30 ביוני 1985: תוכנית חירום להצלת המשק ועצירת האינפלציה

בצהרי ה-30 ביוני 1985 התכנסה הממשלה לדון בתוכנית חירום להצלת המשק. קצב האינפלצה החודשי היה דו-ספרתי. יתרות מטבע חוץ כמעט אזלו. המשק עמד על פי התהום. בדיון שנמשך כמעט ללא הפסקה עד שעות הבוקר למחרת. דנה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס בצעדי חירום להצלת המשק. כאשר השרים התפזרו למחרת, הם כבר החליטו על שורת צעדים שהצילה את המשק, ופתחה פרק חדש בתולדות הכלכלה הישראלית - פרק שנמשך, לדעת רבים, עד עצם היום הזה.

במלאת שלושים שנה לאותו דיון היסטורי, מפרסם ארכיון המדינה את הסטנוגרמה של הדיון, וכן, לראשונה, גם הקלטות מתוך חדר הישיבות של הממשלה. לא רק שניתן לקרוא את הדברים, ניתן גם להקשיב להם.

מאחר שהדיון וההחלטות היו סבוכים, קיבל ארכיון המדינה רשות ממזכיר הממשלה להעביר את המסמך המסווג למספר חוקרים כמה חודשים לפני מועד פתיחתו בחוק. שניים מהם כתבו מאמרי פרשנות למסמך, ואנחנו מקווים שנוספים יעשו זאת בשבועות הקרובים.

קוראים שונים ימצאו משמעויות שונות במסמך הארוך והמורכב הזה. הקורא הנוכחי, שאינני כלכלן, התרשם במיוחד מרמת הדיון. השרים לא דיברו לפרוטוקול, שהרי הפרוטוקול עתיד היה להשאר סגור שלושים שנה. במקום זאת, הם הביעו את עמדתם. ברוב השעות הם עשו זאת בקולגיאליות, תוך הקשבה הדדית, ואיש לפי השקפת עולמו. אף שהממשלה היתה מאוזנת בין ימין ושמאל, משתתפי הדיון לא נחלקו למחנות פוליטיים. בשני הצצדים היו תומכים בתוכנית, ובשני הצדדים היו מתנגדים.

וכעת למסמכים:

החלק הראשון של הדיון נמצא כאן, והחלק השני, כאן.

הנה מאמר הפרשנות של דר' דרור גולדברג, והנה מאמר הפרשנות של דר' ישי מעוז, שניהם מן האוניברסיטה הפתוחה.

והנה ההקלטות:

ראש הממשלה שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי פותחים את הדיון. (מקביל לעמודים 16-19 בסטנוגרמה).

מודעי והכלכלן פרופ' מיכאל ברונו מציגים את עיקרי התוכנית. (עמ' 16-26).

מנכ"ל האוצר עמנואל שרון מציג רמה מפורטת יותר של התוכנית. (עמ' 31-33).

עזר וייצמן מציע שהוא ושאר השרים ללא תיק יתפטרו מן הממשלה כצעד של מנהיגות. (עמ' 63-65).

השרים משה קצב וגד יעקבי - זה נגד וזה בעד. (עמ' 72-80).

שר המשטרה בר-לב מתנגד לקיצוץ במשרדו; נגיד בנק ישראל משה מנדלבאום תומך התוכנית. (אמ' 93-95).

משה ארנס תומך, בנאום פרוגרמטי (עמ' 103-105).

משה ארנס ממשיך ושר החינוך יצחק נבון מתנגד לקיצוץ בתקציב משרדו. (עמ' 105-109).

יגאל הורוביץ תומך ומוכן גם להתפטר. (עמ' 114-116).

החלטת ביניים לקצץ בסובסידיות, ואריק שרון מתגד לתוכנית (עמ' 126-135).

היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר מסביר היבטים משפטיים של צעדי החירום העומדים להתקבל (עמ' 162-168).

(בתמונה: רה"מ פרס מתדרך עיתונאים לאחר הישיבה. מקור התמונה: לע"מ.)

דרור גולדברג על ישיבת הממשלה לתוכנית החירום הכלכלית

בהמשך לפוסט שלנו בעניין ישיבת הממשלה ב-30 ביוני 1985 שבה הוחלט על תוכנית חירום להצלת המשק ולעצירת האינפלציה, הנה מאמר הפרשנות של דר' דרור גולדברג מן האוניברסיטה הפתוחה, שקיבל אישור לראות את הסטנוגרמה כמה חודשים לפני פתיחתה לציבור: 

פרוטוקול ישיבת הממשלה על תוכנית היצוב – רקע, קדימון, ופרשנות

דרור גולדברג, המחלקה לניהול וכלכלה, האוניברסיטה הפתוחה

"תוכנית החרום ליצוב המשק" נדונה בישיבת ממשלה שהחלה בצהרי יום ראשון, 30.6.85, והסתיימה בתשע בבוקר למחרת. הייתה זו אחת הישיבות הגורליות והארוכות ביותר בתולדות המדינה. הישיבה הייתה גורלית כי על הפרק הייתה הצלת הכלכלה הישראלית ממשבר קיומי. הישיבה הייתה ארוכה כי היא דרשה בגרות יוצאת דופן מצד השרים, שהיו צריכים להשלים עם קיצוץ תקציבם (כלומר, כוחם והשפעתם), על רקע של איבה פוליטית בתוך ממשלת אחדות ובתוך כל מפלגה.

על פי חוק סוּוג פרוטוקול הישיבה כסודי ביותר למשך שלושים שנה ורק כעת הוא נחשף לציבור על ידי ארכיון המדינה (2% מהפרוטוקול העוסקים בתקציב הבטחון חסויים לעוד עשרים שנה). משום אורכה החריג של הישיבה, עיון בפרוטוקול חשוב במיוחד עבור הבנת האירועים. כמובן שמיד לאחר הישיבה הודלפו לתקשורת עיקרי הדברים וציטוטים בולטים, וניתן למצוא גם תיאורים קצרים בספרים שכתבו חלק מהמשתתפים. אבל אף אחד לא יכול היה לזכור את כל מה שנאמר במשך שעות כה רבות, ומכאן שיש הרבה חדש במה שנחשף עכשיו. מדובר במסמך מרתק על כלכלה, פוליטיקה, וקבלת החלטות תחת לחץ.

פעמים רבות בהיסטוריה יש רגע אחד שממקד סביבו את תשומת הלב ההיסטורית, למרות שהוא היה בעצם רק חלק, הגם שמשמעותי, מתהליך הדרגתי וארוך. כך למשל, המהפכה הצרפתית לא החלה בהסתערות על הבסטיליה, והמהפכה האמריקאית לא החלה בהכרזת העצמאות של ארה"ב. גם במקרה של 1985 קרו כמה דברים שחילצו את הכלכלה הישראלית ממצבה הקשה, וישיבת הממשלה היא רגע אחד, באורך כעשרים שעות, בתוך התהליך הזה. כשהתכנסה הממשלה לישיבה, כבר עבר בקריאה ראשונה התיקון לחוק בנק ישראל שמנע מבנק ישראל להמשיך ולהדפיס כסף עבור מימון הגירעון בתקציב הממשלה, ודי היה בו כדי לחסל במוקדם או במאוחר את מפלצת האינפלציה התלת-ספרתית. כבר נחקק חוק יסודות התקציב שאיפשר לממשלה למנוע חריגות תקציב. ארה"ב, שלחצה לשני מעשי חקיקה אלה, הבטיחה סיוע חסר תקדים כדי לעזור באיזון תקציב הממשלה. חידושים מהפכניים אלה של המחצית הראשונה של 1985, כמו גם השלכות ההתמכרות לסיוע אמריקאי, לא מוצאים את ביטויים בישיבת הממשלה, שכן הממשלה לא התכנסה כדי לדון במצב בכללותו ובהישגים שהושגו אלא כדי לדון במה שעליה לעשות, ומיד.

המשימה העיקרית הייתה לתרום לאיזון תקציב הממשלה, בעיקר על ידי קיצוצים בהוצאות. בימים כתיקונם, תקציב הממשלה נקבע על ידי הכנסת, כמו בכל דמוקרטיה מתוקנת. הפעם לא היה זמן כי הכלכלה עמדה לקרוס, ולכן נעשה שימוש בתקנות שעת חרום. השרים לא חסכו בתיאורים של חומרת המצב. למרות שבזיכרון הקולקטיבי זכורה התוכנית כזו שהורידה את האינפלציה, מסתבר שזה היה רק חצי מהסיפור, והדחיפות בכלל לא באה משם. בשנים עשר החודשים שלפני תחילת כהונת הממשלה בספטמבר 1984 עלה מדד המחירים לצרכן ב-394%, ואילו בשנים עשר החודשים שהסתיימו ביום ישיבת הממשלה עלה המדד ב-380%. הציבור הישראלי הבקיא בהצמדות, שוק שחור, ועוד תעלולים פיננסיים כבר התרגל לאינפלציה כזו, וייתכן שהמשק היה ממשיך בכך עוד זמן מה. רמת האינפלציה הזו אפילו לא מגיעה להגדרה המקובלת של היפר-אינפלציה (50% בחודש). פרוטוקול הישיבה מבהיר שוב ושוב שהאינפלציה הייתה רק בעיה אחת מתוך שתיים, ודווקא הבעיה האחרת היא זו שדרשה בדחיפות נואשת נקיטת אמצעים חוקתיים חריגים שהיכו את המשק בהלם לפני שהבריאו אותו. הבעיה העיקרית הייתה שפשוט נגמר הכסף. הכוונה אינה לכסף המקומי, לירה או שקל (ישן), שאותו דווקא הדפיס בנק ישראל בכמויות מופרזות והפכוֹ לסמרטוט, אלא לכסף האמיתי – דולרים. המדינה עמדה בפני חדלות פרעון כלפי מלווים חיצוניים, והייתה סכנה ברורה ומיידית של משבר קיומי כולל – כלכלי, חברתי, ופוליטי – שעבור הקוראים בשנת 2015 ניתן לתמצתו במילה אחת: יוון.

מדוע זכורה תוכנית היצוב כזו שהורידה את האינפלציה, ולא כזו שמנעה משבר חוב/מט"ח? כולם חוו את האינפלציה על בשרם: עליה של המדד פי חמשת אלפים מאז 1973 ופי חמש בשנה שלפני היצוב. פתאום כל זה נגמר בדרמטיות. למשבר חוב/מט"ח יש אופי אחר: הרבה זמן נראה שהכל בסדר, ואז פתאום בא אסון קולוסאלי. ראה יוון. מכיוון שבישראל המשבר לא התרחש, נשכח הפוטנציאל שהיה להתרחשותו.

ישראל נקלעה לבעיית חוב ואינפלציה מכיוון שהיא ניסתה לחיות מעבר ליכולותיה, ולכך תרמו הן ממשלות השמאל והן ממשלות הימין. ישראל ניסתה להיות גם אירופה וגם ארה"ב. אירופה – במובן של מדינת רווחה; ארה"ב – במובן של מעצמה שפתאום גדל שטחה (הכוונה בעיקר לסיני), וניסתה לפתח מטוס קרב מתקדם (לביא) ולכפות ממשלה על מדינה אחרת (לבנון). לכך יש להוסיף שני משברי נפט, שחרור הפיקוח על מטבע חוץ בזמן שהמטבע המקומי סובל מ-40% אינפלציה, ושערוריה בסגנון העולם השלישי (משבר מניות הבנקים).

התוכנית, שעוצבה בין השאר על ידי פרופסור צעיר בשם סטנלי פישר, התמודדה עם הבעיה שבכל מדיניות כלכלית: "הכלכלה כולה עשויה כלים שלובים", לימד מנכ"ל האוצר את השרים. במילים עממיות, הכלכלה היא כמו מיטת מים: אתה לוחץ פה, משהו עולה במקום אחר. כדי להוריד אינפלציה אתה מקצץ בתקציב הממשלה על ידי הפחתת סובסידיות? זה יעלה מיידית את מחירי המוצרים – ההיפך מהורדת אינפלציה. אתה רוצה להביא יותר דולרים ארצה באמצעות פיחות? זה יעלה מיידית את מחירי כל המוצרים המיובאים – ההיפך מהורדת אינפלציה. כפל הבעיות הקריטיות – אינפלציה גבוהה ומיעוט דולרים – הביא לכך שבתוכנית היו מרכיבים רבים שבחלקם קיזזו זה את זה במתכוון. השרים התמודדו עם המצב המתסכל הזה, איש איש לפי השכלתו, כישוריו, ונסיון חייו.

היה עוד קושי שתרם למורכבות התוכנית. מבחינה עקרונית, הפתרון לאינפלציה הוא פשוט: מפסיקים להדפיס כסף למימון הוצאות הממשלה. גם אם המעסיקים והעובדים ידרשו להעלות בזה אחר זה את המחירים והשכר ("סחרור מחירים-שכר"), לא יהיה מספיק כסף בכלכלה כדי לבצע תשלומים אלה בפועל. הבעיה היא שאם המשתנים הנומינליים – מחירים, שכר, ריבית, ושער חליפין – לא עוצרים ביחד, ייתכן מיתון. למשל, אם השכר והריבית עולים יותר מהמחירים, המעסיקים לא עומדים בעלויות הגבוהות ונאלצים לפטר או לפשוט רגל. המיתון החמור שבארה"ב בשנים 1982-1981 היווה תמרור אזהרה טרי למתכנני היצוב. מכאן נבע הרעיון להקפיא בחקיקת חירום את המשתנים הנומינליים.

אז מה בעצם ניתן למצוא במסמך שנחשף כעת?

- יש חרפה. הקיצוץ הדרוש בתקציב הממשלה היה 750 מיליון דולר. החֶרפה אינה בשל המספר אלא בשל יחידת החישוב – הדולר. אפילו הממשלה, זו שאחראית באמצעות בנק ישראל על יציבותו של השקל – המטבע הריבוני – לא השתמשה בו יותר לחישוב התקציב שלה עצמה משום חוסר יציבותו. אין סמל טוב יותר למצב העגום של ישראל באותו רגע.

- יש דרמה. הפרוטוקול מתעד דיווחים על מה קורה בחוץ בקרב הציבור המתוח, תחזיות על מהומות, ושמועות שיש בציבור לגבי התקדמות הישיבה. פתאום חייבים להחליט מיידית על הפחתה דרסטית בסובסידיות (לפני חצות), ועל פיחות גדול (לפני פתיחת הבנקים).

- יש מלודרמה. 14 שנים לפני הזקנה במסדרון של אהוד ברק, הסביר שר הרווחה מדוע אין לקצץ בתקציבו. "ילד משותק בארבעת הגפיים לא הלך לישון בלילה, כי לא היתה אחות שתחליף לו בגדים כדי להיכנס למיטה", אמר הרחמן משה קצב.

- יש מבוכה. השרים לא הבינו את הכלכלנים שניסו להסביר להם את המצב הסבוך ואת התוכנית המורכבת. השר יצחק נבון, שלא מכבר סיים כהונה בבית הנשיא הבזבזני, חשב ש"גודל הממשלה" מתייחס למספר השרים. השר דוד לוי רמז לכלכלן אחד שאינו יכול לשמוע אותו יותר, וביקש מאחר שידבר "עברית". הכלכלנים לא ניסו כלל להתאים את דבריהם והטרמינולוגיה שלהם לקהל היעד. זו בעיה נפוצה יותר ככל שהכלכלן מבריק יותר, כידוע לכל מי שהיה סטודנט לכלכלה. פרופ' מיכאל ברונו כן מילא למופת את תפקיד המבוגר האחראי כשנזף בשרים ברגעי מפתח על אי נכונותם לקצץ בתקציב.

- יש בילבול: לא היה אף אחד בחדר שידע מה בדיוק מצב התקציב בכל רגע נתון, מכיוון שהדיון טבע בסבך של היטלים, היתרים, החזרים, חריגים, פטוֹרים, פיחותים, ניכויים, זיכויים, תיקונים, אחוזים, פיגורים, פיצויים, קיצוצים, וקיזוזים. תקציב המדינה המודרנית הוא פשוט שערוריה.

- יש פרגמטיות. משום הצעדים הרבים והמגוונים שננקטו בתוכנית, לכל שר היו סיבות גם לתמוך בה וגם להתנגד לה. ההקפאה המינהלית של כל המחירים והשכר נראתה כאקט סובייטי למהדרין, ולימין הכלכלי היה קשה איתה. הקיצוץ בהוצאות הממשלה, כולל הפחתת מספר העובדים בה, היה חלום קפיטליסטי, ולשמאל הכלכלי היה קשה איתו. המציאות הייתה כה קשה ומורכבת שלא היה מקום לאידיאולוגיה נוקשה בפתרון הבעיות. נדרשה גישה פרגמטית, ורוב השרים עמדו במשימה.

- יש פופוליזם. קל מאוד לשכור עובד בסקטור הציבורי, אבל לפטר אותו זה אסון. ברור מאליו שזו טרגדיה אישית ושהמפוטר יתגרש, ייכנס לדיכאון, ולעולם לא ימצא עבודה אחרת. אם אותו עובד סיפק שירות לציבור, הרי שלמקבל השירות זה גם אסון. "גזירות" קראו לזה שרים "חברתיים" כבר אז (ואפילו ראש הממשלה). גזירות! כאילו חמלניצקי וכנופיותיו עומדים בשערי העיירה עם לפידים וגרזנים. מנגד, היה שם השושבין יגאל הורביץ, שר אוצר לשעבר ונביא זעם, שמצע הבחירות שלו ב-1984 היה ממשלת אחדות להצלת המשק. צריך לקרוא על שמו פרָס שנתי לאחריות תקציבית.

- יש שתיקה. יצחק שמיר, ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ, דיבר הכי פחות מכולם. לא מפתיע בהינתן המוניטין שלו כשתקן, אך ניתן היה לצפות ליותר ממי שהיה ראש הממשלה עם הניסיון העסקי הכי גדול אי פעם, וממי שבכהונתו כראש ממשלה קפצה האינפלציה מ-100% ל-400%. לפחות הוא היה מהמעטים שלא מחו על הקיצוץ במשרדם.

- יש תזכורת. אריאל שרון, שר המסחר והתעשיה, הציג עמדות שמזכירות כי הוא נכנס לפוליטיקה דרך המפלגה הליברלית דווקא. חילופי הדברים המרירים שלו עם נציג הממסד המושבי אריה נחמקין מרמזים על כך שאולי הגנרל המושבניק נהיה חסיד הכלכלה החופשית מכיוון שהמושב שלו או משפחתו הודרו על ידי המערכת המושחתת של מיכסות בחקלאות.

- יש סיבולת. בפתיחת הישיבה הודיע ראש הממשלה שמעון פרס לשרים: "אנו הערב נגמור את הישיבה. או שהישיבה תיגמר עם ההחלטות, או שהישיבה תגמור אותנו." ואכן פרס הבלתי נלאה חתר להשלמת המשימה, בעוד השרים שסביב מתמוטטים בזה אחר זה. לפנות בוקר התחנן/מחה השר לוי: "איך שרים יוכלו להסביר ולנמק, כשמחציתם ישנים?". פרס לא מיצמץ: "זה הזמן הטוב ביותר לקבל החלטות. אני מחכה לרגע הזה הרבה זמן."

- יש חוצפה. בימים כתיקונם הכנסת קובעת את תקציב הממשלה; הפעם הממשלה קיצצה את תקציב הכנסת בתקנות שעת חרום. היה זה בסוף הישיבה, בתשע בבוקר, כאשר פרס זרק בבהילות וכלאחר יד סכומים – כמה לקצץ או לגבות מכל גוף ציבורי וחברה ממשלתית – כדי לאזן את התקציב. השרים השותקים מן הסתם הנהנו בעפעפיהם הכבדים.

- יש תקדים. הלילה הלבן הזה שפרס אירגן לשרים, בלי שנתן להם זמן לקרוא את התוכנית מראש, היה התקדים וההשראה לחוק ההסדרים הבעייתי שנהוג מאז בארצנו. חוק ההסדרים הראשון חוקק בספטמבר 1985 ערב פקיעתן של אותן תקנות שעת חרום וחזר על תוכנן. מאז הממשלה פעם בשנה עושה לכנסת מה שקרה לראשונה באותה ישיבת ממשלה. כרגיל, מה שקרה בחרום הפך לנוהל שיגרתי.

- יש צמרמורת. מנכ"ל האוצר עמנואל שרון אמר שתוכנית היצוב היא "הימור". השר נבון נבעת: "הימור – פירושו של דבר, שזה יכול להיכשל?". פרס, אחרי אנטבה ולפני אוסלו: "הימור – פירושו של דבר, שזה יכול להצליח." רבין, אחרי אנטבה ולפני אוסלו: "מרבית המהמרים מפסידים."

בתוכנית היצוב יש אירוניה כפולה – אחת בדרך שבה נתקבלה, ושניה בתפקידה ההיסטורי. ישיבת הממשלה נוהלה בצורה לא תקנית. בנוסף לבעיות שהוזכרו לעיל, כששר הצליח לכופף את האוצר בהצבעה על סעיף קיצוץ ספציפי, פרס איים על השרים האחרים שהמשמעות היא קיצוץ גדול יותר במשרדיהם, ניצח בהצבעה חוזרת, והיתמם שהשרים ביקשו את ההצבעה החוזרת. וראה זה פלא, תוכנית היצוב מסמנת לכאורה דווקא את הרגע שבו ישראל קיבלה על עצמה את כללי המשחק של כלכלה מערבית מתוקנת, עם המסגרת המוסדית, משפטית, ומנטלית שאיפשרה לה להפוך בהמשך לכלכלה מפותחת. אז מה עדיף – ישיבות ממשלה קלוקלות וחוקי הסדרים שיוצרים כלכלה בריאה, או ישיבות תקניות שיוצרות פשיטת רגל?

מבחינה היסטורית, חשיבותה של תוכנית היצוב חורגת מכך שהיא הורידה אינפלציה והגדילה את מלאי הדולרים של הממשלה. מאחר והסיפור העיקרי של כלכלת ישראל הוא המעבר מסוציאליזם לקפיטליזם, החשיבות של תוכנית היצוב היא בכך שאיפשרה איתחול מחדש של המהפך הכלכלי שביצע הליכוד ברשלנות ב-1977. האירוניה היא שהדבר נעשה באדיבות הצבעתם של שרי השמאל, וכמובן זו אינה הפעם הראשונה בפוליטיקה הישראלית שהשמאל מממש מדיניות של הימין ולהיפך. המערך תמך בתוכנית היצוב כי עצירת האינפלציה הייתה הבטחה עיקרית שנתן לבוחריו בהיותו באופוזיציה. הליכוד היה מחויב פחות לעצירת האינפלציה שהוא הגדיל מ-40% ל-400%. הסבר נוסף הוא היריבויות האישיות בתוך המפלגות. על פי ספרו של שר האוצר מודעי "מחיקת אפסים", כך הצביעו השרים: פרס, מנהיג המערך, הצביע בעד; יריבו רבין נמנע, אך כל שאר שרי המערך הצביעו בעד. שמיר, מנהיג תנועת החרות בליכוד, הצביע בעד; יריביו שרון ולוי הצביעו נגד. מודעי, מנהיג המפלגה הליברלית בליכוד, הצביע בעד; יריביו פת, נסים, ושריר הצביעו נגד.

לו היה המערך נותן לכלכלה לקרוס, אולי היה מצליח לשקם את מה שחרב ב-1977: שלטון הפנקס האדום של ההסתדרות, פיקוח על מטבע חוץ שהפך את כולם לעבריינים (כולל ראש ממשלה שנתפס), ושיעורי מס בשמיים שהצמיחו כלכלה שחורה ענקית. מכיוון שהמערך הצביע בעד היצוב, לא חזר הגלגל לאחור. בכך דומה המהפך הכלכלי למהפכות אחרות שכשלו בטווח הקצר, אך שיחררו כוחות שהכתיבו את הטווח הארוך (למשל, המהפכה האנגלית של אמצע המאה השבע עשרה והמהפכה הצרפתית). ברגע שהיצוב הצליח חזר המהפך הכלכלי בשקט לסדר היום. עם רוח גבית מבריטניה ואחר כך ממזרח אירופה התחדשה בהדרגה הליברליזציה הגורפת, החלה ההפרטה, ונוצרה הכלכלה המערבית המוכרת לנו ב-2015.  

מסמכי הישיבה נמצאים כאן.

ישי מעוז על ישיבת הממשלה לתוכנית החירום הכלכלית

בהמשך לפוסט שלנו בעניין ישיבת הממשלה ב-30 ביוני 1985 שבה הוחלט על תוכנית חירום להצלת המשק ולעצירת האינפלציה, הנה מאמר הפרשנות של דר' ישי מעוז מן האוניברסיטה הפתוחה, שקיבל אישור לראות את הסטנוגרמה כמה חודשים לפני פתיחתה לציבור: 

הגורם האנושי

על פרוטוקול ישיבת הממשלה שדנה (יולי, 1985) בתכנית ייצוב המשק

מאת: ד"ר ישי מעוז, המחלקה לניהול ולכלכלה, האוניברסיטה הפתוחה

"תודה מקרב לב גם לבנות הנחמדות לכל סוגיהן, בוקר טוב לכם."

במילים אלה נעל ראש הממשלה שמעון פרס את ישיבת הממשלה המרתונית שבה הוחלט ביולי 1985 על תכנית ייצוב המשק ובלימת האינפלציה המשתוללת של שנות השבעים והשמונים. הישיבה החלה בבוקר היום הקודם וממול לפרס ישבו השרים כשהם מותשים מהדיון המפרך ומעוכים מלילה ללא שינה. פרס לעומתם דווקא נמרץ, אלגנטי, ושרמנטי כתמיד ורואה בנות נחמדות בחדר. הוא מודה בג'נטלמניות לקלדניות וממשיך בחיוניות שמעון פרסית אופיינית אל בוקר עמוס של יישום החלטות הממשלה.

בימים אלה מפרסם ארכיון המדינה את פרוטוקול אותה ישיבת ממשלה. הפרוטוקול נותן לנו הזדמנות יוצאת דופן ללמוד על הגורם האנושי שמאחורי סיפורה של האינפלציה בכך שהוא מציג לנו את ההתנהלות והשיח של השרים כשהם לא מדברים למיקרופון אלא בישיבה סגורה לתקשורת. המסקנה שעולה בבירור היא שכמו בכל תאונה כמעט – גם כאן הגורם האנושי בהחלט היה דומיננטי, הן ביצירת האינפלציה והן בהפסקתה.  

אבל לפני שנגיע לישיבה עצמה – קצת רקע. האינפלציה בישראל הפכה לבעיה חמורה  בתחילת שנות השבעים כשהוצאות הממשלה הפכו להיות באופן קבוע גדולות בהרבה מההכנסות ממסים. את הגירעונות מימנו הממשלות השונות על ידי כסף חדש שהדפיס בנק ישראל. כשיש במשק יותר כסף כדי לקנות את אותה כמות מוצרים – מחירי המוצרים עולים. כך נוצרת אינפלציה.

המהפך הכלכלי של 1977 מאיץ את הקצב והעוצמה של האינפלציה. שר האוצר, שמחה ארליך, מתפטר ויגאל הורביץ מחליף אותו. ברור לכל שצריך לעצור את הגירעון אך הדבר לא אפשרי כי באותן שנים הממשלות נשענו על קואליציה צרה וכל שר שיקצצו בתקציבו עשוי לאסוף את נאמניו ולהפיל את הממשלה. אפילו שר לא בכיר עם שניים או שלושה נאמנים בלבד יכול להפיל את הקואליציות הצרות של אותה תקופה. הורביץ מנסה לשכנע את השרים להתעלות לנוכח המצב החמור אבל מצליח רק להפוך ליקיר הסטיריקנים של התקופה עם האמירה הקבועה שהוא מפנה אל חבריו השרים –  "אין לי" ועם הזעקה הנרגשת: "מטורפים, רדו מהגג". לבסוף גם הוא מתפטר.

בשנת 1982 מתחילה מלחמת לבנון הראשונה וישראל מתבססת בעומק לבנון למשך מספר שנים, דבר המוסיף הוצאות ענק לתקציב. גם ראש הממשלה, בגין, מתפטר ומחליף אותו יצחק שמיר. הרבה אחרי שמטרת המלחמה – לגרש את אש"ף מלבנון – מושגת, עדיין לא ניתן לסגת כי הדרוזים, השיעים, הפלסטינים ובעצם מי לא – כולם פוגעים בצה"ל ויש בעיה פוליטית לסגת תחת התקפה, כלומר – לברוח.

כל זה מביא את האינפלציה ל– 450% בשנת 1984. הממשלה נופלת ונערכות בחירות שמסתיימות בתיקו בין הליכוד למערך. המצב הקטסטרופלי במדינה מביא לכך שמפלגות לשון המאזניים החילוניות מוותרות על הכוח העצום שיכל להיות להן וכופות ממשלת אחדות. פרס ושמיר מחליטים על רוטציה בראשות הממשלה – פרס ראשון ולאחר שנתיים יחליפו שמיר. בממשלת האחדות תומכת קואליציה בת כ– 100 ח"כים והיא יכולה לקחת החלטות לא פופולריות. כבר בשנה הראשונה להקמתה מחליטה הממשלה על נסיגה מעומק לבנון ועל תכנית ייצוב כלכלית.

תכנית הייצוב היא אגרסיבית מאד ויורה על האינפלציה בכל הכלים. בלב התכנית – קיצוץ ענק בתקציב הממשלה. בנוסף כוללת התכנית גם מענק של מליארדים מהאמריקאים כדי שבנק ישראל יוכל לשוב ולמכור מט"ח ולעצור בכך את עליית שער החליפין ואת עליות המחירים הנגזרות ממנה. עוד רכיבים קריטיים בתכנית הם הקפאת מחירים והקפאת שכר לתקופה קצובה על מנת לנטרל את ההשפעה של הציפיות האינפלציוניות שהשתרשו בתודעתו של הציבור במשך שנים, וכדי להרגיל את הציבור למציאות חדשה של יציבות.

על אימוץ תכנית הייצוב מחליטה ישיבה גורלית של הממשלה, אשר כוללת לא רק את השרים אלא גם כעשרים פקידים בכירים כמו היועץ המשפטי לממשלה, נגיד בנק ישראל, ובכירי כלכלני האוצר. לפי הפרוטוקול, הישיבה אמנם ארוכה אבל לא דרמטית וזה סביר, כי אחרי הכל – המחשבה ששמעון פרס נכנס לישיבה כה חשובה מבלי שיש לו רוב מוכן מראש היא עלבון לאינטליגנציה.

בתחילת הישיבה מדברים הכלכלנים פרופסור מיכאל ברונו וד"ר עמנואל שרון (מנכ"ל האוצר) שעיצבו את התכנית. הם מסבירים לשרים שאין ברירה כי המשק על פי תהום. ומציבים יעד קיצוץ של 750 מליון דולר. מי שזכה לשמוע הרצאות של ברונו יודע שהוא יכול להרצות הרבה יותר טוב מאשר באותה ישיבה. ספק אם תלמידיו באוניברסיטה העברית היו מבינים את ההרצאה הלא מסודרת שהעביר לשרים בישיבה, ולשרים בכלל אין סיכוי להבין. גם עמנואל שרון לא נותן הרצאה מזהירה מבחינה פדגוגית. קורא שמכיר את האקדמיה עלול לחשוד שמדובר בטקטיקה הידועה של מרצים שמעדיפים שקהל השומעים לא יבין כדי שלא ישאל שאלות קשות.

אחר כך מדברים השרים בזה אחר זה. לחלק יש ביקורת והסתייגויות אך, כאמור, אף אחד אינו דרמטי במיוחד למעט שר החינוך יצחק נבון שמתנגד מאד לקיצוץ המיועד במשרדו. נדמה שגם מבקרי התכנית יודעים שהפור כבר נפל, ודברי הביקורת שלהם נועדו בעיקר כדי שיוכלו לדווח עליהם אחר כך לתקשורת.

עזר ויצמן הוא מראשוני הדוברים. הוא אומר לחבריו שהוא חש אי נוחות רבה כי הוא שר בלי תיק ולכן לא נוח לו לדון בקיצוץ בתקציבי חבריו השרים בעוד הוא עצמו לא יישא בעול זה. לאור זאת הוא מציע שארבעת השרים ללא תיק יתפטרו מהממשלה, כביטוי סמלי של נשיאה בנטל. פרס, בסרקזם מר, אומר שהיה יותר מועיל אילו וייצמן היה מציע שרק ארבעה שרים יישארו בממשלה. ויצמן מקבל עליו את הדין ונשאר בממשלה.

שלב זה של דברי השרים מתארך כי כולם רוצים לדבר. מכיוון שזה אינו שלב חשוב – פרס עוזב את הישיבה כדי לפגוש את מזכ"ל ההסתדרות ולסגור איתו את הסכמת ההסתדרות להקפאת שכר זמנית. כשהוא חוזר הוא מדווח לשרים: "פורמלית פגשתי את קיסר בעניינים מפלגתיים, כי בענייני המדינה אני פוגש אותו רק כשאני מלווה עם שר האוצר". שר האוצר, יצחק מודעי, בולע את הצפרדע בדממה.

האנקדוטה הזו ממחישה היטב את אחד העקרונות הגדולים של המקרו-כלכלה – מדובר בפוליטיקה, ולכן איש המפתח בכלכלה אינו שר האוצר אלא ראש הממשלה כי הוא האיש החזק פוליטית. רק הפיתרון הפוליטי של ממשלת האחדות (ואולי גם רק האישיות הפוליטית של שמעון פרס) יכלו לכפות את הקיצוץ הנדרש על השרים ואת הקפאת השכר על ההסתדרות.

ורק אז, לאחר חצות הלילה, אחרי שעות של דיונים, מתחיל החלק השלישי והמשמעותי ביותר של הישיבה – סריקה פרטנית, סעיף אחר סעיף, של עשרות רבות של סעיפי הקיצוץ בתכנית ודיון על כל אחד מהם. הישיבה נכנסת אל שעות הלילה המאוחרות, השרים עייפים ומותשים, אך הקיצוץ מרחיק לכת  ועל חלק מהסעיפים מתפתחים דיונים ומחלוקות.

ולמרות שיש מחלוקות – הן לא מסלימות, וגם אם מבוטל סעיף קיצוץ כלשהו החבורה מוצאת מקור אחר לקיצוץ, כי לכולם ברור שיש להגיע לקיצוץ כולל של 750 מליון דולר. באחד משיאי החלק הזה מגיעים לסעיף של קיצוץ נרחב במשרות מורים שמוציא את יצחק נבון מדעתו. מדובר בסעיף רציני של עשרות רבות של מיליונים ונבון נלחם כארי, אבל שמעון פרס, יצירתי ונמרץ גם בארבע לפנות בוקר, מוצא חלופה בדמות עיכוב יישום דו"ח עציוני בשנה, דבר שלא היה בהצעה המקורית. הכלכלנים מחשבים ומוצאים שגם זה מספק קיצוץ בסדר גודל דומה. משרות המורים ניצלות ונבון נרגע. אמנם הוא מצביע נגד כשמצביעים על סעיף זה, אבל 17 שרים אחרים תומכים בדחיית יישום המלצות עציוני, כך שההצבעה שלו נגד היא לפרוטוקול בלבד. בכל אופן – עם הגזירה הזו נבון יכול לחיות מבלי להתפטר.

יש משהו יעיל מאד בשיטה של הצבעה על כל סעיף בנפרד, כי בכל סעיף יש רק שר אחד שנפגע. אמנם בסוף יש הצבעה על כל התכנית כמכלול, אבל לעובדה שכל סעיף התקבל ברוב משמעותי יש משקל בהצבעה הסופית ובהתנהלות סביבה.

אחת הפנינים של השלב האינטנסיבי הזה מגיעה כשהממשלה דנה בסעיף ובו קיצוץ 3% מהעובדים במשרד החינוך ויגאל הורביץ אומר שלשם כך צריך לכתוב בתכנית קיצוץ של 6%. מתחילים חילופי דברים מבולבלים בין השרים. ואז עוצר מודעי את הסחף ומסביר לשרים למה התכוון הורביץ:

“השר הורביץ שואל - איך אתה רוצה לקצץ 3% כש- 3% זו הירידה הטבעית שלנו? אז צריך לרשום 6%”,

ושר התיירות, אברשה שריר, אומר:

“אולי תפסיק לשאול שאלות, יגאל?”

ויגאל הורביץ המיואש נאנח:

“זו הבעיה”.

והכוונה של הורביץ היא שבעיית האינפלציה נובעת מחוסר האחריות של חלק מהשרים ומהסתכלות משועשעת על מי שרוצה לקצץ בהוצאות כעל נודניק שמפריע לכולם.

אבל את הביטוי החזק ביותר להתנהלות האישית שמאחורי האינפלציה מביא הפרוטוקול לא על ידי מאות אלפי המילים שהוא מכיל אלא דווקא במלים שלא נאמרות שם – כי יצחק שמיר, ראש הממשלה שקדמה לממשלת האחדות, אומר כעשר מילים בלבד, וגם הן סתמיות למדי. בכך מביא לנו הפרוטוקול מבט ישיר על מידת הענין האישי שהיה לאנשים בממשלות הקודמות בקיצוץ ההוצאות בתקציב. בהחלט סביר ששמיר בכלל העביר את הלילה כשהוא מנמנם בכיסאו, כי הפרוטוקול מראה שדוד לוי מעיר לפרס על כך שחלק מהשרים ישנים בישיבה.

ועוד פנינים רבות יש בפרוטוקול. הקריאה בו מומלצת ביותר לכלכלנים, לאנשי מדע המדינה, לעיתונאים, להיסטוריונים ולכל מי שהפוליטיקה והכלכלה של ישראל מעניינות אותו.

מסמכי הישיבה נמצאים כאן.

דילמת החרם הערבי: מזעור נזקים או מאבק כולל

בסתיו 1955 נודע שחברת דלק אמריקאית שהחזיקה בשמינית ממשק הדלק הישראלי מבקשת לסיים את עסקיה בישראל בשל לחץ סעודי.

פרשת יציאתה של חברת "סוקוני ואקום" מישראל והחלפתה על ידי חברת "סונול" היא דוגמה לדילמות הקשות שניצבות בפני ישראל כאשר היא נאבקת בחרם. האם להיאבק בחרם ויהי מה ולגרום למחרים לשלם מחיר יקר ככל האפשר – או למזער את הנזקים הכלכליים, להגיע לפתרון פרגמטי שיאפשר לישראל המשך גישה למשאבים חיוניים, אף שיש בפתרון זה הישג למי שמחרים את ישראל.

תחנת דלק של "סוקוני ואקום" בטבריה, 1946. צילם זולטן קלוגר, לע"מ

בסתיו 1955 נודע לישראל שחברת הדלק האמריקנית "סוקוני ואקום" שהחזיקה בשמינית ממשק הדלק בישראל מבקשת לסיים את עסקיה בישראל. קדמה לכך החלטתה של חברת "אסו" ב-1954 לסיים את עסקיה בישראל (שהיוו חלק זעום ממשק האנרגיה הישראלי). "סוקוני ואקום" (שהתהדרה אז בסמל של סוס מעופף וקרויה כיום "אקסון") החליטה על כך בגלל לחץ סעודי שדרש שתסיים את עסקיה בישראל – או שתסיים את עסקיה בסעודיה – שם היא החזיקה בעשירית ממניות חברת הנפט "ערמקו" – חברת הנפט החשובה ביותר בסעודיה.

כדי למנוע התנגשות עם ישראל ועם דעת הקהל האמריקאית בכלל ועם דעת הקהל היהודית-אמריקאית בפרט, הציעה "סוקוני ואקום" למכור את נכסיה בישראל לחברת "סטנדרד אויל אוף אוהיו" (SOHIO),שלה לא היו אינטרסים במדינות ערב. שגריר ישראל בוושינגטון אבא אבן ניסה לעצור את המהלך באמצעות פגישה במחלקת המדינה בינואר 1956 – אך לשווא.

"סוהיו" לא רצתה לקבל את התפקיד ולכן פנתה "סוקוני ואקום" אל רודולף סונבורן (1898- 1996), איש עסקים יהודי שעמד בראש תאגיד שעסק בענייני אנרגיה והרבה לסייע לישראל ולתנועה הציונית, שירכוש ממנה את מתקניה בישראל ואת הזכויות המסחריות שלה.

משנודע הדבר לשר האוצר לוי אשכול הוא שלח ב-30 במאי 1956 מכתב לסונבורן (המכתב תורגם לעברית, כל התעודות בפרסום זה נסרקו מתיק גל-4666/5). עד שהמכתב הגיע לניו יורק החליט הציר לעניינים כלכליים בארצות הברית מאיר שרמן שלא למסור אותו, כי בינתיים, ב-3 ביוני, קיבל את הצעתה של "סוקוני ואקום" לסונבורן ולא היה מרוצה ממנה. הוא דיווח  ב-12 ביוני לישראל קוזלוב, מנהל ענייני הנפט במשרד הפיתוח, שלא מסר את המכתב לסונבורן. עוד קודם לכן, ב-5 ביוני, שלח שרמן לאשכול תזכיר מקיף על הצעת "סוקוני ואקום" - על מעלותיה וחסרונותיה. המעלות העיקריות היו המשך אספקת הנפט לישראל והמשך הפעילות הכלכלית החיונית לישראל. החסרונות העיקריים היו כניעה לחרם הערבי והגברת הלחץ על החברה הבריטית-הולנדית "של" לעזוב את ישראל. (ואכן ב-1958 יצאה "של" מישראל ומתקניה הועברו לחברת "פז").

ביולי 1956 חתמה ישראל על הסכם לרכישת נפט מברית המועצות. הסכם זה הקל על ישראל לנוכח הקשיים להשגת נפט באמצעות חברות אמריקניות. השגריר אבן המליץ ב-27 ביולי לקבל את הצעת "סוקוני ואקום" ולא לצאת נגדה למאבק כולל אך חסר תוחלת – במיוחד לאחר שנחתם ההסכם עם הסובייטים העלול להפוך את ישראל לתלויה בברית המועצות. יש לציין שבעקבות מבצע סיני (29 באוקטובר - 5 בנובמבר 1956) ביטלה ברית המועצות את ההסכם הנ"ל עם ישראל.

בסתיו 1956 אישרה ישראל את ההסכם עם "סוקוני ואקום" ועם רודולף סונבורן בו הובטחה לחברתו החדשה של סונבורן בישראל למשך זמן קצוב אספקת נפט. אחד הרכיבים בהסכם היה מתן שם חדש לחברה שיבדל אותה מ"סוקוני ואקום". אשכול הציע ב-25 באוקטובר את השם "סובוני" או "סואוני" שירמז על הקשר בין "סוקוני ואקום" לסונבורן. בסופו של דבר נבחר השם "סונול" המדגיש את הקשר לסונבורן והחברה החלה לפעול בינואר 1957.

 

 

 

 

 

"הסתלק אחד מגדולי, אם לא גדול המחשבה היהודית וגם האנושית." (מתוך דברי ראש הממשלה לוי אשכול בישיבת ממשלה) – חמישים שנה לפטירת הפילוסוף פרופ' מרטין בובר, 13.6.1965



פרופ' מרטין (מרדכי) בובר,  1940 - 1950 (משוער), מתוך ויקיפדיה (המקור: The David B. Keidan Collection of Digital Images  the , הארכיון הציוני המרכזי)

השבוע לפני 50 שנה, ב-13.6.1965 נפטר פרופ' מרטין (מרדכי) בובר ז"ל, שהיה פילוסוף אקזיסטנציליסטי, חוקר חסידות ודתות, הוגה דעות ציוני עם זיקה לזרם "הציונות הרוחנית" וחבר בולט בתנועת "ברית שלום" בשנות ה-20 - 30 ובשלב מאוחר יותר באגודת "איחוד", שתמכו בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל כפתרון לסכסוך היהודי-ערבי.

במלאת יובל למותו, מפרסם ארכיון המדינה התכתבות קצרה שנערכה בין בובר לבין ראש הממשלה לוי אשכול בחודשים אוקטובר-נובמבר 1964 על רקע הפקעת קרקעות מתושבים ערבים בגליל שנעשתה על-יד הממשלה לצורך הקמת העיר כרמיאל. המכתבים שיובאו בהמשך נמצאים בארכיון המדינה בתיק פניות ציבור של לשכת ראש הממשלה (גל-11892/31). מכתב התשובה של אשכול פורסם כבר על-ידי הארכיון בספר "לוי אשכול – ראש הממשלה השלישי – מבחר תעודות מפרקי חייו (1895 – 1969)" בעריכת ארנון למפרום וחגי צורף (הרקע למכתב – ע' 437 והמכתב עצמו – ע' 441 – 442), אך מכתבו של בובר אל אשכול מתפרסם כאן לראשונה.

הבתים הראשונים בכרמיאל, עם בתי הכפר הערבי בענה ברקע, 1.10.1964, הצלם - משה פרידן, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית
 

 

העיר כרמיאל הוקמה במהלך שנת 1964 באזור בקעת בית-הכרם (על הגבול שבין הגליל התחתון לגליל העליון) אשר מיושב בצפיפות בכפרים ערביים, והקמתה הייתה כרוכה בהפקעת קרקעות בהיקף רחב מתושבים ערבים מהכפרים שבסביבה. צעדי ההפקעה עוררו התמרמרות בקרב האוכלוסייה הערבית וגררו ביקורת גם מצד חוגי שמאל ואנשי רוח יהודים תחת הסיסמה "פיתוח כן – נישול לא". ההתנגדות למהלך באה לידי ביטוי בכמה הפגנות שאחת מהן תוארה בכתבה בעיתון "חרות" מ-18.10.1964:  "ניסיון לעריכת מסיק זיתים הפגנתי  לטובת תושבי כפרים בגליל המערבי לטובת תושבי כפרים בגליל המערבי שאדמותיהם הופקעו לצורך הקמת העיירה כרמיאל...".

על רקע זה נשלח המכתב מבובר לאשכול ב-26.10.1964 (תעודה מס' 1), שבו הביע בובר בשם חברי אגודת "איחוד" ביקורת על הפקעת הקרקעות וקרא לאשכול לאמץ תכנית פיתוח חלופית שתיטיב גם עם האוכלוסייה הערבית:  "החלטנו פה אחד, לגלות את דעתנו בפומבי על החרפת היחסים בין יהודים וערבים בארץ, בקשר אל החרמת האדמות בקרבת כרמיאל. אנחנו מברכים, עם כל הישוב, על תכנית פיתוח הגליל, אך מדגישים אנו את הצורך החיוני, לבצע תכנית זו לטובת היהודים והערבים גם יחד. לשם כך יהיה צורך, להציע תכנית מקיפה, המתחשבת מלכתחילה בצרכי שני סוגי האזרחים הללו...". 

במכתב התשובה של אשכול מ-4.11.1964 (תעודה מס' 2) הגן אשכול על הפקעת הקרקעות לצרכי הקמת העיר וטען שהקמת כרמיאל "כבר הביאה ברכה לתושבים הערבים שבסביבה" וכן שרווח זה עולה על ההפסד מהפקעת הקרקעות מכיוון שרובן המכריע של הקרקעות המופקעות  "הן אדמות טרשים וסלעים אשר אינן ניתנות לעיבוד חקלאי." בנוסף לכך כתב שבתור חקלאי בעברו הוא אומנם מבין את כאבם של בעלי הקרקעות המופקעות לאור הפקעות שנעשו בעבר גם מאדמות יהודיות, אך יחד עם זאת אינו רואה אפשרות מבחינתו לביטול ההפקעות:  "לפי שעה איני רואה כל דרך להימנע מכך אם גם יש תמיד צורך להשתדל לצמצם את הנזק ככל האפשר. לבעלי הקרקעות מובטח פיצוי בקרקע ככל האפשר".



פרופ' מרטין (מרדככי) בובר, 10.11.1961, הצלם - משה פרידן, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית
 

למרות חילוקי הדעות ביניהם הביע אשכול הערכה עמוקה לבובר ולהגותו  בדברים שנשא לזכרו כמה חודשים לאחר מכן בישיבת ממשלה שנערכה ביום פטירתו ב-13.6.1965. להלן מובאת הסטנוגרמה מישיבת הממשלה ביום זה - מ"ה/תשכ"ה (תעודה מס' 3), שבה הספיד אשכול את בובר בקצרה לאחר שחברי הממשלה קמו לזכרו (עמוד 84): "הסתלק אחד מגדולי, אם לא גדול המחשבה היהודית וגם האנושית. שמו היה מפורסם בעולם כולו. קשה ברגע כזה לתת הערכה מלאה על אישיותו וחלקו בתחיית האומה, התחייה הרוחנית, התרבותית ואולי גם המדינית. נשלח מכאן תנחומים למשפחתו".  

הבולשת הבריטית מדווחת על חסן סלאמה: 67 שנים למותו

 

חסן סלאמה (מסומן בחץ). פורסם בעיתון "אל מוסוור" ב-12.1.1948 עם הכיתוב בערבית: "הגיבור חסן סלאמה; מפקד החזית הדרומית" (ויקיפדיה)

ב-2 ביוני 1948 מת חסן סלאמה (1910?- 1948), מפקד ארגון צבאי פלסטיני באזור לוד ורמלה, מפצעים שנפצע בקרב ב-31 במאי, עת עמד בראש כוח שתקף את לוחמי האצ"ל שהחזיקו בראש העין.
במלאת 67 שנים למותו מפרסם ארכיון המדינה חומר של הבולשת הבריטית (C.I.D) על אודות חסן סלאמה (תיק פ-3056/38 בארכיון המדינה, תעודות מנדטוריות נטושות).
לפי החומר שהפיקה הבולשת הבריטית חסן סלאמה נולד בכפר קולה שבנפת לוד לא הרחק מהעיר מודיעין של ימינו ב-1912-1910. מאז 1937 השתתף בפעולות טרור במסגרת המרד הערבי, 1939-1936. בין השאר תקף רכבת בסמוך ללוד ב-14 באוקטובר 1937 ונפצע בעת הפעולה. עם דיכוי המרד נמלט מארץ-ישראל ובימי מלחמת העולם השנייה הגיע לרומא כשהוא נמצא בקשר עם מנהיג המרד חאג' אמין אל-חוסייני. באוקטובר 1944 הצניחו הגרמנים באזור יריחו חוליית חבלה שהורכבה מסוכנים ערבים וגרמנים (מבצע "אטלס"). שלושה מאנשי החוליה נתפסו ושניים חמקו: חסן סלאמה וסוכן גרמני טמפלרי בשם פרידריך דייניגר שאפר. בתיק של הבולשת הבריטית ישנם שני מסמכים על כך: הראשון מ-31 באוקטובר 1944 והשני מ-3 בנובמבר 1944.
כשלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, ב-22 בדצמבר 1947, ביקש מפקד משטרה בריטי בלוד מהבולשת הבריטית מידע מלא על חסן סלאמה והגדיר אותו כ"אחד משני עושי הצרות הגדולים ביותר". ב-30 בדצמבר נשלח אליו מידע מקיף על חסן סלאמה ולצדו מכתב נלווה. אחת הנקודות המעניינות העולות בסעיף 8 של המסמך המודיעיני המקיף היא שבשנת 1939, לאחר שחסן סלאמה נמלט לסוריה, הוא הציע את שירותיו לבריטים שנגדם מרד קודם לכן - אך הבריטים סירבו להעסיק אותו. הבריטים לא פרסמו את פנייתו של חסן סלאמה כדי לא להרתיע אנשים אחרים שיבקשו לשרת אותם.
כאמור, ב-2 ביוני 1948, מת חסן סלאמה לאחר שנפצע בראש העין.
בנו עלי חסן סלאמה (1979-1940) התגייס לארגון הפתח ובשנות ה-70 עמד בראש ארגון "ספטמבר השחור" שביצע פיגועים רצחניים נגד ישראל ובראשם הפעולה נגד ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972. בינואר 1979 חוסל עלי חסן סלאמה בביירות.