צילומי צעדת ארבעת הימים - כיום צעדת ירושלים - באוספי הצילומים של ארכיון המדינה

ב 1 באוקטובר השנה, התקיימה בירושלים "צעדת ירושלים" - אירוע ססגוני המתקיים אחת לשנה בחג הסוכות.

צעדת ירושלים היא למעשה איחוד של שתי צעדות: צעדת ארבעת הימים (שהפכה לצעדת שלושת הימים ב 1968) החלה כצעדה של חיילים בלבד והורחבה לצעדה בה השתתפו חיילים ואזרחים וצעדת ירושלים שהחלה ב 1963. צעדת ארבעת הימים בוטלה ב 1974 בשל בעיות תקציביות של צה"ל ושני האירועים מתקיימים כיום תחת השם צעדת ירושלים, בה משתתפים בעיקר אזרחים ומבקרים מחו"ל כדוגמת כת ה"מקויה" מיפן ונוצרים אוהבי ישראל והמתקיימת במהלך חג הסוכות. הנה תיאור מרתק של תולדות הצעדה בבלוג "הערות שוליים להיסטוריה", של העיתונאי והמרצה לתקשורת רפי מן.

לפני כשלוש שנים, פרסמנו בבלוג סרטונים קצרים המציגים את צעדת ארבעת הימים בשנים 1963 ו 1970.

כעת אנו מציגים סדרת צילומים שצילם יהודה איזנשטרק, צלם ירושלמי שאוסף התצלומים שלו מוחזק בידי ארכיון המדינה וארכיון צה"ל במשותף. הנה מאמר קצר אודותיו באתר ארכיון המדינה. ארכיון המדינה בעיצומו של רישום ועדכון פרטים על אוסף התצלומים במטרה להעלותו לרשת.

איזנשטרק צילם סדרת תצלומים בצעדת ארבעת הימים באפריל 1962 (בעיצומו של חג הפסח תשכ"ב). עיקר התצלומים צולמו בצומת הרחובות שלומציון המלכה, הסורג ושניאור חשין בירושלים. נשמח אם תוכלו להוסיף לנו פרטים שאיננו יודעים או מזהים בתצלומים הבאים!

דגלני צה"ל במצעד

קבוצת הצועדים של כפר הנוער "אלוני יצחק"

קבוצת צועדים ממכרה הנחושת בתמנע

קבוצת צועדים מחברת ישאסבסט

קבוצת אחיות בצעדה (לא ברור מאיזה בית חולים)

דגלני בית הספר אורט בנתניה יחד עם תלמידים ממדינות אפריקניות, נושאים גם דגלים של מדינות אפריקניות שונות

דגלני בית הספר אורט בנתניה יחד עם תלמידים ממדינות אפריקניות, נושאים גם דגלים של מדינות אפריקניות שונות

קבוצת צועדים מבית הספר אורט בנתניה יחד עם תלמידים ממדינות אפריקניות

תלמידים ממדינות אפריקניות - חלק מקבוצת צועדים מבית הספר אורט בנתניה

קבוצת הצועדים של תנועת בית"ר

חיילות וחיילים במצעד

קבוצת הצועדים של אולפן עקיבא בנתניה

קבוצת צועדים נושאת את דגלי הגדנ"ע

קבוצת צועדים מחיל הים

חניכי תנועת נוער בצעדה

קבוצת חיילות בצעדה

חניכי בית הספר לקציני ים בעכו

קבוצה מקיבוץ "החותרים"

קבוצת צועדים ממשרד החוץ (עם הציוד המתאים...)

קבוצת עובדי חברת "המקשר" - חברת האוטובוסים של ירושלים

קבוצת הפועל עמק הירדן

קבוצת צועדים מקיבוץ אלונים בעמק יזרעאל

קבוצת אחיות ועובדי בית החולים הממשלתי בבאר יעקב


תמונות בהן לא זיהינו מי הם הצועדים

45 שנה לפטירתו של נשיא מצרים נאצר - תגובות בישראל למותו של מנהיג העולם הערבי

גמאל עבד אל-נאצר, 1968. ויקיפדיה

מבוא

ב-28 בספטמבר 1970 בשעה 21:50 בקע מהרדיו המצרי קולו של סגן נשיא מצרים אנואר סאדאת שהודיע על פטירתו של הנשיא גמאל עבד אל-נאצר (א-נאסר בהגיה ערבית) בשעה 17:15 כתוצאה מהתקף לב. הודעתו הכתה בתדהמה ובצער לא רק את בני העם המצרי אלא רבים מבני האומה הערבית. נאצר היה רק בן 52 במותו והוא נחשב  למנהיג הכלל-ערבי הראשון מזה מאות בשנים. ב-1 באוקטובר השתתפו כחמישה מיליון איש בלווייתו של נאצר בקהיר. ההלוויה הפכה למפגן תמיכה אדיר באישיותו של נאצר ובדמותו הכריזמטית והאהובה על העם המצרי, ובמהלכה איבדו השלטונות את השליטה על ההמונים – ראו סרט.

נאצר היה יריב מר לישראל. הוא השתתף במלחמת העצמאות ב-1948 כקצין בצבא המצרי בקרבות בדרום הארץ, הנהיג את מצרים במערכת קדש ב-1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967, וככלל נחשב למנהיג העולם הערבי ומי שמוביל את עוינותו כלפי ישראל. הוא התיימר גם לנסות להנהיג את אפריקה, את "העולם השלישי" ואת העולם המוסלמי. במרס 1969 יזם נאצר את מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, וזמן קצר לפני מותו הסכים באוגוסט 1970 לקבל את יוזמת רוג'רס שהביאה לרגיעה בקרבות (ראו פרסום של ארכיון המדינה בעניין זה). את ימיו האחרונים הקדיש למאמץ לסיים את המלחמה בממלכת ירדן בין אש"ף לבין הצבא הירדני ("ספטמבר השחור"). מותו של נאצר בטרם עת היה אפוא מאורע רב משמעות ועורר תגובות ותהיות בישראל לגבי השפעתו על ההתפתחויות בעתיד. במלאת 45 שנים למותו של נאצר מפרסם ארכיון המדינה מקבץ תעודות, חלקן נחשפו במיוחד לפרסום זה.

בחלק הראשון מובאות תעודות מתקופת שלטונו של נאצר במצרים שעוסקות ביחס ובהערכות בישראל לשלטונו ודמותו של הנשיא המצרי. חלק מהתעודות האלה הופקו על ידי מחלקת החקר של משרד החוץ. בחלק השני תעודות שעוסקות בתגובות בישראל למותו. התעודות בחלק השלישי עוסקות בדברים שאמר נשיא המדינה זלמן שזר ובהם השתתפות בצערם של ערביי ישראל על מותו של נאצר, ועוררו סערת רוחות בישראל ותגובות חיוביות ושליליות מצד אנשים שונים.     

תיעוד מתקופת שלטונו של נאצר
בראשית תקופת שלטונו של נאצר לא היה ברור מה תהיה עמדתו כלפי ישראל. ב-21 בדצמבר 1954, על רקע משפטם של עצורי "עסק הביש" ומעצרם של מלחי האנייה "בת גלים", כתב ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת שדר לא חתום לנאצר (לתרגום השדר לחצו כאן). נאצר ענה לשרת תשובה בלתי מחייבת ב-31 בדצמבר 1954 (ראו: תיק חצ-2454/2). חילופי שדרים אלה לא מנעו את הוצאתם להורג של שניים מעצורי "עסק הביש" ב-31 בינואר 1955, אך מלחי "בת גלים" שוחררו ב-1 בינואר 1955.

ב-1959 הגיעו לישראל שתי עולות ממצרים שהתגוררו בסמוך לנאצר עד 1957. הן דיווחו עליו ועל חיי משפחתו מכלי ראשון ובין השאר העידו ש"נאצר פיתח בקרב בני משפחתו את השנאה ליהודים" (ראו: תיק חצ-3783/15).

ב-5 ביולי 1963 פרסם העיתונאי הצרפתי-יהודי אריק רולו ריאיון עם נאצר בעיתון "לה מונד". יש לציין שרולו נולד במצרים תחת השם אלי רפול. הריאיון שעשה רולו עם נאצר התמקד בענייני פנים במצרים. בעקבות זאת ראיין כתב "קול ישראל" בפריז את רולו. בריאיון בפריז התמקדו השאלות ביחסי מצרים-ישראל. ככל שעלה מהריאיון בפריז נאצר לא ציפה לשלום אך גם לא למלחמה עם ישראל וסירב להיפגש עם לוי אשכול שזה עתה נבחר לראשות ממשלת ישראל (תיק חצ-3783/15).

ב-1965 הכין סגן מנהל מחלקת החקר במשרד החוץ אשר גורן מסמך מקיף על דמותו של נאצר (תיק חצ-8206/7). המסמך מצביע על עמדת המנהיגות הבכירה ממנה נהנה נאצר בעולם הערבי: "אישיות בינלאומית [...] האפיל במנהיגותו על יתר האישים בעולם הערבי". הוא גם מנתח את אישיותו, דפוסי פעולתו ועקרונותיו. בסיכום המסמך כתב גורן דברים שהתממשו:

"עד כה הצליח [נאצר] רק בהרפתקאות מדיניות והוא ודאי זוכר יפה את כישלונותיו הצבאיים בארץ-ישראל ובתימן. אך מצד שני היה לו הרבה מזל, היו לו הצלחות גדולות והוא אינו יודע שובעה. הוא עלול לעשות צעד פטאלי, המסוכן לאחרים ומסוכן גם לו לעצמו".

התגובות למותו של נאצר

כאמור נפטר נאצר ב-28 בספטמבר 1970. למחרת התכנסה ממשלת ישראל לדיון מיוחד שהוקדש בחלקו למותו של נאצר. בתחילת הדיון סקר ראש אמ"ן אהרן יריב את המצב במצרים – וסקירה זו לא נחשפה ולכן לא הובאה בפרסום זה. בדיון הצביע שר הביטחון משה דיין על כך שמותו של נאצר התחולל בעת ובעונה אחת עם שורה של אירועים חשובים בזירה ויש להיערך לשינויים מדיניים ולא לשבת ולהמתין לבאות. שר המשטרה שלמה הלל דיווח על הפרות סדר בירושלים המזרחית ועל התגובות אצל ערביי ישראל. חלק מהשרים הביעו נכונות לאפשר לערביי השטחים וישראל לצאת למצרים כדי להשתתף בהלוויה. ראש הממשלה גולדה מאיר דיווחה לשרים שהנשיא זלמן שזר הכין דברים לומר על נאצר ברדיו – אך הממשלה החליטה שלא הנשיא ולא הממשלה יגיבו בהודעה על מותו של נאצר. הוחלט לאפשר לערביי השטחים וישראל להביע צער על מות נאצר ובלבד שהדבר לא יביא לפגיעה בישראל או בסדר הציבורי (לפרוטוקול הדיון ראו: תיק א-55/5).

באותו יום הכינה מחלקת ההסברה של משרד החוץ תדריך על התגובות בעולם (ראו: תיק א-7067/7).

ב-1 באוקטובר נאמה גולדה בפני חברי קיבוץ רביבים בו התגוררה בתה. בין השאר היא הביעה תמיהה על דברי השבח שנאמרו על נאצר בישראל. היא שללה גישה זאת:

"הוא לא הביא ברכה למצרים, בשום שטח. לא הגדיל את עצמאותה של מצרים, את חירותה. להפך, שיעבד אותה. לא הביא עושר לעמו, לא הביא רמת חיים יותר טובה. שום דבר. היה לו אידאל אחד וזה – להילחם. ולא היה לו שום דבר לעמו על שלום. [...] בוויכוחים גדולים שבמשך שנים היו לי עם אמריקנים ועם אחרים [...] [אמרו לי:] כן, אבל במקום נאצר יכול להיות עוד יותר גרוע. לא הבינותי מה יכול להיות יותר גרוע, מבחינת ישראל בכל אופן, ולפי דעתי גם מבחינה ערבית. איש שכל הזמן מתכנן מלחמה, נכשל, מתכנן מלחמה חדשה, וזהו כל החיים וכל המרץ" (תיק פ-826/4).

ב-4 באוקטובר דיווחו הלל ודיין לממשלה על התגובות למות נאצר בשטחים ובציבור הערבי-ישראלי. הלל סיפר שראשי הציבור בירושלים המזרחית ביקשו לארגן תהלוכת אבל וכי הוא הופתע לטובה מכך שהם שמרו את הסדר כראוי. גם הקומוניסטים בנצרת ביקשו לארגן תהלוכה – אלא שתהלוכה זו הפכה להתפרעות. דיין דיווח על תהלוכות אבל בערים בשטחים (לדיון בממשלה ראו: תיק א-55/6).

ב-8 באוקטובר הוכן על ידי מחלקת חקר במשרד החוץ "סיכום מדיני שבועי מס' 47" לתקופה שמ-24 בספטמבר עד 8 באוקטובר. חלק נכבד מהמסמך הוקדש למצב במצרים, בעולם הערבי, בשטחים ובישראל, בעקבות מותו של נאצר.

ל"סיכום מדיני שבועי מס' 47" צורף נספח מיוחד על אודות הנשיא המיועד אנואר סאדאת שנבחר על ידי מפלגת השלטון, "האיחוד הסוציאליסטי הערבי" (אס"ע), כמועמד לנשיאות ב-5 באוקטובר. בנספח זה כתוב בטעות שסאדאת נולד ב-1911 (אף שנולד ב-1918 כמו נאצר). סאדאת מוצג במסמך הנ"ל כנאמן ביותר לנאצר, נשוי לשתי נשים (מצרייה וגרמנייה), "בעל רמה אינטלקטואלית נמוכה, צר אופקים, חסר מחשבה פוליטית עצמאית", מעשן חשיש ואיש האגף הימני בשלטון במצרים. בריאיון לעיתון הוא לא הסתיר את אהדתו לגרמניה הנאצית בימי מלחמת העולם השנייה (ראו: תיק א-7062/5).

בינואר 1971 פרסם מרכז ההסברה (שהיה אז חלק ממשרד החינוך והתרבות) חוברת על אודות נאצר (תיק חצ-8165/3). בראש החוברת זו הובא ריאיון עם פרופסור שמעון שמיר (לימים שגריר ישראל במצרים). שמיר טען שהנאצריזם כתנועה רעיונית הגיע לסוף דרכו, כי ההליכה ללאומיות הערבית ולעולם השלישי לא הניבו הצלחות למצרים אלא כישלונות. בחוברת זו נכתב שהריאיון עם שמיר נעשה יום לאחר מותו של נאצר (29.9.1970). אולם למעשה הריאיון עם שמיר נעשה מספר חודשים קודם והתפרסם בעיתון "דבר" ב-20 באפריל 1970, עמ' 19.

הסערה בעקבות דברי הנשיא זלמן שזר

כאמור הצער בעולם הערבי על מותו של נאצר לא פסח על ערביי ישראל. אחד האישים בישראל שהיה ער לכך היה הנשיא זלמן שזר – אך כזכור הממשלה התנגדה לכך שיפרסם הודעה בעניין זה.

המהנדס יעקב אלעזר מחיפה, לוחם אצ"ל לשעבר, שלא ידע על השקפתו של שזר, שרטט שרטוט ביקורתי ביותר על נאצר ושלח אותו בה' בתשרי תשל"א (5.10.1970) לשזר (ראו תיק נ-170/7). ראו חלק ראשון וחלק שני של השרטוט. על גב השרטוט כתב שזר: "נא לשמור את כל האוסף. עם גמר הדיון אולי אענה" – אך לא מצאנו שהשיב ליעקב אלעזר.  

בחול המועד סוכות תשל"א, 20 באוקטובר 1970, קיים שזר קבלת פנים לציבור בסוכתו בבית הנשיא. בין השאר הוא אירח קבוצת מנהיגים מקרב ערביי ישראל. הוא אמר להם את הדברים הבאים ששודרו באותו יום בתכנית הרדיו "היום הזה":

"אינני יודע אם אהיה כל כך פופולרי אם אגיד זאת: אני אינני יכול לשכוח שבעולם הערבי ובעולם המוסלמי לפני זמן קצר הייתה אבדה גדולה מאוד, שהיא גרמה להרבה אבל להרבה מאוד אנשים. אילו ידעתי, שהשתתפותי בצער תתקבל על ידי העם המצרי ועל ידי העם הערבי בהבנה מלאה ולא יראו בזה משהו של צביעות, הייתי עוד ביום ההלוויה מביע את השתתפותי בצער הזה."

דבריו של הנשיא עוררו תגובות רבות – שליליות וחיוביות. אילן פרנק, נער בן 14 מחולון, שלח לנשיא מכתב בו השווה את דבריו למצב בו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה היו מפרסמות הודעה שהן משתתפות באבלו של העם הגרמני לאחר התאבדותו של היטלר (ראו מכתבו תיק נ-170/7). לימים זכה פרנק בצל"ש על הצטיינותו כטייס מסוק בחיל האוויר והפך למפיק סרטים תיעודיים – אחד מהם נעשה על שרה פיילין, מושלת אלסקה ומועמדת לתפקיד סגנית נשיא ארצות הברית ב-2008.

חגי גינסברג, צעיר בן 21 מקבוצת יבנה, שלח לנשיא מכתב כואב ביותר בו התלונן שהנשיא לא הביע את צערו כאשר נפל אחיו עזריה בט' באב תש"ל (11.8.1970) מפיצוץ מוקש ברמת הגולן. הוא גם הזכיר שאחיו יוחנן נפל במבצע סיני כשישראל לחמה נגד נאצר (ראו מכתבו תיק נ-170/7).

לביקורת זאת הצטרף הקריקטוריסט "דוש" (קריאל גרדוש). הוא צייר קבוצה של ערבים הבאים למשכן הנשיא כדי לשמוע את דבריו של שזר על נאצר ביום השלושים לפטירתו (מעריב, 28.10.1970):  

אף העיתונאי יואל מרקוס הטיח ביקורת בשזר במאמרו "הנשיא חרג מסמכותו" (הארץ, 26.10.1970). הוא הזכיר שבמלחמות השונות בין ישראל למצרים תחת שלטונו של נאצר נהרגו למעלה מ-4,000 ישראלים וטען שאל לנשיא להתבטא בעניין זה ללא אישור מוקדם של הממשלה. על הנשיא לבצע אך ורק את מה שמטיל עליו "חוק יסוד – נשיא המדינה". המזרחן פרופ' מאיר פלסנר מהאוניברסיטה העברית הגיב במכתב למערכת הארץ עם העתק לשזר (ראו מכתבו תיק נ-170/7). הוא הגן על זכותו של שזר לפעול מעבר למה שכתוב בחוק היסוד.

העיתונאי וחבר הכנסת אורי אבנרי מסיעת "העולם הזה – כוח חדש" יצא מגדרו כדי לשבח את הנשיא שזר על דבריו והכה על חטא על שלא תמך בבחירתו לקדנציה שנייה ב-1968. אבנרי שיבח את שזר על שבדבריו אין דברי הלל לנאצר אלא "יש הבנה לרגשותיו של הצד השני, של המוני העם הנמצא עִמנו ברגע זה במצב של מלחמה" (אבנרי, "יחי הנשיא", העולם הזה, 28.10.1970).

תודות

תודתנו לחגי גינסברג ולאילן פרנק על שהתירו לנו להציג את מכתביהם לשזר במלואם. תודתנו למיכאל גרדוש על שהתיר לנו להשתמש בקריקטורה שצייר אביו, "דוש".

חטיפת מטוס סבנה, 9-8 במאי 1972

חיילי צה"ל בנמל התעופה לוד (נתב"ג), 9 במאי 1972. צלם רון אילן, לע"מ

 

בעקבות העלאתו לאקרנים של הסרט "סבנה" אנו מציינים את הפרסום שלנו "ארבעים שנה לחטיפת מטוס סבנה" שפורסם באתר ארכיון המדינה ב-8 במאי 2012.


 

נקודת מפנה בדרך לשלום: ממשלת יצחק רבין והסכם הביניים עם מצרים, 4 בספטמבר 1975, חלק ב

חלק ב: משבר, חידוש השיחות וחתימה על ההסכם, יוני–ספטמבר 1975

לחלק א

"הערכה מחדש" אמריקנית ומבצע הסברה ישראלי: אפריל-יוני 1975

בעקבות השהיית השיחות בין ישראל למצרים הכריז הנשיא פורד על "הערכה מחדש" כללית במדיניות ארצות הברית במזרח התיכון. נערכו דיונים עם ראשי הממשל,  מומחים ואנשי ציבור. בדיונים הפנימיים אמר קיסינג'ר שיש לאיים על ישראל בשיבה לוועידת ג'נבה, בה יתקיים דיון על שיבה לגבולות 1967. אולם הוא חשש שמדיניות חריפה מדי תדחוף את ישראל לפעולה צבאית. פורד היה מודאג מתגובת תומכיה בקונגרס. הממשל סירב לחתום על הסכמים חדשים למכירת נשק, אולם המשיך למלא אחר הסכמים קודמים. מסירתם של חלק מן הפריטים שהובטחו, במיוחד מטוסי F-15 וטילי לאנס, התעכבה. בעיתונות הופיעו התקפות על קשיחותה של ישראל, ובשגרירות ישראל האמינו שמקור הידיעות בתדריכים של קיסינג'ר. בשיחה של השגריר דיניץ והציר מרדכי שלו עם לורנס אייגלברגר (בתיק חצ 6859/8), עוזר מזכיר המדינה ומקורב אליו אישית, בראשית אפריל, התלונן דיניץ שהמזכיר לא עמד בהבטחתו שיימנע מהאשמת ישראל באחריות לכישלון. עד עתה נמנעה ישראל מתגובה, אך עליה להגן על עצמה. קיסינג'ר מצדו טען שהשגרירות מארגנת מסע בציבור האמריקני והיהודי נגד הנשיא. אבא אבן ואלופים לשעבר בצה"ל אכן הוזמנו לארצות הברית על ידי השגרירות  כדי להציג את עמדתה של ישראל לעומת העמדה המצרית. פגישת קיסינג'ר עם קבוצת "מומחים למדיניות חוץ" שנחשבו אויבי ישראל הקשורים לאינטרסים ערבים ולחברות הנפט, עוררה זעם רב בקהילה היהודית.

קרירטורה של דוש: אבא אבן ויגאל אלון עולים לרגל לוושינגטון לקיסינג'ר הזועף, אפריל 1975
באדיבות מיקי גרדוש

בשיחה עם דיניץ ושלו ניסה אייגלברגר להסביר את עמדת קיסינג'ר על רקע מוצאו ו"אישיותו המורכבת". קיסינג'ר אמנם נהג להציג את עצמו כמדינאי מחושב ומציאותי, אך משקיפים רבים הצביעו על מרכיב רגשי חזק בהתנהלותו. יהודים שנפגשו עמו , כגון  הסופר אלי ויזל, תיארו אותו כ"אדם שבור". ב-8 באפריל שפך קיסינג'ר את לבו בפני דיניץ בשיחה בארבע עיניים (דיווח של דיניץ בתיק חצ 6859/8) והזכיר לו שעבד בשיתוף פעולה הדוק עם ישראל במשך שש שנים:

"האם יש דבר אחד מכל הדברים שהבטחתי לכם שלא קיימתי? התייחסתי אליכם לא רק כמו אל מדינה ידידותית אלא התייחסתי אליכם ביותר אמון מאשר אני מתייחס לחברי לעבודה. הראיתי לכם תקשורת ומברקים עם ברית המועצות ומצרים, דיברתי בארץ ביום ששי בערב [21 במארס] עם שלשת השרים כמו שאני מדבר עם אחי. תראו למה הבאתם עכשיו את המצב"

פרשה נוספת שהגבירה את המתח עם המזכיר הייתה פרסום ספרו של העיתונאי מתי גולן, "שיחותיו הסודיות של הנרי קיסינג'ר", על מעשי קיסינג'ר בזמן מלחמת יום הכיפורים והשיחות על הסכמי ההפרדה, ובו מסמכים מודלפים. קיסינג'ר כעס מאוד ואמר לשלו בטלפון  (רישום השיחה בתיק חצ 6859/10) שלא יוכל לקיים שיחות אישיות עם ישראל אם הסודיות לא נשמרת. רבין נקט בפעולה חסרת תקדים והפעיל את הצנזורה למנוע הפצת הספר, למרות שלא היו בו סודות צבאיים. אף על פי כן הופצו קטעים בעיתונות בחו"ל, שתיארו את קיסינג'ר כמי שרימה את ישראל ופעל נגדה. קיסינג'ר חשד שאחד מן השרים (כנראה פרס) הדליף את החומר בניסיון להביא להדחתו.

גרסת הספר שהופיעה ב-1976 לאחר שכתוב לפי דרישת הצנזורה

לצד פעילותו הנמרצת להציג את עמדת ישראל, דיניץ לחץ על הממשלה ליזום חידוש המשא ומתן. לדבריו הציבור האמריקני אינו מתעניין בשאלה מי אשם בכישלון אלא במה שניתן לעשות כדי להתקדם לקראת שלום. קיסינג'ר טען שאם ישראל תסכים לנסיגה מן המעברים, אפשר יהיה לרכך את עמדותיה של מצרים. בהערכת מצב שנשלח ב-28 באפריל (בתיק חצ 6859/9) הזהיר דיניץ שאמנם מבצע ההסברה צלח, אולם אסור להשאיר את השטח המדיני פנוי  לכוחות הפועלים לגיבוש מדיניות האמריקנית חדשה. הסיכויים לחידוש השיחות על הסכם הביניים הולכים ופוחתים. אם ישראל לא תציע ויתורים נוספים,  תיאלץ לדון ברצינות בשלום כולל . אם לא תקיים דו שיח עם האמריקנים, תשחרר אותם מן הצורך להתחשב בדעתה. 

אך הממשלה התקשתה לשנות את עמדתה כדי שלא תצטייר כמי שנכנעת ללחץ אמריקני. אף על פי כן, החלה לחפש דרך לפשרה. היא גם קיבלה מסרים שהמצרים אינם מעוניינים לשוב לוועידת ג'נבה. שר החוץ הגרמני הנס-דייטריך גנשר, שביקר במצרים, אמר לאלון (לפי דיווח של ציר ישראל בבון, תיק א 271/9) שהמצרים מוכנים לתת לישראל למעשה יותר משהם יכולים להצהיר. לדעתו הם  מוכנים לעשות ניסיון נוסף להגיע להסדר.
 

בראשית מאי 1975 נודע שלקראת סיום ה"הערכה מחדש" ייפגש הנשיא עם סאדאת בזלצבורג שבאוסטריה ויזמין את רבין לוושינגטון. הממשל התחיל לחשוש שעימות ממושך עם ישראל יזמין לחץ ערבי וסובייטי עליה. באותם ימים קיבל פורד החלטה לרוץ בבחירות לנשיאות ב-1976, ונראה שהושפע מן התמיכה שקיבלה ישראל מידידיה בקונגרס, באיגודים המקצועיים ובציבור. מסע גיוס הציבור הגיע לשיאו ב-21 במאי בפרסום מכתב בחתימתם של 76 סנטורים שדרשו מן הממשל להבהיר שארצות הברית לא תזנח את ישראל, בת בריתה, ותמשיך בסיוע כלכלי וצבאי. לכל נסיגה מצד ישראל צריכים להתלוות צעדים משמעותיים לקראת השלום מצד שכניה. בשגרירות ישראל היו מרוצים מהפגנת התמיכה של הקונגרס (מברק דיניץ למנכ"למשרד החוץ, חצ 6859/10) ובממשל הבינו שהאשמת ישראל בכישלון השיחות לא הביאה לשינוי בעמדותיה. סקרי דעת קהל הוכיחו שתמיכת הציבור האמריקני בישראל איתנה. עם זאת, גם ידידי ישראל ציפו ליזמה מצדה כדי לקדם את השלום.

 מכתב הסנטורים לנשיא פורד, 21 במאי 1975

לקראת פתיחת תעלת סואץ עלו חששות שמצרים תעביר את כוחותיה לצד השני. לפי דיווח של מחלקת האו"ם במשרד החוץ (תיק א 271/9), איש האו"ם הבכיר ג'יימס ג'ונה סיפר על שיחה בה שאל אותו גמאסי: "איך אוכל לשאת אחריות לאבטחת התעלה כשהישראלים כה קרובים?" הוא רמז שייאלץ לתגבר כוחות בגדה המזרחית. לפי הצעת ג'ונה, רבין ענה במחווה שגילתה רגישות לחששות המצרים. אף שלמעשה ישראל לא החזיקה שם את כל הכוח שהותר לה בהסכם ההפרדה, הודיע ראש הממשלה באופן חד צדדי על צמצום כמות הטנקים, הארטילריה וכוחות צה"ל באזור התעלה, ועל התחייבות לא להפעיל טילים במרחק של עד 40 ק"מ ממנה. ההודעה נמסרה בזמן המפגש בזלצבורג, וקיסינג'ר וסאדאת ברכו עליה.

פגישות פורד עם סאדאת ורבין: ההצעה לנוכחות אמריקנית בסיני

באמצע מאי מסר אלון לארצות הברית שאם מצרים תסכים לחזור למשא ומתן על בסיס עמדה חדשה "תגלה גם ישראל נכונות לבחון את עמדותיה". קיסינג'ר הבין שהצעה חדשה ממצרים תוכל לשבור את הקיפאון. בזלצברג  לחץ על סאדאת להציע ויתורים בעניין משך ההסכם ותחנות ההתראה. אם ייענה, תציע ארצות הברית תכנית משלה, כפי שביקשה מצרים, וישראל תתקשה לדחותה. סאדאת רצה לבקש סיוע וידע מארצות הברית, והוא ידע שהסיכוי לקבל אישור בקונגרס יגדל אם תהיה התקדמות להסכם. לכן  הציע שארצות הברית תפעיל את תחנות ההתראה במעברים. היה ברור שפתרון זה יקסום מאוד לישראל, שכן נוכחות אמריקאית  בסיני תשמש הרתעה יעילה ביותר נגד הפרת ההסכם. אולם קיסינג'ר ידע שיהיה קשה לקבל אישור הקונגרס לנוכחות זו לאחר מלחמת וייטנאם, שהתחילה ב"סיוע טכני" לממשלת סייגון. יתכן שיצליח לשכנעו להסכים להצבת טכנאים אזרחים. פורד אמר שאם ישראל תקבל את הרעיון, תומכיה יעזרו ל"מכור" אותו לקונגרס. סאדאת הסכים להאריך את תקופת ההסכם לשלוש שנים מתוך כוונה להתקדם לשלום כולל  ב-1977, אחרי הבחירות לנשיאות.

מזלצבורג דיווחה העיתונות על גילויי הידידות בין שני הנשיאים ועל הסיוע שהובטח למצרים. סמל ל"ירח הדבש" עם מצרים הייתה אניית הצי השישי ששטה בראש המשט שחנך את תעלת סואץ. סאדאת עשה גם מחווה נוספת לישראל: החזרת גופותיהם של לוחמי הלח"י אליהו חכים ואליהו בית צורי, שהתנקשו בלורד מוין בקהיר בשנת 1944.

אניית הצי "ליטל רוק" בתעלת סואץ, 5 ביוני 1975
צילום: תמונה רשמית של הצי האמריקני

עתה הגיע תורו של רבין לתרום את חלקו לפשרה, ופגישותיו עם פורד וקיסינג'ר ב-11 ביוני היו  אבן דרך נוספת בחידוש השיחות. בשיחה מקדימה עם קיסינג'ר (ראו דיווח בתיק חצ 5978/9) הסביר רבין את נקודות היסוד המטרידות את ישראל : קו ההגנה הישראלי חייב להישאר בצד המזרחי של המעברים כיוון  שקו ההגנה הבא הוא באל-עריש. כמו כן היא חוששת מן הדרישה לנסיגה דומה בגולן מיד אחרי ההסכם.  קיסינג'ר הציג את העמדה המצרית והוויתורים של סאדאת, והוסיף שאולי יהיו שני מתקני התראה, אחד ישראלי ואחר מצרי, ו"יתכן שאפשר יהיה להכניס אמריקנים למתקני ההתראה". לדברי קיסינג'ר הבין בפעם הראשונה את שיקוליה הצבאיים של ישראל: עד אז חשב שמדובר ברצון למנוע ביקורת מצד הליכוד.

הנשיא פורד הציג את התכנית להסדר כולל ורבין אמר שאינו מאמין שהיא  מעשית. הוא הסביר את בעייתה הקו בסיני ואמר שהוא מוכן לחזור למשא ומתן עם מצרים אם ארצות הברית תבהיר את עמדתה בקשר להסכם עם סוריה ולוועידת ג'נבה. פורד אמר שדבריו הם "מועילים", ועליו לגבש עם קיסינג'ר הצעה שאפשר להביאה למצרים. השניים גיבשו מתווה המבוסס על נסיגה עד הכניסה המזרחית של המעברים. מצרים תורשה לקדם שתי פלוגות לפתח המערבי. ישראל תעביר למצרים את  אבו רודס, ותאפשר גישה יבשתית לשם בשליטה של האו"ם עם מנהל מצרי אזרחי. אולם לאחר שרבין הראה לקיסינג'ר מפה, בה שורטט קו ישראלי בעומק של 10 ק"מ בתוך המעברים, נוצר הרושם שהנשיא שוב הוטעה ולמעשה עמדת ישראל לא השתנתה. רבין קיבל שיחת טלפון נזעמת ( חצ 5978/9) מפורד שדרש ממנו מאמץ נוסף. רבין הבטיח להביא את בקשתו לממשלה. לכאורה שוב פרץ משבר, אך בינתיים החלו סיסקו והצוות הישראלי לנסח את ההסכם ואת הערובות האמריקניות שיעוגנו בתזכיר הבנה. נוצר מומנטום בו שום צד לא רצה לוותר על הישגיו בשל "כמה קילומטרים עלובים" בסיני, בלשונו של קיסינג'ר.

פורד, רבין וקיסינג'ר בבית הלבן, 11 ביוני 1975
צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית

למרות זאת התלונן מזכיר המדינה בלשון בוטה בפני אנשיו על חוסר אמינותו של רבין. לפי התיעוד האמריקני כינה אותו "רמאי (chisler) שאינו איש של כבוד". לדבריו הצליח רבין לסחוט מארצות הברית עסקה טובה בתמורה מצומצמת מאוד. ורק משום שסאדאת אינו רוצה ללכת לוועידת ג'נבה, יתכן שיקבל את ההצעה.  קיסינג'ר החליט שהיא תוצג למצרים כמרב שניתן לקבל מישראל. לחץ נוסף עלול להביא להתפטרות שרים (כלומר פרס) ואף לנפילת הממשלה. אם יהיו בחירות, התהליך יתעכב במשך חודשים.

הנוסחה הגואלת של שמעון פרס

עם שובו תיאר רבין לצוות השרים (בתיק א 7025/5) את פגישותיו ואמר ש"הוא [פורד] 'מת' על הסדר-ביניים", אך האמריקנים ממשיכים לדרוש תזוזה במעברים. הוא הדגיש את חשיבות ההצעה של נוכחות אמריקנית: "המצרים לא ירצו לתקוף כאשר האמריקנים מעורבים כאן". לדבריו אין לו אמון בקיסינג'ר, אך השפעתו על הנשיא מכרעת. פרס טען שהמפה שהציע רבין "קשה מאוד", אולם נראה שהתחיל להשלים עם הצורך בפשרה. בישיבה הבאה הטיל רבין ספק בסיכוי להשגת הסכם, אולם הדגיש שאסור לפגוע בנשיא שביקש ממנו אישית שינוי בעמדת ישראל. הוא ביקש מגור קו מינימום שיספק את צורכי צה"ל.

שוב דחה סאדאת את ההצעה הישראלית וב-27 ביוני שלח פורד מכתב תקיף לרבין (בתיק א 7025/13) ודרש הכרעה. בישראל הבינו שיש לחפש נוסחה שתוצג לסאדאת כ"יציאה מן המעברים" אך בו בזמן תאפשר לצה"ל להחזיק במערך הלוגיסטי שלו בסיני. פרס העלה רעיון ולפיו ריבוע של שטח הכולל את מעברים ומאפשר שליטה עליהם מבחוץ יוחזק על-ידי כוחות צבא אמריקנים וסובייטים. לא היה סיכוי שארצות הברית תסכים לכניסת חיילים סובייטים לסיני,  אך משמעות ההצעה הייתה ויתור על המקומות הגבוהים  במעברים. פרס הורה לרמטכ"ל לבדוק אפשרויות התארגנות אם יוחלט על פינויים. דיניץ יצא למקום חופשתו של קיסינג'ר באיי הבתולה, כדי להציג לו את הדברים (ראו הצעת פרס לתדריך לדיניץ, א 7063/9).  לפי קיסינג'ר, להצעות החדשות לא היה ערך צבאי, ותכליתן  הייתה בכך שאפשרו לפרס להביא את נוסחת הפשרה הגואלת.  

בפגישתו עם המזכיר (ראו דיווח לרבין ואלון בתיק חצ 5978/8) הציג דיניץ אתגר – אם ארצות הברית לא תקבל את ההצעה של ישראל, עליה להצביע על קו אחר. אין טעם שרבין ייאבק בממשלה על קו שאינו מקובל על האמריקנים. דיניץ גם הציג את הרעיון של נוכחות כוחות אמריקנים מסביב למעברים. תגובת קיסינג'ר ופורד לא הייתה נלהבת, בשל החשש מתגובת הקונגרס. קיסינג'ר אמר שיציע תחנות התראה נוספות והקלות כלכליות לישראל.

בעקבות ידיעות על מכתבו של פורד לרבין היה מתח רב בציבור בישראל והעיתונות דיווחה על אולטימטום. אף על פי כן החליט צוות השרים להמליץ לממשלה על העתקת הקו בסיני ל"מדרונות המזרחיים של המעברים, בהתחשב בצורכי הצבא". כמו כן ייבנו שני כבישים מקבילים לאבו רודס, אחד בשליטת ישראל ואחד בשליטת מצרים. ב-12 ביולי נפגשו רבין וקיסינג'ר ליד בון וסיכמו על המפה וקו הנסיגה (רישום הפגישה בתיק חצ 5978/8). קיסינג'ר אמר שיציג אותם לסאדאת כעמדתה האחרונה של ישראל. מסיבות טכניות תסכים ארצות הברית לאיוש תחנת ההתראה על-ידי ישראלים בפיקוד אמריקני. תיעשה בדיקה משותפת אם מבחינה טופוגרפית ניתן לבנות שני כבישים לאבו רודס. רבין הדגיש שההסכם הוא עסקת חבילה והתחייבויות ארצות הברית לישראל הן חלק בלתי נפרד ממנה. לאחר מכן הביא את ההצעה החדשה לממשלה וקיבל  הסמכה ממנה לסיים את המשא ומתן.

מסע דילוגים אחרון וחתימה על הסכם הביניים, 21 אוגוסט–4 ספטמבר 1975

לאחר חודש של משא ומתן על נוסח ההסכמים בוושינגטון, ב-21 באוגוסט הגיע קיסינג'ר לישראל למסע דילוגים אחרון. נוסח גם הסכם לסיוע צבאי לטווח רחוק לישראל.  נמצא שתנאי השטח אינם מאפשרים בניית שני כבישים לאבו רודס, ומצרים וישראל הגיעו לסדר שהיה קשה להעלותו על הדעת לפני כמה חודשים: הם הסכימו "באופן זמני" להתחלק בכביש, ולאפשר לכל אחד להשתמש בו בימים מסוימים בפיקוח האו"ם. 

לא היה קל לשכנע  את הציבור בישראל  שההסכם טוב מההצעה שדחתה הממשלה  במארס. גם במפלגת העבודה היו חילוקי דעות, אולם הפעם פרס נרתם למשימה. בישיבה עם סיעת המערך בכנסת ב-1 ביולי תיאר את השיפור במצב מאז הפסקת השיחות והוסיף שהסכם קונה לישראל פסק זמן, וליד האפשרות של חידוש המלחמה, מסתמנת מגמה אצל הערבים "שיישוב הסכסוך לא יבוא בדרכי מלחמה". גם  שרון, שנתמנה ליועץ הצבאי של רבין, עזר לסכם את פרטי ההסכם.

בצאתו לישראל שוב היה מצב רוחו של קיסינג'ר עכור נוכח ביקורת בעיתונות האמריקנית על המחיר הגבוה של ההסכם. בישראל הותקף על-ידי מפגינים אלימים מ"גוש אמונים" וצעירי "חרות", שחסמו את הכניסה לירושלים, צרו על הכנסת, שיבשו קבלת פנים חגיגית וכינו אותו "יהודון" ו"קאפו".  האופוזיציה יזמה דיון בכנסת, ובו טען בגין שהממשלה נכנעה לתכתיב אמריקני ובקרוב יבוא לחץ לנסיגה נוספת.

מתנגדי ההסכם טענו שארצות הברית מנסה לקנות בכסף את הסכמת ישראל לנסיגה
"דולר של קיסינג'ר" שחילקו המתנגדים
מקור: אוסף פרטי

בירושלים ובקהיר נערכו שיחות מרתוניות על שאלות כגון איפה בדיוק נמצא "הפתח של המעברים" ומספרן ומיקומן של תחנות ההתראה. בדיון ב-22 באוגוסט (בתיק חצ 7032/4) ניסה קיסינג'ר לשכנע את הישראלים לוותר על התחנות, בטענה שפורד מתנגד וסאדאת אינו רוצה להכניס את האמריקנים למצרים לאחר שגירש את הרוסיםן. למעשה היו דבריו  רחוקים מן האמת. סאדאת לא התנגד לנוכחות האמריקנית, וגם פורד אמר שהוא מוכן להעביר את ההצעה בקונגרס אם היא דרושה כדי להבטיח את חתימת ההסכם. פרס טען שישראל אינה סומכת על נוכחות של האו"ם. אילו היו תחנות התראה אמריקניות בסיני ב-1967 יתכן שהמלחמה הייתה נמנעת.

בדיון ב-28 באוגוסט (בתיק חצ 7032/5) אמרו רבין וחבריו שהרחיקו לכת בוויתורים מעבר לכוונותיהם המקוריות ולא קיבלו תמורה של ממש ממצרים, אלא בעיקר מארצות הברית. קיסינג'ר הדגיש שבשלב זה קיבלו את המרב שניתן להשיג ממצרים. גם במסגרת חוזה שלום מלא ישראל תוותר על שטח תמורת הבטחות. הוא עשה מאמץ אחרון להסביר את חשיבות אדמת סיני בעיני המצרים והרגשתם העמוקה שיש משום השפלה בניהול משא ומתן על החזרת שטח ריבוני מצרי. למחרת העיר פרס כי יש רגשות עמוקים בשני הצדדים: השלום חשוב לישראלים לא פחות מאדמת מצרים למצרים.

בסוף אוגוסט קיבל קיסינג'ר את אישורו של סאדאת להסכם שגובש עם ישראל בוושינגטון ולסעיפים על נוכחות אמריקנית, שנוסחו בצורת "הצעה" אמריקנית לישראל ומצרים. עדיין היו חלוקי דעות, אך הצדדים הרחיקו לכת יותר מדי כדי לסגת. נראה שאפילו קיסינג'ר הופתע מן הנוסח הסופי של הצהרת אי התקיפה, ואמר שהוא קרוב מאוד לאי לוחמה. הממשלה אישרה את ההסכם ב-1 בספטמבר 1975 ורבין וסאדאת חתמו עליו בראשי תיבות. ב-3 בספטמבר הובא לאישור הכנסת. ראש הממשלה ציטט את הצהרת סאדאת בדבר נקודת מפנה בסכסוך הערבי ישראלי. רבין הדגיש שבפעם הראשונה חתמו ישראל ומדינה ערבית על הסכם פומבי הקובע שהסכסוך ביניהן לא ייפתר בכוח ושבכוונתן להגיע לשלום. ישראל תוכל להגן על עצמה גם מהקו החדש ותתחזק מאוד בעזרת הסיוע האמריקני. בסוף הצביעו 70 חברי כנסת בעד ההסכם, 43 הצביעו נגד, בהם כל חברי הליכוד, דיין, שניים מחברי המערך ושניים מחברי המפד"ל.  

ב-4 בספטמבר חתמו על ההסכם בג'נבה נציגי ישראל האלוף הרצל שפיר ומרדכי גזית, ונציגי מצרים הגנרל טהא עלי מגדוב והשגריר המצרי בג'נבה עוסמאן. הסובייטים לא השתתפו בטכס ותקפו את ההסכם בחריפות.במזכר ההבנה עם ישראל התחייבה ארצות הברית לתת לה נשק וסיוע כלכלי ולספק לה נפט במשך חמש שנים, אם תתקשה לקנותו בשוק החופשי. במזכר נכללו גם התחייבויות לתמיכה מדינית בוועידת ג'נבה והבטחה שלא להכיר באש"ף כל עוד אינו מכיר בזכות ישראל להתקיים. נלוו לו גם התחייבויות סודיות של פורד, כולל המכתב לרבין בעניין הגולן (בתיק א 7041/5), שהובטח עוד בימי ניקסון. פורד קבע שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מרמת הגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן".

אלון וקיסינג'ר חותמים על מזכר ההבנה, צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

ב-10 בספטמבר ניתח רבין את הישגי ההסכם בשיחת רקע עם הכתבים המדיניים (בתיק א 7024/6). לדבריו במהלך המשא ומתן התבררו עומק החשדנות ואי האמון של הערבים כלפי ישראל. גמאסי הביע חששות מהתקפה ישראלית נוספת, כיוון שהוא תופס אותה כגורם תקפני. "מי שרוצה פעם איך שהוא לזוז מהמציאות הזו, לעצור את התהליך, הוא חייב קודם כל להתגבר על זה." לכן הצהרת ישראל ומצרים שהסכסוך ביניהן לא ייפתר בכוח אלא בדרכי שלום אינה נוסחה משפטית בלבד. הצהרה כזו שסאדאת מציג אותה בפני העולם הערבי היא מהפכה בחשיבה הערבית.

דיוקן של יצחק רבין, 1 בספטמבר 1975
צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית

רבין תיאר את התגובה הקשה של ברית המועצות והעולם הערבי להסכם. כלי התקשורת הסובייטים תקפו את התיווך האמריקני הבלעדי ואת ההצעה להציב טכנאים אמריקנים בסיני,  וגם סוריה, לוב, עירק ואש"ף גינו את ההסכם. רק סעודיה וסודאן הביעו תמיכה פומבית. ביקורת העולם הערבי על כך שסאדאת זנח את דרך המלחמה השפיעה על דעת הקהל בישראל, בדרכה לקבל שיש שינוי של ממש בגישת מצרים לסכסוך.

באפריל 1976 אמר רבין בגאווה לעיתונאי אמריקני שממשלתו היא הראשונה מאז 1967 שגם בעת שלום הייתה מסוגלת להכריע ולעשות ויתורים טריטוריאליים. עד סוף כהונתו לא היו צעדים נוספים בתהליך השלום כיוון שארצות הברית הייתה שקועה במערכת הבחירות לנשיאות ומדינות ערב נקלעו למשבר בשל מלחמת האזרחים בלבנון. אבל היה מוסכם על הכול שב-1977 יבוא צעד נוסף. אמנם עליית הליכוד לשלטון והערכת סאדאת שמנחם בגין הוא מנהיג חזק יותר מרבין תרמו תרומה חשובה להחלטתו לצאת ליזמת שלום ובהמשך לחתום על חוזה שלום עם ישראל. אולם בניגוד לתפיסה שרווחה אז בציבור הישראלי, סאדאת לא ירד מן הירח ב-19 בנובמבר 1977. הצלחת יזמתו נבנתה על יסוד האמון והניסיון שנרכשו במשא ומתן ובביצוע הסכם הביניים. 

מפת קווי הסכם הביניים בסיני
מקור: ארכיון המדינה

---

[1] דבר, 22/8/1975.

נקודת מפנה בדרך לשלום: ממשלת יצחק רבין והסכם הביניים עם מצרים, 4 בספטמבר 1975, חלק א

"כל מה שהתרחש בזירת המזרח התיכון מאז ביקורו של סאדאת בירושלים...לרבות הביקור עצמו – לא היה אפשרי אלמלא דרך זו שהלכנו בה בחתימת הסכם הביניים".  כך קבע יצחק רבין בספרו "פנקס שירות". השבוע נציין ארבעים שנה להסכם עם מצרים, שנחתם בראשית ספטמבר 1975 וכמעט נשכח מלב הציבור בישראל. חתימתו  הייתה הישג חשוב של רבין בעת כהונתו הראשונה כראש הממשלה ואכן התווה את הדרך לחוזה השלום עם מצרים.

באפריל 1974 קיבל רבין על עצמו את התפקיד להקים ממשלה שהוא יעמוד בראשה לאחר שגולדה מאיר נאלצה להתפטר בעקבות פרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט. ובראשית יוני 1974 זכתה ממשלתו באמון הכנסת. הציבור זוכר לממשלת רבין בעיקר את היריבות המרה עם שמעון פרס שהטילה צל כבד על כהונתו, את המאבקים סביב ניסיון ההתנחלות של "גוש אמונים" בסבסטיה ואת המערכונים של תכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש" שלעגו לראש הממשלה חסר הניסיון.  עם זאת,  הצליח רבין במשימתו העיקרית – בנייה מחדש של כוח צה"ל  אחרי מלחמת יום הכיפורים.

יצחק רבין ויגאל אלון עם הנשיא אפרים קציר. עומדים לצידם חלק מחברי הממשלה החדשה: משמאל לימין: משה ברעם, אהרן ידלין, יהושע רבינוביץ, שלמה הלל, משה קול, גדעון הואזנר, חיים צדוק, שמעון פרס, שולמית אלוני וויקטור שם-טוב. 3 ביוני 1974 צלם: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

 לצורך זה  נזקקה ישראל לסיוע כלכלי וצבאי מארצות הברית, והמפתח לסיוע היה שיתוף פעולה עם מהלכיו של מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר שנועדו להרחיק את מצרים  מן המחנה הסובייטי ולקרבו למחנה המערבי . את תחילתו למעשה של התהליך שהביא לחתימת הסכם הביניים ניתן לראות בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, שחתמה ממשלת גולדה בינואר 1974. בסופו של ההסכם נאמר שאין הצדדים רואים בו אלא צעד ראשון לקראת שלום צודק ובר קיימא. (ראו פרסום של ארכיון המדינה על הסכם הפרדת הכוחות). ואמנם, מיד לאחר כניסת רבין ללשכת ראש הממשלה וחתימת ישראל על הסכם להפרדת כוחות עם סוריה, החלו מגעים לצעדי המשך מדיניים בין ישראל למצרים על פי רצונו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת ובעידודו של קיסינג'ר. רבין החשיב מאוד את יחסי ישראל-ארצות הברית. כמו כן הבין שהסכם שיוציא את מצרים למעשה ממעגל המלחמה, גם ללא חתימה על חוזה שלום פורמלי, יפורר את החזית הערבית ויתרום מאוד לביטחון ישראל. המשא ומתן לחתימת הסכם הביניים התארך מאוד והתנהל בשני שלבים עיקריים עד לחתימתו ב-4 בספטמבר 1975. 

בפרסום זה מבחר של  תעודות, תמונות וקריקטורות על המשא ומתן להסכם הביניים, ובהן פרוטוקולים של שיחות מדיניות עם קיסינג'ר ואנשיו. חלקו הראשון עוסק בגיבוש עמדת ישראל בשיחות ובמסע הדילוגים של מזכיר המדינה למזרח התיכון במארס 1975. במהלך השיחות רבין וסאדאת החליפו מסרים של פיוס, אולם בכל זאת הוא התפוצץ וקיסינג'ר האשים את ישראל בכישלון. בחלק השני נספר על "הערכה מחדש" ביחסים עם ישראל שהנהיג הממשל האמריקני בעקבות כעסו על המדיניות הישראלית, על התמודדות הממשלה בישראל עם הלחץ האמריקני ועל הפשרות שעשו כולם שהביאו בסופו של דבר את ההסכם המיוחל.

הסיפור הדרמטי חושף את המניעים האישיים והאינטרסים הפוליטיים והביטחוניים שמאחורי הקלעים ואת הדרכים שמצאו רבין וקיסינג'ר להתגבר על חשדנותם כלפי סאדאת, שהיה ידוע כמי שעשה תפניות פתאומיות בעבר, כגון גירוש היועצים הסובייטים ב-1972 והתקפת הפתע באוקטובר 1973. רבים עדיין האמינו שבכוונת סאדאת להשמיד את ישראל וחששו מוויתור על נכסים אסטרטגיים בסיני, ובעיקר מעברי המתלה והגידי, שדה התעופה ברפידים ותחנת ההתראה האלקטרונית באום חשיבה.  

חלק א: יוני 1974–מארס 1975: תשעה חודשים של גישושים ומסע הדילוגים שנכשל

הרקע: מאמצי קיסינג'ר לחנך את רבין לקראת הסכם נוסף עם מצרים

בראשית מרס 1975, לקראת בואו של קיסינג'ר למסע דילוגים מכריע בין ישראל למצרים, אמר רבין בריאיון רקע עם מערכת "ידיעות אחרונות ש"ממשלה, גורם אחראי, שלא מחפש כל סיכוי להגיע לשלום, לדעתי חוטא עניינית, מוסרית ופוליטית לתפקידו". הוא הוסיף שהמפתח לשלום הוא בשינוי בגישתן של מדינות ערב, ובראש ובראשונה מצרים. בניגוד לשר החוץ יגאל אלון, הוסיף רבין "מעולם לא האמנתי שהגשר לשלום הוא הפלסטינים".

בריאיון סקר רבין את הגישושים בין שלושת הצדדים, שהחלו כבר ב-30 במאי 1974, בפגישת קיסינג'ר וסאדאת בביתו של סאדאת ליד קהיר. לפי התיעוד האמריקני, סאדאת שאל אם רבין הוא מנהיג חזק כמו גולדה. קיסינג'ר ענה שאין לו guts (אומץ) כפי שיש לה. הוא טיפוס של אינטלקטואל, אך ניתן לעבוד עמו. יהיה צורך לחנך אותו במשך כמה חודשים כדי שיפעל בכיוון הנכון. לאחר הפגישה דיווח קיסינג'ר (המכונה "נפתלי")  לישראלים על תנאי סאדאת להסכם ורבין הבין  "ששלב ב' עם מצרים עומד על הפרק בצורה הרבה יותר מיידית משנטה נפתלי עצמו לחשוב בשעתו" (דיווח לשגריר בוושינגון, שמחה דיניץ, חצ 6857/11).

רבין מחליף את גולדה כראש ממשלה, קריקטורה של שמואל כץ, מאתר המועצה להנצחת פועלם של נשיאי ישראל
וראשי ממשלותיה, משרד ראש הממשלה, באדיבות משפחת כץ

רבין סיפר שבעת ביקורו בוושינגטון בספטמבר 1974 רקח עסקה עם הנשיא פורד, מחליפו של ניקסון,  לפיה תקבל ישראל עד 1 באפריל 1975 את מרבית סיוע החירום שביקשה בעקבות הסכם ההפרדה עם סוריה, תמורת הסכמה עקרונית להגיע להסכם ביניים עם מצרים. עסקה זו מנעה לחץ לחזור לוועידת ג'נבה שהתכנסה בדצמבר 1973, שם תיאלץ ישראל לדון עם כל מדינות ערב בהסכם כולל.

בקיץ 1974 דחקו נציגי מצרים וירדן בארצות הברית לקדם את המשא ומתן עם ישראל. רבין לא רצה לנהל שיחות עם ירדן, כי חתר להרחיב את ממשלתו הצרה ולהכניס את המפד"ל, שמנהיגיה התנגדו לכל משא ומתן על יהודה ושומרון. ממילא לא האמין שהמלך חוסיין יהיה הראשון לחתום על הסכם ללא מצרים. הוא ביקש לדחות שיחות עם מצרים עד שתקבל ישראל את הנשק שהובטח לה. באוקטובר 1974 הגיע קיסינג'ר למצרים לדיון נוסף עם סאדאת. סאדאת רצה להרחיק את צה"ל מתעלת סואץ לקראת פתיחתה. המצב הכלכלי במצרים היה קשה והוא היה זקוק להכנסות ממסי מעבר אניות בתעלה ומשדה הנפט באבו רודס. בתמורה  לנסיגה נוספת דרשה ישראל גישה לתעלה והישג מדיני, בעיקר הסכמת מצרים לביטול מצב המלחמה. לאחר שקיסינג'ר הסתייג מן הדרישה הזו, גיבש שר החוץ יגאל אלון רשימה של "יסודות אי לוחמה" (תיק חצ 6858/3) בתביעה זו תמך קיסינג'ר עקרונית וסאדאת הסכים לשיחות ישירות עם ישראל. בתמורה דרש לקבל לשליטת מצרים את מעברי הגידי והמתלה ואבו רודס.

יצחק רבין עם הנרי קיסינג'ר בבלייר האוס בוושינגטון, 11 בספטמבר 1974
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

גיבוש העמדה הישראלית: תכנית גדולה או תכנית קטנה?

באותו זמן קיימה ההנהגה הישראלית דיונים על דרישות ישראל לתמורה מדינית: ביטול מצב המלחמה או "יסודות אי לוחמה". פרס, איש סיעת רפ"י, הציג את תביעתו של ראש הסיעה משה דיין להסכם מקביל עם סוריה (גם קיסינג'ר חשש שהסכם נפרד עם מצרים יגרה את הסורים ואת  הסובייטים לתגובה קיצונית). עמדתו של פרס הושפעה מזיכרונות הפרות מצרים בעבר. הוא חשש ששוב תפר את ההסכם ותכניס צבא לסיני. לעומת נוקשותו של פרס, זכה רבין לתמיכת הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור. גור השתתף בשיחות ההפרדה עם המצרים וסוריה, ותמך ביזמה מדינית מצד ישראל ואפילו בפניה ישירה למצרים. גור צידד בנסיגה חד צדדית לקו ביטחון מינימלי בסיני –  קו אל-עריש-ראס מוחמד – שיצמצם מאוד את המוטיבציה של מצרים לצאת למלחמה. במבצע סיני נלכד גור עם הצנחנים במארב מצרי בתוך מעבר המתלה. הוא  סבר שאם תפרוץ מלחמה חדשה, מוטב להילחם במרחבים הפתוחים של מרכז סיני, וכי יש לסמוך על אזור חיץ רחב בפיקוח האו"ם ועל כוחו של צה"ל.

הרמטכ"ל מוטה גור עם אריאל שרון עומדים מעל מעבר המיתלה, 1976.
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

גם היועצים המשפטיים התנגדו לתביעה להצהרה על ביטול מצב המלחמה. לדבריהם אין משמעות במשפט הבינלאומי להצהרה זו העומדת לבדה. ביטול מצב לוחמה הוא הסעיף הראשון בהסכם שלום. משמעות הצהרה מצרית לפיה תם מצב מלחמה היא הכרה מצרית בחוקיות החזקת שטחים מצריים על-ידי ישראל, ואין סיכוי שתסכים לכך. הממשלה לא קיבלה את עמדתם, והחליטה שלא להסכים לוויתורים טריטוריאליים נוספים ללא "תמורה מדינית ממשית" ולהציג דרישה להצהרה על סיום מצב הלוחמה. בעת ביקור קיסינג'ר הוסכם לחדש את השיחות על בסיס בקשת ישראל, אך בלא תנאי של הצהרה מפורשת על אי לוחמה. ייערכו שיחות ישירות באזור החיץ בסיני או בוושינגטון. ישראל הציעה נסיגה של 30–50 ק"מ בלבד (שיחת רבין-קיסינג'רב-13 באוקטובר, א 7045/7). אולם לוח הזמנים השתבש לאחר שב-30 באוקטובר 1974 הכירה ועידת שר החוץ הערבים ברבאט באש"ף הפרו-סובייטי כנציגו הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני. פתיחת השיחות בין ישראל למצרים נדחתה.

בינתיים דחה סאדאת את הצעת ישראל לנסיגה קטנה, וקיסינג'ר הסכים שאין בה די. הפער בין הצדדים נראה גדול, אך רבים ראו בקיסינג'ר עושה נסים או קוסם בעקבות הצלחותיו הדיפלומטיות בעבר. היו גם סימנים מעודדים שחיזקו את אמונתה של ישראל בכוונותיו של סאדאת: החלו עבודות לשיקום ערי התעלה ופינוי התעלה לקראת פתיחתה מחדש, ו- 700,000 תושבים שבו לבתיהם. בדומה לגולדה מאיר בשעתה, ניסה עתה רבין לקדם את המגעים הישירים עם מצרים באמצעות שליט איראן, השאה, בעת ביקורו בטהרן בדצמבר 1974, לאחר שקיבל שדר מסאדאת בעניין זה (ראו שדר בתיק א 7028/4). כנראה שלא היה המשך לפנייה.

השאה של איראן ב-1973. צילום: ויקימדיה

לאחר מכן ביקר אלון פעמיים בוושינגטון והציג את דרישות ישראל כולל הבטחת מקורות הנפט אחרי הנסיגה. הוויתור על אבו רודס, בתקופה של עליית מחירים  ואי יציבות יהיה קשה לישראל (ראו תזכיר על המשמעות הכלכלית-אסטרטגית של צעד זה,  חצ 6858/2). בסוף החליטה ישראל לבקש מארצות הברית להבטיח את אספקת הנפט ממקורותיה. אלון גם הציע הסכם מתחדש שאינו מוגבל בזמן, ולצדו התחייבות ישראלית להמשיך למשא ומתן על שלום כעבור 4–5 שנים. פורד שאל במפורש: "האם עלי להבין שאם יסתדר עניין תקופת ההסכם ועניין כוח האו"ם, אז יסתדר עניין המעברים ושדות הנפט?" אלון ענה שוויתורי ישראל יהיו תלויים בתמורה שתקבל ממצרים.

האמריקנים הבינו שבלא תמורה הולמת לא יוכל רבין להביא לממשלה הצעה לוותר על המעברים והנפט. קיסינג'ר החליט לדבר אישית עם סאדאת. לקראת ביקורו, שהוגדר כניסיון לברר את הסיכוי להסכם, ביקש מרבין ואלון לפרט את מרב הוויתורים שתוכל ישראל לתת, והמינימום שיידרשו ממצרים (שיחת קיסינג'ר עם השגריר דיניץ, חצ 6859/2). אולם אלון ביקש לחכות לביקור המזכיר (תשובתו שם). למעשה נוצר מצב שכל צד חיכה שהצד השני יפרט את ויתוריו. קיסינג'ר חש שישראל אינה משתפת אותו בצורה מלאה בשיקוליה ואמר לדיניץ שסומכים יותר מדי על כוחו להשיג ויתורים ולמעשה הוא ישמש שעיר לעזאזל אם השיחות לא יצליחו. 

בראיון לרשת טלוויזיה אמריקנית עמד רבין בפעם הראשונה על האפשרות שישראל תוותר על המעברים ועל שדה הנפט, והתנה זאת בהצהרה מצרית על אי לוחמה. כוונתו הייתה להכין את הציבור לוויתורים ולשלוח בלון ניסוי למצרים, אך הוא נאלץ להתגונן בכנסת מפני התקפה של ראש האופוזיציה מנחם בגין, שטען שישראל נסוגה צעד אחר צעד מעמדותיה.

בשיחה בארבע עיניים עם רבין (בתיק חצ 5976/15) טען קיסינג'ר שאולי מטרת ישראל היא לחסל את מדיניות ההתקדמות "צעד אחר צעד" שלו. אין הוא יודע אם סאדאת הוא מנהיג בוגדני, אך אינו מאמין שניתן להתגבר על בוגדנות באמצעות גישה משפטית פורמלית והתחייבויות על הנייר שישראל רוצה בהן. ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לקחת סיכון. לאחר מכן בפגישה עם השרים (בתיק א 7104/6) אמר פרס שהמטרה העיקרית של סאדאת היא להשפיע על דעת הקהל בארצות הברית ולתקוע טריז בינה לבין ישראל. קיסינג'ר הבטיח תמיכה פוליטית מצד ארצות הברית אם תתחדש ועידת ג'נבה ואישור לדרישת ישראל שההסכם "יעמוד על רגליו שלו", ולא יהיה קשור להתקדמות עם סוריה.

בקהיר קיבל קיסינג'ר מסמך עקרונות קיצוני משר החוץ פהמי  אך הגיע להבנות עם סאדאת  על מכתבים מפורד אליו על מחויבות ארצות הברית להמשיך את המשא ומתן אחרי ההסכם, גם עם סוריה, ועל מכתב מסאדאת לפורד על מחויבות מצרים שלא לתקוף את ישראל אם היא לא תתקוף את סוריה. עתה גילה קיסינג'ר אופטימיות זהירה. הוא צפה שבביקורו הבא יסכימו הישראלים לשקול נסיגה גדולה יותר אם הצעת מצרים תהיה סבירה. חולשת הממשלה בישראל הייתה מדאיגה, אבל יותר מכל חשש קיסינג'ר מהתנגדות סוריה ולחץ ברית המועצות.

מסע הדילוגים שנכשל: מארס 1975

לקראת בואו של קיסינג'ר קיים רבין את הריאיון עם מערכת "ידיעות אחרונות" שכבר ציטטנו ממנו (בתיק א 7024/5), על-מנת לשכנע את העיתונאים ואת הציבור שהסכם עם מצרים הוא בראש ובראשונה אינטרס ישראלי. הוא מנה את התנאים שהציב להסכם: ביטוי מילולי מצרי שיש בו התקדמות לשלום וסיום השימוש בכוח, ביטוי מעשי כגון פרוז השטח שיפונה ופיקוח חיצוני או משותף והסכמה על אורך הזמן של ההסכם. הוא לא הכחיש שיש במהלך זה סיכון לישראל. בעניינים אלו "אין חברת ביטוח....אין סינר של אימא". ישראל לא תוכל לסמוך על ערבויות. בסופו של דבר עליה לסמוך על כוחה.

רבין נשאל אם הוא מאמין בכוונות הטובות של קיסינג'ר. הוא השיב שלדעתו השאלה אינה רלוונטית. קיסינג'ר הוא שר החוץ של אמריקה ואין לבחון אותו לפי כוונות: "לא הייתי מחליף שניים [מהשרים ה]קודמים בקיסינג'ר....אני קונה את קיסינג'ר על כרעיו וקרביו, יתרונותיו ומגבלותיו. יש לי ניסיון, ובכל זאת, נעזרנו בו יותר מאחרים...." יש לזכור שהוא  אינו שר החוץ של מדינת ישראל ואילולא היה יהודי היו מתייחסים אליו יותר בכבוד.

באותה תקופה היה מצב רוחו של קיסינג'ר קשה בשל התמוטטות הסכם השלום עם צפון וייטנאם, עליו זכה בפרס נובל לשלום. המשטרים הפרו-מערביים בקמבודיה ובדרום וייטנאם עמדו לקרוס, והקונגרס סירב לאשר סיוע כדי להצילם. היו ספקות אם פורד ייבחר בבחירות ב-1976. במצרים הייתה תסיסה בצבא, שנותק ממקור הנשק שלו בברית המועצות והמצוקה הכלכלית הלכה והחריפה. בעיתונות המצרית הועלו  השערות שפרס יערים קשיים על מנת למנוע התקדמות עד לבחירות לנשיאות. גם פת"ח ניסה לחבל בשיחות, וחוליית מחבלים תקפה את מלון סבוי בתל אביב. פורד כתב מכתב תנחומים לרבין, ובמסר נפרד הוסיף שיתכן כי מטרת מעשה זוועה הייתה לפגוע במשא ומתן (בתיק א 7085/2).

כוחות הביטחון מתכוננים לפרוץ למלון סבוי ולשחרר את בני הערובה, 6 במארס 1975
צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית

ב-9 במארס הגיע קיסינג'ר לירושלים וסיפר על שיחותיו באסוואן עם סאדאת והגנרל גמאסי, מי שניהל את השיחות עם ישראל על הפרדת הכוחות ונתמנה לשר המלחמה. גמאסי הציג עקרונות שיבטיחו מאזן צבאי בין הצדדים שהיו קרובים לעקרונות שהציע גור. הקווים בשני הצדדים יהיו בטוחים מפני התקפה, הקו הישראלי יתרחק מן התעלה ואזור חיץ רחב יפריד בין הצדדים. עם זאת ביקש  גמאסי לקדם כוחות מצריים ממזרח למעברים, בשעה שישראל דרשה פירוז השטח שהיא מפנה. תמיכת הצבא, שדרש לראות פירות מוחשיים של הנסיגה, הייתה חיונית לסאדאת. קיסינג'ר הציע שמצרים תתקדם לקו הנוכחי של ישראל, ממערב למעברים והצליח לשכנע את סאדאת לוותר על הדרישה להסכם גם עם סוריה ולחתום על הצהרה על  אי שימוש בכוח. קיסינג'ר מסר לרבין את ההצעה שקיבל מפהמי. אך רבין דחה אותה מכול וכול. הוא אמר לשרים שלדעתו יש פער גדול בין הצדדים, וקיסינג'ר אינו יודע כיצד לצמצמו. 

 האמריקנים דחקו בשרים להציע לסאדאת הצעה נדיבה כיוון שאין הוא מתעניין בפרטים. הצעה שתתפרש על-ידו כמעליבה עלולה להביא תגובה קיצונית; אך אם יראה שיש מסגרת להסכם  יהיה נדיב. קיסינג'ר  הציע שרבין ישלח לסאדאת מכתב אישי ובו יגלה הבנה לצרכיו הפוליטיים. רבין כתב לסאדאת באמצעות קיסינג'ר על ביטחונו שסאדאת עושה מאמצים גדולים למען הסכם: "עליך לדעת שלמרות שאני נמצא בצד השני אני מנסה להבין את הבעיות שלך ולראות את הדברים מנקודת המבט שלך". כראש ממשלת ישראל , חשוב לו שיוכל להציג לציבור את הנסיגה כנקודת מפנה לקראת עידן חדש וצעד ראשון להתקדמות אמתית לקראת השלום (חצ/5973/13).  

הנשיא אנוואר אל-סאדאת
צילום: ויקימדיה

קיסינג'ר תיאר את תגובתו של סאדאת (בישיבה ב-14 במארס, חצ 6859/5), שאמר שזה השדר החשוב ביותר שקיבל מישראל (קדם למכתבו של רבין חילוף מסרים בין גולדה מאיר וסאדאת בינואר 1974) ורשם על גבי מכתבו של רבין את הערותיו:

"The main thing I want Yitzhak Rabin to know is the spirit behind the phrases. My spirit is that we will never have use of power [force] again….."

ליד סעיפים שונים רשם  "מוסכם". בסוף הוסיף מספר נקודות, בהן "נסיגה לקו מוסכם בדרכי שלום בלבד. [ההסכם] חייב להיות נקודת מפנה"; "שני הצדדים סבורים שהסכסוך לא ייפתר בכוח צבאי או בעוצמה והם ייפתרו אותו בדרכי שלום בלבד" (ראו העתק המכתב בספריית הנשיא פורד). קיסינג'ר וצוות השרים דנו גם בבקשות שני הצדדים למחוות. סאדאת ביקש לאפשר לו לשלוח סיוע לנפגעי שיטפונות באל עריש. ישראל ביקשה לקבל לידיה 39 גוויות נעדרים ממלחמת יום כיפור שנמצאו בסיני. 

המשפטנים הישראלים ניסחו הסכם אי תקיפה או אי שימוש בכוח, שיפרט את הפעולות שהצדדים מתחייבים להימנע מהן. הם ביקשו שהמסמך לא יהיה מסמך צבאי כמו הסכמי ההפרדה

 התברר שהדרישה המצרית להתקדם לעבר המעברים ודרישת ישראל להחזיק בתחנת ההתראה בתוך אזור החיץ הן אבני נגף של ממש בדרך להסכם.  שוב נוצר קיפאון: ישראל לא תפרט את הצעותיה בקווים עד שלא תקבל תמורה פוליטית מספיקה, ומצרים לא תתגמש בנושאים הפוליטיים עד שלא תקבל  מפה המקובלת עליה. פרס חזר ודרש התחייבות מצרית ברורה לאי לוחמה. רבין לא הביא לממשלה את הרעיונות שהועברו למצרים מחשש להדלפות ובשל התסיסה בציבור (אחוזי התמיכה בו ירדו ל-30%, בשעה שפרס נהנה מתמיכה של 70%). קצינים בכירים בהווה ובעבר טענו שהצבא חייב להתייצב בקרבת התעלה ולאיים על הערים המשוקמות וציירו את עזיבת המעברים כאסון. אריאל שרון אמר שמדובר ב"שואה לעם ישראל". אך אלופים אחרים, כמו הרצל שפיר ואלוף פיקוד דרום, יקותיאל אדם, הסכימו עם תפיסת גור שאזור חיץ גדול ומפורז בסיני עדיף על שליטה במעברים. היו הצהרות קיצוניות מצד ישראל שנועדו לצורכי הסברה וגם מצידם של פהמי וסאדאת, שטענו שלא יחתמו על הסכם מדיני אלא רק על הסכם צבאי, ושמצרים לא תתנתק מן העמדה הערבית המאוחדת ומסוריה.. 

קיסינג'ר לחץ עוד וסאדאת  ויתר על מספר תביעות אך  עדיין דרש את אבו רודס.  קיסינג'ר חשש מקרע עם מצרים אם ישראל לא תקבל את הצעתה. הוא סיפר לנשיא שישראל מתעקשת על הצהרת אי לוחמה וניסח מסר חריף מפורד המאיים ב"הערכה מחדש" של יחסי ישראל-ארצות הברית. אבל טקטיקה שהייתה יעילה בעבר כלפי גולדה מאיר לא הועילה כלפי רבין. גם אילו רצה, חסרה לו הסמכות לכפות על חבריו פשרה כואבת.

בישיבת הממשלה ב-19 במארס הציע רבין לאשר הצעה לנסיגה לאמצע המעברים, ו"הסדר" עם המצרים באבו רודס תמורת הסכם לחמש עד שבע שנים. הרמטכ"ל הציג את תפיסתו הכללית ואת תמיכתו האישית ב"נסיגה הגדולה" בלא הצהרת אי לוחמה. לפי זכרונותיו אמר שניתן לקבל אי לוחמה רק אם ישראל תעזוב את כל סיני:

"אי אפשר לקבל מעם אחר הכרזה על אי לוחמה, כאשר אתה יושב בשטח שלו. זה בלתי אפשרי. אף ישראלי לא היה מסכים לזה. ובמה המצרים גרועים יותר מאתנו.... אבל אנחנו יכולים ליצור מצב שלהם לא כדאי יהיה לצאת למלחמה כאשר לנו תהיה עוצמה גדולה, ולנו תהיה עוצמה גדולה רק אם נהיה ביחסים הדוקים עם ארצות-הברית לטווח ארוך....אי אפשר לבקש מהאמריקנים 1.5 מיליארד דולאר לשנה ולהתעקש על כל מילימטר חסר ערך בסיני – זה לא הולך ביחד". אולם גור לא ניסה לשכנע את הממשלה לאמץ את תכניתו, ואמר שבנסיבות הקיימות הצעת רבין היא התכנית המעשית.

הממשלה אישרה את הצעות רבין כולל הצעה להעברת אבו רודס למצרים בתור מובלעת ומכירת נפט לישראל באמצעות צד שלישי. בישיבה עם קיסינג'ר למחרת (חצ 6859/6) המעיטו המזכיר וסגנו סיסקו המאוכזבים בערך הוויתורים. קיסינג'ר טען שהחלטת הממשלה שמה סוף פסוק למתן לידי סיום והאשים את הישראלים שגרמו להשפלת ארצות הברית בעיני הערבים. הוא קרא לצוות השרים את המסר החריף שהזמין מן הנשיא, וטען שעיכב אותו כי לא רצה שיגידו שלחץ על הממשלה. רבין, שניחש שקיסינג'ר כתב את הדברים, טען שלא התכוונו לפוצץ את המשא ומתן. בעקבות ישיבת ממשלה נוספת הגיעו ישראל ומצרים להסכמה על נוסח של ההצהרה על אי שימוש בכוח. אולם סאדאת לא היה מוכן להסתפק באבו רודס ללא גישה בשליטה מצרית ועמד על יציאת צה"ל מן המעברים. קיסינג'ר טען שרבין רוצה בשלום אך הקבינט הוא "מטורף".

עם שובו הודיע רבין שלא יוכל להמליץ לקבינט לקבל תנאים אלו, והשניים התכוננו להשעיית

 השיחות. קיסינג'ר הבטיח שלא יטיל את האחריות על ישראל. למען הפרוטוקול הציג הרמטכ"ל בפעם   הראשונה את מפת הנסיגה הישראלית. הגיע מכתב רשמי מפורד המאיים

ב"הערכה מחדש" ביחסי ישראל-ארצות הברית.  קיסינג'ר טלפן לדיניץ (רישום השיחה בתיק חצ 6859/6) וביקש לעכב את המכתב, אולם איחר את המועד. רבין כבר קרא אותו לשרים והאיום רק חיזק את התנגדותם.

קיסינג'ר ביקש מהמצרים לשקול מחדש את סירובם בעניין אום חשיבה, אך נענה בשלילה. בישיבה אחרונה במוצאי שבת אמר שהממשל לא ילחץ על ישראל ולא יפגע בה, אך יהיה לחץ הנובע מן המצב שנוצר. ארצות הברית לא תוכל להתנתק מן העולם הערבי. אילו ידע שישראל לא תסכים לוותר על אום חשיבה בשום תנאי, לא היה נכנס למשא ומתן. הוא השווה את מנהיגי ישראל לקנאים במצדה (שם ביקר באותה שבת) המגלים גבורה טרגית ומוטעית.

כותרות עיתון "דבר", 23 במארס 1973

באותו ערב הודיעו האמריקנים על שובו של קיסינג'ר לוושינגטון. חברי הצוות האמריקני חשו שהמשא ומתן לא מוצה. בשיחה עם איש השגרירות הישראלית בוושינגטון, טען רוברט אוקלי שאמריקנים לא הבינו חלק משיקולי ישראל, ולדעתם שני הצדדים התווכחו על סמלים ולא על המהות. האמריקנים היו מודעים לעמדותיו של הרמטכ"ל, וידעו שהוא וגמאסי אינם מייחסים חשיבות לשטח המעברים, אלא רק לגישה ופיקוח עליהם (חצ 6859/8). כמה מעוזרי קיסינג'ר חשבו שגם ארצות הברית יכלה להתאמץ יותר. הם  פנו אליו בהצעה שתעלה רעיונות משלה ותציע קו חדש..קיסינג'ר לא נענה לפנייתם. הוא היה קצר רוח: אולי חיפש הצלחה מהירה שתשמש משקל נגד למפולת בוויטנאם. כנראה רצה לגרום "טלטלה" לשני הצדדים, מתוך תחושה שהם מתחמקים מהחלטות קשות.

בוושינגטון דיווח קיסינג'ר לנשיא על חולשתו הפוליטית של רבין והבליט את ויתוריו של סאדאת. הוא טען שישראל ממעיטה בכוחו של פורד, וחושבת שתצליח לגייס את תומכיה כדי לסכל את הלחץ האמריקני. בתשובתו לפורד (חצ 5977/2) הצהיר רבין שמצרים גילתה נוקשות והבליט את ויתוריה של ישראל דווקא. הוא הדגיש שישראל מוכנה להמשיך במאמצים לקידום השלום. יום קודם לכן נאם סאדאת בפרלמנט המצרי (דיווח בתיק א 271/9), ובסוף דבריו אותת בצורה ברורה שהמשא ומתן לא הגיע לסיומו. הוא הודיע שמצרים תפתח מחדש את התעלה ב-5 ביוני, יום השנה השמיני למלחמת ששת הימים. היא תחדש את מנדט כוח האו"ם בסיני לשלשה חודשים ותחזיר את גופות הנעדרים, שישראל חזרה וביקשה את החזרתן מאז תום המלחמה. חודשיים  לאחר נאומו של סאדאת ייפתח דף חדש בשיחות.

שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום יקותיאל מצדיעים ליד ארונות החללים ממלחמת יום הכיפורים שהוחזרו על-ידי המצרים בבלוזה שבסיני, 4 באפריל 1975 
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

   לחלק ב

---

---

---

---