פרשת אלטלנה - השבוע לפני 66 שנה

שבועיים לאחר הכרזת העצמאות, 26 במאי 1948, במהלך קרבות מלחמת העצמאות, אישרה הממשלה הזמנית פקודה על הקמת צבא הגנה לישראל. צבא שיאחד בין כל המחתרות, תוך פירוקן. ב- 31 במאי פרסם בן גוריון פקודת יום להקמת צה"ל. ב-1 ביוני נחתם ההסכם לגיוס חברי האצ"ל לצה"ל. על ההסכם חתמו ישראל גלילי, עוזרו של שר הביטחון ומנחם בגין, מפקד האצ"ל. תהליך איחוד המחתרות לצבא הגנה לישראל לווה בקשיים, לא רק מצד האצ"ל ולכן ארך שבועות - ברוב שטחה של ישראל, ואף חודשים - בשטח ירושלים, שם המשיכו להתקיים אצ"ל ולח"י ככוחות צבאיים עד לרצח ברנדוט בספטמבר.

האנייה (נחתת) אלטלנה, רכש של האצ"ל בארה"ב, יצאה לדרך בתקופת ביניים זו. הפלגת האנייה לארץ תוכננה לתאריך 15 במאי, אולם ההכנות ארכו חודשים, רכישת הנשק והתחמושת בצרפת וכן העלאת כ- 900 העולים (צעירים שהוכשרו ע"י מדריכים מהאצ"ל) עיכבו את יציאתה, כך שהרימה עוגן בחשאיות מנמל פורט דה בוק בצרפת רק ב-11 ביוני, לאחר הסכם שילוב ארגון האצ"ל. על האנייה פיקד אליהו לנקין מטעם האצ"ל רב החובל היה מונרו פיין.

להלן תצלומים מקוריים של עולים על האנייה אלטלנה במהלך ההפלגה - מהם ניתן לראות את הווי החיים על האנייה הכולל אימונים ואימוני נשק. מתוך אוסף צחי יפהר, (צלם?), שמור בארכיון המדינה:

 

אברהם סטאבסקי (הואשם ברצח ארלוזורוב וזוכה במשפט), עומד במרכז בחולצה הלבנה. נהרג מפגז על סיפון האניה מול חוף תל אביב.
האיש משמאלו החובש משקפיים הוא אליהו לנקין, מפקד האניה מטעם האצ"ל. 



אברהם סטאבסקי משמאל בחולצה הלבנה.

 

בתאריך יציאת האנייה, 11 ביוני, החלה גם ההפוגה הראשונה בארץ. על מנת שלא להפר את תנאיה, העביר מנחם בגין מברק ובו הוראה לעכב את יציאתה של האנייה. אולם המברק הגיע לאחר שהפליגה, או אז שלח בגין מסר אלחוטי שמשמעו לא להתקדם, אולם גם המסר לא נקלט. לפיכך עדכן בגין את משרד הביטחון שאישר את הגעת האנייה. בעוד האנייה בלב ים בדרכה לחופי הארץ, נפגשו אנשי האצ"ל עם נציגי הממשלה (15 ביוני) לדיון על חלוקת הנשק שעל האנייה. האצ"ל ביקש להעביר חמישית ממלאי הנשק לגדוד הירושלמי (ונוצר רושם מוטעה שהממשלה מאשרת זאת) ואת היתרה להעביר לאנשי האצ"ל המשרתים בצה"ל, שעמלו בדמם על מנת להשיגו, שיהווה פיצוי על מחסור מתמיד בנשק עבור אנשי האצ"ל. הממשלה התנגדה להצעה זו כיון שייחסה לה מזימה של הקמת "צבא בתוך צבא" וכן ראתה במעשה הפרת הסכם והסתבכות מדינית עם האו"ם לאור הפסקת האש בתקופת ההפוגה. אצ"ל טענו מנגד כי ההסכם אינו חל על כוחות האצ"ל בירושלים, שהייתה אזור בינלאומי (ולא בתחומי מדינת ישראל), האצ"ל התקיים כארגון צבאי עצמאי בירושלים, הנשק שעל סיפון אלטלנה יועד לשם. הצעה נוספת מצד האצ"ל הייתה לאפסן את הנשק תחת פיקוח עד קבלת החלטה, אולם גם הצעה זו נדחתה. באישור הממשלה הגיעה האנייה לחוף כפר ויתקין (19 ביוני) ואנשי אצ"ל החלו בהורדת הנוסעים (בסיוע אנשי "מכמורת") ובפריקת הנשק, כאשר הודיע ישראל גלילי לממשלה שהמו"מ במבוי סתום ויש חשש למרד מצד האצ"ל.

לאור זאת, הוחלט בישיבת הממשלה שהתכנסה בתל אביב, שבמקרה ומדובר במרד, יש להכניע את אצ"ל בכוח. חטיבת אלכסנדרוני כיתרה את אזור כפר ויתקין, ומפקדה, דן אבן (אפשטיין), העביר לבגין מכתב אולטימטום המורה לאצ"ל להעביר תוך 10 דקות את כלי הנשק לצה"ל, משסירבו אנשי האצ"ל וניסו לפרוק את הנשק, פרץ עימות ובו נהרגו מספר חברי אצ"ל. בגין עלה על סיפון האנייה והורה לאנשיו לא להשיב אש. האש הופסקה. האנייה ועליה בגין, רב החובל וקבוצת מפקדים, הצליחה להתחמק והפליגה לכיוון תל אביב.

בתאריך 22 ביוני פנו מספר חברי מועצת המדינה הזמנית אל ראש הממשלה בבקשה לכינוס דחוף. להלן מכתב הבקשה המקורי ושכתובו, מתוך תיק פ-3074/5, ארכיון המדינה.

              

 

ב-22 ביוני, התכנסה גם הממשלה הזמנית כישיבה שלא מן המניין כשעל סדר היום "בוא האנייה אלטלנה". להלן מובאים קטעים מדברי בן גוריון מתוך הישיבה: "נתתי הוראה שירכזו את כל הכוחות הדרושים למען אפשר יהיה להכניע את האנייה, אבל יחכו להוראה לפעול מאת הממשלה המתכנסת בעניין זה...הדבר שקרה מסכן את המאמץ המלחמתי שלנו - וזה העיקר - ומסכן את המדינה, כי המדינה אינה קיימת כל זמן שאין לנו צבא ושלטון על הצבא...זהו ניסיון לרצוח את המדינה...ברגע שהצבא והמדינה נכנעים לכוח מזוין אחר, אין לנו יותר מה לעשות". קטע מדברי הרב י"ל פישמן מתוך הישיבה "אני חושד שלא נעשה כל מה שצריך היה להיעשות ברוח ההחלטה שנתקבלה כדי למנוע שפיכות דמים...אני פונה אליכם בשם כבוד הממשלה לתת מיד פקודה להפסקת האש ולבחור 2-3 אנשים לשם הסדרת העניין...אחריות מחייבת אותנו...אל נשכח שהממשלה עדיין באיבה, בצעירותה...שאם לא כן, חושש אני מאד לא רק מפני מחתרת אלא גם מפני מרד גלוי בעם". חלקה האחרון של הישיבה מצורף בזאת (הדברים המובאים בתחילה הינם מאת בן גוריון), מתוך תרשומת ישיבות הממשלה הזמנית, תש"ח, ארכיון המדינה. להלן גם החלטת הממשלה מאותה ישיבה מתוך פרוטוקולים מישיבות הממשלה הזמנית, ארכיון המדינה, תאריך 22 ביוני.

האנייה הגיעה לחופי תל-אביב ב-22 ביוני, כאשר בהוראת הממשלה כוחות צבא ותותחים מרוכזים בחוף תל אביב, על מנת להכניע את אנשי האצ"ל שעל האנייה. כאשר ניסו אנשי האצ"ל לפרוק את הנשק, הופגזה האנייה בהוראתו של דוד בן גוריון, (בשעה ארבע אחר הצהריים). המילים "יהודים יורים ביהודים" הפכו לסיסמה. האנייה החלה לעלות באש, אנשיה קפצו למים, ורב החובל הניף דגל כניעה לבן - אולם על פי עדויות אנשי האצ"ל, המשיכו כוחות הצבא לירות על הניצולים הלא-חמושים. בעימות זה נהרגו אנשי אצ"ל נוספים. בגין ניאות לרדת מהאנייה רק לאחר שירדו כל הפצועים, האנייה שהופגזה טבעה על מטעניה.

האנייה אלטלנה מול חוף תל אביב. מתוך אוסף בנו רוטנברג, ארכיון המדינה.

האנייה אלטלנה מול חוף תל אביב, תחילת פירוק הנשק. מתוך אוסף בנו רוטנברג, ארכיון המדינה

האנייה אלטלנה עולה באש מול חוף תל אביב, מתוך אוסף בנו רוטנברג, ארכיון המדינה

 

תוצאות הפרשה: סך ההרוגים עמד על 19 איש (16 אנשי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל) מנחם בגין הכריז על ביטול ההסכם עם צה"ל והורה לאנשיו לא להתגייס לשורותיו. אך לאחר מספר ימים חזר בו, על מנת למנוע מלחמת אחים. 200 אנשי האצ"ל שנעצרו בעימות שוחררו ע"י הממשלה לאחר מספר שבועות, מלבד חמישה מפקדים בכירים שהוחזקו במעצר כחודשיים ושוחררו ב-27 באוגוסט לאחר לחץ מצד דעת הקהל (יעקב מרידור, משה חסון, אליהו לנקין, בצלאל עמיצור, והלל קוק). האצ"ל פסק מלהיות יחידה עצמאית ואנשיו התגייסו לצה"ל.

מנחם בגין, שפרשה זו הייתה עבורו קשה מנשוא, עלה לשידור ברדיו וסיכם את האירוע הקשה, לאחר טביעת האנייה. להלן ציטוט מתוך דבריו (מתוך כרך ההנצחה למנחם בגין, עמ' 70-66, בהוצאת ארכיון המדינה): "ידענו. האנייה אבודה. אולי כל השאר אבוד. התפוצצות אחרי התפוצצות, אנחנו בלב ים, והפגזים מוסיפים ליפול סביבנו. כל מה שהשגנו עולה באש...אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל ואנו נוסיף להילחם למען עם ישראל...אבל אני אודה על האמת: זו הפעם הראשונה שאני אינני בטוח אם אצליח לשכנע את אנשיי, אני אעשה את הכול כי העם בסכנת קיום...עזרו לי לשכנע את אנשיי...לשכנע כי אסור שאח ירים ידו אל אח...יחי עם ישראל! תחי המולדת העברית! יחיו גיבורי ישראל - חיילי ישראל. לעדי עד".

למחרת נאם דוד בן גוריון נאום שונה בתכלית במועצת העם ובו גינה את אצ"ל על ניסיון מרד (כרך ההנצחה לדוד בן גוריון, עמ' 46-44, בהוצאת ארכיון המדינה). פרשת עגומה זו עמדה בין שני המחנות עוד שנים רבות, והייתה רקע להאשמות הדדיות מעל בימת הכנסת והשיח הציבורי. הידברות חיובית בין השניים, בן גוריון ובגין, נעשתה רק ערב מלחמת ששת הימים.

"המלחין לא ידע דבר על השיר, אלא קלט את המנגינה באקראי מן הרדיו" - דברים שכתבה נעמי שמר ביחס ליצירה מוסיקלית המבוססת על שירה "ירושלים של זהב" - פרסום במלאת עשור למותה

נעמי שמר בטקס חלוקת פרס ישראל ביום העצמאות תשמ"ג, 18.4.1983, הצלם: יעקב סער, תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית

לפני עשר שנים בדיוק ב-26.6.2004 נפטרה הפזמונאית והמלחינה נעמי שמר ז"ל (1930 - 2004), שהייתה מחשובי היוצרים בזמר העברי שלאחר קום המדינה וכלת פרס ישראל לזמר העברי לשנת תשמ"ג. הרפרטואר של שמר כלל שירים ליריים ושירים שמחים, שירי זיכרון ושירי חג, שירים לילדים ושירים למבוגרים. בחלק מהמקרים קיבלו שיריה האישיים משמעויות אחרות ובעיקר לאומיות, גם אם היא לא התכוונה לכך מלכתחילה. שמר כתבה, הלחינה ותרגמה מאז ראשית שנות החמישים ועד מותה מאות שירים שרבים מהם הפכו לחלק מרכזי של הקלסיקה הישראלית. דבר מותה של שמר, ביוני 2004, לווה באבל לאומי בלתי רשמי שירד על הארץ והיטיב לבטא את מעמדה הקאנוני של שמר בתרבות ישראל. במלאת עשור למותה אנו מפרסמים שני מכתבים שכתבה שמר לנשיא המדינה החמישי יצחק נבון ולראש-הממשלה בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו.

המכתב הראשון שיוצג בהמשך כולל התייחסות לשיר "ירושלים של זהב" שהוא השיר הנודע ביותר של נעמי שמר. השיר נכתב עבור פסטיבל הזמר, שנערך בבנייני האומה ביום העצמאות תשכ"ז (15.5.1967) והוא בוצע על-ידי שולי נתן וזכה להצלחה רבתי. שלושה שבועות לאחר הופעת הבכורה של השיר בפסטיבל פרצה מלחמת ששת הימים שבעקבותיה אוחדה ירושלים תחת שלטון ישראל ושמר הוסיפה לשיר בית חדש בו הנגידה את המצב בעיר לפני ואחרי המלחמה ("חזרנו אל בורות המים..."). בעקבות זאת הפך השיר למעין המנון שנבחר כמה פעמים לשיר הישראלי האהוב ביותר בכל הזמנים. במהלך השנים הועלו טענות כלפי שמר על-כך ש"גנבה" את הלחן משיר עם בסקי בשם "Pello Joxepe" שלחנו חופף באופן חלקי ללחן של "ירושלים של זהב". בראיונות במהלך חייה הכחישה שמר את הטענות ותיארה את חדירת הלחן הבסקי לשיר כ"תאונה מצערת". לאחר מותה במאי 2005 פורסם בעיתונות ששמר הודתה במכתב לגיל אלדמע, זמן קצר לפני מותה, כי שמעה את השיר הבסקי לראשונה בשנת 1962, כאשר הזמר הבסקי פאקו איבנז הופיע בישראל, והושפעה ממנו באופן לא מודע בעת כתיבת הלחן ל"ירושלים של זהב".

המכתב המובא להלן מציג תופעה הפוכה של השפעת הלחן של "ירושלים של זהב" על יצירה מוסיקלית אחרת. מדובר במכתב שכתבה נעמי שמר בכתב ידה לנשיא המדינה יצחק נבון ולרעייתו אופירה ב-15.12.1980 (תעודה מס' 1) הנמצא בארכיון המדינה בתיקי לשכת נשיא המדינה (בתיק שסימולו נ-295/4). מכתב זה נשלח יחד עם עותק מיצירתו המוסיקאלית של המלחין היהודי-רומני לייב נחמן, ששמר העבירה  לבקשתו לכמה פסנתרנים בכירים בישראל. שמר הסבירה במכתב לבני הזוג נבון את העובדה ששלחה את היצירה הנ"ל גם אליהם במילים: "חשבתי שנושא היצירה ידבר אל לבכם ואולי מישהו ירצה להכירה גם מעבר לגבול. אטיוד מס' 6 מבוסס על 'ירושלים של זהב' – המלחין לא ידע דבר על השיר, אלא קלט את המנגינה באקראי מן הרדיו." מעניינת העובדה ששמר התייחסה בנדיבות סלחנית למלחין שכתב יצירה מוסיקלית המבוססת על הלחן "ירושלים של זהב" שאותו קלט לדבריה "באקראי מן הרדיו", כאשר יותר מעשרים שנה מאוחר יותר הודתה בכך שהיא עצמה הושפעה באופן לא מודע מלחן של שיר אחר.

נעמי שמר לוחצת את ידו של נשיא המדינה יצחק נבון במעמד קבלתה את פרס ישראל לשנת תשמ"ג, 18.4.1983,  הצלם: יעקב סער, תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית

המכתב השני שיוצג בהמשך נשלח כעשרים שנה מאוחר יותר בהקשר של השתתפותה של שמר במאבק למען המשך שידורה של תכנית הרדיו "נתיבה מדברת ומקשיבה" בהגשת נתיבה בן-יהודה, ששודרה במהלך השנים 1995 - 2005. בן-יהודה, שהשתתפה במלחמת העצמאות כלוחמת פלמ"ח, הייתה מהדוברות הרהוטות של "דור תש"ח" והעבירה את הרוח של דורה בתכנית הרדיו שלה שבה השמיעה שירים מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה. במהלך 1998 התקבלה החלטה בהנהלת "קול ישראל" להוריד את התכנית בשל הערכה שמספר המאזינים שלה הוא נמוך ולא מצדיק את המשך שידורה. החלטה זו עוררה התנגדות בקרב קהל המאזינים הנאמנים של התכנית ובכללם נעמי שמר. שמר הצעירה בשנתיים מנתיבה בן-יהודה, שנולדה בקבוצת כנרת בשנת 1930, הזדהתה במידה רבה עם הרוח של "דור תש"ח" ורבים משיריה השתייכו לסגנון המכונה "שירי ארץ ישראל" המזוהה עם דור זה. אחד הבולטים שבהם היה השיר "בהאחזות הנח"ל בסיני" מ-1968 הכולל את המילים:

בהאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.

את ארץ ישראל האבודה
והיפהפיה והנשכחת,
והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת

ניתן להבין את התגייסותה של נעמי שמר למאבק נגד הורדת התכנית של נתיבה בן-יהודה לאור הלך הרוח המובע בשיר זה ולהעריך ששמר ראתה בתכנית קול המבטא את "ארץ ישראל האבודה" שאליה התגעגעה. מאבק זה זכה להצלחה וההחלטה להוריד את התכנית בוטלה, אחרי התערבותו של ראש-הממשלה דאז (ובהווה) בנימין נתניהו. בעקבות זאת שלחה שמר מכתב תודה לנתניהו ב-27.12.1998 (תעודה מס' 2) הנמצא בארכיון בתיקי לשכת ראש-הממשלה (בתיק שסימולו ג-13819/17). שמר כתבה לנתניהו: "תכנית זו שרדה בזכות התערבותך. אני מודה לך מקרב לב בשם המאזינים, בשם נתיבה ובשמי". למכתב צורף מאמר מאת פרופ' אמנון רובינשטיין, ששמר הזדהתה איתו, שבו הביע את אהבתו לתכנית של בן-יהודה ול"שירי ארץ-ישראל". במכתב התשובה (תעודה מס' 3) כתב נתניהו: "שמחתי לקבל את מכתבך ואת הכתבה שצירפת אליו. את ונתיבה ראויות לא פחות לתודה ולברכה".



נעמי שמר ושר הביטחון משה דיין, 17.6.1973, הצלם: הרמן חנניה, תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית

התפיסה שהנחתה את נעמי שמר במסגרת התגייסותה למאבק למען התכנית של נתיבה בן-יהודה, באה לידי ביטוי גם בהוראות שהשאירה לפני מותה לגבי אופן ניהול טקס הלוויה שייערך לה בבית הקברות כנרת. שמר ביקשה שבמהלך הלוויתה ישירו את השיר "כנרת" ("שם הרי גולן") שהלחינה למילותיה של רחל המשוררת ושלושה שירים שלהם כתבה הן את המילים והן את הלחן: "חורשת האקליפטוס", "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"נועה". ארבעת השירים ביטאו באופנים שונים את הקשר הרגשי העמוק של שמר לנוף ילדותה (חוף הכנרת ועמק הירדן), שהיה אחד המקורות המרכזיים לחיבור שלה ל"ארץ ישראל הישנה" ולאהבתה לתכנית הרדיו של נתיבה בן-יהודה.

66 שנה למותו של דוד מרכוס – האלוף הראשון של צה"ל

דוד ואמה מרכוס, 1943 / מתוך עיתון 'New York World Telegram'

החודש מלאו 66 שנה למותו של דוד מרכוס (הידוע גם בכינויו מיקי סטון), מפקד חזית ירושלים במלחמת העצמאות, אשר נהרג בשוגג על ידי כוחותינו כתוצאה מטעות בזיהוי, ב-11.6.48.

דוד מרכוס נולד בניו יורק, בשנת 1902, והיה בן למשפחת מהגרים יהודים מרומניה. הוא סיים בהצטיינות את לימודיו באקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית בווסט פוינט, שרת בצבא האמריקני בתחום הארטילריה ולאחר מכן למד משפטים ועסק בעריכת דין בפרקליטות של ניו-יורק ובפרקליטות הצבאית. בשנת 1927 נישא לאמה חייסון, מורה מברוקלין.

במלחמת העולם השניה לחם מרכוס בצבא ארצות הברית והשתתף בפלישה לנורמנדי. הוא הצטיין בפעילותו הצבאית והגיע לדרגת קולונל. בסוף המלחמה ולאחריה מילא  תפקידים בתחום הדיפלומטיה והשתתף בוועידות טהרן, יאלטה, ופוטסדאם. הוא זכה במספר עיטורים על פעילותו הצבאית והדיפלומטית, ביניהם עיטור הניצחון במלחמת העולם השנייה, עיטור צבא הכיבוש ועיטור שירות ההגנה האמריקני.

בתחילת שנת 1948 גויס מרכוס ע"י ארגון ההגנה (במסגרת גיוס מתנדבי חוץ לארץ) כדי לאמן את היחידות הלוחמות בזמן מלחמת העצמאות. מטרת הגיוס הייתה להיעזר בקצינים אמריקנים בכירים, ובניסיון הקרבי שצברו בתקופת מלחמת העולם השנייה, על מנת להפוך את ארגון ההגנה לצבא סדיר ומאורגן. מרכוס סייר ברחבי הארץ במטרה להתרשם מאיכות הכוחות הלוחמים וארגונם. המלצותיו רוכזו בדו"ח מפורט שהוגש לבן-גוריון זמן קצר לאחר מכן. כפועל יוצא מהתרשמותו, הוא פעל לתגבור ההשכלה הצבאית של מפקדי ההגנה, חיבר חוברות בענייני צבא, והעביר למפקדים חומר הדרכה בכתב.

ב-28 במאי, יום כיבוש הרובע היהודי, מונה מרכוס ע"י בן-גוריון למפקד חזית ירושלים. הוא היה הראשון לקבל דרגת אלוף בצה"ל, שהיה אז בשלבי ארגונו הראשונים כצבא סדיר. לפקודתו הועמדו שלוש חטיבות; חטיבת עציוני, חטיבת הראל וחטיבה שבע. כוחותיו פעלו לפריצת והצלת דרך בורמה ששימשה כדרך חלופית להחשת אספקה ותגבורת לירושלים הנצורה.
מספר שעות לפני תחילת ההפוגה הראשונה, בליל ה-11 ביוני 1948, נורה מרכוס בשוגג ונהרג מאש שומר צה"ל סמוך למטהו, ששכן בכפר אבו גוש.

זמן קצר לאחר נפילתו של מרכוס שלח בן גוריון מכתב לטדי קולק, ששהה באותה עת בניו יורק, כדי שימסור את החדשות המרות לאשתו של מרכוס, אמה. בן גוריון שלח לה תנחומים בשם מדינת ישראל, שיבח את פועלו ואת תכונותיו האישיות של מרכוס :

דוד מרכוס נקבר בארה"ב, בבית הקברות וסט פוינט. בהלווייתו השתתפו גם אנשי הצבא הישראלים משה דיין ויוסף הראל (מפקד אניית המעפילים אקסודוס).

הלווית האלוף דוד מרכוס בארה"ב / ארכיון המדינה

על שמו של מרכוס קרויים קיבוץ משמר דוד ושכונת נוה דוד בתל-אביב, וכן רחובות בערים שונות בארץ. סמוך למקום מותו באבו גוש, בקרית יערים (טלז סטון), מוצבת אנדרטה לזכרו. בארה"ב קרויים מוסדות חינוך ותרבות על שמו.

בניו-יורק פעלה קרן להנצחת זכרו של מרכוס בראשות השופט ארתור שוורץ. בשנת 1958, במלאת עשור למותו, נערך בניו-יורק אירוע גדול לזכרו. לאירוע הגיע בשליחות בן גוריון גם נציג מישראל, אלוף אברהם יפה. במכתב שכתב בן גוריון לאמה מרכוס זמן קצר לפני אירוע הזיכרון, בעת חגיגות העשור למדינה, הדגיש את תרומתו של מרכוס למדינה בשעתה הקשה ואת הסולידריות שהפגין בהתגייסותו להילחם למען עמו. הוא ציין כי "לא רק עזרתו הצבאית כבעל ניסיון מלחמתי רב הייתה חשובה לנו, אלא עצם הופעתו - הופעת יהודי אמריקני בלי עבר ציוני - להשתתף בשעת הגורל בתולדות עמנו, במלחמתנו על קיומנו ועל עצמאותנו, הייתה לה משמעות היסטורית". בן גוריון סיים את דבריו במילים חמות גם לאמה מרכוס: "ואת אמה יקרה נמצאת בליבנו יחד איתו".

בתיקי פניות הציבור השמורים בארכיון המדינה, מתקופת היותו של טדי קולק מנהל משרד ראש הממשלה, ניתן למצוא תכתובת המהווה עדות לקשר החם שנשמר במשך השנים בין קולק ובן גוריון לאמה מרכוס (תיקים גל-11894/46, גל-11894/4). בשנת 1956 ביקרה אמה מרכוס בישראל ותכננה לשוב ולבקר.

בשנת 1962 כתב טד ברקמן ספר ביוגרפי על מרכוס: "Cast a Giant Shadow" (בתרגום העברי נקרא הספר "האלוף"). בזמן איסוף החומר לספר נענה קולק לבקשתה של אמה מרכוס לסייע לברקמן בהשגת חומר לספרו. ברקמן נפגש עם אנשי צבא בארץ ועיין במסמכים בארכיון צה"ל.  על בסיס ספר זה ובהשראת סיפור חייו של מרכוס צולם ב-1966 סרט קולנוע שנודע בתרגומו לעברית בשם: "הטל צל ענק". הסרט הופק ובוים על ידי מלוויל שבלסון וצולם ברובו בישראל. בסרט השתתפו שחקנים ידועי שם כמו קירק דאגלס בתפקיד מרכוס, סנטה ברגר, ג'ון וויין, יול ברינר ופרנק סינטרה.

האישים השונים שדמותם הוצגה בסרט נתבקשו לחתום על כתב הסכמה המאפשר שימוש בדמותם. גם בן גוריון נדרש להביע הסכמה להצגת דמותו בסרט:

הסרט הציג את מלחמת העצמאות בצורה הרואית וכאמור השתתפו בו הכוכבים ההוליוודיים של התקופה (בדומה לסרט "אקסודוס" שקדם לו). סיפור חייו של דוד מרכוס היה רצוף אירועים דרמתיים ומצויים בו כל המרכיבים הדרושים ליצירתה של דרמת פעולה הוליוודית-החל מילדותו בניו יורק כבן למשפחת מהגרים עניה, דרך היותו לוחם מנוסה בקרבות מלחמת העולם השנייה, הגעתו ארצה כמתנדב מחו"ל במטרה לסייע לעמו בשעה גורלית, בעוד אשתו ממתינה לשובו, ועד לסיפור מותו הטראגי.

                                

מקורות:

1.       ארכיון המדינה,  מש' רוה"מ-תיקי פניות ציבור (מרכוס אמה): גל-11894/46, גל-11894/4

2.       ויקיפדיה, ערכים: דוד מרכוס, הטל צל ענק.

קשרי ישראל עם דרום אפריקה, 1961 - 1967: פרסום חדש באתר ארכיון המדינה

בימים אלו עלה לאתר ארכיון המדינה פרסום חדש מסדרת פרסומי תעודות המדינה לשנים 1961 - 1967 העוסק בקשריה של ישראל עם דרום אפריקה. שלא כמו בפרסומים הקודמים של ארכיון המדינה של "תעודות למדיניות החוץ של ישראל" בשנים 1948 - 1960 שהופיעו בספרים והקיפו קשת רחבה של נושאים, הפרסומים לעשור הבא הנם פרסומים באתר האינטרנט ומתמקדים באזורים גאוגרפים מסוימים. בסדרת קשרי ישראל על איראן ומדינות אגן הים התיכון הופיעו פרסומים על קשרי ישראל עם יוון, קפריסין ותורכיה (כאשר הפרסום הבא בסדרה זו הוא על קשרי ישראל עם איראן). בסדרת קשרי ישראל עם מערב אירופה הופיע פרסום קשרי ישראל עם גרמניה - ראשון בסדרה. הפרסום החדש הוא גם הראשון בסדרת פרסומים עתידיים על קשרי ישראל עם מדינות אפריקה השונות.

הקשרים בין ישראל לדרום אפריקה "זכו" תמיד לביקורת רבה ואויבי ישראל השתמשו לא אחת בהשוואה בינן והצגת ישראל כ"מדינת אפרטהייד". ישראל ודרום אפריקה נתפסו כבעלות ברית ושותפות אסטרטגיות (בימי שלטון המיעוט הלבן - אך לא כיום). הנה דוגמאות לשיתוף פעולה צבאי שהיה בין ישראל לדרום אפריקה בשנות ה 80': מטוס הקרב צ'יטה (שהוא למעשה דגם של מטוס הקרב "כפיר") ורובה הסער R4 (רובה סער "גליל" שיוצר בדרא"פ ברישיון מישראל).

מטוס קרב צ'יטה (וויקיפדיה)

רובה סער R4 (וויקיפדיה)

היו שמועות ודיווחים שונים על שתוף פעולה גרעיני ועל ניסוי גרעיני כביכול שקיימו שתי המדינות במשותף בדרום האוקיינוס ההודי ("תקרית ולה") - שכיום יש ספקות אם אכן התרחש כלל.

הפרסום החדש מציג מציאות שונה לחלוטין בשנות ה 60'. ישראל נקטה קו תקיף נגד דרום אפריקה והצביעה נגד מדיניות האפרטהייד וביחד עם מדינות אפריקה. שיקולי המדיניות של ישראל היו ראליסטיים ואידאולוגיים גם יחד: רצון לקשרים טובים עם מדינות אפריקה, שרובם הוקמו בשנות ה60', הכתיבו שיתוף פעולה עמם נגד דרום אפריקה. מן הפן האידאולוגי,  ישראל הביעה התנגדות קבועה לרדיפה על רקע גזעי כלקח מרדיפת היהודים והשואה ולכן לא יכלה לקבל אפליה גזעית, כמו זו הנהוגה בדרום אפריקה. הגורם הממתן העיקרי למדיניותה של ישראל הייתה הקהילה היהודית הגדולה בדרום אפריקה, שלחצה על ממשלת ישראל למתן את עמדתה נגד דרום אפריקה. קהילה זו סייעה רבות לישראל בעת מלחמת העצמאות והיה חשש כי ממשלת דרום אפריקה תפגע כנקמה ביהודים בתחומה אם תפעל ישראל נגדה.

הפרדה גזעית במשק כדורגל בדרום אפריקה, 1969 (ארכיון התצלומים של האו"ם)

בין המסמכים המוצגים בפרסום, בחרנו לציין אחד - תעודה מספר 41. בתעודה מאשר ד"ר חיים יחיל, מנכ"ל משרד החוץ בתחילת שנות ה 60', לצירות ישראל בפרטוריה לתת מקלט מדיני בתחום צירות ישראל בפרטוריה ליהודי הנמלט משלטונות דרום אפריקה. המכתב הוא מסוף דצמבר 1963 - בנובמבר אותה השנה הועמדו לדין 18 מראשי הקונגרס האפריקני הלאומי (ANC - African National Congress) ומספר ניכר מהם היו יהודים. המיוחד באישור שכזה הוא שיחיל מסמיך את הנציגות בפרטוריה לפעול עפ"י שיקול דעתם אם אין הם יכולים ליצור קשר עם משרד החוץ קודם לכן. בארכיון המדינה עובדים מספר אנשי משרד החוץ לשעבר כחושפים של חומר ארכיוני. בשיחות עמם מתברר כי זוהי הוראה יוצאת דופן מאחר ולמיטב ידיעתם לא נותנים מקלט מדיני בנציגויות ישראליות ללא אישור מהנהלת המשרד. מתן אישור שכזה מציג שתי עובדות עיקריות: דאגה עמוקה של ישראל לגורל יהודים בדרום אפריקה בשל מעורבותם בפעולות נגד האפרטהייד ומוכנותה של ישראל להתעמת עם דרום אפריקה בנושא האפרטהייד. מתנגד משטר הנמלט לנציגות של מדינה זרה הוא "מתכון" בטוח לתקרית דיפלומטית חמורה.

פרסום זה מצטרף לפרסומים קודמים שלנו על נלסון מנדלה וקשריו עם ישראל - באתר ארכיון המדינה ובבלוג זה.

חמישים שנה להפעלת המוביל הארצי

מי המוביל הארצי זורמים בתעלה בגליל, ינואר 1980. צלם יעקב סער לע"מ

בימים אלה מלאו 50 שנים להפעלת המוביל הארצי המזרים את מימי הכינרת אל הנגב. התאריך המדויק הוא 10 ביוני 1964 - היום בו מימי המוביל הארצי הגיעו מהכינרת אל ראש העין והתחברו לקו ירקון-נגב שהוקם ב-1955. לרגל האירוע יעלו ארכיון המדינה וחברת מקורות בעוד ימים אחדים פרסום גדול הכולל 85 תעודות מאוספים שונים בארכיון המדינה, מפות וקרוב ל-30 צילומים וסרט מאוצרות הארכיון ההיסטורי של מקורות. (הפרסום עלה לאתר ארכיון המדינה ב-24 ביוני 2014.)

הפעלת המוביל הארצי הייתה סיומו של פרק ארוך של תכנון ובנייה. בוני המוביל נדרשו להתמודד לא רק עם קשיים טכניים אלא גם עם קשיים ביטחוניים ומדיניים. קשיים אלה אילצו את מקבלי ההחלטות להעתיק את תוואי המוביל הארצי כך שיזרים  מים מהכינרת ולא מהירדן מאזור גשר בנות יעקב. הפרסום יציג את קבלת ההחלטות העיקריות בעניין המוביל מקום המדינה ועד להפעלתו.

ב-31 במאי 1964 דיווח שר החקלאות משה דיין לממשלה: "אני רוצה להודיע לחברי הממשלה בשעה טובה ומוצלחת, כי מפעל המוביל הארצי התחיל לפעול במלוא ההיקף", ראו קישור למסמך (ארכיון המדינה, תיק ג-16710/8).

"פרשת הגבורה שאולי אין לה דומה בתולדות מלחמתנו..." - כך תיאר ד"ר אברהם קצנלסון (ניסן) את המערכה על הרובע היהודי במלחמת העצמאות שהסתיימה בכניעתו ב-28.5.1948 – פרסום במלאת 66 שנים למערכה זו

תושבי הרובע היהודי עוזבים את העיר העתיקה לאחר כניעתו ועוברים בשער ציון, 28.5.1948, הצלם: ג'ון פיליפס, מתוך "ויקיפדיה"

 

ב-28.5.1948 נכנעו מגיני הרובע היהודי של ירושלים לכוח הלגיון הערבי (הלגיון הירדני) בפיקודו של עבדאללה א-תל אחרי תקופה של מצור ממושך ומערכה צבאית קשה, בתחילה מול כוחות פלסטינים בלתי-סדירים ולאחר מכן מול כוחות הלגיון. במלאת 66 שנים למערכה צבאית זו אנו מפרסמים מקבץ תעודות היסטוריות מתיקי ארכיון המדינה הקשורות למערכה על הרובע ולכניעתו.

על פי אומדנים שונים חיו בתחילת מלחמת העצמאות ברובע היהודי של ירושלים בין 2,200 ל-2,500 יהודים, שהיו ברובם חסרי יכולת כלכלית וקשישים. בין הרובע היהודי לירושלים העברית לא היה רצף התיישבות והקשר בין הרובע לירושלים המערבית היה תלוי בקו אוטובוס אחד שעבר דרך שער יפו והרובע הארמני. מצבו של הרובע היהודי לפני המלחמה תועד בסקירה הנמצאת בארכיון המדינה (בתיק שסימולו פ-2878/5), שכתב ב-27.7.1972 אברהם הלפרין, מפקד הרובע בתחילת המלחמה. למרות העובדה שהסקירה נכתבה במרחק של יותר מ-24 שנים  מהאירועים עצמם, מדובר בעדות של אדם שנטל תפקיד משמעותי בחלקה הראשון של המערכה ולכן אנו מביאים להלן את הסקירה של הלפרין בצירוף מכתב נלווה שכתב לחוקר רמי יזרעאלי (תעודה מס' 1). הסקירה עוסקת בחיים ברובע לפני המלחמה ומסתיימת בפסקה אחת המתייחסת לשנת תש"ח: "בראשית אותה שנה גורלית גרו ברובע למעלה מאלפיים נפשות יהודים. עם פרוץ מעשי האיבה עזבוהו כמה מאות ונשארו בו לבסוף כאלף ושבע מאות נפש. הצעירים שבהם, ביחוד מקרב עדות המזרח, הצטרפו לשורות המגינים ועם נפול הרובע יצאו יחד איתם לשבי הלגיון הערבי...".

עם פרוץ מלחמת  העצמאות החליט מפקד "ההגנה" בירושלים ישראל עמיר לנצל את קו האוטובוס הנוסע אל הרובע בטרם יחסמו הערבים את נתיבו, כדי להעביר את כל כוח האדם והנשק שהיה יכול להזרים לרובע. עד אמצע דצמבר הצליחה "ההגנה" להגניב כ-120 איש לתוך הרובע, מוסווים כסטודנטים או כבחורי ישיבה. חברי "ההגנה" הקימו עמדות בעיקר בבתי הכנסת בשל גודלם ומיקומם האסטרטגי. כמו כן, נעזרו מגיני הרובע בחומה שנבנתה סביבו בימי המרד הערבי בסוף שנות ה-30. מדי לילה הלכו והתגברו חילופי האש בין אנשי "ההגנה" והכוחות הערביים שהקיפו אותם גרמו להרוגים ופצועים בקרב מגיני הרובע ותושביו.
 

ערב ה-1.1.1948 חסמו הערבים באופן סופי את נתיבו של האוטובוס בעזרת מחסום ארעי שהקימו בשער יפו. הבריטים סירבו לבקשת הסוכנות היהודית לפתוח את הנתיב בכוח, אבל הסכימו כתחליף ללוות שיירת אספקה שתעבור בשער ציון פעמיים בשבוע לרובע בתנאי שיוכלו לחפש בה נשק ותחמושת וכן, שאיש לא יורשה להיכנס לרובע, למעט תושבי הרובע ובעלי תפקידים חיוניים, אך כל איש שירצה לעזוב יוכל לעשות כן. כמה ימים לאחר מכן פנה "המוכתר" של הרובע מרדכי ויינגרטן אל המושל הבריטי של ירושלים ג'.ה.ה. פולוק בבקשה לקבלת אספקה שירותים רפואיים לרובע. דיווח על בקשה זו מופיע במכתב מהמושל פולוק למנהל השירות הסוציאלי של ירושלים מ-3.1.1948 (תעודה מס' 2) שנמצא באחד מתיקי ממשלת המנדט הבריטי השמורים בארכיון המדינה (בתיק שסימולו מ-5162/15). במכתב זה הסביר פולוק לעמיתו את העובדה המתמיהה שויינגרטן פנה ישירות אליו ולא אל הרשויות המוסמכות של היישוב היהודי, בכך שיחסיו של ווינגרטן עם הרשויות היהודיות אינם טובים כל-כך.

מערך היחסים המעורער של ויינגרטן עם ההנהגה היהודית בא לידי ביטוי גם בסכסוך שפרץ בינו לבין אברהם הלפרין שמונה במהלך חודש פברואר למפקד הרובע. הלפרין, שהכיר את הרובע היטב, הצליח לעצור את הנטישה לעיר המערבית שהתגברה לפני מינויו ולגייס את רוב תושבי הרובע להגנתו בתחומי הלחימה או הסיוע הלוגיסטי. למרות זאת נאלץ הלפרין לסיים את תפקידו בשל עימות עם ויינגרטן, שבתור איש "היישוב הישן" נטה לפייסנות וחשש שמא לוחמנות היתר של הלפרין תביא כליה על הציבור האזרחי ברובע. ב-3 במארס נאסר הלפרין על-ידי הבריטים ושוחרר אחרי זמן קצר בירושלים המערבית, אבל לא הורשה לחזור לרובע ובמקומו מונה למפקד הרובע סגנו משה רוסנק.

בתקופה שבין החלטת החלוקה ולעזיבת הבריטים ב-13.5.48 נהרגו ברובע כתוצאה מתקיפות הערבים ומהפעילות הצבאית הבריטית אחד־עשר מתושבי ומגיני הרובע. עם צאת הבריטים ב-13.5.1948 היו ברובע היהודי כ-1,700 נפש שעליהם הגנו כ-150 לוחמים עם כמות מצומצמת של כלי נשק. ב-16 במאי החלה מתקפה של הכוחות הפלסטינים הבלתי-סדירים על הרובע ועד ליום שני ה-17 במאי הצליחו לכבוש כשליש משטחו. בשלב זה הוחלט בפיקוד "ההגנה" בירושלים לבצע ניסיון אחרון לפרוץ את המצור על הרובע באמצעות מתקפה משולבת של כוח מרכזי שיתקיף את שער יפו ושל כוחות הסחה שיתקיפו את הר ציון והשער החדש.

ההתקפה על שער יפו שבוצעה ב-17 במאי נכשלה, אך הכוח הפלסטיני שהגן על השער עמד בפני התמוטטות ובעקבות שליחת הודעות מצוקה למלך עבדאללה נכנס כוח של הלגיון הערבי לעיר העתיקה ב-18 במאי כדי לסייע לכוח המקומי. במקביל לכך הצליח כוח ההסחה מחטיבת "הראל" של הפלמ"ח בפיקודו של אליהו סלע ("רעננה") לכבוש את הר ציון. בלילה שבין ה-18 ל-19 במאי פרצה מחלקה מתוך כוח זה בפיקודו של דוד אלעזר ("דדו"), את שער ציון נכנסה לעיר העתיקה והכוח הגיע לרובע היהודי והחזיק לזמן קצר בשער ציון ובפרוזדור המוביל ממנו אל הרובע. מצבו של  הכוח לאחר הפריצה היה קשה ביותר, בעקבות כשלון נסיון לכיבוש מגדל של כנסיה יוונית שהיווה עמדה שלטת על שער ציון ועל הדרך ממנו אל הרובע. "רעננה" הודיע  בקשר למפקדו עוזי נרקיס, סמג"ד "הפורצים", שישב בהר ציון, שבתנאים אלה לא יוכלו אנשיו להמשיך להחזיק בשער ציון. נרקיס ניסה להשיג כוח תגבורת של לוחמים מאומנים מפיקוד המחוז, אך כאשר הבין שתגבורת מהסוג שביקש לא צפויה להגיע הורה לאנשיו לסגת מהשער ולהשאיר בתוך הרובע תגבורת של אנשי חי"ם מבוגרים ובלתי מאומנים שהגיעה קודם לכן. כתוצאה מהנסיגה של אנשי הפלמ"ח נפל השער בצהרי יום ה-19 במאי בידי חיילי הלגיון, שנכנסו לעיר העתיקה יום קודם לכן והרובע היהודי נותק שוב.

קיימות כמה גרסאות ביחס להשתלשלות העניינים המדוייקת באותו יום וגרסתו של נרקיס מופיעה בסקירה שכתב בשם "חלום שנגנז" (תעודה מס' 3), שטיוטה שלה נמצאת בתיקי"יד בן צבי" בארכיון המדינה (בתיק שסימולו פ-2704/9).  הסקירה  פורסמה גם בספר "ראשונים לקרב" בעריכת גליה ירדנית ב-1967. סקירה זו מסתיימת בתיאור הנסיגה ותחושת ההחמצה של נרקיס בעקבותיה: "מגענו עם העיר העתיקה נמשך כשעה. יחידותינו חזרו להר-ציון, שנשאר בידינו, ומשם לקריית ענבים. הערבים שבו ותפסו את כל העמדות המוליכות לעיר העתיקה. נסיונות ההבקעה החדשים נהדפו. חלום ירושלים השלימה, אשר לרגע קט נדמה כמעט בהישג יד – נגנז.".

עוזי נרקיס, 1.2.1959, מתוך "ויקיפדיה"

הידיעה על הנסיגה ונפילת שער ציון בידי הלגיון הגיעו לפיקוד המחוז רק בצהרים ולקח זמן נוסף עד שעודכנו גם הגורמים האזרחיים. פער כרונולוגי זה בין השינוי במציאות הצבאית בשטח לבין הגעת הידיעות בא לידי ביטוי בשני מכתבים המובאים להלן שהתייחסו לפריצה של הפלמ"ח כעובדה מוגמרת, כאשר בזמן כתיבתם כבר הייתה כבר המציאות בשטח שונה. מכתב אחד הוא מכתב שכתב ד"ר ליאו כהן מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ליו"ר "ועדת ההפוגה"(Truce Commission) מטעם מועצת הבטחון של האו"ם ב-19.5.1948 (תעודה מס' 4)  במכתב זה דיווח כהן שהכוחות היהודיים הצליחו לפרוץ רובע היהודי וליצור קו חיבור מוצק בינו לבין העיר החדשה. על-בסיס נתון זה העביר כהן לוועדה הצעה מטעם הסוכנות היהודית להסכם הפסקת-אש בעיר העתיקה שבמסגרתו יתחייב הצד היהודי להימנע ממתקפות על החלקים הערביים של העיר העתיקה בתמורה להתחייבות ערבית שלא לפעול כדי לנתק את החיבור שהשיגו היהודים בין העיר החדשה לעיר העתיקה. לא ידוע באיזו שעה נכתב המכתב, אך סביר להניח שהוא נכתב אחרי נסיגת כוח הפלמ"ח ואולי גם אחרי השתלטות הלגיון על שער ציון מבלי שהכותב ידע זאת.

המכתב השני הוא מכתב שכתב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי האשכנזי, למפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל ב-20.5.1948 (תעודה מס' 5), שעותק שלו נמצאת בארכיון האישי של הרב הרצוג המופקד בארכיון המדינה (בתיק שסימולו פ-4247/28). מכתב זה נכתב יום אחרי הנסיגה של כוח הפלמ"ח ותפיסת שער ציון על-ידי הלגיון, אך הרב שלא היה מעודכן ביחס לתפנית השלילית התייחס במכתבו ל"הצלת העיר העתיקה". הרב התייחס לפריצה של אנשי הפלמ"ח במונחים גאוליים וכתב עליהם: "בנינו גיבורי יהודה פרצו בחומת ירושלים הקדושה והביאו את בשורת שחרור האומה לאחיהם הנצורים לאחר שנבקעה על-ידי לגיונות רומי לפני אלף שמונה מאות ושבעים שנה...". כאמור קודם לכן, התלהבותו של הרב הרצוג הייתה מוקדמת ועוד לפני שכתב את המכתב התהפך הגלגל לרעה והרובע היהודי נכנס שוב למצור, שהיה קשה עוד יותר מאשר המצור שלפני הפריצה, בשל מעבר השליטה בשאר העיר העתיקה מידי הכוחות הפלסטינים הלא-סדירים לידי הכוח הצבאי המיומן של הלגיון הערבי.

מיד אחרי השתלטות הלגיון על שער ציון הוא החל להפגיז את הרובע היהודי ולאט לאט הודקה טבעת המצור והשטח שבשליטת המגינים הלך והצטמצם, כאשר חיילי הלגיון מפוצצים את בתי היהודים תוך כדי התקדמות. המבנה הראשון שנפל בידי הלגיון היה בית הכנסת "תפארת ישראל", שפוצץ כנראה במטרה למנוע את כיבושו מחדש על-ידי הכוחות היהודיים. חלק גדול מתושבי הרובע, התרכז בתנאים קשים בקומפלקס תת-קרקעי של ארבעת בתי הכנסת הספרדיים שהיה מוגן יחסית מאש הערבים.

השלב האחרון של המערכה על הרובע היהודי תועד בשני דו"חות מאת ד"ר אברהם קצנלסון (ניסן), מזכיר ועדת הבריאות של ההנהלה הציונית וחבר מועצת המדינה הזמנית, שנכתבו סמוך לכניעת הרובע ומיד לאחריה (הדו"חות הנמצאים יחד עם המכתב של ד"ר ליאו כהן בתיק שסימולו חצ-2444/9). הדו"ח הראשון מ-25.5.1948 נושא את השם "תזכורת בדבר פינוי נשים, ילדים וזקנים מהעיר העתיקה" (תעודה מס' 6). בדו"ח זה דיווח ד"ר קצנלסון שפנה יום קודם לכן לד"ר רונאלד מארטי, ראש המחלקה הרפואית של הצלב האדום בארץ-ישראל, בבקשה לדרוש ממפקדת הלגיון בעיר העתיקה לאפשר פינוי של הנשים, הילדים והזקנים מתוך הרובע. תגובת הלגיון שהועברה דרך הצלב האדום כללה שתי אלטרנטיבות שהראשונה שבהן הייתה: "הלגיון הערבי מסכים לפינוי הנשים, הילדים והזקנים מהרובע היהודי בעיר העתיקה דרך שער ציון על אחריותו של הלגיון, אשר ימסור אותם לידי 'הצלב האדום'. אולם, מחשש שמא כוחות 'ההגנה' הנמצאים בסביבה ישתמשו בזה כדי לחדור לעיר העתיקה, תובע הלגיון כתנאי להסכמתו את הפינוי של הר ציון על-ידי 'ההגנה'." האלטרנטיבה השניה הייתה כניעה של כוחות "ההגנה" ברובע היהודי עצמו. שתיהן נדחו על-ידי הצד היהודי ולכן נמשכה הלחימה עוד שלושה ימים.

ב- 27 במאי, הפך מצב הרובע היהודי לנואש, באותו יום הצליח כוח הלגיון לכבוש את בית כנסת "החורבה" ופוצץ אותו ללא שום הצדקה מבצעית, מכיוון שמגיני כבר הרובע היו על סף כניעה. למחרת ביום שישי ה-28 במאי נותרו מבין מאה וחמישים הלוחמים רק 43 גברים שאינם פצועים. בעקבות סירוב של עבדאללה א-תל לבקשה להפוגה לשם פינוי ההרוגים והפצועים החליטה מפקדת הרובע להיכנע, למרות התנגדות מפקדת "ההגנה" בעיר המערבית. תנאי הכניעה עליהם חתמו א-תל ומפקד הרובע משה רוסנק היו: מסירת הנשק שבידי הלוחמים, כל הגברים הכשירים יילקחו בשבי, הפצועים יילקחו בשבי או ישוחררו בהתאם לפציעתם והשאר יישלחו לעיר החדשה באמצעות הצלב האדום. לאחר מכן נלקחו הלוחמים כשבויים למחנה מעצר בירדן והנשים, הילדים, הזקנים שוחררו והועברו לירושלים המערבית.



בתי הרובע היהודי עולים באש לאחר הכניעה, 28.5.1948, הצלם: ג'ון ריי קרלסון, מתוך "ויקיפדיה"

כניעת הרובע היהודי מתוארת בדו"ח השני של ד"ר קצנלסון הנושא את השם "תזכורת על פינוי העיר העתיקה" (תעודה מס' 7)  מ-31.5.1948 (יומיים אחרי הכניעה). הדו"ח כולל תיאור של מו"מ לקראת הכניעה ואת תהליך הכניעה עצמו ומסיים בסיכום דיווח ששמע מפיו  של ד"ר לאופר, אחד מהרופאים שפעלו ברובע היהודי, על "פרשת הגבורה שאולי אין לה דוגמה בתולדות מלחמתנו". על-פי ד"ר קצנלסון, שיבח ד"ר לאופר בדיווחו את חיילי הלגיון שהגנו על הפצועים היהודים וסיפר ש:"בזמן שהוא נמצא עם כל הפצועים שלו ב'בתי מחסה' בפני סכנת האש המתקרבת מצד אחד והאספסוף המתקרב מצד שני אל המוסד על מנת לעשות שפטים בדייריו, יצא המשמר הקטן של הלגיון אשר היה בפנים בית-החולים... מול המון הערבים והתקיף אותו באש יריות ורימונים ועל-ידי זה הדף את הסכנה. הם גם הביאו את כל הפצועים אל המקום הבטוח ברובע הארמני.".

התייחסות נוספת לכניעה שיש בה גם ביקורת על הלגיון נמצאת במכתב מיוסף גולן לד"ר ליאו כהן מ-31.5.1948 (תעודה מס' 8), שנכתב במסגרת התכתבות פנימית של אנשי הסוכנות היהודית בעקבות הכניעה ויציאתו מתוך העיר העתיקה של ד"ר פאבלו דה אסקאראטה, נציב האו"ם הזמני בירושלים. גולן ציין במכתבו שהלגיון לא קיים במלואה את התחייבותו לשחרר את הפצועים קשה ולקח כמה מהם בשבי: "יש להדגיש שבין הפצועים אשר נלקחו לרבת-עמון נמצאים ארבעה שמצבם רציני למדי ואשר היו צריכים להיות בין המועברים לאזור היהודי". אחד מאותם ארבעה, ששמותיהם מצויינים במכתב, היה שאר-ישוב הכהן, בנו של הרב "הנזיר" (הרב דוד הכהן), שהפך לימים הרב הראשי לחיפה.



מרדכי ויינגרטן, מוכתר הרובע היהודי (בקצה השמאלי של התמונה) ועל-ידו עבדאללה א-תל, מפקד כוחות הלגיון הערבי בזמןכניעת הרובע היהודי. 28.5.1948, הצלם: לארי קולינס, מתוך "ויקיפדיה"



הביקורת המשמעותית ביותר כלפי התנהגות חיילי הלגיון הייתה בייחס להרס חלק מבתי-הכנסת ברובע היהודי (בייחוד בית-כנסת "החורבה") והשחתתם וחילולם של בתי-כנסת נוספים שגרמו לזעזוע בציבור היהודי. ביטוי לכך ניתן בכרוז הקורא לעריכת תפילת אבל, שפרסמו הרבנים הראשיים כמה ימים אחרי כניעת הרובע היהודי בתחילת חודש יוני. בטיוטה של הכרוז (תעודה מס' 9) הנמצאת בתיקי ארכיון הרב הרצוג (באותו תיק שבו נמצא המכתב של הרב הרצוג) נכתב: "לתת ביטוי הולם לזעזועה ויגונה של היהדות בארץ-ישראל ובתפוצות על ההרס הוונדליסטי בידי אויבינו של רוב בתי הכנסיות בעיר העתיקה ובכללם בתי מקדש מעט המפורסמים בכל בית ישראל... ושריפת ספרי התורה...".

לאחר הכניעה נלקחו הלוחמים השבויים למחנה מעצר בירדן והאזרחים ששוחררו הועברו לשכונת קטמון, שהתרוקנה מתושביה הערבים בשלב מוקדם יותר של המלחמה. כל הרכוש ברובע היהודי הולאם על-ידי הירדנים וההרוגים היהודים שנקברו בקבר אחים נותרו בקברם הזמני עד מלחמת ששת-הימים בשל סירובם של הירדנים לאפשר העברה של הגופות לעיר החדשה.