חלק ב: משבר, חידוש השיחות וחתימה על ההסכם,
יוני–ספטמבר 1975
לחלק א
"הערכה מחדש" אמריקנית ומבצע
הסברה ישראלי: אפריל-יוני 1975
בעקבות השהיית השיחות בין ישראל למצרים
הכריז הנשיא פורד על "הערכה מחדש" כללית במדיניות ארצות הברית במזרח
התיכון. נערכו דיונים עם ראשי הממשל,
מומחים ואנשי ציבור. בדיונים הפנימיים אמר קיסינג'ר שיש לאיים על ישראל
בשיבה לוועידת ג'נבה, בה יתקיים דיון על שיבה לגבולות 1967. אולם הוא חשש שמדיניות
חריפה מדי תדחוף את ישראל לפעולה צבאית. פורד היה מודאג מתגובת תומכיה בקונגרס. הממשל
סירב לחתום על הסכמים חדשים למכירת נשק, אולם המשיך למלא אחר הסכמים קודמים.
מסירתם של חלק מן הפריטים שהובטחו, במיוחד מטוסי F-15 וטילי לאנס, התעכבה. בעיתונות הופיעו התקפות
על קשיחותה של ישראל, ובשגרירות ישראל האמינו שמקור הידיעות בתדריכים של קיסינג'ר. בשיחה של השגריר דיניץ והציר מרדכי שלו עם לורנס אייגלברגר (בתיק חצ 6859/8), עוזר מזכיר המדינה ומקורב אליו אישית,
בראשית אפריל, התלונן דיניץ שהמזכיר לא עמד בהבטחתו שיימנע מהאשמת ישראל באחריות
לכישלון. עד עתה נמנעה ישראל מתגובה, אך
עליה להגן על עצמה. קיסינג'ר מצדו טען שהשגרירות מארגנת מסע בציבור האמריקני
והיהודי נגד הנשיא. אבא אבן ואלופים לשעבר בצה"ל אכן הוזמנו לארצות הברית על
ידי השגרירות כדי להציג את עמדתה של ישראל
לעומת העמדה המצרית. פגישת קיסינג'ר עם קבוצת "מומחים למדיניות חוץ" שנחשבו
אויבי ישראל הקשורים לאינטרסים ערבים ולחברות הנפט, עוררה זעם רב בקהילה היהודית.
 |
קרירטורה של דוש: אבא אבן ויגאל אלון עולים לרגל לוושינגטון לקיסינג'ר הזועף, אפריל 1975
באדיבות מיקי גרדוש |
בשיחה עם דיניץ ושלו ניסה אייגלברגר
להסביר את עמדת קיסינג'ר על רקע מוצאו ו"אישיותו המורכבת". קיסינג'ר
אמנם נהג להציג את עצמו כמדינאי מחושב ומציאותי, אך משקיפים רבים הצביעו על מרכיב
רגשי חזק בהתנהלותו. יהודים שנפגשו עמו , כגון הסופר אלי ויזל, תיארו אותו כ"אדם
שבור". ב-8 באפריל שפך קיסינג'ר את לבו בפני דיניץ בשיחה בארבע
עיניים (דיווח של דיניץ בתיק חצ 6859/8) והזכיר לו שעבד בשיתוף פעולה הדוק עם
ישראל במשך שש שנים:
"האם יש דבר אחד מכל
הדברים שהבטחתי לכם שלא קיימתי? התייחסתי אליכם לא רק כמו אל מדינה ידידותית אלא
התייחסתי אליכם ביותר אמון מאשר אני מתייחס לחברי לעבודה. הראיתי לכם תקשורת
ומברקים עם ברית המועצות ומצרים, דיברתי בארץ ביום ששי בערב [21 במארס] עם שלשת
השרים כמו שאני מדבר עם אחי. תראו למה הבאתם עכשיו את המצב"
פרשה נוספת שהגבירה את המתח עם
המזכיר הייתה פרסום ספרו של העיתונאי מתי גולן, "שיחותיו הסודיות של הנרי
קיסינג'ר", על מעשי קיסינג'ר בזמן מלחמת יום הכיפורים והשיחות על הסכמי
ההפרדה, ובו מסמכים מודלפים. קיסינג'ר כעס מאוד ואמר לשלו בטלפון (רישום השיחה בתיק חצ 6859/10) שלא יוכל לקיים שיחות אישיות עם
ישראל אם הסודיות לא נשמרת. רבין נקט בפעולה חסרת תקדים והפעיל את הצנזורה למנוע
הפצת הספר, למרות שלא היו בו סודות צבאיים. אף על פי כן הופצו קטעים בעיתונות
בחו"ל, שתיארו את קיסינג'ר כמי שרימה את ישראל ופעל נגדה. קיסינג'ר חשד שאחד
מן השרים (כנראה פרס) הדליף את החומר בניסיון להביא להדחתו.
 |
גרסת הספר שהופיעה ב-1976 לאחר שכתוב לפי דרישת הצנזורה |
לצד פעילותו הנמרצת להציג את
עמדת ישראל, דיניץ לחץ על הממשלה ליזום חידוש המשא ומתן. לדבריו הציבור האמריקני
אינו מתעניין בשאלה מי אשם בכישלון אלא במה שניתן לעשות כדי להתקדם לקראת שלום. קיסינג'ר טען שאם ישראל תסכים לנסיגה מן המעברים, אפשר יהיה לרכך את
עמדותיה של מצרים. בהערכת מצב שנשלח ב-28 באפריל (בתיק חצ 6859/9) הזהיר דיניץ
שאמנם מבצע ההסברה צלח, אולם אסור להשאיר את השטח המדיני פנוי לכוחות הפועלים לגיבוש מדיניות האמריקנית חדשה.
הסיכויים לחידוש השיחות על הסכם הביניים הולכים ופוחתים. אם ישראל לא תציע ויתורים
נוספים, תיאלץ לדון ברצינות בשלום כולל . אם לא תקיים דו שיח עם האמריקנים, תשחרר אותם מן הצורך להתחשב בדעתה.
אך
הממשלה התקשתה לשנות את עמדתה כדי שלא תצטייר כמי שנכנעת ללחץ אמריקני. אף על פי
כן, החלה לחפש דרך לפשרה. היא גם קיבלה
מסרים שהמצרים אינם מעוניינים לשוב לוועידת ג'נבה. שר החוץ הגרמני הנס-דייטריך גנשר,
שביקר במצרים, אמר לאלון (לפי דיווח של ציר ישראל בבון, תיק א 271/9) שהמצרים
מוכנים לתת לישראל למעשה יותר משהם יכולים להצהיר. לדעתו הם מוכנים לעשות ניסיון נוסף להגיע להסדר.
בראשית מאי 1975 נודע שלקראת סיום ה"הערכה מחדש" ייפגש הנשיא עם סאדאת בזלצבורג
שבאוסטריה ויזמין את רבין לוושינגטון. הממשל התחיל לחשוש שעימות ממושך עם ישראל
יזמין לחץ ערבי וסובייטי עליה. באותם ימים קיבל פורד החלטה לרוץ בבחירות לנשיאות
ב-1976, ונראה שהושפע מן התמיכה שקיבלה ישראל מידידיה בקונגרס, באיגודים המקצועיים
ובציבור. מסע גיוס הציבור הגיע לשיאו ב-21 במאי בפרסום מכתב בחתימתם של 76 סנטורים
שדרשו מן הממשל להבהיר שארצות הברית לא תזנח את ישראל, בת בריתה, ותמשיך בסיוע
כלכלי וצבאי. לכל נסיגה מצד ישראל צריכים להתלוות צעדים משמעותיים לקראת השלום מצד
שכניה. בשגרירות ישראל היו מרוצים מהפגנת התמיכה של הקונגרס (מברק דיניץ למנכ"למשרד החוץ, חצ 6859/10) ובממשל הבינו שהאשמת ישראל בכישלון השיחות לא הביאה
לשינוי בעמדותיה. סקרי דעת קהל הוכיחו שתמיכת הציבור האמריקני בישראל איתנה. עם
זאת, גם ידידי ישראל ציפו ליזמה מצדה כדי לקדם את השלום.
 |
מכתב הסנטורים לנשיא פורד, 21 במאי 1975 |
לקראת פתיחת תעלת סואץ עלו חששות שמצרים תעביר את כוחותיה לצד השני. לפי דיווח של מחלקת האו"ם במשרד החוץ (תיק א 271/9), איש האו"ם הבכיר ג'יימס ג'ונה סיפר על שיחה בה שאל
אותו גמאסי: "איך אוכל לשאת אחריות לאבטחת התעלה כשהישראלים כה קרובים?"
הוא רמז שייאלץ לתגבר כוחות בגדה המזרחית. לפי
הצעת ג'ונה, רבין ענה במחווה שגילתה רגישות לחששות המצרים. אף שלמעשה ישראל לא
החזיקה שם את כל הכוח שהותר לה בהסכם ההפרדה, הודיע ראש הממשלה באופן חד צדדי על צמצום כמות הטנקים, הארטילריה
וכוחות צה"ל באזור התעלה, ועל התחייבות לא להפעיל טילים במרחק של עד 40 ק"מ ממנה. ההודעה נמסרה בזמן המפגש
בזלצבורג, וקיסינג'ר וסאדאת ברכו עליה.
פגישות פורד עם סאדאת ורבין:
ההצעה לנוכחות אמריקנית בסיני
באמצע מאי מסר אלון לארצות הברית שאם מצרים תסכים לחזור
למשא ומתן על בסיס עמדה חדשה "תגלה גם ישראל נכונות לבחון את עמדותיה".
קיסינג'ר הבין שהצעה חדשה ממצרים תוכל לשבור את הקיפאון. בזלצברג לחץ על סאדאת להציע ויתורים בעניין משך ההסכם
ותחנות ההתראה. אם ייענה, תציע ארצות הברית תכנית משלה, כפי שביקשה מצרים, וישראל
תתקשה לדחותה. סאדאת רצה לבקש סיוע וידע מארצות הברית, והוא
ידע שהסיכוי לקבל אישור בקונגרס יגדל אם תהיה התקדמות להסכם. לכן הציע שארצות הברית תפעיל את תחנות ההתראה
במעברים. היה ברור שפתרון זה יקסום מאוד לישראל, שכן נוכחות אמריקאית בסיני תשמש הרתעה יעילה ביותר נגד הפרת ההסכם.
אולם קיסינג'ר ידע שיהיה קשה לקבל אישור הקונגרס לנוכחות זו לאחר מלחמת וייטנאם,
שהתחילה ב"סיוע טכני" לממשלת סייגון. יתכן שיצליח לשכנעו להסכים להצבת
טכנאים אזרחים. פורד
אמר שאם ישראל תקבל את הרעיון, תומכיה יעזרו ל"מכור" אותו לקונגרס. סאדאת הסכים להאריך את תקופת ההסכם לשלוש שנים מתוך כוונה להתקדם לשלום כולל
ב-1977, אחרי הבחירות לנשיאות.
מזלצבורג דיווחה העיתונות על
גילויי הידידות בין שני הנשיאים ועל הסיוע שהובטח למצרים. סמל ל"ירח
הדבש" עם מצרים הייתה אניית הצי השישי ששטה בראש המשט שחנך את תעלת סואץ.
סאדאת עשה גם מחווה נוספת לישראל: החזרת גופותיהם של לוחמי הלח"י אליהו חכים
ואליהו בית צורי, שהתנקשו בלורד מוין בקהיר בשנת 1944.
 |
אניית הצי "ליטל רוק" בתעלת סואץ, 5 ביוני 1975 צילום: תמונה רשמית של הצי האמריקני |
עתה הגיע תורו של רבין לתרום
את חלקו לפשרה, ופגישותיו עם פורד וקיסינג'ר ב-11 ביוני היו אבן דרך נוספת בחידוש השיחות. בשיחה מקדימה עם קיסינג'ר (ראו דיווח בתיק חצ 5978/9) הסביר רבין את נקודות היסוד המטרידות את ישראל : קו
ההגנה הישראלי חייב להישאר בצד המזרחי של המעברים כיוון שקו ההגנה הבא הוא באל-עריש. כמו כן היא חוששת מן הדרישה לנסיגה דומה בגולן מיד אחרי
ההסכם. קיסינג'ר הציג את העמדה המצרית
והוויתורים של סאדאת, והוסיף שאולי יהיו שני מתקני התראה, אחד ישראלי ואחר מצרי, ו"יתכן
שאפשר יהיה להכניס אמריקנים למתקני ההתראה". לדברי קיסינג'ר הבין בפעם
הראשונה את שיקוליה הצבאיים של ישראל: עד אז חשב שמדובר ברצון למנוע ביקורת מצד הליכוד.
הנשיא פורד הציג את התכנית להסדר
כולל ורבין אמר שאינו מאמין שהיא מעשית.
הוא הסביר את בעייתה הקו בסיני ואמר שהוא מוכן לחזור למשא ומתן עם מצרים אם
ארצות הברית תבהיר את עמדתה בקשר להסכם עם סוריה ולוועידת ג'נבה. פורד אמר שדבריו
הם "מועילים", ועליו לגבש עם קיסינג'ר הצעה שאפשר להביאה למצרים. השניים
גיבשו מתווה המבוסס על נסיגה עד הכניסה
המזרחית של המעברים. מצרים תורשה לקדם שתי פלוגות לפתח המערבי. ישראל תעביר
למצרים את אבו רודס, ותאפשר גישה יבשתית לשם
בשליטה של האו"ם עם מנהל מצרי אזרחי. אולם לאחר שרבין הראה לקיסינג'ר מפה, בה שורטט קו ישראלי בעומק של
10 ק"מ בתוך המעברים, נוצר הרושם שהנשיא שוב הוטעה ולמעשה עמדת ישראל לא
השתנתה. רבין קיבל שיחת טלפון נזעמת ( חצ 5978/9) מפורד שדרש ממנו מאמץ
נוסף. רבין הבטיח להביא את בקשתו לממשלה. לכאורה שוב פרץ משבר, אך בינתיים החלו
סיסקו והצוות הישראלי לנסח את ההסכם ואת הערובות האמריקניות שיעוגנו בתזכיר הבנה.
נוצר מומנטום בו שום צד לא רצה לוותר על הישגיו בשל "כמה קילומטרים
עלובים" בסיני, בלשונו של קיסינג'ר.
 |
פורד, רבין וקיסינג'ר בבית הלבן, 11 ביוני 1975
צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית |
למרות זאת התלונן מזכיר המדינה בלשון בוטה בפני אנשיו על חוסר אמינותו של רבין. לפי התיעוד האמריקני כינה אותו
"רמאי (chisler) שאינו איש של כבוד". לדבריו הצליח רבין לסחוט מארצות הברית
עסקה טובה בתמורה מצומצמת מאוד. ורק משום שסאדאת אינו רוצה ללכת לוועידת ג'נבה,
יתכן שיקבל את ההצעה. קיסינג'ר החליט שהיא
תוצג למצרים כמרב שניתן לקבל מישראל. לחץ נוסף עלול להביא להתפטרות שרים (כלומר פרס)
ואף לנפילת הממשלה. אם יהיו בחירות, התהליך יתעכב במשך חודשים.
הנוסחה הגואלת של שמעון פרס
עם שובו תיאר רבין לצוות השרים (בתיק א 7025/5) את פגישותיו ואמר ש"הוא [פורד] 'מת' על
הסדר-ביניים", אך האמריקנים ממשיכים לדרוש תזוזה במעברים. הוא הדגיש את חשיבות ההצעה
של נוכחות אמריקנית: "המצרים לא ירצו לתקוף כאשר האמריקנים
מעורבים כאן". לדבריו אין לו אמון בקיסינג'ר, אך השפעתו על הנשיא מכרעת. פרס טען שהמפה שהציע רבין "קשה מאוד", אולם נראה שהתחיל
להשלים עם הצורך בפשרה. בישיבה הבאה הטיל רבין ספק בסיכוי להשגת הסכם, אולם הדגיש שאסור
לפגוע בנשיא שביקש ממנו אישית שינוי בעמדת ישראל. הוא ביקש מגור קו מינימום שיספק
את צורכי צה"ל.
שוב דחה סאדאת את ההצעה
הישראלית וב-27 ביוני שלח פורד מכתב תקיף לרבין (בתיק א 7025/13) ודרש
הכרעה. בישראל הבינו שיש לחפש נוסחה שתוצג לסאדאת כ"יציאה מן המעברים"
אך בו בזמן תאפשר לצה"ל להחזיק במערך הלוגיסטי שלו בסיני. פרס העלה רעיון
ולפיו ריבוע של שטח הכולל את מעברים ומאפשר שליטה עליהם מבחוץ יוחזק על-ידי כוחות
צבא אמריקנים וסובייטים. לא היה סיכוי שארצות הברית תסכים לכניסת חיילים סובייטים
לסיני, אך משמעות ההצעה הייתה ויתור על
המקומות הגבוהים במעברים. פרס הורה
לרמטכ"ל לבדוק אפשרויות התארגנות אם יוחלט על פינויים. דיניץ יצא למקום חופשתו של קיסינג'ר באיי הבתולה, כדי להציג לו את הדברים (ראו הצעת פרס לתדריך לדיניץ, א 7063/9). לפי קיסינג'ר, להצעות החדשות לא היה ערך צבאי,
ותכליתן הייתה בכך שאפשרו לפרס להביא את נוסחת
הפשרה הגואלת.
בפגישתו עם המזכיר (ראו דיווח לרבין ואלון בתיק חצ 5978/8) הציג
דיניץ אתגר – אם ארצות הברית לא תקבל את ההצעה של ישראל, עליה להצביע על קו אחר.
אין טעם שרבין ייאבק בממשלה על קו שאינו מקובל על האמריקנים. דיניץ גם הציג את
הרעיון של נוכחות כוחות אמריקנים מסביב למעברים. תגובת קיסינג'ר ופורד לא הייתה נלהבת, בשל החשש
מתגובת הקונגרס. קיסינג'ר אמר שיציע תחנות התראה נוספות והקלות כלכליות לישראל.
בעקבות
ידיעות על מכתבו של פורד לרבין היה מתח רב בציבור בישראל והעיתונות דיווחה על אולטימטום.
אף על פי כן החליט צוות השרים להמליץ לממשלה על העתקת הקו בסיני ל"מדרונות
המזרחיים של המעברים, בהתחשב בצורכי הצבא". כמו כן ייבנו שני כבישים
מקבילים לאבו רודס, אחד בשליטת ישראל ואחד בשליטת מצרים. ב-12 ביולי נפגשו רבין
וקיסינג'ר ליד בון וסיכמו על המפה וקו הנסיגה (רישום הפגישה בתיק חצ 5978/8). קיסינג'ר אמר
שיציג אותם לסאדאת כעמדתה האחרונה של ישראל. מסיבות טכניות תסכים ארצות הברית
לאיוש תחנת ההתראה על-ידי ישראלים בפיקוד אמריקני. תיעשה בדיקה משותפת אם מבחינה
טופוגרפית ניתן לבנות שני כבישים לאבו רודס. רבין הדגיש שההסכם הוא עסקת חבילה
והתחייבויות ארצות הברית לישראל הן חלק בלתי נפרד ממנה. לאחר מכן הביא את ההצעה
החדשה לממשלה וקיבל הסמכה ממנה לסיים את
המשא ומתן.
מסע דילוגים אחרון וחתימה על
הסכם הביניים, 21 אוגוסט–4 ספטמבר 1975
לאחר חודש של משא ומתן על נוסח
ההסכמים בוושינגטון, ב-21 באוגוסט הגיע קיסינג'ר לישראל למסע דילוגים אחרון. נוסח
גם הסכם לסיוע צבאי לטווח רחוק לישראל. נמצא
שתנאי השטח אינם מאפשרים בניית שני כבישים לאבו רודס, ומצרים וישראל הגיעו לסדר
שהיה קשה להעלותו על הדעת לפני כמה חודשים: הם הסכימו "באופן זמני"
להתחלק בכביש, ולאפשר לכל אחד להשתמש בו בימים מסוימים בפיקוח האו"ם.
לא היה קל לשכנע את הציבור בישראל שההסכם טוב מההצעה שדחתה הממשלה במארס. גם במפלגת העבודה היו חילוקי דעות, אולם
הפעם פרס נרתם למשימה. בישיבה עם סיעת המערך בכנסת ב-1 ביולי תיאר את השיפור במצב
מאז הפסקת השיחות והוסיף שהסכם קונה לישראל פסק זמן, וליד האפשרות של חידוש
המלחמה, מסתמנת מגמה אצל הערבים "שיישוב הסכסוך לא יבוא בדרכי מלחמה".
גם שרון, שנתמנה ליועץ הצבאי של רבין, עזר
לסכם את פרטי ההסכם.
בצאתו לישראל שוב היה מצב רוחו
של קיסינג'ר עכור נוכח ביקורת בעיתונות האמריקנית על המחיר הגבוה של ההסכם. בישראל
הותקף על-ידי מפגינים אלימים מ"גוש אמונים" וצעירי "חרות",
שחסמו את הכניסה לירושלים, צרו על הכנסת, שיבשו קבלת פנים חגיגית וכינו אותו
"יהודון" ו"קאפו". האופוזיציה
יזמה דיון בכנסת, ובו טען בגין שהממשלה נכנעה לתכתיב אמריקני ובקרוב יבוא לחץ
לנסיגה נוספת.
 |
מתנגדי ההסכם טענו שארצות הברית מנסה לקנות בכסף את הסכמת ישראל לנסיגה "דולר של קיסינג'ר" שחילקו המתנגדים מקור: אוסף פרטי |
בירושלים ובקהיר נערכו שיחות
מרתוניות על שאלות כגון איפה בדיוק נמצא "הפתח של המעברים" ומספרן
ומיקומן של תחנות ההתראה. בדיון ב-22 באוגוסט (בתיק חצ 7032/4) ניסה קיסינג'ר
לשכנע את הישראלים לוותר על התחנות, בטענה שפורד מתנגד וסאדאת אינו רוצה להכניס את האמריקנים
למצרים לאחר שגירש את הרוסיםן. למעשה היו דבריו רחוקים מן האמת. סאדאת לא התנגד לנוכחות
האמריקנית, וגם פורד אמר שהוא מוכן להעביר את ההצעה בקונגרס אם היא דרושה כדי
להבטיח את חתימת ההסכם. פרס טען שישראל אינה סומכת על נוכחות של האו"ם. אילו היו תחנות
התראה אמריקניות בסיני ב-1967 יתכן שהמלחמה הייתה נמנעת.
בדיון ב-28 באוגוסט (בתיק
חצ 7032/5) אמרו רבין וחבריו שהרחיקו לכת בוויתורים מעבר לכוונותיהם המקוריות
ולא קיבלו תמורה של ממש ממצרים, אלא בעיקר מארצות הברית. קיסינג'ר הדגיש שבשלב זה
קיבלו את המרב שניתן להשיג ממצרים. גם במסגרת חוזה שלום מלא ישראל
תוותר על שטח תמורת הבטחות. הוא עשה מאמץ אחרון להסביר את חשיבות אדמת סיני בעיני
המצרים והרגשתם העמוקה שיש משום השפלה בניהול משא ומתן על החזרת שטח ריבוני מצרי. למחרת
העיר פרס כי יש רגשות עמוקים בשני הצדדים: השלום חשוב לישראלים לא פחות מאדמת
מצרים למצרים.
בסוף אוגוסט קיבל קיסינג'ר את אישורו
של סאדאת להסכם שגובש עם ישראל בוושינגטון ולסעיפים על נוכחות אמריקנית, שנוסחו
בצורת "הצעה" אמריקנית לישראל ומצרים. עדיין היו חלוקי דעות, אך הצדדים
הרחיקו לכת יותר מדי כדי לסגת. נראה שאפילו קיסינג'ר הופתע מן הנוסח הסופי של הצהרת
אי התקיפה, ואמר שהוא קרוב מאוד לאי לוחמה. הממשלה אישרה את ההסכם ב-1 בספטמבר
1975 ורבין וסאדאת חתמו עליו בראשי תיבות. ב-3 בספטמבר הובא לאישור הכנסת. ראש
הממשלה ציטט את הצהרת סאדאת בדבר נקודת מפנה בסכסוך הערבי ישראלי. רבין הדגיש שבפעם
הראשונה חתמו ישראל ומדינה ערבית על הסכם פומבי הקובע שהסכסוך ביניהן לא ייפתר
בכוח ושבכוונתן להגיע לשלום. ישראל תוכל להגן על עצמה גם מהקו החדש ותתחזק מאוד
בעזרת הסיוע האמריקני. בסוף הצביעו 70 חברי כנסת בעד ההסכם, 43 הצביעו נגד, בהם כל
חברי הליכוד, דיין, שניים מחברי המערך ושניים מחברי המפד"ל.
ב-4 בספטמבר חתמו על ההסכם בג'נבה נציגי ישראל
האלוף הרצל שפיר ומרדכי גזית, ונציגי מצרים הגנרל טהא עלי מגדוב והשגריר המצרי
בג'נבה עוסמאן. הסובייטים לא השתתפו בטכס ותקפו את ההסכם בחריפות.במזכר ההבנה עם ישראל התחייבה
ארצות הברית לתת לה נשק וסיוע כלכלי ולספק לה נפט במשך חמש שנים, אם תתקשה לקנותו
בשוק החופשי. במזכר נכללו גם התחייבויות לתמיכה מדינית בוועידת ג'נבה והבטחה שלא
להכיר באש"ף כל עוד אינו מכיר בזכות ישראל להתקיים. נלוו לו גם התחייבויות
סודיות של פורד, כולל המכתב לרבין בעניין הגולן (בתיק א 7041/5), שהובטח
עוד בימי ניקסון. פורד קבע שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח
שישראל לא תותקף מרמת הגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה
כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על
המשך נוכחות ישראל בגולן".
 |
אלון וקיסינג'ר חותמים על מזכר ההבנה, צילום: לשכת העיתונות הממשלתית |
ב-10 בספטמבר ניתח רבין את הישגי
ההסכם בשיחת רקע עם הכתבים המדיניים (בתיק א 7024/6). לדבריו במהלך המשא
ומתן התבררו עומק החשדנות ואי האמון של הערבים כלפי ישראל. גמאסי הביע חששות מהתקפה
ישראלית נוספת, כיוון שהוא תופס אותה כגורם תקפני. "מי שרוצה פעם איך שהוא
לזוז מהמציאות הזו, לעצור את התהליך, הוא חייב קודם כל להתגבר על זה." לכן
הצהרת ישראל ומצרים שהסכסוך ביניהן לא ייפתר בכוח אלא בדרכי שלום אינה נוסחה משפטית
בלבד. הצהרה כזו שסאדאת מציג אותה בפני העולם הערבי היא מהפכה בחשיבה הערבית.
 |
דיוקן של יצחק רבין, 1 בספטמבר 1975
צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית |
רבין תיאר את התגובה הקשה של
ברית המועצות והעולם הערבי להסכם. כלי התקשורת הסובייטים תקפו את התיווך האמריקני
הבלעדי ואת ההצעה להציב טכנאים אמריקנים בסיני,
וגם סוריה, לוב, עירק ואש"ף גינו את ההסכם. רק סעודיה וסודאן הביעו
תמיכה פומבית. ביקורת העולם הערבי על כך שסאדאת זנח את דרך המלחמה השפיעה על דעת
הקהל בישראל, בדרכה לקבל שיש שינוי של ממש בגישת מצרים לסכסוך.
באפריל 1976 אמר רבין בגאווה
לעיתונאי אמריקני שממשלתו היא הראשונה מאז 1967 שגם בעת שלום הייתה מסוגלת להכריע
ולעשות ויתורים טריטוריאליים. עד סוף כהונתו לא היו צעדים נוספים בתהליך השלום כיוון
שארצות הברית הייתה שקועה במערכת הבחירות לנשיאות ומדינות ערב נקלעו למשבר בשל
מלחמת האזרחים בלבנון. אבל היה מוסכם על הכול שב-1977 יבוא צעד נוסף. אמנם עליית
הליכוד לשלטון והערכת סאדאת שמנחם בגין הוא מנהיג חזק יותר מרבין תרמו
תרומה חשובה להחלטתו לצאת ליזמת שלום ובהמשך לחתום על חוזה שלום עם ישראל. אולם
בניגוד לתפיסה שרווחה אז בציבור הישראלי, סאדאת לא ירד מן הירח ב-19 בנובמבר 1977.
הצלחת יזמתו נבנתה על יסוד האמון והניסיון שנרכשו במשא ומתן ובביצוע הסכם הביניים.
 |
מפת קווי הסכם הביניים בסיני מקור: ארכיון המדינה |