15 בינואר – יום מרטין לותר קינג - המצעד בסלמה: "מצעדנו היה כסגידה. הרגשתי כי רגלינו התפללו"

ב 1983, נקבע יום הולדתו של הכומר מרטין לותר קינג, 15 בינואר (למעשה הוא נקבע ביום שני השלישי בחודש ינואר, היוצא בדרך כלל קרוב ליום הולדתו של קינג) כיום חג פדרלי בארה"ב. היום מסמל את ההערכה למאבקו של קינג לשוויון זכויות בארה"ב (שמו הנרדף של היום הוא "יום זכויות האדם").

השנה יצא לאקרנים, לקראת יום מרטין לותר קינג הסרט "סלמה" (Selma) המתאר את המצעד מהעיר סלמה במדינת אלבמה לעיר מונטגומרי, בירת אלבמה. המצעד, אחד משיאי המאבק לזכויות האדם ולשוויון בין הגזעים בארה"ב, התקיים במרס 1965 ונועד למחות על האפליה במתן זכות הצבעה לאפרו-אמריקאים. המצעד יצא ב 7 במארס 1965, והותקף ע"י משטרת המדינה של אלבמה ושוטרים מתנדבים. תמונות המפגינים, ששמרו על רוח המאבק הלא-אלים שקינג הטיף לו, הופצו בעולם. ב 9 במארס נרצח כומר לבן מבוסטון שהגיע להשתתף במצעד ע"י חברי הארגון הגזעני "קו-קלוקס-קלאן". פעולות אלו גרמו לתגובה חריפה בארה"ב והנשיא לינדון ג'ונסון שלח חיילים וסוכני FBI להגן על המצעד וחוק הועבר בקונגרס המקדם את השוויון בהצבעה.

הסרט זוכה לשבחים רבים אך גם לביקורת, בין השאר בשל העדרם של משתתפים מסוימים בצעדה בסרט – רבנים יהודים, שהיו מיוצגים בצורה בולטת מאוד בקבוצת הצועדים (ניתן לראות ארכיבישוף אורתודוקסי הצועד עם קינג, אבל אין זיהוי כלשהו לרבנים כלשהם). הבולט מבין הרבנים היה הרב והוגה הדעות אברהם יהושע השל המצולם שלוב ידיים בצילום מפורסם זה מהמצעד. השל, אחד מן ההוגים והפילוסופים היהודים החשובים של התקופה לאחר מלחמת העולם השנייה, צאצא של משפחת אדמורי"ם חשובה שהפך להיות רב קונסרבטיבי ופעיל זכויות אדם בולט (התנגד למלחמת וייטנאם בין השאר). השל התבטא על המצעד לסלמה כי "לרבים מאתנו היה המצעד מסלמה למונטגומרי מצעד של מחאה ותפילה. רגליים אינם שפתיים והליכה אינה כריעה [לתפילה]. אך רגלינו שלנו שוררו שירים. אפילו ללא מילים, מצעדנו היה כסגידה. הרגשתי כי רגלינו התפללו" [תרגום שלי].

מרטין לותר קינג עם הרב אברהם יהושע השל (השל שני מימין קינג במרכז) במצעד מסלמה למונטגומרי (וויקיפדיה/צילום של אוניברסיטת דארטמות')

הנה כמה פרסומים מן השנים האחרונות על תפיסותיו הפילוסופיות והיהודיות של השל, כפי שפורסמו במוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון":

אהבה או אמת: הבעש"ט או הרבי מקוצק / אברהם יהושע השל - יואב שורק

נביא אהבה ותוכחה / אביה הכהן

מפיץ אהבת האדם / דרור בונדי

הנה קישור לראיון שהתקיים עם השל ב 1972, שבועיים לפני פטירתו. הראיון מלווה בכתוביות בעברית ומתחיל בדקה 16:42

ארכיון המדינה פרסם בעבר מספר פרסומים על קשריו של מרטין לותר קינג עם מדינת ישראל וכיצד ניסתה ישראל להביאו לביקור בישראל – ראו כאן. כמו כן, פרסמנו בבלוג של ארכיון המדינה, פרסום המשך לשאלה מדוע לא התקיים בסופו של דבר ביקורו המתוכנן של הכומר קינג בישראל ב 1968 – ראו כאן.

הסכם פייצל—וייצמן – ינואר 1919

"...אני הכרתי את פייצל...הוא הערבי הלאומי הראשון האמיתי שפגשתי. הוא מנהיג! הוא אינטליגנטי ואדם ישר מאוד, יפה תואר להפליא..."

דברי וייצמן על האמיר פייצל מתוך האיגרת לורה רעייתו

הצהרת בלפור ב-1917 היתה נשארת בגדר הישג תעמולתי בלבד לולא יצקו מנהיגי התנועה הציונית תוכן מדיני של ממש. להשגת מטרה זו, פעל חיים וייצמן אחרי מלחמת העולם הראשונה בשני ערוצים: האחד, להבטיח שחבר הלאומים יעניק לבריטניה "מנדט" להחזיק בארץ ישראל מתוך שאיפה להקים בית לאומי לעם היהודי, מטרה נוספת, ליצור במהירות האפשרית עובדות בארץ ישראל.

עוד בזמן המלחמה, באמצע דצמבר 1917, הציע וייצמן לבריטים לשגר לארץ ישראל משלחת שנקראה: 'ועד הצירים הציוני לארץ ישראל'. משלחת זו נועדה בין היתר לשמש חוליה מקשרת בין האוכלוסייה היהודית לשלטונות הצבא הבריטי וליצור קשר עם הערבים, כדי להשיג שיתוף פעולה שלהם למפעל הציוני. המשלחת הורכבה מנציגים של יהדות צרפת ובריטניה, כאשר וייצמן משמש יושב-ראש המשלחת.

היחס העוין של שלטונות הצבא להצהרת בלפור, שהם ראו בה מטרד המסבך את יחסיהם עם האוכלוסייה, אילץ את וייצמן לבקש את התערבותו של בלפור. באיגרת אישית אליו ששיגר ב-30 במאי 1918, התלונן ויצמן על היחס המועדף לו זוכים הערבים מהמפקדים הבריטים.

"...הפקיד הערבי יודע את השפה ואת מנהגי הארץ...יש לו איפוא יתרון על הפקיד האנגלי ההוגן... כך קורה שהערבים מנהלים את האנגלים..."

בהמשך המכתב מפרט וייצמן את כוונותיו בנוגע לערבים. "...אין לנו לא רצון ולא צורך לנצל או לנשל אותם..." (מתוך ספר ההנצחה לחיים ויצמן, הנשיא הראשון בהוצאת ארכיון המדינה). את בעיית היחסים בין היהודים לערבים בארץ ישראל הוא ראה כבעיה כלכלית ולא כבעיה מדינית. לשיטתו, הבעיה המדינית כרוכה במרכז הכובד הערבי שכלל אינו נמצא בארץ ישראל אלא בחיג'אז (היום ערב הסעודית)  וטומן בחובו את המשולש מכה, דמשק ובגדד.

ויצמן העריץ את האמיר פייצל, מנהיג המרד הערבי נגד השלטון הטורקי, וראה בו מנהיג לאומי אותנטי. הוא קיווה שהסכם ביניהם  שיאפשר לציונים לעקוף את המנהיגים הערבים המקומיים שכלפיהם חש ויצמן זלזול. הבריטים, שתמכו בפייצל, ארגנו מפגש בינו לבין ויצמן.

כוונת המפגש המתוכנן היה לומר לו שאם בכוונתו להקים ממלכה ערבית חזקה ומשגשגת, היהודים ורק הם, יוכלו להיות לו לעזר בתחומים הכלכליים וביכולת הארגונית. ויצמן קיווה להגיע להסכמה מדינית של ממש שכן לעם היהודי אין שום שאיפה להיות מעצמה גדולה ולכן איננו מהווים איום.

וייצמן ופייצל נפגשו פעמיים:

בפעם הראשונה, נפגשו ב-4 ביוני 1918 בעבר הירדן על הפגישה פירט וייצמן במכתבו לרעייתו ורה ב-17 ביוני 1918. בין השאר תיאר ויצמן את האמיר "כערבי הלאומי הראשון האמתי שפגשתי". עוד מספר וייצמן על ציפייתו של האמיר פייצל לשיתוף פעולה פורה עם היהודים. עם זאת, בדומה לווייצמן, הוא התייחס בבוז לערביי ארץ-ישראל ובכלל אינו ראה בהם ערבים. (תעודה 1, מתוך ספר ההנצחה לוייצמן באדיבות גנזך וייצמן). 

האמיר פייצל (מימין) וחיים וייצמן (מתוך ספר וייצמן)

ב-11 בנובמבר 1918, הסתיימה  מלחמת העולם הראשונה. בפאריס עמדה להתכנס 'ועידת השלום' בהשתתפותן של המעצמות המנצחות. בוועדה זו, התכוונה בריטניה שנטלה חלק בוועדה לדרוש את החסות על ארץ ישראל.

כדי לחזק את עמדתם לפני ועידת השלום, חידשו הציונים, בעידודו של משרד החוץ הבריטי, את קשריהם עם האמיר פייצל, שבינתיים כבש את דמשק וביקש להקים שם ממלכה ערבית. .

בפעם השנייה נפגשו השניים בלונדון בדצמבר 1918. בפגישה זו, הסכימו שני האישים, על שיתוף פעולה נגד הרחבת השפעתה של צרפת , שביקשה את החסות על סוריה. וייצמן הבטיח לסייע בשם התנועה הציונית.

בתזכיר על שיחתו של וייצמן עם האמיר פייצל ב-11 בדצמבר 1918 פייצל אמר כי הוא סמוך ובטוח שיצליח להסביר לערבים שכניסת היהודים לארץ-ישראל היא לטובת הארץ וכי האינטרסים הלגיטימיים של הפלחים הערבים לא ייפגעו בשום פנים ואופן.

וייצמן פרש את תכניתו שכללה בעיקר את הציפייה שבוועידת השלום יכירו בזכויותיהם הלאומיות וההיסטוריות של היהודים בארץ-ישראל והבקשה למנות את בריטניה הגדולה כבעלת הנאמנות.

 פייצל הביע תמיהה על כך שיש מתח בין יהודים וערבים בארץ ישראל. הוא הבטיח שיעשה כל שביכולתו כדי לתמוך בתביעות היהודים, והוא מקווה שיעזרו לו במאמציו לקבל חסות בריטית על המדינה הערבית הגדולה שתקום. [תעודה 2 -, באדיבות הארכיון הלאומי הבריטי, מתוך ספר ההנצחה וייצמן].

האמיר פייצל במרכז בוועידת פאריס   

מאחוריו מימין "לורנס איש ערב" (ט"א לורנס), יועצו הבריטי של האמיר שאף סייע לו במרד הערבי  באדיבות ויקיפדיה

ב-3 בינואר 1919 נחתם הסכם בין וייצמן ופייצל על בסיס זה. פייצל הוסיף בכתב ידו נספח, שאמר שההסכם יהיה בתוקף רק אם יתמלאו דרישות הערבים (מהבריטים) לעצמאות, ושאם לא יתמלאו דרישותיהם לעצמאות, לא יהיה ניתן לבוא עליו בטענות אם לא יוכל למלא את ההסכם.

מצורף נוסח ההסכם עם הסתייגותו של האמיר פייצל בערבית.

נוסח ההסכם באנגלית

נוסח ההסכם בערבית

פייצל גורש מדמשק על-ידי הצרפתים והפך למלך עיראק. בסופו של דבר נאלץ לחזור בו מהסכם זה, אך התקווה והרעיון של הסכם בר-קיימא עם העולם הערבי עדיין לא ירד מסדר היום הציבורי.

התעודות המקוריות המוזכרות בפרסום נמצאות בארכיון הציוני המרכזי ובגנזך וייצמן ומופיעות בכרך ההנצחה לחיים וייצמן, הנשיא הראשון, מבחר איגרות ונאומים.

לבן מזכיר לי נשכחות

ארכיון המדינה נערך להעלות אתר אינטרנט חדש שיעמיד לרשות הציבור חומרים רבים מאוספי הארכיון. במסגרת ההכנות אנחנו עובדים כעת על אוסף סטנוגרמות מישיבות הממשלה בין 1948 ל-1967. אנחנו מציגים כאן קטעים הנראים לנו מעניינים.

"שנת חמישים סוף דצמבר

בחוץ מלחמת רוחות
השלג צנח כאן לפתע
לבן מזכיר לי נשכחות"

בשירו "חלון לים התיכון" מספר יהודה פוליקר על השלג שירד כאן לפתע, השנה הייתה שנת 50 אך השלג ירד בפברואר. שלג כבד כיסה את רוב חלקי הארץ, כולל מישור החוף, חיפה, תל אביב והנגב.

רבים מילידי הארץ נחשפו לשלג בפעם הראשונה בחייהם וכמוהם גם רבבות עולים חדשים. תנאי מזג האוויר הקשים ונזקיהם פגעו במיוחד בעולים שהגיעו באותה עת במסגרת העלייה ההמונית ושוכנו במעברות ומחנות אוהלים.
האסון הגדול ביותר שגרם השלג אירע במחנה העולים בעין שמר, שם נהרגו ארבעה עולים כשתקרת חדר האוכל קרסה תחת כ-18 טון שלג. גם בירושלים התמוטטה תקרת בית חרושת ואדם אחד נפצע קשה מאד.

זרם החשמל נותק במקומות רבים מאד וכך גם קווי הטלפון, התחבורה הציבורית בתוך הערים שותקה ובין הערים פעלה באופן חלקי בלבד. ה"מצור" על הערים ובפרט על מחנות העולים שבפרבריהן גרם למחסור במזון ומצרכים חיוניים.

נזק נגרם גם לכלכלת הארץ, שהתבססה על חקלאות ובפרט על פרדסים שבהם קרסו אלפי עצים ופרי רב קפא והושחת באופן בלתי הפיך [מתוך ויקיפדיה].

על נושא זה של נזקי החקלאות ע"י הכפור והשלג דנו בישיבה הכט' של הממשלה בתאריך כ"ח בשבט תש"י – 15.2.50. השר אליעזר קפלן שכיהן כשר האוצר וכשר המסחר והתעשייה דיווח בישיבת הממשלה: "השלג והכפור בשבוע שעבר גרמו נזקים רבים בחקלאות. משרד החקלאות בודק עתה את הדבר ואוסף את החומר כדי לברר מה הוא הנזק שנגרם לחקלאות ואם המצב מחייב איזו עזרה שהיא מצדנו..... כל משקי עמק הירדן פנו אל השר יוסף [השר דב יוסף כיהן כשר החקלאות וכשר הקיצוב והאספקה] וגם אלי בשתי תביעות: בקשה אחת לתת להם תמיכה מיוחדת, הסכום שהם בקשו הוא 100,000 ל"י; ב) לאפשר להם הלוואה לזמן ארוך.... לי זה אמנם לא לגמרי ברור אם זה הכרחי, אבל לעומת זאת, עם כל הספקות בדבר תמיכה, הייתה גם לי ההבנה, שאם הנזקים הם כה גדלים, ואולי רק כעת התחילו "להתעורר" לאחר סידור כל שהוא של נזקי המלחמה, שמוכרחים לאפשר להם הלוואה....אם תשאלו מה המקור לכסף, מהתקציב אין אני רואה כל מקור וכל אפשרות, יכולה להיות אחת משתי הדרכים: או שניתן הלוואה דרך בנק בערבות הממשלה, ויכול להיות שנמצא משהו מכספי הפיתוח....
השר ב. ש. שטרית [בכור שלום שטרית כיהן כשר המשטרה]: עלינו לקבוע בממשלה החלטה, שאם אנו ניתן הלוואות, בין אם זה מיוסד על אמת מידה מסוימת, או אם זה יהיה באופן סתמי, שזה יחול על כל הסקטורים של החקלאות".

שלג 1950 קטע מתוך יומן פוקס, פברואר 1950

לישיבת הממשלה 15.2.50

חלון לים התיכון / יהודה פוליקר - הקליפ

הבולשת הבריטית מדווחת על חסן סלאמה. פרסום לרגל מלאת 67 שנים למותו

חסן סלאמה (מסומן בחץ). פורסם בעיתון "אל מוסוור" ב-12.1.1948 עם הכיתוב בערבית: "הגיבור חסן סלאמה; מפקד החזית הדרומית" (ויקיפדיה)

ב-2 ביוני 1948 מת חסן סלאמה (1910?- 1948), מפקד ארגון צבאי פלסטיני באזור לוד ורמלה, מפצעים שנפצע בקרב ב-31 במאי, עת עמד בראש כוח שתקף את לוחמי האצ"ל שהחזיקו בראש העין. 
במלאת 67 שנים למותו מפרסם ארכיון המדינה חומר של הבולשת הבריטית (C.I.D) על אודות חסן סלאמה (תיק פ-3056/38 בארכיון המדינה).
לפי החומר שהפיקה הבולשת הבריטית חסן סלאמה נולד בכפר קולה שבנפת לוד לא הרחק מהעיר מודיעין של ימינו ב-1912-1910. מאז 1937 השתתף בפעולות טרור במסגרת המרד הערבי, 1939-1936. בין השאר תקף רכבת בסמוך ללוד ב-14 באוקטובר 1937 ונפצע בעת הפעולה. עם דיכוי המרד נמלט מארץ-ישראל ובימי מלחמת העולם השנייה הגיע לרומא כשהוא נמצא בקשר עם מנהיג המרד חאג' אמין אל-חוסייני. באוקטובר 1944 הצניחו הגרמנים באזור יריחו חוליית חבלה שהורכבה מסוכנים ערבים וגרמנים. חלק מאנשי החוליה נתפסו למעט שניים: חסן סלאמה וסוכן גרמני טמפלרי בשם דייניגר. בתיק של הבולשת הבריטית ישנם שני מסמכים על כך: הראשון מ-31 באוקטובר 1944 והשני מ-3 בנובמבר 1944. 
כשלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, ב-22 בדצמבר 1947, ביקש מפקד משטרה בריטי בלוד מהבולשת הבריטית מידע מלא על חסן סלאמה והגדיר אותו כ"אחד משני עושי הצרות הגדולים ביותר". ב-30 בדצמבר נשלח אליו מידע מקיף על חסן סלאמה ולצדו מכתב נלווה. אחת הנקודות המעניינות העולות בסעיף 8  של המסמך המודיעיני המקיף היא שבשנת 1939, לאחר שחסן סלאמה נמלט לסוריה, הוא הציע את שירותיו לבריטים שנגדם מרד קודם לכן - אך הבריטים סירבו להעסיק אותו.
כאמור, ב-2 ביוני 1948, מת חסן סלאמה לאחר שנפצע בראש העין.
בנו עלי חסן סלאמה (1979-1940) התגייס לארגון הפתח ובשנות ה-70 עמד בראש ארגון "ספטמבר השחור" שביצע פיגועים רצחניים נגד ישראל ובראשם הפעולה נגד ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972. בינואר 1979 חוסל עלי חסן סלאמה בביירות.
  

חוק האקדמיה ללשון העברית

ארכיון המדינה נערך להעלות אתר אינטרנט חדש שיעמיד לרשות הציבור חומרים רבים מאוספי הארכיון. במסגרת ההכנות אנו עובדים כעת על אוסף סטנוגרמות מישיבות הממשלה שהתקיימו בין השנים 1948 - 1967. במסגרת עבודתנו זו אנו מציגים בפניכם קטעים שנראים לנו מעניינים.

בישיבת הממשלה ו/שי"ג מיום ז' בחשון תשי"ג 26/10/1952 דנו בנושא חוק האקדמיה ללשון העברית.

אחד הנושאים המעניינים יותר שעלו במסגרת אותו דיון היה מציאת שם עברי לאקדמיה, שהרי זו עוסקת שנים רבות במתן שמות עבריים למלים לועזיות, אולם למרות פעילותה לחיזוק השפה העברית נושאת היא עצמה מונח לועזי בשמה.

שר החינוך, בן-ציון דינבורג (דינור) פתח את הדיון בנושא ואמר: "ועד הלשון העברית היה קיים משנת תר"נ, עד עכשיו ועד הלשון מילא תפקיד גדול בהתפתחות הלשון. בוועד הלשון השתתפו באי כוח הסתדרות המורים, סופרים ובכלל יהודים טובים. עתה יש צורך בהקמת מוסד בעל סמכות...יש צורך לכוון התפתחות הלשון ולדאוג לה". כמו כן הוא הוסיף ואמר: "... העניין הוא דחוף, כי צריך להזיזו מהנקודה המתה, יש לקבוע כללים כדי שלא תהיה לשוננו פרוצה".
ראש הממשלה, דוד בן-גוריון השיב לו: "אני לא אצביע בעד הצעת החוק, כל עוד לא יוצע להחליף השם היווני אקדמיה בשם עברי".

עניינים נוספים שעלו בעניין היו תפקידי האקדמיה, כפיפותה למוסדות אחרים, מספר חבריה, האם יהיו אלה תושבי הארץ בלבד, יהודים בלבד ועוד. (עמ' 17 – 22)

כידוע לכולנו, מאז ועד היום טרם שונה שמה של האקדמיה ללשון העברית.

לצפייה בסטנוגרמה
לצפייה בפרסום נוסף באותו נושא מתוך אתר האינטרנט של ארכיון המדינה

רצח קנדי - מבט מישיבות הממשלה 1963

ארכיון המדינה נערך להקמת אתר אינטרנט חדש שיעמיד לרשות הציבור אוספי ארכיון רבים. במהלך ההכנות אנו עובדים על אוסף סטנוגרמות מישיבות הממשלה בין 1948 ל-1967. להלן קטע משנת 1963- בנושא רצח נשיא ארה"ב ג'ון קנדי.

ישיבה י' שהתקיימה בתאריך 24/11/1963 נפתחה בדברים על מות נשיא ארה"ב ג'ון פיצ'גרלד קנדי, כאשר ראש הממשלה לוי אשכול, נשא דברים לזכרו: "קנדי המנוח היה אישיות קורנת ושופעת, שופעת מרץ וחריצות ורצון לנהוג העולם לקראת הרתעה ממלחמה – ושלום, נאבק בארצו לשוויון ללא הפליות...היה איש בראשית דרכו...היה ידיד לישראל ולמדינתו". בהחלטתה הכריזה הממשלה על 3 ימי אבל רשמיים (כולל הורדת דגלי לאום לחצי תורן), ונשיא המדינה טס לארה"ב להשתתף בהלוויה.

בישיבה שהתקיימה כשבוע לאחר רצח קנדי, ישיבה י"ב בתאריך  1.12.63, הדברים נשמעו קצת אחרת. שרת החוץ גולדה מאיר פתחה בדברים על דמותו של קנדי: "אולי אגיד רק מלים אחדות על מות קנדי ומה שהיה אחרי זה. כל אחד שהיה באמריקה בזמן האחרון, הרגיש שזה איזה זמן היו לו (לקנדי) מתנגדים רבים. גם בתוך המפלגה שלו, כל הדרום כמובן. הייתה גם בחוגים ידועים קצת אכזבה. למשל ראיינה אותי עיתונאית של הטלויזיה א.ב.ג. (ABCׂׂ) רק ימים אחדים לפני הרצח, בגמר הראיון היא שאלה אותי, מה את חושבת על קנדי. אמרתי לה, שאני אינני אמריקאית, לא הכנסתי אותה לויכוח הגדול, אמרתי לה מילים אחדות, זה היה אוף דה רקורד. היא אמרה: אני מאד מאוכזבת, הייתי בעדו, הוא לא עשה שום דבר...הוא אינו כמו רוזוולט שהיה בא לעם, מכניס את העם לבעיות, היה יחס בין רוזוולט ובין העם, לא כך קנדי, הוא יושב לו מרחוק".

בישיבה זו התדיינו המשתתפים על השלכות הרצח על מדינת ישראל בפרט. שוב עולה מבין השורות סוגיית יחסי ארה"ב עם ישראל בעידן הנשיא החדש לינדון ג'ונסון. שרת החוץ שואלת:  "בתוך כל האבל שלפנינו, עמדה השאלה מה יהיה, האם ישתנה איזה דבר או לא ישתנה?" ואז מצטטת את דברי ג'ונסון:   "הוא (קנדי) היה ידיד גדול שלכם, את יודעת שגם אני ידיד". גולדה מאיר מביאה גם את דברי פיליפס טאלבוט - עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון ודרום אסיה ,(ולדברי גולדה מאיר "לא הידיד הכי גדול"( אל נשיא מדינת ישראל:  "הנשיא קנדי היה ידיד גדול של ישראל, אני רוצה שאתה תדע ותגיד זאת לעמך - לא יהיה שינוי".  וכן ציטוט שלדברי גולדה מאיר עדיף שלא יפורסם בעיתונות : "טאלבוט הוסיף ואמר: אם יהיה כל שינוי שהוא זה יהיה לטובה, אם בכלל יהיה שינוי זה יהיה יתר הידוק היחסים".

בהמשך ישיבה זו מובאים נושאים מעניינים לא פחות כגון דברים על רצח לי אוסווואד בידי ג'ק רובי, (שהצליח להיכנס למתחם המשטרה עם נשק); השפעת מותו של נשיא ארה"ב על האזרחים; תיאור אלמנת הנשיא. להמשך קריאת ישיבת הממשלה לחצו כאן (בעמודים 17-7). בתאריך 18 בנובמבר 2013, במלאת 50 שנה לרצח קנדי העלה ארכיון המדינה פירסום רחב ב"תעודה ברשת", ובו גם התייחסות לישיבת ממשלה זו ולישיבה נוספת, להלן הקישור.

"כשאני מדבר על שלום של קבע בינינו, אני מתכוון לכך" - - חילופי שדרים בין גולדה מאיר לאנוואר סאדאת עם חתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, ינואר 1974

שיחות בין נציגי ישראל למצרים על יישום הסכם הפרדת הכוחות בק"מ ה- 101
על כביש סואץ-קהיר, 20 בינואר 1974. יושב שלישי משמאל הרמטכ"ל
 דוד אלעזר, מולו (עם גבו למצלמה) מפקד צבא מצרים הגנרל גמאסי
צלם: יוטאקה נגאטה ארכיון האו"ם

ב-18 בינואר 1974, חתמו הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד הצבא המצרי הגנרל מוחמד עבדל ראני אל-גמאסי באוהל בקילומטר ה-101 על כביש סואץ – קהיר על הסכם הפרדת כוחות בין ישראל למצרים שהביא למעשה לסיומה של מלחמת יום הכיפורים וספיחיה. אף שההסכם הדגיש את האלמנטים הצבאיים של הפרדת הכוחות, הוא הסתיים באמירה שיש לראות בו צעד ראשון לקראת הסכם שלום קבוע, צודק ובר-קיימא.

חתימת ההסכם לוותה בחילופי שדרים ראשונים והיסטוריים בין ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לנשיא מצרים אנוואר סאדאת. את השדרים יזם קיסינג'ר כדי לרכך את חוסר האמון הרב ששרר בין שני המנהיגים. במהלך פגישתו המסכמת עם גולדה ב-17 בינואר, שבה סוכמו הפרטים הסופיים של ההסכם, מסר לה קיסינג'ר את נוסח השדר בעל פה שקיבל מסאדאת יום קודם בקהיר. בשדר פייסני ומלא רצון טוב ציין הנשיא המצרי שזו הפעם הראשונה מאז 1948 שמנהיגי ישראל ומצרים מחליפים שדרים ישירים ביניהם. אמנם נאצר העביר בעבר שדר אל ראש ממשלת ישראל, וכוונתו כנראה אל ראש הממשלה שרת ב-1954 [קובץ Nasser Sharet], אבל לדבריו לא היה זה אלא טריק מצדו. "כשהצגתי את יזמתי [המדינית] ב-1971  התכוונתי לכך; כשאיימתי במלחמה, התכוונתי לכך; כשאני מדבר עתה על שלום של קבע בינינו, אני מתכוון לכך", מסר סאדאת לגולדה והוסיף שבעזרתו של קיסינג'ר הוא מציע להמשיך ולשמור על הקשר ביניהם. 

למחרת מסרה גולדה לקיסינג'ר את תשובתה בעל פה לסאדאת שהייתה פייסנית ומלאת רצון טוב אף היא. היא הביעה תקווה שהקשר שנוצר באמצעותו של קיסינג'ר יהווה נקודת מפנה ביחסים ביניהם, ועל פי הצעתו של מזכיר המדינה הבטיחה לעשות כל מאמץ למסד אמון והבנה בינה לבין הנשיא המצרי. גולדה הוסיפה שמכיוון ששני העמים זקוקים לשלום יש לעשות כל מאמץ להשיגו, וחזרה על דבריו של סאדאת מילה במילה: "כשאני מדברת על שלום של קבע בינינו אני מתכוונת לכך" לצפייה בחילופי השדרים בין סאדאת לגולדה מאיר Hafrada5).

השדרים האישיים לא הביאו לסיומו של חוסר האמון ההדדי בין גולדה לסאדאת, אולם בהחלט סימנו  שינוי ניכר בטיב הקשרים ביניהם. ראיה לכך הם חילופי שדרים נוספים ביניהם כעשרה ימים לאחר מכן. השדרים האלו באו על רקע רצונו של סאדאת, שזכה לקיטונות של רותחין בעולם הערבי על ההסכם הנפרד עם ישראל, לראות גם בקידום הסכם הפרדת כוחות בין ישראל לסוריה. בשדר ששלח אל גולדה ואל משה דיין, שהועבר על ידי האמריקנים דרך שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ, ביקש הנשיא המצרי שממשלת ישראל לא תערים קשיים בפניו בעולם הערבי ותקדם הסכם הפרדת כוחות עם סוריה, משום ש"הקרקע בשלה לכך" (לצפייה בשדר של סאדאת Hafrada6). בהערה שצורפה לשדר מסר דיניץ שלפי דעתו היזמה לשדר באה מקיסינג'ר שלהוט לקדם את ההסכם עם סוריה, וכי זאת הזדמנות עבור ישראל להשיג מן הסורים את רשימת השבויים הישראלים שבידיה והסכמה שנציגי הצלב האדום יבקרו אותם.  

ואכן בתשובתה שנמסרה יום לאחר מכן מסרה ראש הממשלה שישראל מוכנה להיכנס למשא ומתן עם סוריה בכול רגע נתון, אולם בתנאי שממשלת סוריה תעביר את רשימת השבויים הישראלים ותסכים לביקורי הצלב האדום אותם, ותשים קץ למצב המטריד שבו משפחות השבויים והנעדרים חיות בחוסר וודאות מוחלט (לצפייה בשדר של גולדה מאיר Hafrada7).

חילופי השדרים בין גולדה מאיר לסאדאת וסגנונן הפייסני היו ביטוי נאמן לשינוי שחל לאחר מלחמת יום הכיפורים ביחסי ישראל ומצרים, ועוד יותר ביחסי מנהיגיהן. היה זו צעד ראשון בדרך להסכמי הביניים הנוספים בין שתי המדינות ב-1975, ובסופה של הדרך להסכמי השלום ב-1979.

הדרך להסכם ההפרדה

  את רעיון הפרדת הכוחות, או בהגדרתו הראשונית "חילופי שטחים", העלה לראשונה שר הביטחון משה דיין בדיון בישיבת הממשלה בבוקר ה-27 באוקטובר 1973. מלחמת יום הכיפורים זה עתה הסתיימה אך בקווים נמשכו חילופי אש שהמשיכו לגבות מחיר יקר בחיי אדם. ישראל המדממת הכואבת מתוצאות המלחמה שיוועה להפסקת הלחימה, להחזרת השבויים, לפתרון בעיית הנעדרים שמספרם הגיע למאות ולהחזרת המגויסים לבתיהם. ההנהגה הישראלית חפשה דרך שתזרז את פתרון הסוגיות האלו. לצדם בקשה לקדם תהליך מדיני שיאפשר לכוחות ישראל לסגת מהעמדות הבלתי נוחות והמסוכנות של צה"ל ממערב לתעלת סואץ ולהימנע מגלישה למלחמת התשה שתגבה מישראל מחיר כבד, וזאת מבלי שהמצרים יישארו בשטחים שכבשו ממזרח לתעלה.       

דיין הציע אפוא להביא לדיונים שעמדו להתחיל עם המצרים בקילומטר ה-101 של כביש סואץ –קהיר, הצעה למסגרת להסכם הפרדה בין שני הצבאות – ישראל ממזרח לתעלה והמצרים ממערב לה כשאזור הפרדה מפורז שווה בגודלו משני צדי התעלה חוצץ ביניהם. ראש הממשלה גולדה מאיר קבלה את הצעתו ואף הציעה לראות בצעד כזה תחילתם של מגעים להסדר מדיני שיביא בסופו לשלום בין ישראל למצרים. הממשלה קבלה את ההצעה וזו הובאה בפני המצרים. התגובה הראשונית של המצרים בשיחות הק"מ ה-101 הייתה שהם מוכנים לשקול את הרעיון אולם הם הציעו מתווה אחר - הפרדת כוחות שתתבסס על נסיגה של צה"ל מהגדה המערבית של תעלת סואץ עד למרחק של 30 ק"מ ממזרח לה. בחלק המזרחי יישארו כוחות מצריים סמליים וכוחות או"ם יחצצו בין הצבאות ואחר כך יתחיל משא ומתן לשלום.

בשבועות שבאו לאחר מכן לבשה ההצעה להפרדת כוחות ופשטה צורה בפורומים שונים שבהם נידונה, ובכללם: שיחותיה של ראש הממשלה גולדה מאיר בוושינגטון, שיחות הק"מ ה-101, ועידת ג'נבה ובעיקר במסע הדילוגים של קיסינג'ר בישראל ובמצרים בינואר 1974. במהלך השיחות והמגעים נחתם ב-12 בנובמבר 1973 בקילומטר ה-101 הסכם ראשוני, "הסכם 6 הנקודות" בין ישראל למצרים שבו נקבעה המסגרת לדיונים על הפרדת הכוחות וכמו כן נקבעו התנאים לחילופי שבויים, להמשך האספקה לארמייה השלישית המצרית ולהסרת ההסגר המצרי שהוטל בתחילת המלחמה במצרי באב אל מנדב בים סוף (לצפייה בנוסח ההסכם Hafrada4). בשבועות הבאים נמשכו המגעים בעניין הסכם ההפרדה. לבסוף הצליח קיסינג'ר, ששאף לנצל את המצב הצבאי שנוצר לשם קידום תהליך מדיני, להביא לנוסח מוסכם על שני הצדדים - הסכם היסטורי שבו הסכימה ישראל בפעם הראשונה לסגת משטח שכבשה במלחמת ששת הימים.  (לצפייה בנוסח ההסכם Hafrada1) (לצפייה בנוסח ההסכם החתום Hafrada2) (לצפייה בנספחים הסודיים שצורפו להסכםHafrada3 ).

חיילים של צה"ל חוצים את תעלת סואץ עם עזיבתם את אדמת מצרים
בעקבות הסכם הפרדת הכוחות,
24 בפברואר 1974. צלם: משה מילנר, לע"מ

איסור ייבוא סרטים בשפה הערבית

אנחנו נערכים להעלות בהמשך השנה אתר אינטרנט חדש שיעמיד לרשות הציבור חומרים רבים מאוספי הארכיון. במסגרת ההכנות אנחנו עובדים כעת על אוסף סטנוגרמות מישיבות הממשלה בין1948 ל-1967. בהקשר של ההכנות אנחנו מציגים כאן קטעים הנראים לנו מעניינים.

בישיבת הממשלה שהתקיימה בתאריך 29.11.59, אחד מהנושאים שהועלו לדיון היה סוגיית ייבוא הסרטים בשפה הערבית.

השר בר יהודה,  פעיל ציוני שכיהן בשנה זו כשר הפנים, פתח את דבריו ואמר כי בזמנו הורשה ייבוא סרטים בשפה הערבית, שמקורם היה בעיקרו, % 99 ליתר דיוק, ממצרים, והם הובאו במסגרת העברת הון. הערבית מצרית, מלבד הערבית הספרותית, הינה הניב הערבי המוכר ביותר בעולם הערבי, זאת בשל השפעתה התרבותית הרבה של מצרים. הערבית המצרית היא השפה המשמשת בדיאלוגים בסרטים,במחזות ובתוכניות טלוויזיה המופקים במצרים, ומופצים בקהילות ערביות ברחבי העולם. כמו כן, מצרים הייתה במשך שנים רבות מרכז ההשכלה הגבוהה בעולם הערבי - תושבי ארצות ערב יצאו ללמוד במצרים, ומורים מצרים יצאו ללמד בקהילות ערביות מחוץ למצרים. לפיכך, ערבים רבים מבינים ערבית מצרית ולפעמים אף מסוגלים להתבטא בה, גם במקרים שבהם הניב שהם משתמשים בו בחיי היומיום שונה במידה ניכרת.

ההחלטה על פתיחת שערי הייבוא הייתה במידה מה נכונה, לטענתו של השר, אך לאחר השנה הראשונה בה יושמה, התופעה הפכה לאחת מצורות ההברחה העוזרת לפיתוח בארצות הערביות.

השר בר יהודה, הציג נושא זה לאחר ששמע את דעתם של באי כוחות ממשרדי מדינה בכירים, בין היתר משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ, במסגרת וועדה בינמשרדית שהתקיימה בין נציגים אלו ובה הועלתה הצעה שנתקבלה פה אחד, לפורום הנידון. מאחר והיו כ-80 סרטים שטרם הוקרנו, ובנוסף להם, עשרות רישיונות שניתנו ולא הביאו את הסרטים, למרות ההרשאה הפתוחה, בר יהודה סובר כי הבעיה אינה נעוצה בשפה הערבית עצמה, אלא במקור הסרטים עצמם, המקור שאותו מכנה "ארצות האויב". אמירה קיצונית ומקוממת.

לפיכך, הוא מציע תכנית יישום שתכלול שלושה סעיפים; הראשון, לאסור על ייבוא סרטים בכל שפה שהיא מ"ארצות האויב" גם אם תהיה סינכרוניזציה אנגלית. השני, להביא סרטים בשפה הערבית המיוצרים בארצות אחרות, כדוגמת צרפת וארה"ב ולהטיל על משרד הפנים ועל משרד המסחר והתעשייה לדאוג ליצירת יומנים או סרטים דוקומנטריים בשפה הערבית. ראוי לציין כי בן גוריון, ראש הממשלה דאז, לא נכח בישיבה הבינמשרדית שצוינה מעלה, ולכן החליט לדחות את ההצעה לשבוע לאחר מכן. בין ההצעות לייעול ולשיפור שעלו בדיון הייתה הצעתו של השר בנטוב, והיא להשתמש בנוסח אחר ולא "ארצות האויב".

בישיבת הממשלה שהתנהלה לאחר מכן, בתאריך 6.12.1959, נערך דיון המשך שסבב בעיקרו סביב סוגיית ניסוח ההצעה לאיסור הייבוא. לבסוף הוחלט, לאחר פרשנויות רבות ושונות מטעם הנציגים הנוכחים, כי האיסור על ייבוא סרטים בכל שפה שהיא מ"ארצות האויב" יאושר, ויורשה ייבוא סרטים בשפה הערבית מתוצרת ארצות אחרות.

סטנוגרמה מהתאריך-29.11.1959

סטנוגרמה מהתאריך-6.12-1959

ייצוג המזרחים בממשל הישראלי - מבט מ-1960

ארכיון המדינה נערך להעלות אתר אינטרנט חדש שיעמיד לרשות הציבור חומרים רבים מאוספי הארכיון. במסגרת ההכנות אנחנו עובדים כעת על אוסף סטנוגרמות מישיבות הממשלה בין 1948 ל-1967. אנחנו מציגים כאן קטעים הנראים לנו מעניינים.

בישיבת ממשלה ט/שכ"א מתאריך 13.11.1960 שר המשטרה, בכור-שלום שטרית, השר המזרחי היחיד בממשלה, העלה סוגיה שמעסיקה את החברה הישראלית עד היום: אפליית עדות המזרח בייצוג בוועדות ציבוריות. השר שטרית אמר בישיבה: "הממשלה מקימה מפעם לפעם ועדות ומועצות ציבוריות... מתוך הרכב הוועדה או המועצה היה ברור שהחלק הספרדי בטל בשישים" (עמוד 10), וציין שאחוז בני עדות המזרח בישראל הוא לא פחות מ 50% מכלל האוכלוסייה. בהמשך אמר: "כל החברים, כל הכבוד להם, מציעים מפעם לפעם וועדות, אין חושבים שזה אותו הציבור שצריך לשתף אותו במנהל, בסדרים ציבוריים, בדרך המחשבה על התפתחות העניינים, אם אין אנו מושיבים אותם איתנו בוועדות למה אנו מקווים, האם אנו מקווים למיזוג גלויות, לרגש אהבה, איני רואה זאת" (עמוד 11).

שר המשטרה בכור שלום שטרית, 19.01.1949, הצלם - דוד אלדן (מתוך ויקיפדיה)

השר שטרית הצר על היחס הלא ראוי אל יהודי ארצות המזרח, קבוצה שלטענתו סיגלה לעצמה במהירות אורח חיים שלא הייתה רגילה לו יותר מאשר היהודים האשכנזים: "היהודים שבאו מארצות המזרח שהביאו אותם מהאניות אל הכפר ואלה שהלכו מהעיר אל הכפר, האם הם הכזיבו? בארצות מגוריהם היו רוכלים וסוחרים, לא הייתה להם זיקה לחקלאות והיום הם חקלאים מצליחים. תוך זמן קצר קלטו את הדבר החשוב ביותר בחיי העם – את השפה. לעומתם יש אשכנזים הנמצאים בארץ עשרים ושלושים שנה והם מדברים רוסית וגרמנית, אבל אחינו מעדות המזרח סיגלו להם את השפה העברית" (עמוד 11). השר שטרית מבקש שהממשלה לא תיצור בארץ שני מחנות ושני עמים אלא למזג ולשתף את יהודי ארצות המזרח גם בהנהגה.

הפתרון שהציע השר היה בתחום החינוך: "ראשית וראשית: חינוך, אם הילדים יתחנכו ויקבלו את המגיע להם ויגיעו לרמה שווה עם ילדי יוצאי ארצות אחרות הם ימצאו את דרכם, אבל אם אנו מזניחים אותם, פירושו של דבר שיקום דור שהוא יהיה שונה לגמרי" (עמוד 11).

להלן קישור לסטנוגרמה .