"אנו חיים במאה העשרים - אני חי במעברה, המאה העשרים היא לא מקום לגור בו - גם מעברה לא" - 49 שנה לזכייתו של הסרט "סאלח שבתי" בשני פרסי גולבוס הזהב

אפרים קישון (1924-2005) נולד בהונגריה, בשם פרנץ הופמן ומאוחר יותר שינה לפרנץ קישהונט. עלה לארץ בשנת 1949. את שמו העברי קיבל קישון מידיו של פקיד הסוכנות בנמל. לדברי קישון, שאל אותו פקיד הסוכנות לשמו וכאשר נענה "פרנץ" אמר: אין דבר כזה, ורשם "אפרים," וכך עשה גם ביחס לשם משפחתו. היה סופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי, במאי קולנוע ותיאטרון ישראלי וחתן  פרס ישראל למפעל חיים. הוא הבמאי הישראלי הראשון שסרט בבימויו היה מועמד לפרס אוסקר, וכן הישראלי הראשון שסרטים בבימויו זכו בפרס גלובוס הזהב.

בין סרטיו הבולטים: "השוטר אזולאי", "ארבינקה", "סאלח שבתי" שאף זכה בשני פרסי גלובוס הזהב.

בין ספריו ניתן למנות את:  "ובאחד האמשים", "תיבת נח, מחלקת תיירים", "הכל תלוי", "העולה היורד לחיינו" ו"סימון אנד שוסטר".

תחילת דרכו בעיתונות הישראלית

את דרכו בעיתונות הישראלית החל בשנת 1951 בכתיבת טור סאטירי בעיתון היומי בעברית קלה "אומר" ומאוחר יותר אף בעיתון האם "דבר" בו פרסם סאטירה בשם "תעלת בלאומילך". באותה שנה יצא לאור ספרו הראשון בישראל, "העולה היורד לחיינו", שנכתב בהונגרית ותורגם לעברית. שמו של הספר שיקף את תוכנו שעסק בעיקר בחוויות חייהם של עולים חדשים. בשנת 1952 החל לכתוב טור סאטירי קבוע בשם "חד גדיא" בעיתון "מעריב". קישון התמיד בכתיבת המדור כשלושים שנה, כאשר בעשרים השנים הראשונות פורסם הטור כמעט מדי יום.

השפעתו של קישון על התרבות הישראלית היא עצומה וניכרת בתרומותיו לשפה העברית ובהמצאת מטבעות לשון, לא פחות מאשר בתרומותיו כמבקר חברתי ביצירותיו הכתובות, המומחזות והמוסרטות.

הביקורת של אפרים קישון כלפי הממסד הייתה חדה, אך ההומור שעטף אותה הפכה להיות נטולת בוטות.

וכך כתב קישון לגולדה במאמר שפרסם בעיתון מעריב מן התאריך – 3 בדצמבר 1971:

"היא יודעת נוסף לכל להזדעזע באנגלית מצוינת. היא מכירה את המגרש....היא לא רוצה להיבחר מחדש......האמביציה היחידה שלה, להשאיר אחריה גבולות שאינן מכריחים אותנו לצאת למלחמה בכל עשר שנים...איך היא עומדת בנטל הבלתי-אפשרי הזה, מניין לה הכוחות הנפשיים והפיסיים בגיל שלה? לאלוקים תשובות, אולי. אנחנו יכולים רק לנפנף לה מכאן מעבר לאוקיינוס. ולומר לה, שאנחנו אוהבים אותה..."

גולדה בתגובה, החמיאה לקישון באומרה: "...ישר כח לא רק מפני שנעים לקרוא דברים טובים, אבל מתוך הערכה לאומץ לבך כפי שאתה מבטא אותו ברשימה זו"  [תעודה1]

ב-1964, הסרט "סאלח שבתי" אושר להקרנה, וב-31 בינואר 1965, זוכה הסרט בשני פרסי גלובוס הזהב .
 

"...אנו חיים במאה העשרים...אני חי במעברה...,
המאה העשרים היא לא מקום לגור בו...גם מעברה לא..." 

להלן קטע מהתסריט הכולל דיאלוג מתוך הסרט בין סאלח שבתי, העולה החדש החי במעברה הסמוכה לקיבוץ, לבין פרידה, מזכירת הקיבוץ הממחיש את ההבדלים התרבותיים בין העולים החדשים לצברים הוותיקים (תעודה 2).

 

                                                         קטע מתוך הסרט (יוטיוב)

 

 

על הסרט

הסרט, מבוסס על סדרת מערכונים קצרים שנכתבו על-ידי קישון ללהקת "בצל ירוק".
סאלח שבתי, שם שהפך למושג, היה למעשה השתקפות סיפור קליטתם של עולים מארצות מצוקה.
סאלח שבתי הוא עולה שהגיע מאחת מארצות ערב יחד עם משפחתו המורחבת, אשתו ועוד שבעה ילדים (ודמות נוספת של אישה זקנה בלתי מזוהה שהצטרפה אליהם), בשנות ה-50 המוקדמות, מעט לאחר הקמת מדינת ישראל. עם הגיעו לישראל נשלח סאלח למעברה ומתרגל במהירות לחיי המקום ואף מגיע למעמד של מנהיג הקהילה, שנמצאת ליד קיבוץ אידיאולוגי. סאלח אינה דמות חיובית בתכלית. הוא עצלן המתחמק מעבודת דחק המוצעת לו, ומעדיף לשחק שש-בש בבית הקפה במעברה.

עם התקרבות מועד הבחירות, נציגים ממפלגות שונות מציעים לו הצעות שונות (כמו למשל, שיכון), ומבקשים בתמורה שיפעל כקבלן קולות וידרבן את כל אנשי המעברה להצביע עבורם. אבל סאלח הוא אדם ישר ותמים מטבעו. הוא מתמודד עם הביורוקרטיה הישראלית הצעירה, מנצל את חולשותיה הידועות ולבסוף מנצח אותה וזוכה לדירת שיכון חדשה.

באחד מראיונותיו לכבוד הצגת הסרט, אמר אפרים קישון בצניעות אופיינית: "איני יודע מדוע, אך לעולם תהיה לי התחושה כי אני נטע זר בנוף הזה. הצברים אף פעם לא יסכימו לקבל אותי כאחד משלהם". (חירות, 12 ביוני 1964).

קישון בכישרונו המיוחד, והיוצא דופן, ניסה לייצג בסרט את ה"אזרח הקטן", לשמש לו לפה ולהתריע על הקיפוח.
הסרט אושר להקרנה על-ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות. להלן קישור לאישור הבקשה. (תעודה 3) וקישור לבקשה (תעודה 4) 

 

ב-31 בינואר 1965 – זוכה סרטו של קישון "סאלח שבתי" בשני פרסי גלובוס הזהב.

 

תגובות על הסרט

הסרט זכה לתגובות רבות –

עיתון "הארץ" כתב ב-7 ביוני 1964, כי ההתנגשות בין שתי התרבויות – המזרחית והאשכנזית כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרט, יכולה להיות מקור של הבנה, הצלחה והומור לטוב-לב, אם שתי התרבויות מכירות בליקויים שלהם ומערבבות אותם יחד בכור ההיתוך.

"העולם הזה" כתב ב-10 ביוני 1964, כי הסרט מציג סאטירה טובת לב על החברה הישראלית. דמותו של שבתי מעוצבת על-ידי המציאות הישראלית: משטר המפלגות, בעיות השיכון, הפרוטקציה והתנכרותה של החברה הקיבוצית. 

 

ב-5 בפברואר 1965, בירך טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה את אפרים קישון על סרטו: "סאלח שבתי" וכך הוא כתב: "...מהמפעל "התרבותי" שלי, אני שולח לך ברכות חמות על הצלחות המפעל "התרבותי" שלך. הוא ממשיך, "בני החושך" עדיין לוחמים נגד הופעת "סאלח שבתי", אבל לפחות במקרה זה, אני בטוח שהניצחון יהיה עם "בני האור"... .(תעודה 5)

ביקורת

למרות הצלחתו הכבירה של הסרט, במיוחד בקרב בני עדות המזרח, נמתחה עליו ביקורת קשה באמצעי התקשורת. הביקורת הייתה בשני פנים: על איכות הסרט ועל דרך הצגת הדמויות בו.

טענתם של מבקרי הקולנוע הייתה שזהו סרט מסחרי ירוד שרמתו היא כשל סרטוני פרסומת, עם כישורי משחק ותסריט דלים. בסרט מובלטים הנושאים: ההתנגשות בין בן עדות המזרח העני לממסד האשכנזי האטום, קשר רומנטי בין אשכנזי המזוהה עם הממסד ונערה ענייה מעדות המזרח, והצלחתו של בן המזרח להערים על האליטה האשכנזית השלטת.

בשנים האחרונות הועלתה מצד מבקרים שונים טענה כי "סאלח שבתי" מציג את דמותו של בן עדות המזרח כדמות סטראוטיפית ונלעגת, דמות של חסר השכלה שמצליח להסתדר בעזרת תחבולות שונות שהוא נוקט ולא בעזרת כישורים אחרים. יחד עם זאת, הסרט לועג לא פחות לילידי הארץ, ה"צברים" ומתארם כיהירים ואטומים כלפי העולים וכל מי שאינו נמנה עם חברתם. קישון בתגובה לביקורת, העיד שאת הסרט יש לבחון במונחים סאטיריים, שהופנו בעיקר כנגד הפוליטיקאים ואנשי השלטון ודרך יחסם לאדם הפשוט.

ביקורת מצד הממסד

הגורמים הממלכתיים ואנשי הסוכנות ראו בשלילה את השפעת הסרט על הכנסות המגבית המאוחדת. אולם ההצלחה העצומה שזכה לה הסרט בארץ ובחו"ל, הפריכה כליל את טענות מבקריו.

שיגורו של "סאלח שבתי" אל מחוץ לגבולות המדינה נתקל בשעתו לא רק בתרעומת כללית בעיתונות. גולדה מאיר הורתה לא להוציא מן הארץ את המוצר המסחרי הירוד, לדעתה האחידה של הביקורת המקומית. לאחר זכייתו של הסרט בשני פרסי "גלובוס הזהב", קמה מאיר וחזרה בה. יתר על כן, היא אמרה בחיוך הלבבי שלה: "לטעות זה אנושי". 

הסרט - סאלח שבתי – נציגות ישראלית בחו"ל

הסרט הוצג בניו יורק במשך תשעה חודשים רצופים ואף זכה בפרסים רבים. במסגרת "שער הזהב", זכה בשני פרסים: אחד עבור התסריט הטוב ביותר והשני עבור השחקן הטוב ביותר. במסגרת "גלובוס הזהב" גם זכה בשני פרסים: אחד עבור הסרט הזר המצטיין, והשני עבור "כוכב המחר". הסרט אף הועמד לפרס האוסקר בין חמשת הסרטים הטובים ביותר שהופקו מחוץ לארצות הברית.

אפרים קישון היה בין המועמדים לקבלת פרס ישראל לשנת תשנ"ז.
ב-6 ביוני 1995, במכתב ששיגר למחלקה לפרסי ישראל, במשרד החינוך והתרבות, תחת הכותרת "צדק לעצמנו" - כתב שלמה להט כי "אלפי ההומורסקות של אפרים קישון הן אבני דרך לא רק של ההומור הישראלי, אלא גם של החיים בישראל".
שבח וייס כתב בין היתר כי "ההומור הוא ספרות רציני ביותר, אולי רציני מכל, בעיקר בחיי העם היהודי.."
אורי אורבך כתב בכשרונו הציורי כי "קישון הוא שחפר לנו את תעלת בלאומילך והכניס את השועל ללול התרנגולות".
עמוס קינן כתב כי "...קישון קבע נורמות תרבותיות בחברה שהוא היה חדש בה לגמרי. הוא האיש הזה שבא מהונגריה, הוא לימד את עדות המזרח איך להיות עדות המזרח...המהגר הזה בא וראה שיש לפניו דבר אמורפי שזה פשוט עיסה שאפשר ללוש אותה...ואלמלא האנשים שלשו את זה, הנלושים לא היו יודעים בכלל שהם קיימים..."
שרת החינוך, לימור לבנת, הודיעה על זכייתו של הסופר, הסטיריקן והמחזאי אפרים קישון, בפרס ישראל למפעל חיים, וב-2002, הוענק  לו הפרס על תרומתו הייחודית והרבגונית לתרבות בתחומי הספרות, ההומור והסאטירה, העיתונות, התיאטרון, הקולנוע והאמנות.
 

ב-29 בינואר 2005, נפטר אפרים קישון. כך כתב אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, במכתב לבני משפחת קישון: "....פרס ישראל שהוענק לו, תיקן את תחושת ההחמצה שהיתה לו לגבי הממסד התרבותי הישראלי...מותו הוא אבדה גדולה לחברה הישראלית, ליכולת ביקורתה העצמית וליכולת חיוכה וסליחתה על מעידותיה..." [ג/13457/61].

45 שנה להוצאתם להורג של יהודים בבגדד

ב 27 בינואר השנה ימלאו 45 שנה לתלייתם של 9 יהודים עיראקיים בכיכר הראשית של העיר בגדד. שמות היהודים שנרצחו היו : עזרא נאג'י זילחה, פואד גבאי, יעקב גורג'י נאמרודי, דאוד יחזקאל ברוך דלאל, דאוד גאלי, יחזקאל סלאח יחזקאל, סבאח חיים, נעים כדורי הלאל וצ'רלס רפאל חורש. תלייתם הייתה שיא ברדיפות נגד יהודי עיראק, אולם הרדיפות לא שככו ובאוגוסט 1969 נתלו שניים נוספים. כיום נותרו בעיראק יהודים בודדים אם בכלל, וזאת מקהילה שמנתה באמצע המאה ה 20 כ 150 אלף נפש.

הרקע הכללי לתלייה היה מצב היהודים בארצות ערב לאחר קום מדינת ישראל במאי 1948 ומלחמת העצמאות. עיראק שלחה חיל משלוח לארץ ישראל, יחד עם שאר צבאות ערב, וגנרל עיראקי פיקד על "צבא ההצלה". ממשלת עיראק החלה בצעדי אפליה חמורים נגד היהודים בה – פיטורי פקידי ממשלה (יהודים שימשו בתפקידי ממשל רבים בעיראק ויהודי היה שר האוצר הראשון של עיראק ב 1932), רופאים לא קיבלו רישיונות עבודה, נאסר על בנקים יהודיים להחליף מטבע זר, ובוטלו רישיונות יבוא של יהודים. הוכבד עול המסים על יהודים, ואלה הוטלו עליהם רטרואקטיבית. הוטל איסור על מכירת רכוש בערך העולה על 1500 דינרים ללא היתר מיוחד של שר ההגנה שניתן לעתים נדירות. על היהודים הוטל איסור לעזוב את עיראק ומי שעזב – רכושו הוחרם ובוטלה אזרחותו. בספטמבר 1948 נתלה המיליונר היהודי שאפיק עדס, באשמות שווא. הרדיפות גרמו ליהודים רבים להבריח את הגבול לאיראן ולהימלט לישראל. עם התחלפות הממשלה בדצמבר 1949, ועליית ראש הממשלה תאופיק אל סויידי במקום נורי אל סעיד, חלה הקלה ביחס אל היהודים. לאחר מגעים שקיים המוסד לעלייה ב' עם אל-סוידי הותר ליהודים לעזוב את הארץ ללא הגבלות ורוב יהודי עיראק בחרו לעלות באותה התקופה במבצע "עזרא ונחמיה" וכ 120 אלף מיהודי עירק עלו לישראל. (להרחבה על הנושא - ראו כאן)

ב 1952 נאסר על היהודים לעלות לישראל ישירות אך הותר להם לעזוב למדינות אחרות. הגבלות אלו נותרו בעינן עד המהפכה הצבאית ב 1958. בזמן שלטונו של הגנרל קאסם (1958-1963) הוטב מצבם של היהודים בעיראק ורוב המגבלות שהוטלו עליהם בוטלו וחלק מן הרכוש שהולאם הוחזר להם. המצב התהפך ב 1963, כאשר קאסם הופל במהפכה ונרצח. השליטים הצבאיים (האחים עארף) ומפלגת הבעת' שעלתה לשלטון ב- 1968 השיבו את המגבלות על היהודים ואף הוסיפו עליהן – על היהודים נאסר לעזוב את עיראק בכלל, הם הודרו מן החיים הציבורים, נאלצו לשאת תעודות מזהות מיוחדות (בצבע צהוב!) והוטלו עליהם מגבלות קשות נוספות.

מלחמת ששת הימים החריפה את מצב היהודים בצורה קשה במיוחד. עיראק תמיד נקטה בעמדה קיצונית במיוחד בסכסוך הישראלי-ערבי ותמיד הצהירה על רצונה בהשמדת ישראל. במלחמה הפציץ חיל האוויר הישראלי את בסיס H3 במערב עיראק וחיל המשלוח העיראקי שנכנס לירדן לא השתתף בלחימה ויחידה שכן הגיעה לגדות הירדן הותקפה מהאוויר ונסוגה. העיראקים הוציאו את תסכולם על היהודים הנותרים בעיראק: הטלפונים שברשותם נותקו, הם פוטרו מעבודותיהם, בתי עסק בבעלות יהודים נסגרו, נאסר עליהם לעזוב את עיראק לחלוטין (הגבלה שהייתה קימת עוד קודם אך עתה נאכפה ביתר שאת), ונאסר עליהם לעבור מעיר אחת לעיר אחרת. הקהילה היהודית חיה בפחד מתמיד .

חיל המשלוח העיראקי שנותר בירדן השתתף במלחמת ההתשה והפגיז את יישובי בקעת הירדן וסייע לוגיסטית ובחיפוי למחבלים הפלשתינים בחציית הירדן ובתקיפת עמדות ישראליות וישובים ישראליים. בדצמבר 1968 תקף חיל האוויר הישראלי במשך 4 ימים רצופים את חיל המשלוח העיראקי וגרם לאבדות קשות. גופות החיילים ההרוגים הובאו בהלוויה המונית לבגדד. הקריאה לנקם נוצלה ע"י השלטונות להעמיד לדין קבוצת יהודים שנעצרה באשמות שווא באוקטובר אותה השנה, ובית דין צבאי מצא אותם אשמים ודן אותם למוות. ב 27 בינואר 1969 הוצאו 14 נאשמים להורג (9 מהם יהודים) בבגדד ובבצרה.

לאחר  מעצרם של היהודים פנו קרובי משפחתם למשרד החוץ לסייע להם בהשגת מידע על גורלם ובניסיון לארגן את שחרורם. מדינת ישראל החלה לפנות לגורמים בינלאומיים שונים כדי למנוע את הוצאתם להורג של העצורים, תוך הדגשה כי אלו אנשים חפים מפשע וכי ברור כי הם לא יכלו להיות מרגלים בשל ניתוקם ובידודם של היהודים מהאוכלוסייה. פניות נעשו למזכ"ל האו"ם, או-טאנט (מכתב שר החוץ אבן), הצלב האדום ולממשלות שונות, ידידותיות לעיראק כדוגמת טורקיה.

דבר משפט הראווה ולאחר מכן ההוצאה להורג הכה בהלם את ישראל ואת קהילת יוצאי עיראק (בבל). בישראל אורגנו עצרות תפילה וזיכרון לנרצחים, כמו בסרט הזה (חלק מיומני כרמל הנמצאים ברשות ארכיון המדינה) בו נראה הרב עובדיה יוסף ז"ל נואם באחת מן העצרות. הרב יוסף שימש באותה העת כרב הראשי של תל אביב (יחד עם הרב שלמה גורן), ובעצמו היה ממוצא עיראקי. 

אוסף התצלומים הלאומי - פריץ כהן - מנחם בגין נואם לפני קהל סטודנטים באוניברסיטת ת"א בעצרת אבל על תליית תשעת היהודים בבגדד

אוסף התצלומים הלאומי - פריץ כהן - חלק מהפגנת מחאה ברמת גן לאחר תליית תשעת היהודים בבגדד

בכנסת התקיימה ישיבת אבל מיוחדת, בה גונתה ההוצאה להורג ויצאה קריאה לשחרור היהודים הכלואים בעיראק ולהפסקת רדיפתם. באחד מנאומיו האחרונים בכנסת, אמר ראש הממשלה לוי אשכול: "אשר יגורנו בא לנו.דמי הנקיים של מלכות בבל זועקים אלינו ואל העולם כולו מאדמתה....אם יש מצפון בעולם– ישמע קולו לפחות עכשיו. יתעורר לצורך המידי להציל את שארית הפליטה של קהילות היהודים בארצות ערב".

בארכיון המדינה נמצא חומר רב בעניין תליית היהודים בעיראק. מדינת ישראל ניסתה לסייע ליהודים במדינות ערב שמצבם החמיר לאחר מלחמת ששת הימים. מדינות ערב המובסות מצאו בשרידי הקהילות היהודיות המפוארות שנותרו בארצן שעירים לעזאזל נוחים לכישלונם הצבאי, הפוליטי והחברתי. יהודים נכלאו, נרדפו, עונו, נרצחו והוצאו להורג (בעיקר בעיראק). מרכז הפעילות בנושא זה במשרד החוץ היה הסמנכ"ל לענייני המזרח התיכון שלמה הלל, שהיה בעברו פעיל עלייה מעיראק והשתתף במבצעי העלייה מעיראק ומארצות ערב האחרות. 

ניסיונות הסיוע היו מגוונים – פניה למוסדות בינלאומיים (כמו האו"ם), ארגונים בינלאומיים (הצלב האדום, אמנסטי אינטרנשיונל), פניה של אישים יהודיים וגופים יהודיים לממשלות ולשליטים. פניה שכזו הייתה  פגישתם של יהודים הודים, בני העדה העיראקית, עם שר החוץ ההודי – פגישה שלא הועילה (בשל עמדתה הפרו ערבית של ממשלת אינדירה גנדי בהודו), פניה לממשלת איראן ולשאה הפרסי. דרך אחרת הייתה מחאה ציבורית בהפגנות, מנשרים פומביים ומחאות שונות. פעולות אלו השפיעו על ממשלות בעולם, שהסכימו לקבל לתוכן יהודים מעיראק (מצב שמקל על השלטון בעיראק להניח להם לעזוב, שהרי אין הם עולים לישראל). מדינה אחת שהגישה סיוע, על אף שלא פנו אליה, הייתה צרפת. היחסים בין ישראל לצרפת היו מתוחים מאוד, מאז הטילה צרפת אמברגו מוחלט על משלוחי נשק לישראל בתחילת ינואר 1969, בעקבות פשיטת צה"ל על שדה התעופה של ביירות ב 28 בדצמבר 1968 (שבוצעה בעקבות תקיפה של מטוס אל על בשדה התעופה של אתונה). ממשלת צרפת החלה ללחוץ על ממשלת עיראק לשחרר עצורים יהודים ולהתיר ליהודי עיראק לעזוב את המדינה. בישיבת הממשלה בתחילת פברואר 1969, העריך שר החוץ אבא אבן כי פעולה זו נעשתה כדי לעצור את גל הגינויים האנטי צרפתי בארה"ב, שפתחו בו ארגונים יהודים.

ניסיונות אחרים נעשו בצורה חשאית: עפ"י מקורות שונים (כמו ספרו של העיתונאי שלמה נקדימון תקווה שקרסה על סיוע המוסד למרד הכורדי בעיראק) סייעו המורדים הכורדים ליהודים עיראקים להימלט דרך שטחם לאיראן ומשם לישראל.

סיפור הקהילה היהודית בעיראק עלה שוב לכותרות בשנה האחרונה. לאחר כיבוש עיראק ע"י הצבא האמריקאי ב 2003, נמצא בבניין המשטרה החשאית העיראקית מחסן שלם, מוצף מים, ובו אוסף נרחב של ספרי תורה וספרי קודש יהודים שהוחרמו ע"י הממשלה העיראקית במהלך השנים. הספרים הועברו לארה"ב לשיקום. עתה דורשת עיראק מארה"ב להשיב לה את האוסף מאחר וזהו נכס תרבותי עיראקי (כך!) בעוד שיוצאי הקהילה היהודית בארה"ב ובישראל דורשים כי האוסף יישאר בארה"ב וכי אין לממשלת עיראק זכות לדרוש אותו, מאחר והיא גזלה את הספרים מן היהודים .

"כשאני מדבר/ת על שלום של קבע בינינו, אני מתכוונ/ת לכך" - ארבעים שנה להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים - חילופי שדרים בין גולדה מאיר לסאדאת

"כשהצגתי את יזמתי [המדינית] ב-1971  התכוונתי לכך; כשאיימתי במלחמה, התכוונתי לכך; כשאני מדבר עתה על שלום של קבע בינינו, אני מתכוון לכך", כך אמר נשיא מצרים אנוואר סאדאת בשדר בעל פה פייסני ומלא רצון טוב שהעביר הנרי קיסינג'ר לראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לקראת החתימה על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ב-18 בינואר 1974. למחרת ענתה גולדה לסאדאת בשדר בעל פה מפויס לא פחות. היא הביעה תקווה שהקשר שנוצר באמצעותו של קיסינג'ר יהווה נקודת מפנה ביחסים ביניהם, וקבעה שמגיע לשני העמים לחיות בשלום ולכן יש לעשות כל מאמץ להשיג אותו. היא אף חזרה מילה במילה על דבריו של סאדאת: "כשאני מדברת עתה על שלום של קבע בינינו, אני מתכוונת לכך". לצפייה בחילופי השדרים בין גולדה לסאדאת.

חילופי השדרים ההיסטוריים האלו בין מי שעד לאותו הרגע היו יריבים מרים, הפגינו חוסר אמון מוחלט בצד שמנגד ואך זמן קצר קודם לכן הנהיגו את מדינותיהם במלחמה עקובה מדם ורווית קורבנות, עומדים במרכזו של פרסום קצר ובו 6 תעודות שהעלה ארכיון המדינה באתר האינטרנט שלו לרגל מלאת 40 שנה לחתימה על ההסכם בין ישראל למצרים.

שיחות בין נציגי ישראל למצרים על יישום הסכם הפרדת הכוחות בק"מ ה- 101

על כביש סואץ-קהיר, 20 בינואר 1974. יושב שלישי משמאל הרמטכ"ל דוד אלעזר,

 מולו (עם גבו למצלמה) מפקד צבא מצרים הגנרל גמאסי. צלם:יוטאקה נגאטה ארכיון האו"ם

הסכם ההפרדה וחילופי השדרים בין סאדאת לגולדה פתחו פרק חדש ושונה בטיב היחסים ביניהם. כעשרה ימים לאחר מכן החליפו השניים שוב שדרים בעל פה בעניין הצורך לקדם הסכם הפרדה גם עם סוריה, ואף הם מובאים בפרסום. חילופי השדרים בין גולדה מאיר לסאדאת וסגנונן הפייסני היו ביטוי נאמן לשינוי שחל לאחר מלחמת יום הכיפורים ביחסי ישראל ומצרים, ועוד יותר ביחסי מנהיגיהן. היה זה צעד ראשון בתהליך שבירת המחיצות בין הנהגות ישראל ומצרים בדרך להסכמי הביניים הנוספים בין שתי המדינות ב-1975, ולהסכמי השלום ב-1979 בסופה של הדרך.

בפרסום מובאים גם הסכם הפרדת הכוחות החתום והנספחים הסודיים שצורפו לו, והסכם 6 הנקודות שנחתם קודם לכן בין ישראל למצרים והסדיר את עניין חילופי השבויים, האספקה לארמיה השלישית ועוד.

לצפייה בפרסום המלא באתר ארכיון המדינה   

כיצד נולד רעיון הפרדת הכוחות

תחילתו של רעיון הפרדת הכוחות ב-27 באוקטובר 1973 בשעות הבוקר, עת התכנסה ממשלת ישראל לעוד אחת מן הישיבות הרבות שקיימה באותם הימים של שלהי מלחמת יום הכיפורים. בחלל חדר הישיבות שררה אווירה כבדה. עשן הקרבות עדיין היתמר מעל זירות הלחימה וישראל המדממת והכואבת מתוצאות המלחמה שיוועה להפסקת הלחימה, להחזרת השבויים, למידע על הנעדרים ולהחזרת המגויסים לביתם. בהנהגה המדינית ובפיקוד של צה"ל שבה והובעה דאגה מישיבתו של צה"ל בקווים ארוכים וקשים להגנה ממזרח וממערב לתעלת סואץ, בשעה שהאיום בחידוש המלחמה מרחף באוויר. בנוסף הפעיל הממשל האמריקני, ובעיקר מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, לחץ רב על הנהגת ישראל להסיג את צה"ל לקווי ה-22 באוקטובר, מועד קבלת ההחלטה הראשונה במועצת הביטחון על הפסקת אש (החלטה 338), ולאפשר העברת אספקה לא צבאית לארמיה השלישית המצרית הנצורה. אם לא די בכול אלו היו חברי הממשלה מודעים לתסיסה שהחלה בציבור על רקע הידיעות שהתפרסמו על אפשרות של העברת אספקה לארמיה השלישית בשעה שהמצרים אינם מעבירים רשימות של שבויים ישראלים שמצויים בידיהם, ואינם מאפשרים את חזרתם של הפצועים.  

על רקע כל אלו חיפשה הנהגת ישראל הסדר מדיני שיביא לסיום הקרבות ולהחזרת השבויים, ויאפשר לכוחות ישראל לסגת מהעמדות ממערב לתעלת סואץ מבלי שהמצרים יישארו בעמדות שכבשו ממזרח לה. שר הביטחון משה דיין העלה אפוא לראשונה בישיבת הממשלה הצעה להביא להפרדת כוחות בין ישראל למצרים – כוחות ישראל יתייצבו ממזרח לתעלה והמצרים ממערב לה כשאזור הפרדה מפורז שווה בגודלו משני צדי התעלה חוצץ ביניהם. בחודשים הבאים לבשה הצעתו של דיין ופשטה צורה במגעים מדיניים שונים, ובעיקר בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני קיסינג'ר. לבסוף הצליח קיסינג'ר להביא לנוסח מוסכם על שני הצדדים - הסכם הפרדת כוחות היסטורי שבו הסכימה ישראל בפעם הראשונה לסגת משטח שכבשה במלחמת ששת הימים.      

חיילים של צה"ל חוצים את תעלת סואץ עם עזיבתם את אדמת מצרים
בעקבות הסכם הפרדת הכוחות, 24 בפברואר 1974, צלם: משה מילנר לע"מ 

לכבוד ט"ו בשבט - מ"גן הנביאים ורז"ל" אל השמורה הלאומית "נאות קדומים" – פרסום במלאת 90 שנה להולדת מייסד השמורה נגה הראובני

היום לפני 90 שנה על-פי התאריך העברי בט"ו בשבט תרפ"ד (21.1.1924) נולד הבוטנאי וחוקר הטבע נגה הראובני (2007-1924) בתאריך שהיה סמלי לאור המקום המרכזי של חקר צמחי ארץ ישראל בחייו של נגה ושל הוריו. מרכזיות זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה ביוזמה להקמת "גן הנביאים ורז"ל" של הוריו, חנה ואפרים הראובני עוד בשנות ה-20 ובהקמת השמורה הלאומית "נאות קדומים" על-ידי נגה הראובני עצמו ב-1965. כהמשך של יוזמה זו.



נגה הראובני מדריך חיילים ב"נאות קדומים" -  באדיבות ארכיון "נאות קדומים"

אפרים הראובני (1953-1881) היה בוטנאי שייסד גישה מחקרית אשר שילבה בין מדע הטבע לבין בלשנות, מקרא ופולקלור על מנת לתאר תמונה שלמה של הצומח כחלק ממארג גאוגרפי-תרבותי-היסטורי. הראובני נולד באוקראינה, למד בוטניקה באוניברסיטת נאנסי בצרפת ועלה ב-1906 לארץ-ישראל. ב-1909 נסע ללוזאן שבשווייץ  להמשך בלימודיו ומשם עבר לאוניברסיטה בפראג שבה קיבל תואר דוקטור. ב-1914 חזר לארץ ישראל ולימד בוטניקה בבתי-ספר תיכוניים ובסמינרים למורים. ב-1919 נשא לאשה את חנה, מחנכת צעירה שעלתה מרוסיה והשתלמה בחקלאות בגרמניה (אותה הכיר עד מאוקראינה ושהייתה שותפה מליאה לפועלו). ב-1920 עברו בני הזוג להתגורר בשכונת הבוכרים בירושלים. לזוג נולדו שני ילדים שהמשיכו בדרכם: הבן נגה ואחותו איילת השחר. 

שיטתם המחקרית של בני הזוג (שכונו ומכונים עד היום "הראובנים") שילבה בין בלשנות, ידע והיכרות עם המקורות וקשר עמוק לטבע ולצומח כדי ליצור תמונה כוללת שבה משתלבים הצמחים כמרכיב מוביל וכמפתח להבנה של תופעות במקרא ובהיסטוריה. הראובנים שהיו אנשי העליה השניה ראו בצמחי ארץ-ישראל חוליה מגשרת בין עם ישראל הקדום שישב בארץ לבין חורבן הבית לבין הישוב היהודי המתחדש בעידן הציוני. בחזונם ראו הראובנים שלושה מפעלים בתחום חקר הצמחיה של ארץ-ישראל: אנציקלופדיה, מוזיאון וגן. האנציקלופדיה שהראובנים התחילו בכתיבתה לא יצאה בסופו של דבר לאור. המוזיאון הוקם בפועל בביתם של הראובנים והיה המוזיאון הבוטני העברי הראשון בארץ ישראל. הוא נתרם ב-1926 לאוניברסיטה העברית בהר הצופים, שבה פעל במהלך השנים 1948-1925 עד להפיכתו של הר הצופים למובלעת במהלך מלחמת העצמאות. התכנית להקמת הגן לא הוגשמה על-ידי אפרים הראובני עצמו, אלא רק על-ידי בנו נגה.
 

התכנית של אפרים הראובני עברה כמה גלגולים מבחינת האתר המיועד להקמת הגן ובאחד השלבים תוכנן הגן לקום עלה הר הצופים. הגן המתוכנן שקיבל את השם  "גן הנביאים ורז"ל" היה אמור להיות גן בוטני שיכלול את כל הצומח של ארץ ישראל בהקשריו לספרות הנביאים  והתורה שבעל פה. הצמחים בגן לא נועדו להינטע לפי הקשר הקרקע או האקלים שלהם, כנהוג בגנים בוטניים, אלא בהקשר המקורות. בהתאם לכך תוכננו בגן "מחלקת חבורת הצומח בספרותינו העתיקה", "מחלקת הסמלים" ו"מחלקת הדין", "חלקת שיר השירים", "צמחי ירמיהו ויחזקאל" ו"כרם ישעיהו. במרכז הגן תוכננה לקום אל מול העיר העתיקה "גבעת המנורה", בראשה מתנוססת המנורה כסמל לאומי בו מתמזגת רוח הנביאים עם עולם הצומח.

התכנית הועלתה על הכתב לראשונה ע"י הראובני ב-1924 ובמהלך השנים שלאחר מכן ניסה לקדם את הגשמת התכנית על-ידי נסיונות להשגת קרקע ותקציב מהמוסדות הלאומיים וכדי לקדם את העניין הם עסקו גם בגיוס תמיכה של אנשי רוח בולטים.


תכנית של אפרים הראובני לגן הנביאים ורז"ל, 1924 - באדיבות ארכיון "נאות קדומים"

העתקים של חלק ממכתבי התמיכה ו"ההסכמות"  שקיבל אפרים הראובני בתקופת המנדט נמצאים בארכיון המדינה בתיק של ועד הנאמנים לקבר הרצל (שסימולו ג-14160/4) כנספחים להצעה שהגישו במשותף בני הזוג הראובני וילדיהם ב-1949 לוועד הנאמנים להקים את "גן  הנביאים ורז"ל" בשלב זה על הר הרצל (פירוט על הצעה זו בהמשך). בין אנשי הרוח שאליהם פנה הראובני וזכה לתמיכתם נכללו המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, הרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ-ישראל אברהם יצחק הכהן קוק והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג שהחליף את הרב קוק כרב הראשי אחרי פטירתו. להלן מובאים טקסטים של תמיכה שקיבל הראובני מאישים אלה, חלקם כמכתבים וחלקם כ"הסכמות".

ב-14.10.1927 קיבל הראובני מכתב מח.נ. ביאליק  (המכתב המקורי בכתב-יד - באדיבות ארכיון "נאות קדומים) גם כתגובה לפניתו אליו בבקשה לקבל את תמיכתו לתכנית. ביאליק כתב בתחילת המכתב על עצמו כמעין התנצלות "אני אינני 'בן בית' בעולם הצמחים" והוסיף שהוא סומך על תמיכתו המקצועית בתכנית של הבוטנאי פרופ' אוטו ורבורג. רק לאחר מכן הביע את עמדתו האישית  כתמיכה נלהבת שאותה ניסח באופן פיוטי: "הגן אשר הגה רוחך הוא תאום פלאים של חזון ומציאות כאחד, זווג נאה של גן שלמעלה וגן שלמטה ביחד, מן 'פרדס' עתיק שלנו, שיש בו גם פשט, גם רמז וגם דרש וסוד. בכתבי קדשנו השתמר לדורות חזיון נפלא בצורות אדריכליות – בנין יחזקאל, מקדש שלעתיד לבוא. אתה זיכית אותנו הפעם – וכמדומה זאת הפעם הראשונה בדברי ימי החזון הישראלי – בחזיון גדול ונהדר, שנגלה לך בצורות בוטניות, המצטרפות לסימפוניה לאומית של צמחים. ולא בשמים הוא החזון, ולא לימים רחוקים, כי קרוב אלינו הדבר, ובידינו לעשותו מייד...".

הרב קוק כתב כתגובה לבקשתו של הראובני "הסכמה" שנשלחה כנראה ב-7.11.1927 (יש תאריך עברי לא ברור שניתן לקוראו בשני אופנים – י"ב מר-חשוון תרפ"ח – נובמבר 1927 או י"ב מר-חשוון – נובמבר 1924, אך קרוב לוודאי שהאפשרות הראשונה היא הנכונה). הרב קוק הרעיף מחמאות להראובני שהכיר אותו באופן אישי והביע גם הוא תמיכה נלהבת בתכנית הגן שבה ראה חלק מתהליך התחיה של ארץ-ישראל: "הוא הולך ומרחיב מפעלו, ביסוד גן מוחד לצמחי התורה וכל ספרותנו הקדושה העתיקה. ואוסף זה יהיה משכלולו תפארת לעמנו, ועוד פאר לעבודתנו בתחיית ארצנו הקדושה...".

השאיפה של הראובני להקים את הגן בהר הצופים ירדה מהפרק לאחר שפרופ' אלכסנדר אייג מהאוניברסיטה העברית הקים במקום במהלך שנות ה-30 גן בוטני של צמחיית ארץ-ישראל בקונספט שונה מזה שתכנן הראובני, ללא האלמנט של קישור הצמחים למקורות המקראיים והחז"ליים. לאור זאת חיפש הראובני אתר אחר לגן שלו ובתחילת שנות ה-40 הסכימה הקרן הקיימת לתת לו חלקת קרקע לשם הקמת הגן סמוך לקיבוץ מעלה החמישה באתר המכונה "הר הרוח".

גם בשלב זה עמדו לפניו מכשולים כספיים ואחרים שהצריכו השגת תמיכה נוספת של אנשי רוח ואנשי ציבור. אחד האישים שהראובני ביקש את תמיכתם בשלב זה היה הרב הרצוג שהביע את תמיכתו בתכנית הגן במכתב ששלח אל כל בני משפחת הראובני ב-16.5.1943. התמיכה הובעה כבר בתחילת המכתב: "אני מקדם בשמחה רבה את הידיעה שאתם עתידים לקבל מאת ה'קרן הקיימת לישראל' חלקת אדמה בקרבת 'מעלה החמישה' לשם גן הנביאים וחז"ל, משא נפשם זה שנים רבות. דבר גדול וחביב וחשוב הוא זה מבחינת האור אשר יופץ ע"י כך על כמה עניינים בכתבי הקודש ובדברי רבותינו ז"ל בקשר עם צמחי ארץ-ישראל הטעונים ביאור, הארה והבהרה, וגם חיבה יתירה נודעת למפעל זה מבחינת חקר הצמחים של ארצנו הקדושה...". בהמשך המכתב כתב הרב הרצוג שהוא סומך על הבטחתו של הראובני "שהזריעה והנטיעה תהיינה בהתאם לדיני תורתנו הקדושה הכתובה והמסורה..." ויתכן שדברים אלה נכתבו על רקע התנגדויות שהועלו כלפי יוזמת הגן  מגורמים דתיים שחששו מכך שהנטיעות בגן יתבצעו שלא בהתאם לכללי ההלכה.

הקשיים בהקמת הגן נמשכו גם לאחר מכן ומצב זה בא לידי ביטוי בכך שהרב הרצוג כתב כשנה וחצי לאחר מכן ב-10.1.1945 "הסכמה" שבה הביע את תמיכתו בהקמת הגן פעם נוספת את תמיכתו: "אני מקדם בברכה את מפעל "גן הנביאים ורז"ל" של הד"ר אפרים הראובני, הי"ו. זה רבות בשנים שהאיש המצויין הזה, שיראתו קודמת לחכמתו, עמל ביחד עם רעייתו הכבודה ובנו ובתו, בעבודה מדעית יסודית ומקיפה ומתמידה לשם הפצת אור בהיר בנוגע לצמחים המרובים הנזכרים בכתבי הקודש ובדברי רז"ל...". בדברים אלה הדגיש הרב הרצוג שמדובר במפעל משותף של כל בני משפחת הראובני: אפרים, רעייתו חנה וילדיהם נגה ואיילת השחר (מסמך זה לא נמצא בתיק של ועד הנאמנים לקבר הרצל אלא בארכיון הרב הרצוג בתיק שסימולו פ-4243/7).

הראובנים לא הסתפקו בהשגת תמיכה של רבנים ואנשי רוח בתמיכת הגן וגייסו קבוצה גדולה של אנשי ציבור שהצטרפו  ל"אגודת גן הנביאים ורז"ל" שהביעו את תמיכתם בהקמת הגן בפרסומים בכתב ובכנסים. בפרסום כזה, הכולל ציטוט של כרוז אחר, פורסם ככל הנראה בתחילת 1945 (אחד החותמים נפטר ב-31.1.1945, כך שהכרוז לא יכול להיות מאוחר יותר) מתייחס בפתיחתו אל הגן כפרוייקט שנמצא כבר בשלבי הכשרה ראשוניים, אך עדיין לפני נטיעת העצים: "גן הנביאים ורז"ל מוקם על אדמת הקק"ל כגן לאומי בארץ-ישראל לכל שדירות העם. לפי תכניתו ומיקומו על הר נישא אשר ממנו מתגלים למרחקים מסביב צרופי מחזות קדם ומראות הוד – יהווה גן זה אחד הגנים הנהדרים ביותר בארץ ובעולם... בגן יינטעו כל צמחי התנ"ך והספרות התלמודית בצרופים ובתמונות מיוחדות אשר יביעו את רעיונות הנביאים ומורי ישראל כפי שרצו הם להראותם לעם בעזרת צמחי המולדת...".  הפרסום מסתיים בציטוט מהכרוז שבו הופנתה קריאה אל כל אנשי הישוב ומוסדותיו "לעשות במיטב מאמציהם להגשמת המפעל הציוני הכביר הזה" המעידה על כך שמעבר להשגת הקרקע היה צורך לגייס משאבים כספיים מהציבור הרחב כדי להוציא את תכנית הגו מהכוח אל הפועל.

רשימת החותמים המגוונת כללה מלבד בני משפחת הראובני (שחתמו בתור "הראובנים") אישים פוליטיים שייצגו קשת אידיאולוגית רחבה: מנהיג מפ"אי דוד בן גוריון ובכירים נוספים ממפלגתו וממפלגות הפועלים האחרות (דוד רמז, יצחק טבנקין, מאיר יערי ועוד), פרופ' יוסף קלוזנר המזוהה עם המפלגה הרוויזיוניסטית וכמה פעילים ממפלגה זו, ראשי 3 העיריות הגדולות המזוהים עם מפלגת "הציונים הכלליים (דניאל אוסטר – ירושלים, ישראל רוקח – תל-אביב ושבתאי לוי – חיפה), מנהיג "המזרחי" הרב מאיר ברלין (בר-אילן) ואישים פוליטיים נוספים. בנוסף למנהיגים הפוליטיים חתמו על הכרוז חוקרים חשובים מתחומי מדעי היהדות ותחומים נוספים ובינהם: פרופ' משה דוד קאסוטו, פרופ' משה דוד סגל, פרופ'  יעקב נחום אפשטיין ופרופ' אברהם הלוי פרנקל.

בשלב הבא עבר הפרוייקט של הקמת הגן לשלבי ביצוע ראשוניים, אך הפרוייקט שנתקל בקשיים בירוקרטיים ומדיניים ובטחוניים במהלך השנים 1945-1948 (שטח הגן נכלל על-פי תכנית החלוקה בשטח המיועד למדינה הערבית) נעצר סופית במהלך מלחמת העצמאות כאשר שטח הגן הפך לחלק משטי ההפקר בין ישראל לבין ירדן. עדות לכך אנו מוצאים במכתב ששלחה איילת השחר הראובני לנשיא המדינה שז"ר ב-2.11.1967 (המכתב נמצא בתיק של לשכת הנשיא שסימולו נ-98/139), שבו הביע את מחאתה על יוזמה של רשות הגנים הלאומיים ועיריית ירושלים אחרי מלחמת ששת-הימים להקים לנטוע לאורך חומת העיר העתיקה גן שיכלול בין השאר גם צמחי תנ"ך. לטענתה התקבלה החלטה זו תוך התעלמות מהתכנית הוותיקה של אביה להקמת גן הנביאים ורז"ל ומהבקשות הקודמות שלה מעיריית ירושלים להקים את הגן המתוכנן בתחומי העיר (יש לציין שאחרי מות הוריהם נפרדו דרכיהם של האחים נוגה ואיילת השחר וכל אחד מהם ניסה לקדם את התכנית של אביהם בנפרד ולכן התעלמה איילת השחר במכתבה מהקמת "נאות קדומים" על-ידי אחיה שנתייים קודם לכן). במכתב זה תיארה גב' הראובני את השתלשלות העניינים סביב הגן בימים שלפני הקמת המדינה ולאחריה: "עלי לציין שעוד לפני עשרים שנה הכירו אישי ציבור ואנשי מדע מכל החוגים והזרמים בארץ ובחוץ לארץ... בצורך למלא ידי הראובנים לבצע מחקריהם אלו הלכה למעשה... נוסף לזה עלי להדגיש, שכבר באותם הימים (לפני כעשרים שנה) בשעה שנעשה הנסיון על-ידי הורי ז"ל, שהתחילו בביצוע הגן על שטח של כ-300 דונם ליד מעלה החמישה שבזמן מלחמת הקוממיות נהפך הגן הזה עם ראשית נסיונותיהם וסימון השטחים לשטח הפקר...".

בעקבות קטיעת הנסיון להקמת הגן באיזור מעלה-החמישה במהלך מלחמת העצמאות פנו הראובנים אחרי תום המלחמה לכיוון אחר וניסו לקדם הקמה מחודשת של הגן בהר הרצל סמוך לקברו של חוזה המדינה שעצמותיו הועלו באוגוסט 1949. ב-28.12.1949 פנו ארבעת בני המשפחה במכתב משותף להנהלת הסוכנות היהודית וחבר הנאמנים להר הרצל שבו הציעו להקים את גן הנביאים ורז"ל במקום גן ציבורי רגיל שתוכנן בשלב זה (המכתב נמצא בתיק שסימולו ג-14160/4 יחד עם מכתבי ביאליק והרבנים שהובאו קודם). במכתב זה הסבירו את הייחוד של הגן שהם רוצים להקים לעומת "גן ציבורי סתמי": "גן הנביאים ורז"ל הוא יצירת כל עם ישראל בארצו עם נביאיו וגדולי מורינו ומחנכינו בפסגתם, אשר בצמחי ארץ-ישראל דיברו, חינכו, למדו ולימדו סימלו את רעיונותיהם ודברי נבואותיהם לעם ישראל ולכל באי תבל לבני דורם ולדור דורות...". לקרת סוף המכתב הם פנו אל הנמענים בקריאה נרגשת: "נקום, איפוא, את גן הנביאים ורז"ל על הר הרצל ונרים את מנורת המאור כמתואר, ממעל לעצמותיו של הרצל."

בסופו של דבר נדחתה ההצעה ועל הר הרצל הוקם "גן סתמי" כלשונם של הראובנים. בשלב הבא ניסה אפרים הראובני להקים את הגן בשטח בנייני האומה אך גם נסיון זה לא צלח. כאמור לעיל, אחרי מותו של אפרים הראבני ב-1953 ושל רעייתו חנה ב-1956 נפרדו דרכיהם של שני האחים וכל אחד מהם ניסה לקדם את תכנית הגן  של אביהם בנפרד. שניהם המשיכו את דרך הוריהם בכך שלמדו בוטניקה באוניברסיטה ועסקו במחקר והוראה בתחום. נגה  הצטרף בתחילת שנות הארבעים  לארגון ההגנה ובו עסק ב"חינוך שדה" - היכרות עם צמחי ארץ-ישראל ותרומתם לחיים בשדה. לאחר קום המדינה המשיך בדרך זו בצה"ל, והיה מפקד המדור לחינוך שדה שאותו הקים (דרך המדור שפעל עד 1958 כזרוע למימוש המטרה של קירוב העם לטבע הארץ, עברו חיילים רבים וביניהם טייסים ואנשי יחידה 101 שלמדו הישרדות בשדה בעזרת צמחים ועל מקומם החשוב של הצמחים במקורות ישראל).

בשנת 1960 השתחרר הראובני מצה"ל, והחל לפעול להקמתה של שמורה שלה נתן את השם "נאות קדומים". מעבר להחלפת השם "גן הנביאים ורז"ל" של אביו לשם החדש הוא ניסח תכנית חדשה לגן בוטני שהתבססה על תכניתו של אביו אך לא הייתה זהה לה. במהלך השנים 1963- 1964 הוא ניהל משא ומתן עם הקרן הקיימת לישראל ועם מנהל מקרקעי ישראל מו"מ לקבלת קרקע עבור הגן ובעזרת תמיכה של יושב-ראש הכנסת קדיש לוז וראש-הממשלה לשעבר דוד בן גוריון קיבל הראובני מהמינהל שטח באיזור מודיעין סמוך לגבול הישן עם ירדן. בשלב הבא נוסד קורטוריום (ועד מייסד) לשמורה שעל פי התכנון המקורי של הראובני היה אמור להתכנס בט"ו בשבט תשכ"ה (18.1.1965). במכתב מנגה הראובני ללשכת נשיא המדינה זלמן שז"ר מ-15.11.1964 ביקש הראובני לקבוע את הישיבה לתאריך זה בשל סימליותו כראש השנה לאילנות, אך בהערה בכתב יד של מנהל הלשכה כתוב שהאירוע נדחה ליום המחרת (מכתב זה והמסמך הבא נמצאים בתיק של לשכת הנשיא שסימולו נ-107/21)

בהתאם לסיכום זה פורסם מטעם הוועד המייסד של נאות קדומים הודעה על קיום כינוס היסוד שלו ב-19.1.1965. במסמך זה שבו הוגדר הגן כ"מוזיאון פתוח" תוארו מטרות הפרויקט: "מטרת המפעל להיות מנוף לחידוש הברית בין תרבות הרוח של עם ישראל ובין אדמת ישראל, באמצעות הצגת נופי הארץ ותופעות הטבע שלה באספקלריא של יוצרי התרבות הישראלית הקדומה. בהתאם לכך יוקם מפעל נאות קדומים על שלושה יסודות משולבים: מוזיאון פתוח, מרכז הוראה, מרכז מחקר." בסופו של דבר נדחה הכינוס בכמה חודשים והתקיים בפועל ב-16.5.1965 כפי שדווח על כך בידיעה בעיתון "דבר".

כנס היסוד של "נאות קדומים", 16.6.1965 (שני מימין - נגה הראובני) - באדיבות ארכיון "נאות קדומים"
 

בשלב הבא התחילו העבודות בשטח להקמת השמורה ב"נאות קדומים". ההתרחקות של הגבול משטח השמורה אחרי מלחמת ששת הימים הקלה על ביצוע עבודות הפיתוח בתנאים בטוחים יותר וגרמה לשינויים בתכניות השמורה. עדות לכך ניתן לראות במכתב מנגה הראובני ליו"ר ארגון המועצות האזוריות מ-15.1.1968 (המכתב נמצא בתיק שסימולו ש-76/13) שבו תוארו העבודות שהתבצעו בשטח: "נפתחו כבר כ-6 קילומטרים של שבילים, המקיפים את כל הגבעות בשטח המפעל. שבילים אלה מאפשרים גישה למבקרים ולמתכננים... נערכה רוויזיה כללית של תכנית האב, נערכו השיניים הדרושים והתכנית החדשה נמצאת עתה בשירטוט ומותאמת יותר לתנאים החדשים שנוצרו לאחר מלחמת ששת הימים. נקבעו השטחים לזריעה של פורציות של יער טבעי ולנטיעות ראשונות, שתתבצענה כמקווה עוד בעונה זו.".

כשנתיים אחר-כך ב-22.4.1970 כתב נגה הראובני מכתב לנשיא זלמן שז"ר שנתן את חסותו ל"נאות קדומים." (המכתב נמצא בתיק שסימולו נ-107/21). גם מכתב זה כלל דיווח על התקדמות העבודות בפיתוח של "נאות קדומים" וגם על חתימת חוזה עם מנהל מקרקעי ישראל לחכירת השטח: "לאחר משא ומתן ממושך חתמנו חוזה עם מינהל מקרקעי ישראל להחכרת שטח בן 1,500 דונאם במודיעים, והחילונו בפיתוחו: תחילה בפתיחת דרכים ושבילים, ועתה בהקמת "גבעת המנורה והמוריות." שז"ר כתב בכתב ידו על תגובה קצרה על גבי המכתב של הראובני (תגובה שכנראה הודפסה לאחר מכן ונשלחה כמכתב תגובה): "קראתי, נהנתי מאוד. מאחל בהצלחה.".


"גבעת המנורה" בימיה הראשונים של נאות קדומים, סוף שנות ה-60 - באדיבות ארכיון "נאות קדומים"

מאז 1970 התפתחה שמורת "נאות קדומים" והפכה לגן פורח וב-1984 היא נפתחה לביקורי הקהל הרחב. מאז ועד היום היא מהווה אבן שואבת לביקורים של תלמידי בתי-ספר, תיירים ואזרחים ישראלים המבקשים ללמוד על צמחיית ארץ-ישראל והקשר שלה למקרא, המשנה והתלמוד. מידע נוסף על "נאות קדומים" וסריקות נוספות של מסמכים היסטוריים הקשורים לתולדות המקום ניתן למצוא באתר האינטרנט של השמורה.

כל התצלומים המופיעים בפרסום זה וכן התכנית של "גן הנביאים ורז"ל" והמכתב בכתב-ידו של ח.נ. ביאליק פורסמו באדיבות הארכיון של שמורת "נאות קדומים".

66 שנה לנפילת מחלקת הל"ה בדרכה לגוש עציון הנצורה

אמצע ינואר 1948, מלחמת העצמאות בעיצומה, תושבי גוש עציון מותקפים ונצורים. התקפות הערבים מותירות אותם כמעט ללא תרופות ואמצעי לחימה (נשק, תחמושת, מצברים למכשירי הקשר). המגינים נזקקו בדחיפות לתגבור בכוח אדם. בעוד שערבים שהוזעקו מרחבי הארץ ממתינים לחידוש ההתקפות על גוש עציון בכפרים ובערים הסמוכות (חברון, בית לחם, בית ג'אלא, בית סחור, חלחול, בית נטיף, צוריף, בית פג'אר, בית אומר, אל-ח'אדר, חוסאן, ארטס, נחאלין, ג'בע). בגוש עציון היו באותה עת 450 תושבים ולוחמים.

עדות ממקור ראשון על ההתקפות באותם ימים ניתן לקרוא במכתב מאת קופל אלטמן, מפקד הנוטרים בגוש עציון, מ"תחנת הנוטרים כפר עציון" אל הקצין הממונה על מ.מ. גדוד 1 ירושלים, ב-14.1.1948:

"הנידון: התקפה מזוינת  גדולה על המשק: אתמול במשך כל היום התנהלה התקפה של כנופיה ערבית גדולה על המשק. בהתקפה השתתפו כ-300 איש מזויינים בכלי נשק שונים. ירו על הנקודה מכיוונים שונים. מפעם לפעם ניסו קבוצות חזקות להתקרב לנקודה מכיוונים שונים ולהסתער עליה, אך נאלצו לסגת ע"י אש של המגינים. כל הרובים והמקלע חולקו לנוטרים שהיו במקום ולשומרים, הם הצליחו להחזיק מעמד נגד האויבים ולהדפם"... (להמשך קריאה - תיק מ-16/ 5040, ארכיון המדינה). להלן מכתבו באנגלית מהתיק הנ"ל:

בירושלים ישבה מפקדת המחוז של "ההגנה" שתכננה להגיש סיוע לנצורים. ניסיון ראשון להגיע לגוש עציון מירושלים לא צלח, המחלקה התגלתה ונאלצה לחזור על עקבותיה לירושלים. הניסיון השני תוכנן לצאת בדרך חלופית, מהמושבה הר-טוב. הבריטים סירבו לאשר תחת חסותם העברת לוחמים וציוד, ושיירת רכב ללא חסות על הכביש הראשי תהיה מועדת לתקיפות ערבים. לכן הוחלט על מסע רגלי בלילה דרך עמק האלה לגוש עציון, ציר תנועה הידוע ללוחמי הפלמ"ח, ועם זאת לא צפוי ביחס לאויב.

משלחת הלוחמים הורכבה מאנשי מחלקת ההר של הפלמ"ח ואנשי החי"ש (חיל שדה) הכוח המגויס של ההגנה, בפיקודו של דניאל מס (מהפלמ"ח). המחלקה שמנתה 40 איש, יצאה מבית הכרם, ירושלים, בשעות הערב של יום חמישי, 15.1.1948 במשאיות משוריינות להר-טוב. הלוחמים לבשו בגדים אזרחיים וליוו אותם נוטרים נושאי נשק באישור, כדי לא להיראות חשודים. חלק מהדרך הם לווו ע"י צבי זמיר, מג"ד הפלמ"ח, ואליהו סלע, מפקד פלוגת הפלמ"ח. בערב הגיעו אנשי המחלקה להר-טוב ובעת ההתארגנות במבנה בית הספר המקומי התברר שחסרים 2 כלי נשק. מפקד הכוח, דניאל מס, סרב לאשר לשני לוחמים את היציאה. לפיכך נשארו יגאל בוטרימוביץ ויעקב זרחי בהר טוב.

רפאל בן-הרויא, מפקד המושבה הר-טוב, ייעץ למחלקה לדחות את היציאה בלילה בגלל השעה המאוחרת. מפקד הכוח, דניאל מס, סרב ואמר "נתגלה, נתגלה, אנחנו כבר נהיה קרובים לגוש ואז לא אכפת לי". למרות העיכוב המשמעותי, בשעה 23:00 יצאו לדרך 38 אנשי המחלקה מצוידים בכובעי גרב, משקפת צמודה לעיניו של המפקד דניאל מס, מאתיים כדורים לכל רובה, לחלקם מקלע או תת-מקלע ותחמושת נוספת. לאחר כשעתיים של הליכה מעד אחד הלוחמים, ישראל גפני, ונקע את רגלו. מפקד הכוח החליט לשלחו בחזרה להר-טוב בליווי שני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן. השלושה פרשו בשעה 01:00 בלילה וחזרו להר-טוב בדרך איטית עוקפת תחנת המשטרה הבריטית באזור. אנשי המחלקה הם שדאגו לשלום השלושה שחוזרים, ולא הפוך.

אנשי המחלקה המשיכו בדרכם המתוכננת. הם צעדו דרומה לכיוון נחל זנוח-עמק האלה-ואדי ג'דור (מושב רוגלית) והגיעו לאזור הכפר צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. שם הייתה נקודת המפנה: ב06:00 בבוקר בערך, ליד הכפר צוריף, פגשו שני לוחמים שתי נשים מהכפר שיצאו לקושש עצים. הלוחמים לא פגעו בהן והשתיים מיהרו למסור את המידע בכפר (עדויות ערבים מסרו במקביל כי הלוחמים פגשו ברועה ערבי מצוריף). מיד נשלחה מצוריף, ע"י איברהים אבו-דיה, חולית מחנה אימונים בעקבות המחלקה. החוליה דלקה אחרי הלוחמים, פגעה בהם במעלה ואדי שאב א-סייף, ותקפה אותם באש. אנשי המחלקה התפצלו לשתי קבוצות, וירדו לערוץ ואדי עציונה. שם הצליחו להסתתר מספר שעות. בשעה 14 בערך, החלו להעפיל אל הגבעה, לפניהם היו 5 ק"מ נוספים של טיפוס בגובה 400 מטר. תוך כדי הטיפוס הותקפו באש אויב אולם המשיכו ולא הותירו חברים פצועים מאחור. הם הגיעו לראש גבעת הקרב, מצאו עצמם מכותרים ומותקפים מכל עבר, ושם נערך הקרב האחרון של אנשי מחלקת הל"ה. הלוחמים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, השיבו אש כאשר הכוח הערבי מסביבם הלך והתחזק. כילו את כל התחמושת שניתנה להם. למרות כמותם העצומה של הערבים, הצליחו האחרונים לכבוש את פסגת הגבעה רק כאשר תחמושת מחלקת הל"ה אזלה, והלוחמים נהרגו כולם.

בינתיים, בגוש עציון, המתינו בדאגה למשלחת שבוששה לבוא. 35 הלוחמים אמורים היו להגיע בבוקר יום ו', ה-16.1.1948. באותו היום נשלחו חוליות חיפוש מגוש עציון, וכן מטוסי ה"הגנה" חגו בשישי ושבת מעל האזור, אך לא גילו את מקום אנשי המחלקה. בשבת יצאו 90 לוחמי ההגנה מהר-טוב בעקבות הכוח אך נאלצו לסגת בחזרה עקב התקפת ערבים, ממנה נהרג גם לוחם נוסף, משה לוי, ושניים נפצעו. רק במוצאי שבת הגיעה הידיעה על מציאת גוויות 35 הלוחמים בין הכפר ג'בע וצוריף. קצין משטרת חברון הבריטית, היימיש ג'ון דוגן, הוא שגילה את גוויות הלוחמים, מחוללות ומרוטשות, ודאג להביאן לכפר עציון. על פי עדותו וחקירותיו את הערבים, ניתן היה לנסות לשחזר מה עלה בגורלם של הלוחמים עד למותם הטרגי. הלוחמים זוהו ע"י חבריהם לנשק וע"י הרב אריה לוין שהיה שותף בקבורה. הם נקברו בכפר עציון ב-19.1.1948. ארבעה חודשים לאחר מכן קמה מדינת ישראל וחללי גוש עציון ובהם אנשי מחלקת הל"ה, פונו מקבריהם ונקברו מחדש בבית הקברות הצבאי הר הרצל (אוקטובר 1949).

ניסיונות נוספים לסייע לאנשי גוש עציון נכשלו, ויום לפני הכרזת העצמאות (ב-13 במאי 1948) נפלו יישובי גוש עציון בידי הכוחות הערבים שצרו עליו. 127 לוחמים יהודים נפלו בקרב זה, ורבים אחרים נפלו בשבי (ראו פרסום קודם בבלוג זה, וכן פרסום נוסף).

מפורסם שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו" שנכתב על האסון. חיים גורי שהה בבודפשט כששמע במקרה על האסון ממודעה בעיתון מקומי, והכיר מקרוב את דניאל מס, שהיה חברו לקורס המפקדים בפלמ"ח. השיר נכתב בסערת רגשות ודפיו כמעט נהרסו ע"י גורי עצמו, שבסופו של דבר שלח אותו אל עורך "דבר" אברהם שלונסקי. שלונסקי פרסם אותו ומאז השיר מזוהה עם האסון.
במלאת שנה פורסמו בכתב העת "העולם"  דברים לזכרם של אנשי המחלקה, כולל שיר מאת א. ראובני, ושמות הנופלים.
להלן:

גורל מחלקת הל"ה היה אבדה נוראה לכוח המגן העברי. הקרב האחרון על "גבעת הקרב" נחשב לאחד מסמלי מלחמת העצמאות בעיני היהודים ואף בעיני הערבים שצפו באנשי המחלקה הנלחמים אל מותם. סיפורם הפך למיתוס, ולסמל גבורה.

                                          אנדרטה לל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה, מתוך ויקיפדיה