שמונים שנה לרכישת זיכיון החולה - בעיניו של לוי אשכול

סיור בחולה לאחר רכישת הזיכיון. צילם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

בתקופת השלטון העות'מאני נחשבו אדמות עמק החולה לאדמות שוליים בלתי רווחיות ותושביהן המועטים מיעטו לשלם מסים לרשויות. לבסוף, בשנת 1911 מסרו השלטונות את האדמות כזיכיון לידי שני לבנונים עשירים: מישל סורסוק ומוחמד עומר ביהום. אלה הקימו את "החברה הסורית-עות'מאנית לחקלאות", העמידו בראשה את סאלם סלים, אף הוא לבנוני, והפקידו בידי החברה את ניהול הזיכיון. בעלי הזיכיון התחייבו לפתח את עמק החולה על ידי עבודות ניקוז ופיתוח, וכן למכור לידי הפלאחים המקומיים 10,000 דונם של אדמה תמורת הוצאות הפיתוח (מתוך 57,000 דונם).
בפועל עבודות הפיתוח לא התגשמו, בין השאר בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. במלחמה זו נכבש השטח בידי הבריטים מידי הטורקים. ארץ ישראל נמסרה לבריטים ואילו סוריה ולבנון נמסרו לידי בעלת בריתם צרפת. אולם רק ב-1923 שורטט הגבול המדויק בין תחום השלטון הבריטי והצרפתי ואז נקבע שכל עמק החולה נכלל בשטח הבריטי. שנה לאחר מכן האריכו הבריטים את תוקפו של הזיכיון שבידי בעלי ההון הלבנונים.
לכל אורך הזמן ניהלו מוסדות ההסתדרות הציונית, ובייחוד יהושע חנקין מטעם "הכשרת היישוב" משא ומתן עם הנהלת החברה הסורית-עות'מאנית לחקלאות כדי לרכוש ממנה את הזיכיון. במהלך 1933 הגיעו הצדדים לעמק השווה. מכירת הזיכיון אושרה בידי שלטונות המנדט ב-1934 לאחר שחייבו את הכשרת היישוב למסור לפלאחים הערביים 15,000 דונם ללא כל תמורה.

תמונות נוף בחולה בשנות ה-30. צילם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

ב-28 בנובמבר 1934 נערך ביסוד המעלה טקס בו נמסר הזיכיון לידי מוסדות התנועה הציונית. לרגל האירוע מפרסם ארכיון המדינה כאן מסמכים המציגים את נקודת מבטו של לוי שקולניק (אשכול) על האירוע. רוב המסמכים מתפרסם כאן לראשונה והם נאספו לצורך הכנת כרך ההנצחה ללוי אשכול שיצא לאור מטעם ארכיון המדינה בסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה.
אשכול, מהפעילים המרכזיים בענייני התיישבות, שב באותם ימים לארץ משליחות ארוכה בברלין ולפי דרישתו של שמואל דיין  הצטרף לנסיעה לטקס ולאחר מכן דיווח על כך לאשתו אלישבע קפלן (אשכול) ששהתה באותם ימים בארצות הברית. לעיון במכתב לחצו כאן ולעיון בהדפסת המכתב לחצו כאן.
בעקבות קבלת הזיכיון התארגנה "ועדת החולה" שנדרשה לבדוק את המצב ולהציע הצעות ראשוניות לפיתוח המקום. חברי הוועדה היו יוסף ברץ, בן-ציון ישראלי, ישראל בלוך, נחום הורביץ, חיים שטורמן, שאול מאירוב (אביגור) ולוי אשכול. בימים 4-2 בדצמבר 1934 קיימו חמישה מחברי הוועדה סיור בעמק החולה בלוויית הרופא ד"ר גדעון מר מראש פינה שהתמחה במאבק במחלת המלריה ואשכול כתב על כך דיווח בכתב ידו. לעיון בדוח בכתב יד לחצו כאן. לעיון בהדפסת הדוח לחצו כאן. כמו כן הגישו חברי הוועדה המלצות. לעיון בהמלצות בכתב ידו של אשכול לחצו כאן. לעיון בהדפסת ההמלצות לחצו כאן. הדבר החשוב ביותר בעיניהם היה תפיסת הקרקע ועיבודה לאחר ניקוז המים וייבוש הביצות וכמו כן הם המליצו להיכנס לדייג במקום. בעיבוד הגומא (קני הסוף) ראו עניין זמני שיחלוף מן העולם בעקבות פיתוח המקום.

הכנת מחצלת מקני סוף בעמק החולה. אוסף PIO, ארכיון המדינה

בינואר 1935 פרסם אשכול בכתב העת "ניב הקבוצה" שיצא מטעם "חבר הקבוצות" את מאמרו "נס החולה" בו הילל ושיבח את החלוצים המתיישבים בעמק החולה וגינה את ה"ערב רב" העוסק בספסרות קרקעות.
בעקבות רכישת זיכיון החולה על ידי מוסדות התנועה הציונית קמה מחאה ערבית לכך. מחאה זו ולאחריה פרוץ "המרד הערבי" (1939-1936) ומלחמת העולם השנייה מנעו מהתנועה הציונית מלפתח את עמק החולה. רק בשנות ה-50, לאחר שקמה המדינה, התבצעה התכנית ולאשכול היה חלק משמעותי בביצוע זה בתוקף תפקידיו כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות (1963-1948), כשר החקלאות והפיתוח (1952-1951) וכשר האוצר (1963-1952).

דייגים ערבים באגם החולה. צילם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

גפיר יהודי שומר בעמק החולה. צילם זולטן קלוגר, ארכיון המדינה

ראש הממשלה והחיילים

לפני כמה שבועות היינו בביקור אצל ראש הממשלה נתניהו. הנה מה שכתבתי בעקבות הביקור:

------------------------------------------------

הלכנו להגיש לראש הממשלה כרך הנצחה לכבוד מנחם בגין. היה איתנו פרופ' אריה נאור, שהיה מזכיר הממשלה של בגין, ואת ראש הממשלה עניין לדעת מה השונה והשווה בדרך שבה בגין ניהל את מלחמת לבנון, ביחס לעבודתו שלו במבצע צוק איתן. משם היתה הדרך קצרה ומתבקשת לשיחה על ייסוריו של בגין לנוכח נופלי אותה מלחמה, והקושי שלו, של נתניהו.

זה היה קשה במיוחד. קשה יותר ממה שהוא שיער. "חשבתי הרבה על מנחם בגין הקיץ הזה, והבנתי אותו יותר ממה שהבנתי קודם".

"דיברתי עם כל אחת מן המשפחות. כל אחת. ואם היו הורים גרושים, דיברתי בנפרד עם שניהם. זה היה מאוד מאוד קשה".

יש הבדל בין לשמוע על השכול, להשתייכות למשפחת השכול: את ההבדל הזה הוא כבר חווה מזמן, והוא מבין אותו. אבל להפתעתו – כך התרשמתי – שליחתם של חיילים למותם גם היא ניסיון שאינך יכול לשער את קושיו מראש.

חשבנו להיות אצלו עשר דקות. עשר הדקות התארכו לחמש עשרה, ואלה לעשרים, ולשלושים, וראש הממשלה דיבר על המחיר הנורא של המלחמה, ועל הקושי להחליט לשלמו.

החיילים יראים מפני המוות. הם מנסים לחזק איש את חברו וכולם יחדיו, אבל הם יראים. והוא יודע שהם יראים, והוא יודע שחלקם ייהרגו, והוא שולח אותם. מבצע קרקעי, מול האוייב שממתין: חלקם ייהרגו. בוודאות.

וצריך לשלוח אותם רק כשאין כבר ברירה; וצריך היה להוציא אותם ברגע הראשון שהמשימה הושלמה. אחר-כך נראה מה יקרה, אבל קודם להוציא אותם משם, להוציא, להוציא.

וכשחזרתי מאוחר כל לילה הביתה, אשתי חיכתה לי. היא הקדישה את הימים לביקורי תנחומים אצל משפחות הנופלים. אני רק דיברתי איתם בטלפון, עם כל אחד ואחד מהם, אבל היא גם ישבה לידם, ובלילה היא סיפרה לי. וחייבים לשלוח אותם, וחייבים להוציא אותם, ולא הבנתי עד כמה זה יהיה קשה. ומנהיג כי יאבד את תחושת הקושי העצומה הזאת, עדיף לו שילך הביתה.

חשבתי הרבה על בגין בקיץ הזה.

ומחוץ לחלון ירד גשם, והיה אפור.

יעקב לזוביק

‏3 נובמבר, 2014

100 שנים למלחמת העולם הראשונה - יומן המלחמה של ליאו לסמן

לרגל 100 שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (שהשבוע ציינו את היום בו הסתיימה, לפני 96 שנים) , נציג הפעם אוסף נוסף מאוספי הארכיון הקשור למלחמה הגדולה, מלחמה שעיצבה את המאה הקודמת וגם משפיעה על חיינו כיום במגוון דרכים (די לזכור את ארגון 'דאעש' מכריז על ביטול גבולות סייקס-פיקו, כדי לזהות את מורשת המלחמה על ימינו-אנו) – יומן המלחמה של ליאו לסמן.

ליאו לסמן נולד ב 1891 בהמבורג למשפחה יהודית מבוססת (אביו היה מוציא לאור של שבועון יהודי בהמבורג -  Israelitisches Familienblatt). הוא התנדב לשנת שירות בצבא הגרמני - מסלול מיוחד לבוגרי תיכון ליצירת עתודה לקצונה ("מתנדב חד שנתי"- Einjährig-Freiwilliger) וב 2 באוגוסט 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב מיד לשירות צבאי. לסמן שירת בגדוד ארטילריית שדה – יחידה שתפקידה לתת חיפוי קרוב ליחידות חיל הרגלים בקו הקדמי (להבדיל מיחידות ארטילריה כבדה שהפגיזו יעדים בעומק שטח האויב(. לסמן שירת לאורך כל 4 שנות המלחמה, וכולן בחזית המערבית מול הצבא הצרפתי והצבא הבריטי.

לאחר המלחמה, שב לסמן להמבורג והשתלב בעסקי ההוצאה לאור של משפחתו. ב 1937 הכין לסמן יומן מלחמה מפואר ובו צירף תצלומים, מפות, מכתבים, קטעי עיתונות ותיאור מודפס של עלילותיו בצבא. בתו, אווה עין-דור, מסרה את יומן המלחמה לארכיון המדינה לפני כמה שנים והיא התירה לנו להציג צילומים מהיומן בבלוג זה. (לפני כשנתיים כתב תום שגב בעיתון "הארץ" רשימה קצרה ומרתקת על היומן –  ראו כאן).

שתי התמונות הראשונות מציגות את לסמן ביום הגיוס למלחמת העולם הראשונה. לסמן התגייס ליחידת המילואים שלו והצטייד במדים ובציוד. בימים אח"כ יצאה יחידתו למהלך הצבאי הגדול שבעזרתו קיוותה גרמניה לנצח במלחמה - הפלישה לבלגיה, ומשם לצרפת. התכנית הגרמנית, הידועה כ"תכנית שליפן", על שם הרמטכ"ל הגרמני אלפרד פון שליפן - שתכנן אותה, חזתה איגוף מסיבי של הצבא הצרפתי מכיוון בלגיה, כיתורו והשמדתו. לאחר מכן, הגרמנים תכננו העברת כל צבאם ברכבת למזרח - להבסת הרוסים. 

ליאו לסמן במדי הצבא הגרמני. הכיתוב בתמונה "פעם ראשונה במדים (Feldgrau  היה הכינוי למדי הצבא הגרמני, שהיו בגווני ירוק ואפור)

הכיתוב בתמונה: מגולחים מלנגנוודיגן – ידיד הוותיק מהשירות הצבאי הפעיל שלי בהנובר ואני (לנגנוודיגן נמצאת ליד העיר מגדבורג במזרח גרמניה, וממזרח להנובר. כנראה בסיס הגיוס של יחידת המילואים של לסמן)

25 שנים להפלת חומת ברלין

ראש הממשלה שמעון פרס משקיף על חומת ברלין, 29.1.1986. צילם יעקב סער, לע"מ

 

ב-9 בנובמבר 1989 חזו תושבי מערב ברלין במאות אלפי תושבים של מזרח גרמניה הצובאים על השערים בחומה ופורצים דרכם למערב ברלין תוך שהם הודפים את הפקידים של מזרח גרמניה שהיו אמורים להחתים את הדרכונים שלהם. במקומות שונים החלו ההמונים לפרוץ פרצות בחומה ולנהור דרכם אל מערב ברלין. בכך תם תפקידה של חומת ברלין כמכשול בדרכם של תושבי מזרח ברלין למערב העיר.

חומת ברלין הוקמה ב-1961 בגלל רצונה של מזרח גרמניה לחסום את דרכם של תושבים רבים שביקשו להגר למערב גרמניה דרך מערב ברלין שהייתה מובלעת בלב מזרח גרמניה. למפת חומת ברלין לחצו כאן. בשנות ה-80 נחלשה ברית המועצות – הפטרונית של השליטים הקומוניסטים של מזרח גרמניה ושאר מדינות מזרח אירופה. היא לא עמדה באתגר של שקיעה כלכלית, ההסתבכות במלחמת אפגניסטן (1989-1979) והאיום של "מלחמת הכוכבים" של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן. לנוכח המצב פנה שליט ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב לדרך חדשה של שינויים מקיפים במשטר הפנימי – ליברליזציה ודמוקרטיה, ובמדיניות החוץ – הפסקת השליטה במדינות מזרח אירופה והתקרבות למדינות המערב. בין השאר חדלה ברית המועצות ממימון המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה ומשמירתו באמצעות 20 הדיוויזיות שחנו בשטח המדינה. גורבצ'וב ביקר במזרח גרמניה ב-7-6 באוקטובר ונפגש עם הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית שלה. בינתיים הודיעו שליטי הונגריה שהם פותחים את גבולם עם אוסטריה. המוני תושבים של מזרח גרמניה החלו לנסוע להונגריה ומשם לאוסטריה ולמערב גרמניה. כמו כן פרצו במזרח גרמניה הפגנות המוניות נגד המשטר. הכלכלה של מזרח גרמניה עמדה על סף קריסה ומערב גרמניה התנתה את הסיוע למזרח גרמניה בליברליזציה ובפתיחת הגבולות. ב-16 באוקטובר הודח השליט הוותיק אריך הונקר ובמקומו נבחר אגון קרנץ.

לנוכח המצב הודיעו שלטונות מזרח גרמניה בבוקר ה-9 בנובמבר שהם מתירים לכל מי שירצה לעבור למערב ברלין ובלבד שיחתים את דרכונו ביציאה. כאמור למעלה לא הצליחו הפקידים לעמוד בכך והחומה נפרצה. נפילת החומה הביאה לקריסת המשטר הקומוניסטי ולאיחוד גרמניה ב-3 באוקטובר 1990. התעודות המובאות מציגות את תגובות אנשי משרד החוץ לאירועים בגרמניה באוקטובר-נובמבר 1989 במלאות 25 שנים לאירוע זה. התעודות נחשפו במיוחד לפרסום זה.

ב-15 באוקטובר 1989 דיווח גד כהן משגרירות ישראל בבון על ההתפתחויות ברד"ג (הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית) היא מזרח גרמניה. הוא העלה אפשרות לאיחוד בינה לבין רפ"ג (הרפובליקה הפדרלית הגרמנית) היא מערב גרמניה ועל החששות המתעוררים באירופה בשל כך. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ-9538/7).

ב-14 בנובמבר, בעקבות הפלת החומה, ולקראת דיון בכנסת, שלח שגריר ישראל בבון בנימין נבון מברק בו שלל את התחזיות שאיחוד גרמניה הוא מידי. הוא הזהיר שלא לייחס לאיחוד זה, לכשיקום, אופי לאומני ושלילי. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ-9537/11). למחרת שיגר נבון מברק נוסף בו דן באפשרות לאיחוד גרמניה. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ-9537/11).

ב-16 בנובמבר הנחה סמנכ"ל משרד החוץ להסברה משה רביב את נציגויות ישראל בנוגע לאירועים בגרמניה: דרישה ממזרח גרמניה לקבל אחריות היסטורית לשואה כמו מערב גרמניה, תמיכה בחופש ובדמוקרטיה ועמדה נייטרלית בשאלת איחוד גרמניה. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק פ-4731/1).

ב-21 בנובמבר דיווח השגריר נבון על שיחתו עם ראש ממשלת גרמניה לשעבר וילי ברנדט, איש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. מעניין שברנדט לא ציפה לאיחוד קרוב בין שתי הגרמנית אלא רק כקונפדרציה שתקום בטווח הרחוק. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ/9537/11). שגריר ישראל למוסדות האו"ם בז'נבה פנחס אליאב דיווח ב-23 בנובמבר על כיוון שונה: ידיעות שהאיחוד הכלכלי בין שתי הגרמניות הולך ומתקרב. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ-9537/11).

הדיפלומט חדד משגרירות ישראל בהאג שבהולנד דיווח ב-28 בנובמבר על שיחתו עם הציר הגרמני פון-פוטקמר ממנה למד שמצבה הכלכלי של מזרח גרמניה גרוע בהרבה לעומת מה ששלטונות המדינה נהגו לדווח לציבור. פון-פוטקמר העריך שרק בעוד 20 שנה תוכלנה הכלכלות של מדינות מזרח אירופה לגשר על הפער עם מערב אירופה. לקריאת התעודה לחצו כאן (תיק חצ-9538/7).