"איפה יוסל'ה?" - 55 שנים לתחילתה של 'פרשת יוסל'ה שוחמכר'

חלק ראשון: החטיפה והשיבה הביתה

"הילד איננו, יש צו של בית המשפט העליון שאין בידינו לקיימו, יש סבל נורא של ההורים, שאין אנו יכולים לעזור להם במאומה, יש בעיה המסעירה את המדינה ומרבה מחלוקת וריב אחים. אינני צריך להרחיב את הדיבור, חברי הממשלה בתוך עמם הם יושבים ויודעים את הנעשה, אני חש זאת בתוך משרדי.

(גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה – פרוטוקול ישיבת הממשלה 24.6.62)

פרשת יוסל'ה שוחמאכר 
הסעירה את הציבור בישראל בראשית שנות השישים. במרכזה עמד הילד יוסל'ה שסבו החרדי, שהילד נמסר לאחריותו, סירב להחזירו להוריו בשל אורח חייהם החילוני. יוסל'ה הוסתר במקומות שונים בארץ ולאחר מכן הוברח אל מחוץ לישראל, עד שאותר על ידי "המוסד" והוחזר להוריו. הפרשה עוררה רגשות עזים בקרב הציבור בישראל והעלתה את הקריאה (ניתן לכנותה אפילו קריאת הקרב) שהופנתה כלפי הציבור הדתי בכללותו: "איפה יוסל'ה?". פרשת יוסל'ה שוחמאכר גרמה למתח רב בין הציבור החילוני לציבור הדתי בכלל והציבור החרדי בפרט (ראו הפרסום הבא שלנו, על הוויכוח בכנסת ובממשלה על יחסי חילונים ודתיים בעקבות הפרשה). 55 שנים לאחר תחילת הפרשה מציג ארכיון המדינה מבחר מסמכים מתוך אוספיו שעוסקים בהיבטיה השונים, ובהם מסמכים שנחשפים לראשונה.

א.    יוסל'ה מוסתר במקומות שונים בישראל ומוברח מחוץ לגבולותיה

יוסל'ה שוחמאכר יליד 1952 עלה ב-1957 לישראל מברית המועצות עם הוריו אידה ואלתר. בשל קשיים כלכליים מסרו אותו הוריו לסבו החרדי נחמן שטארקס מחסידי ברסלב בירושלים. לאחר זמן מה השתפר מצבם הכלכלי של ההורים, והם ביקשו להחזיר את הילד לביתם. אך הסב סרב משום שרצה לגדל את יוסל'ה כחרדי. בינואר 1960 הוצא יוסל'ה מהישיבה בראשון לציון שבה למד, ובפברואר 1960 הועבר מבית סבו למושב קוממיות. הוריו של יוסל'ה פנו לבית המשפט העליון בבקשה להשיבו אליהם. בית המשפט העליון הורה לסב להשיב את הילד להוריו עד ל-15.2.1960, אולם הסב סירב, גם לאחר שנכלא (ראו ארכיון המדינה, תיק ל 182/2), בטענה שבתו וחתנו רוצים לרדת לרוסיה שם עלול חינוכו הדתי של הילד להיפגע. מקוממיות הועבר הילד לבני ברק, שם שהה בבתים שונים עד סוף מרס 1960. כל אותו הזמן המשיכה משטרת ישראל לחפש את הילד (ראו להלן). בשלב זה החליטו חוגים חרדים להבריח את יוסל'ה מחוץ לגבולות ישראל.

בתחילת אפריל 1960, הגיעה לארץ רות בן דוד, גיורת צרפתייה (שמה המקורי היה מדליין פריי - Madeleine Ferraille) ששנים לאחר הפרשה נישאה לרב עמרם בלוי מנהיגם של "נטורי קרתא". בן דוד ניצלה את כישוריה האישיים ומיומנותה כסוכנת מחתרת ה"מאקי" במלחמת העולם השנייה וזייפה במיומנות בדרכונה את רישום השם של בנה מ-"Claude" לשם "Claudine". כך הערימה על אנשי ביקורת הגבולות (שניסו לאתר ילד שנחטף). יוסל'ה הוברח מישראל מחופש לילדה בשם קלודין ביוני 1960.

הפרשה הלכה וצברה עניין ציבורי. במרס 1960 פנה הסב נחמן שטרקס לנשיא המדינה יצחק בן צבי, וביקש שיקבלו לריאיון שבו יסביר את עמדתו בנוגע לנכדו. ראו: ארכיון המדינה תיק נ 9/1; כשעברו חודשים והילד לא חזר להוריו פנו גם אידה ואלתר שוחמכר לנשיא וביקשו כי ישפיע על הסב להשיב את בנם אליהם. ראו ארכיון המדינה, תיק נ 9/1)

ב.    חקירת המשטרה – דוחות התקדמות החקירה

משהתברר לשופטי בית המשפט העליון שלמרות פסיקתו מסרב הסב להחזיר את יוסל'ה להוריו, הם הורו למפכ"ל המשטרה: 'לנקוט בכל הצעדים כדי למצוא את הילד'(ראו ארכיון המדינה, תיק ל 182/2), להוציאו מידי המחזיקים בו ולמסרו להוריו'. המשטרה פתחה בחקירה מאומצת שכללה חקירות של אנשים רבים והפעלת מודיעים משטרתיים. בתחילה נודע לחוקרים כי הילד הוסתר אצל משפחת קוט במושב החרדי קוממיות ורב המושב, הרב בנימין מנדלסון נעצר עם אחרים (כתבה מעיתון"מעריב" 10/8/61). לאורך החקירה כתבו האחראים עליה דוחות על התקדמותה. במרס 1960 נכתב דוח מפורט ומרתק ובו תיאור השתלשלות הפרשה מראשיתה ותיאור אופיים ופעילותם של גיבוריה. בהמשך מתוארים בדוח ניסיונות שעשתה המשטרה להפעיל פוליטיקאים כדי לפשר בין הצדדים. עוד מתוארים היערכותה של המשטרה לחקירה, מורכבותה והקשיים המיוחדים שהיא מעמידה והצעדים שנקטה המשטרה ובהם הקמת צוות מיוחד והפעלת מודיעים משטרתיים. בסיום מתוארים תהליכי ההקצנה שעבר הציבור החרדי עד כדי הפעלת אלימות נגד חוקרי הפרשה. ראו: (דוח משטרתי, ארכיון המדינה, תיק ל-182/2).

ביוני 1960 נכתב דוח נוסף ובו מידע על התרחבות הפעולות המודיעיניות התיאור המלא של פרטי הפרשה: (ראו: דוח משטרתי, 8.6.60, ארכיון המדינה, תיק ל-182/2). חודש שלאחר מכן שלח שאול רוזוליו, סגן מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, דוח אל אגף החקירות  שעסק בידיעות שהתקבלו ממודיעים על הוצאתו של יוסל'ה מחוץ לגבולות ישראל ובשמועות שהוא נמצא בלונדון. (ראו:  דוח משטרתי, 14.7.60, ארכיון המדינה, תיק ל-182/2).

חודשים ארוכים חלפו ולמשטרה לא היה קצה חוט של מידע היכן נמצא יוסל'ה. חוקרי המשטרה הפכו כל אבן והגיעו לכל מקום שבו ניתן היה לדעתם לדלות בדל של מידע. אחד החוקרים נשלח בפברואר 1961 למועדון סטודנטים בירושלים שבו התנהל 'ויכוח פומבי על יוסל'ה שוחמאכר וסבו'. צבי רודין, סגן מפקד נפת ירושלים של המשטרה, שלח למפקד המחוז הדרומי דוח על הוויכוח במועדון הסטודנטים. את הוויכוח הנחה הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' שאף ניתח את הפרשה במבחינה הלכתית. ליבוביץ' קבע שאינו מכיר מספיק את הפרשה ולכן אינו יכול לקבוע למי יש טענות צודקות יותר מבחינה עובדתית. אולם על פי ההלכה 'כל הבעיה לא קיימת והסב צודק בדרישתו להציל נכדו משמד ולחנכו בדרכי התורה'. (ראו: דוח משטרתי,ארכיון המדינה תיק ל-183/3) .

בספטמבר 1962, לאחר תום הפרשה, נשלח אל מפקד המחוז הדרומי דוח מפורט ביותר שסיכם את ההתרחשויות מחטיפתו של יוסל'ה, הסתרתו במקומות שונים בארץ ועד הברחתו מחוץ לגבולות ישראל (ראו דוח המשטרה, ארכיון המדינה תיק ג 6841/7).

ג.     מאמצים ציבוריים להחזיר את יוסל'ה להוריו – מכתביו של עו"ד שלמה כהן-צידון.

 משחלפו חודשים ויוסל'ה לא אותר הוקם 'הוועד הציבורי להחזרת הילד יוסל'ה שוחמאכר לחיק הוריו'. בספטמבר פרסם הוועד קריאה אל אזרחי ישראל וקרא להם: 'הביעו את סלידתכם ממעשה חטיפת הילד מחיק הוריו. הצטרפו למערכתנו להחזרת הילד החטוף'. הוא קרא לכולם לחתום על עצומה שדורשת: 'השיבו את יוסל'ה לביתו! (ראו: קול קורא, ארכיון המדינה, תיק: ג 6871/8).

הפרשה עוררה כאמור מתחים בין הציבור החילוני לציבור הדתי. אישים וגורמים שונים בתוך המחנה הדתי שחששו מההשפעות המזיקות של הפרשה, רצו לראות בשובו של יוסל'ה אל הוריו. הם עשו מאמצים לפנות אל גורמים בעלי השפעה בתוך המחנה הדתי כדי שיסיעו לסיום הפרשה ולהשבתו של הילד לביתו. עו"ד שלמה כהן-צידון ששימש פרקליטם של הורי הילד, היה פעיל מאוד במאמצים האלו. ביולי 1961 ניהל חליפת מכתבים עם הרב הראשי לישראל הרב יצחק ניסים, במטרה להביא סמכות דתית כה גבוה להתערב בפרשה ולסייע לשחרורו של יוסל'ה. כהן-צידון טען שהפרשה פוגעת ויוצרת רגשות אנטי דתיים בקרב הציבור החילוני, וקרא לרב ניסים להוקיע את המעשה ובעיקר להוקיע פסיקה של מי שהיה הרב הראשי ירושלים הרב פסח פרנק, שלטענתו נתנה הכשר לחטיפה של ילד בשם הדת היהודית. הוא קרא לרב ניסים לתרום לסיומה החיובי של הפרשה. הרב ניסים השיב שמכיוון שאינו בקי בפרשה וניזון רק מהידיעות בעיתונות, אין ביכולתו לחוות דעה בנדון. פניות נוספות של כהן צידון לא הביאו לשינוי בעמדתו של נסים לפיה אינו יכול לדון בעניין אלא אם שני הצדדים יפנו אליו. (ראו חילופי מכתבים בין עו"ד כהן צידון לבין הרב ניסים, ארכיון המדינה, גל-1363/10).

 משנודע לנחמן שטרקס שפרקליטה של בתו פנה את הרב הראשי, מיהר גם הוא לשלוח אליו מכתב. הוא גולל בו את מניעיו באי החזרת הילד, וטען כי הילד נלקח ממנו והוא אינו יודע איכן הוא נמצא. לדבריו הוא עשה מאמצים רבים לאתר את מקום מושבו של יוסל'ה. הוא ביקש מן הרב שיתערב בפרשה ויקרא למי שהילד בידיו כי ישיב אותו לחיק המשפחה. (ראו: נחמן שטארקס אל הרב ניסים, 31.7.1961, ארכיון המדינה,גל-1363-10).    

  

ד.    המאמצים לאיתורו של יוסלה עוברים למוסד – הילד שב הביתה

לאחר שמאמצי המשטרה לאתר את הילד נכשלו והפרשה צברה תשומת לב ציבורית רבה מאוד, הטיל ראש-הממשלה דוד בן-גוריון במרס 1962 על ראש "המוסד" והממונה על שירותי הביטחון איסר הראל לאתר את יוסל'ה.

הראל העריך שהילד הועבר לאירופה והפעיל עשרות סוכנים ומתנדבים בחיפושים אחריו בקרב קהילות חרדיות ביבשת. הסוכנים לא הצליחו למצאו שם, אולם אחד מהם סיפר להראל כי בקהילה באנטוורפן מספרים על גיורת בעלת יכולות מרשימות הפועלת במדינות שונות. הראל העריך שהיא קשורה לפרשה, ולאחר מאמצים הצליח לאתר את רות בן דוד. אנשי המוסד גילו כי היא מוכרת את ביתה בצרפת. הם התחזו לאנשי עסקים החפצים לקנות את הבית והצליחו לגרום לה להגיע לדירה שהוכנה לצורך כך בצרפת ולהחזיקה שם. חוקרי המוסד ניסו לדובב את בן דוד במשך שבועות אולם לא הצליחו לגרום לה לשתף עמם פעולה. במקביל נעצר בארץ בנה של בן דוד, אוריאל, והוא הודה שאמו מעורבת בפרשה. בסופו של דבר הצליח הראל עצמו להוציא מבן דוד את מקום הימצאו של הילד. בעזרת המידע שנתן אוריאל ותוך שכנוע מוסרי גילו סוכני "המוסד" ב-1.7.1962 את יוסל'ה אצל משפחת גרטנר, מחסידי סאטמר, ברובע ברוקלין בניו-יורק. (ההודעה הרשמית של משרד החוץ לכל נציגויות ישראל בעולם על מציאת יוסל'ה בניו יורק - תיק חצ 3395/15; הנה תיאור בעיתון מעריב מתאריך 3.7.61 על משפחת גרטנר, שהסתירה את יוסל'ה בניו יורק).

בפגישה בין יוסל'ה לאמו שנערכה בניו יורק, התנכר הילד לאמו, וטען ששמו יענקל גרטנר. אך לאחר שהראתה לו תמונות מילדותו חזר לחיקה. הילד שב לבית הוריו. (הנה תיאורו של סופר העיתון "דבר" חיים יערי, על פגישתו של יוסל'ה עם אמו בקונסוליה הישראלית בניו יורק וסרטון קצר של יומני "כרמל-הרצליה" ובו ראיון קצר עם יוסל'ה עם שובו לארץ והתאחדותו מחדש עם הוריו).

לאחר סיום הפרשה, צבי אהרוני, מבכירי "המוסד", מתח ביקורת על פעילות "המוסד" בנושא: "עשרות אנשי מבצעים, חוקרים ודסקאים התעסקו ארבעה חודשים רק בחיפוש אחרי יוסל'ה. זאת הייתה ממש אובססיה של איסר, וזה בא על חשבון מבצעים אחרים".‏

לאחר סיום הפרשה, החליטה הממשלה שלא למצות את הדין עם כל המעורבים בפרשה. הכוונה במהלך זה הייתה להפחית את המתח והאיבה הרבה שיצרה הפרשה. (פרוטוקול ישיבת הממשלה מ 15.7.1962).

שנה לאחר שובו של יוסל'ה מארה"ב, חתם הנשיא שז"ר על חנינה לדודו של יוסל'ה, שלום שטארקס, שהוסגר מבריטניה לישראל בעקבות הסיוע שהגיש לחטיפה. (שלום שטארקס עורר סערה בישראל, כאשר עתר לבית המשפט העליון הבריטי נגד הסגרתו, בטיעון כי הוא מירושלים – שאינה חלק מישראל. עתירתו נדחתה). ראו: העתק מן ההודעה הרשמית של הנשיא על החנינה לשלום שטארקס (תיק ג 6841/07).

יוסל'ה התגייס לצה"ל ב-1970. בהמשך שירותו היה קצין בחיל התותחנים, ולאחר מכן עבד במשך כמה שנים בחברת IBM הוא מתגורר ביישוב שערי תקווה ומכהן כחבר בוועד היישוב.

ראו: ראיון שערך העיתונאי תום שגב עם יוסל'ה שוחמאכר בערוץ הכנסת (ערוץ 99) באוגוסט 2014. 

קובעים עובדות בשטח: העברת משרד החוץ לירושלים, 13 ביולי 1953

"ירושלים החדשה היא בירתנו מאז 1949, בכל מקרה ולכל צורך מעשי, ותמשיך להיות בירתנו עם משרד החוץ או בלעדיו" (שרת אל דאלס, 27 ביולי, 1953)

*

"העברת המשרד לירושלים חלפה עברה ללא כל תקרית חמורה מניפוץ זכוכית שולחן עבודתו של השר. ב-12 ביולי התקיימה "ישיבת הבוקר" האחרונה בחדרו של המנכ"ל בתל-אביב, ובבוקר יום המחרת נקבצו אותם המשתתפים, בשעה הרגילה, לישיבת הבוקר הראשונה בירושלים. גם אותה הפרעה מסויימת בלתי נמנעת בעבודת המשרד בכללותו צומצמה עד למינימום. ודעת הכל היתה כי כמעט ולא היתה יכולה להיות קלה ממנה  "  כך נכתב בסקירה השבועית שהוציא משרד החוץ ב-14 בולי, 1953, יום לאחר העברת משרד החוץ לירושלים (תיק משרד החוץ, חצ/2512/24).

 ב-9 בדצמבר 1949 התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ברוב גדול החלטה מס' 194 בעניין בנאום ירושלים (הפיכתה לעיר בין-לאומית בשליטת האו"ם), בהתאם להחלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947. תחילה הסכימה ממשלת ישראל שירושלים תהיה "גוף נפרד" (corpus separatum), כפי שנקבע בתכנית החלוקה. אך בעקבות מלחמת העצמאות, בה דחו הערבים את התכנית, כבר לא ראתה ישראל את עצמה מחוייבת להסכמתה לבנאום ירושלים (כפי שלא ראתה את עצמה מחוייבת עוד לגבולות החלוקה של 1947) ופעלה באמצעים דיפלומטיים והסברתיים כדי למנוע את קבלת ההחלטה. ב- 5 בדצמבר נשא ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, נאום בכנסת בו הכריז שירושלים  היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל: " אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל...ירושלים היא לב ליבה של מדינת ישראל...אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו"ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל – בבירת הנצח של ישראל". טרם קבלת ההחלטה שלח בן-גוריון טיוטת הודעה לשר החוץ, בה איים שישראל תפרוש מהאו"ם אם תאומץ ההחלטה. שרת התנגד להודעה זו, והתקבל נוסח מתון יותר. יש לציין שבו בזמן הסכימה ישראל לפיקוח בין-לאומי על המקומות הקדושים, שרובם בכל מקרה היו תחת שליטה ירדנית.



נזירות עוברות את הגבול לירדן בשער מנדלבאום, חג המולד, 1964,
צלם: פריץ כהן, לע"מ

 

בישיבת הממשלה שהתכנסה לאחר קבלת ההחלטה באו"ם הסביר בן-גוריון שלדעתו אין צורך להכריז על ירושלים באופן רשמי כבירת מדינת ישראל ונימק את דבריו: "אם הממשלה תהיה בירושלים, ממילא תהיה הבירה". למעשה נמנע בן-גוריון מהצהרה רשמית מסיבות דיפלומטיות והעדיף לקבל החלטות מעשיות שיהפכו את ירושלים לבירה בפועל. הוא הגיש לממשלה הצעה להחלטה בת 4 סעיפים לפיה לא תשתנה עמדת הממשלה לגבי מעמדה של ירושלים בעקבות ההחלטה שהתקבלה באו"ם, החלטת האו"ם אינה בת ביצוע וישראל לא תשתף פעולה עם ביצועה, הממשלה תמשיך להעביר את משרדיה לירושלים וכפעולה ראשונה תועבר הכנסת לירושלים (על כך בפרסום על העברת הכנסת לירושלים).

 

הכנסת אכן הועברה לירושלים באופן מיידי, אך שאר משרדי הממשלה עברו אליה בתהליך איטי והדרגתי. בעוד שרת המשיך לנהל את ענייני משרד החוץ מן הקריה בתל-אביב נבנה עבור משרד החוץ בגבעת רם בירושלים מכלול צריפים חד קומתיים. שרת ידע כמובן שאף מדינה לא הכירה בירושלים כבירת ישראל ושהעברת משרד החוץ לירושלים צפויה לגרום סיבוכים דיפלומטיים. בכל זאת יצאה במאי 1952 הודעה על העברת המשרד לירושלים בקיץ 1953.

מעבר משרד החוץ לירושלים, 9 ביולי 1953, צלם: יהודה אייזנשטרק

 

במאי 1953 ביקר בישראל מזכיר המדינה האמריקאי ג' פ' דאלס  (DULLES) במסגרת סיור במזרח התיכון. הוא קיווה ליצור ארגון הגנה אנטי-סובייטי הדומה לנאט"ו אך לאכזבתו נתקל בחוסר התלהבות מצד מדינות ערב. במהלך סיורו נפגש עם שרת, ולפי מכתב ששלח שרת למזכיר המדינה ביולי, סיפר לו שרת במהלך הפגישה על המעבר הקרוב של המשרד לירושלים ודאלס לא מחה על כך. הוא רק ביקש שהמעבר לא יתרחש בזמן שהוא נמצא באזור והציע ששרת יחזור על הצהרות קודמות באשר ליחסה של ישראל למקומות הקדושים שבתחום שליטתה (המכתב פורסם בספר: תעודות למדיניות החוץ, כרך ח', 1953, בהוצאת ארכיון המדינה, ערכה: ימימה רוזנטל).

עם שובו לארצות הברית שידר דאלס נאום ברדיו ובו רשמיו מהסיור במזרח התיכון. דאלס הציע שהממשל הרפובליקני החדש, יפעל  להרגיע  את חששות הערבים ולשקם את המוניטין של ארצות הברית, שנתפשה עד כה כתומכת בישראל באופן חד צדדי. הוא תיאר את תחושותיו הקשות נוכח ירושלים המחולקת אך הסביר שמבחינתו היא בראש ובראשונה מקום קדוש. תביעותיהן  הדתיות  של הקהילות הדתיות השונות ברחבי העולם כלפי ירושלים קודמות לטענות הפוליטיות של ישראל וירדן. העיתונות הישראלית תפסה את הנאום כפרו-ערבי, וטענה שדאלס תומך בבנאום ירושלים.

מעריב, יום שלישי,  2 ביוני, 1953

 

בדיון בישיבת הממשלה שהתקיים ב-7 ביוני, על נאומו של דאלס, הדגיש שרת שלמעשה דבריו של דאלס אינם משקפים שינוי במדיניותה של ארצות הברית, שלא תומכת בבנאום. ישראל יכולה רק לצאת נשכרת מפיקוח בין-לאומי על המקומות הקדושים, כיוון שכך אולי תקבל גישה לכותל המערבי ולקבר רחל בבית-לחם. אבל בו בזמן הזהיר שרת את חבריו בממשלה שלא לדבוק באשליה שפעולה חד צדדית של ישראל ו-FAITS ACCOMPLIS  (עובדות בשטח) כהעברת משרדי הממשלה באמת יפתרו את הבעיה: "אין ממשלת ארצות הברית חושבת לשנות את עמדתה. היא שוללת את הבנאום האזורי, הטריטוריאלי, אבל אמת, נכון הדבר, כי ממשלת ארצות הברית אינה רואה את בעיית ירושלים כפתורה על ידי יצירת מצב עובדתי כפי שהוא נוצר...". העולם, ובעיקר הכנסייה הקתולית, שיש לה השפעה רבה על צרפת ועל אמריקה הלטינית, לא קיבלו את ירושלים כבירת ישראל. הערבים, שאכפת להם מהמקומות הקדושים כ"שלג דאשתקד"  עלולים לנצל לרעה את המצב הבלתי ברור. בן-גוריון העיר גם הוא במהלך הישיבה על נאומו של דאלס אך הערותיו התמקדו בנושאים אחרים כמו שאלת הפליטים.


הגשת תזכיר סורי לברית המועצות נגד העברת משרד החוץ לירושלים
ארכיון המדינה, חצ/2512/24

 

ב-23 ביוני שלח שרת לנציגויות הדיפלומטיות של ישראל תדריך להסברת המהלך להעברת משרד החוץ לירושלים. בתדריך  ביקש שרת מנציגי ישראל להדגיש את הסיבות המעשיות להעברת המשרד. הוא תיאר באריכות את הקשיים איתם מתמודד הסגל של משרד החוץ, ובעיקר השר עצמו, בשל נסיעותיו התכופות בין תל-אביב וירושלים, וההשפעה המזיקה של המרחק ממרכז קבלת ההחלטות. כמו כן הדגיש שאין במעבר המשרד לרמוז על שינוי בעמדת ישראל בשאלת  ירושלים:

 

לתדריך המלא

ב-13 ביולי הועבר משרד החוץ לירושלים. שרת ידע שהשגרירויות לא יעזבו את תל-אביב אך לא צפה בעיה מיוחדת בקשר לביקורים רשמיים במשרד החוץ בירושלים. המחאות הערביות היו צפויות ועד מהרה הופיעו בכותרות העיתונים. אך התגובה האמריקאית דווקא הייתה מפתיעה בנוקשותה. ארצות הברית ומדינות אחרות הצהירו שלא ינהלו מפגשים רשמיים בירושלים, גם אם יוזמנו על ידי השר. במכתב לדאלס טען שרת שישראל לא פעלה בחיפזון והאו"ם לא ניצל את הזמן שעמד לרשותו כדי לדון בשאלת ירושלים. כמו כן ציין שרת במכתב שלפני המעבר לירושלים לא היה לשגריר האמריקאי ולצוות השגרירות האמריקאית כל קושי לבקר במשרדי הממשלה בירושלים.

בראשית 1954 חלה הפשרה בדרגות שונות בחרם שהטילו הנציגויות הזרות על ירושלים. השגרירויות של מעצמות המערב הגיעו להסדר מעשי של פגישות חברתיות סדירות, חשאיות, שקיימו נציגיהן עם אנשי משרד החוץ בירושלים, שבהן נדונו עניינים מדיניים שוטפים.  ביום העצמאות של אותה שנה, שחל ב-5 במאי, באו רוב הנציגים הדיפלומטיים לקבלת הפנים בבית הנשיא בירושלים. באותה הזדמנות הציג לעמיאל נג'ר, ראש מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, השגריר הצרפתי, פייר ז'ילבר, יוזמה, שכבר קיבלה את אישורם של הבריטים: אנשי השגרירויות, פרט לשגרירים יהיו רשאים לגשת למשרד החוץ כדי לטפל בעניינים שוטפים, ואילו השגרירים יהיו רשאים לבקר בכל מוסדות המדינה, חוץ ממשרד החוץ, ועם אנשי משרד החוץ יהיו רשאים להפגש מחוץ לכתלי המשרד. ביוני הצטרפה גם ארצות הברית להסדר זה (על פי התכתבות השמורה בתיק משרד החוץ מאי 1954, חצ/39/19). רוב הנציגויות הדיפלומטיות בישראל נשארו בתל-אביב.

מעמדה של ירושלים לא הוסדר עד כה אך משרד החוץ הפך למרכז שמקבל את כל הביקורים הרשמיים של ראשי מדינות, שרי חוץ ומשלחות נוער מכל העולם. רחבעם עמיר, איש משרד החוץ, שהיה מופקד על מבצע העברת המשרד לירושלים כתב בספר היובל של המשרד (משרד החוץ: 50 השנים הראשונות, בעריכת: משה יגר, יוסף גוברין ואריה עודד, 2002) : "כיום, יותר מחמישים שנה למדינתנו, לא יעלה על הדעת שנציג מדינה זרה לא יעלה לירושלים כדי להגיש את כתב האמנתו, כדי להתייצב בפני ראשי המדינה, או כדי להעלות לדיון נושא כלשהו בפני אנשי משרד החוץ או נציגי משרדי ממשלה אחרים". במשך 50 שנים, מאז עבר לירושלים ב-1953,  פעל משרד החוץ ממתחם הצריפים . בראשית 2003 נחנך בניין חדש ומרשים למשרד החוץ בסמוך לבית המשפט העליון בגבעת-רם.

משרד החוץ כיום, מבט מבחוץ
צילום: האגודה הישראלית לדיפלומטיה

משרד החוץ כיום, מבט מבפנים
צילום: האגודה הישראלית לדיפלומטיה

 

על מעמדה של ירושלים והחוקים הקשורים בהגדרת מעמדה בפרסום: ירושלים חוקים סביב לה

 

"האיש משה איננו": ישיבת אבל של ממשלת ישראל לרגל פטירתו של משה שרת, 7 ביולי 1965

היום אנו מציינים את יום השנה החמישים לפטירתו של משה שרת, מייסד משרד החוץ ושר החוץ הראשון, וראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955). באותו יום ערכה ממשלת ישראל ישיבת אבל מיוחדת בה ספדו לו נשיא המדינה זלמן שזר (שהכיר אותו כפעיל צעיר בתנועת העבודה. לימים, עבדו שניהם במערכת עיתון "דבר"). כן נשאו דברים ראש הממשלה לוי אשכול, ונשיא ההסתדרות העולמית נחום גולדמן.

בסוף 1953 נבחר שרת להחליף את ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון שפרש לקיבוץ שדה בוקר בנגב, וידע שיהיה קשה מאוד למלא את מקומו של "הזקן". אנו מביאים כאן את ישיבת הממשלה המיועדת שהקים בינואר 1954. בעת כהונתו סבלה ישראל מבדידות בינלאומית ומתקריות בגבול ירדן ומצרים, שרת עשה מאמצים רבים להשגת תמיכת ארצות הברית ולשכנעה למכור נשק לישראל.

משה שרת ומזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס בעת ביקור דאלס בישראל, מאי 1953. 

צילום: העמותה למורשת משה שרת

שרת נטל חלק במאבקים הפוליטיים סביב המשבר בין אשכול לדוד בן-גוריון, שדרש לחדש את החקירה בעניין "פרשת לבון". הוא תמך בסוגיה זו בראש הממשלה אשכול, ובפברואר 1965 הגיע בכיסא גלגלים לישיבה המכרעת של ועידת מפא"י כדי לתמוך באשכול.

בשנות חייו האחרונות, כיהן שרת בתפקיד יושב ראש הנהלת הסוכנות, ופעל להעלות את יהודי אלג'יריה ולדאוג לרווחתו של כל עולה ועולה.

משה שרת מגיע לוועידת מפא"י,
17 בפברואר 1965
צילום: העמותה למורשת משה שרת

באחרית ימיו חלה שרת במחלת הסרטן, אולם גם בתקופת חוליו המשיך לעבוד ולקיים את ישיבות ההנהלה מביתו כמעט עד יומו האחרון.  יומיים לאחר מותו ספד לו אבא אבן, שהיה השגריר בארצות הברית ובאו"ם בשנות החמישים, ולימים כיהן בעצמו כשר חוץ: "משה מתעניין במלוא הלהט בנו, בחיינו, בצרותינו, במאבקנו... משה הרועם נגד כל פגיעה בדיוק הלשוני... משה מגן על האמת והצדק... משה המגלם את המצפון הציבורי והתנועתי עד יומו האחרון."

שרת לא נקבר בהר הרצל, אלא בבית הקברות הישן בתל אביב, לצדם של  גיסיו האהובים דב הוז ואליהו גולומב.

 

משה שרת המחזיק את בנו יעקב, גיסו אליהו גולומב, בני משפחה וידידים
מלווים את דב הוז (שלישי מימין) לתחנת הרכבת בתל אביב, סוף שנות ה-20
 צילום: העמותה למורשת משה שרת

(התמונות והציטוט נלקחו מתוך ספר ההנצחה למשה שרת שפרסם ארכיון המדינה בשנת 2008).

תעודות מארכיון המדינה משולבות בתערוכה חדשה במלאת 80 שנים לבנק דיסקונט

במוזיאון הרצלילינבלום בתל –אביב, המוזיאון של בנק דיסקונט, נפתחה ביום חמישי האחרון, ה-2 ביולי, 2015 תערוכה במלאת 80 שנה לבנק. המוזיאון, שהוקם בשנת 2009 ע"י בנק דיסקונט, לקראת חגיגות המאה לעיר תל-אביב,  מציג את ההיסטוריה של הבנקאות העברית בד בבד עם התפתחות העיר תל אביב באמצעות פריטים היסטוריים מקוריים, תמונות וסרטים. המוזיאון, בהתאם לשמו,  שוכן בפינת הרחובות הרצל ולילינבלום וממוקם ב"בית שיף", מבנה היסטורי שהוא אחד משישים וששה בתיה הראשונים של אחוזת בית אשר נרכש בשנת 1945 ע"י בנק דיסקונט מידי בעליו, משפחת שיף.



מהתצוגה במוזיאון: סניף בנק משוחזר משנות ה-30 וה-40

על פני שלוש קומות הבניין מוצגת תערוכת קבע. כל קומה מוקדשת למימד זמן אחד – עבר, הווה ועתיד. מלבד תצוגות הקבע הוצגו במוזיאון מאז הקמתו תערוכות מתחלפות בנושאים כגון: חלוצות וחולמות, 100 שנות ספורט, תערוכה רטרוספקטיבית של הצלם אברהם סוסקין, מגמות בתעשייה ובכלכלה הישראלית ועוד.

בתערוכה הנוכחית בחרו במוזיאון לשלב את ההיסטוריה של הבנק באבני דרך בהיסטוריה הישראלית. מסמכים, סרטים ותמונות נאספו ממקורות שונים לשם הצגה בתערוכה. חלק מן התעודות מוצגות באופן מתחלף על מסכי מחשב וחלקן בהעתקי פקסימיליה בשולחנות תצוגה. את המוצגים מלווה לוח זמנים מאז 1935 ועד היום. חלק גדול מן המוצגים נלקח מאוספי ארכיון המדינה, בין השאר בנושאים כגון – מלחמת יום הכיפורים, פרשת אלי כהן, פרשת רצח הספורטאים במינכן, רכישת המגילות הגנוזות, תולדות בנק דיסקונט ומקומו בהיסטוריה של מדינת ישראל ועוד.

תמונות מן התערוכה:
 

 

 

 

 

 

 

39 שנים למבצע יונתן

"ישראל עשתה שירות גדול לקהילייה הבינלאומית"

(מדיווח השגרירות בלונדון על התגובות למבצע)

ארכיון המדינה סוקר היבטים שונים של "מבצע יונתן" במלאת 39 שנים להצלחתו

חטופי מטוס "איר פרנס" וביניהם הקברניט מישל בקוס מתקבלים בישראל, 4 ביולי 1976. צילם משה מילנר, לע"מ

ב-27 ביוני 1976 נחטף מטוס של חברת "איר פרנס" הצרפתית במהלך טיסה מנתב"ג לפריז לאחר חניית ביניים באתונה. באותה חניית ביניים עלו למטוס ארבעה מחבלים: שניים חברי "החזית העממית לשחרור פלסטין" ושני גרמנים. מלבדם היו על המטוס 248 נוסעים ו-12 אנשי צוות.

מיד לאחר החטיפה הופנה המטוס לנמל התעופה בעיר בנגאזי שבלוב. בזמן התדלוק שם עלו על המטוס שלושה מחבלים נוספים ושוחררה נוסעת אחת. מלוב המריא המטוס אל נמל התעופה אנטבה שבסמוך לקמפלה בירת אוגנדה – מרחק של 3,800 ק"מ מישראל.

א.      התלבטויות בצמרת ולחץ ציבורי על הממשלה

בתמורה לשחרור הנוסעים דרשו החוטפים מישראל וממדינות נוספות לשחרר מחבלים אסירים. הלחץ על ישראל גבר כשהחוטפים ביצעו כעבור יומיים סלקציה. הם הפרידו את בני הערובה היהודים – 103 ישראלים ולא ישראלים – משאר הנוסעים ושחררו את כל השאר. קברניט המטוס מישל בקוס הצרפתי בחר להישאר עם הנוסעים.

בינתיים, בישראל, גברה הדאגה לגורלם של בני הערובה. מדיניותה העקבית והנחרצת של הממשלה במקרי חטיפה קודמים (כגון: חטיפת מטוס סבנה במאי 1972, חטיפת הספורטאים במינכן בספטמבר 1973 ועוד) הייתה שלא להיענות לדרישות של שחרור מחבלים, שמא יעודדו בכך חטיפות נוספות, וכדי שלא להיכנע לטרור. יחד עם זאת, בניגוד לעבר ובשל מורכבות המקרה והקושי לשחרר את בני הערובה מהמקום שבו נמצאו, נשמעו קולות רבים אשר ביקשו לשקול להיענות לתביעות המחבלים. ב-29 ביוני פנו משפחות החטופים במברק לראש הממשלה יצחק רבין ודרשו להיענות לדרישות המחבלים: "חיי אדם יקרים מעקרונות ויש דרכים אחרות להילחם או למנוע טרור", כתבו לו (תעודה אנטבה 2).

שלושה ימים לאחר החטיפה, ב-1 ביולי העביר מנהל לשכת ראש הממשלה אלי מזרחי פתק לרבין ובו סיכום של שיחת טלפון שערך עם הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן. הרב סיפר שפנו אליו בני משפחה רבים של החטופים, ובעקבות כך ביקש להביע את דעתו. הרב גורן אמר, ש"בהלכה, פדיון שבויים יש לעשות בכל מחיר, גם אם יש חששות גדולים שינסו לתפוש אחרים". לפיכך, הוא קרא לשחרר את המחבלים ואמר: "הצלת חפים מפשע גדולה יותר מכבוד" (תעודה אנטבה 1).

ב.       מהלכים מדיניים, הכנות צבאיות לשחרור החטופים ותגובות בעולם להצלחתו

תחקור הנוסעים הזרים ששוחררו הניב מידע חשוב על החוטפים ועל מצבם של בני הערובה. ב-1 ביולי נשלח מברק מהשגרירות בוושינגטון אל משרד החוץ ובו מידע שסיפקה נוסעת אמריקאית על התנהגות החוטפים ומצב החטופים (תעודה אנטבה 4).

בשלב זה החל מו"מ בין ישראל לחוטפים ובין ישראל לשליט אוגנדה, אידי אמין, שהתאפשר בתיווכה של צרפת. בשלב ההוא נעשתה בדיקה שמטרתה להיענות לדרישות החוטפים וכך יצא יועצו של רבין, האלוף במילואים רחבעם זאבי, לפריז כדי לארגן את חילופי השבויים. ב-4 ביולי אף שלח זאבי מברק אל רבין ואל שר החוץ יגאל אלון שבו פירט את הערותיו לקראת החילופים. בעת שהגיע המברק לייעודו כבר יצא המבצע לדרך (תעודה אנטבה 7).

כאמור, במקביל למהלכים המדיניים החלו בישראל לשקול מבצע צבאי לשחרור החטופים. שלושה ימים לאחר החטיפה, ב-30 ביוני, הציע שר הביטחון שמעון פרס בפתק שכתב לרבין לדון באפשרות למבצע צבאי. הוא הסביר שכפי שזה נראה נכון לאותה השעה –  מבצע רק בעוד יומיים וללא אפשרות להחזיר את החטופים –  העניין אינו נראה לו, אך צריך להחליט כבר עתה כדי לשלוח כוח צבאי מקדים לקניה (אנטבה 8).

שישה ימים לאחר החטיפה, ב-3 ביולי, יצא צה"ל ל"מבצע כדור הרעם" בפיקודו של תת אלוף דן שומרון. בלילה שבין ה-3 ל-4 ביולי נחתו בנמל התעופה אנטבה ארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר הישראלי. חיילי צה"ל שהגיחו מהם שחררו את בני הערובה, למעט אחת מהם, דורה בלוך, שאושפזה במהלך השבי בבית חולים מקומי ונרצחה בהוראת אידי אמין. בעוד המבצע נמשך, שלח שר החוץ יגאל אלון הודעה אל שר החוץ הצרפתי באמצעות שגריר ישראל בפריס. אלון עדכן את שר החוץ הצרפתי על מבצע החילוץ שהתנהל באותן הדקות , והסביר שהדבר נועד כדי שלא להיכנע לסחטנות. הוא הבטיח ש"לכוחותינו ניתנה הוראה לעשות הכול לאבטחת הצוות שלכם" (הצוות הצרפתי של אייר פראנס) (תעודה אנטבה 3).  

חיילי צה"ל הרגו את שבעת החוטפים וכ-45 חיילים אוגנדים נוספים. מפקד סיירת מטכ"ל סגן אלוף יונתן נתניהו ושלושה מבני הערובה נהרגו אף הם. על שמו של יונתן נתניהו שונה שם המבצע ל"מבצע יונתן" אשר מוכר גם כ"מבצע אנטבה".

לקראת בוקר ה-4 ביולי נחתו בארץ חיילי צה"ל ובני הערובה ששוחררו. רגשות השמחה והגאווה שהתפשטו בקרב אזרחי ישראל ויהודי העולם היו עצומים, ועמדו בניגוד גמור לרגשות הדאגה העמוקה שחשו עד אותו רגע לבני הערובה. במקביל, החל משרד החוץ הישראלי בפעולה שנועדה לסכל דיון במועצת הביטחון של האו"ם  בפעולה הישראלית בפניית אוגנדה, וכן לסכל החלטה אנטי-ישראלית במקרה שדיון כזה אכן יתקיים (תעודה אנטבה 5). נציגויות ישראל בעולם דיווחו על תמיכה עצומה והתלהבות רבה מהפעולה הישראלית בקרב המדינות בהן שירתו (למשל מברק מהשגרירות בסיאול אנטבה 6, או מברק מהשגרירות בלונדון ובו דיווח על מאות אישי ציבור ואחרים שמביעים "הערכה לפעולת צה"ל ושישראל עשתה שרות גדול לקהילייה הבינלאומית", תעודה אנטבה 5ב).