"מבצע יכין" – 50 שנה להעלאת יהודי מרוקו

"...שום הבטחה שניתנה על-ידי אנשים מאוד חשובים במרוקו ... לא קוימה...והיהודים יצאו למרות רצונה של ממשלת מרוקו ולמרות המכשולים שניסתה לשים בדרכה.." (דברי גולדה מאיר בוועדת חוץ וביטחון, 31 בינואר 1961)

רקע

מאז הקמתה ראתה מדינת ישראל חשיבות רבה בעלייה, הן מטעמים אידיאולוגיים והן מטעמים מעשיים.

במישור האידיאולוגי שאפה ישראל למימוש הערך – 'קיבוץ גלויות' וראתה עצמה אחראית להצלת יהודים ממדינות שבהן נשקפה להם סכנה.

במישור המעשי שאפה ההנהגה בישראל לשנות את המאזן הדמוגרפי בתוכה לטובת גידול הרוב היהודי בארץ.

ישראל לא חסכה מאמצים להעלות ארצה יהודים ממדינות אלו ונאלצה לעשות זאת לעיתים בדרך לא דרך.

ארץ העלייה העיקרית מצפון אפריקה היתה מרוקו אשר זכתה לעצמאות ב-1956, וכבר באותה שנה אסרה על יציאת היהודים מתחומה. מלך מרוקו, מוחמד החמישי, התקרב אל גמאל עבד-אל-נאסר וב-1958 אף החליט על הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, צעד זה גרם להחמרת מצבם של היהודים וישראל נחלצה לסייע.

באמצע שנות ה-50 מנתה אוכלוסייה היהודית במרוקו כ-200,000 נפש. בשנותיו האחרונות של שלטון המנדט הצרפתי החל במרוקו תהליך של עזיבת הכפרים ונהירה לערים הגדולות מפאת הפחד מהשכנים הערבים ובשל המצוקה הכלכלית.

עם קבלת העצמאות ב-1956, קיבלו היהודים במרוקו שוויון זכויות מלא עפ"י החוק, אך העלייה ממרוקו התנהלה בחשאי.

טענת שלטונות מרוקו כנגד העלייה, היתה כי הגירה זו מגבירה את כוחה הצבאי של ישראל המסוכסכת עם ארצות ערב הגובלות בה, איתן יש למרוקו קשרי קרבה ודת. גם בהיבט הכלכלי, ראו שלטונות מרוקו סכנה בעליה וחששו שיציאת היהודים מתחומה, עלולה לעורר תהליכים שיגרמו להתמוטטות כלכלית של מרוקו. שלטונות מרוקו הציגו את האיסור כאיסור החל רק על עלייה מאורגנת ולא על עלייה אינדיבידואלית. בד-בבד, התנהל מסע הסברה בקרב יהודי מרוקו כנגד כדאיות העלייה לישראל, בטענה כי המצב בארץ הוא בכי רע, וכי קיימת בה הפליה לרעה כנגד העולים מצפון אפריקה.

[בהקשר זה, חשובה עמדתה של גולדה מאיר שאמרה באפריל 1966, שנתיים לאחר סיום מבצע יכין, "...אני רוצה שעולה חדש ימצא כאן את ביתו, בין אם בא ממדינות ערביות ובין שבא מארגנטינה או ברזיל .... העולה הזה נותק לא רק ממקום עבודה. הוא נותק מחברה, לעתים ממשפחה. הוא בא הנה, הוא בא הביתה..." (דברי גולדה מאיר, בכנס ראשי רשויות מקומיות, 13 באפריל 1966).

חתמה ואמרה כי: 'כל חבר אינו מחויב לקלוט עליה, כל חבר מחויב לקלוט עולה'

בתגובה לכך, נעשו מאמצים רבים מצד הקונגרס הציוני היהודי העולמי במטרה להניא את שלטונות מרוקו מהחלטתם זו, אולם שלטונות מרוקו התחמקו ממתן תשובה בנושא.

במקביל לכך, מאז שחרור מרוקו משלטון צרפת והפיכתה למדינה עצמאית, התנהלה בה הפעילות הציונית במחתרת, באמצעות "המסגרת"– ארגון יהודי להגנה עצמית שהוקם במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה. ארגון זה עסק גם בטיפול בעלייה הבלתי חוקית ממרוקו. לאור סירובם של השלטונות להעניק חופש יציאה ליהודים, התמקדה פעילותו של ארגון זה בעלייה חשאית. [ראה: מיכאל מ' לסקר בתוך חיים סעדון 'בגלוי ובסתר' – העליות הגדולות מארצות האיסלאם 1967-1948].

באפריל 1958, הורכבה במרוקו ממשלה בראשותה של מפלגת האיסתקלאל. מפלגה זו חיזקה את היסודות הקיצוניים שם, וגם המלך, מוחמד החמישי, שנחשב במידה מסוימת כפטרונם של היהודים, הלך ואיבד השפעתו. בהמשך לכך, הגישה ממשלת מרוקו בקשה להצטרף לליגה הערבית, ביודעה כי הצטרפות זו תאלץ אותה להקשיח את עמדתה לגבי העלייה ותביא להחמרת מצב היהודים בתוך המדינה.

במברק אל נציגויות ישראל בחוץ-לארץ מה-3 באוקטובר 1958, הסביר ולטר איתן , המנהל הכללי של משרד החוץ, כי המשטר במרוקו הופך להיות קיצוני יותר ויותר, היהודים אינם מקבלים דרכונים ונשללת מהם האפשרות לצאת את גבולות המדינה. חתם את המברק בקביעה כי יש לעשות מאמץ למען העלאת יהודי מרוקו כפי שעושים למען יהודי ברית המועצות ולמען יהודי מזרח אירופה בכלל. [ספר התעודות למדיניות החוץ של ישראל, כרך שלושה-עשר, 1958-1959, עורך: ברוך גלעד, עמ' 960].

לדעה זו הצטרף גם איסר הראל בסיכום ישיבה מן ה-9 בנובמבר 1959, ואמר כי: "ליהודי מרוקו אין עתיד, וכי הפתרון הוא – עלייה בכל האמצעים". [מתוך ספר התעודות למדיניות החוץ של ישראל, כרך שלושה-עשר, 1958-1959, עורך: ברוך גלעד, עמ' 999].

במהלך השנים  1956- 1961– אורגנה עלייה מחתרתית, שבמסגרתה עלו ארצה יותר מ-4,000 איש.

המצב השתנה ב-1961 בעקבות שני אירועים טרגיים. טביעתה של הספינה "אגוז" כשעל סיפונה 43 עולים. אירוע זה גרר התקפות חריפות נגד מרוקו בתקשורת הבין-לאומית. אירוע נוסף קשור למותו של המלך מוחמד החמישי שהיה מקורב לנאסר, והמלכתו של בנו המלך חסן השני, אשר בניגוד לאביו לא היה מקורב לנאסר. חסן השני ביקש לשפר את תדמיתו בעולם הערבי, ולכן הסכים להתיר את העלייה מארצו במסגרת תנאים מגבילים שהחשוב והעיקרי ביניהם היה שיציאתם של היהודים לא תהיה לישראל באופן רשמי וכן שתבוצע שלא במסגרת מוסדות ישראליים או ציוניים. [תעודות למדיניות החוץ של ישראל, כרך 14, עורך: ברוך גלעד, עמ' לד-לה].

  

"....טוב שבאת, הגיע הזמן לדאוג להעברת יהודים אלה לישראל..." – תחילת מבצע יכין

 ב-2 בספטמבר 1960, נשלח שמעון הדר לצרפת מטעם המחלקה לארגון ומחלקת העלייה במטרה ללמוד על מצבם של היהודים בצפון אפריקה היושבים בצרפת וכן לערוך פעולות הסברה. על שליחותו ניתן ללמוד מדו"ח שמסר הדר בנוגע לשליחותו [תעודה 1 – ג-2977/16].

משפחת עולים חדשים מצפון אפריקה מגיעים לנמל חיפה. 1 בדצמבר 1961; לע"מ

במחצית הראשונה של 1961 המשיך עדיין ארגון 'המסגרת' להעלות יהודים באופן בלתי ליגאלי. עדות עקיפה לכך ניתן לראות בדברי שרת החוץ גולדה מאיר המופיעים בפרוטוקול ועדת חוץ והביטחון, 31.1.1961 [תעודה מס' 2 – חצ 4318/8].

בישיבה זו אמרה מאיר כי "....ממשלת מרוקו לא יכולה להגיד בגלוי עלייה, אבל היא לא תראה מה שנעשה. וכל זמן שתימשך העלייה הזאת – מבחינתה בלתי ליגאלית – וזה יעשה בשקט ובלי רעש, היא לא תשים לב..." הוסיפה ואמרה כי בפועל הבטחה זו לא קוימה והיהודים יצאו בניגוד לרצון ממשלת מרוקו בזכות אותם "בחורים שלנו שפועלים שם". בדברים אלה ככל הנראה כיוונה לאנשי ארגון 'המסגרת'.

המלך חסן השני, גילה בשלב זה יחס סובלני ליהודים, והדבר השתלב ברצונו לזכות באהדת יהודי ארצות-הברית מתוך שאיפה כי הדבר יסייע לקשריו עם הממשל האמריקאי. אולם היתה לו אופוזיציה לאומנית שהציגה את משטרו כחלש בכל הנוגע ליציאת היהודים מתחומה. בעקבות כך, הושגה "הסכמה בשתיקה" עם שלטונות מרוקו ליציאה שקטה בחסות ארגון יהודי בין-לאומי לא ציוני, כאשר היעד אינו ישראל. הארגון שנבחר היה: היא"ס [Hebrew Sheltering and immigrant society, ובעברית – החברה לסיוע למהגרים עבריים] שבעבר פעל במרוקו וסייע להגירת יהודים לארצות צפון אמריקה.

באוקטובר 1961, פתח היא"ס משרדים רשמיים בקזבלנקה ומבצע העלייה נוהל ממשרדים אלה ומסניפים קטנים יותר בטנג'יר, מרקש, פאס ומקנס. בראש המערכת עמד רפאל ספניאן1 והמבצע כונה 'יכין', על שם אחד מעמודי בית המקדש.

עלייה חופשית ליהודים?

בסדרת מכתבים מן ה-10 בפברואר 1961 משגרירות ישראל בפאריס אל יוחנן מרוז, מנהל לשכתה של שרת החוץ גולדה מאיר הועבר מידע ממקור מוסמך שעל-פיו דנה צמרת האיסתיקלאל בישיבתה האחרונה בעלייתם של היהודים והחליטה להתיר לכל יהודי שירצה בכך יציאה חופשית ממרוקו למשך שלושה חודשים. הנימוק להחלטה היתה ההבנה של צמרת האיסתיקלאל כי ליהודים רבים במרוקו זיקה עמוקה לציונות. ההנחה היתה כי מאחר שמרוקו התקרבה אל הקהיליה הערבית המאוחדת (קע"ם), ואל מדיניותו של נאצר, הענין יצור בעיות פנימיות אשר כדי להימנע מהם, עדיף להיפטר מהציונים ולאפשר להם לעלות לישראל. [תעודה 3 – חצ 4318-8]

למרות החלטה זו, הורע מצבם של היהודים במרוקו שכללו רדיפות על רקע אנטישמי.

בשלהי 1961 ובמהלך 1962 הופסקה יציאתם של היהודים ממרוקו לזמן מסוים למרות החלטת האיסתיקלאל שהוזכרה לעיל בשל הרגישות שהפגין השלטון במרוקו ללחצי האופוזיציה הלאומנית שהתנגדה לעלייה.

ב-21 בפברואר 1962 פורסם דו"ח על מצבם של יהודי מרוקו. שהתייחס גם לתמיכת שלטונות מרוקו באחדות הליגה ערבית במלחמתה נגד הציונות ובעד שחרור פלסטין. על-פי הדוח, היהודים מקזבלנקה אשר היו ברשותם דרכונים אישיים, הורשו לצאת מגבולות המדינה. בערים אחרות לעומת זאת, המצב היה שונה מאחר והיהודים שם נתקלו בסירוב לקבל דרכונים. מצב זה גרם להפסקת פעולתה של היא"ס, דבר שגרם לתסיסה ואכזבה רבה בקרב היהודים. אוירה זו גרמה לנהירת יהודים מהערים הקטנות והמרוחקות אל הערים הגדולות מתוך תקוה להירשם שם לעלייה. [תעודה מס' 4 – ג/2976/9]

ב-13 בינואר 1963, כתב מ' ארבל מלשכת שרת החוץ אל מרדכי גזית בשגרירות ישראל בוואשינגטון כי מלך מרוקו עומד לבקר בארצות-הברית בתחילת מארס, לכן יש לנצל את ביקורו כדי לחזק את ידיו בעמידתו אל מול לחצי המתנגדים לעליית היהודים מארצו ולשכנעו בהשפעת הגורמים היהודים על עיצוב מדיניותה של ארה"ב כלפי חיזוקה ופיתוחה של מרוקו. [תעודה מס' 5 – חצ- 6525/16]

ב-22 באפריל 1963, במסיבת עיתונאים שנערכה לכבודו של חסן השני, בארצות הברית הוצגו בפניו שאלות הנוגעות לישראל וליהודים. ביחס ליהודי מרוקו, השיב המלך, כי היהודים הם מרוקנים לכל דבר ועניין וככאלה, הם נהנים מכל הזכויות וחייבים בכל החובות של כלל אזרחי מרוקו. כשנשאל בנוגע לישראל, השיב: "...במה שנוגע לעמדתנו לישראל, הרי זו שאלה מיותרת; ...אנו נהיה תמיד לצד אחינו הערבים..." [תעודה מס' 6 – ג- 2976/10]

דברים אלו שיקפו מדיניות אמביוולנטית כלפי היהודים לפיה, היהודים נהנים מזכויות שוות למעט זכותם להגר מהמדינה החוצה באופן חופשי שהוגבלה מהם.

שמונה מבני משפחה בדירתם החדשה בת ה-3 חדרים בבית שמש משוחחים עם נציג הסוכנות היהודית, 2 בדצמבר 1961. לע"מ

למרות ההגבלות על ההגירה, עלו במהלך השנים 1961-1964 במסגרת 'מבצע יכין' כ-80,000 יהודים, נוסף על אלו שעלו במסגרת העלייה החשאית ואשר מספרם נאמד בכ-18,000.

עולה חדש ממרוקו, מתגורר בקרית גת, 12 בנובמבר 1964, צלם: משה פרידן, לע"מ

---

1 עורך דין. בשנות ה-60 עמד בראש ארגון ההגירה היהודי היא"ס באירופה, שמרכזו בפאריס.

מתן מקלט מדיני בתחומי שגרירויות ישראל בעולם

לפני כחצי שנה פרסמנו באתר ארכיון המדינה ובבלוג זה אוסף תעודות למדיניות החוץ של ישראל העוסק בקשרי ישראל עם דרום אפריקה. במהלך איסוף התעודות נתקלנו בתעודה המעניינת הזו, בה מתיר מנכ"ל משרד החוץ בתחילת שנות ה 60', ד"ר חיים יחיל, לצירות ישראל בפרטוריה להכניס מבקשי מקלט פוליטי לנציגות מבלי לקבל אישור מראש ממשרד החוץ בירושלים. ותיקי משרד החוץ העובדים בארכיון המדינה כחושפים של חומר ארכיוני טענו כי מעולם לא נתקלו בהוראה כזו וכי היא יוצאת דופן.

חיזוק למיוחדותה של ההוראה הזו מצאנו בתעודה אחרת, במהלך איסוף תעודות לקראת הפרויקט הבא בפרסומי תעודות למדיניות החוץ של ישראל: קשרי ישראל עם אפריקה, 1961 – 1967, העוסק בקשריה של ישראל עם ארגוני שחרור באפריקה. בתעודה אנו מגלים כי היוזמה להוראה בנוגע לבקשה למקלט פוליטי בנציגויות ישראל בעולם באה מפניה של הקונסול הכללי של ישראל בליסבון, לוי אלון, למשרד החוץ. אין ברשותנו המכתב המקורי של אלון או הסיבה והרקע לבקשת ההנחיות בנוגע למקלט מדיני בנציגות דיפלומטית ישראלית. האם הוא צפה ניסיון של מתנגדי המשטר בפורטוגל להימלט לתוך תחומי הקונסוליה הישראלית בליסבון? כפי שכתבנו בעבר, המכתב המצורף (שמוזכר במסמך שפרסמנו שם) מדגיש את מיוחדות ההיתר שניתן לצירות בדרום אפריקה ואת מידת הסיכון המדיני שישראל לקחה על עצמה בהיתר שכזה.

מכתבו סגן מנהל מחלקת מערב אירופה, נסים יעיש אל לוי אריה אלון, הקונסול הכללי בליסבון

ליאו לסמן : המלחמה הופכת למלחמת חפירות

בפרסום הקודם הצגנו את ליאו לסמן – בנו של המו"ל מהמבורג שהתגייס לצבא הגרמני הקיסרי בתחילת מלחמת העולם הראשונה. הצגנו את התמונות הראשונות ביומן - התגייסותו של לסמן לצבא (כולל תספורת קצוצה...) בימים הראשונים למלחמה.

יחידתו של לסמן, רג'ימנט ארטילריית השדה 103 (103 FAR ) הייתה חלק מן המאמץ הגרמני העיקרי ולפי יומנו של לסמן, נעה יחידתו דרך בלגיה וצפון צרפת.

הרג'ימנט השתתף בקרב בלה קאטו (Le Cateau) – הקרב הגדול השני של הצבא הגרמני נגד חיל המשלוח הבריטי. חיל המשלוח הבריטי (הצבא הבריטי הראשון שיצא להילחם על אדמת אירופה מאז מלחמות נפוליאון) נחת בצרפת ב 10 באוגוסט 1914 ונתקל בצבא הגרמני המתקדם בבלגיה ב 23 באוגוסט ליד העיר מונס (Mons). הצבא הבריטי, שהיה מורכב מחיילים מקצועיים ששירתו תקופת שירות ארוכה (בניגוד למגויסי החובה בצבא הגרמני והצרפתי), התמחה בקלעות מדויקת (לקח ממלחמת הבורים 1899 – 1902) והסב אבדות קשות לצבא הגרמני, אך נאלץ לסגת בשל עוצמת האש הארטילרית הגרמנית. יומיים אחר כך, בלה-קאטו, בחר המפקד הבריטי הוראס סמית'-דוריאן (Smith-Dorien. בנו נהרג בפיצוץ מלון "המלך דויד" בירושלים ביולי 1946, כפי שכתבנו בעבר) לערוך מתקפת נגד, וכך מנע מהגרמנים לפגוע בצבא הבריטי הנסוג.

הצבא הגרמני המשיך בהתקדמותו לתוך צרפת, בכוונה לכתר את הצבא הצרפתי ואת חיל המשלוח הבריטי אולם מפקד הארמיה הצפונית של הגרמנים (הכוח שביצע את מהלך האיגוף העיקרי), הגנרל פון קלוק (von Kluck), שינה את כיוון התקדמותו ופנה דרומה לעזור לארמיה הדרומית לו. תנועה זו חשפה את צבאו למתקפה מהאגף. הצרפתים והבריטים תקפו את פון קלוק ב 5 בספטמבר ב"קרב על המארן" (נהר ליד פריס) שהתפרסם בשימוש בו עשו הצרפתים במוניות הפריזאיות שהובילו אלפי חיילים לחזית. הצבא הגרמני  נסוג מזרחה לכיוון נהר האן (Aisne)  והחל לתפוס את השטחים והגבעות באזור ולהתחפר. במקביל החל "המירוץ אל הים" – סדרה של ניסיונות הצבאות השונים לאגף זה את זה, כאשר בכל פעם נערכו מתקפות צפונה יותר דרך המחוזות הגובלים עם בלגיה – פיקרדי,  פה דה קאלה ופלנדריה בבלגיה. המתקפות ההדדיות נבלמו ונוצר קו שהשתרע מתעלת למאנש עד לגבול שווייץ.

מפת "המירוץ אל הים" (וויקיפדיה)

יחידתו של ליאו לסמן השתתפה בקרב על נהר האן ואח"כ בקרבות במחוז פיקרדי, במיוחד ליד העיר אראס (Arras). לאחר כישלונות ניסיונות האיגוף וההכרעה המהירה החלו הצדדים להתחפר ולחפור שוחות הגנה. זו הייתה התגובה הטבעית לעוצמת האש האדירה שהתגלתה במלחמה – שילוב של ארטילריה מהירת ירי, ארוכת טווח יחד עם מקלעים שירו 400–500 קליעים בדקה ורובים שטווחם היעיל היה 400 מטרים לפחות (הנה סרטון מצוין של ההיסטוריון דן סנואו שהופק ע"י ה BBC  לרגל 100 שנים למלחמה ומסביר מדוע נוצרו החפירות) . זו לא הייתה תופעה חדשה – עם התגברות עוצמת האש בקרב באמצע המאה ה 19 (התופעה בלטה במיוחד במלחמת האזרחים האמריקאית)  החלו חיילים להתחפר לתוך האדמה ולמצוא מקלט והגנה בשוחות לחימה, עליהן הגנו ומהן יצאו למתקפה. ככל שנמשכה המלחמה, הפכו מערכות החפירות למסובכות, עמוקות ומבוצרות יותר – במיוחד מהצד הגרמני, שהיה רוב הזמן במגננה במהלך רוב המלחמה בחזית המערבית (אך לא בחזית המזרחית – שם תקפו הגרמנים פעמים רבות וזכו להצלחות כבירות מול הרוסים). החפירות היו הסמל הדומיננטי של המלחמה וקבעו את קווי החזית למשך שנים.

הנה כמה תמונות מיומן המלחמה של ליאו לסמן:

חיילים גרמנים חופרים חפירה

ליאו לסמן (במרכז הצילום) עם חיילי חיל רגלים בחפירה ליד Beaurains כפר מדרום לעיר אראס.

עמדת תותח של הרג'ימנט של לסמן (לסמן מצולם יושב מצד ימין של התותח) ליד Beaurains.

33 שנים לחוק רמת הגולן

ב-14 בדצמבר 1981 כינס בגין את הממשלה לישיבה מיוחדת בביתו. בגין שהה בביתו מאז שבר את רגלו ב-26 בנובמבר ונותח בבית החולים. בישיבה המיוחדת הציע בגין לממשלה לאשר הצעת חוק המחיל את חוקי מדינת ישראל על רמת הגולן לאלתר. הוא ביקש שאם הממשלה תאשר את הצעתו תפנה הממשלה אל ועדת הכנסת בבקשה שהכנסת תדון באותו יום בחוק ותבקש לאשרו בשלוש קריאות. בגין נימק את החוק בטעמים משפטיים והיסטוריים וציין תגובות אפשריות של ארצות הברית, מצרים וסוריה. הוא ציפה שהאמריקנים ינזפו בישראל, המצרים לא יעשו דבר שיסכן את חוזה השלום (על חוזה השלום עמדה מצרים לקבל את מזרח סיני באפריל 1982) והסורים יימנעו ממלחמה שאין להם סיכוי לנצח בה. אולם, ליתר ביטחון, הורה לשר הביטחון אריאל שרון להיערך לפעולה צבאית סורית. לעיון בדברי בגין בממשלה לחצו כאן.

בישיבה הממשלה נשמעו ערעורים מצד חלק מהשרים הליברלים. השרים משה נסים ואברהם שריר תמכו בחוק אך הביעו חשש מהדרך החפוזה שנבחרה לקבלו. השר יצחק ברמן התנגד לחוק בנימוק שמוטב לישראל המצב הנוכחי ללא שינוי החוק. בסופו של דבר תמכו 13 שרים בחוק וברמן לא השתתף בהצבעה.

 

מנחם בגין יושב בכיסא גלגלים בכנסת בעת הדיון על חוק רמת הגולן. 14 בדצמבר 1981. צילם חנניה הרמן, לע"מ

בגין הגיע לישיבת הכנסת ישוב על כיסא גלגלים. המערך (מפלגת העבודה ומפ"ם) החליט לא להשתתף בדיון בכנסת. שמונה מחברי מפלגת העבודה הצביעו בעד החוק, שלושה הצביעו נגדו וכך עשו גם חברי מפ"ם. בסך הכול תמכו בחוק 63 חברי כנסת לעומת 21 מתנגדים שכללו חברי כנסת מהמערך, חד"ש, שינוי ותל"ם.

כפי שצפה בגין קיבלה ישראל שורה של גינויים, בהם ממועצת הביטחון של האו"ם, שקבעה שהחוק מבוטל וחסר משמעות, אך לא הטילה סנקציות על ישראל. אולם בשונה מתחזיתו של בגין לא הסתפקה ארצות הברית בגינוי אלא הודיעה על השעיית יישום מזכר ההבנה (שנחתם בוושינגטון ב-30 בנובמבר 1981 בין שרון למזכיר ההגנה האמריקני קספר ויינברגר) וביטלה סיוע לרכש ביטחוני בהיקף 300 מיליון דולר. בתגובה לכך הודיע בגין לשגריר האמריקני סמואל לואיס על ביטולו המוחלט של מזכר ההבנה.

התעודה המופיעה בפוסט זה פורסמה בכרך ההנצחה למנחם בגין שהוציא ארכיון המדינה בחודש מאי 2014 בסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה.

הפוסט הוכן על ידי ארנון.

"... בהישען על הישגנו ועל תכניתנו נפנה אל העם כי יעניק לנו את האמון הציבורי והכוח הפרלמנטרי לכונן ממשלה אשר תנהיג את העם ללא זעזועים ומשברים מכנסת לכנסת..." – דברי ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת בסיום הודעתו על התפטרותו - במלאת 38 שנה ל"תרגיל המבריק" שהביא לסופה של ממשלת רבין הראשונה – חלק ב'

פוסט זה מהווה את חלקו השני של פרסום במלאת 38 שנה למהלך הפוליטי שקדם להתפטרות ראש-הממשלה יצחק רבין ב-1976 המכונה "התרגיל המבריק". חלק א' של הפרסום עסק בסדרת האירועים מהגעת מטוס ה-F-15 לישראל ב-10.12.1976 ועד להודעת רבין בכנסת על פיטורי שרי המפד"ל ב-20.12.1976 אחר-הצהרים. חלקו השני עוסק בתהליך שהוביל להתפטרות של שרי המפלגה הליברלית העצמאית (להלן ל"ע), ולהתפטרות של רבין עצמו.   

 

המשבר הקואליציוני שהתפתח בעקבות הגעת מטוסי ה-F-15 ופיטורי שרי המפד"ל לא  היה הבעיה היחידה של רבין ביחסיו עם שותפיו הקואליציונים. עוד קודם לכן התגלעו מחלוקות גם בין שרי ל"ע לרבין ומפלגתו ביחס לדרישות של ל"ע לחקיקה בתחום הכלכלי שלא הוסגה הסכמה לגביהם עם מפלגת העבודה (במרכזם חוק ביטוח בריאות חובה ובוררות מוסכמת מעוגנת בחוק כפתרון לסכסוכי עבודה). המשבר של הפיכת הממשלה לממשלת מיעוט בעקבות יציאת המפד"ל מהקואליציה, עורר את שרי ל"ע משה קול וגדעון האוזנר להחריף את עמידתם על קבלת דרישותיהם כתנאי להמשך הישארותם בממשלה. ברקע להחרפת דרישותיהם עמדו ההערכה שהממשלה עלולה ליפול בהצבעת אי-אימון נוספת שהייתה אמורה להיערך למחרת  היום (21.12) והערכתם שרבין עצמו מתכנן או לפחות שוקל להתפטר בשלב מאוחר יותר (כפי שקרה בסופו של דבר בפועל).

 

ראש-הממשלה יצחק רבין במרכז מפלגת העבודה למחרת התפטרותו, 21.12.1976, הצלם - יעקב סער, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית

 

על רק זה התקיימו שלוש פגישות בין שרי ל"ע לבין רה"מ רבין, שר החוץ יגאל אלון (סגנו) ושר המשפטים חיים צדוק במהלך אותו יום (20.12), לפני ואחרי ישיבת הכנסת, משעות הצהרים ועד שעות הערב המאוחרות. הסטנוגרמות של שלוש הפגישות (פגישה ראשונה - תעודה מס' 9 א', פגישה שניה – תעודה מס' 9ב', פגישה שלישית – תעודה מס' 9 ג'), נמצאות בתיק אחר של לשכת רה"מ (תיק שסימולו א-7246/11). מהתנסחויות הדוברים בפגישות נראה ששני הצדדים "לא חשפו את כל  הקלפים", אך ניתן להבין מהדברים שנאמרו את התהליך שהוביל בסופו של דבר להתפטרות של שרי ל"ע ומיד לאחר מכן להתפטרותו של רבין עצמו עוד באותו ערב.

 

בפגישה הראשונה שנערכה בצהרים לפני ישיבת הכנסת, שבה מסר רבין את ההודעה, אמר השר אלון לשרי ל"ע:  "אתמול היה ברור למערך ולל"ע שבשלב ראשון של המהלך יש צורך להוציא הדתיים על מנת שלא ישארו בממשלת מעבר. מדברים אלה שכנראה משקפים גם את עמדתו של רבין, ניתן להבין שרבין וחבריו למפלגה רצו להגיע למצב של בחירות מוקדמות עם ממשלה שבה נמצאים שרי מפלגת ל"ע בזמן שהמפד"ל בחוץ, אולי מתוך הערכה שזה יועיל להם מבחינה אלקטורלית. 

בהמשך הדיון אמר אלון:  "לא הייתי רוצה שהמשבר יגרום להתפטרות רה"מ. מעדיף שנעמוד ביחד. אחרי זה מחייב חקיקת חוק לפיזור הכנסת ועריכת בחירות...". השר צדוק הציג עמדה שונה מאלון בסוגיית התפטרות ראש-הממשלה:   "דעתי, באופן ברור, אף אם שונה מיגאל – בעיני החלטת הממשלה, ההודעה בכנסת, ההתפטרות והצעת ההתפזרות, חבילה אחת שהיה צריך לבצע בסמיכות זמנים צפופה ככל האפשר...". רבין עצמו מיעט לדבר בישיבה ונראה היה שבשלב זה עדיין לא קיבל החלטה סופית לגבי ההתפטרות, או לפחות לא לגבי המועד שלה.

בפגישה השניה שנערכה אחרי-הצהרים, מיד אחרי פיטורי שרי המפד"ל בכנסת, הייתה כבר מגמה ברורה של רבין ושריו לכיוון של התפטרות מיידית בשל החשש מנפילת הממשלה בהצעת אי-האימון הצפויה למחרת. מגמה זו הפכה לעובדה בפגישה שנערכה מאוחר בערב, שבה אמר אלון בשם רבין שהוא יגיש לנשיא מכתב התפטרות עוד באותו לילה ורבין נימק זאת במילים:  "לא רואה מנוס. לא אעמוד כראש ממשלה מופלת. זה לא בא בחשבון וזה בדוק. זו מציאות מדינית היכולה להיות גם חמורה. לכן אין מנוס אלא המחייב התפטרות...". הבעיה שנותרה הייתה רצונם של שרי ל"ע להתפטר לפני רבין כדי לא להשאר "כלואים" בממשלת המעבר שתכהן החל מההתפטרות של רבין. חוסר הבהירות המשפטית שהתעוררה בסוף הפגישה בהקשר זה נבעה מכך שההתפטרות של השרים תכנס לתוקף רק כעבור 48 שעות בעוד התפטרות ראש-הממשלה תכנס לתוקפה מייד, כך שהממשלה תהפוך לממשלת מעבר בזמן שכהונתם של שרי ל"ע עדיין לא הסתיימה. השאלה אם התפטרותם תכנס בסופו של שבר לתוקף או לא נותרה פתוחה לאור תלותה בפרשנות של החוק, שלא כלל התייחסות מפורשת לסיטואציה שכזו. למרות זאת החליטו השרים קול והאוזנר להתפטר. בשורה האחרונה של הסטנוגרמה מצויינת העובדה ששרי ל"ע הגישו לרבין מכתבי התפטרות, אך הוא סירב לקבלם.

שר התיירות משה קול יום לאחר התפטרותו מהממשלה, 21.12.1976, הצלם - יעקב סער, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית

בתחילת מכתב ההתפטרות של שר התיירות משה קול (תעודה מס' 10), הנמצא בארכיון בתיק הקודם (א-8218/33), תיאר קול את השותפות הקואליציונית בין ל"ע ל"מערך" כ"הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה והציונות הפרוגרסיבית ואח"כ הליברלית המתקדמת..", אולי כסוג של תגובה לשימוש במונח "הברית ההיסטורית" בהקשר של ההתייחסויות של שרי "המערך" בישיבת הממשלה לשותפות עם המפד"ל יום קודם. לקראת סיומו של המכתב ניסח קול את הגירסה שלו להשתלשלות העניינים מאז החלטת הממשלה על פיטורי שרי המפד"ל ועד להתפטרותו. הוא הזכיר לרבין, שאחרי שהחליט לפטר את שרי המפד"ל הוא ביקש משרי ל"ע ששקלו כבר אז להתפטר, שיחכו עד להודעה שלו בכנסת והם התחשבו בבקשתו "...אולם אמרנו והדגשנו בפניך שבאם לא נקבל תשובה חיובית לתביעותינו הצודקות... לא נוכל לשבת בממשלה ואפילו בממשלת מעבר באם הממשלה תתפטר או אם תפוטר על-ידי רוב בכנסת. לא קיבלנו עד עתה תשובה מספקת לתביעותינו ולאור האפשרות שהממשלה לא תוכל להמשיך במצבה דהיום כאשר אין לה רוב פרלמנטרי, אני נאלץ להודיעך על התפטרותי מהממשלה...". מכתבי ההתפטרות של קול והאוזנר סימנו את סיום דרכה של הממשלה ועוד באותו לילה (20.12) כינס רבין ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, נסע לבית הנשיא, פרופ' אפרים קציר והגיש לו כתב התפטרות (תעודה מס' 11), הנמצא באותו תיק.

  

למחרת ב-21.12.1976 התייצב רבין במליאת הכנסת והודיע על-כך שהגיש את התפטרותו לנשיא יום קודם לכן כפי שמתועד בסטנוגרמה של ישיבת המליאה (תעודה מס' 12), הנמצאת באותו תיק. לאחר ההודעה חזר על הצהרתו מאמש לגבי כוונתו להגיש לכנסת הצעה להקדמת הבחירות והביע את תקוותו שכל המפלגות יתמכו בהצעה. בסיום דבריו הביע את אמונתו בכך שמפלגת העבודה תנצח גם בבחירות הבאות:  "אני מאמין כי תנועת העבודה ובעלי בריתה יוסיפו להיות הכוח אשר יכונן את הממשלה... בהישען על הישגנו ועל תוכניותינו נפנה אל העם כי יעניק לנו את האמון הציבורי והכוח הפרלמנטרי לכונן ממשלה אשר תנהיג את הממשלה ללא זעזועים ומשברים מכנסת...". במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, ונקבעו בחירות מוקדמות ל-17.5.1977, שעד אליהן הובטחה המשך כהונתה של הממשלה כממשלת מעבר שבה לא ניתן להביע אי אמון.

 

ראש-הממשלה יצחק רבין במהלך נאומו בכנסת לאחר התפטרותו (משמאלו - יושב-ראש הכנסת ישראל ישעיהו), 21.12.1976, הצלם - יעקב סער, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית
 

המהלך הפוליטי המשולב של פיטורי שרי המפד"ל והתפטרותו של רבין לאחר מכן, שקיבל את הכינוי "התרגיל המבריק", הצליח לממש את תכליתו להציל את הממשלה  מנפילה בהצבעת אי-אימון ולאפשר לה לכהן עוד מספר חודשים כממשלת מעבר שלא ניתן להפילה, בשעה שהיא נשענת על מיעוט של 58 מחברי הכנסת. מעבר לכך הצליח המהלך לייצר מצב שבו שרי המפד"ל לא נכללו בממשלת המעבר,  בזמן ששרי ל"ע כן נכללו בה, גם אם בניגוד לרצונם ו"נכלאו" בסופו של דבר בממשלה בשל ההכרעה המשפטית שהתקבלה בבג"צ. בדיעבד הפך הכינוי "התרגיל המבריק" לאירוני לאור העובדה שתחזיתו של רבין לגבי תוצאות הבחירות העתידיות לא התממשה ומפלגתו נוצחה בבחירות במאי 1977 על-ידי "הליכוד", שעלה אז לשלטון לראשונה (בין התפטרותו של רבין לבין הבחירות פרצה פרשת חשבון הדולרים, שאילצה אותו לפרוש מניהול הממשלה בפועל ולוותר לשמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה ועל המועמדות מטעמה לראשות הממשלה בבחירות).

"התרגיל המבריק" סימן בדיעבד גם את סופה של "הברית ההיסטורית" בין תנועת העבודה לבין המפד"ל ולא רק את הפסקתה הזמנית. כשבוע לאחר התפטרות רבין ב-27.12.1976 פורסמה גרסת המפד"ל להתפתחות האירועים בחוזר מהרב צמח זמברובסקי, יושב-ראש המרכזהעולמי של "הסתדרות המזרחי – הפועל המזרחי" (שם הארגון המזוהה עםהמפד"ל בתפוצות), למרכזי התנועה וראשיה בגולה (תעודה מס' 13). חוזר זה הנמצא בתיק אחר של לשכת ראש-הממשלה (תיק שסימולו ג-6752/65) כלל תיאור לנסיבות הווצרותה של "הברית ההיסטורית:  "השותפות ההיסטורית קמה ותהי מתוך כמה וכמה נימוקים וביניהם: א. תנועת העבודה לפני 50 שנה הייתה תנועה חלוצית אידיאלית, גם אם היא הייתה חילונית, הייתה  נושאת חזון של תקומתה מחדש של מדינת ישראל וריכוז רוב העם בארץ ויצירת משטר חברתי צודק בארץ. מבחינה זו, ורק מבחינה זו הייתה תנועת העבודה קרובה לרוחנו יותר מאחרים... היה עוד גורם לשותפות של הציונות הדתית עם תנועת העבודה, כי בעזרתה הצלחנו להבטיח, במידה רבה, על-אף כל הפגמים, דמות פומבית לפחות לאורח חיים בכמה וכמה מישורים, בשורה ראשונה בשטח האישות, שבת בפרהסיה, החינוך הדתי, כשרות ציבורית, ביחוד בצבא וכיוצא בזה – דברים אשר בלי עזרתה של תנועת העבודה לא היינו יכולים להעביר. ויצויין לגנאי שדווקא החלק האזרחי במדינה ברובו הגדול לא תמך בנו בעניינים הללו..".

פיסקה זו מעידה מצד אחד על קרבה רעיונית שהתקיימה לאורך השנים בין תנועת העבודה לבין המפד"ל, ממשיכתה של "הפועל המזרחי" בתחום החברתי-כלכלי ומצד שני על נכונות של ממשלות מפא"י ומפלגת העבודה לתמוך בחקיקה דתית שיזמה המפד"ל בזמן שרוב מפלגות "המחנה האזרחי" התנגדו ליוזמות אלה. עוד לפני כתיבת מסמך זה וביתר שאת לאחר מכן חלו שינויים משמעותיים ביחס לתמונת המצב שהוצגה בו. מצד אחד חלה תזוזה של המפד"ל ימינה בתחום המדיני (בעיקר מאז פטירתו של מנהיגה הקודם משה חיים שפירא ב-1970) ומאוחר יותר גם בתחום החברתי-כלכלי ומצד שני גוש "הליכוד" ובמרכזו מפלגת "חרות" (ולא "הליברלים" יוצאי המחנה "האזרחי"), שהיה כבר אז הכוח הפוליטי המרכזי במחנה הימין, גילה אחרי עלייתו לשלטון נטייה חזקה יותר ממפלגת העבודה לתמיכה בחקיקה הדתית שיזמו המפלגות הדתיות. במובן זה ניתן לראות ב"תרגיל המבריק" ובהשלכותיו הפוליטיות "קו פרשת מים" בתולדות הפוליטיקה הישראלית, במיוחד מבחינת היחסים בין תנועת העבודה לציונות הדתית.

 

"... ישנם תקדימים אשר השתרשותם עשויה לערער מיסודם את כללי האחריות המשותפת שהיא מעיקריה של השיטה שלנו... – מתוך דברי ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת במסגרת הודעתו בכנסת על פיטורי שרי המפד"ל בשל הימנעותם בהצבעת אי-אימון – במלאת 38 שנה ל"תרגיל המבריק" שהביא לסופה של ממשלת רבין הראשונה – חלק א'

בשבוע שעבר התקבלה הכנסת החלטה להקדמת הבחירות בעקבות משבר קואליציוני שהסתיים בפיטורי שר האוצר יאיר לפיד ושרת המשפטים ציפי לבני על-ידי ראש-הממשלה בנימין נתניהו. משבר זה הוא חלק משורה של משברים קואליציונים שהתקיימו לאורך תולדות המערכת הפוליטית הישראלית. אחד המשברים הקואליציונים המעניינים ביותר פרץ ב-10.12.1976 והוביל לסדרת מהלכים פוליטיים של ראש-הממשלה דאז, יצחק רבין, שקיבלו את הכינוי "התרגיל המבריק". מהלכים אלה הסתיימו בהתפטרותו של רבין ובהחלטה על הקדמת הבחירות לכנסת התשיעית למאי 1977 (בחירות אלה הובילו למהפך הפוליטי של עליית "הליכוד" לשלטון בפעם הראשונה). במלאת 38 שנים ל"תרגיל המבריק" אנו מביאים מקבץ של תעודות מתיקי לשכת ראש-הממשלה רבין, המתעדות את התפתחות המשבר והמהלכים הפוליטיים שבאו בעקבותיו.

 

ראש-הממשלה יצחק רבין, 1974 - 1976 (טווח שנים משוער), באדיבות אתר האינטרנט של מפלגת העבודה

  

הממשלה שכיהנה באותה עת הייתה הממשלה ה-17, המכונה ממשלת רבין הראשונה. ממשלה זו כוננה ביוני 1974 לאחר התפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה בעקבות הסערה הציבורית שעורר פרסום מסקנות ועדת אגרנט על מלחמת יום-הכיפורים. רבין שהחליף את גולדה מאיר הגיע לתפקיד ראש-הממשלה כמעט ללא ניסיון פוליטי והתקשה לשמור על היציבות הקואליציונית של ממשלתו. בשלב הראשון הוא הקים ממשלה על בסיס קואליציה בין סיעת "המערך"  (גוש פוליטי משותף למפלגת העבודה ומפ"ם), שבראשה עמד, לבין המפלגה הליברלית העצמאית (להלן ל"ע) ומפלגת "רצ" שסיפקה לו רוב פרלמנטרי מינימלי של 61 מנדטים. כעבור חמישה חודשים צירף רבין לקואליציה את סיעת המפד"ל שהיו לה עשרה מנדטים ומהלך זה הוביל לפרישה מהקואליציה של "רצ", כך שהרוב שעליו נשענה הממשלה גדל ל-68 מנדטים.

 

למרות הגידול בבסיס הפרלמנטרי של הממשלה התעוררו לאורך כהונת הממשלה חיכוכים שונים בין מפלגות הקואליציה בסוגיות פוליטיות שונות וביניהם גם חיכוכים בסוגיות מתחום יחסי הדת והמדינה. בסוגיות אלה התעוררו מחלוקות בעיקר בין המפד"ל הדתית לבין ל"ע החילונית-ליברלית, אך גם בין המפד"ל לבין סיעת "המערך" השלטת. בשל ריבוי החיכוכים בממשלה בשלהי 1976 רווחה ההערכה שהממשלה לא תחזיק מעמד לאורך זמן ורבין נטה לכיוון החלטה להביא להקדמת הבחירות.

 

ממשלת ישראל השבע-עשרה בראשות יצחק רבין עם הנשיא פרופ' אפרים קציר ביום השבעתה (בהרכב כמעט זהה לממשלת המעבר אחרי פיטורי שרי המפד"ל), 3.6.1974, הצלם - משה מילנר, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית

הטריגר שהפך את נטייה הזו להחלטה הגיע בעקבות משבר קואליציוני שעוררה הגעתם לישראל של 3 מטוסי ה-F-15 ביום שישי בתאריך 10.12.1976. המטוסים נחתו אחרי-הצהריים והתקבלו בטקס ממלכתי, שהסתיים זמן קצר לפני כניסת השבת. לוח הזמנים המתוכנן של הטקס מופיע במזכר מ-7.12.1976 שנשלח מלשכת הרמטכ"ל למזכיר הצבאי של ראש-הממשלה (תעודה מס' 1), שנמצא בארכיון המדינה באחד מתיקי לשכת רה"מ (תיק שסימולו א-4245/5). באותו תיק מופיע גם רשימה בכתב-יד של לוח הזמנים שהתבצע בפועל (תעודה מס' 2), שבה מודגשת העובדה שהטקס קוצר בשל השבת המתקרבת והסתיים כרבע שעה לפני כניסת השבת בתל-אביב. למרות זאת, העובדה שמועד סיום הטקס גרם בעקיפין לחילול שבת של משתתפיו בעת נסיעתם הביתה, התעוררה מחאה בנושא מצד נציגי המפלגות הדתיות. בין המוחים היו גם שרי המפד"ל יצחק רפאל ו-זבולון המר כמתואר בידיעה בעיתון"הצופה" מ-12.12.1976 (הנמצאת גם היא באותו תיק), שבה צוטטה טענתו של רפאל לפיה ביקש מראש מרה"מ רבין לבטל את הטקס עקב החשש לחילול שבת ואף קיבל תשובה חיובית מלשכתו, אך מהלך האירועים בפועל לא תאם את התשובה שקיבל.

מחאת שרי המפד"ל הפכה למשבר קואליציוני בעקבות הצבעה שנערכה בכנסת ב--14.12.1976 על הצעת אי-אימון שהוגשה על-ידי סיעת "החזית הדתית התורתית" (סיעה משותפת ל"אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל") בשל חילול השבת שנגרם לטענתם כתוצאה מהטקס. בטיוטה של נאום של רה"מ רבין בישיבה זו (תעודה מס' 3), הנמצאת באותו תיק, מודגש שהטקס עצמו הסתיים לפני כניסת השבת בהתאם ללו"ז שהובא קודם. דברים אלה לא שכנעו את השרים רפאל והמר שנמנעו בהצבעה בניגוד לעקרון האחריות המשותפת של שרי הממשלה, שחייב אותם להצביע נגד הצעת אי-האימון. יחד איתם נמנעו כל שאר חברי סיעת המפד"ל מלבד מנהיג המפלגה, שר הפנים יוסף בורג שהצביע נגד ההצעה יחד עם שאר חבר הקואליציה. בעקבות התייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק החליט רבין להתייחס להימנעות של רפאל והמר ושאר חברי סיעתם כהתפטרות עקיפה שלהם וגם של בורג (מתוקף השתייכו לסיעת המפד"ל) ולהודיע על-כך במליאת הכנסת אחרי אישור הממשלה, בהתאם לתיקון חוק המעבר מ-1962 (בשונה מהמצב החוקי הנוהג כיום, עד 1981 לא איפשר החוק לראש הממשלה לפטר שר, אלא אם כן הוא ו/או סיעתו נמנעו מתמיכה בממשלה בהצבעת משמעותית כמו הצבעת אי-אמון).

רבין ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה דאז, פרופ' אהרן ברק הדרכה משפטית כיצד לבצע את המהלך המתוכנן וקיבל אותה במכתב שברק שלח אליו ב-19.12.1976 (תעודהמס' 4), הנמצא בארכיון בתיק שסימולו א-8218/33. ברק הסביר במכתב כיצד יש לבצע את הליך הפיטורין על-ידי הודעה בכנסת והוסיף למכתב כנספחים גם נוסחים משפטיים להחלטה שצריכה להתקבל בממשלה ולהודעה שרבין צריך למסור בכנסת בשם הממשלה. במכתב נוסף (תעודה מס' 5) מאותו יום, הנמצא באותו תיק, סיפק ברק תשובות לכמה שאלות משפטיות נוספות, שהופנו אליו על-ידי רבין, המצביעות על כיוון המהלכים הפוליטיים הבאים שרבין תכנן או שקל לבצע לאחר השלמת פיטורי שרי המפד"ל. ביחס לשאלה מתי יחול המועד שבו יחדלו שרי המפד"ל מכהונתם בממשלה ענה ברק שהם יחדלו לכהן כשרים מיד אחרי הודעת רה"מ בכנסת על פיטוריהם ולא 48 שעות לאחר מכן. ביחס לשאלה מהו ההליך החוקי שיאפשר את הקדמת הבחירות במקרה שהממשלה תתפטר ענה ברק שיש צורך לחוק חוק על התפזרות הכנסת. תשובות אלה מעידות על כך שרבין תכנן כבר בשלב זה להקדים את הבחירות וגם שקל את האפשרות להתפטר. כמו כן, הם מעידות בעקיפין גם על כוונתו של רבין ליצור מצב שבו שרי המפד"ל לא יהיו חברים בממשלת המעבר במקרה שיחליט להתפטר יום אחרי ההודעה (החשיבות של 48 השעות שעליהן שאל רבין, נבעה כנראה מכך שהוא שקל להתפטר יום אחרי ההודעה על פיטורי השרים בכנסת, כפי שאכן קרה בפועל, כלומר לפני שיעברו 48 שעות בין מועד ההודעה לבין מועד ההתפטרות).



פרופ' אהרן ברק, היועץ המשפטי לממשלה, 9.8.1977, הצלם - יעקב סער, מתוך אוסף תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית

 

באותו יום (19.12) התקיימה ישיבת הממשלה הראשונה אחרי הצבעת האי-אמון, שהסטנוגרמה שלה (תעודה מס' 6) נמצאת בארכיון באותו תיק. במהלך הישיבה הציג רבין לשרי הממשלה את תכניתו לגבי פיטורי שרי המפד"ל והביא להצבעה את ההצעה להחלטת ממשלה בנושא בנוסח שקיבל מהיועץ-המשפטי ברק. הוא פתח את דבריו בתיאור חיובי של יחסיו עם שרי המפד"ל כ"יחסים של כבוד הדדי ושל שיתוף פעולה ושל יכולת עבודה "והסביר שלמרות יחסים אלה ההימנעות של שניים מתוכם ושל חברי סיעתם בהצבעת האי-אימון פגעה מבחינה ערכית בעקרון האחריות המשותפת וביכולת התפקוד של הממשלה. הוא ציין את העובדה שנפגש עם השרים רפאל והמר לפני ההצבעה וניסה לשכנע אותם לשנות את החלטתם להימנע וכן שהשר בורג שהצביע נגד הצעת האי-אימון הבהיר לו, שלמרות אופן הצבעתו השונה הוא רואה את עצמו כחלק מסיעת המפד"ל ונושא באחריות להחלטותיה. לאור זאת העלה רבין להצבעה בממשלה את הצעתו  "שהממשלה תעמוד על מיצוי עקרון האחריות הקולקטיבית ותסמיך אותי להודיע בכנסת את ההודעה המתחייבת מכך שכתוצאה ממנה השרים יוסף בורג, יצחק רפאל וזבולון המר, יפסיקו לכהן כשרים מיד עם מתן ההודעה בכנסת...".

לפני הצבעת הממשלה על ההצעה ניתנה לשרי המפד"ל ולשרים האחרים זכות להגיב עליה והתפתח דיון שבמהלכו התנהל סוג של הספד ל"ברית ההיסטורית" בין תנועת העבודה לציונות הדתית שהגיע להבנת כולם לסופה, הזמני לפחות. מנהיג המפד"ל, השר בורג טען ש "...עזיבת המפלגה הדתית לאומית את הממשלה משאירה מצד אחד את היהדות הדתית בלי שום נציגות בממשלה ומאידך משאירה את הממשלה בתור שכזאת, בלי אותו החלק הציוני והחלוצי, שעם כל חילוקי הדעות שהיו מפעם לפעם, היתה שותפות בדרך בינה ובין תנועת העבודה...". מצידם שרי מפלגת העבודה אמר שר החוץ יגאל אלון:  "אני נמנה עם אלה הרואים בשותפות ההיסטורית בין תנועת העבודה לבין המחנה הדתי, הציוני ערך חיובי...". ברוח זו אמר שר הביטחון שמעון פרס:  "איני רואה בזה מן גט או שבר במערכת היחסים בין המפלגה הדתית הלאומית לבין מפלגת העבודה. אני חושב ששותפות כזאת הייתה ברוכה ונשארה דרושה לעתיד המדינה...". גם שרים אחרים ממפלגת העבודה ואפילו השר ויקטור שם-טוב ממפ"ם דיברו בשבחה של אותה "ברית היסטורית" הדתית והביעו את תקוותם לחידושה בעתיד יחד עם ביקורת על שרי המפד"ל בהקשר של הימנעותם בהצבעת האי-אימון. הצעתו של רה"מ רבין התקבלה בהצבעה ולאחר מכן יצאו שרי המפד"ל מהישיבה כדי להתייעץ ביניהם על המשך דרכם.

באותו יום (19.12) אחרי ישיבת הממשלה ערך רבין פגישה עם עורכי העיתונים בבית סוקולוב בתל-אביב. על-פי הסטנוגרמה של הפגישה (תעודה מס' 7), הנמצאת באותו תיק, ענה רבין לשאלת עיתונאי האם הוא מתכוון לנסות להמשיך לכהן בראש ממשלת מיעוט על בסיס תמיכה מבחוץ או להתפטר ולהפוך את ממשלתו לממשלת מעבר:  "ההחלטה הקיימת היום וזו ההחלטה היחידה שנתקבלה על-ידי הממשלה, היא להגיע למיצוי האחריות המשותפת ולהודיע מחר בכנסת על כך ועל המשתמע מכך לגבי סיעת המפד"ל ושריה. מעבר לזה לא נתקבלה כל החלטה אחרת. הפירוש הוא פשוט: הממשלה כרגע לא החליטה להתפטר...". בדברים אלה שמר רבין על עמימות מסוימת ולא אמר אם הוא שוקל להתפטר בשלב מאוחר יותר או לא.

למחרת ב-20.12.1976 מסר רה"מ רבין במליאת הכנסת את ההודעה על פיטורי שרי המפד"ל כפי שהתקבלה בממשלה, כפי שמתועד בסטנוגרמה של ישיבת המליאה (תעודה מס' 8), הנמצאת באותו תיק. בנאום שליווה את ההודעה הפורמלית תיאר רבין את השתלשלות הפרשה ונימק רבין את החלטתו לגב הפיטורין בכך שהימנעות בהצבעת האי-אמון שייכת לקטגוריה של "תקדימים אשר השתרשותם עשויה לערער מיסודם את כללי האחריות המשותפת שהיא מעיקריה של שיטת הממשל שלנו...". במקביל לכך המשיך את הקו של שרי מפלגתו מישיבת הממשלה ביום הקודם ביחס ל"ברית ההיסטורית" ולתקווה לחידושה בעתיד: "...אף אני שותף להערכה זו ולביטחון שהובע אתמול בממשלה על-ידי כל השרים כי השותפות ההיסטורית הרצופה בין תנועת העבודה לבין המפלגה הדתית-לאומית לא תעורער, על-אף ההתרחשות המצערת שמן הנמנע היה לעבור עליה לסדר היום". בסיום דבריו הביע רבין את כוונתו להביא לכנסת הצעה להקדמת הבחירות אחרי שהדבר ידון במישור המפלגתי, אך לא הצהיר עדיין על כוונה להתפטר.

נאומי התגובה של שרי המפד"ל המפוטרים התייחסו בחלקם לסוגיית חילול השבת בפרשת המטוסים ובחלקם לפירוק "הברית ההיסטורית". השר בורג התייחס לסוגיית השבת:   "הטקס של קבלת פני האווירונים - יותר ממה שהיה בו ובעקבותיו חילול שבת במישרין ובעקיפין – היה, היה בו ביטוי צורם לאי-התחשבות ולחוסר תשומת לב לקדושת השבת ולערכיה...." השר המר התייחס לאותה סוגיה בהקשר להצבעתו האישית:  "אם לצאת מן הממשלה, אין מכובד עבורי מלצאת על עיקרון – עיקרון  חופש ההצבעה שלי בנושא דתי-ערכי, עיקרון שממשלת ישראל לא תיתן ידה, ביודעין או שלא ביודעין, לחילול שבת ואני אהיה שותף ולא מוחה על כך...". השר רפאל התייחס לסוגיית "הברית ההיסטורית": "... זוהי החלטת גרועה מאוד ומזיקה מאוד לטווח ארוך, לשנה זו, ואולי גם לשנים הבאות. צעד זה לא יעבור ללא פגימה ביחסים בין שני זרמים יסודיים באומה: בין תנועת הציונות הדתית לבין תנועת העבודה, שגדולים ורבים כוננו אותם וטפחו אותם תוך דאגה והבנה...." ניתן לומר שתחזיתו של רפאל התאמתה בכך שאחרי בחירות 1977 הקימה המפד"ל קואליציה עם "הליכוד" והפכה לשותפה פוליטית טבעית שלו מנקודת זמן זו ואילך עד לימינו.

במקביל למשבר שהוביל לפיטורי שרי המפד"ל התפתח משבר נוסף בין רבין ומפלגת העבודה ול"ע שהסתיים בסופו של היום בו נערכה ישיבת הכנסת בהתפטרות של שרי ל"ע ומייד לאחריה התפטרות של רבין עצמו. חלק ב' של הפרסום יעסוק בהתפתחויות אלה.