"בלי פשה לא היה הגשש... הוא המציא אותו, הוא יצר אותו, הוא היה הלב שלו..." – מתוך דבריו של ישראל פוליאקוב (פולי) על אברהם דשא (פשנל) – פרסום במלאת עשור למותו של פשנל (1926 – 2004)



אברהם דשא (פשנל), 1964 (שנה משוערת), באדיבות שירילי דשא

לפני עשר שנים ב-28.4.2004 נפטר המפיק אברהם דשא ז"ל (נולד ב-6.11.1926) שהיה ידוע בעיקר בכינוי "פשנל", שהפך גם לשם משפחה שני שלו בשם חברת ההפקה שהקים, כאשר בפי חבריו כונה בקיצור "פשה". פשנל נחשב לאחד המפיקים הגדולים שהיו בישראל והוא התמחה בגילוי כשרונות של שחקנים וזמרים צעירים שהפכו לאחר מכן לעמודי תווך של התרבות הישראלית. גילוי הכשרונות המפורסם ביותר של פשנל הוא של חברי שלישיית "הגשש החיוור" שאותה הקים פשנל, היה המפיק שלה לאורך כל שנות פעילותה וגם זוהה איתה במידה רבה. כמו כן היה פשנל המפיק של להקת הרוק "כוורת" משלב מוקדם של פעילותה ועד פירוקה הרשמי ב-1976. במלאת עשור למותו של פשנל אנו מפרסמים כמה מסמכים המשקפים את פועלו בתחום ההפקה של שתי להקות אלו.

ב-1963 הגה פשנל את הרעיון של הקמת להקת בידור ישראלית חדשה ומקורית והוא יישם את הרעיון יחד עם שלושה זמרים-שחקנים כמעט אלמונים (אז) יוצאי להקת "התרנגולים" (שגם אותה הפיק) שאותם קיבץ לשלישיית בידור חדשה בשם "הגשש החיוור" שהתחילה להופיע בשנת 1964. השלושה היו: גברי בנאי, שייקה לוי וישראל פוליאקוב (פולי). השלישייה פעלה במשך יותר מ-30 שנה על בימות התיאטרון והקולנוע בהצלחה רבה והפכה ל"נכס צאן ברזל" של התרבות הישראלית. בשונה ממפיקים אחרים היה פשנל מעורב מאוד בתכני המופעים והיה לו חלק משמעותי בכל מערכון ויצירה של "הגששים" ובגיבושם לשלישיה מלוכדת. הזדהותו עם "הגשש החיוור" הייתה כה גדולה, עד כי בחר לקרוא לבנו בשם "גשש".


אברהם דשא (פשנל) ושלישיית "הגשש החיוור" ופשנל , 1969, באדיבות שירילי דשא

תיעוד לפעילתו של פשנל כמפיק של "הגשש החיוור" קיים בתיקי המועצה לביקורת סרטים ומחזות הכוללים טפסי בקשה להעלאת מופעים. באחד התיקים הללו (שסימולו: ג-5236/2) נמצא טופס בקשה להעלאת "תכנית ד" של "הגשש החיוור" מ-28.4.1966 (תעודה מס' 1) מראשית ימיה של השלישיה שבה עדיין לא הייתה מוכרת כל-כך. בטופס הבקשה נכתב שהמופע יוצג על-ידי "התיאטרון העממי" והוא הוגש מטעם "זוהר – דשא" כלומר מטעם פשנל ואורי זוהר שהיה שותף בחברת ההפקות של פשנל בתקופה זו. הגדרתו של המופע כמופע "שירים בשפה העברית" משקף את המגמה הראשונית של פשנל ביחס לשלישיית "הגשש החיוור" שהוקמה על-ידו במתכונת של להקת זמר שבמוקד ההופעות שלה עמדו שירים (חלקם היתוליים) וביניהם שולבו מערכונים קצרים כקטעי אתנחתא. במשך הזמן התהפכה ההיררכיה והמערכונים הפכו לעיקר בזמן שהשירים ירדו למעמד המשני של קטעי האתנחתא.

באותו תיק שבו נמצאת הבקשה של פשנל מופיעים טיוטות של חלק מהשירים של "הגשש החיוור" שתוכננו לאותו מופע ואחד מהם המובא כאן הוא  "שיר הטלפון" (תעודה מס' 2) מאת ירון לונדון, שהפך במשך השנים לאחד השירים המוכרים והאהובים ביותר של השלישיה. שיר היתולי זה שהוא למעשה שילוב בין שיר לבין מערכון המשקף את התקשורת הטלפונית המסורבלת שהתקיימה בישראל באמצע שנות השישים, הרחוקה "שנות אור" מהעולם הסלולרי העכשווי, אך עדיין מעלה חיוך אצל ישראלים רבים. קיימים כמה הבדלים בין נוסח טיוטת השיר המופיעה לנוסח המוכר של השיר המופיע באתר "שירונט". ההבדל הבולט ביותר הוא בסיום השיר בנוסח המקורי שנעדר מהנוסח המוכר: "הכנסתי בעיטה, לטלפון בתא. ז'קלין, ז'קלין, ז'קלין, הכל באשמתה. יושב לי מעתה, לבד על המיטה. מביט על המנעול, במשטרה בתא."

באמצע שנות ה-70 כבר הייתה שלישיית "הגשש החיוור" להקה מפורסמת ופופולרית מאוד וב-27.11.1975 הגיש פשנל להנהלת הטלוויזיה הישראלית טיוטת הצעה להפקת תכנית טלוויזיה בשם "חידון הגשש החיוור" (תעודה מס' 3) הנמצאת באחד מתיקי רשות השידור המופקדים בארכיון (תיק שסימולו: גל-20917/6). בטיוטת ההצעה הכוללת תיקונים בכתב-יד (שאיננו כתב ידו של פשנל) מתוארת התכנית המוצעת במילים "האווירה הכללית הינה שובבית". האווירה השובבית באה לידי ביטוי בכמה מפרטי החידון ובראשם הגדרת הפרסים לזוכים:

"פרס ראשון – כרטיס טיסה ליוון ואנגליה, הלוך ושוב., כולל מיסים וכפוף לתנאי שהזוכה לא יכול לנסוע לבד, עליו לקחת איתו בת לוויה אשר תימסר לידיו ביחד עם הפרס – ברווזה חיה. פרס שני – שבוע ימים במלון "גני שולמית" באילת, כולל כרטיס טיסה הלוך ושוב וכפוף לתנאי שהזוכה אינו יכול לנסוע בלי בן לוויה אשר ימסר לידיו ביחד עם הפרס – עז...".

הפרסים המצחיקים ואלמנטים הומוריסטיים אחרים בתכנית משקפים את חוש ההומור שאפיין את פשנל שלא עסק רק בהיבטים הטכניים של הפקת מופעי "הגשש החיוור" אלא לקח חלק גם בעיצוב התכנים שלהם. המופע היה בעל אופי של פרודיה על חידון התנ"ך, אך יחד עם זאת היה מדובר בחידון אמיתי בהשתתפות של כמה "גששיסטים" מושבעים שזכרו בעל-פה את מערכוני השלישיה. "הגששים" עצמם השתתפו בתכנית והופיעו בכמה מערכונים ושירים כקטעי מעבר בין שלבי החידון (בין השאר הם שרו את השיר "מה הוא עושה לה" יחד עם בנות להקת "שוקולד מנטה מסטיק" שעל-פי התכנית יועדו לשבת במופע על תקן של "מזכירות" לצד השופטים).



שלישית "הגשש החיוור" בהופעה, 23.2.1978, מתוך אוסף לע"ם (הצלם: משה מילנר)

 כעבור שנים רבות, כשהוחלט להעניק את פרס ישראל לשחקני "הגשש החיוור" על "מפעל חיים" בשנת 2000, התגלה כי שמו של פשנל נעדר מרשימת הזוכים. היה זה צעד שקומם את הזוכים עצמם ורבים אחרים והמחאה של "הגששים" על החלטה זו באה לידי ביטוי בסדרה שהוצגה בטלוויזיה על חייו של פשנל שבה אמר ישראל פוליאקוב (פולי)": "בלי פשה לא היה הגשש... הוא המציא אותו, הוא יצר אותו, הוא היה הלב שלו."

הקשר שהיה לפשנל ללהקת  "כוורת" איננו מפורסם כמו הקשר שלו עם "הגשש החיוור", אך גם ביחס להתגבשותה של להקה זו והפיכתה ללהקה מרכזית בתולדות הרוק הישראלי היה לפשנל תפקיד מרכזי. בשונה משלישיית "הגשש החיוור" שהוקמה על-ידי פשנל, נוצר הקשר בינו לבין להקת "כוורת" כחודשיים אחרי תחילת פעילותה במרץ 1973 בהנהגתו של דני סנדרסון. הקשר נוצר אחרי פסטיבל הזמר שנערך ביום העצמאות תשל"ג (7.5.1973) שבו התמודדו בנפרד שניים מחברי הלהקה – גידי גוב ואפרים שמיר. בעקבות הפסטיבל יצר פשנל קשר עם גוב, ואחר כך עם הלהקה כולה‏. חברי הלהקה השמיעו לפשנל את השיר "פה קבור הכלב", והוא הודיע להם כי מבחינתו מדובר בחומר המוזיקלי הטוב ביותר ששמע מאז שעבד עם להקת "התרנגולים". הוא הסכים להחתימם על חוזה הקלטות, בתנאי שיוותרו על המבנה השאפתני של אופרת הרוק  למופע "סיפורי פוגי" שיצר סנדרסון, לטובת מופע קונבנציונלי יותר שיורכב משירים ומערכונים‏. בהשפעת המבנה של תוכניות להקת הנח"ל, שכללו שירים ומערכונים, כתבו סנדרסון וגוב מערכונים קצרים, שיצרו קשר בין השירים‏.

בדומה להפקת המופע של "הגשש החיוור" תועדה גם ההפקה של "סיפורי פוגי בטופס בקשה לאישור המופע ששלח פשנל למועצה לביקורת סרטים ומחזות ב-13.8.1973 (תעודה מס' 4) שנמצא בתיק אחר של המועצה (תיק שסימולו גל-3778/7). בשונה מהבקשה הקודמת הוגשה בקשה זו מטעם פשנל לבדו ללא שותפים ומופיעה עליה חותמת רשמית של החברה שהקים פשנל עם שמו המלא: "א. דשא (פשנל) בע"מ". במקרה של בקשה זו נמצאה בתיק גם חוות דעת של אחד מאנשי המועצה (תעודה מס' 5) שבה הוא ממליץ לאשר את המופע שאותן תאר במילים: "אוסף פזמונים ודיאלוגים קטנים (ואבסורדיים). ציר "העלילה": פוגי מספר לידידיו וקרוביו על ביקורו בחוץ-לארץ".

פשנל המשיך להיות המפיק של להקת "כוורת" עד פירוקה בספטמבר 1976 והפיק עבורה גם את האלבומים "פוגי בפיתה"ו-"צפוף באוזן". יש לציין שמסע ההופעות האחרון של להקת "כוורת" לפני הפירוק היה מסע הופעות משותף עם שלישיית "הגשש החיוור", כאשר הגורם ש"שידך" בין שתי הלהקות היה המפיק המשותף שלהן - פשנל.



חברי להקת "כוורת"  בתקופת מסע ההופעות של "סיפורי פוגי", 1973, באדיבות שירילי דשא

בנוסף לשתי הלהקות בהן עסקנו מילא פשנל תפקיד חשוב כמפיק או שותף בהקמה ובהפקה של כמה להקות בולטות אחרות שפעלו בתקופות שונות: "בצל ירוק" (1961-1957), "התרנגולים" (1963-1960), "שוקולד מנטה מסטיק" (1978-1972) ו"גזוז" (1979-1978). פשנל שימש גם כמפיק עבור זמרים ושחקנים יחידים רבים והפיק כמה מחזות זמר וסרטים. פשנל אמנם לא קיבל את פרס ישראל יחד עם "הגשש החיוור", אך בשנת 2002  קיבל פרס מפעל חיים על תרומתו לתרבות הישראלית מטעם פרס התיאטרון ובשנה שלאחר מכן הוענק לו פרס מפעל חיים על תרומתו לקולנוע מטעם פסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים.

גולדה נגד גולדמן: אביב 1970– פרשת גולדמן ומכתב השמיניסטים– "הם לא בחורים מופקרים; הם לא אנשי מצפן"

'אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים', כך כתבו לראש הממשלה גולדה מאיר ב-8 באפריל 1970 56 תלמידי תיכון מירושלים על סף גיוס לצבא, במחאה על מה שראו כהחמצת הסיכוי להידברות עם מצרים (למכתבם ראו:  תעודה 1).

'מכתב השמיניסטים', שהיה מאז לסמל של מחאה פוליטית ואף קמו לו מחקים במרוצת השנים, עורר סערה ציבורית בישראל וגרר תגובות רבות בעדו ובעיקר נגדו. זו הפעם הראשונה שתלמידי תיכון עמדו במוקד מחאה חברתית נגד מדיניות הממשלה, כשבמרכזה מה שנתפס תחילה כהבעת ספק לגבי אחת מן 'הפרות הקדושות' המשמעותיות ביותר בחברה הישראלית – השירות בצה"ל. העצומה של תלמידי התיכון נולדה על רקע החלטתה של ממשלת ישראל בסוף מרס לדחות את הצעתו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס הציוני העולמי ומתנגד חריף למדיניות ממשלת ישראל, להיפגש עם נשיא מצרים נאצר 'בהסכמת או בידיעת ממשלת ישראל'. גולדמן טען שקיבל פנייה מנאצר, באמצעות אנשי קשר צרפתים ויוגוסלבים, להיפגש עמו כדי לדון על שלום (החלטת הממשלה ראו: תעודה 17). פרשיות אלו הפכו את אביב 1970 לאבן דרך בתולדות המחאה הפוליטית בישראל.

ארכיון המדינה מציג שני פרסומים שסוקרים את שתי הפרשיות האלו, ובהם  28 תעודות מאוספיו. הפרסום הראשון דן במכתב השמיניסטים ובתגובות לו בציבור. מובאים גם מפגש של שר החינוך עם חותמי המכתב והתייחסותה של ראש הממשלה לתופעה בפורומים שונים. ראו חלק ב', 'פרשת גולדמן' 
מובאים דיוני ממשלה וועדת החוץ והביטחון של הכנסת בבקשתו של גולדמן ובספיחיה של הפרשה, התכתבות של קובעי המדיניות עם גולדמן, סקר דעת קהל והצעה נוספת של גולדמן להיפגש עם עראפאת.   

     

מכתב השמיניסטים מעורר סערה בציבור

'המכתב נשלח אל גולדה מאיר: ' לתת סיכוי לגולדמן'

ב-8 באפריל, בעוד הציבור בארץ גועש ורועש בהסכמה, ופחות מזה בהתנגדות, להחלטת הממשלה לדחות את הצעתו של נחום גולדמן לצאת לקהיר כדי לדבר עם הנשיא נאצר על שלום (ראו להן חלק ב), התפרסם בעיתון הארץ 'מכתב השמיניסטים' של תלמידי תיכון מירושלים (ראו לעיל). חותמי המכתב הביעו התנגדות לעמדת הממשלה וקראו 'לתת סיכוי לגולדמן'. במכתב קבעו התלמידים כי 'עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת משך שלוש שנים כיוון ש"אין ברירה". לאחר פרשה זו הוכח כי גם כשיש ברירה, ולו הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה'. יוזם המכתב היה שמואל שם-טוב, בנו של ויקטור שם טוב, חבר מפ"ם ושר הבריאות בממשלתה של גולדה מאיר (למכתבם ראו:  תעודה 1, ג- 7442/4).

התגובות בציבור למכתב השמיניסטים: כותבי המכתב מואשמים בתבוסתנות ובקריאה לסרבנות

'מכתב השמיניסטים' הכה גלים במדינה. בניגוד לכוונת מחבריו נתפס המכתב בעיני רבים בציבור כמבטא הלכי רוח של חולשה ותבוסתנות. אמירתם של השמיניסטים כי 'אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד' הביאה רבים להאשים אותם כמי שמאיימים לסרב לשרת בצה"ל. אל לשכתה של גולדה זרמו מאות מכתבים ובהם רבים מקבוצות של תלמידים מבתי ספר מרחבי הארץ. רובם המכריע הביעו הסתייגות מתוכן דבריהם של 'השמיניסטים' מירושלים והביעו תמיכה במדיניות הממשלה. 'מחשבות מעין אלה, למרות שהנן נחלת מעטים, מעוררות בנו חרדה עמוקה', כתבו תלמידים מבית הספר בליך ברמת גן והוסיפו: 'מגמות של מבוכה ומצב רוח תבוסתני עוברות כגל עכור העלול להגיע להידרדרות ולסחוף עמו רבים' (תעודה 2, ג-8048/3). תלמידים מבית ספר תיכון חדש בראשון לציון כתבו: 'בלב שקט ושלם אנו סומכים על פעולותיה של ממשלת ישראל, שבוודאי לא החמיצה ולא תחמיץ כל סיכוי לשלום' (תעודה 3, ג-8048/3). התגובה לא הוגבלה למרכז הארץ ומכתבים זרמו גם מן הפריפריה – מקריית גת, מקריית שמונה ועוד (תעודה 4, ג-8048/4, תעודה 5, ג-8048/4 תעודה 6, ג-8048/4). רק מיעוט מכתבים הביע תמיכה בכותבי עצומת השמיניסטים כמו עצומה נוספת באותו הנוסח שחתמו עליה תלמידים מבתי ספר בגוש דן (תעודה 7, ג-8046/6).

מכתב שהגיע ללשכת ראש הממשלה (מתיק ג 6895/02)

חותמי המכתב שולחים לגולדה מכתב הבהרה, וחלקם נסוגים ומבקשים למחוק את חתימתם- 'אני מתחרטת פשוט מתחרטת'

המסע הציבורי הנרחב שהתנהל נגד חותמי מכתב השמיניסטים, התגובות החריפות ובעיקר האשמתם כתבוסתנים, כמי שזורעים דמורליזציה ומעודדים סרבנות שירות בצה"ל, ושיוכם לגופים שנתפסו בציבור כקיצוניים ואנטי ציונים כמו תנועת 'מצפן', זעזעה את התלמידים הצעירים, והם נדחקו לפינה שכלל לא ציפו למצוא את עצמם בה. ב-4 במאי שלחו שלושה מיוזמי המכתב מכתב הבהרה אל ראש הממשלה. הם הביעו זעזוע מן הדברים שנכתבו עליהם ודחו מכול וכול את שיוכם ל'מצפן': 'כולנו מתנגדים ל"מצפן", לרעיונותיו ולגישתו העוינת למדינת ישראל', כתבו. השלושה קבעו נחרצות שבכוונתם להתגייס לצה"ל ולשרת ביחידות קרביות. אין הם נסוגים מביקורתם על הממשלה אבל יש להפריד בין מחאה לגיטימית לבין השירות בצה"ל, כתבו. הם ביקשו מראש הממשלה שתפיץ את עמדתם זו בכל אמצעי התקשורת. בתגובה כתב להם מנהל לשכת ראש הממשלה שמחה דיניץ כי אין ראש הממשלה כתובת להפצת ידיעות בעיתונות כשם שלא הפיצה את מכתבם הראשון (המכתב ותשובת דיניץ, ראו: תעודה 8, ג-6895/2).

כמה מחותמי המכתב לא הסתפקו בכך ושלחו מכתבים אישיים אל גולדה ובהם הביעו חרטה על חתימתם על המכתב הראשון וביקשו למחוק אותה. חתמתי על המכתב מבלי לקרוא אותו 'ונדפקתי' כתב תלמיד (ראו: תעודה 9 [פרטים מזהים על הכותב נמחקו],ג-6895/2). תלמידה אחרת כתבה: 'אני מתחרטת, פשוט מתחרטת, ועוד פעם מתחרטת על המעשה הנמהר שעשיתי'. היא הוסיפה שעתה נראית לה החלטת הממשלה בעניין גולדמן נכונה, וביקשה מגולדה 'שתזמיני אותי ללשכתך כך שבמו ידי אוכל למחוק את שמי החתום ולא ייוותר מקום לספק כלשהו' (תעודה 10, [פרטים מזהים על הכותבת נמחקו], ג-6895/2).

'הם לא בחורים מופקרים, הם לא אנשי מצפן' - תגובת הממשלה והעומדת בראשה למכתב השמיניסטים.

ב-5 במאי נפגש שר החינוך עם קבוצה מחותמי מכתב השמיניסטים. בתחילת הפגישה ביקש יוזם המכתב, שמואל שם-טוב, להפריך את הדימוי שהקנו להם, ובלשונו: 'מפלצות הבאות להרוס את המדינה, להרוס את צה"ל, לגרום לדמורליזציה, לגרום לפירוד בעם'. הוא הבהיר שלא הייתה במכתב קריאה לסרבנות וכי 'אנו נשרת בצה"ל, אנו נשרת במלוא כוחנו ובמלוא רצוננו'. שם-טוב ואחרים אמרו שאמנם היו טעויות בניסוח המכתב, שהביאו לפרשנות שגויה של כוונותיהם, אולם מדובר במחאה לגיטימית שאין מאחוריה כל כוונות קיצוניות הם העלו את טענותיהם כי הממשלה אינה עושה די לקידום השלום, למשל כשהיא נוקטת מדיניות התנחלות שפוגעת בסיכויים להגיע להסכמה עם הערבים. בתשובה לדבריהם סקר אלון בהרחבה את מדיניות השלום של הממשלה וקבע: 'השלום הוא בראש סדרי העדיפויות שלה'. לגבי גולדמן הבהיר שמדינות חוץ אינה זירת פעולה של אנשים פרטיים. אדם כמו גולדמן,שדעותיו קיצוניות והוא נוקט יזמות ללא תיאום עם הממשלה, אינו  יכול לשמש נציגה של ישראל בניהול המדיניות. 'לכן תאמינו לי, לא החמצנו שום שלום', אמר אלון לבני הנוער  (תעודה 11, ג-8048/3).

ב-15 במאי נערכה ישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עם ראש הממשלה גולדה מאיר. בסיום דבריה התייחסה גולדה למכתב השמיניסטים, לפרשת גולדמן ולכל 'גילויים שיש בציבור'. היא הבהירה שהיא רואה את הגילויים האלו בחומרה רבה ואת החלוקה שעושים בציבור – 'הצעירים רוצים שלום, ההורים לא'. היא הביעה זעזוע ממכתב השמיניסטים משום 'שהם לא בחורים מופקרים, הם לא אנשי מצפן, אני לא יכולה שלא להתייחס לכך ברצינות'. "כל הפנטומים שנקבל אינם שווים בעיניי אם יהיה פילוג מבפנים', הוסיפה גולדה. היא התייחסה לתופעות שליליות נוספות, לטעמה, כגון עיתונאים שכותבים סַטירה ביקורתית על הממשלה והצגת 'מלכת האמבטיה', ורמזה שהלכי רוח אלה משתלטים על אמצעי התקשורת ומביאים לסתימת פיות של מי שחושב אחרת (קטע מישיבת הוועדה, תעודה 12, ג-16707/6).

במחצית יוני נפגשה גולדה עם קבוצת בני נוער כדי לשמוע את דבריהם ולהשמיע להם את דעותיה, כשברקע עומדים 'פרשת גולדמן'  ו'מכתב השמיניסטים'. בפגישה התגלו חילוקי דעות בין בני הנוער לגבי עניין גולדמן בין אלו שחזרו על טענות ה'שמיניסטים' לבין מי שחזרו על טענות מתנגדיהם. גולדה התווכחה עם כמה מהם שטענו שהממשלה מאבדת את אמונם וכי צעדים כגון סיפוח ירושלים והתנחלות בחברון אינם תואמים את ההצהרות על רצונה של ישראל בשלום. גולדה חזרה על הטענות המוכרות שלא צעדים אלו מונעים את השגת השלום, אלא אי-השלמת הערבים עם קיומה של ישראל ושאלה: 'מדוע במשך כל השנים אין שלום בינינו ובין שכנינו, לפני כל סיפוח כפי שאתה קורא לזה, ולפני כל בניית מספר יחידות שיכון באיזה מקום' (תעודה 13, פ-825/13).

גולדה נגד גולדמן חלק ב: פרשת גולדמן – 'אין הממשלה מסמיכה אותו [את גולדמן] למלא שליחות זו מטעמה'

נחום גולדמן – נון קונפורמיסט ועושה צרות קבוע בעיני מדינאי ישראל

במחצית הראשונה של 1970 החלו להישמע בחברה הישראלית קולות הולכים וגוברים שמתחו ביקורת על מדיניותה של הממשלה- ממשלת האחדות הלאומית בראשות גולדה מאיר, שעד לאותה העת נהנתה מתמיכה רחבה במהלכיה - בעניין המשא ומתן המדיני עם מדינות ערב. הניצנים של חוסר הנחת בציבור נולדו בעקבות הקיפאון המדיני שהשתרר לאחר כישלונן למעשה של כל היזמות המדיניות ועקב מלחמת ההתשה שהתנהלה לאורך תעלת סואץ וגבתה קרבנות רבים. ביטוי כזה היה למשל ההצגה 'מלכת אמבטיה', פרי עטו של המחזאי הסטיריקן חנוך לוין, שעלה על במת התאטרון הקאמרי במאי 1970. ההצגה כללה ביקורת סטירית חריפה על מדיניותה של ישראל ועל הלכי הרוח בציבור לאחר מלחמת ששת הימים. לוין לא היסס לשחוט כמה 'פרות קדושות' ובהן עניין השכול ועורר תגובות חריפות בציבור (לפרסום של ארכיון המדינה על ההצגה מלכת האמבטיה)

אחד מראשי המבקרים של מדיניות ממשלת ישראל היה נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי ובעברו נשיא ההסתדרות הציונית. גולדמן נחשב לנונקונפורמיסט וחָלק כל השנים על מדיניותן של ממשלות ישראל בנושאים שונים כגון מדינות העלייה לישראל, קשרים עם מדינות העולם, היחס לגרמניה ועוד. הוא התנגח לא פעם עם מנהיגי ישראל, ובכלל זה עם גולדה מאיר כששימשה בתפקיד שרת החוץ (1966-1956). עם זאת שררו בין השניים יחסים של הערכה הדדית מאז שפעלו יחד בהנהלת הסוכנות היהודית בשנות הארבעים. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים נהג גולדמן להיפגש על דעת עצמו עם מנהיגים מובילים בעולם כגון היועץ לביטחון לאומי האמריקני הנרי קיסינג'ר ושגריר ברית המועצות בוושינגטון אנטולי דוברינין, וניסה לקדם את רעיונותיו שלו בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי—ערבי. רעיונותיו כללו פשרות מרחיקות לכת עם הערבים ועמדו בניגוד לעמדותיה של ממשלת ישראל. פעולותיו העצמאיות של גולדמן עוררו ביקורת וכעס רב אצל מנהיגי ישראל. למשל עם כניסתה לתפקיד ראש הממשלה במרס 1969 שלחה גולדה מברק אל גולדמן ובו ביקשה ממנו 'בכל הרוח החברית' להימנע מפגישות עם מנהיגי ארצות הברית וברית המועצות בעניינים מדיניים (תעודה 14, א-7054/9). גולדמן לא שעה לבקשותיהם של גולדה ושל אחרים והמשיך בדרכו.

רה"מ גולדה מאיר ונשיא הקונגרס היהודי העולמי ד"ר נחום גולדמן בישיבה של הקונגרס, ינואר 1970 (אוסף התצלומים הלאומי)

רה"מ גולדה מאיר ונשיא הקונגרס היהודי העולמי ד"ר נחום גולדמן בישיבה של הקונגרס, ינואר 1970 (אוסף התצלומים הלאומי)

פנייתו של גולדמן: 'נאצר הציע לי להיפגש עמו אך רק באישור או בידיעת ממשלת ישראל'

בתחילת 1970 ניהל גולדמן מגעים עם אישים שונים כגון העיתונאי הצרפתי אריק רולו והקומוניסט הצרפתי רוז'ה גארודי (ראו דיווח של שגריר ישראל בפריז על פגישותיו של גולדמן, תעודה 15, א-7054/19). גולדמן הודיע לגולדה מאיר באמצע מרס 1970 כי עליו לדון עמה על פרטי פגישותיו האחרונות והגיע לארץ כמה ימים אחר כך. הוא נועד עם שר הביטחון משה דיין ואחר כך עם ראש הממשלה. הוא מסר להם כי נפגש עם נציג מצרי ועם שר החוץ היוגוסלבי וכי קיבל באמצעותם הזמנה מנשיא מצרים נאצר להיפגש עמו בקהיר כדי לשאת ולתת על שלום בין ישראל לערבים. ישנה אי בהירות לגבי התנאים שהציג נאצר לפגישה, אולם בסופו של דבר הוצג לממשלה כי לנאצר היו שני תנאים לפגישה עם גולדמן: האחד - נסיעת גולדמן תהיה פומבית, והשני - והיא תיעשה באישור ממשלת ישראל או לפחות בידיעתה. בימים הבאים שטח גולדמן את הצעתו גם בפני מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג, שר החוץ אבא אבן, ושרים נוספים ורמז כי לדעתו יש למנותו לשגריר מיוחד לצורך השליחות הזו. לאחר פגישתו עם גולדמן העלה אבן על הכתב את הרהוריו בעניין ושלחם במכתב לגולדה מאיר. הוא העריך שאת היזמה הגו גולדמן וחוגי שמאל בין-לאומיים ממתנגדי ישראל. 'הללו מתרשמים כי יש כאן מנהיג יהודי המוכן להחליש את העמדות הרשמיות של ישראל', טען שר החוץ. הוא הביע התנגדות נחרצת לאשר נסיעה כזו אולם סבר שסירוב מוחלט יגרום נזק הסברתי קשה לישראל. לפיכך הציע אבן לאפשר לגולדמן לנסוע כאדם פרטי ללא כל סמכות לדבר בשם הממשלה ולדחות כל דרישה שייסע כנציג רשמי (מכתבו של אבן תעודה 16, א 7054/19).

החלטת ממשלת ישראל לדחות את פנייתו של גולדמן– נאצר לא יכול להכתיב לממשלת ישראל מי יהיו נציגיה

ב-29 במרס התכנסה הממשלה לישיבה שהוגדרה ועדת שרים לענייני ביטחון כדי למנוע הדלפות של תוכנה. לכן אין פרוטוקול הישיבה מתפרסם כאן למעט ההחלטה. בישיבה מסרה גולדה את עיקרי הדברים שאמר לה גולדמן והציגה את נושא הדיון: אם מוכנה ממשלת ישראל שגולדמן ייסע לקהיר באישורה או בידיעתה. היו בדיון מי שטענו שנאצר מנסה לשטות בישראל בעזרתו של גולדמן ולהציג אותה כסרבנית מדינית, ולכן בחר אדם בעל דעות קיצוניות שברור שממשלת ישראל לא תסכים שהוא ייצג אותה. ראש הממשלה ורוב שרי הממשלה התנגדו לצייד את גולדמן באישור רשמי לנסיעתו. גולדה ושרים אחרים לא התנגדו שגולדמן ייסע כאדם פרטי לקהיר (גולדמן החזיק גם באזרחות שוויצרית), אך התנגדו בתוקף לרעיון שנאצר יקבע מי ייצג את ישראל במגעיה עם מצרים. בהחלטתה הביעה הממשלה נכונות להיענות ל'כל גילוי של נכונות מצד נשיא מצרים לפגישה לבירור בעיות חיוניות לשתי מדינותינו, כאשר כל צד קובע את נציגיו', אך דחתה מכול וכול את הרעיון שגולדמן ישמש נציג רשמי מטעמה (החלטת הממשלה, תעודה 17, א 7054/19).

ב-1 באפריל מסרה ראש הממשלה לגולדמן את החלטת הממשלה וביקשה ממנו שיודיע ביזמתו שהוא לא נוסע. גולדמן דחה את בקשתה. באותם הימים החלו להתפרסם בעיתון 'הארץ' סדרת מאמרים פרי עטו של גולדמן, שעד אז נמנע מלפרסם את עמדותיו ברבים.  הוא שטח בהם את תפיסתו המדינית (למעשה זו הייתה חזרה בעברית על מאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי Foreign Affairs). במשרד ראש הממשלה הוכן תקציר של הרעיונות העיקריים שהעלה גולדמן במאמריו שנשא את הכותרת 'תכנית הסדר שכולה מגרעות' (ראו: תעודה 18, ג 7442/04 ).

ב-5 באפריל דנה הממשלה שוב בפנייתו של גולדמן. גולדה מסרה שהעניין דלף וכי אמצעי תקשורת מסוימים רוצים לפרסם אותו. הוא מוצג כך ש'גולדה התנגדה ואילו דיין תמך'. בישיבה הכחיש זאת שר הביטחון נמרצות וטען שהביע הסכמה בשיחה עם גולדמן שייסע כאדם פרטי אך בשום אופן לא כנציג הממשלה. אמנם נושא הישיבה היה האם להתיר את פרסום הדברים, אולם למעשה דנו שוב בבקשתו של גולדמן והדברים שנאמרו בדיון היו במידה רבה חזרה על הדברים שנאמרו בישיבה הקודמת. חברי הממשלה חשו הפעם כי גולדמן מנסה 'לחנך' אותם באמצעות מאמריו ולהשפיע עליהם לקבל את תכניתו. שרים אחדים  הטילו ספק באמתותו של כל העניין ותהו אם גולדמן אכן הוזמן להיפגש עם נאצר או שהוטעה על ידי המתווכים. הממשלה החליטה שוב כי אין היא מעוניינת בגולדמן כשליח ואין היא מוכנה שנאצר יכתיב לישראל מי יהיה נציגה לשיחות על שלום (הדיון בממשלה תעודה 19, א-54/5). באותו הלילה פרסמה הממשלה הודעה קצרה ובה החלטתה בעניינו של גולדמן.

דחיית בקשתו של גולדמן מעוררת סערה ציבורית

למחרת, משנודע על החלטת הממשלה פרצה סערה ציבורית. העיתונות פרסמה בהרחבה ידיעות שממשלת ישראל דחתה הצעה של נחום גולדמן לצאת למצרים ולהיפגש עם נאצר כדי לדבר עמו על שלום. הידיעות כללו ביקורת לצד הסכמה על ההחלטה, וגם הועלו שאלות: 'האם ישנה בכלל בידי גולדמן הזמנה כזאת – לבוא לקהיר כשליח מטעם ממשלת ישראל?', כפי שתהה מאמר המערכת של העיתון 'מעריב'. פרסום הידיעה עורר חילופי האשמות בין גולדה, שטענה שגולדמן מוסר מידע מסולף ומנפח את הסיפור שאינו אלא ביצה שלא נולדה, לבין גולדמן שערך מפגשים ברחבי הארץ ובהם האשים את גולדה בטרפוד היזמה. גם המערכת הפוליטית סערה, ואף בתוך סיעת המערך היו מי שביקרו את החלטת הממשלה בטענה שצריך למצות כל סיכוי להתקדם לשלום. מברקים מאנשי אקדמיה נשלחו ללשכתה של גולדה מאיר ובהם גינוי להחלטת הממשלה. "האם על זאת ועל מכשלת חברון בנויה תדמיתה של הממשלה המחפשת דרכים לקידום השלום"? תהה פרופסור מיכאל ברונו. "להזמינו לשיחה" כתבה גולדה על גבי המברק (ראו צרור מברקים מאנשי אקדמיה, תעודה 20 , ג 6895/02 )

ביום פרסום הידיעות נערך סקר דעת קהל שבחן את עמדות הציבור לגבי המהלכים המדיניים וסיכויי השלום בכלל, ולגבי החלטת הממשלה בעניינו של גולדמן בפרט. בסקר התברר שעמדת הממשלה בעניין גולדמן זוכה בתמיכת רוב הציבור, אולם לא רוב מכריע, וכמעט ארבעים אחוזים סברו שהחלטתה הייתה בלתי נכונה. כשמונים אחוזים סברו שעל הממשלה להיענות לכל יזמת שלום של מדינה ערבית. ככלל סבר הציבור הישראלי שהממשלה מנהלת מדיניות נכונה וכי עיקר האשמה על אי-ההתקדמות לקראת שלום מוטלת על מדינות ערב (לסקר של המכון למחקר חברתי שימושי והמכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית ראו: תעודה 21, ג 8045/12)

בעקבות הסערה שפרצה אימצו דוברי הממשלה את הקו שישראל עושה כל מאמץ להגיע לשלום והערבים הם האשמים באי-ההתקדמות המדינית. לגבי גולדמן טענו שכלל לא בטוח שגולדמן אכן הוזמן אל נאצר. שר החוץ אבן נפגש עם חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ב-7 באפריל כדי להסביר את החלטת הממשלה ב'פרשת גולדמן'. אבן סקר לפני חברי הוועדה את המאמצים שעשתה ועושה ישראל כדי להגיע להידברות חשאית עם מצרים ועם מדינות ערביות אחרות, וטען שהוא אישית העביר לנאצר פעמים רבות באמצעות אישי קשר שונים את המסר: 'הבה נקשור מגע ברמה כלשהי – גבוהה, נמוכה, ממוצעת; בכל מקום', אך הצעותיו נדחו. בלשון עוקצנית מעט טען שכנראה אין ולא הייתה כל הזמנה מנאצר לגולדמן ו'למעשה, איני יודע אם הוא [נאצר] יודע על קיומו של גולדמן או לא'. הוא טען שהאנשים שיזמו כביכול את המהלך בחרו בגולדמן בגלל עמדותיו העומדות בניגוד קוטבי למדיניותה של ישראל 'ולקרוא לזה הזמנה מנאצר – אני יכול באותה מידה להגיד שהוזמנתי אל הו צ'י מין....'. אין זו הפעם הראשונה שגולדמן בא לממשלה בהצעות מעין אלו שמתבררות אחר כך כעורבא פרח, אמר אבן (ישיבה הוועדה, תעודה 22, ג 16707-06). דוברי הממשלה ושריה המשיכו ותקפו את גולדמן על התנהלותו. בתגובה שלח גולדמן מכתב אל שר החינוך יגאל אלון ובו ביקש להפריך את טענותיו של אלון כי נהג שלא כשורה כשפנה קודם אל גורמי תיווך זרים לפני שפנה אל ממשלת ישראל (תעודה 23, ג-8045/13). 

ספיחי פרשת גולדמן: הפגנות מחאה גולשות לאלימות ונגרם נזק למדיניות החוץ הישראלית

פרשת גולדמן והמחאה הציבורית שבאה בעקבותיה הטביעו את חותמן בחברה הישראלית וגרמו נזקים למדיניות החוץ הישראלית. במברק ששלח שגריר ישראל בוושינגטון יצחק רבין לשר החוץ באמצע אפריל הוא כתב: 'אנו פועלים לנטרול הנזק ההסברתי שנגרם לישראל על ידי פרשת גולדמן האחרונה'. רבין הציע לנקוט צעדים מעשיים נגד גולדמן כגון שלילת דרכונו הדיפלומט הישראלי והתנערות מלאה ממנו (מברק רבין, ראו: תעודה 24, א-7054/19). את הנזקים שהסב גולדמן למערכת ההסברה הישראלית סקר שר החוץ אבן בהרחבה בישיבת הממשלה ב-12 באפריל. הוא טען שגולדמן מסתובב בעולם ומעלה טענות 'שממשלת ישראל מחבלת בשלום ושהפתרון הוא נסיגה טוטלית והסתפקות במשהו שאיננו שלום'. הוא מסר על תנאים שונים לחלוטין שמסר שליט יוגוסלביה טיטו לגבי פגישה של גולדמן עם נאצר (קטע מישיבת הממשלה, ראו: תעודה 25, עמ' 7-13)

גם בבית פנימה נמשכו הוויכוחים, חילופי האשמות וההתנצחויות סביב פרשת גולדמן עוד חודשים מספר. למשל במכתב ששלחה גולדה מאיר למערכת 'הארץ' בספטמבר היא בקשה לסתור טענות של גולדמן במכתב לעיתון, שבו טען שראש הממשלה סילפה את התנאים שהציב נאצר כדי להיפגש עמו (תעודה 26, א-7054/19). אולם עוד קודם הייתה פרשת גולדמן זרז להפגנות מגורמי שמאל וימין שגלשו לא פעם לביטויים אלימים. ב-29 באפריל גררה הרצאה של גולדמן באוניברסיטה העברית בירושלים מהומות בין מתנגדים פוליטיים, ודבריו שוסעו בקריאות כגון 'שקרן' ו'בוגד' עד שנאלץ להפסיק את הרצאתו ולעזוב. מן העבר השני קיימו קבוצות מתנגדות למדיניות הישראלית - בלטו בהן העיתונאים אורי אבנרי, דן בן-אמוץ ועמוס קינן, אנשי אקדמיה וחוגי שמאל- הפגנות נגד החלטת הממשלה במקומות שונים בארץ. ב-9 באפריל אף גלשה הפגנה של כמה מאות מול משרד ראש הממשלה לאלימות כשהמפגינים ניסו לחסום את התנועה. בהפגנה אחרת כמה הימים לאחר מכן דילגו מפגינים מעל הגדר של מעון ראש הממשלה וחדרו לחצר בשעה שגולדה נכחה במקום. בישיבת הממשלה דיווח שר המשטרה על ההפגנות וטען שדן בן-אמוץ אמר לו בשיחה טלפונית" 'הגענו למסקנה שמוכרחות להיות התנגשויות אלימה עם המשטרה.... רק בצורה כזאת נוכל לעורר את דעת הקהל'. הלל הביע חשש מפני התדרדרות בהפגנות הצפויות לבוא. בדיון שהתפתח סירבה ראש הממשלה להתרגש מן ההפגנות אף שראתה את המפגינים חצי מטר מדלת ביתה. היא גם התנגדה לנקיטת צעדים שימנעו הפגנות מול בתים פרטיים והביעה הסתייגות מהצעתו של שמעון פרס לעודד הפגנות נגד של תנועות הנוער (קטע מישיבת הממשלה, ראו: תעודה 25, עמ' 78-55),

גולדמן מגיש לגולדה הצעה נוספת – והפעם פגישה שלו עם יאסר עראפאת.

כששככה מעט 'פרשת גולדמן', המשיך נשיא הקונגרס היהודי העולמי בפעילותו העצמאית כימים ימימה. ב-30 ביוני שלח לגולדה מכתב מפורט על פעילותו ופגישותיו עם אישים אמריקנים כגון סיסקו וקיסינג'ר, עם השגריר הסובייטי בוושינגטון דוברינין ועם מנהיג יוגוסלביה המרשל טיטו. בסוף המכתב סיפר על ביקור שערך במרוקו ועל פגישתו עם המלך חסן השני שהזמין אותו לארצו. לטענתו חסן אמר לו שמנהיג אש"ף  יאסר עראפאת מגלה לאחרונה נטיות מתונות ואולי אפילו שואף להגיע להסכם עם ישראל. המלך חסן הציע לגולדמן להיפגש בסודיות עם עראפאת באלג'יר. גולדמן השיב לו שלא יוכל לעשות זאת ללא שישמע קודם את עמדת ממשלת או ראש ממשלת ישראל. גולדמן ביקש מגולדה שתמסור לו את עמדתה בעניין וביקש שהפעם העניין לא ידון בממשלה (מכתבו של גולדמן, ראו: תעודה 27, א-7054/19). רק כעשרים יום לאחר מכן השיבה לו גולדה. היא הביעה פליאה על כך שהוא שוב מגיש לה 'הצעה שאקבל הכרעה בעצמי מבלי להביא הדבר בפני הממשלה' (מכתבה של גולדה ראו: תעודה 28, א-7054/19)  

מ"קצבה לנזקקים", ל"רווחת כל תושביה" - ביטוח בזכות ולא סעד בחסד

שישים שנה להקמת "המוסד לביטוח לאומי"
  הצעדים הראשונים לחקיקת חוק הביטוח הלאומי על רקע מחלוקות כספיות ואידיאולוגיות

המוסד לביטוח לאומי - ירושלים

היום לפני  שישים שנה, ב-1 באפריל 1954, נחנך בישראל "המוסד לביטוח לאומי" - המוסד האחראי על מימוש הזכויות הסוציאליות הבסיסיות של כלל אזרחי ישראל ומי שעיצב למעשה את תדמיתה של המדינה כמדינת רווחה (לפחות בעשורים הראשונים לקיומה).

המוסד לביטוח לאומי הוקם במטרה ממוקדת לשם יישום "חוק הביטוח הלאומי" שהתקבל בכנסת ב-18 בנובמבר 1953. (חוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953) 

הצורך בהקמת מערכת ממלכתית של ביטוח סוציאלי התעורר עוד בראשית ימיה של המדינה. הממשלה הראשונה אף קבעה בקווי הייסוד שלה כי "המדינה...תקים בשלבים פרוגרסיוויים מערכת מוסדות לביטוח סוצאלי ועזרה הדדית בפני חוסר עבודה, תאונה, זקנה, יתמות, נכות ואלמנות", אולם במציאות של מצוקה בימיה הראשונים של מדינת ישראל, ועל סף פשיטת רגל כלכלית, נתקלה הגשמת המשימות הללו בקשיים רבים.
חוק הביטוח הלאומי, כפי שהוגש בסופו של תהליך ארוך לאישור הכנסת, הוא פרי עבודתה המאומצת והממושכת של מי שכיהנה באותה תקופה כשרת העבודה והביטוח העממי, ולימים כראש ממשלת ישראל – גולדה מאירסון (מאיר)

נושא הביטחון הסוציאלי, העזרה ההדדית והבטחת קיום בכבוד לכל, גם בתקופות משבר, היה בראש מעייניה של מאירסון עוד בתקופת היישוב עת כיהנה בתפקידים שונים בהסתדרות העובדים ובמועצת פועלי תל אביב. (ארכיון המדינה שוקד בימים אלה על עריכת ספר הנצחה לגולדה מאיר שיצא לאור במסגרת סדרת ההנצחה לנשיאי ישראל ולראשי ממשלותיה)

כבר בשנת 1931 הוקם שירות הסעד במסגרת המחלקה לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי ולשכות הסעד שהוקמו במסגרתו הגישו טיפול סוציאלי וסיוע כלכלי למשפחות במצוקה. את עיקר התשתית בתחום זה הניחו מוסדות תנועת הפועלים הציונית ובראש וראשונה הסתדרות העובדים הכללית שהקימו מוסדות עזרה ותמיכה הדדית כגון קופות חולים, לשכות עבודה, "קרן חוסר עבודה", "קרן נכות", "משען" וכן הסכמי עבודה פרטניים שנחתמו בין גופים שונים לבין ההסתדרות. כל אלו הציעו סעד ותמיכה, אך סיפקו עזרה שמותנית בצרכי השעה ובעיקר ביכולת הכספית, לא נבעו ממערכת ממשלתית סמכותית, לא היו מעוגנים בחוק מחייב כלשהו, ומכך היו רחוקים מלהציע ביטחון סוציאלי מלא. החוק המנדטורי היחיד שהבטיח מידה מסוימת של ביטחון סוציאלי היה החוק הנוגע לנפגעי תאונות עבודה.

גלי העלייה הגדולים שפקדו את מדינת ישראל הנולדת, הגדילו עד מאוד את שיעור האוכלוסייה הנזקקת לשירותי סעד ויצרו ממדי אבטלה עצומים, בעיות בתחום הזקנה, אלמנות, נכות, בריאות וכן עלייה מדאיגה בשיעור מחלות מדבקות ותמותת תינוקות. בנוסף שרר מחסור חמור במיטות לאשפוז בבתי החולים. התשתיות הבסיסיות של משרד הסעד לא הספיקו כדי לתת מענה לצרכים הדחופים ומשרדי הממשלה השונים התגייסו, כל משרד לפי הבנתו, להתמודד עם המצב. כמה גורמים וולונטריים, ובעיקר ארגון הג'וינט, המשיכו להעניק סיוע בעיקר לקשישים ונזקקים, אך בהיקפים שלא התאימו לצרכי השעה ופעילותו של הג'וינט אף עוררה חילוקי דעות בממשלה עקב אופיו הלא ציוני של הארגון. הצורך במערכת ממשלתית מרכזית שתיתן מענה לכלל הבעיות הסוציאליות לסוגיהן בדמות ביטוח סוציאלי עממי – נעשה דחוף במיוחד.

בחודשים שקדמו להקמת המדינה, התגבש ב"מכון לחקר סוציאלי" שליד ההסתדרות הכללית, צוות חשיבה בראשותו של יצחק קנייבסקי (קנב), שהכין תכנית לביטוח סוציאלי במדינת ישראל. התכנית המליצה על הקמה הדרגתית, שתמשך לאורך שנים, של מערכת ביטוח סוציאלי מקיפה שתכלול בשלב הראשון שירותי בריאות שיבטיחו עזרה רפואית ואשפוז לכלל האוכלוסייה, וכן ביטוח סוציאלי חובה לכל העובדים בשכר -  ביטוח בפני אבטלה, מחלה תאונות עבודה, נכות, זקנה, אלמנות ויתמות וביטוח אימהות. הצגת התכנית עוררה ביקורת וחששות בחוגי ההסתדרות הכללית, ובעיקר בשורות מפ"ם, פן תגרום הנהגת ביטוח עממי ממלכתי להחלשתה של ההסתדרות מתוך פגיעה במוסדות הסיוע שלה, ובראש וראשונה - קופת החולים.

עבודת תשתית זו הקלה על אליעזר קפלן, שר האוצר בממשלה הזמנית, שנושא הביטוח הסוציאלי היה נתון ברשותו, למנות את יצחק קנב לעמוד בראש ועדה בין משרדית שתחקור ותכין תכנית לביטוח סוציאלי במדינת ישראל, כולל שיטות מימון ושלבי ביצוע. (תעודה מס' 1, ג-5541/6)

הוועדה ניגשה לעבודתה כשלצידה נתוני פתיחה בחלקם טובים, כגון תשתית מוסדות הסעד והעזרה ההדדית הקיימים, ובחלקם בעייתיים כגון העדר חוקים ממשלתיים מחייבים לביטוח סוציאלי של חובה, והיותם של שירותים סוציאליים חיוניים כמו אשפוז, דאגה לזקנים אלמנות ויתומים ועוד, נחלתם של מוסדות וולונטריים חסרי סמכות אכיפה.

ההסתמכות על התשתיות הוולונטריות שהקימה ההסתדרות בתקופת היישוב וכן הקמת האגף לביטוח עממי במשרד העבודה שריכז את הפעולות בנושא, החישו את עבודת ההכנה של הביטוח העממי בדיוני ועדת קנב.

מעבר לדיונים העקרוניים בוועדה באשר לסוגי הביטוח העממי שיכללו בחוק המוצע,  הייתה הוועדה נתונה ללחצים מצד גורמים שונים שחשו מאוימים וניסו להשפיע על אופי החלטותיה כגון: ההסתדרות הכללית שחששה מכרסום בכוחה, מפלגות הימין שתבעו תכנית שתבוצע על ידי המדינה ולא תהפוך למכשיר סקטוריאלי של ההסתדרות, רשויות מקומיות ועוד.

גולדה מאירסון דחתה בתקיפות את הניסיונות שעשו גורמים שונים להשפיע על דיוני הוועדה ועל החלטותיה. באוגוסט 1949 שלחה מכתב תקיף אל ראש הממשלה ובו שללה לחלוטין  את תביעתה של ההסתדרות הרפואית לשתף נציג מטעמה בדיוני הוועדה וביקשה לשמור מכול משמר על האופי הממלכתי של הוועדה, ושל הביטוח הסוציאלי שיתגבש מפרי עבודתה. (תעודה מס' 2, ג-5541/6)

המצוקה הקשה, בעיקר בתחום הבריאות של העולים, מצבם הסניטרי, מצוקת האשפוז והחשש מפרוץ מגפות, העלתה בקרב חברי הוועדה חשש כי דיוני הוועדה הארוכים ותהליכי החקיקה הארוכים שצפויים לאחר מכן, עלולים להיות הרי אסון ויש  לשקול פעולה מידית, גם שלא באמצעות חוק לביטוח סוציאלי.

התכנית לביטוח סוציאלי, שהצריכה עלות כספית עצומה, עוררה התנגדות מצד האחראים על אוצר המדינה. אמנם בעולם הרחב היה העיקרון של מימון הביטוח סוציאלי מבוסס על תשלומים של העובדים, המעסיקים והממשלה כגוף מאזן, ושלושת הגורמים האלו אמורים לתת כיסוי פיננסי להוצאות של הביטוח; אולם במציאות של עלייה גדולה היה ברור שמשמעות החלת הביטוח העממי היא הפרשת סכומים גדולים מקופת המדינה המרוששת ממילא כדי להעניק סעד סוציאלי לאוכלוסייה גדולה של נזקקים שכלל לא הספיקה להפריש סכומים לביטוח העממי. לגולדה מאירסון ולראשי משרדה היה ברור אפוא שהכנת תכנית של ביטוח סוציאלי לכל איננה יכולה להיעשות במלואה בעתיד הקרוב, אך כוונתם הייתה לנסות ולהתחיל בהחלת חלק מהמרכיבים של הביטוח הסוציאלי ובראשם את הבטחת שירותי האשפוז בתוך פרק זמן לא רב.

בישיבת הממשלה ב-1 בנובמבר 1949 הביע שר האוצר אליעזר קפלן התנגדות עזה לעצם רעיון הנהגת הביטוח העממי מטעמים של סדר עדיפויות והיעדר תקציב לביצועו בקופת המדינה הקטנה.  "מפני זה אני חושב שנוכל לעשות יותר בשטח הפיתוח מאשר בשטח הביטוח". (תעודה מס' 3, תרשומת ישיבות הממשלה)

אולם למרות התנגדותו של קפלן, יצאה יזמת הנהגת ביטוח סוציאלי בישראל לדרכה ובשלב זה עברו הדיונים הרבים שהתנהלו בממשלה ולאחר מכן גם בכנסת לעסוק בהיקפו של הביטוח הסוציאלי, בסוגי הביטוח שיכללו בו, בתקציב שיעמוד לרשותו, בשיטות המימון שלו ובשיטת הביצוע. שר האוצר (בישיבת ממשלה מיום 9 בפברואר 1950), התנגד בחריפות גם לדרישתה של שרת העבודה להקצאת 5.7 מיליון ל"י לתקציב משרדה ובכלל זה למימון הביטוח הסוציאלי וראה בדרישה זו חוסר אחראיות של ממש: "השאלה אינה רק בזאת מה צודק מבחינה פרטית, אלא מה צודק מנקודת מבט של קיום המדינה. אם דבר זה לא ישמש קו קובע – אבודים אנו". (תעודה מס' 4, תרשומת ישיבות הממשלה)

בעוד הדיונים בממשלה בשאלה זו נמשכים, הגישה ועדת קנב לשרת העבודה בשלהי ינואר 1950 את הדו"ח המלא של דיוניה ובו מסקנותיה והצעותיה. הדוח המפורט, שהוצג וקיבל את ברכתם של מומחי ארגון העבודה הבינלאומי, השתרע על פני כ-320 עמודים והציג תכנית נרחבת בשלושה שלבים שנועדה לתת מענה לכל הצרכים הסוציאליים של האוכלוסייה בישראל. הוועדה לא המליצה באופן חד משמעי על זהות הגוף שיהיה אחראי על ביצוע החוק והציעה לממשלה לבחור בין המדינה בלבד, אגודות של מבוטחים, מוסד אחיד של המבוטחים ללא השתתפות המדינה ומוסד אחיד ומשותף של המבוטחים והמדינה גם יחד. (תעודה מס' 5, ג-5541/6)

בפברואר העבירה שרת העבודה, גולדה מאירסון, את הדוח למזכיר הממשלה ובקשה לדון בו בקרוב בממשלה כדי שהאגף לביטוח עממי והלשכה המשפטית במשרדה, יכינו את הצעת החוק. הדיונים בממשלה התעכבו עוד ועוד והצעת חוק הביטוח הלאומי הונחה לקריאה ראשונה בכנסת רק שנתיים לאחר מכן.

ראויה לציון תגובתו של שר החוץ, משה שרת, נאמן השפה העברית וקנאי לה, להודעתה זו של מאירסון: "גם שרת העבודה, גם יו"ר הוועדה וגם החוק עצמו נקראים בשמות זרים ויש לעַבְרת אותם" (תעודה מס' 6, ג-5541/6)

גם קנייבסקי עצמו (שבינתיים עברת את שמו ל-קנב)  מוטרד מענייני לשון, ופונה בשלבי הדיונים בחוק בוועדת העבודה בכנסת, אל שרת העבודה וקובל על השימוש במונח "קצבה" המנוגד לדעתו לרוח החוק הבא למסד את הדאגה לביטחונו הסוציאלי של האדם מתוך זכות הניתנת לו מכוח חוק ממלכתי – דבר המנוגד למתן צדקה או מתת של חסד על בסיס וולונטרי, כפי שמשתמע מהמונח "קצבה". קנב מגייס לעזרתו את הבלשן י. פרץ התומך בעמדה זו ומעדיף לחזור ולהשתמש במילה "פנסיה", למרות מקורה הלועזי. (תעודה מס' 7 ותעודה מס' 7א, גל-396/9)

נושא ביטוח הבריאות עורר חילוקי דעות קשים במיוחד. ארגון הרופאים חשש מאוד ממה שראה כמגמה של השתלטות קופת חולים של ההסתדרות על מערך שירותי הרפואה (מה גם שיו"ר הוועדה, יצחק קנב, היה ממייסדי קופת חולים ומתומכיה הנאמנים) ומכאן, אבטלה גדולה שתצמח בקרב הרופאים הפרטיים. ארגון הרופאים דרש כי ביטוח הבריאות יהיה ביטוח ממשלתי מטעם המדינה וזו תנהל אותו ישירות.

הוועדה המליצה להנהיג בשלב הראשון תכנית ביטוח בריאות שתוגבל לעובדים השכירים בלבד, בעוד האוכלוסייה המשתייכת למעמד הבינוני והגבוה, תמשיך לקבל עזרה רפואית על ידי רופאים פרטיים. כדי להפקיד את ניהול המערכת בידי מוסד אחד, המליצה הוועדה כי כל קופות החולים הקיימות, כולל הקופה הגדולה והדומיננטית מכולן – קופת חולים של ההסתדרות, יצורפו למוסד אחד שיופעל על בסיס של קופת חולים הכללית ויספק עזרה רפואית לאוכלוסיית העובדים המבוטחת.

הצעה זו עוררה עליה ביקורות רבות גם מצד מפלגות הימין ומגזרים אחרים שאינם מקורבים להסתדרות. ד"ר שרשבסקי מבית החולים "ביקור חולים", פונה במכתב מודאג אל שר הבריאות משה חיים שפירא ותוהה מי ידאג "ליהודים 'שלנו?" מי ידאג למעמד "הבורגני הקטן": לבעל המכולת, לסנדלר, לתופרת, לרבנים, לסטודנטים "מי ידאג לבריאות כל אשר אין להם נותן עבודה ואינם חברי ההסתדרות, ומאידך אינם בעלי יכולת? האם את כל השכבות הרחבות האלה ימסרו לידי הרופא הפרטי או יזרקו אותם ל'עזרה סוציאלית'?" (תעודה מס' 8, ג-131/12)

הביקורות על הצעת החוק, הטענות בחוגי ההסתדרות בדבר הפגיעה האפשרית בקופת החולים, וההתלבטויות במשרד העבודה והביטוח העממי לגבי אופן החלתו, הביאו את קנייבסקי להציע אפשרות של חלוקת החוק לחוקים בודדים לכול סוג ביטוח, דבר שיאפשר להחילם בהדרגה בזמנים שונים ובאופן מדורג על סוגי אוכלוסייה שונים.

הכנת החוק במשרד העבודה התארכה הרבה מעבר לכוונותיה של שרת העבודה. רק בחודש מרס 1951 הודיעה גולדה מאירסון בממשלה שמשרדה עומד להשלים את הצעת חוק הביטוח העממי והיא מבקשת להקים ועדת שרים שתדון בו כדי להביאו לדיון בממשלה בהקדם. לאחר הסכמת שר האוצר קפלן להקצות סכומים של חצי מילון ל"י בשנת התקציב 1951/52, ו-1.25 מיליון בשנה שלאחריה להחלת חוק הביטוח הסוציאלי, החליטה הממשלה להקים ועדה בין משרדית שתכין את נוסח חוק הביטוח הסוציאלי על יסוד החומר של משרד העבודה. לאחר פתרון חילוקי הדעות במסגרת הממשלה, תגיש הוועדה את ההצעה לכנסת.

ב-13 ביוני 1951 הודיע שרת העבודה בישיבת הממשלה כי הצעת החוק מוכנה. מאירסון ביקשה להביא אותה לקריאה ראשונה בכנסת עוד לפני התפזרותה לקראת הבחירות. הצעתה כללה חמישה סעיפים: ביטוח זקנה, מוות (שארים), מחלה (בריאות), נכות, ואימהות. אולם לאכזבתה החליטה הממשלה בסופו של דיון להגיש הצעת חוק מקוצרת שתכלול שני סעיפים בלבד: ביטוח לעת זקנה וביטוח למקרה מוות. התנגדותה של מאירסון להצעה המקוצצת, ובמיוחד להשמטת סעיף ביטוח האימהות ממנו וכן הצעתה להניח על שולחן הכנסת את ההצעה המלאה, או לא להניחה כלל – לא התקבלה. (תעודה מס' 9, תרשומת ישיבות הממשלה)

לאחר שמאירסון הביעה את מחאתה הנמרצת הן במכתב לראש הממשלה ולשרים שרת, לבון ויוסף (תעודה מס' 10, פ-703/19) והן בישיבת סיעת מפא"י, החליטה הממשלה, שבועיים לאחר מכן להוסיף לחוק המקוצץ שיוגש לכנסת גם את סעיף תשלום דמי לידה לאישה שמבוטחת.
ההצעה עברה עוד כמה גלגולים, כמו החלטה להוסיף לה ביטוח נפגעי תאונות עבודה (תעודה מס' 11, גל-396/9) עד כי הונחה על שולחן הכנסת לקריאה ראשונה בידי שרת העבודה והביטוח העממי ב-5 בפברואר 1952. בהצעה נכללו ביטוח לעת זקנה, ביטוח שארים (הנקרא בחוק ביטוח מוות),ביטוח אימהות וביטוח תאונות עבודה. בדבריה במעמד הצגת הצעת החוק, הדגישה מאירסון את הרגע החשוב בו עוברת המדינה "ממסגרת התנדבותית למסגרת מחייבת", פירטה את המרכיבים הקיימים בחוק המוצע ואת אלה שנדחו לזמן עתידי והודיעה על הקמת המוסד לביטוח לאומי ככלי הארגוני והביצועי של החוק והוראותיו. "הוא יהיה גוף משפטי נפרד, הנתון לפיקוח הממשלה, ולביקורת מבקר המדינה...בראש המוסד לביטוח תעמוד מועצה שהרכבה ייקבע בתקנות, וברור שבמועצה ישותפו כל הגורמים המעוניינים, היינו הממשלה, נציגי העובדים, נציגי מעבידים, נציגי עובדים עצמאיים ונציג הציבור הרחב. (תעודה 12, דברי הכנסת)

עניין ביטוח האבטלה עמד במרכזה של מחלוקת אידיאולוגית שהתבטאה בסיסמה "סיוע או עבודה". מצד אחד עמדו אלו שטענו שיש לסייע לעובד ולמשפחתו בצורת קצבה בתקופה של חוסר עבודה העלולה להביא משפחות עד כדי חרפת רעב. מנגד שררה  התנגדות שהקיפה את חוגי תנועת הפועלים למתן סיוע באמצעות קצבאות למי שכשירים לעבודה. אלו טענו  שיש בכוחה של המדינה לספק עבודה לכל מי שמסוגל לכך וטענו שמתן קצבאות יעודד תרבות של אבטלה וניוון. בסופו של דבר, ביטוח אבטלה ממלכתי וכן ביטוח בריאות ממלכתי לא נכללו בחוק זה. אלה הונהגו במדינת ישראל רק עשרות שנים לאחר מכן.

הצעת החוק עברה לדיון בוועדת העבודה של הכנסת ולאחר דיונים ארוכים בסעיפיו השונים תוך העלאת התנגדויות והסתייגויות רבות, התקבל בכנסת, ביום 18 בנובמבר 1953 (למעלה משנה וחצי לאחר הצגתו לקריאה ראשונה!) "חוק הביטוח הלאומי תשי"ד – 1953".  דבריה הנרגשים של גולדה מאירסון במעמד קבלת חוק, מעידים על מעורבותה העמוקה בכל תהליכי החקיקה ועל מחויבותה האידיאולוגית והערכית לכל סעיף בו.(תעודה מס' 13, דברי הכנסת)

החוק עבר מאות תיקונים במרוצת השנים, והוראותיו הושלמו על ידי קובצי תקנות רבים. אולם התשתית שהונחה בשנת 1953 והמוסד לביטוח לאומי שהוקם במיוחד ליישום הוראותיו של חוק זה, קיימים עד היום כאבן הראשה של הביטחון הסוציאלי של אזרחי המדינה.

 

פרסומים של המוסד לביטוח הלאומי – מתוך אוסף הפרסומים של ארכיון המדינה

 לצפייה באפליקציה חדשנית בנושא 35 שנה לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים