הדיון בממשלה בעקבות כנס הפלמ"ח, 14 באוקטובר 1949

ארכיון צה"ל פרסם באמצעות אתרי האינטרנט "וואלה", ynet ערוץ 7 ובאמצעי תקשורת נוספים מסמכים על אודות הטיפול המשמעתי בקציני צה"ל שהשתתפו בכנס הפלמ"ח בניגוד לפקודות. פרסום זה עלה מאוחר יותר לאתר האינטרנט של ארכיון צה"ל. כעשרים קצינים בכירים, ביניהם יצחק רבין ודוד אלעזר, עמדו למשפט משמעתי אצל הרמטכ"ל רב אלוף דורי וננזפו - משפט שלא מנע מהם מלכהן בעתיד כרמטכ"לים.
בעקבות זאת אנו מפרסמים את הדיון בישיבת הממשלה ב-18 באוקטובר 1949. מדיון זה עולה שבתחילה התיר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון להשתתף בכינוס ורק לאחר שחשש מהאופי הצבאי למחצה שלו - אסר להשתתף בו. חיילים רבים ביקשו חופש כדי להשתתף בו - ובן-גוריון לא רצה להענישם כי ככל הנראה הם לא ידעו על האיסור להשתתף בכינוס. אולם בן-גוריון דרש להעניש את הקצינים הבכירים שידעו על האיסור ובכל זאת השתתפו בכינוס.
בישיבת הממשלה הוחלט לקבל את הצעת המטכ"ל ("קציני מטה") להסתפק בהעמדת הקצינים הנ"ל לדין משמעתי ("טיפול אדמיניסטרטיבי"). ההחלטה התקבלה ברוב קולות (8 מתוך 11) והועדפה על פני הצעתו של בן-גוריון להעמיד אותם למשפט של ממש שקיבלה שני קולות והצעתו של שר התחבורה דוד רמז להסתפק בהתנצלות הקצינים שקיבלה רק קול אחד. לדיון בממשלה ראו פרוטוקול הישיבה.
 

דיונים בכנסת ובממשלה בעניין יוסל'ה שוחמאכר והשסע בין חילונים לדתיים בישראל בשנות ה-60'

"דבר חמור יותר מהכפייה הדתית זו הפגיעה בריבונות המדינה, זוהי אנרכיה. יש קבוצה שאינה מודה בחוקי המדינה...תחילתה מצער ואחריתה מי ישורנה" (חבר הכנסת ברוך עוזיאל, המפלגה הליברלית)

"...אולם יתכן שחלק מן הצועקים אינם רוצים בהחזרת הילד וכל זעקת הרחמנות אינה אלא אמתלה; רוצים שהעלמתו תמשך כדי שאפשר יהיה להעמיק יותר את השנאה, כדי להכתים את כל היהודים הדתיים , כדי לחזק עוד יותר את הפסיכוזה המורעלת שאחזה בהמונים..." (יצחק מאיר לוין, אגודת ישראל)

פרשת יוסל'ה שוחמאכר (ראו לעיל חלק ראשון) העלתה על פני השטח את השסע בין דתיים לחילונים בישראל.

הפרשה עוררה רגשות עזים בציבור. הרחקת ילד ממשפחתו על ידי סבו וקבוצה דתית קנאית (שבלטה בהתנגדותה למדינה) גרמו לגילויי איבה כלפי הציבור הדתי ובעיקר נגד הציבור החרדי, שנתפס כאחראי לחטיפה.

עיון בעיתוני התקופה מגלה טפח מרגשות הציבור באותם הימים. העיתונאי ק. שבתאי (שבתאי קשב-קלוגמן 1898- 1992) תיאר בטורו בעיתון "דבר" את האווירה הציבורית כ"שעריה של היסטריה המונית" (25.5.1962). הוא סיפר על נהג אוטובוס שסירב למכור כרטיס נסיעה לנוסע חרדי שביקש להגיע למושב קוממיות (שם הוסתר יוסל'ה שוחמאכר חלק מן הזמן), מיילדת שאמרה ליולדת מאותו המושב לצעוק – כפי שאמו של יוסל'ה זועקת, דיבורים שנשמעו על חטיפה אפשרית של ילדו של עסקן דתי חשוב (אין רמז בכתוב על מי מדובר) כתגובה ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. שבתאי מתאר אבדן כל קנה מידה בציבור היוצר "עיסה שחורה אחת, שאין לה אחיזה במציאות" מכל הציבור החרדי.

לעומתו, קבע שמואל שניצר מעיתון "מעריב" כי התגובה הסלחנית והאטית של חוגים דתיים שונים לחטיפתו והרחקתו של הילד ממשפחתו גרמה נזק חמור לתדמית של הציבור הדתי בישראל משום שהרעש בפרשה אינו בא מקבוצת מסיתים רעשנית אלא מזעזוע נרחב בציבור הכללי, שאינו בהכרח אנטי דתי ואף מגלה יחס אוהד בדרך כלל לדת.

המחלוקות בין חילונים לדתיים שליוו את פרשת יוסל'ה עלו על פני השטח באופן בולט בדיון בכנסת ב-3 באפריל 1962. (תיק כ 128/06). בעוד הדיון נפתח בביקורת על המשטרה על אזלת ידה (לכאורה) במציאתו של  יוסל'ה ומשם החלו דוברים שונים לתקוף את האישור ההלכתי שנתנו רבנים שונים (בעיקר הרב פראנק, רבה הראשי של ירושלים) והתמיכה מצדם של חוגים דתיים שונים להרחקת הילד מהוריו.

בעוד נציגי המפלגות החילוניות קראו למעשה למניעת קרע באוכלוסייה ואם הושיטו אצבע מאשימה היא כוונה כלפי החוגים הקיצוניים (נטורי קרתא וחסידות סאטמר), הרי שנציגי המפלגות הדתיות – מפד"ל, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל -  הגיבו בהתגוננות וטענו כי כל הציבור הדתי בכללותו מואשם באחת בהיעלמותו של יוסל'ה, וכי זו עלילת דם של ממש.

אמה תלמי, חברת סיעת מפ"ם, שימשה גם כראש הוועד להשבת יוסל'ה שוחמאכר להוריו (הנה כרוז הוועד, הקורא לציבור לסייע בהשבת יוסל'ה להוריו – תיק ג6841/07). היא האשימה את המשטרה ברשלנות וביחס רך וסלחני כלפי החשודים בחטיפתו ובהעלמתו של הילד. אחר כך פנתה תלמי להתקפה על שר הדתות, זרח ורהפטיג על כך שקרא למעשה הסב (אי החזרת הילד להוריו) "קידוש השם" ודרשה כי הדין ימוצה עם החוטפים עד תום (בתגובה לקריאות להקלה בעונשם בתמורה להשבת הילד להוריו). (עמודים 1621 – 1633)

אמה תלמי (ויקיפדיה)

ברוך עוזיאל מן המפלגה הליברלית הציג את הפרשה כאיום על הלכידות הלאומית ומתכון למלחמת תרבות, שאסור להיגרר אליה. הוא קרא לא להיכנע לכפייה דתית ולא להתפשר עם הגורמים הקיצוניים בחברה הדתית, השוללים את קיומה של המדינה. (עמודים 1634 – 1642)

ברוך עוזיאל (ויקיפדיה)

מרדכי ביבי מאחדות העבודה האשים את הכפייה הדתית בחטיפתו של יוסל'ה. הוא הזהיר את אותם חוגים קיצוניים כי לא תצלח דרכם וכי "הם דואגים בשל המשך שקיעת הקלריקליזם בארץ ובעולם" ועל כן פועלים בצורה של כפייה ואלימות. (עמודים 1678 – 1685)

מרדכי ביבי (אתר הכנסת)

אהרון יעקב גרינברג מהמפד"ל קרא שלא להשתמש בפרשה ככלי ניגוח נגד הציבור הדתי. הוא הציע לתת חנינה לכל המעורבים בנושא, כדי לקדם את החזרת הילד עד תאריך מסוים ואם לא יושב, לחוקק חוק מיוחד לפרשיה שמטיל עונשים חמורים במיוחד נגד הפושעים. הוא הביע חשש מקרע בתוך האוכלוסייה ותיאר אווירה ציבורית של הסתה נגד יהודים דתיים (ואף השווה את הפרשה למשפט בייליס ב 1913). (עמודים 1668 – 1672)

יעקב גרינברג (ויקיפדיה)

יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל טען כי אצבע מאשימה מכוונת כלפי הציבור הדתי בכללותו ודומה לעלילות האנטישמיות הקלאסיות שהפכו את כל היהודים אשמים בפשע של יחיד. הוא הדף האשמות על שתיקת היהדות הדתית בטענה כי היא התרגלה לשתוק בעת שהעבירו ילדים על דתם (כהגדרתו) בקום המדינה ע"י המוסדות החילוניים. הוא שאל מדוע המפלגות החילוניות שתקו שהכריחו ילדים לעזוב את הדת. לוין קרא להפסיק את ההסתה לפני שיהיה מאוחר מידי. (עמודים 1691 – 1698)

יצחק מאיר לוין (ויקיפדיה)

יעקב כץ מפועלי אגודת ישראל קרא לטהר את האווירה ההופכת כל יהודי דתי באשר הוא לאשם בהיעלמותו של יוסל'ה. האשמה הקולקטיבית הזו מזכירה אנטישמיות מהסוג הגרוע ביותר. כץ הזכיר למליאה כי בתחילה היללו את הסבא של יוסל'ה על עמידתו הגאה והבלתי מתפשרת בבריה"מ, ועל חששו מירידת נכדו לחו"ל. (מזכיר את מאמרו של א.ש. שטיין מעיתון "דבר" בנושא). הוא קרא לחון את המעורבים כדי להקל על השבת הילד. (עמודים 1702 – 1708)

יעקב כץ (ויקיפדיה)

מרדכי נורוק מהמפד"ל קרא להפסיק את ההסתה נגד הציבור הדתי בגלל סכסוך משפחתי שיצא מכלל שליטה. הוא שאל היכן היו כל החילונים המבקרים את הציבור הדתי כעת, כאשר כפו על ילדים לעזוב את הדת במוסדות חילוניים? והעלה את ההשערה כי כל הגל הזה נועד להסב את תשומת הלב בציבור מבעיות כלכליות, כפי שהייתה ההסתה האנטישמית באירופה בעבר. (עמודים 1718 – 1726)

מרדכי נורוק (ויקיפדיה)

האם הדיון משקף את הלך הרוח ששרר במדינה באותם הימים? דומה שהן העיתונות והן הפוליטיקאים שיקפו בצורה מסוימת את הדעות בציבור. מעניין לציין כי הפרשיה העלתה מן האוב את רגשי הטינה העזים של הציבור הדתי על החינוך במחנות העולים והמעברות לאחר קום המדינה, שנתפס בעיניהם כהעברה על הדת של רבים מילדי העולים בידי זרמי החינוך החילוניים.

המתיחות בין דתיים לחילוניים עלתה גם ב ישיבת הממשלה ב 25.2.1962. רה"מ דוד בן גוריון אמר על פרשית יוסל'ה ..."אני רק רוצה להגיד לחברינו מהמפלגה הדתית לאומית שזוהי חרפה לאנשי הדת בישראל – התנהגות זו של הרבנים". אמרה זו גררה תגובות מצדם של שר הסעד יוסף בורג ושר הדתות זרח ורהפטיג מסיעת המפד"ל. הם קבלו על כך שעל סיעתם מוטלת האחריות למעשיהם של חוגים דתיים קנאים שאינם מקבלים את מרותה של ממשלת ישראל ובוודאי שלא את מרותה של המפד"ל. מדוע המפד"ל נתפסה כאחראית לדעותיהם ולהתנהגותם של הרבנים? תהו השניים (בורג אף ציין כי לאור האשמה שמופנית אל מפלגתו: "אם זה כך, הרי אמת כל מה שאומרים האנטישמים").

הפרשה העלתה נושא נוסף: היחס אל הזרמים החרדים הקנאים, שהתנגדו לקיומה של המדינה. כיצד על המדינה להסכין לקיומם של ארגונים המתנגדים לקיומה של המדינה, אך אינם בדלניים או חבלנים המעוניינים לפגוע ממש בקיומה של המדינה? האם הם איום ממש על קיומה של המדינה או שמא קול מתנגד, אחד מני רבים, שדמוקרטיה יכולה וצריכה להכיל? איך נוהגים ביהודים אחרים, מתנגדים קבועים של התנועה הציונית ומדינת ישראל?

על פי דן פהטר, כתב העיתון "דבר" (יולי 1962)  "גורמים בשירותי הביטחון" טענו כי זרמים שונים ביהדות החרדית כגון נטורי קרתא וחסידות סאטמר, פעלו בפרשת שוחמאכר מתוך רצון "להביך את המדינה ולהציגה באור גרוע". על הטענות האלו חזר במידה רבה ראש שירותי הביטחון איסר הראל בישיבת הממשלה  ב-8 ביולי 1962. הראל הציג מערכת מסועפת ומאורגנת של מאות חרדים שהשתתפו בפעולת ההעלמה וההסתרה של יוסל'ה ולמעשה תיאר מערכת חתרנית שלמה הפועלת נגד המדינה. תיאורו של הראל לא עבר בשקט. הוא עמד תחת מתקפה של שרי המפד"ל, שראו בתיאוריו ביקורת ישירה כלפי כל הציבור הדתי, ללא התחשבות ואבחנה (לדעתם) בזרמים השונים בציבור הדתי (חילופי הדברים מופיעים בפרוטוקול של ישיבת הממשלה מז/תשכ"ב, 8.7.1962).. בישיבה התגלה ממד נוסף, פחות מוכר של המבצע למציאתו של יוסל'ה. הראל תיאר מערכת שפעלה נגד מאמצי המוסד להוציא יהודים ממרוקו (מבצע "יכין" שהיה אז בעיצומו) וחיבלה בחשאיות הפעולה וסיכנה חיי יהודים וסוכנים ישראלים במרוקו. הראל תיאר את הקבוצה שפעלה במרוקו כ"...אותה קבוצה, בה כמה אנשים הקשורים גם בעניין הסתרת הילד, עסקה בפעולה מסוג זה בתוך מרוקו...לאחר חקירה ראשונה אני יכול להגיד, שהאנשים האחראים לפעולה זו הם אותם חוגים".(פרוטוקול 8.7.1962, עמודים 11 - 12)

איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון (ויקיפדיה)

מעניין לציין, שבסיום הפגישה ציין הראל כי המבט שלו על שני מחנות, דתי, שאינו מעוניין להחזיר את הילד, וחילוני המעוניין להחזיר אותו להוריו, נוצר אצלו במהלך החיפושים והתחושה כי המוסד אינו מקבל סיוע מגורמים דתיים, כולל דתיים לאומיים, למציאת הילד והשבתו הביתה.

תכנית הביטחון של דוד בן-גוריון, 12 ביולי 1949

משמאל לימין: דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל יגאל ידין והמזכיר הצבאי נחמיה ארגוב, 5 באוקטובר 1950, ארכיון המדינה

 

בימים אלה פרסם הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט את המסמך "אסטרטגיית צה"ל" המגדיר את תורת הביטחון המעודכנת של צה"ל. בעקבות זאת אנו מציגים את התכנית שגיבש ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון עם תום מלחמת העצמאות ובעת שנחתמו הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב.

בן-גוריון ביקש להתוות לצה"ל את ארגונו ואת דרך פעילותו בימים שבהם כבר תמה המלחמה – אך יש להיערך לקראת מלחמה נוספת אם תבוא ובה בעת להתמודד עם קליטת העלייה ההמונית, בניית הארץ וההתיישבות.

ב-19 ביוני 1949 רשם ביומנו: "החלטתי בלבי להסתלק מאחרי הצהריים מכל עבודה, עד שאברר לעצמי מה הכרחי ומה אפשרי, ואגיש הצעה לממשלה". ב-12 ביולי הגיש בן-גוריון לחברי הממשלה מכתב בו הדגיש את הצורך בבניית התעשייה, החקלאות, הספנות והתחבורה האווירית והיבשתית. צרכים אלה מחייבים "קימוצים אכזריים בתקציב הצבאי". אך עם זאת יש להשאיר מינימום שיספיק "לבל עורר יצר הרע בקרב שכנינו להתנפל עלינו". בהמשך פירט בן-גוריון את היקף הכוחות המינימלי.

הממשלה דנה במכתב ב-12 וב-15 ביולי. בישיבה השנייה אושרה תכנית הראורגניזציה של צה"ל לפי הצעתו של בן-גוריון.

המכתב של בן-גוריון לחברי הממשלה התפרסם בכרך ההנצחה לראש הממשלה דוד בן-גוריון שיצא מטעם ארכיון המדינה. מקור המכתב בארכיון דוד בן-גוריון בשדה בוקר. את המסמך של איזנקוט ניתן לקרוא כאן.
 

חשיפה מיוחדת - "מפסיקים לירות ומתחילים לדבר" - 45 שנים לקבלת תכנית רוג'רס ולסיום מלחמת ההתשה - חלק א'

בתחילת חודש מרס 1969 הודיע נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר, כי הוא מפר את הסכם הפסקת האש בין ישראל ומצרים שנחתם לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967. בכך ניתן האות לפתיחת מלחמת ההתשה, במסגרתה נרשמו תקריות אש מרובות ונמשכות בין צבאות מצרים וישראל, לצד תקריות נוספות בגבולות ישראל עם ירדן וסוריה. בין המבצעים הגדולים שנערכו בחזית הסורית בהקשר זה נמנה "קיתון 10" - שהניע פשיטה משוריינת על מוצבי קו ראשון במרכז רמת הגולן  ביוני 1970 (ראו פרסום בארכיון צה"ל).

ההסלמה בגבול המצרי לא התרחשה באחת. היא צברה לאורך הזמן אירועים אלימים ונפגעים ואלו גברו והולידו הרעה במצב הביטחוני. בשלב מוקדם יותר, לאחר מלחמת ששת הימים, בחודש דצמבר 1967 עוד נצפו החיילים המצרים בעת דייג אל מול חיילי צה"ל מעברה השני של התעלה. הם הופיעו ללא חימוש (לצפייה). שנה וחצי מאוחר יותר התלווה שר הביטחון משה דיין לסיור מפקדים ובראשו הרמטכ"ל בגזרת התעלה. בכך ביקש לעמוד מקרוב על שינוי המציאות (לצפייה).

במהלך מלחמת ההתשה איבדה ישראל בגזרה המצרית למעלה מ-300 חיילים. בצד המצרי עמד מניין ההרוגים על כ-10,000 חיילים. כמו כן הושלמה החרבתן של ערי התעלה המצריות (שנפגעו לראשונה לאחר הטבעת המשחתת "אילת" באוקטובר 1967) ומאות אלפי מצרים נאלצו לנטוש אותן.

על מנת לתקף מחדש את הפסקת האש, נוסדו מספר ערוצים דיפלומטיים בין לאומיים. בתוך כך נודעו שתי תכניות מרכזיות- זו שנוהלה בחסות האו"ם ובשליחות ד"ר גונאר יארינג, וכן תכניתו של מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס שנערכה בשני סבבים. המהלך הראשון אותו הפעיל רוג'רס נערך בחודש דצמבר 1969, בעיצומה של המלחמה. במסגרתו נדרשה ישראל לסגת לקו הגבול הבינ"ל בינה לבין מצרים. הממשלה החליטה לדבוק בהחלטתה מ-31 באוקטובר 1968- לשמור על קשר יבשתי בין ישראל לשארם א-שייח ולדחות את ההצעה. מצרים פעלה באופן דומה מסיבותיה. כחצי שנה לאחר מכן נעשה ניסיון נוסף, ניסיון שצלח, במיוחד עקב התערבותו הישירה של נשיא ארצות הברית שריכך מעט את היוזמה המקורית בכל הקשור לסעיפי חובת הנסיגה הישראלית ללא תנאי ושיבת הפליטים ובכך הכיר גם בדרישות ישראל.

במלאת 45 שנים לקבלת היוזמה השנייה על ידי ממשלת ישראל, מפרסם ארכיון המדינה מקבץ תעודות נרחב הכולל פרסום ראשוני של ישיבות הממשלה שליוו את תהליכי קבלת ההחלטות עד לפרישת שרי גח"ל ולהיענות ליוזמה המדינית להפסקת האש. בנוסף, יוצגו לראשונה מסמכים שנאספו בספרייה הנשיאותית על שם ניקסון שנוגעים לעניין. לפרסום יצורפו תמונות כמו גם סרטי וידאו מאוספי הארכיון שמתפרסמים לראשונה, על תעלת סואץ ועל מלחמת ההתשה.

הפרסום מורכב משני חלקים: החלק הראשון להלן. למעבר לחלק השני.

הממשל האמריקני יוצא ביוזמה מדינית חדשה

ב-19 ביוני 1970 הגיש שגריר ארצות הברית בישראל וולוורת ברבור, את תכנית רוג'רס השנייה לראש הממשלה גולדה מאיר בנוכחות שר החוץ אבן ופקידים בכירים. במקביל נפגש רוג'רס עם השגריר הישראלי בארצות הברית יצחק רבין והציג גם לו את התכנית.

את ישיבת הממשלה שנערכה ב-21 ביוני פתחה גולדה: "ישנה התפתחות רצינית ואולי אפילו חמורה בינינו ובין האמריקאים, ואין דרך אחרת מאשר להביא את זה לממשלה כולה". היא העבירה את רשות הדיבור לשר החוץ אבא אבן שדיווח על ההתפתחויות האחרונות: בתחילה הציג את התכנית, במסגרתה הובעה דאגה שהלחצים הכבדים של מלחמת ההתשה עלולים להביא את מצרים וירדן לנסיגה מהחלטה 242. בעקבות זאת, עלולות שורה של מדינות מתונות: לבנון, סעודיה, כוויית, מרוקו ותוניסיה להקצין את עמדתן. ארצות הברית פנתה לברית המועצות והעמידה אותה על החומרה שבה היא רואה את פעילותה במצרים, המסכנת את ביטחונה ואת קיומה של ישראל. מן התכנית עלו מספר עקרונות מנחים: האינטרס של ארצות הברית הוא להגן על מדינות ערב המתונות. יש צורך באסטרטגיה מדינית ולא רק צבאית כדי להתמודד עם האיום הסובייטי. חיוני להגיע לדו-שיח אמיתי בין הצדדים היריבים במזרח התיכון. על מצרים להסכים לדו-קיום בשלום עם ישראל ועל ישראל להסכים לעקרון הנסיגה משטחים – שתיהן לפי החלטת האו"ם 242. 

האמריקנים מצאו היבטים חיוביים בכמה התבטאויות אחרונות של נאצר והסובייטים שהיה בהן כדי ללמוד על נכונותם להתקדם לשלום. לכן, הוחלט בממשל לפנות במקביל אל נאצר ואל חוסיין כדי שיסכימו גם הם להסמיך את יארינג לדווח בשמם למזכ"ל האו"ם כדלקמן:

א. הצדדים הסכימו לקבל את החלטה 242 על כל חלקיה. הם ממנים נציגים לדיונים תחת חסותו.

ב. מטרת הדיונים היא להשיג הסכם לשלום צודק ובר קיימא שיכלול הכרה של מצרים ושל ירדן בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית והמדינית של ישראל ונסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה ב-1967.

ג. כדי לאפשר את השגת ההסכם הצדדים יכריזו על הפסקת אש מ-1 ביולי לפחות עד 1 באוקטובר.

בהמשך הישיבה עדכן אבן כי הפסקת האש תכלול את שמירת הסטטוס קוו בחזית התעלה והימנעות מפתיחה באש ומהסתננויות. לדברי האמריקנים, הוסיף, אם מצרים תגיב בחיוב ליוזמה יהיה גם על ישראל להגיב בחיוב ולהסכים לשלום בגבולותיה כפי שהיו בשנים 1967-1949. כדי שלא להכשיל את המהלך התבקשה ישראל שלא להגיב ליוזמה עד לבדיקת העמדה הערבית. התכנית עסקה גם בפרק הביטחוני ופירטה אמצעי נשק שאספקתם תימשך, אולם אספקתם של מטוסים הוגבלה: שלושה מטוסי פנטום ימסרו ביולי ושלושה באוגוסט. המשלוח המתוכנן של שישה פנטומים ב-1971 לא ייפגע. כפיצוי לשחיקה באוויר הצפויה בעתיד יועדו 18 פנטומים נוספים ו-16 סקייהוקים, שיהיו מוכנים לשיגור לישראל בספטמבר 1970 ויגיעו בקצב של ארבעה סקייהוקים וארבעה-חמישה פנטומים בחודש בארבעת החודשים האחרונים של השנה "אלא אם משלוחים אלה בזמן הזה יהיו עשויים לסכן משא ומתן כלשהו שיתפתח בין הצדדים". כמו כן הביעו האמריקנים תקווה שישראל תימנע מחדירות לעומק מצרים. בעניין אספקת המטוסים חשוב להדגיש שארצות הברית השתתפה במלחמת וייטנאם באותה העת והייתה זקוקה בעצמה למטוסי קרב, גורם שהיה בו כדי לעכב משלוחים למדינות אחרות.

הממשלה קיימה דיון ארוך בנושא, ובסופו החליטה פה אחד לקבל את הצעת השר ישראל גלילי ולאמץ את התשובה השלילית שהשיבה גולדה לברבור ב-19 ביוני. עוד הוחלט כי הודעה פומבית על כך תפורסם אך ורק לאחר שהממשל יפרסם הודעה משלו [תעודה 1].

גולדה בביקור בבית הלבן, 25/6/1969

 מקדמים פניה הנשיא ניקסון ורעייתו ומזכיר המדינה רוג'רס.

צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

בדיון הבא בממשלה ב-25 ביוני טענה גולדה: "אני יודעת במה יש לי להיאחז כלפי דעת הקהל: זה [עצירת אספקת] נשק, זו הפסקת אש שהיא מלכודת לישראל. את שני הדברים האלה כל אדם שאינו שונא ישראל מקבל ומבין". עם זאת היא לא הייתה בטוחה שאכן יש להשיב כעת על השדר ששלח הנשיא ריצ'רד ניקסון ב-20 לחודש. בסופו של דבר הציעה גולדה לממשלה לעכב את מסירת התגובה עד שיתקיים דיון נוסף בהשתתפות השגריר רבין ותפורסם הודעתו של רוג'רס, וזה נוסח החלטת הממשלה שהתקבל:

א. בישיבה שלא מן המניין קיימה היום הממשלה דיון מדיני והחליטה להזמין את שגריר ישראל בוושינגטון להתייעצויות.

ב. ראש הממשלה תמסור ביום ב', כ"ה בסיוון תש"ל (29.6.1970) הודעה מדינית בכנסת.

ג. ליפות את כוחה של ראש הממשלה להחליט אם למסור הודעת ביניים נוספת לשגריר ארצות הברית [תעודה 2].

באותו יום, ה-25 ביוני, פרסם מזכיר המדינה רוג'רס הודעה רשמית בזו הלשון: "לנוכח ההתרחשויות המדאיגות במזרח התיכון החליט הנשיא ניקסון ב-29 באפריל לערוך סקירה מדוקדקת של כל ההיבטים המדיניים והצבאיים של בעיה זאת. הסקירה הושלמה, ובעקבותיה מתחילה ארצות הברית ביוזמה מדינית שמטרתה להפסיק את הירי ולהתחיל בשיחות בחסות יארינג בהתאם להחלטות מועצת הביטחון. לטובת העניין אין זה רצוי לגלות כעת את פרטי היוזמה ולדון בפומבי בסיוע הצבאי לישראל" [תעודה 3]. מיד לאחר מכן השיב על שאלות העיתונאים [תעודה 4].

לצפייה בתיאור המלחמה בגבולות מחודש יוני 1970.

ב-28 ביוני שבה הממשלה לדון בעניין, הפעם בהשתתפותו של רבין. רבין הזהיר שאל לה לראש הממשלה לשלוח לנשיא תשובה שלילית פורמלית שעלולה להביא ל"פיצוץ". די בכך שהנשיא יודע את עמדתה השלילית של ישראל מהדיווחים של ברבור על שיחתו עם גולדה ושל רוג'רס על שיחתו אתו, עם רבין. בגין התנגד בתוקף ליוזמה האמריקנית שתחזיר את ישראל לגבולות 4 ביוני 1967 ואמר: "מספיק אם אזכיר את דברי שר החוץ שאמר בשעתו: כשאני מתבונן במפה של ה-4 ביוני 1967, אני רואה לנגד עיניי אושוויץ". שרים אחרים, בהם שם טוב וקול, הביעו עמדות נוספות. גלילי שלל מכול וכול את התכנית האמריקנית אך הדגיש שאין לפרסם את ההתנגדות הישראלית אלא להעבירה בחשאי לניקסון. משה דיין הביע חשש שהתכנית האמריקנית תביא להחזרת הפליטים אל תוך מדינת ישראל ודרש בתוקף להשיב לניקסון בשלילה. לבסוף החליטה גולדה לדחות לחלוטין את היוזמה האמריקנית כפי שדחתה כל תכנית שהתבססה על הפירוש ל-242 כקריאה לנסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה. היא שללה את דברי המערערים מבית, נחום גולדמן ומרדכי בנטוב, על מדיניות הממשלה ואף העלתה זיכרונות מהמאבק בשר החוץ הבריטי ארנסט בווין לאחר מלחמת העולם השנייה. הממשלה החליטה לאשרר שנית שראש הממשלה תמסור הודעה בכנסת. כמו כן הוחלט ברוב של שמונה נגד חמישה שלאחר מכן יתקיים דיון ובו תצגנה סיעות הבית את עמדותיהן [תעודה 5].

למחרת הודיעה גולדה בכנסת כי האמריקנים הגישו לישראל "יוזמה מדינית". ישראל דנה על פרטיה עם הממשל האמריקני ולכן היא לא תפרט את תוכנה. כמו כן שללה גולדה את מדיניותו של נאצר כפי שביטא אותה בנאומו בבנגזי ב-25 ביוני – וכלל דרישה לנסיגה ישראלית מלאה והתנגדות "לוותר על זכויות העם הפלשתינאי בארצו ובמולדתו פלסטין". גולדה דחתה על הסף את הרעיון לכונן הפסקת אש זמנית ומוגבלת וסיכמה את הדיון באמרה: "הדבר היחיד שמונע עדיין את הגשמת השלום הוא היעדר נכונות לשים קץ למלחמה ולעשות שלום עם מדינה יהודית ריבונית" [תעודה 6].

בסוף חודש יוני התריע ראש אמ"ן האלוף אהרון יריב שמצרים וברית המועצות לא ידחו את התכנית האמריקנית. מכאן הוסק שהפעם הערבים לא יסייעו להכשלת התכנית כי שעשו לתכנית רוג'רס הראשונה.

ב-1 ביולי שלחה גולדה לניקסון מכתב ובו שללה במפורש את היוזמה האמריקנית. היא ציינה כי לפי בקשתו היא לא אמרה זאת בפומבי בדיון בכנסת. עוד הוסיפה שביומיים האחרונים החלו הסובייטים לפרוס סוללות אס. איי 2 ואס. איי. 3 בגזרת תעלת סואץ [תעודה 7 באנגלית, תעודה 7א בתרגום]. המכתב נמסר במקביל בוושינגטון על ידי רבין לג'וזף סיסקו (עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון), ובתל אביב על ידי גולדה לשגריר ברבור. המסר נקלט גם בממשל האמריקני. בסיכום נוסף שהועבר לראש המועצה לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר נכתב כי "למרות שגולדה הגיבה בחיוב לבקשת הנשיא שלא לתת פומבי לדברים, ניכר כי עמדתה כמו גם עמדת ממשלתה מביעים התנגדות מוחלטת להצעותינו" [תעודה 8].

גולדה בשיחה עם השגריר ברבור, 30/7/1971.
נוכחים עוזר מזכיר המדינה סיסקו, שר החוץ אבן והשגריר רבין.
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית  

הפגישה בתל אביב עם ברבור נקבעה בהתראה של חצי שעה. אל גולדה התלוו הרמטכ"ל בר-לב וראש אמ"ן יריב, אשר סקרו באוזני ברבור את המצב בתעלת סואץ. בר-לב דיווח שהסובייטים קידמו 11-8 "מערכות" (סוללות) אס. איי. 2  למרחק של כ-25 קילומטרים מהתעלה ו"מערכת" אחת מדגם אס. איי. 3 למרחק של כ-35 קילומטרים מהתעלה (לפי הדיווח האמריקני טען בר-לב שנפרסו שתי סוללות אס. איי 2 וסוללת אס. איי. 3 אחת). בכל סוללה יש כמה חיילים סובייטים. חיל האוויר תקף סוללות אחדות, ובמהלך התקיפה איבד שני פנטומים בתוך שעה. קצין בצבא הסובייטי נפצע פצעים קשים. ראש הממשלה טענה שלנוכח מצב זה חשוב שארצות הברית תספק לישראל במהרה מטוסים וציוד אלקטרוני נוסף ויריב פירט את הרכב הציוד האלקטרוני הנדרש [תעודה 9]. ברבור עצמו העביר את סיכום המפגש לרוג'רס ומסר כי השיב לגולדה שאינו מוסמך לספק מענה ובוודאי יעביר את המסרים לוושינגטון [תעודה 10].

ב-3 ביולי דיווח רבין שקיסינג'ר, התקשר אליו ודיווח לו שבמענה למכתבה של גולדה החליט ניקסון לספק מיד את הציוד האלקטרוני הנדרש. גם מטוסים יישלחו בקצב מהיר יותר בשל אבדות חיל האוויר הישראלי. עם זאת לא היו בידי קיסינג'ר הרשימות המעודכנות של צורכי ישראל. כמו כן הציע רבין לשלוח לוושינגטון נציג של חיל האוויר [תעודה 11].

ב-5 ביולי, העביר מנהל לשכת ראש הממשלה שמחה דיניץ מסר אל רבין בו הוא מבקש את עזרתו הדחופה בקיום שיחה בין ראש הממשלה והנשיא, כדי ליצור הרתעה אצל הרוסים ממהלכיהם בשטח המצרי ולפני שיבססו עוד את אחיזתם שם. הוא הוסיף ותיאר ש"ראש הממשלה אינה חוששת מבחינה אישית לצאת למערכה שאין עמה סיכוי סביר להצלחה. ראייתנו את הדברים היא כה חמורה [...] שאין שיקולי יוקרה או מאמץ מהווים גורם. התייעץ עם מי שברצונך להתייעץ" [תעודה 13].

בלשכת ראש הממשלה שררה אווירה קשה לנוכח הידרדרות המצב בחזית המצרית. אחד החששות היה שהעימות הצבאי יביא להתנגשות בין ישראל לברית המועצות, וזו תפעל במלוא עוצמתה נגד ישראל. בקרב מקבלי ההחלטות בישראל שררה התפיסה שצה"ל נבנה להילחם במדינות ערב ואינו ערוך למלחמה בברית המועצות. במקרה כזה לא היה ברור להם כיצד תפעל ארצות הברית. לפיכך ביקש דיניץ מרבין לגשש אצל קיסינג'ר אם אפשר שגולדה תפגוש את ניקסון. רבין אכן נפגש עם קיסינג'ר והתרשם שאינו מתלהב ממפגש כזה [תעודה 14]. רבין המשיך לדון עם סיסקו וקיסינג'ר לגבי ביקורה של גולדה בארצות הברית. הוברר לו שיש אפשרות לביקור אולם רק בספטמבר, ובלבד שהביקור לא יוקדש אך ורק לבקשות ישראל לרכש [תעודה 15].

נושא המפגש בין השניים עלה שנית לדיון גם שבוע לאחר מכן ב-12 ביולי, בישיבת הממשלה, בה הציע שר התעשייה והמסחר יוסף ספיר, שכשם שנאצר נסע למוסקבה כך על גולדה לנסוע לוושינגטון ולהיפגש בארבע עיניים עם ניקסון. על כך השיבה גולדה שהרעיון מקובל עליה, אך יש להיזהר שלא להציע פגישה כזאת לפני שיהיה ביטחון שההצעה תיענה בחיוב. בנוסף, דוּוח בממשלה על הגברת אספקת הנשק האמריקני לישראל, או כפי שתיאר זאת אבן: "מהלך האספקה הוגבר בצורה שנותן מקום רק לפירוש אחד, שארצות הברית רוצה שנצליח במערכת הנוכחית ליד התעלה. שהרי על מנת לשבת ממזרח לתעלה בחיבוק ידיים אין צורך בכל הציוד שהם מחישים אלינו.." [תעודה 16].

באמצע חודש יולי ביקר בארץ נגיד הבנק המרכזי בארצות הברית (Federal Reserve), ד"ר ארתור ברנס, שהעביר מהנשיא שדר לראש הממשלה [תעודה 17]. גולדה השיבה לנשיא בהודאה על הבעת תמיכתו ודאגתו, וציינה "שעמנו חש שאינו ניצב רק מול העוינות הערבית אלא גם מול התערבות סובייטית גוברת. אך טבעי הדבר שיהיה בכך כדי לחשק אותנו. מילותיך ומעשייך חיוניות עבורנו. הם מחזקים ליבות ורוח בחורינו הנוטלים על עצמם את הסיכון הכרוך במאבק למען עמנו ומולדתנו. אני מאמינה שבכך הם מגנים על מטרות היקרות למי שמעריך את החירות והשלום בעולם" [תעודה 18].

בישיבת ממשלה שנערכה ב-19 ביולי מסר אבן סקירה מדינית קצרה. "אין התפתחויות חדשות", הכריז. "לפי כל הסימנים יזהרו מאוד הסובייטים לסרב סירוב מוחלט להצעה האמריקאית. עם זאת ודאי לא יקבלו את ההצעה כפי שהיא [...] יש סימנים נוספים לפיהם מצרים עלולה לרמוז על הסכמה להפסקת אש מוגבלת. אני חושב שזה עניין שיצור לנו את המצב העדין ביותר ובמיוחד בדעת הקהל העולמית שאינה מתעניינת הרבה בהבחנות הסמנטיות של החלטות מועצת הביטחון, אבל התרגלה למחשבה שהמשך הקרבות מקרב סכנה של עימות בינלאומי". עם סיום דבריו הוסיף: "יש לנו נקודות מחלוקת עם ארצות הברית. אבל אם יש לנו נקודה משותפת אחת, הרי היא שעלינו להישאר בקו התעלה עד לשלום [...] על מנת לשמר את מה שהם מכנים שמירת העליונות" [תעודה 19].

שר החוץ אבן מקדם את פני רוג'רס בנמל התעופה לוד, 6/5/1971

צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית

לצפייה ברשימת התעודות המורחבת.

למעבר לחלק השני.

חשיפה מיוחדת: "מפסיקים לירות ומתחילים לדבר" - 45 שנים לקבלת תכנית רוג'רס ולסיום מלחמת ההתשה - חלק ב'

הסלמה ביטחונית והכרעה מדינית

במקביל לפעילות המדינית נמשכה הלחימה מול מצרים. ב-22 ביולי קידמו הסובייטים טייסת מיג 21 אל שדה התעופה מנצורה, מרחק שבעים קילומטרים מתעלת סואץ, והחלו לפטרל באוויר לצד טייסת מצרית, במרחק של ארבעים קילומטרים מהתעלה. 

ב-23 ביולי התברר לממשלת ישראל שהפעם, בניגוד לאירועים קודמים בסכסוך הערבי-ישראלי, החליטו הערבים שלא לנקוט עמדה שלילית כלפי יזמות מדיניות. לרגל יום המהפכה שחל ביום זה, נשא נאצר נאום ובו הביע את הסכמתו לתכנית, אך עיוות חלק מפרטיה. הוא דילג על המשפט שחייב מינוי נציגים למשא ומתן וטען שהתכנית כוללת נסיגה "מהשטחים" ו"מכל השטחים" אף שהיא דרשה נסיגה "מִשְטחים", כמו החלטה 242. בכך הודיעה מצרים על קבלת תכנית רוג'רס מ-19 ביוני וירדן הצטרפה אליה לאחר שלושה ימים.  אף ברית המועצות הודיעה לארצות הברית על הסכמתה לתכנית.

ב-24 ביולי פנה נשיא ארצות הברית ניקסון בשדר אל ראש הממשלה גולדה וביקש ממנה לדון מחדש בתכנית רוג'רס ולהשיב עליה ב"הן" ברור. הוא העריך שמצרים תדרוש שישראל תשוב לגבולות 4 ביוני 1967 ותקיים במלואן את החלטת עצרת האו"ם מס' 194 סעיף III, הנותנת לפליטים הפלסטינים חופש בחירה אם לשוב לבתיהם בישראל או להסתפק בפיצוי כספי. ניקסון הבטיח שהממשל לא ילחץ על ישראל לקבל את עמדותיה של מצרים. העמדה האמריקנית היא שאת הגבולות יש לקבוע במשא ומתן בין הצדדים שיביא להסכם (agreement) שלום. כמו כן לא ילחץ הממשל על ישראל לקבל פתרון לבעיית הפליטים אשר יביא לפגיעה אנושה באופייה היהודי או יסכן את ביטחונה. אף חייל ישראלי לא ייסוג מהשטחים הכבושים עד שיושג הסכם שלום חוזי מחייב שישביע את רצונכם. ניקסון שב והדגיש את מחויבות ארצות הברית לקיומה ולביטחונה של ישראל [תעודה 20].

מזכיר המדינה רוג'רס בשמי שארם א-שייח בטיסה עם הרמטכ"ל 

בר לב במטוס אייר פורס 2  7/5/1971

צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

על מנת ללמוד עוד על עמדת האמריקנים, נפגש שגריר ישראל בארצות הברית רבין עם עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון סיסקו ובמענה לשאלותיו השיב סיסקו שארצות הברית תטיל וטו באו"ם על הצעת החלטה שתחייב נסיגה מלאה של ישראל ועל הצעת החלטה שתחייב הכנסת פליטים לישראל. הוא אף טען שארצות הברית מוכנה לומר מראש שבמקרה של שינוי בהיערכות המצרית בזמן הפסקת האש תוכל ישראל להפעיל את כוחותיה בברכת האמריקנים ובתמיכתם באמצעים.

בעקבות ההחלטה הערבית לענות בחיוב לתכנית האמריקנית ומכתבו של ניקסון מ-24 ביולי, קיימה הממשלה סדרה של חמש ישיבות: ב-26, 29, 30, ו-31 ביולי וב-4 באוגוסט, ובהן דנה בתכנית.

בינתיים חלה הסלמה אל מול הכוחות הרוסים. ב-25 ביולי שיגר טייס מיג 21 סובייטי טיל אל מטוס סקייהוק ישראלי ששב לשטח ישראל לאחר שפעל ממערב לתעלת סואץ. הסקייהוק נפגע מהטיל אך הצליח לנחות.

ישיבת הממשלה מה-29 ביולי עסקה בין השאר בהפסקת האש בגזרה הירדנית. דווח כי האמריקנים הסכימו לאשר לישראל להגיב על אש "חבלנים" (פדאיון) שיצא משטח ירדן. השרים ביקשו הבהרות, ושר החוץ אבן השיב: "התשובה שלהם היא, שאמריקה נותנת גושפנקא לפעולה נגד החבלנים. יחד עם זה הם מבקשים שניקח בחשבון את מצבו ואת עמדתו של חוסיין, לאמור: אם אתם מעוניינים באישור שלנו לפעולותיכם נגד הפדאינים, אישור זה יש לכם, אבל ישנו רמז שאם תפעלו נגד צבא ירדן, אנחנו האמריקאים איננו נותנים לכם בלנק צ'ק לזה" [תעודה 22]. באותו היום הוחלט גם לפעול נגד חיל האוויר הסובייטי.

למחרת ב-30 ביולי, התבצעה החלטה שהתקבלה ב-29 ביולי לפעול נגד המטוסים הסובייטיים במקרה של פעילות נגד כוחות ישראל, תחת השם "מבצע רימון 20". חיל האוויר ביצע כביכול טיסת צילום של רביעיית מיראז'ים, בליווי זוג פנטומים, לאורך מפרץ סואץ, וזוג נוסף של פנטומים ביים תקיפה באזור סוחנה שמדרום לעיר סואץ. דיין, שראה את תכנית המבצע מראש, דרש שפעולות אלה לא תתבצענה בעומק מצרים, גם אם יש ביכולתן לגרום לסובייטים שלא לשלוח את מטוסיהם לקרב.  אף על פי כן שלחו הסובייטים למעלה מעשרים מטוסי מיג 21 לתקוף את המטוסים הישראליים. אולם אז הצטרפו לקרב שתי רביעיות מטוסי מיראז', האחת הסתתרה בהרי סיני ממזרח למפרץ סואץ והשנייה המריאה מרפידים. יחידת לוחמה אלקטרונית של צה"ל הצליחה לשבש את מערכת התקשורת של המטוסים הסובייטיים ואף להטעות את הטייסים הסובייטים בפקודות סרק. בקרב האווירי הופלו בין ארבעה לחמישה מטוסי מיג 21 סובייטיים ושלושה מטייסיהם נהרגו. שעה לאחר הקרב העבירו הסובייטים את הטייסת שהוצבה במנצורה אל שדה התעופה בבני סוויף שבעומק מצרים, מדרום לקהיר. 

מטוס קרב ישראלי מסוג פנטום מוצג
ביום חיל האוויר, 11/6/1970
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

בתגובה לכך הטמינו הסובייטים בלילות מארבים של סוללות אס. איי 3 סמוך לתעלה. סוללות אלה הופעלו נגד מטוסי חיל האוויר שתקפו סוללות טילים גלויות, חלקן סוללות דמי, מערבה להן. בדרך זו הצליחו הסובייטים ב-3 באוגוסט להפיל מטוס פנטום ולפגוע בפנטום נוסף, אך הוא הצליח לבצע נחיתת חירום ברפידים. בסך הכול איבד חיל האוויר חמישה פנטומים מאז החלו הסובייטים להשתתף במערכה הצבאית.

לצפייה בקרבות אוויר בין ישראל ומצרים מחודש יולי 1969.

בדיון שנערך בממשלה לאחר הקרב ציין הרמטכל בר-לב בסקירה הבטחונית: "באשר לרוסים, מאחר להם זו פעם ראשונה להיות בקרב – הורגש בהחלט חוסר ניסיונם. ריכזנו כאן את מיטב הטייסים שלנו". אבן הדגיש שישראל לא תציין את מוצא הטייסים, ועל כך העיר בגין: "אנו נדאג שזה לא ייוודע, או שייוודע?". גולדה השיבה שיש צנזורה אבל "לא הייתי מוכנה להישבע שמחר או מחרתיים זה לא יהיה בעיתונות העולם. [...] יש כאן המוני עיתונאים וליד בניין זה עומד צבא של כל עיתונאי הטלוויזיות בעולם [...] אני מתארת לי שימצאו דרך להעביר את הידיעה. זה אינו יכול להישאר סוד". בגין השיב לה: "באתי על סיפוקי". ואכן, אף שישראל לא פרסמה את תוצאות הקרב (וכך עשו הסובייטים והמצרים), התפרסם הדבר בעיתון "דיילי אקספרס" הבריטי. 

במהלך הישיבה העלתה גולדה מתחושותיה האישיות בנוגע להחלטה המסתמנת בדבר היענות להצעה האמריקנית: "שאלתי היא – אלהים שלי: עם מי מנהלים אנו כאן קרבות? אני רוצה להודות, שבכאב לב הולכת אני לזה, ולא בשמחה, בשום פנים ואופן – לא! [...] עם מי הם לא יתקשרו ואיפה יש שטן שהם לא יהיו מוכנים להתקשר איתו? הכל נגד הקומץ הקטן הזה שנקרא עם ישראל במדינת ישראל. זו לא השמחה הגדולה ביותר לקבל זאת. אבל לי אלוהים לא הבטיח שבארץ הזו יהיו לי רק שמחות [...] ברגע הראשון ששמעתי [על הקרב], אמרתי: יופי. אבל אחר כך צריך לשאול: האם זהו? בזה זה נגמר? האם זה הקרב האחרון? לא הייתי רוצה לעשות זאת. אני מודה שלא." על כך השיב לה השר שלמה הלל: "כרגע יש מצב עובדתי שלהצעה הזו הסכימו הרוסים, הסכימו המצרים, הסכימו הירדנים, ואנחנו לא יכולים עוד לגעת בה. אנחנו נתונים במצב אסטרטגי לא נוח" [תעודה 25].

בפתח הדיון הרביעי, ב-31 ביולי, קרא השר בורג את החלטת הנהלת המפד"ל שתמכה בקבלת התכנית האמריקנית וקראה לגח"ל שלא לפרוש מהממשלה. לא בכדי פנתה המפד"ל אל גח"ל שכן מנהיג הרשימה, השר בגין, החל לפעול לפרישת גח"ל מהממשלה אם זו תקבל את תכנית רוג'רס.

השר גלילי הביא לממשלה הצעת החלטה שגיבש לאחר התייעצות מוקדמת עם שרים אחדים. הצעתו הייתה לקבל דווקא את יוזמתו של ניקסון (לא של רוג'רס) מ-24 ביולי תוך כדי דבקות בקווי היסוד של הממשלה "ולמנות בבוא השעה נציג לשיחות ללא תנאים מוקדמים בחסותו של השגריר יארינג, במסגרת החלטת מועצת הביטחון 242, במטרה להגיע בין הצדדים להסכם שלום חוזי ומחייב". כמו כן הציע להסכים להפסקת אש זמנית עם מצרים ולהקים ועדת שרים לניסוח המדויק של תשובת ישראל לארצות הברית. גולדה מנגד, הסתייגה מהתואר "זמנית" שנתן גלילי להפסקת האש.

בסופו של הדיון התקבלה (בתמיכת 17 קולות) החלטה שהתבססה על הצעתו של גלילי. בהחלטה הופיע סעיף מפורש השולל את תכניותיו הקודמות של רוג'רס ואת הדעות שהביע ב-19 ביוני 1970 בעניין הגבולות, הפליטים ומתכונת השלום. הצעתו החלופית של בגין להודיע שישראל דוחה את טיוטת מכתבו של יארינג למזכ"ל האו"ם קיבלה שישה קולות. בעקבות זאת יזם בגין במוסדות גח"ל החלטה לפרוש מהממשלה [תעודה 26].

עוד באותו היום העביר דיניץ שדר אל רבין, בבקשה לעדכן את האמריקנים על היענות כללית ליוזמת השלום האחרונה ולקדם תשובה רשמית ישראלית להפסקת אש זמנית. נמסר כי ועדת שרים מיוחדת תחליט על נוסח שאינו מתחייב לנסיגה אך מאשרר את היוזמה האמריקנית. הובהר כי "גם מחוץ לגח"ל מתעוררים אצלנו קשיים.." [תעודה 28].

ב-4 באוגוסט, לאחר סיום דיוניה של ועדת הניסוח שנבחרה ב-31 ביולי, והחלטת גח"ל לפרוש מהממשלה ובעוד הקרבות בדרום נמשכים, התכנסה הממשלה לדיון המכריע על הצעותיה של ארצות הברית. ששת שרי גח"ל הודיעו על התפטרותם, מנחם בגין הסביר את מניעי החלטתם וחלק לגולדה שבחים. הוא ציין את האווירה הטובה ששררה בישיבות הממשלה, ואמר: "עברנו יחד תקופה די ניכרת מתוך אמון הדדי". לפני שהגיש את מכתב ההתפטרות הוסיף: "היום כאשר אנחנו עוזבים את השולחן הזה, סביבו ישבנו למעלה משלוש שנים, אנו יודעים שאין איש סביבו השמח על הפרידה הזאת. אני יודע שכל חברי הממשלה, לרבות אלו שבשבתם פה אמרו שאולי ייטב לישראל, אם גח"ל יעזוב. היום יש בלבם צער כן. אנחנו ודאי לא רצינו בה. הדבר היה לפי הערכתי בלתי נמנע [...] אני מכל מקום עד תום חיי אחשוב את שלוש השנים הללו לאחד הפרקים היפים בחיי. אנחנו נעבור לאופוזיציה. אין זו מלאכה חדשה בשבילנו".

ממשלת הליכוד הלאומי עם הצגתה בבית הנשיא, 15/12/1969
אנשי גח"ל ובראשה מנחם בגין מהווים חלק מן הממשלה החדשה.
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

השר יוסף ספיר, אף הוא ממקימי גח"ל, הוסיף כי הצטרפו לממשלת הליכוד הלאומי ביוני 1967 ללא תנאי, להציל את המדינה מהסכנה שריחפה עליה. היום אין אנחנו נמצאים במצב הזה, ציין. הוא העלה את חשש חבריו שאנו מצויים בפתח סכנות חדשות ללא סוף פסוק שאין אחריו שלום. עזר ויצמן נשא דברים לפני התפטרותו: "אני מקווה שלא ארגיז בדברי בישיבה האחרונה של הממשלה שאני משתתף בה. זוהי ההזדמנות האחרונה שלי לומר זאת. לפי דעתי הפיתרון לטילים הוא אך ורק פיתרון אווירי. מי שיחפש פיתרון בארטילריה או איזה פיתרון אחר לא יפתור את הבעיה. לפי דעתי זחילת הטילים האלה לתעלה וכתוצאה מזה שיש מערך עורפי שלא הושמד יוצרים מצב חדש [...] אם לאחר שנה הגענו למה שהגענו, לאבדן חמישה פנטומים ולעובדה שיש להם ליד התעלה 4 או 5 סוללות כאלה, הרי זה לפי דעתי מפני שלא לקחנו קודם לכן את היעד העיקרי [...] ושלא כתשנו אותו עד הסוף". בדבריה נמנעה גולדה מלהתפלמס עם בגין ועם שרי סיעתו. היא שבה וציינה את העבודה המשותפת ואת יחסי האמון ששררו בין השרים למרות חילוקי הדעות. היא הביעה את צערה על ההתפטרות "בטרם עת". בתום דבריה עזבו שרי גח"ל את הישיבה.

בסיום הישיבה אמרה גולדה:"האמריקאים צריכים לדעת שאנחנו הולכים לזה בקושי, בספקות ובהתלבטויות. זה לא יזיק לשלום [...] האמת המלאה בעיני היא שאין אנחנו יוצאים לריקודים. אנחנו יוצאים למאבק מסובך ומקופל. מילא עם הערבים ומועצת הביטחון - איך שהוא. אבל אם הענין לא יתפוצץ מיד, נכון לנו עוד מאבק חמור עם ממשלת ארצות הברית על דברים שאיש מאתנו אינו מוכן לוותר", והוסיפה, "היות ובאמת דחינו כולנו את העקרונות של רוג'רס, ומי בטוח בזה שמחר לא תבוא רוג'רס ד' שתהא גרועה עוד יותר מכל מה שהיה קודם, תחת השפעה זו של 'stop shooting and begin talking', וכאשר רוג'רס talks מי יודע מה שייצא מפיו ! יש לנו קצת עוגן ביחסים עם הנשיא, אבל עם כל חיבתי אליו איני מוכנה לגלוש עליו את גורל ישראל, שהוא יציל. גם בהסברתנו, למען השם לא ליצור רושם בעם הרגשה של שמחה גדולה, שהנה התפטרנו מגח"ל".

רוג'רס מלווה ברמטכ"ל בר לב בנמל התעופה לוד
בשובם מסיור בשארם א-שייח. 6/5/1971
צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית

לאחר מכן קיבלה הממשלה פה אחד את הצעת ועדת הניסוח. לנוסח ההחלטה נוספו סעיפים שהדגישו את סיום התביעות ההדדיות של מצרים, ירדן וישראל, וכי נסיגת ישראל מִשְטחים שנכבשו ב-1967 תהיה אל גבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים [תעודה 29].

משם עברה גולדה להציג את עמדת הממשלה בכנסת, שקיימה דיון בנושא. בסיכום הדיון הציע חבר הכנסת ישראל קרגמן מהמערך שהכנסת תאשר את הודעת ראש הממשלה על החלטת הממשלה להיענות ליוזמת השלום האמריקנית. בניסיון להביך את הממשלה הציעה חברת הכנסת אסתר רזיאל-נאור מגח"ל כי "בשאיפה להשכנת שלום בר-קיימא על ידי כריתת חוזי שלום בין ישראל לבין מדינות ערב שיושגו במשא ומתן ישיר בין הצדדים – תוסיף הממשלה לפעול על פי קווי היסוד של תכניתה, שאושרו בכנסת". הצעתה נדחתה ברוב של 63 מול 30 תומכים ואילו הצעתו של קרגמן התקבלה ברוב של 66 מול 28 מתנגדים ו-9 נמנעים [תעודה 30].

ב-5 באוגוסט העביר רבין אל דיניץ את סיכום פגישתו עם קיסינג'ר. הוא הדגיש את התפנית בהיענות ליוזמת השלום האמריקנית שנבעה בראש ובראשונה ממכתבו האישי של ניקסון לגולדה. בלעדיה הייתה עלולה להיות תשובת ישראל שלילית. המענה החיובי, הוסיף, בא בידיעה ברורה שישראל מקבלת על עצמה סיכונים מדיניים וצבאיים גדולים, כלשונו. לבסוף ביקש להבהיר שישראל סקפטית ליכולת היוזמה להצליח ושישראל לא תקבל הצבת טילים סובייטיים לאורך התעלה. במקרה שכזה, תופר הפסקת האש [תעודה 31].

ב-8 באוגוסט נכנסה לתוקפה הפסקת האש באופן רשמי. בחסותה קידמו המצרים טילי קרקע אוויר לקרבת תעלת סואץ, ובכך הפרו את תנאיה, צעד שיהיו לו השלכות חמורות לעתיד. הוראות הצבא הגדירו להמשיך ולנהוג במשנה זהירות. חלק מן החיילים יצאו מן המעוזים, ויכלו לצפות במתרחש בשטח כפי שניתן לראות בסרטונים הבאים:

הפסקת האש 1 (13/8/1970), 

הפסקת האש 2 (20/8/1970).

לצפייה ברשימת התעודות המורחבת.

ימי מלחמת ההתשה לוו גם במחאה ציבורית וביקורת על מדיניות הממשלה. כאן בבלוג הארכיון סקרנו שני מאורעות מאביב 1970 בהקשר זה: מכתב השמיניסטים, והעלאת המחזה 'מלכת האמבטיה' בתיאטרון הקאמרי.

קובץ המסמכים המובא בפרסום זה הנו חלק מאוסף רחב יותר, העתיד לראות אור במסגרת ספר ההנצחה לראש הממשלה גולדה מאיר שנמצא בשלבי עריכה מתקדמים בימים אלו לקראת פרסומו לציבור הרחב.

45 שנים לקבלת הסכם רוג'רס וסיום מלחמת ההתשה בתעלת סואץ – ארכיון המדינה חושף לראשונה את ישיבות הממשלה לאישור ההסכם

ב-8 באוגוסט 1970 קיבלו ישראל ומצרים את הצעת האמריקנים להפסקת אש, ובכך באה לסיומה "מלחמת ההתשה" שהתנהלה משני עבריה של תעלת סואץ. מלחמה זו, שדומה שנדחקה מתודעת הציבור, התנהלה לסירוגין בחודשים מרס 1969 – אוגוסט 1970 וגבתה מישראל מחיר דמים כואב של מאות הרוגים ואלפי פצועים. המצרים שלמו באלפי הרוגים, בהרס קשה של הערים לאורך התעלה ובמחיר כלכלי כבד. בשנת 2002 נתקבלה החלטת ממשלה על הענקת אות מלחמת ההתשה למשרתים עד לתאריך הפסקת האש. 

אות מלחמת ההתשה / ויקיפדיה

45 שנים לאחר שנדמו הדי התותחים חושף ומפרסם ארכיון המדינה לראשונה את ישיבות הממשלה הדרמטיות שנערכו ביוני – אוגוסט 1970 בשאלה אם להיענות להצעתו של מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס להסכם. הייתה זו ממשלת אחדות לאומית ובה חברה גם סיעת גוש חרות ליברלים (גח"ל) בראשות השר מנחם בגין. תחילה דחו חברי הממשלה את ההצעה אך עם הזמן ובעקבות לחץ כבד של נשיא ארצות הברית ניקסון, הסכימה הממשלה לקבל נוסח קצת שונה של ההצעה. הסכמת הממשלה נתקלה בהתנגדות של שרי גח"ל וב-4 באוגוסט פרשו אלו מן הממשלה.

בפרסום מועלים תשעה פרוטוקולים של ישיבות הממשלה ולראשונה יוכלו החוקרים והמעיינים לקבל את התמונה המלאה של הפרשה - את התהליך שעברו שרי הממשלה – מהתנגדות להסכמה – ואת המחלוקות הקשות ששררו בישיבותיה.

בנוסף, יוצגו לראשונה מסמכים שנאספו בספרייה הנשיאותית על שם ניקסון שנוגעים לעניין, ומסמכים נוספים מארכיון המדינה. לפרסום יצורפו תמונות כמו גם סרטי וידאו מאוספי הארכיון שמתפרסמים לראשונה, על תעלת סואץ ועל מלחמת ההתשה.

מלחמת ההתשה, 23/1/1970
מסוק בהמתנה להטסת כוחות וציוד עם סיום המבצע באי שדואן.
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

הפרסום יעלה לאוויר ביום ראשון 9 באוגוסט בשני חלקים, והוא מסתיים בישיבת הממשלה ב-4 באוגוסט שבה נפרדה ראש הממשלה גולדה מאיר משרי גח"ל ואמרה: 'אני מודה ומתוודה שעם כניסתי לתפקיד אמנם לא כל כך האמנתי בזה, אבל רציתי שנזכה כולנו ליום של שלום, ואם לא – אז לפחות שאצליח כפי שהצליח אשכול המנוח לשמור על השותפות הזאת. אני מצטערת שלשלום לא הגענו. אני מאוד מצטערת שנפל בחלקי לעמוד בראש הממשלה שבכל זאת חלק ממנה פרש'.

למעבר לחלק הראשון.