ישובים ישראליים תחת אש - מאז קום המדינה

סיבוב הלחימה בשבוע האחרון (מבצע "צוק איתן") אינו הפעם הראשונה בה יישובים ישראליים מותקפים באש "תלולת מסלול" – ע"י פגזים או/ו טילים. מאז שנות ה 50' הפכו ישובים יהודיים למטרות לאש שכזו. הקיבוצים כיסופים, נירים ועין השלושה ("עוטף עזה" - כפי שמכנים אותם היום) הופגזו על ידי הצבא המצרי (ששלט אז ברצועת עזה שנכבשה על ידו במלחמת העצמאות) בתחילת אפריל 1956. בתגובה הפגיז צה"ל מטרות מצריות רבות ברצועה והסב אבדות קשות למצרים. 

לאחר מבצע קדש עבר מוקד המתיחות לצפון. הצבא הסורי, שהחזיק ברמת הגולן השולטת טופוגרפית  על יישובי עמק החולה והגליל המזרחי, הפגיז פעמים רבות את היישובים באש ארטילרית כבדה, וקרבות אש רבים התפתחו מהשנים 1958 - 1967.

סוללת תותחים של צה"ל בגליל, אמצע שנות ה 60' (ארכיון המדינה)

תושבי קיבוץ תל קציר בוחנים פגיעת פגז בישוב (אוסף התצלומים הלאומי)

יום קרב אחד, ב 7 באפריל 1967, התפתח לפעולה נרחבת שכללה הפצצות חיל האוויר על סוללות ארטילריה סוריות שהפגיזו את קיבוץ גדות וקיבוץ עין גב ובהפלה של 7 מטוסי קרב סוריים – כמה מהם מעל העיר דמשק. 

לאחר מלחמת ששת הימים, הפכו הישובים בגבול עם לבנון ובעיקר הישובים מדרום לכנרת ובבקעת בית שאן לקרבנות הארטילריה של צבא ירדן, חיל המשלוח העיראקי וארגוני המחבלים ששלטו בחלקים נרחבים של צפון ירדן. תושבי קיבוצים כאשדות יעקב, שער הגולן, מסדה ומושבים כירדנה ובית יוסף נאלצו לחיות ימים רבים במקלטים, בעוד צה"ל משיב באש ארטילרית, פגזי טנקים והפצצות של חיל האוויר. הנה קטע מ"יומן כרמל-הרצליה" משנת 1969 על הפגזות ונזקים לישובים בעמק הירדן ותגובת צה"ל להתקפות אלו.

         

בעקבות התגברות האש הפציץ חיל האוויר את בסיסי חיל המשלוח העיראקי וגרם לו אבדות כבדות (המשטר העיראקי השתמש בהתקפה זו כתירוץ להתעמרות נוספת ביהודי עיראק ואף לתליית 9 יהודים בינואר 1969 – כפי שכתבנו כבר בעבר) והפציץ את תעלת הע'ור – פרויקט השקיית בקעת הירדן הירדנית. בעקבות ההפצצות, ביקש המלך חוסיין את התערבות ארה"ב להפסקת ההפצצות וישראל הודיעה כי תעשה זאת רק אם ילחם המלך בארגוני המחבלים. בספטמבר 1970, גירש הצבא הירדני את ארגוני הטרור הפלשתינים מצפונה של ירדן וחיל המשלוח העיראקי שב לארצו. הנה תשובתה של גולדה מאיר למכתב מנערה ממושב ירדנה (לא מצאנו את המכתב של הנערה לראש הממשלה מאיר), מושב שספג הפגזות רבות במהלך מלחמת ההתשה. 

הבאים בתור לספוג אש ארטילרית עליהם היו תושבי צפון הארץ, בעיקר השוכנים ליד הגבול עם לבנון. החל ב 1968, החלו מחבלים לירות רקטות "קטיושה" על קריית שמונה, נהריה וישובים אחרים בגבול הצפון.

תושבים בקריית שמונה לאחר הפגזת קטיושות על העיר ב 1968 (ארכיון המדינה)

ראש הממשלה גולדה מאיר בהלווייתו של דניאל חיו, תושב קריית שמונה שנהרג בהפגזת קטיושות על עירו מאי 1970 (אוסף התצלומים הלאומי)

גירושם של המחבלים מירדן ומעברם ללבנון הגביר את עוצמת ההתקפות על יישובי הצפון. צה"ל  הגיב בפשיטות בעוצמות שונות, אש ארטילרית והפצצות מן האוויר. המצב נמשך לאורך שנות ה 70' עד לתחילת שנות ה 80'. 

ילדים במקלטים בנהריה (אוסף התצלומים הלאומי)

תושבי נהריה שוהים במקלטים בעת הפגזה מלבנון (אוסף התצלומים הלאומי)

פגיעה ישירה בבית בנהריה, יוני 1982 (ארכיון המדינה)

בתחילת שנות ה 80' החריפו התקפות הארטילריה של אש"ף על יישובי הצפון לאחר שהארגון הצטייד בארטילריה תקנית (תותח 130 מ"מ) ולא רק בקני שיגור בודדים (ויותר מזה) של רקטות קטנות קוטר כבעבר (107 מ"מ ודומות). מלחמת שלום הגליל (יוני 1982 - יוני 1985) סיימה את האיום על יישובי הצפון. בשנים מאוחרות יותר, ככל שהעימות עם ארגון חיזבאללה העצים, כך שב איום הטילים מלבנון והפך למוחשי.  ב 1993 וב 1996, במבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" (בהתאמה) ערך צה"ל תקיפות רבות ומרוכזות לאחר שחיזבאללה ירה רקטות על יישובי הצפון.

לאחר הנסיגה החד צדדית מלבנון במאי 2000 הגדיל החיזבאללה את מאגר הרקטות שלו בצורה ניכרת, ועוצמת אש זו הונחתה על יישובי הצפון במלחמת לבנון השנייה (12.7.2006- 14.8.2006). נכון לכתיבת שורות אלו, גבול הצפון שקט למעט תקריות בודדות של שיגור רקטות בודדות, בעיקר ע"י ארגונים פלשתיניים.

פינוי הריסות מבית שנפגע מקטיושה בקריית שמונה, אוגוסט 1993 (אוסף התצלומים הלאומי)

ב 30 בינואר 2001, נורתה רקטה מאולתרת לכיוון הישוב נצרים ליד עזה. ארגון החמאס שירה את הרקטה, כינה אותה "קסאם" על שם מנהיג הכנופיה עז-א-דין אל קסאם. באפריל אותה השנה נורתה רקטה ראשונה לכיוון שדרות. מאותו זמן והלאה נורו אלפי רקטות, שהלכו והשתפרו, הלכו והאריכו את טווחם לאזורים מרוחקים יותר (עד צפונה של ישראל). צה"ל הגיב לירי כל אותן השנים ובעיקר ב 3 תקופות לחימה עיקריות: מבצע "עופרת יצוקה" (27.12.08 – 18.1.09), מבצע "עמוד ענן" (14.11.2012 -21.11.12) והמבצע הנוכחי, "צוק איתן" שהחל ב 8 ביולי שנה זו.

הנה כי כן, בכל עשור נמצא חלק אחר של מדינת ישראל תחת איום ארטילרי כזה או אחר ונראה כי לא היה אזור בישראל שיצא "פטור" מפגע זה.

40 שנה לפלישה הטורקית לקפריסין

נשיא קפריסין הארכיבשוף מקריוס נפגש עם הממונה על שגרירות ישראל מרדכי פלצור בחג הפסחא 1974. אוסף מרדכי פלצור

בבוקר 20 ביולי 1974 התעורר הממונה על השגרירות הישראלית בניקוסיה מרדכי פלצור וצפה מחלונו בצנחנים טורקים צונחים. זו הייתה תחילת הפלישה הטורקית לצפון קפריסין. הפלישה הטורקית הייתה תגובה להדחת נשיא קפריסין מקרוס על ידי חוגים יוונים שדגלו באיחוד בין יוון לקפריסין: "אנוסיס". הפלישה הביאה להקמת מדינה טורקית עצמאית בצפון קפריסין שאינה מוכרת על ידי אומות העולם, למעט טורקיה.
לרגל מלאות 40 שנה לאירוע מעלה ארכיון המדינה פרסום היסטורי אלקטרוני ובו 40 תעודות שחלקן נחשפו במיוחד לפרסום זה. כמו כן כולל הפרסום צילומים שצילם מרדכי פלצור בעת הלחימה.

עשן עולה מעל ניקוסיה, יולי 1974. צילם מרדכי פלצור

 

"...כשבתפילה לבורא העולם מסיימים בתפילה לשלום על עמו ישראל חוזרים בענווה שלושה צעדים אחורנית. שנזכה ללמוד כולנו שבכדי להשיג דו קיום עם שכנינו ולא פחות בתוכנו, חייבים אנו להבין שדרכי הנועם של תורתינו מחייבות אותנו ללכת בדרך הפשרה..." – דברים שכתב הרב יהודה עמיטל בתשובה למכתב ברכה על מינויו לשר – פרסום במלאת ארבע שנים למותו

השר הרב יהודה עמיטל, 6.12.1995, אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית (הצלם: יעקב סער)

לפני ארבע שנים, ב-9.7.2010, נפטר הרב יהודה עמיטל ז"ל (1924 - 2010), שהיה מייסדה ואחד משני ראשיה של ישיבת "הר עציון", מנהיגה הראשון של תנועת "מימד" ושר בממשלת ישראל בשנים 1995 – 1996. במלאת ארבע שנים למותו אנו מפרסמים מבחר מכתבים ונאומים מתקופות פעילותו כמנהיג "מימד" וכהונתו כשר, שיובאו בהמשך.

הרב עמיטל נולד בטרנסילבניה שברומניה, עבר את שואה במחנה עבודה הונגרי ועלה לארץ ב-1944. הוא למד בישיבת "חברון" ובישיבת "קלצק" והוסמך לרבנות על ידי הרב איסר זלמן מלצר. התגייס לצה"ל יום אחרי הכרזת המדינה והשתתף במלחמת העצמאות בקרבות לטרון והגליל המערבי. לאחר המלחמה התמנה ל"ספרא דדיינא" בבית-הדין הרבני ברחובות, ובהמשך מונה לרב בישיבת "הדרום" והיה שותף פעיל בהתפתחות מוסד זה. בזמן כהונתו בישיבת הדרום הגה את רעיון "ישיבות ההסדר" והשתתף בהקמתן.

ב-1968 פנתה אל הרב עמיטל קבוצת צעירים בהנהגת חנן פורת ויואל בן-נון שיזמו את הקמת ישיבת "הר עציון" בגוש עציון וביקשו ממנו לעמוד בראשה. לאחר שהסכים קמה הישיבה בכפר עציון ומאוחר יותר עברה לאלון-שבות. לאחר הקמת הישיבה הזמין הרב עמיטל את הרב אהרון ליכטנשטיין להצטרף אליו בראשות הישיבה והשניים שימשו יחד בראשות הישיבה עד לפרישתו של הרב עמיטל מהתפקיד. בהנהגתם התאפיינה הישיבה בפתיחות חינוכית יחסית, שאפשרה למגוון תפיסות הגותיות ופוליטיות לדור בכפיפה אחת.
 

הרב יהודה עמיטל  בישיבת הר עציון עם תלמידיו יאיר פורסטנברג (משוחח עם הרב) ואליצור בר-אשר, 8.9.1997, אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית  (הצלם : עמוס בן-גרשון)
 

לאחר מלחמת יום הכיפורים פרסם הרב עמיטל ספר שיחות בשם "המעלות ממעמקים", שעסק בהתמודדות עם משבר האמונה שהביאה עמה המלחמה. בספר זה ביטא עמדות של תפיסה גאולית שהשפיעה על מייסדי "גוש אמונים" ואף היה שותף בכמה מישיבות הראשונות של התנועה, אך תוך זמן קצר התגלו פערים אידיאולוגיים-תאולוגיים בינו לבינם שגרמו לו להתנתק מתנועה זו. הרב עמיטל הביע התנגדות לתפיסה המשיחית של הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו בהנהגת "גוש אמונים" שהאמינו ביכולת האנושית לזרז את תהליכי הגאולה וטען כנגדם כי אין בכוחו של אדם לדעת מהן תוכניותיו של האל ולהשפיע עליהן.

הפערים בין תפיסות הרב עמיטל לבין אנשי "גוש אמונים" העמיקו אחרי חתימת הסכם השלום עם מצריים ב-1979 אחרי שהביע תמיכה בהסכם והתנגד למאבק נגד הנסיגה מחבל ימית. אחרי פרוץ מלחמת לבנון ביוני 1982 קרא הרב עמיטל למנוע את פריצת צה"ל לביירות ובעקבות הטבח במחנות סברה ושתילה הוציא הרב גילוי דעת שבו טען שהתרחשות הטבח בשטח שהיה בשליטה ישראלית מהווה חילול ה' ותמך בהמשך לכך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית בניגוד לעמדת שרי המפד"ל. מכאן ואילך נהג הרב עמיטל להביע באופן עקבי עמדות בעד נכונות למסירת שטחים תמורת שלום והציב את עצמו בעמדת מיעוט בציבור הדתי.

בשנת 1988 ייסד הרב עמיטל יחד עם אנשי ציבור נוספים מפלגת מרכז ציונית-דתית בשם "מימ"ד – מחנה ישראלי מרכזי דתי"  ועמד בראש רשימתה לכנסת, אך היא לא עברה את אחוז החסימה. בעקבות הכשלון בבחירות חדלה "מימד" לפעול לתקופה מסויימת והוקמה מחדש ב-1993 כתנועה רעיונית חוץ-פרלמנטרית תחת השם "מימד – התנועה להתחדשות הציונות הדתית". הרב עמיטל  היה המנהיג האידיאולגי של התנועה גם בגלגולה השני והוביל אותה לתמיכה בהסכם אוסלו שחתמה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין עם אש"ף בספטמבר 1993. מעבר לסיבות האידיאולוגיות הושפעה תמיכה זו גם מהכרות ארוכת שנים בין הרב עמיטל לרבין ומהאמון האישי שרכש הרב לרבין כראש ממשלה.

הרב עמיטל ראה בהסכם פתח לסיכוי ממשי לשלום ולמניעת שפיכות דמים, אך גם הביע חששות ביחס לעתיד ההתיישבות ביהודה ושומרון כתוצאה מיישום ההסכם. בפגישה שנערכה בין הרב עמיטל לרבין תשעה ימים לאחר חתימת ההסכם קיבל הרב מרבין הבטחה שבתקופת הסדר הביניים לא יפונו ישובים ותתאפשר בניה בהתאם להתפתחות טבעית. בפגישה נוספת שנה לאחר מכן בתחילת ספטמבר 1994 הבטיח רבין לרב עמיטל שחלק מהישובים ירוכזו בגושי התיישבות שלא יכללו בשטח האוטונומיה הפלסטינית, שיוגדר בשלב הבא של הסכם אוסלו לקראת קביעת הגבולות בהסכם הקבע.

בקיץ 1995 התקיימו שיחות בין ישראל לפלסטינים לקראת חתימת הסכם נוסף והמחאה הציבורית של מחנה הימין כנגד ממשלת רבין שהתנהלה מאז חתימת הסכם אוסלו התגברה. על רקע זה שלח הרב עמיטל ב-5.7.1995 מכתב תמיכה לרבין (תעודה מס' 1), שהעתק שלו השמור בארכיון המדינה באחד מתיקי פניות הציבור של לשכת ראש-הממשלה רבין (תיק שסימולו גל-22127/26) מובא כאן. במכתב זה הזכיר הרב עמיטל לרבין את ההבטחה שנתן לו עשרה חודשים קודם לכן לשמירה על גושי ההתיישבות והביע בטחון בעמידתו על קיום ההבטחה במסגרת המו"מ עם הפלסטינים. הוא סיים את המכתב בדברי חיזוק לרבין בשם תנועתו ובאופן אישי: "אנו מחזקים אותך במאבקך החיוני לשמירת ביטחונם האישי של כל אזרחי ישראל המתגוררים ביהודה, שומרון וחבל עזה, במהלך יישומם של השלבים הבאים בהסכם עם הפלשתינאים. אני משוכנע כי הדרך שבה הנך מוביל מהלך זה, בהתאם לעקרונות הללו, היא-היא הערובה להצלחת המו"מ ולתמיכת העם בו.".

רבין השיב לרב עמיטל במכתב תשובה נרגש מ-18.7.1995 השמור בארכיון באותו תיק. להלן מובאים טיוטה של המכתב בכתב-ידו של רבין (תעודה מס' 2 א) והעתק מודפס של המכתב בנוסחו הסופי (תעודה מס' 2 ב). דבריו של רבין במכתב מעידים שדברי התמיכה של הרב עמיטל נגעו לליבו: "אודה ואתוודה: בסערת הימים האחרונים היה זה מרגש לקרוא מילות העידוד שלך. אני נפעם מן הדברים היוצאים מן הלב ויכול להבטיחך כי אעשה כל שאפשר וניתן כדי לעמוד בהבטחתי לך ולחבריך, כמו גם לעם ישראל כולו. במה אודה לך?". דברים נרגשים אלה ובמיוחד השאלה הרטורית בסיום המכתב מעידים כנראה על-כך, שרבין ייחס חשיבות מיוחדת לתמיכה למהלכיו המדיניים מצד רב ציוני-דתי בולט, על רקע ההתנגדות שהופנתה כלפיו מצד רוב הציבור הדתי-לאומי.

הקשר האישי בין הרב עמיטל לרבין בא לידי ביטוי גם בנאום שנשא הרב בכנס חשבון נפש של הציונות הדתית -8.11.1995, ארבעה ימים אחרי רצח רבין, השמור בארכיון בתיק הנאומים של לשכת הרב עמיטל מתקופת כהונתו כשר (תיק שסימולו ג-14294/8). בנאום זה (תעודה מס' 3) המובא כאן הביע הרב עמיטל את זעזועו מהרצח הן בהיבט העקרוני של רצח ראש-ממשלה והן בהיבט האישי של רצח מנהיג שאותו הכיר והעריך מאוד : "... עלינו לקרוע קריעה גדולה על חילול השם הגדול, בכך שאירוע שכזה קורה במדינת ישראל. כסדום היינו? לזמביה דמינו? הייתכן שבמדינה של "עם א-להי אברהם", בפינה התרבותית בחלק זה של העולם, יתבצע רצח שכזה? הרוצח פגע באדם שמסר נפשו למען העם. למעלה מעשרים שנה אני נמצא בהיכרות קרובה עם יצחק רבין ז"ל, והכרתיו גם מעבר לזכויותיו הגדולות ופעולותיו לבטחון המדינה וביסוסה... ניתן היה לחלוק על דרכו, אולם אין ספק שהוא היה מנהיג ציוני גדול, שתרומתו הרבה למען המדינה לא תסולא בפז. יהי זכרו ברוך...".

כמה ימים  לאחר מכן ב-14.11.1995 שלחו הרב עמיטל ומנכ"ל "מימד" יוסי בן-גל מכתב לראש-הממשלה בפועל שמעון פרס (תעודה מס' 4) השמור בארכיון באחד מתיקי פניות הציבור של לשכת ראש-הממשלה פרס (תיק שסימולו גל-40411/50). בתחילת המכתב איחלו לו הצלחה בתפקידו יחד עם הבעת צער על הנסיבות הטרגיות שהביאו אותו אל התפקיד וכן אמון ביכולתו להוציא את מדינת ישראל מהמשבר אליו נקלעה. לאחר מכן ביקשו לקבוע איתו פגישה לשם דיון במצבה של הציונות-הדתית: "אנו כואבים את המצב הנורא אליו נקלעה הציונות הדתית וברצוננו לבקש להפגש עמך בהקדם על-מנת לפעול יחדיו לאפשר לרוב הציבור הציוני דתי לחזור מהעמדות הקיצוניות אליו חונך בשנים האחרונות. אין לנו ספק שגם כאן מדובר ברוב דומם ויש חשיבות רבה בפגישה זו על-מנת לגבש דרכי פעולה". בחלקו השלישי של המכתב הזמינו את פרס להשתתף בכנס ארצי של תנועת "מימד" שתוכנן לחודש דצמבר.

יום לאחר מכן (15.11) שלח יוסי בן-גל מכתב קצר נוסף לפרס בשם דניאל אברהם מארה"ב יחד עם תרגום לאנגלית של שיעור שהעביר הרב עמיטל בישיבת "הר עציון" ב-7.11.1995 בעקבות רצח רבין. להלן מובא המכתב בצירוף תרגום השיעור של הרב עמיטל (תעודה מס' 5). תוכנו של השיעור היה דומה (לא זהה) לנאום של הרב עמיטל בכנס חשבון הנפש שהובא לעיל (תעודה מס' 3).

פרס כתב למחרת ב-16.11.1995 מכתב לרב עמיטל השמור באותו תיק (במכתב המודפס כתוב בטעות התאריך 14.11.1995 והתאריך הנכון מופיע בטיוטת המכתב בכתב-ידו של פרס), שמתייחס ישירות לשיעור שהועבר אליו על-ידי דניאל אברהם (באמצעות יוסי בן-גל), אך כככל הנראה מגיב בעקיפין גם למכתב המשותף ששלחו אליו הרב עמיטל ובן-גל יום קודם לכן. להלן מובאים טיוטה של המכתב בכתב-ידו של פרס (תעודה מס' 6 א) והעתק מודפס של המכתב בנוסחו הסופי (תעודה מס' 6 ב). במכתב זה כתב פרס משפט נרגש כמעט זהה למשפט הנרגש שכתב רבין לרב עמיטל ב-16.7.1995 שהובא לעיל (תעודה מס' 2): "אודה ואתוודה: בסערת הימים האחרונים היה זה מרגש לקרוא המילים החמות שניכר בהן שיוצאות מן הלב...". ניתן להעריך שגם פרס ייחס חשיבות רבה לכך שזכה לתמיכה שקיבל מרב ציוני-דתי, דווקא אחרי הרצח הנורא שבוצע על-ידי אדם חובש כיפה.

מכתב זה היה למעשה הקדמה לפניה של פרס אל הרב עמיטל בהצעה להתמנות לשר בממשלה החדשה שהקים כעבור כמה ימים, במטרה לנסות לאחות מעט את השסעים החברתיים בין דתיים לחילונים שהתרחבו בעקבות רצח רבין (למעשה רבין עצמו שקל למנות את הרב עמיטל לשר תקופה קצרה לפני הרצח ומזכיר הממשלה איתן הבר העביר את הרעיון לפרס). היוזמה למינויו של הרב עמיטל לשר זכתה לתמיכה ציבורית רבה בעיקר מצד שמאל של המפה הפוליטית אך היו גם קולות רבים מתוך הציונות-הדתית הימנית שברכו על היוזמה. כדוגמא לתמיכה ביוזמה של איש שמאל חילוני מובא להלן העתק של מכתב תמיכה מ-16.11.1995 שקיבל הרב עמיטל מדורון ספקטור מקיבוץ מרחביה (תעודה מס' 7) (ההעתק שנשלח לרה"מ פרס שמור באותו תיק של לשכתו). במכתב כתב ספקטור לרב עמיטל על היוזמה למינויו לשר: "אני מאמין כי דבר זה נחוץ וחיוני היום יותר מאי פעם. אני מאמין כי אתה האיש המתאים לכך, בזכות ראייתך הכוללת והיותך מתון ונעים הליכות..".



ראש הממשלה שמעון פרס מקבל את הרב יהודה עמיטל בלשכתו, 11.1995, אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית (הצלם: יעקב סער)
 

הרב עמיטל נענה להצעתו של פרס  וב-22.11.1995 התמנה לשר ללא תיק. בדצמבר 1995 מונה לחבר בוועדת שרים לבחינת ההשלכות המשפטיות והאחרות של פסיקת בג"ץ בנושא הגיור ובינואר 1996 מונה על ידי הממשלה ליושב ראש ועדת היגוי עליונה ליחסי ישראל והתפוצות ונושא זה הפך לאחד ממוקדי פעילותו המיניסטריילית. כאשר נשאל פרס מדוע החליט לצרף את הרב עמיטל לממשלתו: "כל ממשלה זקוקה גם לשאר רוח ואני חושב שהרב עמיטל מספק את מידת שאר הרוח הדרושה כדי לשמור על אחדות העם, על גיוונו ועל הידברות בתוכו.".

לאחר המינוי לשר קיבל הרב עמיטל מכתבי ברכה רבים מאנשים פרטיים ומאנשי ציבור וביניהם מהרב עמנואל יעקובוביץ' (הרב הראשי ליהודי בריטניה לשעבר). מכתב הברכה עצמו לא נמצא בתיקי הארכיון, אך העתק של מכתב תשובה של הרב עמיטל מ-7.12.1995 (תעודה מס' 8) נמצא באחד מתיקי הדואר היוצא של לשכת השר הרב עמיטל (תיק שסימולו ג-14294/8). במכתב זה ניסח הרב עמיטל את לוז תפיסתו המדינית והחברתית במונחים דתיים: "למדתי מדברי מעלת כבוד תורתו שכשבתפילה לבורא העולם מסיימים בתפילה לשלום על עמו ישראל חוזרים בענווה שלושה צעדים אחורנית. שנזכה ללמוד כולנו שבכדי להשיג דו קיום עם שכנינו ולא פחות בתוכנו, חייבים אנו להבין שדרכי הנועם של תורתינו מחייבות אותנו ללכת בדרך הפשרה.".


השר הרב יהודה עמיטל בטקס השבעתו במליאת הכנסת, 22.11.1995, אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית (הצלם: יעקב סער)
 

במסגרת תפקידו של הרב עמיטל כשר המופקד על הקשרים עם יהדות התפוצות נסע הרב כמה פעמים לחו"ל כדי להיפגש עם נציגי קהילות יהודיות שונות ברחבי העולם. בשיח הציבורי בישראל רווחת הטענה שפוליטיקאים רבים אוהבים לטוס לחו"ל בטיסות רשמיות ומתייחסים לנסיעות כחלק מ"מנעמי השלטון". ב-5.3.1996 כתב הרב עמיטל מכתב לראש-הממשלה שמעון פרס (תעודה מס' 9) שממנו ניתן ללמוד שטענה זו איננה תקיפה כלל במקרה שלו (המכתב שמור בתיק מלשכת פרס שסימולו גל-4011/50). המכתב פתח במילים: "מלים אינן יכולות להביע את סערת הרגשות הפוקדת אותנו בימים אלו." משפט זה מתייחס ככל הנראה לרצף פיגועי ההתאבדות הקשים שהתרחשו בישראל בסוף פברואר ותחילת מארס 1996 שגבו עשרות הרוגים (שני פיגועים בקו 18 בירושלים ב-25.2 וב-3.3 ופיגוע ב"דיזינגוף סנטר" ב-4.3). בהמשך המכתב ציין הרב עמיטל שהוא אמור לטוס למחרת לסיור בקהילות יהודיות בצפון אמריקה, אך הוא שוקל לבטל את הנסיעה לאור המצב בישראל ומבקש את חוות דעתו של ראש-הממשלה: "... אני מתלבט האם טוב יהיה שבשעה קשה זו אעדר מן הארץ ורוצה הייתי לקבל חוות דעתך טרם אאשר סופית את נסיעתי.". מכתב זה מעיד על-כך שהרב עמיטל לא שש לקפוץ על ההזדמנות לטוס לחו"ל והצער שחש בעקבות הפיגועים הקשים גרם לו לשקול לבטל טיסה מתוכננת. זוהי דוגמא המייצגת את דמותו של הרב עמיטל שהיה אדם צנוע וחדור אידיאלים שנתפס במידה רבה כ"עוף מוזר" במערכת הפוליטית.

בעקבות ההפסד של שמעון פרס לבנימין נתניהו בבחירות הישירות לראשות-הממשלה במאי 1996 סיים הרב עמיטל את תפקידו כשר וחזר לתפקידו כראש ישיבת "הר עציון" וצמצם בהדרגה את מעורבותו הפוליטית. ב-1999 חזרה "מימד" לפעול כמפלגה והצטרפה לרשימת "ישראל אחת" בראשות אהוד ברק. הרב עמיטל היה שותף למהלך, אך בסופו של  דבר פעילותו בתנועה פחתה עד שפסקה כליל. סמוך להגיעו של הרב עמיטל לגיל גבורות בשנת 2004, יזם הרב מינוי של שני ראשי ישיבה צעירים נוספים (הרב יעקב מידן והרב ברוך גיגי) כהכנה לפרישתו העתידית מראשות הישיבה ובשנת 2008 הוא פרש בפועל מתוך הכרה צלולה שאחרי ארבעים שנה בתפקיד הגיע זמנו לפרוש. זמן קצר לאחר מכן החלה הידרדרות במצבו הרפואי והוא נפטר בשנת 2010.

*הסקירה על תולדות חייו ותפיסותיו של הרב עמיטל מבוססת בחלקה על הספר "באמונתו - סיפורו של הרב יהודה עמיטל" מאת אלישיב רייכנר.

זכייה בפרס האריה השואג

מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה זכה אמש בפרס "האריה השואג" על הקמפיין ל"מיצוב תפקידו ופועלו של ארכיון המדינה כאוצר ההיסטוריה והמורשת הלאומית של מדינת ישראל". 

הקמפיין נועד לשנות את התפיסה הציבורית של הארכיון לגוף ייחודי מוכוון טכנולוגיה וחדשנות שאוצר בקרבו את הנכסים ההיסטוריים של עם ישראל בארצו. במסגרת זו יזם מערך ההסברה הלאומי יחד עם ארכיון המדינה פרסום של חומרים ארכיונים הקשורים לאקטואליה החדשותית ולסדר היום הציבורי והלאומי.

אל סדר היום העכשווי נחשפה ההשתקפות ההיסטורית של סיפור העם והמדינה תוך שימוש מוגבר ברשתות החברתיות - תכני הארכיון נחשפו על בסיס יומי באתר האינטרנט, בדף הפייסבוק, בערוץ היוטיוב, בבלוגים ובאפליקציות ייחודיות למחשבים וטלפונים חכמים.

הפרסומים ההיסטוריים וחשיפת החומרים שמותגו בדרכים שונות ומקוריות זכו לחשיפה תקשורתית רבה. יישום האסטרטגיה התקשורתית הדגיש את החשיבות בהכרת החומרים ההיסטוריים ובחינתם לאור המציאות העכשווית.

גנז המדינה דר' יעקב לזוביק: "פרס זה מעיד כי במידה רבה הצלחנו לחבר את החברה הישראלית להיסטוריה הקרובה והרחוקה של מדינת ישראל. עם זאת מסע יחסי הציבור של ארכיון המדינה אינו נגמר, וממשיך עם למעלה מ-400 מליון פריטים המקפלים יותר מ-100 שנים בהיסטוריה של מדינת ישראל וארץ ישראל".