פרוץ מלחמת העולם הראשונה וראשית צמיחתו למנהיגות של לוי אשכול

לוי אשכול בצעירותו. ארכיון המדינה

 

ב-28 ביולי 1914 פרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה. בתחילה האימפריה העות'מאנית (לימים טורקיה) לא השתתפה במלחמה, אולם כבר ב-2 באוגוסט 1914 כרתה האימפריה העות'מאנית ברית חשאית עם הקיסרות הגרמנית. ברית זו הייתה צעד ראשון לקראת כניסתה של האימפריה העות'מאנית למלחמה ב-28 באוקטובר נגד רוסיה, בריטניה וצרפת. בעקבות כריתת הברית החשאית החלו הטורקים לגייס חיילי מילואים.

בפרוץ המלחמה התגורר לוי שקולניק, לימים לוי אשכול ראש ממשלת ישראל, בקלנדיה (עטרות), כפר ערבי מצפון לירושלים. לוי אשכול היה אז בחור צעיר שעוד לא מלאו לו 19 שנים (הוא נולד באוקטובר 1895 באוקראינה) עלה ארצה בתחילת 1914 והגיע לקלנדיה ב-20 במאי 1914. אשכול השתייך לקבוצת פועלים שהתיישבה במקום מטעם המשרד הארץ-ישראלי ביפו - השלוחה של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל. 

חברי קבוצת הפועלים השתייכו ברובם למפלגת "הפועל הצעיר" ובראשם עמד מאיר רוטברג (1951-1887). אולם באוגוסט 1914 הוכש רוטברג על ידי עקרב ואושפז בירושלים. את מקומו תפס למעשה לוי אשכול הצעיר וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא הגיע לעמדת מנהיגות מאז עלה לארץ.

הביטוי הראשון למעמדו של אשכול בקבוצה היה מכתב שכתב בשם חברי הקבוצה אל המשרד הארץ-ישראלי בו ביקש סיוע מהמשרד לרכוש לקבוצה בית בסמוך לאדמות הקבוצה ליד ביר נבאללה, כפר ערבי מדרום לקלנדיה. כמו כן דיווח אשכול על הקשיים עמם מתמודדים חברי הקבוצה, ביניהם התנהגות חיילי המילואים שגויסו לצבא הטורקי בעת שעברו לקלנדיה בדרכם להתייצב בירושלים. הוא טען שהגיוס למילואים אינו מגדיל את היצע הבתים להשכרה כי הצבא מגייס את הצעירים ואילו ראשי המשפחות ממשיכים להתגורר בבתים. הוא אף דיווח למשרד על כך שהקבוצה קונה מים מבעליו של מעיין ברמאללה. על המכתב כתוב התאריך 17/8, כלומר 17 באוגוסט 1914. אבל אנו מניחים שבאותה תקופה כתב אשכול תאריכים לפי לוח השנה היוליאני שהיה נהוג אז ברוסיה ולפיכך התאריך הנכון (הגרגוריאני) הוא 30 באוגוסט 1914, היום לפני מאה שנים. נטייתו של אשכול להשתמש אז בלוח היוליאני מופיעה גם במכתב אחר שמופיע בכרך ההנצחה שהכין ארכיון המדינה ללוי אשכול, עמ' 9, בו מופיעים יחד התאריך העברי והתאריך היוליאני.

המכתב חתום על ידי מאיר רוטברג משום שבמשרד ביפו לא היו מייחסים חשיבות למכתב אילו נחתם על ידי אשכול. על המכתבים הבאים חתום אשכול עצמו. לצפייה בסריקת המכתב מ-30 באוגוסט ראו כאן. לצפייה בהדפסת המכתב ראו כאן.

המכתב הגיע למשרד ביפו ב-1 בספטמבר 1914. ב-ל באלול תרע"ד (21 בספטמבר 1914) ענה סגן מנהל המשרד יעקב טהון תשובה שלילית. הוא העדיף לשכור בית בהוצאה נמוכה מאשר לרכוש אותו בהוצאה גבוהה יותר.

מלחמת העולם הראשונה הביאה למצוקות רבות ליישוב היהודי בארץ-ישראל ולא כאן המקום לפרט אותן. די אם נציין שמספר היהודים בארץ פחת מכ-85 אלף לכ-50 אלף וחלק מהנהגת היישוב נאלץ לעזוב את הארץ. מצוקות אלה אלה גרמו לקבוצת הפועלים לנטוש את קלנדיה ולעבור למושבות בשפלת יהודה.

לוי אשכול עצמו המשיך להתקדם בפעילותו הציבורית ונבחר בתחילת 1916 (בגיל 20) להיות אחד מחמשת חברי מרכז הסתדרות פועלי יהודה - גוף שטיפל בצורכיהם של כ-1,500 פועלים חקלאיים ובני משפחותיהם בתקופה הקשה של מלחמת העולם הראשונה. אחד הדברים שסייעו אז לאשכול להתקדם בפעילותו הציבורית היה הדלדלות השורות של הנהגת היישוב בגלל המלחמה.

המכתבים המובאים כאן צולמו בארכיון הציוני המרכזי לצורך הכנת כרך ההנצחה ללוי אשכול ואנו מודים לאסף אגין שהפנה את תשומת לבנו אליהם. המכתב שכתב אשכול צולם מתיק L18/58/1 ותשובת טהון צולמה מתיק L2/522.

"אני לא יכול יותר למלא את התפקיד הזה" - ראש הממשלה מנחם בגין מודיע על התפטרותו

היום, לפני 31 שנים,  ב-28 לאוגוסט 1983, מסר ראש הממשלה מנחם בגין בישיבתה השבועית של הממשלה, הודעה על כוונתו להתפטר מתפקידו.

ההודעה החד משמעית והנחרצת, כמו גם סירובו של בגין להיענות להפצרות השרים לחזור בו, או לכל הפחות לשקול את העניין בשנית, הדהימו את השרים. אולם בחינת ההתרחשויות בתקופה שקדמה להודעה הדרמטית – היה בה כדי להצביע על העתיד לקרות:

השתלשלות האירועים הכרוכים במלחמת לבנון ("מבצע שלום הגליל") ותוצאותיהם העגומות, השפיעו על מנחם בגין באופן קשה ביותר: המהלך הצבאי שיועד מלכתחילה להוציא את יישובי הגליל מטווח האש והטילים של המחבלים מעבר לגבול , הסתבך כבר בשלביו הראשונים, עבר את קו 40 הקילומטרים שיועדו לו מלכתחילה על-פי החלטת הממשלה, ונקלע ללחימה עם צבא סוריה. המאורע החמור ביותר שעורר עליו תגובות קשות בעולם כולו והקצין מאוד את דעת הקהל המתנגדת למלחמה בתוך ישראל פנימה, היה הטבח שערכו כוחות פלנגות נוצריים במחנות הפליטים סברה ושתילה במערב ביירות ב-16 בספטמבר 1982. הטבח היה מעשה נקם של הפלנגות הנוצריות על רצח מנהיגן  ונשיאה הנבחר של לבנון, בשיר ג'ומייל יומיים קודם לכן. ישראל, שטיפחה את המנהיגות הנוצרית בלבנון, קשרה עמה קשרים ואף קיוותה כי זו תממש את מחויבותה ותכרות הסכם שלום עם ישראל, נכנסה בתגובה לרצח למערב ביירות עם היחידות הנוצריות ובכך אפשרה לפלנגות את הכניסה למחנות הפליטים.

מנחם בגין הלך והתחזק בתחושתו כי לא כל ההתרחשויות נמצאות בשליטתו ואף לא בידיעתו המלאה. יחד עם זאת הוא חש תחושת אחריות אישית מלאה למתרחש בכלל וכלפי כל חלל בפרט. כשנתיים וחצי לאחר התפטרותו אמר בגין לדן מרידור "אמרתי פעם שידעתי (בעניין לבנון) הכול, לפעמים בדיעבד, לפעמים לפני מעשה..." (מצוטט במאמרו של שלמה נקדימון ב"הארץ" 24.2.2012). דברים דומים אמר בגין לסגן ראש הממשלה דוד לוי כבר בישיבת הממשלה ב-8 באוגוסט 1982. היחסים הקשים בין שר הביטחון אריאל שרון לבין הרמטכ"ל רפאל איתן והשתלטותו של שרון על ניהול המלחמה מתוך מהלכים מניפולטיביים הגיעו עד להחלטת ראש הממשלה ליטול משרון חלק מסמכויותיו.

מנחם בגין ואריאל שרון מקבלים דיווח על כיבוש הבופור,
 7 ביוני 1982, דובר צה"ל ולשכת העיתונות הממשלתית

בנוסף לא נחסכו ממנחם בגין הדיווחים השוטפים, גם בשעות הקטנות של הלילה, על כל חלל וכן הפגנות המחאה שספרו את מספר הקורבנות שנמשכו לאורך כל שעות היממה מול ביתו. בגין הגן על זכותם של המפגינים לחופש הביטוי, ביקש רק את התחשבותם באיכות חייהם של שכניו, ודחה את הצעת אנשיו לפנות את המפגינים.

בגין ביקש להתפטר מתפקידו כבר בחודש פברואר 1983, עם פרסום מסקנותיה של ועדת החקירה לחקר טבח סברה ושתילה (ועדת כַּהַן) שביקרו את תפקודו של ראש הממשלה מבלי לדרוש ממנו הסקת מסקנות אישיות, אך הונע מכך על ידי שר המשפטים משה נסים ומזכיר הממשלה דן מרידור.

 

אוסף הפרסומים, ארכיון המדינה

 

     ראו פרסום של ארכיון המדינה על המלצות ועדת כהן:

היחסים העכורים בין השרים בממשלה הביאו למה שבגין כינה "קלקולים", אולם פרט לפיטורי השר שרון, כמתבקש ממסקנותיה של ועדת כהן, לא השתמש בגין בסמכותו זו, ולא פיטר שרים מכהונתם.

לפי עדותו של עזריאל נבו, מי ששימש כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה מנחם בגין (בראיון עמו ב"מעריב" 9.5.2011), היה לאריאל שרון חלק נכבד בתהליך שקיעתו של מנחם בגין עד כדי הסתגרותו בביתו עוד חודשים לפני שהודיע בממשלה את הודעתו הדרמטית: "...המסמך הכי סודי במדינה באותם ימים היה לוח הזמנים של ראש הממשלה. בגין היה בבית, לא היו ישיבות, לא היה לו"ז, לא היה כלום, הוא לא היה מגיע. ועדיין כל יום הדפיסו את הלו"ז שלו, וזה היה דף חלק. ריק לגמרי...".

פרט למאורעות מלחמת לבנון, היה מנחם בגין אָבֵל וממאן להּנחם על מות אשתו, אהבת נעוריו ומשענתו העיקרית שנפטרה בחודש נובמבר 1982. האינפלציה הגואה (עד כדי עליית מדד חודשית של 13.3% בחודש אפריל 1983) נראתה כבלתי ניתנת לריסון, מאבק הרופאים והשביתה הממושכת בת שלושת החודשים איימה למוטט את מערכת יחסי העבודה במשק, וכישלונות פרלמנטריים בבחירת נשיא המדינה ובהעברת חוק גיור אורתודוכסי, הגדישו את הסאה.

 

נראה כי מנחם בגין קיבל את החלטת ההתפטרות הסופית עוד שבועות רבים קודם להודעתו בממשלה, וניתן למצוא רמז לכך בהודעתו מחודש יולי לנשיא רייגן על ביטול ביקורו בארה"ב "מסיבות אישיות".

כאמור, הודעת ראש הממשלה הפתיעה את השרים וכמעט כל הנוכחים בישיבה, איש איש ונימוקיו עמו, ניסו לדבר על לבו לחזור בו מכוונתו. השרים דברו על  הצורך בהשלמת משימות לאומיות, על הצורך בהמשך חיזוק יהודה ושומרון ועל התערערות היציבות המדינית והפוליטית-מפלגתית. הד ל"קלקולים" בממשלה ניתן לשמוע בדברי שר האנרגיה והתשתית, יצחק מודעי שאמר: "למרות שהיה בחלל האוויר איום של התפרקות הממשלה, נדמה לי שגם עליו אפשר להתגבר, עם גמישויות מסוימות. זה ידרוש קודם כל, ממך – אך גם מאתנו – מאמצים." שר התיירות, אברהם שריר ביקש: "כאשר אנו שרויים בעיצומו של מהלך מדיני וכלכלי שהמדינה לא ידעה כמותו, לא איש כמוך ייטוש את הספינה באמצע המים הסוערים, כפי שאנחנו נתונים בהם."
שר הבריאות, אליעזר שוסטק אמר "אם הגעת להחלטה על מסירת ידיעה כזאת, מבלי שהתייעצת ומבלי ששוחחת קודם עם איש, סימן הוא, שהגיעו מים עד נפש, לפיכך, אני מתקשה לפנות אילך." והשר מבקש את שבקשו רבים רבים אחריו ולא נענו: "אם אפשר, הייתי מבקשך להגיד לנו, באמת, מהי הסיבה שהביאה אותך לידי מסקנה זו. זה היה מקל, הן על הדברים מבחוץ והן על הדברים מבפנים."
יצחק שמיר, יורשו לעתיד של בגין בתפקיד רה"מ אומר במילים נרגשות: "אם אכן כלה ונחרצה מעמך, רה"מ, לעמוד על החלטה זו, הרי זו החלטה גורלית לעם והחלטה גורלית למדינה...אני מבקש, בכל לשון של בקשה, בשם כל הדברים היקרים לכולנו ובשם כל החברים, המוכנים לעשות למענך כל דבר שבעולם – חזור בך!"

בגין האזין לדברי השרים כולם, מבלי להתערב אך בסופו של דבר סיכם את הדיון מבלי לחזור בו,  ועד יומו האחרון נמנע מלהוסיף הסברים נוספים למניעיו להתפטר מתפקידו.

מנחם בגין עיכב את מסירת מכתב ההתפטרות לנשיא חיים הרצוג עד להשלמת תהליך מינוי יורשו. ב-1 בספטמבר בחרה תנועת החירות ביצחק שמיר כמחליפו של בגין. ישיבת הממשלה האחרונה בראשותו של מנחם בגין התקיימה ב-4 לחודש, וב-15 לחודש מסר מזכיר הממשלה, דן מרידור, בשמו של מנחם בגין את מכתב ההתפטרות לנשיא חיים הרצוג.

הממשלה החדשה בראשותו של יצחק שמיר, קיבלה את אמון הכנסת ב-10 לאוקטובר.

 מזכיר הממשלה דן מרידור מגיש לנשיא חיים הרצוג את מכתב ההתפטרות של מנחם בגין,
 15 בספטמבר 1983. צילם נתי הרניק, לשכת העיתונות הממשלתית)
 

 

להרחבה: ספרההנצחה למנחם בגין, הוצאת ארכיון המדינה:

מבצע "בצר" - מבצע נגד משתמטים ועריקים במלחמת העצמאות

ב 22 באוגוסט 1948, פתח צה"ל במבצע "בצר" . המבצע אינו מוכר מאחר ולא היה באף חזית מלחמה אלא התבצע בתל אביב. מטרתו הייתה – תפיסת משתמטים ועריקים.

עפ"י משה נאור בספרו בחזית העורף: תל אביב והתגייסות היישוב במלחמת העצמאות  (ירושלים, 2009) ההשתמטות נתפסה כאיום על הלכידות החברתית במלחמה והחלשתה של המדינה החדשה אל מול אויביה. כבר בינואר 1948 יצאה הוראה של "מרכז המפקד לשרות העם" האוסרת יציאה מן הארץ ללא אישור ממחלקת הוויזות של המרכז בערים הגדולות – חיפה, תל אביב וירושלים. ביוני 1948 הוקמה "משטרת החיול" לצורך איתור משתמטים ועריקים. מרכז המפקד לשרות העם הוקם בדצמבר 1947 וסימן את המעבר לגיוס חובה מההתנדבות הקודמת לארגוני המחתרת ותחילת הדרך להקמת צבא מגויס גדול. המרכז אחראי לכך שמתוך 650 אלף היהודים בארץ ישראל ב 1948, הצליחה המדינה הצעירה להקים צבא של כ 100 אלף חיילים שאליו התווספו עוד כ 15 אלף מתנדבי מח"ל וגח"ל. 

ב 22 באוגוסט 1948, החל מבצע "בצר". המבצע נועד ללכידת משתמטים ועריקים. במבצע השתתפו חיילים מחטיבת "קרייתי" (חטיבה שחייליה היו מאזור תל אביב) וחיילים מחיל הים, חיל נשים, חיל משמר (חיילים מבוגרים יותר שהוצבו בתפקידי שמירה ברחבי הארץ), משטרת החיול והמשטרה הצבאית. כמו כן הצטרפו לחיילים מתנדבי המשמר האזרחי והגדנ"ע. על העיר תל אביב הוטל עוצר, הוקמו מחסומים שבדקו את תעודותיהם של הנכנסים והיוצאים. כל הגברים מגיל 17 - 50 והנשים בגילאים 16 - 35 נקראו להתייצב בתחנות זיהוי ברחבי העיר. יותר מ 150 חוליות סריקה עברו בעיר בחיפוש אחר משתמטים ועריקים.

במבצע נעצרו 2764 אזרחים מהם 1044 גברים ו 1720 נשים. 652 גברים ו 352 נשים נשלחו מיד לגיוס. 189 גברים ו 1365 נשים חויבו בגיוס, אך גיוסם נדחה. נלכדו גם 203 גברים ו 3 נשים שנחשבו עריקים. המבצע עורר ביקורת רבה בתל אביב משום שהוא הציג אותה כעיר של משתמטים וכי אופן ביצועה הזכיר את הסריקות הבריטיות בתקופת המנדט בעת מאבק המחתרות נגד השלטון הבריטי. גם הועלתה הטענה כי שימוש בצבא לפעולות כאלו יגרום לריחוק האוכלוסייה מהצבא (בן גוריון העלה טענה זו ביומן המלחמה שלו ב 5 ספטמבר 1948).

נקודת ביקורת תעודות זהות במבצע בצר (ארכיון המדינה/וויקיפדיה)

נקודת ביקורת תעודות זהות במבצע בצר (ארכיון המדינה)

נקודת ביקורת תעודות זהות במבצע בצר (ארכיון המדינה)

מלבד צילומים של הצלם בנו רותנברג, הנמצאים ברשות ארכיון המדינה, מצאנו את מבצע בצר במקום אחר: בתוך דרכונים זרים – חלק מאוסף הדרכונים והתעודות הנמצא ברשות ארכיון המדינה. בתוך דפי דרכון זה, מצאנו חתימה של מבצע "בצר".

בארכיון המדינה נמצא אוסף מגוון של תעודות מסע ודרכונים (ותעודות זיהוי אחרות ) ממדינות שונות בעולם. תאריך הוצאתן של רוב התעודות משנות ה 30' ורובם המוחלט של יהודים שעלו לארץ. מקור האוסף (כנראה) במחלקת ההגירה של ממשלת המנדט ובמשרד העלייה שפעל בשנים הראשונות לקום המדינה. הנוהל באותן שנים היה שכדי לקבל אזרחות ארץ ישראלית (פלשתינה – א"י) ואח"כ אזרחות ישראלית היה על המבקש לוותר על אזרחותו הקודמת ולתת את דרכונו הקודם. הנוהל הזה הופסק בשנת 1951 כאשר משרד העלייה אוחד עם משרד הפנים והוצאה תקנה שלא מחייבת מסירת הדרכון הקודם.

האוסף הועבר לידי ארכיון המדינה בשנות ה 80'. האוסף מדגמי בלבד ואינו כולל את כל הדרכונים שנמסרו למשרד הפנים. משרד הפנים, ככל הנראה, ביער את רוב הדרכונים שברשותו. לפיכך, האוסף שברשות ארכיון המדינה אינו משקף את כל הדרכונים שנמסרו. למעשה, אנו יודעים כי רבים לא העבירו את הדרכונים שלהם לרשות המדינה ואלו נותרו בידיהם גם בעת קבלת האזרחות הישראלית. האוסף אינו לעיון הקהל הרחב, מאחר וחלות עליו מגבלות של צנעת הפרט - רק לבעל הדרכון רשות לעיין בדרכונו שלו. 

ארכיון המדינה פרסם בעבר באתר שלו גלריה של דרכונים שונים מהאוסף ובכלל זה את דרכונו של ישראל קסטנר ברשותה של נכדתו, חברת הכנסת מרב מיכאלי.

לקיחת סמכויות משר הביטחון אריאל שרון, 12 באוגוסט 1982

שר הביטחון אריאל שרון מתדרך עיתונאים על מבצע "שלום הגליל", 11 ביוני 1982. צילם יעקב סער, לע"מ

ב-6 ביוני 1982 החל מבצע "שלום הגליל" הידוע היום גם כמלחמת לבנון הראשונה. בדיונים בממשלה שקדמו למבצע העריך שר הביטחון אריאל שרון שהמבצע יארך כ-48 שעות והוא קיווה שהמבצע לא יביא להתנגשות צבאית בין ישראל לסוריה. בישיבת הממשלה ב-5 ביוני בה הוחלט על המבצע נקבע שהמבצע יהיה לטווח של 40 ק"מ - טווח רקטות הקטיושות שאיימו אז על הגליל העליון והרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) שרטט את קו ה-40 ק"מ על מפה שהוצגה בממשלה, לפני שרוב השרים אישרו את המבצע.
אולם בפועל במבצע נלחם צה"ל במישרין עם הצבא הסורי והוא התארך למשך שבועות וחודשים. ניתן לתארך את סיומו לאחר שלוש שנים, ב-1985, כאשר כוחות צה"ל יצאו מרוב השטח שתפסו בלבנון למעט שטח קטן, "רצועת הביטחון" בה שלט "צבא דרום לבנון" בסיוע ישראל עד שנת 2000. אולם מה שבעיקר הרגיז מספר הולך וגובר משרי הממשלה היה שהשטח שתפס צה"ל גלש יותר ויותר צפונה עד שהגיע אל ביירות וכביש ביירות-דמשק, מעבר לקו ה-40 ק"מ. מדי פעם הביא שרון לממשלה המלצות לתפוס שטחים מסוימים בלבנון וחלק מהצעותיו נדחו. אולם עיקר הביקורת נגדו הייתה על שהוא העמיד את חברי הממשלה בפני עובדות גמורות, לאחר שצה"ל תפס שטחים, המשיך לנוע צפונה והחל לצור על מערב ביירות - אזור שנשלט על ידי אש"ף, חטיבה סורית וכוחות מוסלמים-לבנוניים.
ב-8 באוגוסט, לאחר שצה"ל תפס את שדה התעופה של ביירות, הביע סגן ראש הממשלה דוד לוי תרעומת על הפעולה שפגעה באמון בין ישראל וארצות הברית ונעשתה ללא ידיעה מוקדמת של ראש הממשלה מנחם בגין. בגין השיב: "אני מבטיחך, דוד, שאני תמיד יודע, או מראש או בדיעבד". מכאן ניתן להסיק שטענתו של דוד לוי שצה"ל, לפי הוראות שרון, תפס את שדה התעופה של ביירות בלי אישור מראש של בגין הייתה כנראה נכונה.
ב-12 באוגוסט (היום לפני 32 שנים) הגיעה הביקורת על שרון לשיאה, זאת לאחר שנודע על התקדמות נוספת של צה"ל במערב ביירות. בתום ישיבה סוערת הוחלט למעשה ליטול משרון חלק מסמכויותיו על חיל האוויר ועל כוחות היבשה בשטח ולחייבו באישור מוקדם של ראש הממשלה. ההחלטה נתמכה על ידי כל השרים למעט שרון ויובל נאמן. תיאור זה מופיע בכרך ההנצחה למנחם בגין שיצא לאחרונה על ידי ארכיון המדינה.