 1965 (במקור רשום 16 בינואר 1965) תעודה 7. אחד הרגעים המיוחדים בביקור זה התרחש בארוחת צהריים אצל גולדה מאיר ב-12 בפברואר. הצדדים שיחקו בחילופי תפקידים: גולדה דיברה מנקודת ראות אמריקנית, אבן דיבר מנקודת ראות ערבית וקומר מנקודת ראות ישראלית.

המשא ומתן בין ישראל לארצות הברית. מימין לוי אשכול וגולדה מאיר. משמאל המשלחת האמריקנית: וולוורת ברבור, אוורל הרימן, רוברט קומר (מוסתר) וארל ראסל, 25.2.1965. צלם משה פרידן, לע"מ

ביקורם של הרימן וקומר והחתימה על מזכר ההבנה

ב-24 בפברואר 1965 הגיעה משלחת אמריקנית נוספת לדיונים עם ישראל בדרג גבוה יותר.  בראשה עמד אוורל הרימן (לשעבר מושל מדינת ניו יורק) שעתה סיים את תפקידו כתת מזכיר המדינה לעניינים מדיניים ומונה לשגריר נודד ולצדו קומר, ארל ראסל, האחראי לענייני ישראל ולבנון במחלקת המדינה, ברבור ופלמר. במרכז ביקורם עמד הצורך לכונן הסכם מדיני רשמי וחשאי בין ישראל לארצות הברית. הסכם זה בא לפתור שורה של עניינים: הצורך של ישראל בהתחייבות אמריקנית לביטחונה, הצורך הישראלי באספקת נשק אמריקני במישרין מארצות הברית לישראל כחלופה לנשק שגרמניה עמדה להפסיק לשלוח, הצורך האמריקני שישראל לא תתנגד לאספקת נשק אמריקני לממלכת ירדן והצורך האמריקני בהסדר העניין הגרעיני.

באותו יום נפגש ריינר ברצל, מנהיג הסיעה הנוצרית-דמוקרטית בבונדסטג הגרמני – מפלגת השלטון בגרמניה (שעמדה בראש קואליציה עם הסוציאל-דמוקרטים), עם הנשיא ג'ונסון בוושינגטון ודן עמו ביחסי ארצות הברית-גרמניה. העניין הראשון בו דנו היה שליחותו של הרימן לישראל (תעודה 8). יש לציין שברצל נפגש גם עם ראשי יהדות ארצות הברית. ראו דיווח בספר האלקטרוני "יחסי ישראל-הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, 1967-1961". הדיונים בין המשלחת האמריקנית בראשות הרימן לבין הנציגות הישראלית שכללה את ראש הממשלה אשכול, שרת החוץ גולדה מאיר, סגן שר הביטחון שמעון פרס, הרמטכ"ל יצחק רבין ופקידים בכירים ובהם מנכ"ל משרד החוץ אריה לבבי וביתן החלו ב-25 בפברואר. ב-28 בפברואר דיווחה גולדה לממשלה על "מפנה היסטורי": לראשונה מאז הקמתה של מדינת ישראל מוכנה ארצות הברית להיות ספק הנשק העיקרי שלה (תעודה 9). אריה לבבי מספר שבתחילה דרש הרימן בתוקף ויתורים ישראליים משמעותיים בעניין הגרעיני ("משלחת הרימן-קומר" בתוך: משרד החוץ: 50 השנים הראשונות, א, ירושלים: כתר, תשס"ב, עמ' 292-290). ישראל לא הסכימה לניסוחים הראשונים של האמריקנים בעניין אספקת נשק לישראל וב-1 במרס עמדו השיחות על סף פיצוץ. אולם האמריקנים ניאותו לשנות מעט את הניסוח בעניין זה והשיחות נמשכו. בליל 2-1 במרס המשיך הרימן במסעו למרכז ולמזרח אסיה ומעתה עמד קומר בראש המשלחת האמריקנית. לדיווח מקיף על השיחות עם המשלחת מ-24 בפברואר עד 1 במרס ראו תעודה 10  שנכתבה ככל הנראה על ידי ביתן. מדיווח זה עולה שהרימן התעניין בשאלה האם גרמניה המערבית תעמוד בהתחייבויותיה למכירת נשק לישראל. אשכול דיבר על מכלול הסוגיות בהן שאלת חימוש ישראל, חימוש ממלכת ירדן ובעיית המים. ב-27 בפברואר הגיעו הצדדים למסמך בו הוצגו ההסכמות וחילוקי דעות – אך אנשי המשלחת הישראלית סברו שאין די במסמך זה.   

ב-2 במרס דנה הממשלה בעניין. גולדה הציגה את נקודות המחלוקת עם האמריקנים. אחת מהן הייתה התנגדותם התקיפה להכנסת מפציצים למזרח התיכון (תעודה 11). לנוכח הקשיים הועלה הרעיון לשלוח את גולדה לפגישה עם ג'ונסון בוושינגטון – אך לבסוף לא היה צורך בכך. ב-5 במרס דיווח ברבור לנשיא ג'ונסון ולמזכיר המדינה דין ראסק על דרישת אשכול לאספקת טנקים ומטוסים (תעודה 12). באותו יום שלח המנכ"ל לבבי לשגריר ישראל בוושינגטון אברהם הרמן את המברק הבא: "הרמן. נתקיימה שיחה נוספת עם קומר וברבור. ישנם שינויים מרחיקים ונבריק לך בעוד שעה. ראש הממשלה ושרת החוץ מבקשים שתצא ארצה מיד חוזר מיד. ברכות. לבבי" (ארכיון המדינה, חצ-4328/6). שעה קלה לאחר מכן שיגר ביתן להרמן מברק ובו פירוט העמדה החדשה שהציג קומר בשיחה עם נציגי ישראל (תעודה 13).

ב-6 במרס שיגר קומר למקג'ורג' באנדי מהמועצה לביטחון לאומי מברק בו טען שיש הכרח להציע לישראלים עסקה טובה יותר שתכלול אספקת טנקים ומפציצים קלים (תעודה 14). הוא ציטט את ברבור שאמר שהממשל מבקש לרכוש מישראל מכונית קדילק במחיר 10 דולרים בלבד. לטענתו רק עסקה עם הישראלים תאפשר לארצות הברית לייצא נשק לממלכת ירדן. קומר חשש שללא מכירת נשק לירדן תפסיד ארצות הברית את קשריה עם הממלכה. גם לבבי מעיד במאמרו על התפנית בעמדתו של קומר.

ב-8 במרס השיב באנדי לקומר שיש להשאיר את המחלוקות בעניין הגרעיני וניצול מי הירדן לדיונים בעתיד ולהגיע להסכם בשאר העניינים. אולם יש לציין שציר ישראל בוושינגטון מרדכי גזית טען כבר במברק ששיגר ב-6 במרס "שההצעה בדבר 'הסכם מוגבל' שהוגשה לנו אתמול" היא פרי החלטת ג'ונסון והוא "נתן את אישורו לכל המהלכים במו"מ" (מברק 68, ארכיון המדינה, חצ-4328/6).

בעקבות זאת חתמו ישראל וארצות הברית ב-10 במרס (למחרת החתימה על טיוטת ההסכם בין ישראל לגרמניה המערבית) על "מזכר ההבנה" (תעודה 15). המזכר כלל התחייבות אמריקנית לביטחונה של ישראל; התחייבות ישראלית שלא תכניס ראשונה נשק גרעיני למזרח התיכון; הודעה אמריקנית לישראל על כוונתה למכור לממלכת ירדן טנקים וכי המלך חוסיין הבטיח שטנקים אלה יוצבו ממזרח לנהר הירדן; הסכמה אמריקנית למכור לישראל בתנאי אשראי נוחים טנקים ומטוסי קרב. על ההסכם חתמו לוי אשכול, רוברט קומר ו-וולוורת ברבור.

החתימות על מזכר ההבנה. מימין לוי אשכול. משמאל רוברט קומר ו-וולוורת ברבור 

יומיים לאחר מכן הודה אשכול לג'ונסון במילים חמות על חתימת ההסכם (תעודה 16). ג'ונסון ענה לו ב-22 במרס במכתב ידידותי – אף שהוא נשלח לתל אביב ולא לירושלים (תעודה 18). כפי שצוין לעיל המזכר מהווה בסיס לברית האסטרטגית בין ישראל וארצות הברית שחיזקה את עצמתה המדינית של ישראל והוא אִפשר לצה"ל להתחמש בנשק איכותי – אחד הגורמים לניצחון במלחמת ששת הימים ב-1967. אחד הביטויים למימוש "מזכר ההבנה" היה נכונות ארצות הברית לחתום עם ישראל באפריל 1966 על הסכם למכירת מטוסי "סקייהוק" לחיל האוויר הישראלי.

                           לינדון ג'ונסון (מימין) ורוברט קומר, 16.11.1967. צלם יואיצ'י אוקמוטו, ויקיפדיה

בינתיים סיים הרימן את מסעו באסיה ושלח לג'ונסון דיווח על מסעו במזכר שהעמוד הראשון שלו מוקדש לענייני ישראל (תעודה 17). הרימן הביע סיפוק מתוצאות השיחות שניהל קומר והמליץ לנשיא שלא להיעתר לבקשת אשכול שארצות הברית תעביר את שגרירותה מתל אביב לירושלים. מזכיר המדינה דין ראסק הוסיף את חתימתו למזכר. 

רשימת התעודות לחלק ב של הפרסום

5)      תזכיר רוברט קומר, וושינגטון, אל הנשיא לינדון ג'ונסון, וושינגטון, 9 בפברואר 1965.  FRUS, Johnson Administration, vol XVIII, Document 143

6)      תזכיר המועצה לביטחון לאומי אל רוברט קומר, וושינגטון, 10 בפברואר 1965.  FRUS, Johnson Administration, vol XVIII, Document 146

7)      תזכיר משה ביתן, ביקור אחיאסף (קומר), י"א באדר א תשכ"ה, 16 בפברואר 1965, אה"מ, חצ-4328/6.

8)      פגישת הנשיא לינדון ג'ונסון עם ד"ר ריינר ברצל, וושינגטון, 24 בפברואר 1965, FRUS, Johnson Administration, vol XV, Germany and Berlin, Document 97

9)      דברים בישיבת הממשלה, ירושלים, כ"ו באדר א תשכ"ה, 28 בפברואר 1965, אה"מ, ישיבות הממשלה ה-12.

10)      תזכיר משה ביתן (?), דו"ח על שליחות הרימן, 16 בפברואר 1965, אה"מ, חצ-4328/6.

11)      דברים בישיבת הממשלה, ירושלים, כ"ח באדר א תשכ"ה, 2 במרס 1965, אה"מ, ישיבות הממשלה ה-12.

12)      מברק וולוורת ברבור, תל אביב, אל הנשיא לינדון ג'ונסון, וושינגטון, 5 במרס 1965. FRUS, Johnson Administration, vol XVIII, Document 177

13)      מברק משה ביתן, ירושלים, אל אברהם הרמן, וושינגטון, 5 במרס 1965, אה"מ, חצ-4328/6.

14)   רוברט קומר, תל אביב, אל מקג'ורג' באנדי, וושינגטון, 6 במרס 1965.FRUS, Johnson Administration, vol XVIII, Document 180

15)  מזכר ההבנה, ירושלים, 10 במרס 1965, אה"מ, א-7935/2.

16)  ראש הממשלה לוי אשכול, ירושלים, אל הנשיא לינדון ג'ונסון, וושינגטון, 12 במרס 1965, אה"מ, א-7935/2.

17)  תזכיר אוורל הרימן, וושינגטון, אל הנשיא לינדון ג'ונסון, וושינגטון, 15 במרס 1965. Lindon Johnson Presidential Library, NSF, box 45/1

18)  הנשיא לינדון ג'ונסון, וושינגטון, אל ראש הממשלה לוי אשכול, ירושלים,  22 במרס 1965, אה"מ, א-7935/2.

לחזרה לחלק א של הפרסום