"בלב כואב, אך בראש מורם" - עושים שלום – סיפורו של הסכם השלום בין ישראל למצרים, יולי 1978– מארס 1979

פרסום מיוחד של ארכיון המדינה לרגל יום השנה ה-35 לחתימה על הסכם השלום עם מצרים

ב-26 במרס 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנוואר סאדאת על הסכם שלום בין שתי המדינות ואחר כך שילבו ידיים עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. תמונת הידיים השלובות הייתה מאז לסמל לאירוע ששינה את פני המזרח התיכון. המעמד החגיגי ההיסטורי על מדשאות הבית הלבן מול קהל אחוז התרגשות ובשידור ישיר למיליוני צופים משתאים ברחבי העולם לא רמז במאום על הדרמה הגדולה שהתחוללה בחודשים שקדמו לו. בחודשים אלו ניהלו המעורבים בתהליך משא ומתן רצוף מהמורות ומכשולים בעניינים רוויי מחלוקות כגון פינוי היישובים ובסיסי חיל האוויר הישראליים מסיני; אוטונומיה לפלסטינים ושאלת גורלם של שטחי יהודה ושומרון ועזה; הקפאת ההתנחלויות הישראליות במהלך המשא ומתן; שאלת עתידה של ירושלים; שלבי הנסיגה של ישראל מסיני; אספקת נפט מחצי האי סיני לישראל ועוד. מחלוקות אלו השרו לעתים את התחושה שהתהליך עומד לקרוס ועמו כל תקוות השלום, והאזור ישוב לשפיכות הדמים המוכרת כל כך לתושביו. כל זה הביא את הנשיא קרטר לשחרר אנחת רווחה עמוקה בסופו המוצלח של התהליך ולומר: 'מה שהשגנו עד כה איננו פחות מנס.... יד אלוהים הייתה במה שהושג עד כה'.

לרגל יום השנה ה-35 לחתימת הסכם השלום מציג ארכיון המדינה פרסום מיוחד בפורמט חדשני ובו 67 מסמכים שמתעדים את השלבים המכריעים בתהליך: המגעים המדיניים שקדמו לוועידת קמפ דייוויד, הוועידה עצמה והחודשים שבאו בעקבותיה עד לחתימת הסכם השלום בוושינגטון. בפעם הראשונה מוצגים מסמכים מחדרי החדרים של הדיונים הסודיים, בלווי מקבץ נדיר של תצלומים, סרטי וידאו, קריקטורות, פתקים ושלל איורים, וכל אלה מביאים בדרך שלא הוצגה עד כה את המילים, את הקולות ואת המראות של הדרמה האדירה הזו. בין השאר נחשפים בפעם הראשונה לעין הציבור רישומי שיחות של חברי המשלחת הישראלית עם האמריקנים, שפוענחו בעזרתו האדיבה של פרופ' אהרן ברק, שרשם אותם בכתב ידו.

כל אלה מתארים את התהליכים ואת המהפכים הדרמטיים שעברו על המשתתפים בתהליך: כיצד הצליח הנשיא קרטר להביא את בגין ואת סאדאת מהטחת האשמות זה בזה במילים קשות ליחסים של ידידות ואמון הדדי, וכיצד קרה שסאדאת, ששאל תחילה: 'איך אעשה הסכם עם אנשים שאינני בוטח בהם?', קבע בסופו של התהליך ש'הוא מרגיש עכשיו כי יוכל בעתיד לפנות ישירות לראש הממשלה בעת משבר ולמצוא הסדר נאות'; מה הביא את בגין, שקבע בתחילה בהתרגשות רבה שאין להעלות על הדעת את פינוי היישובים הישראלים בסיני ואת הריסתם, להסכים לפינוי עד אחרון המתיישבים ולומר: 'הכול יהיה על ראשי. אבקש שעזר יגן עליי מפני גאולה כהן'; איך פתרו את הסוגיה של עתיד יהודה ושומרון ועזה, וכיצד התחמקו מדינאי ישראל מהדרישה להקפאת ההתנחלויות במהלך המשא ומתן; מדוע התקשה שר החוץ דיין, יוצא מפלגת העבודה, להסכים לפינוי היישובים מסיני בעוד עמיתו עזר ויצמן, איש הליכוד, מצהיר: 'אם אני יכול להגיע היום להסכם שלום ...אני מוכן לבוא לפתחת רפיח ולומר להם לעזוב'; מה היה חלקו של 'אבי ההתנחלויות' אריאל שרון, שאמר 'שלמען השלום הוא בעד הורדתם של היישובים', בהסכמתה של הנהגת ישראל לוותר על היישובים בסיני; כיצד החלו המשלחות ב'אריזת מזוודות' כדי לשוב הביתה בידיים ריקות באחד מימי ועידת קמפ דייויד, והגיעו להסכמות ביום המחרת; איזו נוסחה מצאו הצדדים כדי להתחמק מהכרעה בשאלת מעמדה של ירושלים; איך תרמו דווקא האייתוללה חומייני והמהפכה האסלאמית באיראן להמרצתם של הצדדים להתגבר על חילוקי הדעות ולהגיע להסכם שלום; מדוע טען קרטר שאינו מאמין לישראלים, ושאל את בגין אם הוא באמת מעוניין בשלום; כיצד הצליחו דווקא כמה שרי ממשלה, ובהם מדרג שני, למצוא מוצא מהמבוי הסתום רגע לפני שהנשיא קרטר עמד לעלות על מטוסו בדרכו חזרה לוושינגטון ולנטוש את מאמצי התיווך שעשה בין ישראל למצרים, ולבסוף - מה הביא את משה דיין להפוך על פניה את אמירתו המפורסמת לגבי שארם א-שייח' ולהצהיר מעל בימת הכנסת: 'עדיף שלום בלי שארם א-שיך מאשר שארם א-שיך בלי שלום'.

לראשונה מגיש ארכיון המדינה את הפרסום לציבור בשלושה פורמטי הצגה שונים – אפליקציה חווייתית וידידותית למשתמש להורדה לטאבלטים ולצפייה באינטרנט, ופרסום מלא באתר של ארכיון המדינה. 

  

להורדת האפליקציה מ - App Store   

להורדת האפליקציה מ - Google Play

לצפייה באפליקציה באמצעות האינטרנט

לצפייה בסקירה באנגלית

"הממשלה מצטרפת ליד רוטשילד בתקווה כי הטלוויזיה הלימודית תהיה מכשיר חינוכי חשוב בישראל ותתרום תרומה נכבדה למיזוג הגלויות בחברה הישראלית" – מתוך מכתבו של שר החינוך אבא אבן ללורד ויקטור רוטשילד כתגובה על יוזמת קרן 'יד הנדיב' להקמת הטלוויזיה הלימודית – פרסום במלאת 48 שנה לשידור הראשון

היום לפני 48 שנה ב-24.3.1966 נפתח שידור הטלוויזיה הראשון של הטלוויזיה הלימודית שהפכה מאחר יותר לטלוויזיה החינוכית בשמה המוכר לנו. זה היה השידור הטלוויזיוני הראשון שנעשה על-ידי גורם ישראלי (הטלוויזיה הישראלית הכללית הוקמה רק ב-1968) ולכן מדובר בציון דרך משמעותי בהתפתחות אמצעי התקשורת בישראל. לרגל תאריך היסטורי זה אנו מעלים פרסום הכולל כמה מסמכים מימי הבראשית של הטלוויזיה הלימודית.



צילום מישדר באנגלית באולפני הטלווזיה הלימודית, 1966, באדיבות הטלוויזיה החינוכית (מתוך תיק גל-11638/7)

שורש הקמת הטלוויזיה הלימודית היה רצון של גורמים שונים בציבוריות הישראלית להפעיל טלוויזיה בישראל, תוך צורך להתגבר על ההתנגדות של גורמים שונים למדיום הטלוויזיוני, שנחשב על-ידם לשלילי ומזיק. המתנגד הבולט ביותר להקמת טלוויזיה בישראל היה ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. לאור זאת יש סמליות בכך שהטלוויזיה הלימודית הוקמה בפועל כשנה אחרי פרישתו הסופית של בן-גוריון מראשות הממשלה ב-1963. יחד עם זאת, הצעד הממשלתי הראשון לקראת הקמת הטלוויזיה הלימודית נעשה עוד בשלהי כהונתה של הממשלה האחרונה בראשות בן-גוריון. עדות לכך ניתן למצוא בסקירה שפורסמה על-ידי "נאמנות הטלוויזיה הלימודית" ב-20.6.1966  - תעודה מס' 1 (מתוך התיק שסימולו גל-11638/8 בתיקי הטלוויזיה הלימודית המופקדים בארכיון המדינה).

בפתיחת הסקירה מתואר התהליך שהוביל להקמת הטלוויזיה הלימודית, שראשיתו במכתב משר החינוך והתרבות אבא אבן ללורד ויקטור רוטשילד מקרן "יד הנדיב" (המכונה גם "יד רוטשילד"): "יסודה הרשמי של הטלוויזיה הלימודית היה ב-7.3.1963. אותו יום כתב שר החינוך והתרבות, מר אבא אבן, מכתב ללורד רוטשילד בו הביע את אישור הממשלה להצעת "הנדיב" (יד רוטשילד) להקים מפעל ניסויי של טלוויזיה לימודית בישראל... 'הממשלה מצטרפת ליד רוטשילד בתקווה כי הטלוויזיה הלימודית תהיה מכשיר חינוכי חשוב בישראל ותתרום תרומה נכבדה למיזוג הגלויות בחברה הישראלית' – כך כתב השר אבא אבן במכתבו...". בראיון שנערך עם אבא אבן יותר מ-20 שנה מאוחר יותר בערוץ 2 הנסיוני סיפר אבן שהצליח לשכנע את בן-גוריון להסיר את התנגדותו להקמת הטלוויזיה הלימודית באמצעות הטיעון ש"מה שמכניסים לשידורים זה מה שיוצא:" ולכן אין מקום לחששו של בן-גוריון מהשפעות שליליות של השידורים על הנוער.

תוך כמה חודשים רקמה היוזמה עור וגידים והטלוויזיה הלימודית הוקמה בשנת 1964 על-ידי "יד הנדיב" תחת השם "נאמנות הטלוויזיה הלימודית" (להלן נ.ט.ל) במטרה להשתמש בשידורי הטלוויזיה ככלי עזר להוראה וכדי לתרום מערך הלימודים בבית-הספר. היא הוקמה בשיתוף עם משרד החינוך והתרבות כדי להוות בשלב ראשון פרויקט נסיוני בכשלושים בתי ספר במטרה לסייע בפיתוח והפצה של תכניות לימודיות חדשות במקצועות האנגלית, הביולוגיה והחשבון, שבהם התקשו תלמידים רבים.

בינואר 1965 נפתח בתל-אביב קורס להכשרת מורי סטודיו. במקביל לכך נבנו במהלך שנת 1965 אולפני הטלוויזיה הלימודית ברמת-אביב. בשלב הראשון נקבע שהפעלת הטלוויזיה נעשה תוך תיאום בין נ.ט.ל למשרד החינוך והתרבות כגוף האחראי על התכנית החינוכית של השידורים. חלוקת העבודה בין שני הגופים באה לידי ביטוי בהודעה לעיתונות שכותרתה "תחנת הטלוויזיה הלימודית תופעל באביב" - תעודה מס' 2 (תיק גל 11638/9) שפירסמה נ.ט.ל ב-30.12.1965 לקראת פתיחת השידורים שבה נכתב: "משרד החינוך והתרבות יהיה אחראי לתוכן החינוכי של השיעורים ושיטת ההוראה ואילו נאמנות הטלוויזיה הלימודית תהיה אחראית להפקתם.". בפרסום זה דווח על סיור לעיתונאים שנערך באותו יום באולפני הטלוויזיה ברמת-אביב ותוארו האמצעים הטכנולוגיים של האולפנים שהיו חדשניים מאוד במושגם הטכנולוגיים התקופה.

שידורי הטלוויזיה הלימודית נפתחו כאמור ב-24.3.1966. טקס הפתיחה של השידורים תואר בסקירה מטעם נ.ט.ל שהובאה קודם (תעודה מס' 1): "טקס הפתיחה החגיגי התקיים באולפני הטלוויזיה הלימודית ביום ה', ג' ניסן תשכ"ו (24.3.1966), במעמד ממלא מקום נשיא המדינה ולורד רוטשילד, ועם לחיצת כפתור על-ידי ראש הממשלה מר לוי אשכול הוחל בשיעור הטלוויזיה הראשון בארץ – שיעור מתמטיקה לכיתות ט'. יש לציין את הייחוד שבמעמד זה: ישראל הינה המדינה היחידה בעולם בה החלה הטלוויזיה על-ידי שיעורי טלוויזיה לימודית...". תיאור זה מבטא את התחושה החגיגית שליוותה את פתיחת שידורי הטלוויזיה הלימודית והפעולה הסמלית של לחיצת הכפתור של תחילת השידורים על-ידי ראש הממשלה המחישה את ההתייחסות לפתיחת השידורים כרגע היסטורי.יש לציין שעל-פי עדותה של דניה אביאל שהייתה נתבת התמונה הראשונה של הטלוויזיה, היה הכפתור שעליו לחץ אשכול למעשה רק כפתור דמה שנועד לשם הוספת אופי חגיגי לטקס (בידיעתו של אשכול). בפועל הלחיצה על הכפתור שהפעיל את השידור נעשתה מחדר הבקרה של אולפני הטלווזיה על-ידי אביאל עצמה, שתיארה מאוחר יותר את האירוע במילים: "ואז יצא לאוויר השידור הטלוויזיוני הראשון במדינת ישראל.".

להלן מובאים תמליל ותרגום של נאומי טקס הפתיחה שהובאו בשידור הראשון - תעודה מס' 3 , שנעשו על-ידי רחלי חיים מהטלוויזיה החינוכית (לאחר פתיחת הקישור יש ללחוץ על open כדי לקרוא את המסמך בשלמותו), וכן סרט הכולל תיעוד של חלק מטקס הפתיחה + שידור הטלוויזיה הראשון לאחריו. הטקס נפתח בנאום של הלורד ויקטור רוטשילד ולאחריו נאמו שר החוץ (ושר החינוך לשעבר) אבא אבן ושר החינוך באותה עת זלמן ארן. הסרט המובא כאן מתחיל בנאומו של השר אבן ובהמשכו  ניתן לראות את חדר הבקרה של אולפני הטלוויזיה הלימודית ואת נתבת התמונה דניה אביאל שהוזכרה קודם.

 

 

בשלב זה מומנה הטלוויזיה על-ידי קרן רוטשילד ונ.ט.ל סיפקה את מקלטי טלוויזיה שהוצבו בכיתות בית-הספר שבהן הונהגו השידורים (בתחילת דרכה של הטלוויזיה הלימודית לא היה ניתן לקלוט את השידורים במכשירי טלוויזיה מחוץ לבתי-הספר). תכני השידורים עצמם נקבעו כבר בראשיתם על-ידי ועדת הטלוויזיה של משרד החינוך שדנה בשאלות הקשורות בהפעלת הטלוויזיה בבתי-הספר: היקף הניסוי של הפעלת השידורים, סוגי המוסדות והכיתות שבהם יופעלו השידורים ותכנית השיעורים שיועברו בשידורים.



צילום מישדר באולפני הטלוויזיה הלימודית של שיעור בהנדסת המישור עם המורה שלומית דקל,  1966, באדיבות הטלוויזיה החינוכית  (מתוך תיק גל-11638/7)

ההתרגשות הציבורית שליוותה את תחילת שידורי הטלוויזיה הלימודית באה לידי ביטוי גם בביקורים של קבוצות תלמידי בתי-ספר באולפני הטלוויזיה. במסגרת ביקורים אלה יכלו התלמידים ומוריהם להיכנס אל מאחורי הקלעים של שידורי הטלוויזיה ולראות את האמצעים הטכנולוגיים המאפשרים את קיומו של "הפלא" הטלוויזיוני החדש, שרובם נחשפו אליו לראשונה עם פתיחת שידורי הטלוויזיה הלימודית. לביקורים אלה קדמו בדרך-כל מכתבי בקשה לבקר באולפנים שכתבו מורים להנהלת נ.ט.ל. כחודשיים אחרי תחילת השידורים ב-23.5.1966 נשלח מכתב כזה על-ידי המורה שולמית זיו מבית הספר התיכון "אוהל-שם" מרמת-גן –תעודה מס' 4 (נמצא בתיק שסימולו גל-11638/10). במכתב כתבה זיו על הכיתה שבה היא מלמדת: "במסגרת שעות החינוך בכתה זו, נזדמן לנו לא אחת לשוחח על ערכה, מגמותיה ואפשרויותיה של הטלוויזיה החינוכית והתלמידים גילו התעניינות רבה בנושא זה. לא רק משום החידוש בסדרי השיעורים בבתי-הספר משכה הטלוויזיה את ליבם, אלא גם מבחינה טכנית ומדעית..."  וביקשה לאפשר לה ולתלמידה לבקר באולפני הטלוויזיה ולהכיר ממקור ראשון את המכשור הטלוויזיוני. מכתב זה מבטא את הרוח התמימה של תקופה שבה התרגשו משידורי טלוויזיה לימודיים בשחור-לבן ומראה עד כמה השתנתה המציאות הטכנולוגית, התקשורתית והחברתית מאז ועד העידן האינטרנטי של ימינו.

אחת הכיתות שהשתתפה בשידורי הניסוי של הטלוויזיה הלימודית צופה במשדר לימודי, 1966, באדיבות הטלוויזיה החינוכית  (מתוך תיק גל-11638/7)

במהלך השנים שעברו מאז עברה הטלוויזיה הלימודית שינויים רבים. החל משנת הלימודים תשכ"ט (1969-1968) נפתחו שידורי הטלוויזיה באופן עקרוני לכל בתי-הספר בארץ. במהלך שנה זו הסתיימה תקופת הניסוי של השידורים שנמשכה שלוש שנים ובממשלה התקבלה החלטה להפוך את הטלוויזיה לחלק אינטגרלי ממשרד החינוך על-ידי הקמת "המרכז לטלוויזיה לימודית" באפריל 1969 במעמד של יחידת סמך של המשרד.

במהלך השנים נוספו לטלוויזיה הלימודית גם תוכניות אקטואליה, משדרי בידור וסדרות טלוויזיה שגרתיות. בשנות השמונים השתנתה מגמת התוכניות לבידור, אקטואליה רכה וחינוך, ובשנים אלו שונה שמה, על פי החלטת שר החינוך יצחק נבון ל"טלוויזיה החינוכית". במשך יותר מעשרים שנה, במה שמכונה בתקשורת הישראלית "עידן הערוץ היחיד", שידרה הטלוויזיה החינוכית את תוכניותיה בשעות הבוקר והצהריים, ואלה היו מכוונות לתלמידי ישראל. בשנות ה-90 כשהשתנתה מפת ערוצי הטלוויזיה בישראל, עם כניסתם לשוק התקשורת של ערוץ 2 והטלוויזיה בכבלים, הורחבו שידורי הטלוויזיה החינוכית אל ערוצים אלה.

הקשר בין הקולה שאתם צורכים, התרופות שאתם נוטלים, וערך ויקפדיה נדיר שכמעט ולא תורגם, למדען אחד ששימש כנשיא מדינת ישראל - 30 שנה לפרס יפן במחווה לזוכה הראשון

כמו בכל סרט עם סיום מרגש, אנחנו מתחילים הפעם את הסקירה שלנו מהסוף. זהו הסרטון הרשמי שפירסמה לאחרונה הוועדה לאירועי חגיגות ה-30 לכינון פרס יפן. במרכזו, שנת 1985 בה מופיע הנציג הישראלי בקידה לקיסר יפן.

חוזרים אחורה בזמן.. בימים האחרונים, סקרנו את סירובו המנומס של פרופסור אלברט איינשטיין להיות המדען השני שמתהדר בכתר הנשיאות בארץ. המדען הבא שכיהן בתפקיד בנוסף לד"ר חיים וייצמן, היה הנשיא הרביעי - פרופסור אפרים קציר. קציר נהג להתגאות באותה עת בעובדת היות חמישים אחוז מהנשיאים כימאים, בכוונו לוייצמן ואליו (אל מול כהונת בן צבי ושזר). למרות זאת, מעברו מהמעבדה במכון וייצמן ומעולם הכינוסים הבינ"ל אל הקלחת הפוליטית, לוותה בהתלבטות ומחשבה רבה.

קציר במשרדו במכון וייצמן ערב השבעתו לנשיאות
אפריל 1973/ לע"מ

לאחר שהסכים ליטול על עצמו את התפקיד, נאם בפני ישיבת הועד הפועל של הסתדרות העובדים וחשף בפומבי את מחשבותיו (עמוד 17): "כשהייתי צעיר, עמדתי על פרשת דרכים: האם ללכת למחקר ולענייני רוח או אם ללכת לחיי המעשה. המדע משך אותי מאוד ותקופה מסוימת חשבתי שאולי אני בוגד בחברי בתנועת העבודה בזה שאינני עוסק בחיי המעשה. תרשו לי לומר כאיש מעבדה, שעם כל אהבתי ללא גבול לאזרחים החיים במדינת ישראל, עם אהבתי ללא גבול לעם ישראל, אני חושב שבסופו של דבר מדינת ישראל אפשר להתבונן עליה כעל מדינה לא כל כך גדולה, שקל לעשות בה ניסויים ושאפשר לשנות אותה".

דבריו אלו, קיבלו תוקף נוסף בביקורו הממלכתי בארה"ב בשנת 1975. במפגשו עם ראשי המגבית היהודית המאוחדת, אמר: "ככימאי אני רואה את ישראל הקטנה בדמות שילוב של מעבדה, מפעל ניסויי (Pilot plant), ועולם ומלואו בה נוכל לנסות באורח מעשי את הרעיונות הנפלאים שהעסיקו אותנו שנים כה רבות".

קציר אם כן, לא התכוון להזניח את אומנותו וראה לנכון לשלב בין העולם הפוליטי והעולם המדעי. במענה למכתב ברכה שקיבל עם היבחרו לתפקיד מעמיתו הפרופסור ברנארד ארלנגר, איש המחלקה למיקרוביולוגיה באוניברסיטת קולומביה, בחר להדגיש: "כפי שרמזת בחכמה, אמצא דרכים להמשיך את עבודתי במעבדה. יש בכוונתי לעשות לשם כך כל מאמץ אפשרי". אל עמית מחקר אחר בשבדיה, רשם (סעיף 7): "למרות צריכת הזמן המוגברת שהמשרה מצריכה, אני ממשיך לעסוק במדע. את מרבית סופי השבוע אני מבלה במכון וייצמן. הנני נחוש להקדיש עצמי באופן מלא למדע עם סיום כהונתי בעוד שלוש שנים" (להלן המכתב באנגלית).

"לכאן אני חוזר כשאני מחפש מקום מקלט"

במילים אלו, בטקס קבלת אזרחות כבוד של העיר רחובות, בעת כהונתו כנשיא המדינה, ביקש קציר לבטא את הקשר הראשוני שלו - עולם המדע. ואכן, עם פרישתו מן הנשיאות לאחר פרק כהונה אחד שנמשך חמש שנים, מיהר לשוב אל מה שכינה בכל הזדמנות - 'אהבתו הראשונה'. מחקרו העיקרי בתחום האנזימים המקובעים, הגיע לשלב הפיתוח הסופי והעת בשלה להינות מפירות עמלו. 

בשנת 1985, נרשמה תפנית היסטורית בדרכו האקדמית ארוכת השנים בתחומי הביוטכנולוגיה, עם זכייתו בפרס יפן היוקרתי. הפרס, שנוסד לראשונה בשנה זו, היווה את תשובת הנגד של היפנים מתוך רצון ליצור מקבילה מדעית לפרס נובל. הפרס בהגדרתו, מוענק על פריצות דרך והישגים יוצאי דופן (בדגש יישומי, להבדיל מפרס נובל שעוסק בתגליות על רקע מדע בסיסי-תיאורטי). מגזין Science הגדיר אותה עת את התגלית: "בסיס למהפכה תעשייתית של ממש". הראשונים שמיהרו לנצל את המידע שהתפרסם ממעבדתו של קציר היו היפנים, והם בחרו להכיר לו על כך תודה והוקרה בינלאומית. מתוך 291 מועמדים לפרס נבחרו שני חתנים, אחד מהם היה קציר - הישראלי הראשון והיחיד שזכה בפרס. מאז, התנופפו 13 דגלי מדינות מעל מקבלי הפרס, רובם אמריקאים ויפנים. טקס קבלת פרסי הזוכים נערך מדי שנה באמצע חודש אפריל בנוכחות קיסר יפן, ראש הממשלה, נשיא בית המשפט העליון ושגרירים זרים באירוע של כ-1000 אורחים.

אנזימים, שהיוו את מוקד מחקרו, הם למעשה חלבונים המהווים זרז ביולוגי לתהליכים כימיים. האנזימים מזרזים תגובות כימיות בגופם של יצורים חיים ובעלי חיים. קציר ואנשי מעבדתו פיתחו תיאוריה מפורטת וחדשנית על התנהגותם והתכונות שלהם. כיום, התעשייה מבוססת על פעילות אנזימים מקובעים, והערך הכולל של תוצרת התעשייה הזו מגיע למיליארדי דולרים בשנה. אנזימים אלו מצויים בשימוש נרחב בתעשיות שונות והן מאפשרות לייצר מזון בריא יותר. יש להם שימוש במוצרי חלב ואף במשקאות כגון קולה בה ניתן לכלול פחות סוכר המזיק לבריאות השן, לאנזימים אלו נמצא שימוש גם בתעשיית התרופות, כגון בתרופת הקופקסון המוכרת המהווה את ספינת הדגל של חברת טבע. שימושים נוספים נמצא גם בתעשיות החקלאות והאלכוהול (להרחבת הקריאה אודות שימושיות המחקר).

בהודעה הרשמית מטוקיו נאמר כי "ד"ר קצ'לסקי הוכיח את עצמו כנאו חלוץ. לתוצאות הייחודיות והמקוריות שלו אין שום מקבילה בתחום הזה. לכן הוא ראוי להיות המקבל הראשון של פרס יפן בתחום הביוטכנולוגיה".  כמו כן צויין, כי בזכותו הפכה יפן למדינה המובילה בעולם בתחום האנזימים המקובעים. בהרצאתו אמר קציר: "כשהתחלתי את עבודתי על אנזימים מקובעים נעתי במרחב התיאורטי לחלוטין. טוב להיווכח שיש למחקר זה השלכות מעשיות חשובות. סיפוק אדיר הוא עבורי עובדת שיתוף הפעולה בין מדענים ממגוון כה רב של תחומים לרווחת הכלל".

קציר מקבל את פרס יפן - 1985 (החל מדקה 17:44)

בראיון שנערך עימו והתפרסם בעיתון דבר ניסח קציר את תמצית השקפתו באופן הבא: "כיום שוב אין המדענים רשאים לפעול כפי שפעלו בעבר: להסתגר במעבדותיהם כבמגדל שן, תוך התעלמות מסביבתם או מהמסקנות הנובעות מעבודתם. כיום, חייבים אנו להשתלב השתלבות מלאה בחיים המודרניים, הואיל ואנו חלק מן החברה המודרנית". בראיון אחר לעיתון הארץ, ציין: אחת הסכנות הגדולות היא שאיש המדע, שעה שהוא עסוק בפיתוח המדעי שוכח את הפונקציות החברתיות והאנושיות שלשמן הוא מפתח".

בשבוע בו יצויין יום המדע הישראלי, ניתן לומר ללא ספק שפרופסור קציר, הגשים את חלומו, לא נותר במגדל השן המדעי אלא שילב חזון ומעשה, והפך את ישראל למעבדה קטנה עם בשורה גדולה לכל העולם.

"לו היו מכירים אותי בישראל, לא היו מציעים לי את המשרה החשובה הזאת" - אלברט איינשטיין משיב להזמנה לכהן כנשיא המדינה הצעירה

"כל המדע שלנו, כשהוא נמדד אל מול המציאות, הוא פרימטיבי וילדותי, ואף על פי כן, זהו הדבר הכי יקר שיש לנו" / פרופסור אלברט איינשטיין

בנובמבר 1952 הלך לעולמו הנשיא הראשון - חיים וייצמן. מיד לאחר מכן החלה היערכות לאומית מיוחדת. במסגרת זו פרסמה שגרירות ישראל בוושינגטון מנשר רשמי המכיל קובץ הנחיות לתקופת האבל (סימוכין: חצ-2/ 354). אזרחי ישראל כמו גם יהודי התפוצות נרתמו לשלוח הצעות מגוונות אודות אישים חשובים הראויים לדעתם לרשת את משרת הכבוד. עם מותו של וייצמן נקרא משרד החוץ לסייע במציאת מועמד לתפקיד הרם, באמצעות פניית שגריר ישראל בארה"ב - אבא אבן, לפרופסור איינשטיין בשאלה האם יהיה מוכן לקבל את ההצעה לכהן כנשיא המדינה (סימוכין: ג-13/ 5383).

במכתבו אל הפרופסור ציין אבן, כי הוא פונה בשליחות רה"מ בן גוריון, וכי פנייה זו מייצגת את הרגשות הכנים גם בקרב העם היהודי. הוא הדגיש כי קבלת המשרה תחייב מעבר לישראל וקבלת אזרחות ישראלית, אך ציין כי "עקב ההבנה לגודל ויוקרת עבודתך יוצע לך כל הנחוץ וכן חופש פעולה על מנת להבטיח את המשך העשייה המדעית. ישראל היא אמנם מדינה קטנה בממדיה הפיזיים, אך נועדה לגדולות בכל הנוגע למסורת הרוח והאינטלקט כפי שבאה לידי ביטוי בעבר ובהווה".

דוד בן גוריון בפגישה עם איינשטיין - 1948 / לע"מ

עם הגעת הפנייה הרשמית מיהר איינשטיין להשיב בחתימת ידו בשני העתקים בגרמנית ובאנגלית: "הנני נרגש מההצעה, וחש מבוכה וצער על שאיני יכול לקבלה. כל ימיי עסקתי בעולם העצמים ואין באופיי או בניסיון חיי את הדרוש כדי למלא פונקציות רשמיות. נדמה כי איני יכול למשימה הרמה למרות שגילי המתקדם אינו מגביל אותי במידה רחבה מדי. צר לי במיוחד נוכח יחסי לעם היהודי שהפך לקשר האנושי החזק ביותר שחוויתי מאז עמדתי על מקומנו הלא יציב בין האומות".

בסיכום דבריו, הוסיף מילות תנחומים על מות הנשיא וייצמן שעמל רבות במנהיגות למען עצמאות, וייחל למציאת אדם מתאים לאחריות הגדולה שמציב התפקיד.

את העתקי המכתבים מסר איינשטיין אישית לציר ישראל בוושינגטון - דוד גויטין, שנפגש עמו לשיחה קצרה. גויטין תיעד את המפגש המיוחד באמצעות דו"ח שהעביר לשר החוץ משה שרת. בדבריו, הוא מתאר את מהלך השיחה בה ציין הפרופסור: "אני בלב תמים מרגיש התרגשות גדולה שממשלת ישראל ועם ישראל רוצה למנות אותי לנשיא, אבל במשך כל חיי לא עשיתי דבר - לא כלום, עבור העם היהודי ולכן לא מגיע לי כל הכבוד הזה". בפגישה המעניינת נסובו נושאי שיחה נוספים, כגון: יחסי ארצות הברית ורוסיה, יחסו לדת היהודית ואף לחינוך בארה"ב. בהקשר זה ציין איינשטיין: "לו היה לי בן הייתי רוצה שיקבל את חינוכו בישראל ולא בארה"ב. שם ניתן לפרט להביע את דעתו הוא, ולולא חינוך כזה ועצמאות כזאת לא הייתה כדאית כל עבודת היהודים בישראל" (סימוכין: חצ-17/ 353).

שלוש שנים לאחר סירובו של איינשטיין לכהן כנשיא המדינה, הוא מקבל הזדמנות נוספת לייצג את ישראל לקראת חגיגות יום העצמאות השביעי, במה שהופך להיות נאומו האחרון.

בכינוס בירושלים לציון יום הולדתו המאה של איינשטיין, אמר ישעיהו ברלין על משמעות תמיכתו בתנועה הציונית ובמדינת ישראל: "העובדה שאיינשטיין, אשר לא התיר חריגה מהוגנות אנושית, האמין בתנועה הזאת ובמדינה הזאת ועמד לצדן ללא תנאי עד יומו האחרון, עובדה זו היא אולי בין העדויות המוסריות הנעלות ביותר שמדינה כלשהי במאה הזאת יכולות להתגאות בה. יש לדברים אלה משמעות, אפילו משמעות רבה." 

הכנסת קבעה את יום ה-14 במרץ - יום לידתו של הפרופסור, כיום המדע הלאומי. משרד המדע והטכנולוגיה העלה בשנה החולפת יוזמה חדשה - "מדע בעם", שמטרתה הרצאות מדע פופולריות לקהל הרחב. השנה תערך פעילות נרחבת בסמיכות לתאריך זה, אז יציין משרד המדע הטכנולוגיה והחלל את אירועי יום המדע הישראלי.

בביקורו הראשון בארה"ב - 1921 / ויקיפדיה

אלברט איינשטיין ואשתו, כחלק ממשלחת ציונית לארצות הברית - 1921.
שני משמאל, חיים וייצמן.

"כולנו יהודים...גם השווארצער וגם הווזווז" – 41 שנה לתחילת צילומי הסרט "קזבלן"

הסרט קזבלן, מתוך עיתון על המשמר 13.7.73

המחזה "קזבלן" נכתב בשנת 1954 ע"י יגאל מוסינזון, לבקשת ארגון תל"ם (תרבות למעברות), במטרה לפנות לציבור העולים החדשים. במהלך אותה שנה הועלה המחזה בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של יוסי ידין. בשנת 1966 הפך המחזה למחזמר בהפקתו של גיורא גודיק ובכיכובו של יהורם גאון בתפקיד קזבלן. שירי המחזמר נכתבו על ידי חיים חפר ועמוס אטינגר והולחנו ע"י דובי זלצר. חלק משירי המחזמר הפכו ללהיטים מפורסמים בביצועו של גאון (כל הכבוד, יש מקום).
בשנת 1973 עובד המחזמר לסרט קולנוע בבימויו של מנחם גולן ובכיכובו של יהורם גאון בתפקיד קזבלן. הסרט "קזבלן" היה אחת מהפקות הקולנוע הגדולות של התקופה ונטלו בו חלק 130 שחקנים ורקדנים, אלף ניצבים ועשרות אנשי צוות. בין השחקנים בסרט ניתן למנות את יוסי גרבר, אפרת לביא, מישה אשרוב ואריה אליאס. הסרט זכה להצלחה גדולה ונחשב לסרט השני (אחרי הסרט הראשון של אסקימו לימון) הנצפה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

הסרט מספר על שיכון רעוע ביפו, המיועד להריסה על-ידי העירייה. בשיכון מתגוררים עולים חדשים וותיקים מאירופה ומארצות המזרח, המוצאים פרנסתם בדוחק בעיקר מעסקי רוכלות ומסחר בשוק. גיבור הסרט הוא יוסף סימן-טוב המכונה "קזבלן" (קזה) שעלה לישראל ממרוקו כילד וגיבש סביבו חבורת בריונים המציקה לתושבי יפו ולתושבי השיכון. בעברו היה קזבלן לוחם מצטיין במלחמת השחרור, אך לאחר המלחמה חש מקופח וזנוח ע"י חבריו מן הצבא. קזבלן מתאהב ברחל, בתו של ראש השיכון, מר פלדמן הפולני, ומתחרה על לבה עם יאנוש הסנדלר ההונגרי, שכנו לשיכון . יאנוש מפליל את קזבלן בגניבת כספי המגבית של דיירי השיכון (קרן לשעת צרה) שנשמרו בביתו של מר פלדמן. בתא המעצר נחקר קזבלן בדבר הגניבה על ידי ג'וש, בכיר במשטרה בהווה, ומפקדו וידידו בצבא לשעבר. המפגש הטעון בין השניים מהווה את רגע השיא של הסרט. ג'וש מצליח "לנער" את קזבלן והתסכול והמרירות שאגר קזבלן במשך השנים יוצאים החוצה. ג'וש שמכיר את אופיו של קזבלן, אשר הציל אותו בקרב, יודע כי לא יתכן שהוא זה שגנב את כספי העניים ומשחררו. קזבלן מביא למעצרו של יאנוש ומחזיר את הכסף לדיירים.
סוף טוב - הכל טוב, דיירי השיכון מצליחים להתחמק מצווי הפינוי של העיריה, קזבלן הופך לגיבור מקומי וזוכה באהבתה של רחל.

המחזמר, עליו מבוסס כאמור הסרט, כתוב בשפה עסיסית ומתובל בהומור:

 "...קמים בבוקר כבר הפרצוף חמוץ כמו פרדס של לימונים? תביאי נראה את הפרצוף שלך? אה, מעונן חלקית עד נאה...רוגש עד גבה גלי..."

"עוד לא אמרת לי בוקר טוב...אם תרימי את האף כל כך גבוה, עוד יכנס לתוכו הגשם..." (קזה לרחל)

הסרט עוסק בנושאים שהעסיקו אז את החברה הישראלית: המתח העדתי - יחסים בין אשכנזים ומזרחים, נישואים בין עדתיים, והפערים החברתיים. להלן מבחר ציטוטים בנושא זה מן המחזמר עליו מבוסס הסרט:

עדתיות: "למה התכוונת כשאמרת טיפוס? מרוקני?" (קזה לפלדמן)

"חושבת את עצמה אם באה מפולניה אז חאלס!..." (שמעון לגב' שפיגל)

"תעזוב אותה במנוחה! היא לא בשבילך...אני לא רוצה ששם המשפחה שלה יהיה סימן טוב!" (פלדמן לקזה)

"בארץ שלי, ברומניה, הייתי יהודי, באתי הנה, חשבתי להיות פשוט בן-אדם, אז פה אני רומני...לקחתי אשה כורדית, את שרינה...אז ככה כמו שאני מסתדר איתה, אני חושב שכולנו יכולים להסתדר ביננו" (ניקו באסיפת הדיירים).

"אזיאט! מרוקו סכין! נרתיק לסכין לעשות לו?-אני מכניס לו הסכין לא בנרתיק, רק בבטן! חוליגן! הוא חושב שאני רק מתקן נעליים! הוא לא יודע אני מישהו בהונגריה..." (יאנוש על קזה)

קיפוח חברתי: "אני אין לי כבוד אני? איזה בן-אדם. לא טוב בשביל הבת שלו. אבל שנתתי את הדם שלי בשביל שיהיה לו בית לגדל את הבת שלו, בשביל זה הייתי טוב?" (קזה לפלדמן)

"בצפון ת"א לא היו באים ככה להרוס בתים" (מריומה)

המפגש בין מזרח למערב בסרט בא לידי ביטוי גם מבחינה לשונית. ישנו שימוש בביטויים משפות שונות: יידיש, גרמנית, רוסית, ארמית, ערבית וספרדית:
ווילדע חיות, מעשיגינעס, שמאטעס, אזיאט, חוליגאן, בר-מינן, פושטקים, פרחח, יא-עיני, יא רוחי, קאלאבוש, קפריזה.
כמו כן מוזכרים גם מאכלים של עדות שונות כמו גולאש (הכינוי שהדביק קזה ליאנוש ההונגרי), פלאפל, גפילטע פיש.

המחזה מתייחס גם לחשיבות ולעוצמה שיש באחדות למרות המוצא השונה (קיבוץ גלויות), כאשר בסוף המחזה נלחמים ביחד על הבית כל הדיירים, מכל הגלויות:
"... נילחם! כל האלמנטים ביחד! אתה אף פעם לא נלחמת בשביל הבית שלך, נכון? היו צרות, לקחת המקל והתרמיל ויאללה, נכון?! אז עכשיו יש לך הזדמנות, להלחם יחד עם הכורדי, הגאליציאנער והמארוקאני! כל האלמנטים ביחד!" (קזה לפלדמן). רעיון זה בא לידי ביטוי גם באחד משירי הנושא של הסרט "כולנו יהודים":
..."לכולנו אותו האבא, מרומניה, אלג'יר וכפר סבא. ואם יש צרות ויש יסורים, אז כולנו שפה אחת מדברים.. וכל ישראל-חברים."

בשנת 2012 העלה הקאמרי הפקה חדשה של "קזבלן" בבימויו של צדי צרפתי ובכיכובו של עמוס תמם. נראה כי על רקע המחאה החברתית של שנת 2011 העיסוק בנושאים כמו פערים חברתיים, עוני ומצוקת דיור  עלה שוב לסדר היום.

המחזה והמחזמר "קזבלן" מצויים בארכיון המדינה בתיקי המועצה לביקורת סרטים ומחזות (חטיבה 96).
חטיבה ארכיונית זו מכילה תיקים מן השנים 2002-1948 וכוללת התכתבות בנוגע לבדיקת צנזורה של סרטים ומחזות שונים, בקשות להבאת אמנים מחו"ל, פרוטוקולים ומסקנות המועצה, חומר רקע על הסרט ועל החברות המפיקות והמפיצות, וכן קטעי עיתונות המתייחסים לסרטים או למחזות (וראו לדוגמא את ביקורתו של יצחק בן-נר על הסרט קזבלן בעיתון "הארץ"). החטיבה מכילה גם תיקים של סרטים שנפסלו להקרנה, דבר המשקף את את אמות המידה המוסריות של התקופה מתוקף היותם של חברי המועצה נציגי ציבור.

מקורות:
1.תיקי ארכיון המדינה, חטיבה 96,  ג-5236/34 (המחזמר), גל-3877/42 (הסרט), ג-3585/25 (המחזה).
2. ויקיפדיה, ערך "קזבלן".

176 שנים להולדת יואל משה סלומון, מראשוני היישוב החדש בארץ ישראל, וממקימי השכונות היהודיות מחוץ לחומות ירושלים

יואל משה סלומון נולד בירושלים 8/3/1838 למשפחה מיוחסת מוותיקי היישוב בירושלים. סבו, אברהם שלמה זלמן צורף, הגיע לירושלים בשנת 1812 והיה מן היהודים האשכנזים הראשונים שחידשו את היישוב האשכנזי בעיר (היישוב האשכנזי שהיה קיים כמאה שנים קודם, אותו הקים ר' יהודה החסיד - אולם האשכנזים הראשונים לוו כסף רב ממוסלמים ולא החזירו להם ולכן נאסר על אשכנזים להתיישב בירושלים עד 1812). חינוכו של יואל משה סלומון בירושלים היה תורני ובבגרותו יצא ללימודי ישיבה בליטא. בנוסף, למד גם את מלאכת הדפוס בקליניגרד שברוסיה. בשלב מסוים הוצע לו לשמש כרב באחת בישיבות, אולם הוא סירב כיוון שביקש לחזור אל ארץ ישראל.

                                            תצלום יואל משה סלומון (מתוך ויקיפדיה, תמר הירדני)

עם שובו לארץ בשנת 1863 הקים בית דפוס עברי בירושלים. באותה שנה ייסד (וערך) סלומון עם יחיאל ברי"ל ומיכל הכהן את כתב העת "הלבנון", שהיה העיתון העברי הראשון בארץ ישראל. בעיתון זה, שהופץ גם מחוץ לישראל, נכתב בעברית ולעיתים בכתב רש"י. מספר שנים מאוחר יותר העיתון יצא לאור מאירופה. להלן תצלום דף ראשון של עיתון "הלבנון", מחודש יולי 1880 (מתוך ארכיון המדינה, תיק פ/2216-39).

יואל משה סלומון מחה נגד קבלת כספי החלוקה, יצא נחרצות נגד תלות זו ועודד התיישבות חקלאית בארץ ישראל. את דעתו הפיץ בעיתונו "יהודה וירושלים" על אף החרמות מצד רבנים וראשי כוללים. הרעיון לצאת לעבודה חקלאית ולצאת מכותלי הישיבה לשם כך, היה מהפכני. כיליד ירושלים ותושב העיר האמין  שעל יהודי ירושלים, אנשי היישוב הישן, לצאת ראשונים מחומות העיר העתיקה, מן המגורים הצפופים, תנאי המחיה הקשים תברואתית בעיר, תנאי הכלכלה הקשים, ליישב שטחים חדשים - ולהיות הראשונים להתיישבות החקלאית בארץ ישראל, כזו שתהווה בסיס כלכלי.

אמר ועשה. בשנת 1868 ייסד סלומון עם ששה מחבריו את שכונת "נחלת שבעה" ואף הקים שם את ביתו. להלן התכתבות בנוגע לחלקות ובנייה בנחלת שבעה בכתב רש"י (תיק פ-941/22, ארכיון המדינה):

ב- 1874 נמנה יואל משה סלומון עם מייסדי שכונת "מאה שערים" בירושלים, ומעתה ואילך הפנה את מאמציו להקמת מושבות חקלאיות: בשנת 1878 (תרל"ח) היה אחד ממייסדי פתח תקווה, "אם המושבות". על מנת לסקור את הנחלה המיועדת יצא יואל משה סלומון מיפו עם חבריו דוד גוטמן, יהושע שטמפפר, זרח ברנט, מלווים בנציגו של סוחר הקרקעות. הארבעה התרשמו מן הנחלה, אולם בשולי השטח פגשו אנשים חולים (צהובים) ובאין ציפורים מצייצות הבינו שישנה בעיה תברואתית. השלושה מלבד יואל משה סלומון חזרו ליפו, האחרון נותר ללון במקום ובעזרת רופא חקר את הסיבה למחלות. המסקנה: זיהום מי הירקון מנבלות המושלכות אליו. על אף הסכנות, רכשו הארבעה את הקרקעות שעליהן הוקמה המושבה פתח תקווה. יואל משה סלומון היה גם בין מייסדי "יהוד" וכן שימש כחבר ב"וועד הכללי כנסת ישראל". בתצלום להלן: תעודת בעלות על קרקעות בחתימת יואל משה סלומון, שכותרתה "בעזרת ה'" (תיק פ-1947/10, ארכיון המדינה).

בערוב ימיו שב יואל משה סלומון לירושלים, ונפטר בעיר בה נולד בשנת 1912 כשהוא בן 73 במותו. דמותו השאירה חותם בעולם הציוני, כאיש היישוב הישן שעודד ויזם עם אחרים את היציאה מן החומות, הקמת מושבות חקלאיות, וייסד את העיתון הראשון שיצא בארץ ישראל. דמותו מונצחת בציורי קיר, תבליטים ופסלים בעיר פתח תקווה. בשנת 1970 כתב יורם טהרלב את שירו הידוע "הבלדה על יואל משה סלומון" (הלחין: שלום חנוך) שהתבסס על הסיור לקראת הקמת המושבה פתח תקווה.

39 שנים לפיגוע במלון "סבוי", ליל 6-5 במרס 1975: בין תיעוד ממלכתי לנקודת מבט אישית

כוחות ביטחון ומשטרה מקיפים את מלון "סבוי", 6 במרס 1975. כל התמונות בפוסט זה צולמו בתאריך זה על ידי יעקב סער מלשכת העיתונות הממשלתית

סמוך ל-11 בלילה ב-5 במרס 1975 נחתה סירת מחבלים בחוף דרום תל אביב ברציף הרברט סמואל. מהסירה ירדו שמונה מחבלים מארגון פת"ח. תחילה ניסו לשווא לפרוץ לקולנוע "סינמה 1". בעקבות זאת פנו המחבלים לרחוב גאולה ושם השתלטו על מלון "סבוי" ולקחו את אורחיו כבני ערובה. חייל צה"ל שהיה בחופשה ניסה למנוע זאת – אך המחבלים הרגו אותו. לתנועת המחבלים ראו שרטוט של משטרת ישראל מתיק אלקטרוני 60.49 בארכיון המדינה.

כוחות צה"ל סגרו את השטח והחלו לנהל מו"מ עם המחבלים באמצעותה של אחת מאורחות המלון, כוכבה לוי. עם שחר, בשעה 5:20 פרצו לוחמי סיירת מטכ"ל למלון מכיוונים שונים. בחילופי האש נהרגו שמונה מבני הערובה, שניים מחיילי צה"ל, אחד מהם אל"מ עוזי יאירי, לשעבר מפקד הסיירת שהתנדב להשתתף בפעולה. בפריצת לוחמי צה"ל נהרגו שישה מחבלים. שני מחבלים הצליחו להסתתר. מאוחר יותר פתח אחד מהם באש ונהרג. המחבל השמיני ניסה להימלט ונתפס חי. הוא נאסר ושוחרר ב"עסקת ג'יבריל".

חיילי צה"ל תופסים מחסה ברחוב גאולה לאחר שמחבל שהסתתר במלון פתח באש

קודם לתחילת האירוע השתתף שר הביטחון שמעון פרס בישיבה עם קצינים בכירים בתל אביב. לפתע חדר כדור קלצ'ניקוב לחדר בו ישבו וננעץ בקיר. היה זה כדור תועה שנורה על ידי המחבלים.

שר הביטחון שמעון פרס (שני משמאל) מגיע לזירה

ב-6 במרס אחר הצהריים כונסה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ופרס וראש אג"ם האלוף הרצל שפיר מסרו לה דיווח על האירוע (תיק א-7102/6 בארכיון המדינה). האלוף שפיר העריך שהמחבלים נסעו בספינת אם בים ובמרחק 40-30 מייל ימיים (כ-70-50 ק"מ) ממערב לתל אביב הורידו סירה אחת או שתיים וכך הגיעו המחבלים לחוף. הוא סיפר ש-44 חיילים המחולקים לארבעה כוחות השתתפו בפריצה למלון. בין מפקדי הכוחות היו עמירם לוין, נחמיה תמרי ועומר בר-לב.

הסירה בה הגיעו המחבלים מספינת האם

ספינת האם

אף לכותב שורות אלה היה חלק אישי באירוע – ולו גם מצומצם וצנוע. באותם ימים שירתי בצנחנים בפלוגה שגויסה בנובמבר 1974. סיימנו טירונות בת שלושה חודשים ונשלחנו לקורס צניחה בבית הספר לצניחה. עדיין לא הגענו לשלב "האימון המתקדם" ולא נחשבנו לצנחנים במלוא מובן המילה. סמוך לחצות הלילה הודיעו לנו מפקדינו על "הקפצה". התלבשנו ולקחנו נשק וציוד אישי. העלו אותנו על משאיות ונסענו – בלי לקבל הסבר. המשאית בה נסעתי הייתה סגורה מכל צדיה למעט הצד האחורי ולא ידענו לאן אנו נוסעים. הערכתי שבשלב מסוים המשאית תעצור ואנו נרד ממנה ונחזור במסע, אולי במסע אלונקות, לבסיס. אולם הנסיעה התארכה יותר מהצפוי. לפתע שמנו לב שאנו רואים מבעד לפתח האחורי את בתי דרום תל אביב.

חיילי צה"ל מסיירים ברחוב גאולה סמוך למלון "סבוי"

רק אז נעצרה המשאית. ירדנו ממנה וקיבלנו הוראה לסגור את השטח בפני אזרחים. כמדומני שהייתי בצומת הרחובות גאולה-הירקון ואולי גאולה-הכובשים. שמתי לב שלאט-לאט פורשים החיילים שעמי מהמשימה "המשטרתית" והולכים לצפות במתחולל במלון. אף אני הלכתי לצפות במלון. לפתע, בעומדי מאחורי גדר, שמעתי פיצוצים וראיתי דמויות שחורות יורדות במהירות הבזק מגג המלון ופורצות לחלונות – אלה היו לוחמי סיירת מטכ"ל. את המשך הקרב לא ראיתי כי אז קפץ עליי אחד החיילים וכופף אותי – שמא אפגע מהאש.

שמענו עוד ועוד חילופי אש ופיצוצים – ודי. עתה כבר הרמתי את ראשי וראיתי אלונקאים רצים ומובילים פצועים. אחר כך ראיתי עוד אלונקאים סוחבים אלונקות – אך אלה לא מיהרו והבנתי שהם מובילים גוויות.

בשלב זה חזרנו למשימה "המשטרתית" מול תושבי תל אביב ולאחר מכן עלינו על המשאית ושבנו לבסיס. לאחר 39 שנים אני מחבר את זווית הראייה האישית והצרה שלי, זווית שדהתה במשך השנים, עם המסמכים המובאים בפרסום זה אשר מציגים את האירוע מזווית רחבה יותר של ראשי מערכת הביטחון דאז.

מלון "סבוי" בתום הקרב