הטבעתה של ספינת המעפילים "סטרומה" – פברואר 1942

ב 24 בפברואר 1942, הוטבעה בים השחור ספינת המעפילים "סטרומה" ועליה כמעט 800 מעפילים. רק אחד מן המעפילים, דויד סטוליאר, שרד. היה זה סיומו המר של ניסיון להציל יהודים מתוך אירופה הבוערת ומידי הגרמנים, שהיו בעיצומו של רצח והשמדת היהודים - "הפתרון הסופי".

צילום ספינה המזוהה כסטרומה ב1942 (וויקיפדיה)

סטרומה היה שמה של ספינת נהר רומנית שנבנתה במקור ב 1867 כספינת טיולים והוסבה לספינה נושאת בקר במאה ה 20. זו הייתה ספינה רעועה שמצבה הטכני היה לא טוב, ואף הפך גרוע יותר לאחר שהותקן בה מנוע דיזל מפוקפק. התנועה הרביזיוניסטית ברומניה רכשה את הספינה וארגנה קבוצה לעלייה (למרות שכנראה לא דאגה לסרטיפיקטים עבור העולים). הקבוצה הראשונית מנתה כ 300 עולים, אך התגברות הפגיעה היהודים ברומניה הגדילה את מספרם (על כל הפרשיה ראו כאן – דוח המחלקה המדינית של הסוכנות שנמסר לרב הראשי הספרדי הרב בן ציון עוזיאל).

הספינה יצאה מנמל קונסטנצה ברומניה ב 11 בדצמבר 1942 בסיועה של גוררת – המנוע היה פגום והספינה לא יכלה לעזוב את הנמל בכוח מנועה בלבד. לאחר מסע בן שלושה ימים בים (למרות שזמן השייט הרגיל בין קונסטנצה לאיסטנבול כחצי יום בלבד) הגיעה הספינה לאיסטנבול. השלטונות הטורקיים סירבו להניח לנוסעי הספינה לרדת ממנה, על אף שהמצב בספינה היה גרוע מאוד והיה מחסור במזון ובשתייה. יהודי איסטנבול העבירו לספינה מזון וסיוע נוסף, אך סיוע זה אזל במהרה והנוסעים סבלו קשות מקור, זוהמה ורעב. בכל אותה העת התנהל מו"מ קדחתני בין הג'וינט והסוכנות היהודית לבין ממשלות טורקיה ובריטניה להתיר לנוסעים להיכנס לארץ ישראל או לפחות לרדת לחוף למחנה פליטים שיוכן עבורם. הטורקים סירבו להתיר לנוסעים לרדת והבריטים לא היו מוכנים אפילו לקזז את מספר העולים מהספינה ממספר העולים המותר לפי חוקי ה"ספר הלבן" של 1939. מו"מ מסוג אחר התנהל בין בריטניה לטורקיה ובו בריטניה לחצה להשיב את הספינה חזרה לרומניה במטרה לחסום ניסיונות עלייה מהבלקן. הנציב העליון של בריטניה בארץ ישראל, הרולד מק-מייקל היה נמרץ במיוחד בכוונה זו וסירב להתפשר למרות הצעות הסוכנות היהודית.

לבסוף, ב 23 בפברואר 1942, לאחר כ 10 חודשים בנמל איסטנבול, גררו הטורקים את הסטרומה מחוץ לנמל איסטנבול ואל הים השחור. כמה שעות אחר כך, צוללת סובייטית (שזוהתה אח"כ כצוללת ShCh-213 שטובעה לאחר חצי שנה) ירתה טורפדו על הספינה והטביעה אותה. כאמור כל הנוסעים על סיפון הספינה וכן אנשי הצוות טבעו, למעט ניצול אחד שנאסף ע"י ספינת דייגים טורקית בבוקר.

מפה של אזור מיצרי הבוספרוס. המספר 2 מציין את מקום הטבעתה של הסטרומה (וויקיפדיה)

הטבעת הסטרומה גרמה לסערת רגשות עצומה בארץ ישראל. במכתב למזכיר הראשי של ממשלת ארץ ישראל, ג'ון מקפירסון, האשים ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק (שרת) את הממשלה באפליה כלפי היהודים בכנסה לארץ וכי היא מאפשרת לפליטים שאינם יהודים להיכנס ללא בעיה וכי על ממשלת ארץ ישראל וממשלת בריטניה להתיר כניסתם של יהודים לארץ ישראל ללא הגבלה, שכן הם נמלטים מרצח והשמדה (הנה תרגום של המכתב מאנגלית, שפורסם בספר ההנצחה למשה שרת – תעודות מפרקי חייו, שהוצא לאור ע"י ארכיון המדינה) . ארגון האצ"ל הוציא כרוז מיוחד המציג את הנציב העליון מק-מייכל במבוקש על רצח היהודים בספינה סטרומה. ההסתדרות פרסמה כרוז ובו פנייה לציבור העובדים שלא לחגוג את חג הפורים (שחל שבוע לאחר האסון) כהזדהות עם הקרבנות.

מודעת "מבוקש על רצח" לנציב העליון מקמייקל (וויקיפדיה)

במשפט אייכמן ב 1961, התברר חלק אחר של הסיפור – כיצד יצאו היהודים מרומניה. מתברר על פי מסמך שהוכן בחקירה המשטרתית לקראת משפט אייכמן, כי הגרמנים התלוננו כי הותר ל 700 יהודים לעזוב את רומניה לכיוון טורקיה וארץ ישראל. התלונה הוגשה לסגן הנשיא ושר החוץ מיחאי אנטונסקו וזה הטיל את האשמה על ראש המשטרה החשאית הרומנית (הסיגורנטה) שהתיר ליהודים לצאת. מפקד המשטרה החשאית הודח מתפקידו בעקבות הפרשה. בדוח נאמר כי התורכים מסרבים להכניסם לארצם וכי הם יושבו לרומניה. (העתק הדוח בגרמנית, תרגום המסמך ע"י לשכה 06 של משטרת ישראל)

סטרומה הייתה פרק נוסף ונורא בניסיונות הבריחה של היהודים מאירופה, נדבך נוסף לחוסר האונים ולמלכוד בו היו שרויים בזמן השואה – אינם מצליחים להימלט מרוצחיהם ואינם מוגנים ע"י אויבי הגרמנים, שלהלכה היו צריכים לסייע להם ובמקום זאת היו מעוניינים לשלח אותם חזרה למוות בטוח.

"אין אנו רואים דרך אחרת אלא לקבוע שכמה מן האנשים שהשתתפו בהפצצת רחוב בן יהודה היו בריטים" – מתוך מסקנות דו"ח ועדת החקירה בעניין הפיצוץ ברחוב בן-יהודה בירושלים ב-22.2.1948 – פרסום במלאת 66 שנה לאירוע

אתמול לפני 66 שנה ב-22.2.1948 בשעה 6:30 בבוקר רעדה האדמה במרכז ירושלים כתוצאה מפיצוץ של שלוש משאיות תופת ברחוב בן-יהודה שבלב במרכז העירוני היהודי. תוצאות הפיצוץ היו קשות מאוד: 58 הרוגים, 38 פצועים ו-3 בניינים הרוסים - שני בתי מלון ובית מגורים. הפיצוץ התרחש בתקופה של ראשית מלחמת העצמאות בשלב "מלחמת האזרחים" הקודם  להקמת המדינה  שהתאפיין בעיקר בעימותים אלימים בין כוחות מליציה פלסטינים (ערבי ארץ-ישראל במונחי התקופה) לבין ארגון "ההגנה" והמחתרות היהודיות האחרות. במבט ראשון נראה היה הפיצוץ הקטלני כפיגוע שנעשה על-ידי פלסטינים, אך מהר מאוד התברר שהטרוריסטים שביצעו אותו היו חיילים ושוטרים בריטים שערקו משירותם ועשו שימוש בכלי רכב ונשק של כוחות הביטחון הבריטיים. עדים לאירוע דיווחו שבמכוניות נהגו אנשים לבושים מדים בריטים ובעלי חזות אירופית, אך זיהויים של המפגעים כבריטים לא היה וודאי בשלב הראשון.

החורבן ברחוב בן יהודה מייד אחרי פיצוץ משאיות התופת, 22.2.1948, מתוך "ויקישתוף"

היעדר הוודאות בא  לידי ביטוי בהבדלים בין הדיווחים על הפיצוץ בעיתונים שונים. לדוגמא בעיתון "הבוקר" הייתה הכותרת ביום המחרת (23.2) חד משמעית :"זוועת דמים בלב ירושלים – בריטים פוצצו בתים בבן-יהודה"  ואילו הכותרת בגליון של "דבר" באותו יום הייתה זהירה יותר והותירה מקום לספק מסוים: "בידי דוברי אנגלית, לבושים מדי חיילים ושוטרים בריטיים, במשורין - רצח המוני במרכז ירושלים".

זהירות דומה באה לידי ביטוי גם בדו"ח שהגישה ועדת חקירה שמונתה על-ידי הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת הוועד הלאומי כדי לגלות את זהות מבצעי הפיגוע. עותק של דו"ח זה נמצא בארכיון האישי של עורך דין אשר לוויצקי (שהיה כנראה חבר בוועדה) המופקד בארכיון המדינה (בתיק שסימולו פ-25/22). להלן אנו מביאים את הדו"ח שכותרתו היא "דין וחשבון של וועדת החקירה בעניין ההתפוצצות ברחוב בן יהודה ביום 22 לפברואר 1948" (תעודה מס' 1).

בדו"ח הוצגו העובדות שהובאו לפני חברי הוועדה ביחס לאירוע הפיצוץ עצמו וביחס לאירועים קודמים שהיו קשורים לכאורה לפיצוץ. בתחילת הדו"ח מצוינות ברצף שתי עובדות שאת הקישור הסביר ביניהן משאיר הדו"ח לקורא. התיאור העובדתי מתחיל בציון העובדה שזמן קצר לפני הפיצוץ ב-14 בפברואר נגנבה מכונית משוריינת ממרכז המשטרה הבריטית ביפו, כנראה על-ידי השוטרים שהיו מופקדים עליה שערקו מתפקידם. בהמשך מצויינת העובדה שהמשאיות שהתפוצצו ברחוב בן-יהודה הובלו למקום בשיירה שבראשה נסעה מכונית משוריינת, ששימשה כרכב מילוט עבור נהגי המשאיות לפני הפיצוץ. כותבי הדו"ח הציגו את העובדות באופן המוביל למסקנה שמכונית זו היא המכונית המשוריינת הגנובה ושהשוטרים החשודים בגניבתה מעורבים כנראה בפיגוע, אך נזהרו מלטעון זאת במפורש. לקראת סוף הדו"ח הם גם הוסיפו משפט מסתייג בנושא זה: "אין לפרש את דברינו כאילו אנו קובעים שהמכונית המשוריינת שהשתמשו בה במעשה הזוועה היא היא המכונית שנגנבה ביפו ביום 14 לפברואר. יתכן שזו הייתה המכונית."

לאחר הצגת העובדות עבר הדו"ח לשלב ההשערות לגבי זהות מבצעי הפיצוץ. בשלב הראשון נבחנה האפשרות שהפיצוץ בוצע על-ידי ערבים, אך העובדה שאף גורם ערבי לא לקח אחריות על ביצוע הפיצוץ הביאה את כותבי הדו"ח להערכה שהאפשרות שהמפגעים היו ערבים איננה סבירה. בהמשך אומנם ציינו כותבי דו"ח שבעיתון המצרי "אל-הרם" הופיע דיווח שעבד אל-קדר אל-חוסייני, מפקד הכוחות הפלסטינים באיזור ירושלים, הוציא בחתימתו "הודעה המציינת כי 'אנשים עזי נפש' ביצעו את המעשה וכי היה זה תגמול על השלכת פצצה על-ידי יהודים ברמלה..", אך הם לא ראו בכך ראיה לביצוע הפיצוץ על-ידי ערבים משתי סיבות: 1. הביטוי "אנשים עזי נפש" אינו שכיח בהתייחסות ללוחמים ערבים ואין בהודעה זו שום רמז שהמפגעים היו ערבים; 2. מאוחר יותר יצאה הודעה מטעם הוועד הערבי העליון המכחישה את הדיווח הנ"ל בטענה שאל-חוסייני היה בחו"ל בזמן הפיצוץ ולא מסר שום הודעה לגביו.

לאחר מכן עבר הדו"ח לדון בדברי העדים שכולם זיהו את האנשים שראו במכונית ובמשאיות היו בריטים כותבי הדו"ח  העלו את האפשרות שהעדים יכלו לטעות בזיהוי הזהות הלאומית של נהגי המכוניות שאותם ראו אך שללו אותה בזהירות וסיכמו: "בעוד שהיינו, איפוא, זהירים שלא לקבל הכרזות סתם שהאיש בצריח או שהאנשים במדי חיילים במכוניות המשא הצבאיות היו בריטים... באנו לכלל מסקנה שאי אפשר לנו לבטל כעפרא דארעה את כל העדויות שהובאו לפנינו ולהתייחס אליהן כאל טעות או דמיון בעלמא. עם היותנו, איפוא, חשים במלא כובד האחריות הרובץ עלינו בקראנו את המסקנה הזאת, אין אנו רואים דרך אחרת אלא לקבוע שכמה מן האנשים שהשתתפו בהפצצת רחוב בן יהודה היו בריטים...". הם הסתפקו  בקביעה הזהירה שחלק מהמפגעים היו בריטים, למרות שברור היה ממכלול הראיות שהוצגו בדו"ח שכולם או כמעט כולם היו בריטים.

לקראת סוף הדו"ח קבעו כותבי הדו"ח שהמפגעים השתייכו לכוחות הביטחון הבריטים, אך לא הכריעו בשאלה אם הם ביצעו את הפשע במהלך שירותם או שמדובר בעריקים. מעבר לכך  הביעו את עמדתם שרשויות המשטרה לא פעלו במידה הנדרשת באופן שהיה יכול למנוע את הפיגוע, בכך שלא הזהירו מבעוד מועד את אנשי "משמר העם" היהודים על כך שמכוניות משוריינות גנובות משוטטות בדרכים. לאור זאת הטילו כותבי הדו"ח על השלטונות הבריטים אחריות מסויימת לאי-מניעת הפיגוע, שקיימת גם בהנחה שהמפגעים היו עריקים (כפי שאכן התברר בסופו של דבר).

החורבן ברחוב בן יהודה כתוצאה מפיצוץ משאיות התופת, 22.2.1948, מתוך "ויקישתוף"

הזהירות הרבה שבה נוסח הדו"ח העידה על מערך היחסים הרגיש ששרר בין הנהגת הישוב היהודי לבין השלטונות הבריטיים בתקופה זו של שלהי המנדט הבריטי. מדובר היה בתקופת "בין השמשות" שבה צמצמו הבריטים בהדרגה את היקפי הנוכחות השלטונית שלהם בארץ-ישראל, אך עדיין היו הריבון בשטח שגישתו כלפי היהודים והערבים השפיעה על מאזן הכוחות בין שני הצדדים הניצים במלחמה המתפתחת.  המורכבות וחוסר הבהירות של המצב השלטוני בארץ בתקופה זו באו לידי ביטוי גם במכתבים עם בקשות לפיצויים כספיים ששלחו כמה מהיהודים שנפגעו מהפיצוץ למשרד המזכיר הראשי של ממשלת המנדט.

להלן מובא אחד המכתבים הללו ששלח אדם בשם מ.ה. כהן ב-28.4.1948 (תעודה מס' 2), שנמצא באחד מתיקי המזכיר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל (תיק שסימולו מ-169/40), שבו מבקש הכותב פיצויים מאחר שנפגע מהפיצוץ הן בפציעה גופנית  והן בהרס של דירת מגוריו. מכתב זה שנשלח כשבועיים לפני עזיבת הבריטים את הארץ (!), נכתב כהמשך למכתב בקשת פיצויים קודם מתחילת חודש אפריל שנענה בשלילה. מעניינת העובדה שהכותב האמין בתמימותו שיש סיכוי שבקשתו לפיצויים תזכה למענה חיובי בזמן שהשלטונות הבריטים כבר היו "עם רגל אחת בחוץ". מכתב זה מדגים יפה את האנומליה השלטונית בתקופה זו של  שלהי שלטון המנדט הבריטי בארץ.

כדי להשלים את התמונה לגבי זהות המפגעים נציין שבשלב מאוחר יותר התברר שאותם עריקים בריטיים נשכרו על–ידי אנשיו של עבד-קאדר אל חוסייני, שכנראה תכנן את הפיגוע ובחר את המיקום בשל ידיעתו שהמלונות שפוצצו ברחוב בן יהודה היוו אכסניה למלווי השיירות לירושלים מטעם הפלמ"ח (כאמור אפשרות מעורבותו של אל-חוסייני בפיגוע הוצגה בדו"ח אך הוצבה בסימן שאלה בשל ההכחשה מצד הוועד הערבי העליון).  אותם עריקים השתתפו  גם בפעולות אחרות של הצד הערבי במלחמה וכולם נהרגו בסופו של דבר (על-פי הספר "תשעה קבין – ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות" מאת יצחק לוי [לויצה], 1986, שבו גם מצוינים שמות המפגעים).

כמה ימים אחרי הפיגוע הגיע למערכות העיתונים בירושלים כרוז חתום בידי הסניף הארץ-ישראלי של "הליגה הבריטית" (ארגון פאשיסטי). בכרוז נכתב בתרגום לעברית (מצוטט מתוך הספר "ירושלים במצור – דפי יומן תש"ח מאת יונה כהן, 1976): "נשבענו שבועה קדושה לצאת למסע-צלב נגד יהודים. לפיכך התקפנו ב-22.2.1948 את הרובע היהודי המרכזי בירושלים בחומרי נפץ חזקים וגרמנו אבידות כבדות לאספסוף הרחוב... אנו מודיעים בגאווה כי לא היפלנו בין כנופיות 'ההגנה' הפחדניות והנתעבות ובין השטרניסטים [אנשי לח"י] הרצחניים. נשים יהודיות וילדים יהודיים, זקן וטף כולם יימחו מעל פני האדמה. אנו נסיים את מפעל היטלר...". לא ניתן לקבוע בוודאות אם כרוז מתועב זה אכן נכתב על-ידי אנשים שהיו מעורבים בביצוע הפיגוע או בתכנונו, אך גם אם לא, סביר להניח שמחוללי הפיצוץ הרצחני אכן היו מלאי שנאה כלפי הישוב היהודי בארץ ישראל ובצע כסף לא היה המניע היחיד שהניע אותם לבצע פיגוע רצחני כל-כך.

חליפת מכתבים בין חנה רובינא לנשיא זלמן שזר

"....ידעתי כי ליבך ער לסבל הבריות, ואני שותף לך בשאיפה להקל את ייסוריהם של הנענשים..."

 

בהמשך לפרסום הקודם אודות חנה רובינא, אנו מביאים פן נוסף באישיותה המגוונת.

 

בתקופת כהונתו של הנשיא זלמן שזר (1968-1963), נשיאה השלישי של מדינת ישראל, הוגשו מדי שנה מאות בקשות לחנינה.

כל מקרה ומקרה נדון בכובד ראש תוך מתן תשומת לב מרובה לנסיבות העבירה שבגינן נשפט העבריין, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות ומצב בריאותו. שזר שם דגש רב בסיכויי השיקום ותיקון דרכיו של העבריין בעיקר בכל הקשור לעבריינים צעירים. וכך כתב שזר על עבריין ששיקם דרכיו: "...הכבוד אליו בחברה ובמשפחה הרים את רוחו והחזיר לו ישרו וכושרו – חונן..." [מתוך ספר ההנצחה זלמן שזר, הנשיא השלישי, מבחר תעודות מפרקי חייו (1974-1889) עמ' 483]

ב-1964 השתמש שזר בסמכות החנינה שניתנה בידיו, חנן נידונים ואף הפחית מעונשים של 77 נידונים, בהם עשרה אסירים שנידונו למאסר עולם וזכו לקיצוב תקופת מאסרם.

עם פתיחת מושב הכנסת השישית שחלה בשנת שמיטה, בנובמבר 1965, הציע חיים גבריהו, יושב-ראש החברה לחקר המקרא וידידו של הנשיא שזר כי הכנסת תחוקק חוק להפחתת רבע מהעונשים של אלו שנדונו למאסר בפעם הראשונה (פרט לאסירים המסכנים את שלום הציבור).

באוספי ארכיון המדינה (לשכת הנשיא, נ/94/19) נמצא חליפת מכתבים בין השחקנית חנה רובינא לנשיא זלמן שזר הדן בבקשות חנינה.

ב-21 בדצמבר קיבל שזר מכתב מהשחקנית חנה רובינא, בו היא הביעה את תמיכתה בהצעתו של גבריהו וכן ביקשה להוציא ההצעה אל הפועל. (תעודה 1)



הנשיא זלמן שז"ר לוחץ ידה של שחקנית הבימה חנה רובניא בתל אביב. 3 באפריל 1959, באדיבות לע"מ, צלם: הנס פין

  

שזר השיב לרובינא כי הוא משקיע מאמצים רבים בכדי להקל את עונשם של אסירים וכי "כל יום שאני מצליח להפחית עונשו של נאסר, או של עומד להיאסר – יום של שמחה הוא לי.." (תעודה 2). הוסיף וכתב, כי הסמכות לכך אינה נתונה בידיו, אלא בידה של הכנסת.

ב-1966, כשנה לאחר ההתכתבות, עם התקרב יום העצמאות ה-י"ח של מדינת ישראל, החליט הנשיא שזר לאחר התייעצות עם הממשלה, להשתמש בסמכותו על-פי חוק יסוד הנשיא ולצוות שכל האסירים אשר עמדו להשתחרר עד יום העצמאות התשכ"ו, ישוחררו ממאסרם לפני חג הפסח – חג החירות.

ב-1975, הוענק לרובינא תואר "דוקטור לשם כבוד" מטעם אוניברסיטת תל-אביב. התואר הוענק לה כאות הוקרה  על תרומתה המיוחדת לחברה.

חנה רובינא מקבלת תואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת תל-אביב, 18 במארס 1975, באדיבות לע"מ, צלם: משה מילנר
 

 

19/2/1987 הוקרנה לראשונה פרסומת הקוראת למניעת עישון

הטבק, שהיה נפוץ בקרב האינדיאנים ביבשת אמריקה, הובא לאירופה ע"י הספרדים. בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 הופיעו לראשונה מחקרים שהצביעו על קשר בין העישון למחלת הסרטן ומחלות אחרות, אך היו ראשוניים ולא מבוססים ויש להניח שלא השפיעו כמעט על היחס לעישון. ברבע הראשון של המאה ה-20 רווחו פרסומות לסיגריות ללא אזהרות, לדוגמה פרסומת משנות העשרים של המאה ה-20, להלן (תיק פ-4187/20 ארכיון המדינה):

מחקרים בארה"ב בשנת 1950 העלו את החשד לקשר בין סרטן הריאות לבין עישון לדרגה מדעית גבוהה יותר, ובשנת 1958 פורסם לראשונה סקר מקיף, אשר הוכיח תמותה גבוהה בהרבה בקרב אוכלוסיית המעשנים לעומת אנשים שאינם מעשנים. בשנים 1964 ו-1968 פורסמו דו"חות של וועדה מיוחדת שמונתה על ידי המדען הראשי של משרד הבריאות האמריקאי, אשר קבעו שאכן קיים קשר משמעותי בין עישון סיגריות לבין נזקי בריאות. גם בישראל פעלו אירגונים למען הגבלת העישון (כגון האגודה למלחמה בסרטן, שפעלה משנת 1952). בשנת 1962 הגיש "ארגון מתנגדי העישון" תזכיר לסגן שר הבריאות שכולל בקשה לרסן את "מגיפת העישון". בתזכיר מבקשת האגודה לאסור על עישון בבתי חולים ומרפאות, אולמות ציבוריים. בנוסף, מבקשת האגודה לרסן את פרסומות הסיגריות באמצעי התקשורת הנפוצים ביותר שהיו העיתונים, בתי הקולנוע ושידורי "קול ישראל" להלן התזכיר (תיק גל-3452/15, ארכיון המדינה):

     

בשנת 1963, על פי התכתבות של משרד הבריאות, ניתן להיווכח שבמקומות ציבוריים ובכללם באוטובוסים, העישון נפוץ, ולמרות שיש שילוט האוסר על העישון, אין מאפרות מתוך כוונה לא לעודד את העישון. בפועל, הנוסעים הלא-מעשנים חסרי אונים, שכן האוטובוס הינו כלי התחבורה העיקרי לרוב אזרחי ישראל בשנים הנ"ל. להלן מכתב מאת אזרח הסובל מן העישון באוטובוס (תיק גל-3452/15, ארכיון המדינה):

באפריל 1970, בוועידה ה-23 של ארגון הבריאות העולמי, הומלץ לכל המדינות החברות להגביר את מלחמתם נגד העישון ע"י אמצעים חינוכיים חברתיים וחוקתיים. מסקנות המומחים העוסקים במניעת עישון הסיגריות היו מאוחדים בדעה שאחד הגורמים החשובים בתחום עידוד העישון  הוא הפרסומת. הסכומים הגבוהים שהושקעו בפרסומות הסיגריות העידו כי הפסומות כנראה מגבירות את השימוש בטבק. בסוף חודש מרץ 1973 – הוגשה לכנסת הצעת חוק הגבלת הפרסום של חומרי העישון. בהצעה מתוארים, בין השאר, נזקי העישון לצד הוראות להגבלת פרסומות בתקשורת הממלכתית: ברדיו ובטלויזיה נאסרו הפרסומות, ובעיתונות הכתובה הוטלו הגבלות. החוק עבר בכנסת בתאריך 1.7.1973.

תיקי משרד הבריאות עשירים בהתכתבות עם מומחים על סכנות העישון, אזרחים וארגונים מתנגדי לעישון, התכתבות בין גורמים במשרד החינוך במטרת הוראות והסברה למורים על נזקי וסכנות העישון, תכנון תעמולה ועוד. חוקים והגבלות נוספים הוטלו בשנים הבאות. בשנת 1983, ביזמת האגודה למלחמה בסרטן, נחקק לראשונה "החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג". להלן הודעה לציבור הכוללת את נוסח החוק (תיק גל- 48429/1 ארכיון המדינה):

החוק הישראלי יצר תקדים עולמי, שכן ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם שחוקקה חוק להגבלת עישון. העישון נאסר בכל מקום ציבורי, כמו בתי קולנוע, אוטובוסים ועוד. בשנים הבאות יצא משרד הבריאות בקמפיין הסברה למניעת עישון הכולל הסבר רפואי, פסיכולוגי, מדעי, ואפילו חוברת הסבר המיועדת להורים המעשנים, כפי שמופיע להלן (תיק גל-48429/1 ארכיון המדינה):

במקביל פרסם משרד הבריאות בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, חומר הסברתי-מדעי נגד העישון, כגון הדוגמאות להלן: "מדוע גורמת לך הסיגריה הראשונה לסחרחורת?" וכן "ממה אתה נהנה בעישון סיגריה?" (תיק גל-48429/1 ארכיון המדינה)

בשנת 1987 הורחב החוק לאיסור העישון במקומות ציבוריים נוספים כגון רכבות, מרכולים, מעליות, טיסות פנים וטיסות לחו"ל, אולמות קולנוע ותיאטרון, וכן הגבלות בבתי חולים ומרפאות, מוסדות חינוך ובתי אוכל. בנוסף הוקרנו תשדירי שירות למניעת העישון בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. במהלך השנים גדלה המודעות הציבורית לסכנות הכרוכות בעישון ובהתאם לכך התרחבו ההגבלות בחוק. בשנת 1991 הועלה המס על הסיגריות כך שמחירן עלה; בשנת 1994 יצא החוק להגבלת עישון במקומות עבודה - הגורמים הנ"ל לאורך טווח השנים - הביאו לירידה במספר המעשנים. 

בשנת 2001 הורחבו התקנות להגבלת העישון ומעתה בכל המקומות הציבוריים כגון בבתי קפה, מקומות עבודה ובתי ספר, נאסר לעשן מלבד במקצים ששטחם קטן המיועדים לכך. ב-1 לדצמבר 2004, בסיוע האגודה למלחמה בסרטן, נכנסו לתוקף תיקוני חקיקה נוספים לחוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק ובוטל השימוש במונח "לייט" על גבי כל חפיסות הסיגריות וכן נאסר שימוש בכל מונח או סימון מטעה אחר העלול ליצור רושם שהמוצר מזיק פחות ממוצר טבק אחר. בנובמבר 2007 הורחב ותוקן החוק שוב: האחריות למניעת העישון הוטלה מעתה על בעל המקום הציבורי, ולא רק על המעשן עצמו. בעל המקום הציבורי הוא הנושא באחריות פלילית, עליו חל איסור הצבת מאפרות וחובת הצבת שלטים המורים על איסור העישון. בשנת 2009 קידמה האגודה למלחמה בסרטן העלאת מיסוי על סיגריות. בחודש מאי 2012 נכנסו לתוקף תקנות חדשות בחוק להגבלת העישון במקומות ציבוריים כגון תחנות אוטובוס מקורות, ברציפי רכבת, גני אירועים, מקלטים ציבוריים, ובריכות שחיה למעט אזורים שיוקצו לכך.

כיום ידועות לכל תוצאות העישון לטווח ארוך. המגמה בעולם המערבי היא לאסור בחוק את העישון במקומות ציבוריים, ובכך להגן על הלא-מעשנים מפני נזקי עישון פסיבי, להגביל את הפרסומות לעישון, ולחייב את חברות ייצור הסיגריות לציין על החפיסות כי העישון מזיק לבריאות. במקביל יש נסיון ליצור אווירה חברתית המגנה את העישון, לדוגמה ע"י פרסומות. הרשת גדושה בפרסומות שאינן מביישות סרטי אימה על תוצאות העישון וגם ע"י כך לגרום לפחות מעשנים. בישראל קיימים מספר גופים הפעילים בדרכים שונות למניעת עישון – האגודה הישראלית למניעת עישון, האגודה למלחמה בסרטן בישראל, והפורום הישראלי למניעת עישון.

הדיווחים הראשונים של משרד החוץ על האייתוללה חומייני

חומייני בצעירותו, ויקישיתוף

 

ארכיון המדינה העלה פרסום לרגל מלאות 35 שנים לעליית חומייני לשלטון באיראן. מתוכו אנו מביאים את הפרק הבא:
בתחילת שנות השישים החלו הדיפלומטים הישראלים באיראן לשים לב לפעילותו של האייתוללה רוחאללה חומייני ולדווח עליה למשרד החוץ בירושלים. בנובמבר 1962 שיגרה הנציגות בטהראן מברק ובו מידע על מנהיג בעיר קום ושמו 'AYATOLLAH KHOMEINI' התוקף את 'הציונים הנמצאים באיראן' (תעודה 1). השימוש באותיות לטיניות לכתיבת שמו של חומייני מעיד ששמו לא היה שגור אצל קוראי המברק בישראל. בשנים 1964-1963 שלחה הנציגות בטהראן דיווחים על הכרוזים האנטי-ישראליים של חומייני בליווי תרגום של חלק מהם (תעודות 3-2). בנובמבר 1964 גורש חומייני לחו"ל והנציגות הישראלית באיראן חדלה מלדווח עליו למשך שנים רבות.

תעודות אלה התפרסמו באתר האינטרנט של ארכיון המדינה בפרסום "35 שנים לעלייתו לשלטון של האייתוללה רוחאללה חומייני לשלטון באיראן".

 

חילוץ המשלחת הישראלית מאיראן בעקבות עלייתו לשלטון של האייתוללה חומייני

האייתוללה חומייני חוזר לאיראן, 1 בפברואר 1979. ויקישיתוף

 

ארכיון המדינה העלה פרסום לרגל מלאות 35 שנה לעליית חומייני לשלטון באיראן. מתוכו אנו מביאים את הפרק הבא בבלוג:
ב-1 בפברואר 1979 ירד האייתוללה רוחאללה חומייני בטהראן ממטוס שהביאו מפריז. ב-11 בפברואר הדיח חומייני את ראש הממשלה שהפור בכטיאר והקים באיראן רפובליקה אסלאמית.

לנוכח המצב באיראן והרגשות האנטי-ישראלים שגאו בה נוצר איום על ביטחונם האישי של עובדי הנציגות הישראלית בטהראן והחלו מגעים נמרצים לפינוים המידי (הנשים והילדים פונו כבר בסתיו 1978). הציר בוושינגטון חנן בר און דן על כך עם תת-מזכיר המדינה דייוויד ניוסום (תעודה 36). לעניין זה ראו גם תעודות 31, 34 ו-35 שמתעדות את המגעים עם הממשל האמריקני שנועדו להסתייע בו בפינוי הישראלים מטהראן. אירג טקיזדה [Taghizade], מנהל המחלקה השמינית (ענייני ישראל) במשרד החוץ האיראני, דרש מכל הישראלים לצאת במהירות מאיראן (תעודה 37). האפשרות היחידה הייתה בטיסות שהופעלו לפנות אזרחים אמריקנים. תחילה סברו שאת הישראלים יפנו בכמה טיסות. יוסף הרמלין (לשעבר ראש השב"כ) סירב להתפנות בטיסה הראשונה (תעודה 38). מאוחר יותר התברר כי יש אפשרות להטיס את כל הישראלים בטיסה אחת (תעודה 39). ב-16 בפברואר הודיעו האיראנים על ניתוק היחסים עם ישראל (תעודה 40). ב-18בפברואר הוטסו הישראלים לגרמניה ומשם שבו לישראל. למחרת הודה ראש הממשלה מנחם בגין לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר על הסיוע האמריקני בחילוץ הישראלים מטהראן (תעודה 41) 

 

 

"אני מקווה שמשרד המשפטים לא יגיד 'לא', פרט אם המשרד עצמו יזום את החקיקה. כן יהי רצון" - במלאת שבעה לפטירת השרה לשעבר שולמית אלוני - מתוך מכתבה לשר המשפטים יעקב שמשון שפירא מ-1966 בנוגע ליוזמות החקיקה שלה בענייני זכויות האזרח

לפני כשבוע נפטרה שולמית אלוני ז"ל (1928- 2014) שהייתה אחת המנהיגות הבולטות של מחנה השמאל במערכת הפוליטית הישראלית וכיהנה כחברת כנסת וכשרה בממשלות ישראל. אלוני שהחלה את פעילותה במפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל), הקימה ב-1973 את מפלגת "רצ - התנועה לזכויות האזרח" ועמדה בראשה ובהמשך גם בראש סיעת "מרצ", עד 1996. לזכרה אנו מעלים פרסום הכולל תצלום יחודי של אלוני מצעירותה ומקבץ מסמכים מראשית דרכה הפוליטית השופכים אור על תהליכי ההתגבשות של תפיסותיה האידיאולוגיות המרכזיות בעניינים חברתיים: זכויות האדם והאזרח, מאבק בכפיה הדתית ומאבק באפליה נגד נשים.

הביוגרפיה המוקדמת של אלוני מהתקופה שקדמה לכניסתה לחיים הפוליטיים, כללה שורה של תחנות המצביעות על היותה נטועה היטב במורשת הציונית-סוציאליסטית של תנועת העבודה: לימודים בבית הספר "בית חינוך" בתל-אביב ובכפר הנוער בן-שמן, חברות בתנועת הנוער "השומר הצעיר", השתתפות בהקמת קיבוץ אלומות שירות צבאי בפלמ"ח במלחמת העצמאות, לימודים בסמינר בית-הכרם להכשרת מורים ועבודה כמורה במעברות ובעיר רמלה. בארכיון המדינה נמצא תצלום של אלוני משנת 1949 לאחר שחרורה מצה"ל בהיותה בת 21 (התצלום נמצא בתיק מלשכתה של אלוני מתקופת כהונתה כשרה בלי תיק, שסימולו טס-4001/49 ).

 

 

 במקביל לעבודתה כמורה למדה אלוני בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומאוחר יותר הגישה תכניות ברדיו שעסקו בנושאי זכויות האזרח. ב-1959 הצטרפה אלוני למפא"י ופעלה בתוכה במסגרת "צעירי מפא"י". בשנת 1965 נבחרה לכנסת השישית כנציגת רשימת "המערך", במידה רבה בזכות הצלחתה ברדיו‏. עם היבחרה החלה לפעול במרץ למען קידום זכויות האדם והאזרח, למען קידום חוקה לישראל וכנגד כפייה דתית. למרות צמיחתה בתוך תנועת העבודה התקשתה אלוני לראות במפ"אי את ביתה, כשאחד הגורמים לכך היה עימותיה עם גולדה מאיר, שלא אהבה את גישתה הפמיניסטית של אלוני ואת סגנונה המרדני.

 

 

היחודיות של אלוני בנוף "העסקני" של נציגי מפא"י בכנסת השישית באה לידי ביטוי בהתכתבות שלה עם שר המשפטים יעקב שמשון שפירא סביב יוזמות החקיקה שלה בתחומי זכויות האדם והאזרח. אנו מביאים כאן כמה מכתבים מהתכתבות זו השמורים בארכיון המדינה בתיק של מחלקת חקיקה ויעוץ במשרד המשפטים (תיק שסימולו גל-21284/11).

ב-1.5.1966 כתבה אלוני מכתב לשר שפירא שבו ביקשה ממנו שיתוף פעולה בקידום יוזמות חקיקה אלה. במסגרת המכתב תארה אלוני את התחומים המרכזיים בהם עוסקות הצעות החוק שהיא מנסה לקדם: "... יש בדעתי להגיש כמה הצעות חוק מתוך נקודת מוצא של הדעות האמורות הן בתחום הרחבת המשמעות של חוק השבות, הן ביחס לעריכת נישואין בפני רב רפורמי (לבעיית כהן וגרושה) והן ביחס לאמנות נגד כפיה גזעית ודתית...". הנושאים שאליהם התייחסה אלוני במכתב זה התמקדו בתחומי הדת והמדינה בתוכן תחום הנישואין והגירושין שבו שאפה אלוני לבטל את המונופול של הרבנות האורתודוקסית ולאפשר נישואין לזוגות של מנועי חיתון על-פי ההלכה כמו כהן וגרושה, בין השאר על-ידי הרחבת סמכויות החיתון גם לרבנים רפורמיים שאינם כפופים למגבלות ההלכה האורתודוקסית. מעניינת העובדה שהמכתב לא כולל התייחסות לתמיכתה בהנהגת נישואין וגירושין אזרחיים ויתכן שמסיבות טקטיות עדיין לא הלכה אלוני בשלב זה "על כל הקופה" והסתפקה בהצעות מתונות יותר. הגישה הטקטית באה לידי ביטוי גם במשפט הסיום של המכתב: "אני מקווה שמשרד המשפטים לא יגיד "לא", פרט אם המשרד עצמו יזום את החקיקה. כן יהי רצון.".

למכתב זה צירפה אלוני שני מאמרים שכתבה המובאים להלן, שבהם היא מציגה את עמדותיה הביקורתיות ביחס להסדרי הנישואין והגירושין הנוהגים במדינת ישראל וביחס לחקיקה הדתית בכלל. מאמר אחד הוא מאמר עיתונאי שפורסם בעיתון "דבר" ב-14.4.1966 שכותרתו "מרור בזמן הזה – מדרבנן" והמאמר השני הוא מאמר אקדמי יותר שפורסם בכתב-העת "אבניים" באביב 1966 שכותרתו  "האבסורד שבחקיקה הדתית".

הפתיחה של המאמר הראשון מלמדת על ההומור השנון של אלוני ועל הבקיאות הרבה שלה במקורות היהודיים ובכללם גם בספרות הלכתית שהוסיפה תוקף לביקורת שלה כלפי הממסד הדתי: "אומר בעל 'תפארת שלמה': 'מרור בזמן הזה מדרבנן. חלק גדול מן המרור, מחיינו המרים, מקורו בזמן הזה – מדרבנן, מרבנים שונים שאינם מתאימים לתפקידם שאינם גורמים לנו כבוד בהתנהגותם...'. אם בזמנו של בעל 'תפארת שלמה' היה המרור מדרבנן, בימינו – מדרבנן ומהמנהיגים, השרים והחוקים התומכים אותם ובהם ונותנים להם יד חזקה וזרוע נטויה להאכילנו מרורם, וככל שיענו אותנו כן תרבה וכן תפרוץ שררתם...".

בהמשך המאמר הציגה אלוני בצורה חדה את התנגדותה לחוק הנישואין והגירושין הנוהג במדינת ישראל שנחקק לטענתה כתוצאה משילוב של אילוצים קואליציונים, רגשות דתיים אי-ראציוניים ודפוסי חשיבה לא דמוקרטיים של מקימי המדינה שעלו ממזרח אירופה וסיכמה:  "... העובדה שמחמת כל אלה קיבל הרוב במדינת ישראל את חוק הנישואין והגירושין כמות שהוא היום להלכה ולמעשה, מתוך פגיעה בהכרה ברורה ב'עשרות וברבבות המנודים מחמת הצווים המוחלטים האי-ראציונליים של הדת – עובדה זו אין בה כדי להפוך חוק זה לחוק דמוקרטי, ואפילו יחזרו ויאשרוהו כל 120 חברי הכנסת...". טענות חריפות אלה שהיו חריגות בקרב אנשי מפא"י בתקופה זו באו לידי ביטוי גם במאמר השני (ששמו מעיד על תוכנו) בניסוחים אקדמיים יותר.

הרדיקליות של העמדות שהביעה אלוני במאמריה עברה מיתון מסוים בהתכתבות שלה עם השר שפירא ובהצעות החקיקה שהגישה שבם התחשבה באילוצים הפוליטיים העומדים לפניה בדרך למימוש מטרותיה האידיאולוגיות. כחודשיים אחרי המכתב לשר שפירא שהובא לעיל הגישה אלוני הצעת חוק פרטית בשם "חוק יסוד: מניעת הפליה וכפיה". היא העבירה את הצעת החוק לשר שפירא באמצעות יושב-ראש הקואליציה משה ברעם והוא הגיב במכתבי תשובה הן לברעם והן לאלוני עצמה שנשלחו שניהם ב-14.7.1966. הצירוף של הצעת החוק ותשובות השר שפירא פורסם כבר באינטרנט באתר "תולדוט" במסגרת פרויקט "ממגילה למדינה" המשותף לארכיון המדינה ולמט"ח. להלן קישור לפרסום הנ"ל תחת השם "על הצעת חוק ל'מניעת אפליה כפיה'".

סעיף 7 בהצעת החוק הנ"ל עסק במניעת אפליה כולל עקרונות שמהם ניתן להשליך גם על תחום הנישואין והגירושין: "כל הוראת דין המפלה בין אדם לאדם בגלל דתו, גזעו, מוצאו, עדתו, מינו, השקפותיו או פעולותיו המדיניות, וכל הוראת הדין הכופה כפיה על אדם מטעמי דת, לאום, גזע, מוצא עדה, השקפה או פעולה מדינית, לא ינהגו על פיהן...". מסעיף זה ניתן להסיק במשתמע שהמדינה חייבת לאפשר נישואין וגירושין אזרחיים מכיוון שאת חוק הנישואין והגירושין הנוהג ניתן לכלול בקטגוריה של "הוראת הדין הכופה כפיה על אדם מטעמי דת" הנאסרת על-פי הצעת החוק. יחד עם זאת, לא כללה הצעת החוק דרישה מפורשת להבטיח את זכותם של אזרחי המדינה  להינשא ולהתגרש בהליכים אזרחיים ללא כפיפות לדין הדתי.

 

מעניינת גם העובדה שבמכתב התגובה של השר שפירא שבו הביע שורה הסתייגויות מהצעת החוק לא כללה ההסתייגות שלו מסעיף 7 התייחסות להשלכות שלו על דיני האישות הנוהגים במדינה אלא דווקא להשלכות אפשריות שלו ביחס לחוק השבות: "אשר לסעיף מניעת אפליה, האם כוונתך לבטל את חוק השבות ואת האזכורים לאותו חוק שבחוק האזרחות?...". השר סיים את מכתבו המסתייג בעצה פטרנליסטית במקצת: "עצתי לך כי תקחי בחזרה את הצעת החוק... ואם אינך נוטה לקבל את עצתי, אנא הודיעי נא לי ואשלח העתק ממכתבי זה לחבר ברעם ואבקשו להביא את העניין לדיון בקואליציה.".

הפרסום באתר "תולדוט" של ההתכתבות סביב הצעת החוקה לא כלל את תשובתה של ח"כ אלוני לשר שפירא ולכן אנו מביאים כאן בנפרד את מכתב בתשובה שכתבה  אלוני לשר שפירא ב-29.7.1966. במכתב זה הציגה אלוני גישה פרגמטית יותר מהגישה שאפיינה אותה בתקופות מאוחרות יותר וביטאה בדברי התגובה שלה הכרה במגבלות היכולת שלה כח"כית חדשה להביא לממש בטווח הקרוב את שינויי החקיקה שאליהם היא שואפת: "לא עלה כלל בדעתי ולא  קיוותי כי אזכה אפילו לתגובה כזו, קל וחומר להבאת ההצעה לכנסת. חשבתי שהדבר יגיע לדיון בהנהגת הקואליציה ותהיה לי זו הזדמנות להביע מורת רוחי מהעובדה שהוועדה לחוקי יסוד משותקת בשל קנוניות אישיות ומאבק על כסאות..". אלוני הסתפקה במועט של העלאת נושאי זכויות האדם והאזרח לסדר היום והבינה ששינוי חוקי ממשי בתחום הם עדיין לא ריאליים בשלב זה. גם החתימה של המכתב שבה הודתה אלוני לשר שפירא על עצם התייחסותו להצעת החוק שלה כ"יחס של מורה לתלמידו" למרות התנגדותו אליה, ביטאה גישה פרגמטית של ח"כית חדשה שציפיותיה ממנהיגי מפלגתה מוגבלות.

לקראת הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 שיבצה "הוועדה המסדרת" של מפלגת העבודה את ח"כ אלוני במקום לא ריאלי ברשימת "המערך" לכנסת וכתוצאה מכך היא לא נבחרה לכנסת זו.  הדחיקה של אלוני החוצה מהרשימה ביטאה את ההסתייגות של ראשי מפלגת העבודה ובמיוחד של ראש-הממשלה גולדה מאיר מהח"כית הפעלתנית ומהגישה החדשנית שביטאה בנושאי זכויות האדם והאזרח. בשלב הראשון אחרי הפסקת כהונתה בכנסת נשארה אלוני חברה במפלגת העבודה והמשיכה בפעילות פוליטית הן כחלק מהמפלגה והן במישור העצמאי. בתחום של ענייני דת ומדינה פרסמה אלוני ב-1970 את ספרה "ההסדר: ממדינת חוק למדינת הלכה", שדן ביחסי הדת בישראל באור ביקורתי. כשנה לאחר מכן ניסתה לקדם בוועידת מפלגת העבודה הצעה להנהיג נישואין אזרחיים בישראל, אך הדיון בנושא טורפד על ידי ראשי המפלגה.‏ בהמשך גם נטלה חלק ב"ועד הציבורי למען הנהגת נישואין אזרחיים" ופעלה למען הכללת נשים בגוף הבוחר של הרבנות הראשית. ניתן לומר שהשתחררות שלה האילוצים ששבם הייתה נתונה כחברת-כנסת אפשרו לה לפעול למען השינויים אליהם שאפה בתחומי הדת והמדינה בסגנון פחות מתפשר מאשר בתקופת כהונתה בכנסת.

בפברואר 1973  התגבשה קבוצה בשם "התנועה למען שולמית אלוני לכנסת השמינית", אשר תבעה את הכללתה של אלוני במקום ריאלי ברשימת המערך לכנסת השמינית, בשל הערכת מאבקה למען חוקה לישראל ונגד הכפיה הדתית.‏ באותה תקופה עדיין שאפה אלוני להישאר במסגרת מפלגת העבודה ולהיאבק למען הגשמת ערכיה בתוך המפלגה. היא תבעה לקיים "פריימריז" לרשימת המפלגה לכנסת ולבטל את מוסד "הוועדה המסדרת", אך תביעה זו לא התממשה. לאחר מכן, על רקע חוסר בחירתה לרשימת המועמדים לכנסת הקרבה, והניכור שפיתחה כלפי מפלגתה, פרשה אלוני ממפלגת העבודה והקימה את מפלגת "רצ - התנועה לזכויות האזרח", שהשתתפה בבחירות לכנסת השמינית וזכתה בשלושה מנדטים. בשלב הראשון נותרה "רצ" מחוץ לקואליצה, במידה רבה בשל חוסר הסימפתיה ההדדית שבין ראש-הממשלה גולדה מאיר לבין אלוני.

בעקבות התפטרותה של מאיר מראשות-הממשלה (כתגובה למסקנות "ועדת אגרנט") ובחירתו של יצחק רבין לראשות מפלגת העבודה, הצטרפה רצ  לממשלה בראשותו שהוקמה ב-3.6.1974 והייתה ממשלה צרה שהתבססה על ברית בין "המערך", המפלגה הליברלית העצמאית ו"רצ". במסגרת הממשלה, כיהנה אלוני כשרה בלי תיק, אך כעבור ארבעה חודשים מתחילת כהונת הממשלה, ב-29.10.1974, עם הצטרפותה של סיעת המפד"ל לקואליציה, התפטרה ופרשה עם סיעתה מן הקואליציה, בשל ההבדלים האידאולוגיים בין שתי הסיעות סביב סוגיות השלום ויחסי הדת והמדינה.

אחד המכתבים הראשונים שכתבה השרה אלוני עם תחילת כהונתה (אולי המכתב הראשון) נגע לעיקרון מרכזי בתפיסותיה האידיאולוגיות והוא אמונתה בשוויון בין נשים לגברים ובצורך להיאבק באפלית נשים בכל תחומי החיים (מקור המכתב בתיק מלשת השרה אלונישסימולו ג-7250/8). בראש המכתב שכתבה השרה אלוני למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ב-13.6.1974 מופיע הלוגו "שולמית אלוני – חבר כנסת", אך היא כתבה אותו כבר במעמדה כשרה. במכתב זה קבלה  אלוני על גישה מפלה ביחס לנשים בתכנית הרדיו "רגע של עברית": "... בתכנית  זו החכם הידען ובעל המרות הוא לעולם הגבר, מעולם לא האשה. לעולם הטפשה, חסרת הדעת החוטאה היא האשה – מעולם לא הגבר. אין שיטה טובה יותר ואין שיטה בדוקה יותר מאשר הגשת תכניות כאלה לצורך שטיפת מוח ויצירת דעות קדומות או חיזוקן, במידה והן קיימות והן אומנם קיימות, מפנינה זו של הרדיו...". לכאורה עוסק המכתב בסוגיה שולית של התעסקות בסגנון של "פינה" קטנה  המשודרת ברדיו, אך הוא מבטא היטב את הגישה הפמיניסטית של אלוני ואת החשיבות הרבה שהיא הקדישה לנושא קידום מעמד האישה בחברה במסגרת פעילותה הפוליטית.

לאחר התפטרותה של אלוני ממשלת רבין הראשונה  היא כיהנה כחברת כנסת באופוזיציה למשך כ-18 שנה וניהלה מאבקים אידאולוגיים רבים כמנהיגת מפלגת "רצ". לקראת הבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 הוקמה רשימת "מרצ" בראשותה של אלוני כרשימה משותפת של המפלגות "רצ", מפ"ם ו"שינוי" שזכתה להישג משמעותי של 12 מנדטים. "מרצ" הצטרפה לממשלתו השניה של רבין ואלוני התמנתה לתפקיד שרת החינוך והתרבות. ב-1993 נאלצה אלוני לפרוש מתפקידה בעקבות עימותים עם אנשי ש"ס על רקע התבטאויות קונטרוברסליות בנושאים דתיים. לאחר מכן כיהנה אלוני בתפקידים של שרת המדע והאמנויות ושרת התקשורת עד 1996. לקראת הבחירות בשנה זו הציג יוסי שריד את מועמדותו לתפקיד מנהיג מפלגת "רצ" ואלוני שהעדיפה לא להתמודד מולו פרשה מהחיים הפוליטיים. כמה שנים אחרי פרישתה מהפוליטיקה קיבלה אלוני את פרס ישראל לשנת תש"ס (2000) על תרומה מיוחדת למדינה ולחברה.