לכבוד יום שחרור ירושלים

הימים ימי המתח של מלחמת ששת הימים. בישיבת הממשלה הדחופה שהתכנסה בתחילת המלחמה דנו חברי הממשלה במצב הקרבות בחזיתות הדרום, המרכז והצפון, וכן במצבה של העיר ירושלים. השר מנחם בגין ציין כי הזהירו את הירדנים לא לפתוח בהתקפה, וכן אמר "אני חושב שאנחנו עומדים בפני שעת כושר שעוד לא הייתה לנו דוגמתה בשביל המעשה הזה של העיר העתיקה". מצורף בזאת קטע מפרוטוקול של ישיבות הממשלה מתאריך 5.6.1967, בשעה 19:00 בערב (מתוך פרוטוקולים של ישיבות הממשלה, ארכיון המדינה).

כ"ח באייר תשכ"ז, 7 ביוני 1967, יומה השלישי של מלחמת ששת הימים. בגזרה הירדנית, לאחר הפגזה כבדה מצד ירדן על ירושלים, הסתערו חיילי חטיבת הצנחנים במילואים (חטיבה 55) על העיר, שחררו את העיר העתיקה של ירושלים ואת הכותל המערבי והשתלטו עליה. במהלך שחרור העיר, החיילים הנרגשים נכנסו להר הבית והניפו את דגל ישראל. הקרב בירושלים נחשב לאחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה, ואחד משיאיה של מלחמת ששת הימים. הכותל המערבי והר הבית חזרו לידי שלטון יהודי לאחר 1897 שנות שלטון זרים, והעיר אוחדה. להלן תצלומי חיילים זמן קצר לאחר כיבוש העיר:

         חיילי צה"ל נושקים לאבני הכותל המערבי לאחר שחרור העיר העתיקה. צלם: דן פורגס, לע"מ.

מסדר צנחנים חיילי צה"ל לאחר שחרור העיר העתיקה. צלם: דן פורגס, לע"מ.

חיילי צה"ל על הר הבית. צלם: דן פורגס, לע"מ.  חיילי צה"ל ליד שער האריות, לאחר שחרור העיר. צלם: דן פורגס, לע"מ.

ב-9 בינואר 1968, קבעה מועצת הרבנות הראשית את יום כ"ח באייר "כיום הודיה לקב"ה על הניסים שקרו באותו יום ועל שחרורה של ירושלים". ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-12 במאי 1968, קבעה הממשלה את כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, כיום חגה של ירושלים. בשנת 1998, במלאת 30 שנה לשחרורה ואיחודה מחדש של עיר הבירה של ישראל, העניקה הכנסת ליום זה מעמד בחקיקה באמצעות "חוק יום ירושלים התשנ"ח".

יום החג הלאומי שנקבע לציון איחודה של ירושלים, מצוין בטקסים חגיגיים בירושלים ומחוצה לה, צעדות ואירועים שונים בירושלים. כמו כן מציינים בטקסי זיכרון ממלכתיים את החללים שלחמו ונפלו בירושלים במלחמת ששת הימים. להלן תצלום צעירים צועדים בצעדת ירושלים לאורך חומות העיר העתיקה, במסגרת חגיגות ה-50 למדינת ישראל, צלם: עמוס בן-גרשום, לע"מ.

 

"לא במגידו" - 50 שנה לביקור הראשון של אפיפיור בישראל - היכן ייפגש נשיא המדינה פרס עם האפיפיור פרנסיסקוס?

איש השנה לשנת 2013 של המגזין 'טיים' - האפיפיור פרנסיסקוס, מגיע לארץ. הוא צפוי לנחות ביום ראשון אל קבלת פנים רשמית שתערך בנמל התעופה בן גוריון. במהלך שהייתו בישראל ייפגש האפיפיור עם הנשיא שמעון פרס בביתו בירושלים וכן נקבע עבורו מפגש עם הרבנים הראשיים ליד בית הכנסת הגדול בבירה. ברקע יעמוד הביקור הקודם שהתקיים לפני 50 שנה, והתנהל באווירה אחרת לחלוטין. הרב הראשי סרב ליטול חלק בקבלת הפנים דאז, והנשיא שזר, ספג על מהלכיו ביקורת רבה בקרב הציבור הרחב. 50 שנה לאחר הביקור ההיסטורי הראשון בחרנו להעלות מאוספי הארכיון את רשמי הביקור ההוא (כפי שהובאו בספר ההנצחה לנשיא שזר, בעריכת ימימה רוזנטל וד"ר חגי צורף) - שראשיתו בהודעה דרמטית מועידת הווטיקן השנייה שהתכנסה בשנת 1963, במסגרתה הודיע האפיפיור כי הוא מתכוון לבקר בארץ הקודש. 2000 הבישופים הנוכחים באירוע הגיבו במחיאות כפיים.

בעמדו רשמית בראש המדינה, היו לנשיא שזר גם תפקידים טקסיים בתחום יחסי החוץ של ישראל. הוא קיבל את פניהם של ראשי מדינה בבואם לארץ ואירח מדינאים בבית הנשיא, החליף איגרות ברכה עם ראשי מדינות לרגל אירועים חגיגיים וייצג את ישראל בביקורים רשמיים, באירועים ממלכתיים חגיגיים או להבדיל בלוויות של ראשי מדינה. אמנם מגעיו עם ראשי מדינה לא תפסו מקום מרכזי בסדר היום, אך דווקא ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי היה לאירוע החשוב ביותר בראשית תקופת נשיאותו. תחילת המגעים ביניהם היו ביוני 1963, כשהשניים החליפו איגרות ברכה לרגל בחירתו של פאולוס השישי לעמוד בראש העולם הקתולי. אף שהיו אלו אגרות שנשאו חותם טקסי היו לכל חילופי איגרות עם האפיפיור משמעות מיוחדת. היחסים בין מדינת ישראל למדינת הווטיקן היו מורכבים ומסובכים, מוטבעים בחותמם של גורמים היסטוריים ומדיניים, ויותר מכול בהתנגדותו של 'הכס הקדוש' לריבונות ישראלית בירושלים והמחלוקת בדבר האחריות למקומות הקדושים לנצרות. מדינת הווטיקן לא הכירה בישראל ולא כוננה עמה יחסים דיפלומטיים ובמשך שנות החמישים שררו בין שתי המדינות יחסים מתוחים. לאחר בחירתו של יוחנן העשרים ושלושה לכס האפיפיורות באוקטובר 1958 חל אמנם שינוי מסוים לטובה ביחסו של הווטיקן ליהדות ולמדינת ישראל, אך לא נקשרו יחסים דיפלומטיים עמה.

בראשית דצמבר הודיע יורשו האפיפיור פאולוס השישי שיש בכוונתו לערוך ביקור במקומות הקדושים לנצרות במזרח התיכון ובתוך כך בישראל. הודעתו התקבלה בהפתעה בעולם בכלל ובישראל בפרט. האפיפיור אמנם טרח להדגיש שהוא מגיע לביקור פרטי כצליין ולא כראש מדינה, אך בעיתונים חשובים באירופה התפרסמו פרשנויות שייחסו לביקור גם משמעויות מדיניות בכל הקשור ליחסי ישראל והווטיקן. מדינאי ישראל קיוו אפוא שהביקור יתרום להצלחת המאמצים שעשתה ישראל לזכות בהכרת 'הכס הקדוש' ולקשור יחסים דיפלומטים עם הווטיקן, וזאת בהנחה שיש ביכולתו של האפיפיור להשפיע על עמדותיהן של מדינות רבות שאוכלוסייתן קתולית ברובה.

האפיפיור פאולוס השישי בעת ביקורו בהר תבור
5 בינואר 1964
צילום: אלדן דוד / לע"מ

במגעים שקיים משרד החוץ הישראלי עם הווטיקן נמסר שהאפיפיור יגיע תחילה לממלכת ירדן ויבקר באתרים הקדושים לנצרות בירושלים המזרחית ובבית לחם, ומשם ימשיך לישראל לביקור באתרים הקדושים בצפונה של הארץ ובירושלים המערבית לפני שיחזור ללון בירושלים המזרחית. בישראל ביקשו שנשיא המדינה יקבל את פניו של האפיפיור בירושלים וידיעות ברוח זו התפרסמו בעיתונות. אלא שאנשי הווטיקן סירבו מכיוון שחששו שהדבר יתפרש כהכרה מצדם בריבונות ישראל בירושלים. ב-13 בדצמבר נפגש שגריר ישראל ברומא מוריס פישר, שניהל את המגעים עם הווטיקן, עם שזר ומסר לו שמשרד החוץ מציע ששזר יקבל את פני האפיפיור כשיבוא למגידו בדרכו מג'נין לנצרת ולמקומות הקדושים בצפון הארץ. 'אינני מקבל זאת', כתב שזר בפנקסו, 'עצתי: להיפגש אתו מיד בדרוך רגלו על אדמת ישראל'.[1] הוא הבהיר שבדעתו לקבל את פני האפיפיור מיד כשיחצה את גבול ישראל ולא בכל מקום אחר. למרות עמדתו של שזר התפרסמו ב-18 בדצמבר 1963 ידיעות בעיתונים בישראל שנשיא המדינה יקבל את פני האפיפיור במעבר הגבול במגידו ולא בירושלים, ונמסר שהתכנית שונתה בגלל התנגדות הווטיקן לפגישה בירושלים. יחסו של הציבור הישראלי לנצרות ולראשיה הושפע במידה רבה מן ה'חשבון ההיסטורי' בין שתי הדתות. באותם הימים הועלתה בתאטרון 'הבימה' ההצגה 'ממלא מקום' של רולף הוכהוט, ובה מוקעת שתיקתו של האפיפיור פיוס השנים עשר בזמן שואת יהודי אירופה. ההצגה עוררה הדים רבים ותרמה את חלקה לגל התגובות הנרגזות של רוב הזרמים הפוליטיים ושל הציבור בכלל לידיעה בדבר קבלת הפנים במגידו. משלחות שהגיעו אל שזר ומכתבים מאזרחים שנשלחו אליו קבעו שיש בכך משום כניעה לכנסייה הקתולית והתרפסות בפניה ודרשו או ביקשו ממנו להימנע מלקבל את פניו של האפיפיור אלא אם כן הדבר ייעשה בירושלים. גם בעיתונות התפרסמו מאמרים ברוח זו ובהם דברים קצרים שכתב המשורר והעיתונאי חיים גורי בעיתון 'למרחב' ב-20 בדצמבר הנושאים את הכותרת 'לא במגידו'. גורי הביא שורה של נימוקים לעמדתו שנגזרו מהיחסים הטעונים של היהודים עם הכנסייה הנוצרית ומזיכרונות העבר וסיים בקריאה: 'בשם כל אלה אל ייסע נשיא ישראל למגידו משום שלא נוח לפאולוס השישי להיפגש עמו בירושלים'.[2] 

אולם לשזר כבר נמסר מפי אנשי משרד החוץ שבין מוריס פישר לבין נציגי הווטיקן הושגה פשרה שמקובלת על ממשלת ישראל: ייערכו שני טקסים רשמיים עם אותם משתתפים. בראשון יקבל שזר את פני האפיפיור במגידו בשעות הבוקר, ובשני ייפרד ממנו במעבר מנדלבאום בירושלים, לפני חזרתו של האפיפיור אל ממלכת ירדן. שזר ענה לגורי והסביר ש'ביום שנכתבה רשימתך-אזעקתך כשנדמה היה כי הנסיעה למגידו תבוא במקום פגישה בירושלים, הייתה דעתי כדעתך' (תעודה137). אולם בהמשך הסביר שהושג הסדר מניח את הדעת והביע ביטחון ותקווה שהוא יהיה מקובל גם על המתנגדים.

טקס קבלת הפנים הממלכתי במגידו
5 בינואר 1964
צילום: חן פריץ / לע"מ

בבוקר ה-5 בינואר 1964 קיבל שזר את פניו של האפיפיור פאולוס השישי במגידו בנוכחות כל ראשי המדינה והסגל הדיפלומטי ונשא דברי ברכה בעברית. באותו הערב נשא בפניו דברי פרדה בירושלים לפני שהלה חצה את מעבר מנדלבאום. בדרך כלל לא נהג שזר לכתוב את נאומיו מראש והרגיש שקריאה מן הכתב מגבילה את כושר הביטוי שלו. אולם הפעם נוסחו הנאומים שנשא בפני האפיפיור מבעוד מועד ותואמו במלואם עם משרד החוץ ועם משרד ראש הממשלה. מאחר שעיני העולם הנוצרי היו נשואות אל הביקור והוא זכה לסיקור נרחב באמצעי התקשורת בעולם, נועדו הנאומים להשמיע באזני האורח והעולם הנוצרי את עמדתה של ישראל בעניינים השנויים במחלוקת בינה לבין הווטיקן, וזאת בלי לפגוע באפיפיור. שזר הדגיש אפוא את היות ירושלים בירת ישראל, רמז על התוקף המוסרי מימי נביאי ישראל שעליו מבוססת זכותו של העם היהודי לחיות בארצו וציין שמדינת ישראל נבנתה על היסודות שאותם נוהג להדגיש האפיפיור עצמו בדבריו והם: צדק, חרות והחתירה לשלום (תעודה 138). שזר קיבל אמנם שבחים רבים על הופעתו הגאה ועל דבריו המכוונים היטב בפני האורח רם המעלה, אולם ככלל גרמו ביקורו של האפיפיור ותוצאותיו לאכזבה לקובעי המדיניות בישראל. במשך 12 השעות ששהה במדינה לא הזכיר פאולוס השישי ולו פעם אחת את שמה של מדינת ישראל במפורש ושב והדגיש שהוא בא כצליין בלבד. מברק התודה ששלח האפיפיור כוון אמנם אל 'הוד מעלתו נשיא ישראל מר זלמן שזר', אך המען שצוין היה תל אביב.[3]

תיעוד מסעו של האפיפיור בארץ הקודש

------------------------------------

[1] רישום בפנקסו של נשיא המדינה, 13 בדצמבר 1963, ג"מ, נ-213 פנקס ד.

[2] חגור (חיים גורי), 'לא במגידו', למרחב, 20 בדצמבר 1963.

[3] האפיפיור פאולוס השישי אל הנשיא זלמן שזר, 6 בינואר 1964, ג"מ, נ-157/6393. 

"מסירותכם ותרומתכם למאבק להצלת חייו היו לנו מקור עידוד ומעט נחמה..." – מתוך דברי התודה שכתבה נדיה כהן, אלמנתו של המרגל הישראלי אלי כהן, לאנשי משרד החוץ – פרסום במלאת 49 שנים להוצאתו להורג

אלי כהן - תצלום פרוטרט, תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית
 

ב-18.5.1965 הוצא להורג בתליה המרגל הישראלי אלי כהן ז"ל (1924 – 1965), שנחשף על-ידי השלטונות הסוריים כמה חודשים קודם לכן. כהן זכור כאחד מגדולי המרגלים שהיו לישראל. לוי אשכול, ראש-ממשלת ישראל בעת מלחמת ששת הימים אמר כי: "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא מפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים". במלאת 49 למותו הטראגי של כהן אנו מפרסמים מקבץ תעודות של משרד החוץ המתעדות את הפעילות הדיפלומטית וההסברתית של המשרד שנעשתה למען הצלת חייו של כהן, מאז תפיסתו ועד להוצאתו להורג וכן את תודת האלמנה נדיה כהן על פעילות זו, שהועברה למשרד החוץ לאחר מותו של בעלה.

כהן נולד במצרים למשפחה יהודית ממוצא סורי ועלה לארץ ב-1954. הוא גויס ב-1960 ליחידה 188 של אמ"ן בצה"ל והוכשר כמרגל. ב-1961 נשלח לארגנטינה, שם נבנתה לו דמות כיסוי של סוחר סורי גולה בשם כאמל אמין ת'אבת. ב-1962 עבר לדמשק ובזכות השם שבנה  לעצמו שם כאיש עסקים נדיב ופטריוט לאומני, הצליח להתיידד עם אנשי צבא ועם אישים בכירים מהצמרת הסורית. באמצעות קשרים אלה אסף כהן מידע רב, על-פי הנחיות מפעיליו במודיעין הישראלי אודות הצבא הסורי וההנהגה הסורית והקשרים של סוריה לארגוני החבלה הפלסטינים. בשנת 1964הועבר הפיקוח על פעילותו של אלי כהן מאגף המודיעין ל"מוסד" כחלק מארגון מחדש בזרועות המודיעין. בתקופה זו גילה את תכניותיה של סוריה לפגוע בישראל על-ידי חבלה במוביל הארצי והעביר לשירותי הביטחון את המידע על המקומות המתוכננים לחבלה. העובדה שאמצעי החבלה של הסורים נהרסו בידי ישראל זמן קצר אחרי שליחתם, הובילו אותם לחשוד בקיומו של מרגל שהעביר לישראל מידע בנושא.

בראשית ינואר 1965 הגיע לנמל לטקיה מטען של מכשירי קשר סובייטיים חדישים, אשר נועדו להחליף את הציוד הישן של צבא סוריה ולשם בדיקת יעילותו של הציוד החדיש, הוחלט להטיל דממת אלחוט במערכות הקשר של הצבא הסורי לעשרים וארבע שעות. אלי כהן, שלא ידע על דממת האלחוט, המשיך לשדר כהרגלו ומקלטי הצבא הסורי ננעלו על אות השידור ופענחו אותו ובעקבות זאת נעצר כהן, כאשר ההודעה הרשמית על המעצר פורסמה ב-24.1.1965. לאחר חקירה ממושכת המלווה בעינויים קשים נפתח משפטו של כהן ב-22.2.1965 בבניין של המטה הכללי הסורי ונערך בדלתיים סגורות.

מדינת ישראל עשתה מאמצים דיפלומטיים והסברתיים גדולים על-מנת להציל את חייו ולשחררו כאשר רובם בוצעו על-ידי אנשי משרד החוץ. פעילות דיפלומטית זו מתועדת במסמכי משרד החוץ המופקדים בארכיון המדינה. להלן מובאים שלושה מברקים ששלח מנכ"ל משרד החוץ אריה לבבי לשגרירי ישראל באו"ם ובמדינות צפון-אמריקה ומערב אירופה, כאשר שני המברקים הראשונים נשלחו כחלק מהמערכה הדיפלומטית למען הצלתו של אלי כהן (המברקים נמצאים בתיק שסימולו חצ-2652/1). את המברק הראשון (תעודה מס' 1) שלח לבבי לשגריר ישראל באו"ם מיכאל קומיי (במקביל לשליחת מברקים דומים לשגרירים אחרים) יום אחרי תחילת משפטו של כהן ב-1.3.1965. במברק הוא הביע את חששו מ"פסק דין קטלני" וביקש מקומיי "לפנות בכל ההקדם למזכ"ל האו"ם ולהניעו להפעיל השפעתו" במסגרת מאמץ דיפלומטי כולל לגיוס אישים ומוסדות שיבקשו משליטי סוריה לנהוג בכהן במידת הרחמים. בסיום המברק ציין לבבי כטיעונים הסברתיים לזכותו של כהן "כי הוא איננו אזרח סורי ועל כן לא מדובר בבגידה... וכי אצלנו מעולם לא דנו במקרים דומים למוות". מדברים אלה ניתן להסיק שלבבי הבין שאין למעשה סיכוי להשיג את שחרורו של כהן וכל מה שניתן לעשות הוא לנסות למנוע הטלת גזר דין מוות.

המברק השני (תעודה מס' 2) נשלח לקבוצה גדולה של שגרירים ב-8.5.1965, היום שבו נגזר דינו של אלי כהן למוות. במברק קצר זה ציין לבבי כי ביצוע גזר הדין תלוי באישורו של נשיא סוריה אמין אל-חאפז וביקש מהשגרירים "להפעיל עתה את מירב האישים והארגונים שיפנו במלוא הדחיפות לחאפז בבקשה לחון את אלי כהן". השגרירים מילאו את הנדרש מהם וניהלו מערך נרחב של פעילות דיפלומטית והסברתית כדי להביא לביטול גזר הדין. עדות לכך יש במכתב ששלח שגריר ישראל בצרפת, יוחנן מרוז, אל אריה לבבי (תעודה מס' 3) ב-17.5.1965 (נמצא באותו תיק), יום לפני ביצוע גזר הדין. במכתב זה דיווח מרוז על כך שלהערכתו הפעיל את "כל צינורות ההשפעה האפשריים בצרפת להצלת חיי אלי כהן" וסיכם במילים: "בשעת כתיבת שורות אלה אין אנו יודעים אם הושגה המטרה, ועלינו לסמוך על תפילה...". למרבה הצער, המטרה לא הושגה ואלי כהן הוצא להורג בתליה למחרת ב-18.5.1965.

באותו יום לאחר התליה, נשלח מברק נוסף (תעודה מס' 4) מאריה לבבי לתפוצת השגרירים שעסק בפעולות ההסברה הנדרשות בעקבות הוצאת אלי כהן להורג . המברק פתח בציון המאמצים ההסברתיים והדיפלומטיים שנעשו בנסיון להצלת כהן, אך כשלו בשל "קשיחותם של שליטי סוריה". לאחר מכן הגדיר לבבי עקרונות להדרכת עיתונאים ומעצבי דעת קהל לגבי הגינוי של שליטי סוריה. בסיום המברק הובאה התגובה הרשמית של משרד החוץ: "משרד החוץ מביע הזדעזעות וסלידה מהעובדה שאזרח ישראלי הוצא להורג בסוריה אחרי תהליך משפטי מעוות ללא כל אפשרות של הגנה משפטית בניגוד לכללי הצדק אלמנטריים...".

הוצאתו להורג של אלי כהן בוצעה בכיכר אל-מרג'ה בלב דמשק בנוכחות קצינים רבים, עיתונאים וצלמים. זמן קצר קודם לכן כתב כהן לאשתו נדיה: "נדיה יקירתי, משפחתי היקרה! אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים אני מבקש מאשתי שתיסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו... יום יבוא וילדי יהיו גאים בי. ולך נאדיה יקירתי, את רשאית להינשא לגבר אחר למען יהיה אב לילדינו. בנושא זה את חופשיה לגמרי. אני מבקש ממך לא להתאבל על מה שקרה, אלא להסתכל על העתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי".

כמה ימים אחרי התליה שלחה האלמנה נדיה כהן מכתב/מברק תודה למשרד החוץ על המאמצים הדיפלומטיים שנעשו למען הצלת בעלה. דברי התודה מתועדים בארכיון המדינה במברק שנשלח מהנהלת משרד החוץ לשגרירות ישראל בארצות-הברית ב-25.5.1965 המובא להלן, שבו מצוטטים דבריה של נדיה (המברק נמצא בתיק שסימולו: חצ-6546/13).

 

 

דברי התודה של נדיה מעידים על אצילות נפש לאור כשלון המאמצים הדיפלומטיים והסוף הטראגי של בעלה המנוח. בשל הכתיב הלא ברור של המברק נצטט את דבריה בכתיב תקני: "ברצוני להודות בשמי ובשם ילדי לכל האישים והמוסדות אשר פעלו למען בעלי המנוח במשך החודשים הארוכים שחלפו מאז נעצר. מסירותכם ותרומתכם למאבק להצלת חייו היו לנו מקור עידוד ומעט נחמה..."

כרך ההנצחה לראש הממשלה השישי של ישראל - מנחם בגין, יוצא לאור

** לצפייה במאמרי הביקורת האחרונים שנכתבו עם פרסום הספר **

ספר חדש בסדרת ההנצחה

סדרת כרכי ההנצחה יוצאת לאור מתוקף חוק הנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, התשמ"ו - 1986. על-פי החוק, מוטל על ארכיון המדינה לכנס את החומר התיעודי של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה ו"לפרסם את מבחר נאומיו, הרצאותיו וכתביו" של כל נשיא וראש ממשלה שהלכו לעולמם.

בספר מוצגת השקפת עולמו של ראש הממשלה, ועיקרו מוקדש לתקופת ראשות הממשלה. למרות התפקיד התובעני, ראה בגין חשיבות רבה במענה לכל אזרח ישראלי או תושב חוץ לארץ שפנה אליו. במכתב תשובה ששלח זמן קצר לאחר הודעתו לנשיא על הרכבת ממשלתו השנייה בחודש אוגוסט 1981, התוודה כי רק לעיתים נדירות ביקש ממנהל לשכתו להשיב בעבורו. "גם פגישה אישית איננה בלתי אפשרית, חתם, נהפוך הוא". מסמך זה אינו מופיע בספר, המכיל בסך הכל 191 תעודות נבחרות מאוסף עצום של כתביו ומאמריו. עורכי הכרך: פרופ' אריה נאור וד"ר ארנון למפרום. ראו הרחבה נוספת בעלון המידע.

להזמנות ניתן לפנות אל 

ליה בן צבי 

ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה

קריית בן גוריון, בניין ג

ירושלים 9195017

טלפון: 02-5680633

פקס: 02-6799532

דואר אלקטרוני: leya@archives.gov.il

במהלך השנה האחרונה ציינה מערכת החינוך בישראל '100 שנה להולדת בגין'. אף הארכיון ציין תאריך זה בקובץ פרסומים שעלו בשנים האחרונות בבלוגים בעברית ובאנגלית. 

פרסום מיוחד וחדשני נוסף שהעלה הארכיון לאחרונה, עוסק בסיפור הסכם השלום בין ישראל ומצרים ומתאר במסמך מקיף ומרתק את השלבים שעובר ראש הממשלה בגין עד החתימה על ההסכם. לראשונה, הגיש ארכיון המדינה את הפרסום לציבור בשלושה פורמטי הצגה שונים - אפליקציה חווייתית וידידותית למשתמש להורדה לטאבלטים ולצפייה באינטרנט, ופרסום מלא באתר הארכיון. גישה לכל אחד מאלו ניתן למצוא כאן.

השבוע לפני 105 שנה – החלה בנית "אחוזת בית", לימים העיר תל-אביב

מצוקת הקהילה היהודית ביפו
לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, הקהילה היהודית ביפו (יהודים שעלו מארצות צפון אפריקה, תימן, ומיעוט מרוסיה) סבלה ממצוקת דירות, תנאי הגיינה קשים (מגיפת החולירע בשנת 1902) והתנכלויות מצד שכניהם הערבים). היהודים שביקשו לצאת מיפו נתקלו במכשולים בירוקרטים: צו ע'ותומאני אסר על רכישת קרקעות ע"י יהודים, והשלטון העו'תומאני הכריז על הגנים והקרקעות שמחוץ ליפו כעל קרקעות בבעלות המדינה. שיעורי הריבית הגבוהים שקבע הממשל הע'ותומאני בנוגע להלוואות כספים - הרתיעו גם משקיעים זרים. אך מכשולים אלו סולקו בהדרגה: שערי הריבית צנחו מ 10-24 אחוזים ל 4-8 אחוזים, ובשנת 1875 הורשו בעלי נתינות עות'מאנית לרכוש אדמות ולהתיישב, זאת בתנאי שבוסתנים ובתי קברות של מוסלמים לא ייפגעו.

השכונות היהודיות הראשונות מחוץ ליפו העתיקה

שנים 1890-1905 התאפיינו ברוח יציאה מן החומות והקמת שכונות יהודיות חדשות מצפון ליפו העתיקה. נווה צדק, שאבן הפינה שלה הונחה ע"י אגודת הבנייה "עזרת ישראל" בשנת 1887, הייתה הרובע החדש הראשון שתוכנן מראש ביוזמת שמעון רוקח על אדמות אהרון שלוש. לצידה נבנתה שכונת נווה שלום, ואחריהן ניבנו שכונות נוספות: שכונת אהרון, שכונת אחוה (1899 - ע"י יהודים אשכנזים אדוקים עשירים), מחנה יוסף (1904 - השכונה נבנתה על אדמה שרכש דוד מויאל בין העלייה ראשונה לשנייה ורוב המתיישבים היו יהודים יוצאי צפון אפריקה ותימן ומיעוט אשכנזים), אוהל משה (הבנייה החלה בשנת 1906 ע"י התארגנות יהודים מיפו ממוצא מוגרבי, תימני ואשכנזי שקנתה 22 דונם מדוד מויאל מחנה יהודה ומחנה ישראל - כרם התימנים כיום). כל השכונות כיום ממוקמות בשטח הכללי של נווה צדק. רוב השכונות הנ"ל ניבנו על קרקעות שרכש אהרן שלוש. רוב המתיישבים היו יהודים מתימן שעלו בסוף המאה ה-19 ולא פנו לירושלים.

שכונת נווה שלום נוהלה ע"י עירית יפו, ודמתה לעיירה גלותית בעלת "שטיבלים" של אנשי חב"ד, מתנגדים ליטאים וחסידים. השכונה הושפעה מיהודי יפו ומאישיות הרב קוק ובית ספרו "שערי תורה". נווה צדק, לעומת זאת, הייתה כפופה לניהול עצמאי ע"י וועד משלה והתאפיינה במגמת מהפכנות וחדשנות: השכונה הקימה את בתי הספר המודרניים הראשונים בארץ, בתי חרושת, ולמעשה שם לראשונה התפתחה יזמות עסקית.

הקמת "אחוזת בית"

בסוף חודש ניסן תרס"ו, 1906, נוסדה ביפו אגודת "בוני בתים". המייסדים היו קבוצת יהודים ביוזמת עקיבא אריה וייס, מטרת האגודה הייתה אכן לבנות בתים ומרכז עירוני שיהווה אלטרנטיבה לצפיפות והחולי ביפו. וייס ביקש להקים שכונה מרווחת מתוכננת היטב, שיועדה להוות בסיס לעיר חדשה, נפרדת מיפו, בניגוד לשכונות נווה צדק ונווה שלום. וייס היה הוגה רעיון ההשוואה לעיר ניו יורק: כשם שניו יורק היא השער לאמריקה, כך העיר שתקום צפונית ליפו - תהיה השער לארץ ישראל. (ההשוואה עודנה קיימת, מסיבות אחרות).

                                        (בתצלום:עקיבא אריה וייס, מתוך ויקיפדיה, תמר הירדני)

לאחר חודשיים נפגשה הקבוצה שמנתה עשרה אנשים, וייס ביניהם, ובחרה מתוכה וועד, שרשם שלושים איש המעוניינים ברכישה. הוועד היה גם אחראי להשיג הלוואה כספית. שם האגודה השתנה רשמית באסיפה שהתקיימה בתאריך כ"ח אב תרס"ו מ"בוני בתים" ל"אחוזת בית". מספר החברים גדל עד מהרה לששים (בתי אב), כך שהאגודה נאלצה להגביל את מספר הנרשמים. חברי האגודה נאלצו לשלם סכום לקופת החברה בעת ההרשמה, אולם רוב החברים היו זקוקים להלוואה לבניית הבית. האגודה פנתה לקרן הקיימת לישראל לבקשת הלוואה על סכום של 300,000 פרנק. בבקשה פירטה את מצוקת הדיור ביפו, את תוכניתה לבנות לראשונה רחובות רחבים בעלי תשתיות מסודרות של מערכות ביוב, את רצונה לבנות שכונה שתהווה דגם להתיישבות העירונית בארץ ישראל. הקרן הקיימת אכן סיפקה לאגודה את ההלוואה אבל בסכום נמוך יותר, של 250,000 פרנק.

לאחר דיונים על מיקומה העתידי של העיר העברית שתוקם מחוץ ליפו, הוחלט על אדמת כרם ג'באלי - שטח שהיה גדול דיו ורחוק מיפו שיאפשר התרחבות בעתיד. כיון שהשלטון העות'ומאני אסר על היהודים לרכוש אדמות, עשתה זאת האגודה בעזרת תיווך: הבנקאי היהודי-הולנדי, בעל האזרחות ההולנדית, יעקובוס קאן, רכש עבור היהודים כ-60 קרקעות.

ההגרלה הראשונה נערכה ב-כ בניסן תרס"ט, 11 באפריל 1909 עבור 45 החברים שעמדו בהתחייבויות ובהוצאות. החברים הגיעו עם נשים וטף, וקהל נוסף. המגרשים האחרים הוגרלו מאוחר יותר, מעמד הגרלת המגרשים צולם ומסמל את הקמת העיר תל אביב. להלן תמונת הגרלת המגרשים לאחוזת בית, צלם: אברהם סוסקין, מתוך ויקיפדיה:

בתצלום להלן - פועלים עובדים בהכנת תשתיות לבנייה - יישור חולות תל אביב (ברקע שיירת גמלים) מתוך אוסף אילן פלקוב (תיק טס 11487/28, ארכיון המדינה):

  

"אחוזת בית" שנוסדה ביפו, במטרה לבנות עיר עברית חדשה בארץ ישראל, צמחה תוך שנים ספורות למטרופולין עברית - כרך גדול, הראשי במדינה, מתוך עיר הגנים המנדטורית שתכנן סר פטריק גדיס הבריטי.
כשנה לאחר מעמד זה, בתאריך 21/5/1910, נבחר השם שהוצע ע"י מנחם שינקין, תל-אביב: תל-אביב הינו התרגום שקבע נחום סוקולוב לספרו של בנימין זאב הרצל "אלטנוילנד", כאשר "תל" מסמל את הישן ו"אביב" מסמל את החדש (מקור השם בספר יחזקאל ג', ט"ו). שלטון המנדט הבריטי העניק לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934, ומדינת ישראל איחדה רשמית את שתי הערים, תל-אביב ויפו (אוקטובר 1949), מבלי לשנות את שמות הערים ומאז נקראת העיר "תל-אביב-יפו".

69 שנים לכניעת גרמניה הנאצית: מכתבו של סגן חיים הרצוג

ב-7 במאי 1945, בשעה 2 בלילה, בתום  חמש שנים, שמונה חודשים ושבוע אחד של מלחמת העולם השנייה באירופה, נכנעה גרמניה הנאצית בעיר ריימס שבצרפת (המקום בו חתמה גרמניה על שביתת הנשק ב-1918 ובו נכנעה צרפת לגרמניה ביוני 1940) לבעלות הברית. הכניעה נכנסה לתוקף במערב אירופה ב-8 במאי. באותו יום, סמוך לחצות הלילה, בברלין, התקיים טקס כניעה נוסף לפי דרישת ברית המועצות. באותה שעה התאריך במוסקבה (ובירושלים) היה כבר 9 במאי. לפיכך נחגג הניצחון על גרמניה הנאצית במדינות המערב ב-8 במאי ואילו במדינות ברית המועצות לשעבר ובישראל – ב-9 במאי. בזאת תמה (למעט בחזית מזרח אסיה) הגדולה במלחמות האנושות ובה נהרגו כ-60 מיליון נפש, מהם 6 מיליון קורבנות השואה.

חיים הרצוג בצבא הבריטי, 1944.
צילם: דוד אלדן, לשכת העיתונות הממשלתית 

באותם ימים שירת חיים (ויויאן) הרצוג, בנו של הרב הראשי האשכנזי לארץ-ישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג ולימים נשיא מדינת ישראל, כקצין מודיעין בחטיבה ה-32 שהייתה כפופה לארמיה השנייה של הצבא הבריטי אשר השתתפה בכיבוש צפון-מערב גרמניה. בסתיו 1944 הוא נפגש עם קרובי משפחתו בפריז ששרדו את השואה, למעט דודניתו אנט גולדברג שנשלחה לאושוויץ והרצוג קיווה לשווא שניצלה. בתחילת 1945 הוא ביקר במחנה הריכוז ברגן-בלזן זמן מה לאחר ששוחרר על ידי בעלות הברית. ב-5 במאי השתתף כקצין קישור בכניעת קורפוס (גיס) גרמני לקורפוס ה-30 הבריטי בפיקודו של לפטננט-גנרל בריאן הורוקס.

בבוקר ה-8 במאי, לאחר שהסתימה הלחימה במערב אירופה, כתב להוריו ולאחיו יעקב את רגשות השמחה שלו ואת החוויות האחרונות שלו, ביניהן השתתפותו בטקס כניעת הקורפוס הגרמני. ראו נוסח אנגלי של המכתב (ארכיון המדינה, ג-15100/1) ונוסח עברי (ארנון למפרום [עורך], חיים הרצוג הנשיא השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו [1997-1918], ירושלים, ארכיון המדינה, תשס"ט, עמ' 22-21). הספר מופיע בטקסט מלא בספריית "כותר".

עורך הרשומה: ד"ר ארנון למפרום.

לצפייה באפליקציה חדשנית בנושא 35 שנה לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים

66 שנים מאז נפילת גוש עציון

שנה שעברה פרסמנו בבלוג זה פוסט על נפילת גוש עציון ב ד' באייר תש"ח (13 במאי 1948) - יום לפני הכרזת העצמאות. לרגל יום העצמאות ה 66 וביום הזיכרון לחללי צה"ל - הנה קישור לפוסט.

לכבוד יום העצמאות: גיוס "המלווה לאומי" המיועד "לכל יהודי בארץ".

ספק אם היום היו אזרחי ישראל נענים לבקשה כזאת. הנהגת היישוב המאורגן, ערב הקמת המדינה, נדרשה להתמודד עם איום מלחמה ומאבק גורליים, התמודדות כלכלית קשה, ובנוסף, עם חוסר שיתוף פעולה מצד הממשלה הבריטית ומשרד המושבות בנוגע להקמת תשתית אירגונית למדינה הצעירה.

בישיבת מנהלת העם שהתקיימה בתל אביב, ב-26 באפריל 1948, הוחלט על גיוס של מלווה לאומי, על מנת לעמוד בהוצאות המדינה שבדרך, ובעיקר להוצאות מימון מלחמת העצמאות וצרכי ההתגוננות של הישוב העברי בארץ ישראל. המלווה עמד על סכום כולל של 5 מיליון לירות ישראליות ויועד לכ-ו-ל-ם: "כל יהודי ישתתף במלוה הלאומי כמלוא יכולתו". הלווה תהיה הסוכנות היהודית לארץ ישראל, והערבים להלוואה יהיו קרן הייסוד והקרן הקיימת לישראל. הודגש כי ההשתתפות אינה תשלום מס, אלא השקעה בטוחה המעוגנת בבסיס בנקאי. בנוסף לזאת, פורסם שלמלווים יוענקו יתרונות מסויימים (שלא פורטו בבקשה הראשונית). 

ב-2 במאי 1948 פרסמה מנהלת העם לציבור את בקשת המלווה. הכרזה מובאת להלן (תיק פ-4122/4, ארכיון המדינה).

החיים על-פי אסי – פרידה מהבמאי והשחקן אסי דיין (1945 – 2014)



אסי דיין, 28.9.2007, צילום ועריכה:
 חן שבו ואביעד בובליל (מתוך "ויקיפדיה")

היום הלך לעולמו אסי  דיין שהיה במאי, תסריטאי, שחקו סופר ופזמונאי ישראלי שנחשב מאז סוף שנות השישים לאחד מאנשי הקולנוע הישראלים החשובים ביותר, וכן לאחד מהשחקנים הבולטים בקולנוע ובטלוויזיה בישראל. בצעירותו התבלט כשחקן שנתפס כאחד מסמלי הישראליות, במיוחד בסרט "הוא הלך בשדות" מ-1967 ובסרט "מבצע יהונתן" מ-1977.בין הסרטים הבולטים ביותר שכתב וביים היו: "גבעת חלפון אינה עונה", "שלאגר" ו"החיים על פי אגפא" שבו נתמקד בהמשך. דיין זכה בפרסים רבים על סרטיו, ומחזיק בשיא הזכיות בפרס אופיר – שמונה פרסים (3 לתסריט, 1 לבימוי, 2 לשחקן ראשי, 1 לשחקן משנה ו-1 למפעל חיים).

 הסרט "החיים על פי אגפא" שדיין כתב וביים ב-1992 נחשב לאחד מסרטיו החשובים והמצליחים ביותר שלו ואנו מביאים כאן לזכרו כמה תעודות מתוך התיק הסרט של המועצה לבקורת סרטים ומחזות השמורים בארכיון המדינה (תיק שסימולו גל-40187/7). הסרט נועד לשקף את המציאות הישראלית של תחילת שנות התשעים, דרך ערב יחיד בפאב תל-אביבי טיפוסי בשם "בארבי", באמצעות הצגת הדמויות השונות המייצגות טיפוסים וצדדים בדמותו של הישראלי. בסרט מוצגים הקונפליקטים בחברה הישראלית, ובעיקר השסעים החברתיים, שבראשם הסכסוך הישראלי ערבי כשכל צד מוצג על צדדיו החיוביים והשליליים כאנוש, מצד אחד גס ומצד שני שברירי. סופו האלים והאפוקליפטי הוא מעין נבואה פסימית של דיין לעתידנו כאן, מלחמת אחים בחברה הישראלית. הסרט כולו מצולם בשחור-לבן מלבד סופו, ומלווה בשיריו המפורסמים של לאונרד כהן ושל הזמר דני ליטני המופיע בסרט כזמר הפאב. הסרט נהנה  מהצלחה מסחרית ניכרת של כ-250,000 צופים, זכה ב-9 פרסי "אופיר" והיה מועמד לפרס "דוב הזהב" בפסטיבל ברלין, שם זכה דיין בציון לשבח על הבימוי.

"החיים על פי אגפא" קיבל ב-1.9.1992 רשיון להצגה בבתי הקולנוע (תעודה מס' 1) המובא כאן שאליו צורף עותק של הסינופסיס (התקציר) של הסרט שכתב דיין. בתקציר כתב דיין על על הפאב שבו מתרחש הסרט ועל יושביו: "במיקרוקוסמוס זה, המכיל את כל מרכיביה של ההוויה הישראלית והמשרת כעין מראה מעוותת שבה מוקצנות תכונות האופי שלה, מואץ קצב השתלשלות מאורעות החיים ומצבים יום יומיים מקבלים בו חזות אגדית כמעט, מטפורית. וכך הופך סיפור הסרט להיות תיאורו הסוביקטיבי של המספר את החיים הישראליים.".

אופיו הנוגה והמהורהר של הסרט הבא לידי ביטוי בפסקה זו מודגש ביתר שאת בתוכניה של הסרט שנכתבה על-ידי דיין עצמו. בפתיחת הברושור כתב דיין: "הסרט חוסה, לכל אורכו, תחת כובד האימה שלי, אותה אני מנסה להשליך אליכם, כמין וידוי הנוגע בחרדה הקיומית שלי, היכן שאני מנסה להיות אוטנטי כמפלט אחרון מפני הסתמי, האקראי, וחומרי המוצא שלי מגיעים מן הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית...". פסקת הסיום של הברושור מסמלת במידה רבה את דמותו המורכבת של דיין ואת הדרך הפילוסופית שבה הסתכל על חייו: "האם חיי הם באמת 'שלי'? בידי? ואולי אני כמו 'הזר' של קאמי, יורה בכל מה שמסתיר לי את השמש בדרכה עם האור אלי? אולי המסך אינו אלא הראי שבכניסת ביתי? והחיים על פי? ".

אסי דיין ויורם גאון על הסט בסרט מבצע יהונתן,
17.12.1976, צילום: יעקב סער

"...פתאום יתחילו לשדר בארץ איזה תכניות על סכינים ואקדחים....ואז אמא שלך לא תצטרך לפחד שהטלויזיה תידרדר, כי לא יהיה לה כבר לאן...." (טדי קולק לבנו של אפרים קישון)

כך נפתח השידור הראשון בטלויזיה הישראלית.

השידור הראשון של התחנה היה שידור חי של מצעד צה"ל ביום העצמאות ה-20 למדינת ישראל, שנערך ב-2 במאי 1968 בירושלים. תדר השידור שהוקצה לתחנה היה אותו תדר שעליו שידרה הטלוויזיה החינוכית, ולכן שתי התחנות חולקות מאז את שעות השידור בערוץ.

בתאריך זה, לאחר שנים של ויכוח ציבורי בנושא, נוסדה הטלויזיה הישראלית. ולאחר שהטלויזיה החינוכית החלה בשידוריה במרס 1966.

הקמת הטלוויזיה, שתוכננה מלכתחילה לשנות ה-70, הוחשה בעקבות מלחמת ששת הימים, מתוך הנימוק כי באמצעות שידורי טלוויזיה ניתן לשפר את ההסברה הישראלית למדינות ערב ולתושבי השטחים.

בדברים שנשאה גולדה מאיר בישיבת הכנסת מה-19 במאי 1969 – מביעה גולדה את דעתה בעד הטלויזיה, באומרה: "...יש לנו אוכלוסייה ערבית. אין לנו כל ענין,אין להם כל ענין, לראות רק את מה שמראים מעבר לגבולות..." – (תעודה 1 - ארכיון המדינה, פ 825/2)

 

בפרוטוקול ישיבת הממשלה מה-26 במארס 1967 חווה דעתו השר ישראל גלילי בעניין הקמת הטלויזיה ואמר:

"...אני משוכנע שהטלויזיה אינה מכשיר תופת, ואין להתייחס אליה באורח פאטאליסטי וגם לא באורח פטישיסטי, אפשר ואפשר לראות בה עוד דרך בחינוך שלנו...יחד עם זאת...אני משוכנע, שדרושה  הקפדה על הרמה ועל התוכן, על אובייקטיביות של הצגת הדברים ועל כיבוד רגשותיהם של כל חלקי העם..."

הקמת טלויזיה כללית בארץ

במכתב ששלח ראש הממשלה, לוי אשכול אל חברי הממשלה בהמשך לסיכום הדיון בכנסת ממארס 1963, כי לא תוקם טלויזיה מעבר לתחומי ההוראה בבתי הספר בלי שהממשלה והכנסת ידונו בדבר ויחליטו בעוד מועד לפני הנעשה, הצהיר אשכול על כוונתו להביא לדיון בממשלה את שאלת הנהגת הטלויזיה מתוך טענה כי אנו מתעלמים מהנעשה בסביבתנו, מתעלמים מכוחו של מכשיר זה למטרות פנים ולמטרות חוץ כאחד. (תעודה 2 – ארכיון המדינה, א 7228/42)

במכתב שנמצא באוספי ארכיון המדינה מה-25 בדצבמר 1966 שוטח אליהו ששון, שר הדואר בפני ישראל גלילי, שר בלי תיק, את תכנית משרדו בקשר להקמת מערך משדרים להעברת תכניות הטלויזיה. בין היתר נאמר במזכר המצורף כי תכנון הטלויזיה הכללית בישראל, מבוסס על ההנחה כי יש להבטיח קליטה טובה לכלל האוכלוסיה מיד עם הפעלת רשת הטלויזיה. (תעודה 3 – ארכיון המדינה, פ 4694/5)

רוב בממשלה בעד טלויזיה כללית בהקדם

ההחלטה על הקמת הטלויזיה לא נתקבלה בממשלה בהסכמה כללית. שרי מפ"ם תבעו לדחות הדיון על ההכרעה בענין זה עד לראשית 1970, אולם בסופו של דבר, הצביעו בעד ההחלטה.

גם שר העבודה, יגאל אלון התנגד להקמת הטלויזיה וטען כי למרות שליבו אינו שלם עם החלטה זו, הוא מקווה כי היא עשויה להוסיף מקומות עבודה רבים, וזהו גורם חיובי בעידוד התעשייה. בסופו של דבר, הצביע בעד ההחלטה.

רוב חברי הממשלה ראו בטלויזיה מכשיר חינוכי—תרבותי רב-חשיבות. יחד עם זאת הושמעו דעות גם נגד הקמת הטלויזיה מטעמים עקרוניים. בין היתר נטען כי אין זה רצוי לערוך את ההכנות להקמת הטלויזיה בתקופה של מיתון, ולכן יש לדחות הקמת הטלויזיה והפעלתה עד לאחר הבחירות ב-1969. (תעודה 4 – ג 16717/5, פרוטוקול ישיבות הממשלה – 26 במארס 1967)

גם שאלת השידורים בשבת הועלתה בדיון (תעודה 5 ארכיון המדינה,  פ/825/2). השרים הדתיים תבעו להימנע מהפעלת הטלויזיה בשבתות, מי שבלט בהתנגדותו התקיפה היה שר הדתות, ד"ר ז' ורהפטיג,  אולם חברי ממשלה אחרים הסכימו בטענה כי דווקא בהפעלת הטלויזיה ישנו גורם חיובי ביותר. בין השאר, טענו, שכוחה של הטלויזיה - לרתק את הנוער.

באוספי ארכיון המדינה נמצא מכתב מכתב שכתב טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, לרפי קישון, בנו של אפרים קישון מה-13 בדצמבר 1961 בעקבות מכתב שכתב קישון לעיתון מעריב. בשנים שקדמו להקמת הטלויזיה הייתה התנגדות ציבורית מטעם המנהיגים הפוליטים בראשם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, להחלת שידורי טלויזיה במדינת ישראל. טדי קולק היה שותף להתנגדותו של בן-גוריון אך יחד עם זאת, הבין שזה כנראה תהליך בלתי נמנע וראה בה התפתחות שלא ניתן לעצור בעדה. קולק מסיים המכתב ברוח סוציאליסטית תוך דאגה כנה גם לתושבים היושבים בפריפריה וכך הוא כותב: "...מה דעתך על זה שגם ילדים בתל-ירוחם או בדימונה, שלא קל להם להגיע לגן החיות בתל-אביב או לאיצטדיון ברמת-גן, יוכלו גם הם לאמר שלום לג'ירף ארוך-הצוואר, ולו גם דרך מסך הטלויזיה?..." (תעודה6 ארכיון המדינה, (גל 11898/15)

חברי קיבוץ ניר-עם צופים בטלויזיה – 1968 / ויקישיתוף

 התכנית להקמת טלויזיה כללית בישראל הובאה להחלטתה ואישורה של הממשלה. בכך הגיע הדיון על הטלויזיה לישורת האחרונה. הממשלה ראתה בחיוב הקמתה של טלויזיה כללית במסגרת רשות השידור. התכנית עובדה על-ידי שר ההסברה ישראל גלילי.

כבנין ראשון לטלויזיה, עד להקמת בנין הקבע בעתיד בלתי נודע לפי שעה, נקבע "מרכז היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים. האלוף אלעד פלד שנתמנה כעוזרו של השר גלילי לריכוז ותיאום הכנות הטלויזיה, טען כי עם הקמת הטלויזיה, יהיה צורך בייצור מקלטי טלויזיה, ולכן בכדי שמכשיר הטלויזיה יהיה בהישג ידם של המונים ישנו צורך לארגן ולייעל את שיטות הייצור כדי להבטיח הוצאות ייצור קטנות ככל האפשר. (תעודה 7 ארכיון המדינה, פרוטוקול ישיבת הממשלה מה-19 במארס 1967 ג 16717/4)

 1968 - תחילת השידורים הסדירים

ההחלטה שהתקבלה קבעה שהשידורים יימשכו בשלב ראשון שעתיים וחצי כל ערב בשחור-לבן, חצי שעה תוקדש לשידור בערבית ואין כל כוונה להכניס בהם יסוד מסחרי.

לאחר מספר שידורים חד פעמיים החלו לשדר באוגוסט 1968 שידורי ניסיון סדירים, תחילה שלושה ערבים בשבוע, ומאוחר יותר ארבעה. בתקופה זו שודרו בכל יום שעה בערבית ושעתיים בעברית. התחנה שידרה בשחור לבן. ב-20 באוגוסט באותה שנה שודרה מהדורת מבט לחדשות הראשונה. תכנית זו משודרת בערוץ הראשון עד היום, ובמשך שנים רבות הוגשה על ידי אותו מנחה, חיים יבין. (ארכיון המדינה, גל 7009/3)

 

בשנת השידורים הראשונה פעלה הטלוויזיה הישראלית כיחידה עצמאית במסגרת של "צוות הקמה" שבראשו עמד פרופ' אליהוא כץ מהחוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית, והשתתפו בו כמה אנשי אמנות ותקשורת. שידוריה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הוגדרו כשידורי ניסיון. כץ היה למעשה המנהל הראשון של הטלוויזיה הישראלית. לאחר מכן התמזגה הטלוויזיה הישראלית עם תחנת הרדיו הממלכתית, "קול ישראל", שפעלה כבר במסגרת רשות השידור (שנוסדה כשלוש שנים לפני כן).

 1969 - שידורים בימי שבת

ב־1969 התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה להרחיב את שעות השידור היומיות ולעבור לשדר מארבעה ימי שידור לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת. עקב כך, הוגשה הצעה לאי אמון בממשלה ע"י חבר הכנסת הרב לוין בה הביע התנגדותו לשידורי טלויזיה בשבת.

במכתב המופנה ליגאל אלון מאת "הארגון הארצי למען השבת", מן ה-20 באפריל 1969, מבקשים לא להפעיל הטלויזיה בשבת בתואנה כי הפעלת הטלויזיה תגרום לביטול אוירת השבת בבתי ישראל. (תעודה 8 ארכיון המדינה, ג 8040/1)

בתשובתה בישיבת הכנסת מה-19 במאי 1969, להצעת אי האמון טענה גולדה מאיר כי 

"....בסופו של דבר, טלויזיה זהו ארגז, והוא מוציא מתוכו רק מה שמכניסים לתוכו.. באותה מידה לפחות, כפי שהוא יכול להיות מכשיר לרע וקלקול, כך באותה מידה הוא יכול להיות מכשיר תרבותי, מחנך ומביא ברכה. תלוי במי שמפעיל אותו..."

גולדה מסכמת באומרה כי אין היא רואה בכך כפייה דתית במובן זה שמישהו מוכרח לצפות בטלויזיה בשבת. ישנו סטטוס קוו בקווי היסוד של הממשלה האומרים בפירוש כי הממשלה כמו שאר הממשלות יקיימו חופש מצפון, אי-כפיה דתית, אי כפיה אנטי-דתית ושהיא תספק את צרכי הדת לאזרחים הדורשים זאת. (תעודה 9 ארכיון המדינה, פ/825/2)

 

ראש הממשלה, גולדה מאיר פותחת באופן רשמי את מרכז תקשורת הלווין בעמק האלה, 26 ביולי 1972, צלם: פריץ כהן, באדיבות אוסף לע"מ

 "חובה עלינו לחוס על האדם העובד"
 

במכתב נרגש מה-7 באוקטובר 1975, פנה יו"ר ועדת הכספים בכנסת, ישראל קרגמן לרה"מ יצחק רבין בבקשה להתערבותו להביא לביטול הארכת השידור הטלוויזיוני עד חצות. בין נימוקיו ציין קרגמן, כי אנו עם עובד, המשכים בכדי להגיע מוקדם לעבודה וכי הארכת השידורים תביא לידי כך שהציבור יהיה מרותק למקלט הטלויזיה עד אחר חצות, דבר שלא ישאיר זמן למנוחתו של האדם העובד. (תעודה 10, ארכיון המדינה ג 6726/38). להפניה נוספת ראו בבלוג של ארכיון המדינה וכן פוסט נוסף על הטלויזיה החינוכית.

ברבות השנים תפשה לעצמה הטלויזיה מקום נכבד משלה בתרבות הפנאי.
האם מנהיגינו היו אופטימיים מדי? האם לא לקחו בחשבון את הצד ההתמכרותי של הטלויזיה, האם לא צפו לאן תתפתח וכמה תכבוש מזמן הפנאי שלנו?