מכתבו של לוי אשכול אל בתו עפרה; פרסום מיוחד לרגל יום השנה ה-46 לפטירתו של אשכול

לוי ואלישבע אשכול עם בנותיהם עפרה (משמאל) ותמה. אוסף תמה אשכול-שוחט

ביום ח באדר תשכ"ט (26 בפברואר 1969) נפטר ראש הממשלה השלישי לוי אשכול. לקראת יום השנה לפטירתו אנו מפרסמים מכתב שהפקידה לאחרונה בתו הצעירה עפרה אשכול-נבו בארכיון המדינה. היא קיבלה את המכתב מאביה בקיץ 1958 או בקיץ 1959 בעת ששהתה במחנה עבודה בקבוצת כינרת. המכתב חושף את רגשותיו העמוקים של לוי אשכול לבני משפחתו, בהם בתו הבכורה נועה אשכול, ולדגניה ב: "סוף סוף זה ביתנו הראשון והיסודי". הוא גם מתבטא באופן פיוטי על צמיחת שתילים במשתלה.
לעיון במכתב בכתב יד לחצו כאן. לעיון בהדפסת המכתב לחצו כאן.

השר אורי אורבך ז"ל, במלאת שבעה לפטירתו - "הפוסטר 40 כחול-לבן מורכב מ-40 מדבקות הסוקרות בחיוך אוהב את תולדות המדינה שנה אחר שנה... נודה לכבודו אם יאות לפגוש קבוצת ילדים ומבוגרים הקשורים לעשיית העיתון ולקבל מאתנו את הכרזה..." - מתוך מכתב שכתב אורבך לראש הממשלה יצחק שמיר ב-1988 בנוגע לכרזה מטעם עיתון הילדים "אותיות" שבעריכתו






ח"כ אורי אורבך, 19.4.2010, הצלם - יעקב גולן, מתוך Wikimedia Commons  (בהתאם לרשיון CC-By-SA 3O)

לפני כשבוע נפטר אורי אורבך ז"ל (1960 – 2015), שכיהן בשנתיים האחרונות כשר לענייני גמלאים מטעם מפלגת "הבית היהודי" (המפד"ל החדשה), אך עוד לפני כניסתו לחיים הפוליטיים התפרסם בציבור כאחד מאנשי התקשורת הבולטים בציבור הדתי לאומי וכמוביל דרך עבור עיתונאים דתיים צעירים שהשתלבו בתחום התקשורת בהשפעתו ובהדרכתו. לזכרו אנו מעלים פרסום הכולל מכתב שכתב לראש-הממשלה יצחק שמיר ב-1987 אשר קשור לתחום הכתיבה לילדים, שהייתה פן פחות מוכר בדמותו הציבורית. פעילותו העיתונאית של אורבך כללה בין השאר עריכה וכתיבה של מדורים סאטיריים בירחון "נקודה" וכתיבת טורים פובליציסטים, כאשר הפעילות התקשורתית שהייתה הגורם המרכזי להפיכתו למוכר לציבור הרחב הייתה  הגשת התכנית הרדיו "המילה האחרונה" ב"גלי צה"ל", שבה התבלט אורבך כאיש תקשורת דעתן, שנון ובעל חוש הומור.  

במקביל לכל הפעילויות האלה עסק אורבך גם בכתיבה לילדים שהבליטה את הצד הרך והרגיש יותר באישיותו. כתיבה זו כללה פרסום של חמישה עשר ספרי סיפורים ושירים הומוריסטיים לילדים וכן כתיבה עיתונאית לילדים. ב-1987 ייסד אורבך את עיתון הילדים "אותיות", שפנה בעיקר לציבור הדתי-לאומי, והיה העורך הראשון שלו. במסגרת עריכת "אותיות" שיתף אורבך פעולה עם הקומיקסאי והמאייר שי צ'רקה, שפרסם בעיתון סיפורי קומיקס שנגעו ברובם בענייני מסורת והיסטוריה יהודית. בשנת 1988, לקראת מלאת 40 שנה למדינת ישראל, יזם אורבך פרוייקט של הכנת כרזה, שנשאה את הכותרת "40 כחול-לבן" (תעודה מס' 1) המובאת כאן. כרזה זו שעוצבה על-ידי צ'רקה וצוות העיתון הורכבה מ-40 מדבקות שהציגו באופן הומוריסטי אירועים מתולדות המדינה שנה אחר שנה, שצורפו לגליונות העיתון, נאספו על-ידי הילדים והודבקו לכרזה.

הפוסטר 40 כחול לבן שעוצב על-ידי הצייר שי צ'רקה, 1988, צולם עלי-ידי רפי פריימן, באדיבות שי צ'רקה

כעשרה ימים לפני יום העצמאות תשמ"ח, ב-13.4.1988 כתב אורי אורבך מכתב לראש-הממשלה יצחק שמיר (תעודה מס' 2). המכתב הנמצא בארכיון המדינה בתיקי לשכת ראש-הממשלה יצחק שמיר (בתיק שסימולו גל-23975/40). וכך כתב אורבך: "מטרת המבצע היא להציג בפני הילדים והנוער את תולדות המדינה באופן מרתק ומשעשע. הילדים אוספים מדבקה אחר מדבקה עד להשלמתה של הכרזה. במהלך האיסוף ובסופו זוכים האוספים לפרסים, אולם הפרס העיקרי הוא כרזת-קיר מרהיבה, חינוכית ומהנה..." לאחר מכן הציג אורבך לראש-הממשלה את העיתון עצמו (שאותו לא הגדיר כעיתון דתי אלא "עיתון ברוח יהודית-ציונית") וביקש ממנו לפגוש משלחת של ילדים ומבוגרים הכותבים בעיתון ולקבל מהם את הכרזה. מכתב זה והפרויקט המוצג בו ממחישים את החיבור של אורי אורבך לעולמם של הילדים ואת היכולת לפנות אליהם "בגובה העיניים" ולעורר בקרבם עניין בנושאים היסטוריים ופוליטיים "גבוהים" וכן את הכבוד שרחש לילדים שכתבו בעיתון שבא לידי ביטוי בבקשתו להפגישם עם ראש-הממשלה במילים: "משלחת משותפת של נציגים ילדים ומבוגרים" (בסדר זה).



ח"כ אורי אורבך במליאת הכנסת מהלך טקס ההשבעה של הממשלה ה-32, 31.3.2009, הצלם - עמוס בן-גרשום (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)

בסופו של דבר, הוביל מכתב זה לפגישה שהתקיימה בין ראש-הממשלה שמיר לבין משלחת מטעם עיתון "אותיות". הפגישה תועדה ב"אותיות" בכתבה מטעם ישי קור בגליון 24, 20.5.1988 (תעודה מס' 3) , אולם לא ידוע לנו אם אורבך עצמו השתתף בה. כותב הכתבה, ישי קור, הוא אחד מהעיתונאים-ילדים שהשתתפו בפגישה וגם בנו של אבשלום קור ושל זהבה קור שהייתה במשך שנים כותבת וחברת מערכת "אותיות".

* תודה לשי צ'רקה על צילומי הכרזה והכתבה ב"אותיות" ששלח לנו ולצלם רפי פריימן שצילם את הכרזה.

גוגל בשירות ארכיון המדינה

לאחרונה הותקנו בין שרתי ארכיון המדינה כמה קופסאות צהובות של גוגל. וזה דווקא אירוע משמח למדי.

כולם יודעים שמנוע החיפוש של גוגל יודע לא רק למצוא עבורנו את מבוקשנו, אלא שהוא מפעיל כל מיני תחבולות על-מנת שהתשובה תתאים לנו בצורה אישית, אם על-ידי לימוד מחיפושינו הקודמים, או מתשומת  לב למיקומנו הגיאוגרפי, או שיטות אחרות. מה שידוע פחות הוא שיש אפשרות לארגונים לרכוש עותק משלהם של המנוע של גוגל, שיפעל בצורה ייעודית על חומרי הארגון.

והקשר לארכיון המדינה? ובכן, לקראת סוף השנה נעלה אתר אינטרנט חדש לגמרי. גולת הכותרת שלו תהיה גישה ישירה של הציבור לאוספים סרוקים של ארכיון המדינה. מאחר ומדובר באוספים של מאות מיליוני מסמכים, יידרשו שנות עבודה רבות עד שהכל ייסרק, ייחשף בטחונית, יקוטלג, ויעמוד לרשות הציבור, אולם החל מסתיו 2015 אמורים האוספים הראשונים להיות מקוונים. ככל שהזמן יעבור והארכיון המקוון יגדל, כך יגבר הצורך ביכולת חיפוש טובה לשם מציאה מהירה של מסמכים מבוקשים.

בין הכלים שנשתמש בהם להקלת החיפושים ישנה גם הקופסא הצהובה של גוגל. בעזרתה נוכל לבצע מגוון שיפורים למחפשים, שעיקרם בשני מסלולים:

א. הקופסא תכיר את מבנה הנתונים של הארכיון, ותוכל "לנחש" מה מבין החומרים העונים על השאלה, עושים זאת בצורה הטובה ביותר, ולהציע אותם ראשונה.

ב. הקופסא תאפשר לנו ללמוד מקהל המשתמשים, כך שהבאת התוצאות תתבסס גם על מה שעבד טוב בחיפושים קודמים, או על סטטיסטיקות מסוג "מי שחיפש כזה חיפש גם כזה" וכו'.

הפרויקט מבוצע בשיתוף עם חברת יעל תוכנה, השותפה העסקית הבכירה של חברת גוגל בישראל.

למיטב ידיעתנו אין עוד מוסדות ציבוריים או ממשתליים ישראלים הנעזרים ביכולת הזאת, למעט פרוייקט רשת ארכיוני ישראל שבספריה הלאומית. אז יש למה לצפות.

ספרים רבותי ספרים!

לפני כמה חודשים העתיק ארכיון המדינה את משרדיו מרחוב מקור חיים בדרום ירושלים לרחוב הרטום 14, בהר חוצבים שבצפון העיר. שטח המשרדים החדשים גדול משטח המשרדים הישנים, מה שדרוש לנוכח תוכניות ההתרחבות של הארכיון. אלא ששטח האיחסון של ספריית הארכיון דווקא הצטמצם. מזה כמה ימים שבכניסה לאולם הקריאה החדש מונחים עשרות מיכלים ובהם ספרים שנאספו במשך השנים ושמחולקים כעת לכל דורש. אז הנה סיבה נוספת לבקר במתקן החדש - הרטום 14, הר חוצבים, ירושלים.

54 שנים להתפטרות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 31 בינואר 1961

דוד בן-גוריון (חובש כובע) ולצדו פנחס לבון (בג'אקט פתוח), 26.3.1953, לע"מ

לפני 54 שנים, ביום שלישי, 31 בינואר 1961, הגיש ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון את התפטרותו לנשיא יצחק בן-צבי. התפטרות זו הייתה שלב נוסף במשבר אליו נקלעה המדינה בסתיו 1960 כתוצאה מהתעוררותה המחודשת של "הפרשה" הקרויה גם "פרשת לבון" ו"עסק הביש" . "עסק הביש" הוא כינוי לחשיפתה של רשת חבלה ישראלית במצרים ב-1954 – חשיפה שהביאה להתאבדות אחד הסוכנים הישראלים, להוצאה להורג של שניים מהם ולמאסר של סוכנים נוספים למשך שנים רבות. ועדת חקירה בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי לא הצליחה לקבוע מי נתן את ההוראה להפעלת הרשת: שר הביטחון דאז פנחס לבון או ראש אמ"ן דאז אלוף משנה בנימין גִבְלִי ("גִ'יבְּלִי"). לפיכך שניהם סיימו את תפקידיהם – אך נשארו במערכת הציבורית. לבון נבחר לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות הכללית וגבלי כיהן בתפקידים בכירים בצה"ל. אולם ב-1960 נודע ללבון שלוועדת אולשן-דורי הוגשו ראיות מזויפות שייתכן ומנעו מהוועדה מלפסוק לטובתו. לפיכך הוא דרש מבן-גוריון שיכריז שלבון לא נתן את ההוראה. בן-גוריון דחה את הדרישה כי סבר שרק ערכאה שיפוטית יכולה להכריז זאת – אך לבון סירב למסור את העניין לערכאה משפטית כלשהי. בעקבות זאת פנה לבון לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת וגולל בפניה את טענותיו נגד אישים מרכזיים במערכת הביטחון.

כדי להפסיק את הדיון בוועדה הפרלמנטרית החליטה הממשלה ב-31 באוקטובר להקים ועדת שרים מיוחדת בראשות שר המשפטים פנחס רוזן בשם "ועדת השבעה" על שם מספר חבריה. בן-גוריון הביע אי נחת מהקמת הוועדה אך לא השתתף בישיבה בה הוחלט להקימה, לטענתו בשל הצורך להכין נאום לכנסת. ב-25 בדצמבר 1960 הגישה הוועדה את מסקנותיה לממשלה. היא מצאה שפנחס לבון לא נתן את ההוראה, בין השאר בשל עדותה של דליה כרמל (שכיהנה ב-1954 כפקידתו של בנימין גבלי) בפני היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר. לדבריה היא זייפה מסמך שהוגש לוועדת אולשן-דורי מתוך כוונה לזכות את גבלי ולהרשיע את לבון. הממשלה החליטה ברוב של עשרה שרים, ללא מתנגדים ועם שלושה נמנעים, לאמץ את מסקנות ועדת השבעה. בתגובה לכך הודיע בן-גוריון על כוונתו להתפטר. אולם הוא הוסיף שבינתיים לא יגיש את מכתב התפטרותו לנשיא בגלל כינוס הקונגרס הציוני הכ"ה בירושלים והמחלוקת עם ארצות הברית בעקבות גילוי בניית הכור הגרעיני בדימונה. לכן, לפי שעה, הוא יצא לחופשה. במהלך חופשתו של בן-גוריון ניהל שר האוצר לוי אשכול שש ישיבות ממשלה. כמו כן סיים גבלי את שירותו בצה"ל.

בניסיון לעצור את המשבר ולמנוע את התפטרותו של בן-גוריון זימן הנשיא בן-צבי אליו ב-15 בינואר 1961 את בן-גוריון ואת חברי ועדת השבעה (למעט השר בנימין מינץ שנעדר בגלל נסיעה לחו"ל). הנשיא והשרים קראו לבן-גוריון שלא להתפטר, לפחות לפי שעה. לעיון בדיון לחצו כאן.

על "עסק הביש" הוטל איפול חמור וגם התעוררות העניין מחדש לא הייתה ברורה לרבים בציבור הישראלי. לכן פנה לאשכול צבי יהודה , חבר כנסת לשעבר ומידידיו הוותיקים של אשכול, בבקשה שיסביר לו את המצב לאשורו. אשכול השיב לו ב-25 בינואר 1961 שכמעט ובלתי אפשרי להסביר את המתרחש – אבל ברור לו שלבון חייב לסיים את כהונתו כמזכ"ל ההסתדרות. לעיון בתשובה בכתב יד לחצו כאן. לעיון בהדפסת המכתב לחצו כאן.

אולם, כאמור למעלה, ב-31 בינואר בערב כינס בן-גוריון את הממשלה והודיע לה, על החלטתו להתפטר. לעיון בישיבת הממשלה לחצו כאן. לאחר מכן יצא מישיבת הממשלה בטרם סיימה את דיוניה ומסר לנשיא בן-צבי את התפטרותו. לעיון במכתב התפטרותו של בן-גוריון כפי שפורסם בעיתון "דבר" ב-1 בפברואר 1961 לחצו כאן.

כפי שכתב אשכול לצבי יהודה בן-גוריון לא היה מוכן להמשיך לעבוד במחיצה אחת עם לבון. בעקבות הגשת התפטרותו החליט מרכז מפא"י ב-4 בפברואר להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. עתה הסכים בן-גוריון לכהן כראש ממשלה והנשיא בן-צבי הטיל עליו להקים ממשלה חדשה ב-16 בפברואר אך ב-28 בפברואר הודיע בן-גוריון לבן-צבי שהדבר לא עלה בידיו. התברר שחלק מסיעות הקואליציה התנגדו להמשך כהונתו של בן-גוריון כראש ממשלה בגלל מאבקו במסקנות ועדת השבעה והסכימו שמפא"י תרכיב את הממשלה ובלבד שאשכול (שכאמור השתתף בוועדת השבעה) יכהן בראשה. אף שבן-גוריון היה מוכן לתנאי זה – הנהגת מפא"י התנגדה לכך. לפיכך הוקדמו הבחירות לכנסת החמישית ל-15 באוגוסט 1961 (למעלה משנתיים לפני המועד הקבוע בחוק).

מימין לשמאל: דוד בן-גוריון, לוי אשכול ויצחק בן-צבי, 21.8.1962. צילם משה פרידן, לע"מ

על האירועים בזירה הפוליטית בישראל לאחר הבחירות ראו פרסום באתר ארכיון המדינה: "מעשה מרכבה - 'מועדון הארבע' הקמת ממשלה 1961"

פרשת "בכיה לדורות" – הצעת ראש-הממשלה דוד בן-גוריון לכיבוש לטרון בספטמבר 1948 ודחייתה בהצבעה בממשלה

אנחנו נערכים להעלות בהמשך השנה אתר אינטרנט חדש שיעמיד לרשות הציבור חומרים רבים מאוספי הארכיון. במסגרת ההכנות אנחנו עובדים כעת על אוסף סטנוגרמות מישיבות הממשלה בין 1948 ל-1967. בהקשר זה אנחנו מציגים כאן קטעים מתוך הסטנוגרמות הנראים לנו מעניינים. 

אחד מדיוני הממשלה המעניינים ביותר מתקופת מלחמת העצמאות הוא הדיון מופיע בסטנוגרמה מישיבה של הממשלה הזמנית ב-26.9.1948, שקישור אליה מובא למטה. בדיון זה העלה ראש-הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון הצעה לפתיחת מבצע לכיבוש לטרון, אך ההצעה נדחתה ברוב דחוק. תוצאות ההצבעה תוארו על-ידי בן-גוריון שנים לאחר מכן כ"בכיה לדורות". כאן נעסוק ברקע ההיסטורי להצעה, במחלוקת שהתעוררה לגביה בתוך ישיבת הממשלה (שבה התגלו חילוקי הדעות חריפים במיוחד דווקא בין השרים הדתיים) ולהתייחסויות אליה אחרי מלחמת העצמאות.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 10.1.1952, הצלם - הנס פין, מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית

ההצעה הובאה לממשלה בשלהי תקופת "ההפוגה השניה", שהוכרזה עם תום קרבות "עשרת הימים" ב-18.8.1948. מאז הכרזת הפוגה זו נפסקה הלחימה בעיקרה בכל החזיתות עד לחידושה במחצית השנייה של אוקטובר 1948 בכמה מבצעים שערך צה"ל כנגד הצבא המצרי בדרום וכנגד "צבא ההצלה" בצפון כתגובה על התקפות קודמות מצידם. לעומת זאת, בחזית הירדנית והעיראקית לא נקט יותר צה"ל במבצעים התקפיים וקווי החזית שנוצרו בתום קרבות עשרת הימים היו הבסיס לגבולות "הקו הירוק", שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן אחרי המלחמה (למעט איזור"המשולש" שנמסר לישראל ללא קרב במסגרת הסכמי שביתת הנשק).

עם זאת, היעדרם של המבצעים ההתקפיים לא שיקף מציאות של שקט בחזית זו. ב-24.9.1948 נערכה התקפת פתע על משלט של צה"ל באזור מודיעין (סביבות בן-שמן), שבוצעה כנראה על-ידי כוחות ערבים מקומיים שפעלו בהדרכת הלגיון הירדני ובסיועו. בהתקפה נהרגו 25 חיילי צה"ל והמשלט נכבש זמנית, אך זמן קצר לאחר חזר לשליטתו של צה"ל. תקרית זו תוארה בישיבת הממשלה על-ידי שר החוץ משה שרתוק (שרת) בסקירה המדינית-צבאית שפתחה את הישיבה (סטנוגרמה, עמוד 19).

התקרית תועדה גם על-ידי בן-גוריון ביומנו באותו יום. הוא כתב על-כך שמיד אחרי  התקרית פנה לממלא-מקום הרמטכ"ל יגאל ידין ושאל אותו  "אם יש בכוחנו לתקוף לטרון בכוח שיבטיח כיבושו – ונהיה מוכנים לתגובה ערבית כללית במקרה שזו תבוא..." (דוד בן-גוריון, "יומן המלחמה – מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט", כרך ג', ע' 720). תשובתו של ידין היתה שהתקפה כזו לא תתכן לפני 26.9. בן-גוריון ראה בהפרת ההפוגה על-ידי הירדנים עילה להתקפה ישראלית כנגדם והביא את התכנית לכיבוש לטרון להצבעה בישיבת הממשלה ב-26.9.1948:  "אני מציע שנתחיל בקרב - אם כי הדבר עלול להביא לקרבות בכל הארץ, ולא הייתי מצטער אילו הביא לקרבות בכל הארץ, אך אין לי בטחון בכך – שאנחנו ננתחיל בקרב בגיזרה אחרת, אשר תקבע את גורל ירושלים. גורל ירושלים לא ייקבע בירושלים, אלא מחוץ לירושלים – לדעתי יקבע  בלטרון..."  (עמוד 24).

המטרה המידית של המבצע הייתה פריצת מסדרון רחב מהשפלה לירושלים והבטחה של השליטה הישראלית בירושלים העברית, אך בהמשך דבריו הודה בן-גוריון שמבצע זה יכול להביא לחידוש של לחימה נרחבת בחזית הירדנית והעיראקית עם תוצאות מרחיקות לכת הרבה יותר מבחינה טריטוריאלית:  "תוצאה שלישית אם תפרוץ מלחמה – אנחנו יכולים לתת מכה ניצחת לכוחות המשולש, להדוף את הגבול המזרחי של התיכון הרבה פנימה, אם לא מעבר לרוכסי ההרים... אנחנו יכולים להזיז את עמק יזרעאל הרבה דרומה, אם לא להגיע לשכם; ואת הפרוזדור של ירושלים אנחנו יכולים להרחיב לכל הפחות עד רמאללה, באופן שקו בית-נבאללה – רמאללה יהיה בידינו..."(עמוד 28) [בתמליל כתוב "רמלה" ללא א' אך רמלה הייתה כבר בידי ישראל באותה עת ועל-פי ההקשר קרוב לוודאי שהכוונה היא לרמאללה]. מדברים אלה ניתן להבין שבן-גוריון שאף להגיע לכך, שההתקפה על לטרון תוביל בסופו של דבר לכך שצה"ל יכבוש את רוב השטח שקיבל מאוחר יותר את השם "הגדה המערבית" (בספרו "מדינת ישראל המחודשת", עמוד 288, כתב בן-גוריון שכוונתו היתה לכיבוש של "חבל חברון ובית-לחם בדרום וכל השטח שבין לטרון וצפון רמאללה עד יריחו וים-המלח").

עם זאת, התייחס בן-גוריון בדבריו גם לסיבוכים המדיניים שפעולה כזו יכולה לגרום על רקע המציאות הבין-לאומית. הוא דיבר לחצים צפויים מצד האו"ם על ישראל שעלולים לאלץ אותה לסגת משטחים נוספים שתכבוש, כולל איום בכניסה של צבא אמריקאי-אירופי (ברקע הדברים עמדה העובדה שירדן הייתה מדינת חסות של בריטניה ומפקד הלגיון היה קצין בריטי), אך העריך שהסבירות לכך נמוכה  (עמוד 26). סיבוך נוסף נבע מכך שהשר שרתוק לצאת כמה ימים לאחר מכן לפאריס לצורך השתתפות בדיוני עצרת האו"ם, שבהם היו אמורים לעלות לדיון גם סוגיית קביעת מעמדה המדיני של ירושלים ונסיונות המדיניים להביא סיום המלחמה. יש לציין שמעמדה של ישראל באו"ם באותה עת היה חלש על רקע רצח מתווך האו"ם פולקה ברנדוט על-ידי אנשי לח"י תשעה ימים קודם לכן ופרסום תכניתו להעברת הנגב בדרומי והפיכת ירושלים כולה לשטח בין-לאומי בשליטת האו"ם, שזכתה לתמיכה אמריקנית ובריטית. על רקע זה סיכם בן-גוריון את הצעתו בניסוח המתחשב בהקשר המדיני: "... וזוהי התוספת שאני מציע לפאריס: לתת הוראה למטה להכין פעולה נגד לטרון, ולהכינה בצורה כזו, שבמידה שתהיה תגובה בארץ נהיה מוכנים לכך... אני מציע שמר שרתוק יסע  לפאריס עם החלטה זו... וזו הצידה לדרך" (עמוד 29).

למעשה לא  ניסח  בן-גוריון  את הצעתו לכיבוש לטרון כתוכנית לביצוע מיידי, אלא כתכנית לפעולה שמימושה בפועל יהיה תלוי בהתפתחות הדיונים בפאריס ובהכנות הצבאיות. למרות זו עוררה ההצעה מחלוקת חריפה בין השרים שחצתה גם מפלגות ומחנות פוליטיים. בלטו במיוחד חילוקי הדעות בין שני נציגי הציונות הדתית בממשלה שייצגו שתי מפלגות "אחיות" – "המזרחי" ו-"הפועל המזרחי"."המזרחי" הוותיקה יותר הייתה מפלגה בעלת אוריינטציה בורגנית-שמרנית ו"הפועל המזרחי" הייתה מפלגה בעלת אוריינטציה פועלית-סוציאליסטית. בנוסף לכך היה גם שוני בגישה המדינית של מנהיגי שתי המפלגות בראשית ימי המדינה. מנהיג "המזרחי", שר הדתות, הרב יהודה לייב פישמן (מימון) , שכיהן כשר הדתות, היה בעל גישה ניצית-אקטיביסטית ואילו  מנהיג "הפועל המזרחי", משה (חיים) שפירא, שכיהן כשר הבריאות והעליה, היה בעל גישה יונית יותר.

שפירא שהיה השר הראשון שהגיב להצעה הביע באופן נחרץ את התנגדותו אליה כבר בפתיחת דבריו:  "אני מתנגד לכך שנתחיל בקרב על לטרון – זה קרב על כל הארץ. מלטרון – אומר מר בן-גוריון, נעבור למשולש, מהמשולש לדרום, והכל יבוא על מקומו בשלום. התככנית יפה מאוד, אך דא עקא, אילו אפשר היה, ככל המלחמות המתנהלות בעולם, להוביל תמיד את הצבאות לפי תכנית, שום מדינה לא היתה מפסידה במלחמה. אלא שכפי הנראה יש עוד איזה נעלם במחמה כזאת וכשם שאפשר לנצח, כך אפשר גם להיות מנוצח..." (עמוד 29). בהמשך דבריו התייחס שפירא להשלכות המדיניות של רצח ברנדוט כסיבה נוספת להתנגדותו וסיכם את עמדתו בשני טיעונים פרגמטיים:  "א. אינני מאמין שיש לנו עכשיו כוח להתחיל במלחמה גדולה בארץ-ישראל; ב. אני חושב שזה יכביד על המערכה הפוליטית בפאריס. אל לנו ליצור רושם של 'אני ואפסי עוד' גם כלפי הגויים...".
 

השר משה שפירא 1.12.1951, הצלם - טדי בראונר, מתוך ויקיפדיה

 

עמדתו של הרב פישמן (מימון) הייתה שונה לחלוטין מעמדתו של שפירא וגם מעמדתו של שר הסעד, הרב מאיר יצחק לוין מ"אגודת-ישראל", שתמך בעמדתו של שפירא ואמר על עצמו  "מטבעי אינני איש מלחמה". בראשית דבריו הנגיד הרב מימון את עצמו לרב לוין ואמר על עצמו  "אני איש מלחמה". הוא טען שההפוגה קיימת רק באופן תיאורטי כאשר בפועל המלחמה נמשכת, מכיוון שהירדנים מפירים אותה בהפגזות וצליפות על ירושלים המערבית. המסקנה מבחינתו הייתה שחייבים "להתחיל בפעולות בדרך לירושלים, אם רוצים אנו לנצח בקרב על העיר... עלינו לצאת להלחם על הדרך המוליכה לירושלים, אם רוצים אנו שירושלים תהיה שלנו...". במשך סייג מעט את דבריו בהבחנה בין ירושלים החדשה לעיר העתיקה על בסיס טענה דתית. הוא אמר שאם אין ברירה ראלית אחרת הוא מוכן להסתפק בהפיכת ירושלים החדשה לחלק מהמדינה היהודית, בזמן שאת העיר כיבוש העתיקה הוא מוכן להשאיר למשיח ולהשגחה העליונה. אחרי הסתייגות זו סיכם את דבריו בתמיכה חד-משמעית בהצעה של בן-גוריון תוך התייחסות עקיפה לטענה של שפירא שהניצחון במבצע המתוכנן אינו מובטח: "לא אבטיח שהניצחון על ידינו. אולם אם לא נלחם – לא יהיה הנצחון על ידינו. לא נשיג את הנצחון בפאריס או בלייקסכסס; לא הדברים האלה יכריעו. אני חושש שאו"ם ישלח כוחות צבאיים הנה כשם ששלח בעבר; ואומר אני במפורש שאני תומך בדברי מר בן-גוריון...".

 

הרב יהודה לייב פישמן (מימון), 1.1.1950, הצלם - דוד אלדן, 1.1.1950, מתוך ויקיפדיה

 

המחלוקת חצתה גם את מחנה הפועלים בן-גוריון השיג את תמיכת שרי מפ"ם (מרדכי בנטוב ואהרן ציזלינג) בזמן ששאר שרי מפלגתו - מפא"י (משה שרתוק, אליעזר קפלן ודוד רמז) התנגדו להצעתו. גם נציגי "המחנה האזרחי" נחלקו בין שר אחד שתמך בתכנית (יצחק גרינבוים) לשניים שהתנגדו (פרץ ברנשטיין ופנחס רוזנבליט (רוזן)). השר בכור שלום שטרית מסיעת "הספרדים" הביע הסתייגות מתונה מההצעה ובהצבעה עצמה נמנע ככל הנראה.

בתום הדיון סיכם בן-גוריון את הצעתו והבהיר את האופי ה"מודולרי" שלה:  "איני מציע לחדש את המלחמה מכמה טעמים. אבוא עם הצעה כזו בעוד שבועיים. אנחנו מוכרחים להגיב על כך ומגיבים אנו. אולם במקום תגובה שאין לה ערך אני מציע תגובה שיש לה ערך וכשתוצאה ממנה נכבוש את לטרון. זה מחייב אופרציה צבאית עם כוח אוויר וכו' אם כי דבר זה לא מחייב התקפה כללית בכל הארץ והשערתי היא שהערבים לא יגיבו בכל הארץ. אולם אינני יכול להתערב על זאת. אך כמובן עלינו להיות מוכנים לדבר זה. את הפעולה הזאת מציע אני כתגובה על מעשה הערבים אם כי הכוונה לא רק לכך." (ע' 20 – 21).

גם הנוסח הממותן שבו הציג בן-גוריון את ההצעה בשלב זה לא שכנע את המתנגדים להצעתו. שפירא ושרתוק נאלצו לעזוב את הישיבה לפני ההצבעה אך השאירו הודעה בכתב לגבי הצבעתם נגד ההצעה. בסופו של דבר התקבלה החלטה ברוב דעות נגד:  "מחליטים ב-5:7 קולות לדחות ההצעה בדבר מתן סמכות לפעולה על לטרון כתגובה על התגרות" (ע' 25). בסיכום ההחלטה לא צוינו נמנעים, אך מכיוון שמספר השרים המשתתפים בישיבה היה 13, סביר להניח שהשר שיטרית נמנע. בן-גוריון התייחס להצבעה ביומנו באותו יום ואחרי תיאר את דחיית ההצעה בהצבעה, תוך ציון שמות המצביעים נגד ובעד (את שמו של השר שיטרית כתב עם סימן שאלה) הוסיף:  "לאושרנו לא היו הללו צריכים להצביע לעשות רוב הפעולות שנעשו במשך השנה." ("יומן המלחמה", כרך ג', ע' 722).

המשפט האחרון מעיד על תחושת תסכול של בן-גוריון מאי-קבלת הצעתו על-ידי רוב השרים. יחד עם זאת, יש חוקרים (למשל מיכאל בר זוהר) הסבורים שכאשר בן-גוריון הציג את ההצעה היו לו ספקות פנימיים לגבי הסיכונים הכרוכים בה ולכן לא הפעיל את כל כובד משקלו כדי להעביר אותה. מעבר לכך, בשלב שבו נערכה ההצבעה היא לא נתפסה ככל הנראה כהצבעה גורלית שתכריע באופן סופי מה יהיה תוואי הגבולות עם ירדן בתום המלחמה. בדיעבד, יחס בן-גוריון משמעות גורלית להחלטה, לאור העובדה שקווי החזית של שלהי ספטמבר 1948 הפכו בסופו של דבר לבסיס לגבולות שביתת הנשק עם ירדן (למעט איזור "המשולש"). 

הוא נתן לכך ביטוי לכך כ-13 שנים אחר כך בנאום שנשא במליאת הכנסת ב-20.2.1962. הדיון שבו נישא הנאום עסק בדיון על הצעת חוק לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, שאחד התומכים המרכזיים בה היה שר המשפטים פנחס רוזן (רוזנבליט), שגם היה אחד מראשי המתנגדים להצעת בן-גוריון בספטמבר 1948. בן-גוריון שהתנגד להצעת החוק, טען בנאומו שבכל הוויכוחים שהיו בינו לבין רוזן בעבר הוכח לרוזן בדיעבד שטעה בוויכוח והוסיף בהקשר זה:  "אם פעם אחת הצליח שיהיה לו רוב, רוב של אחד, נגרמה לנו לפי עניות דעתי – בכיה לדורות." (דברי הכנסת, כרך 33, ע' 1324). במשפט סתום זה לא הסביר בן-גוריון באיזו הצבעה מדובר ועורר מירמור במערכת הפוליטית כיוון שהסטנוגרמות של ישיבות הממשלה היו עדיין סגורות בפני הציבור. למרות זאת, כל מי ש"היה בעניינים" הבין למה התכוון ומהר מאוד התפרסמו בעיתונות כתבות שחשפו את העובדות העומדות מאחורי הרמיזה של בן-גוריון. אחת הכתבות שהופיע ב"ידיעות אחרונות" ב-8.3.1962 כללה כבר בכותרת שלה את פיענוח החידה –"הבכיה לדורות" - ויתור על כיבוש שכם וחברון" .

נושא זה עלה מחדש לדיון בדיוני הממשלה אחרי מלחמת ששת הימים, שבה נכבשו שטחים שדחיית ההצעה של בן-גוריון מנעה לכאורה את כיבושם במלחמת העצמאות. העניין הוזכר על-ידי ראש-הממשלה לוי אשכול, בישיבת ממשלה שנערכה מיד עם תום המלחמה ב-11.6.1967 :  "החברים בוודאי זוכרים שבזמנו היה דיבור, ואינני אומר זאת חס וחלילה לשם קינטור, היה בזה משום הבעת צער ודאגה, אבל היתה פעם נימת דיבור כזו, שלאחר מלחמת הקוממיות נשארו דברים שהם בבחינת בכיה לדורות. אמנם מאז לא עברו דורות, ואפילו לא דור שלם אחד... וכל זה תוקן. כל הפגימות תוקנו." (סטנוגרמה של ישיבת הממשלה, 11.6.1967, עמוד 6). מעניין לראות את האיזכור המרומז של אותה הצבעה בישיבת ממשלה כעבור 19 שנים, במיוחד  בהקשר של פרסום הסטנוגרמות של ישיבות הממשלה בטווח השנים 1948 – 1967.

פרוטוקול (סטנוגרמה) של ישיבת הממשלה הזמנית, 26.9.1948