דברי ראש הממשלה דוד בן גוריון בכנסת: "אנו רואים חובה להצהיר שירושלים היהודית היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל" - במלאת 64 שנים למעבר הכנסת לירושלים על רקע החלטת האו"ם על בינאום ירושלים

היום לפני 64 שנים ב-26.12.1949 נפתחה ישיבת הכנסת הקבועה הראשונה בירושלים בעקבות ההחלטה שהתקבלה בכנסת ב-13.12.1949 להעביר את הכנסת מתל-אביב לירושלים. החלטה זו התקבלה על-רקע החלטה לבינאום ירושלים שהתקבלה באו"ם כמה ימים קודם לכן ב-9.12.1949. לרגל תאריך זה אנו מפרסמים כמה מסמכים הקשורים לתהליך שהוביל לקבלת ההחלטה ולמכלול ההחלטות שהתקבלו ביחס למעמדה של ירושלים במסגרת ההתנגדות של ממשלת ישראל לתכנית הבינאום. בהמשך הפרסום מובא מקבץ ברכות מאזרחים שנשלחו לראש-הממשלה דוד בן-גוריון וליושב-ראש הכנסת יוסף שפרינצק כתגובה להחלטה על המעבר ולמעבר עצמו.



"בית פרומין" - משכן הכנסת הישן, ראשית שנות ה-50, מתוך ויקישיתוף

הכנסת הראשונה הוקמה תחת השם "האסיפה המכוננת" שנבחרה ב-25.1.1949 והתכנסה לראשונה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים ב-14.2.1949 (ט"ו בשבט תש"ט). כעבור יומיים מהתכנסותה הראשונה התקבל באסיפה חוק המעבר, על פיו שונה שמה ל"כנסת הראשונה" וכך היא הפכה מגוף מכונן לגוף מחוקק רגיל. בימיה הראשונים, החל מ-8.3.1949, קיימה הכנסת את ישיבותיה במוזיאון תל-אביב (שהיה ממוקם אז בבית דיזינגוף – כיום "היכל העצמאות") ולאחר מכן ישבה כתשעה חודשים בבניין קולנוע "קסם" שבכיכר הכנסת בתל-אביב (בניין זה הפך מאוחר יותר להיכל האופרה הישראלית ונהרס ב-1988).

ב-9.12.1949 התקבלה בעצרת האו"ם ברוב גדול הצעה מטעם המשלחת האוסטרלית הקוראת לבינאום ירושלים (הפיכתה לעיר בין-לאומית בשליטת האו"ם) בהתאם להחלטת החלוקה מ-29.11.1947. ממשלת ישראל שהתנגדה בחריפות לתכנית הבינאום נקטה במהלכים דיפלומטיים והסברתיים שונים בנסיון למנוע את קבלת ההחלטה עוד בשלב הדיונים שהתקיימו באו"ם לפני ההצבעה. כחלק ממהלכים אלה נשא רה"מ דוד בן-גוריון נאום בכנסת ב-5.12.1949 שבו הוא  הביע את עמדת הממשלה לגבי ריבונות ישראל בירושלים המערבית ולגבי מעמדה הסימבולי כבירה היסטורית: "אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק בלתי-נפרדת ממדינת ישראל... ירושלים היא לב-לבה של מדינת ישראל... אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו"ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל – בבירת הנצח של ישראל".

הניסוחים המעורפלים במקצת בנאום זה שנישא לפני קבלת ההחלטה באו"ם הפכו לכמה החלטות קונקרטיות שהתקבלו בישיבת הממשלה הראשונה שהתכנסה אחרי ההצבעה באו"ם ב-11.12.1949. בדיון שלפני קבלת ההחלטות הסביר בן-גוריון מדוע לדעתו אין צורך להכריז על ירושלים באופן רשמי כבירת מדינת ישראל: "אם הממשלה תהיה בירושלים, ממילא תהיה הבירה, לא קבענו את הקריה כבירה, אבל אם הממשלה יושבת פה, הרי היא בדיעבד הבירה, נעשה בדיעבד את ירושלים לבירה...". ניתן להבין מכאן שבן-גוריון נמנע מהצהרה רשמית מסיבות דיפלומטיות והעדיף לקבל החלטות מעשיות שיהפכו את ירושלים לבירה בפועל. לאחר מכן הגיש בן-גוריון לממשלה הצעה להחלטה בת ארבעה סעיפים שהתקבלו לאחר מכן בהצבעה עם תיקונים קלים.

ההצעה המקורית הייתה: "א. הממשלה מודיעה שגם אחרי החלטת או"ם, עמדתה בעניין ירושלים, כפי שהוצהרה בשבוע שעבר, לא השתנתה; ב. החלטת האו"ם אינה בת ביצוע ולא נוכל לשתף פעולה בביצועה; ג. הממשלה ממשיכה להעביר משרדיה לירושלים; ד. מציעים לכנסת להעביר את מושב הכנסת לירושלים". סעיפים א' וב' התקבלו כהחלטת ממשלה ללא מתנגדים בעוד שלגבי סעיפים ג' וד' העוסקים במעבר משרדי הממשלה והכנסת לירושלים התפתחו חילוקי דעות שהובילו לדיון והצבעות ביניים שבסופם התקבלו שני הסעיפים בנוסחים חדים יותר. ביחס לסעיף ג' הציע שר הדתות הרב יהודה לייב מימון מתנועת "המזרחי" לקבל החלטה בנוסח חד משמעי יותר: "הממשלה עוברת לירושלים" ואחרי שבהצבעת ביניים על הצעה זו מול ההצעה של בן-גוריון נוצר תיקו, התקבל כפשרה ברוב גדול נוסח ביניים: "ממשיכים בהעברת הממשלה לירושלים".

לפני ההצבעה על סעיף ד' העוסק במעבר הכנסת הציע שר האוצר אליעזר קפלן להסיר אותו מסדר היום אך דעתו נדחתה וסעיף ד' התקבל ברוב גדול (1:5) ודווקא בנוסח מעט חד משמעי יותר מהנוסח המקורי: "מציעים לכנסת לעבור לירושלים". בנוסף לכך הוחלט להודיע את החלטת הממשלה ביחס לסעיף ד' (יחד עם שאר הסעיפים) במליאת הכנסת ולא להסתפק בינתיים בהודעה בוועדת חוץ ובטחון, כפי שהציע שר הפנים משה שפירא מ"הפועל המזרחי". חילוקי הדעות ושינויי הנוסח מעידים על החששות ההשלכות הצפויות בתחום הדיפלומטי, שליוו את דיוני הממשלה. בישיבת ממשלה זו התמנה שר האספקה והקיצוב דב יוסף למרכז הוועדה המרכזת את מעבר משרדי הממשלה לירושלים. בהמשך נציג מקבץ הערות שכתב ביחס  לנוסח הודעת ראש-הממשלה בכנסת שבן-גוריון העביר לעיונו.

הודעה זו הועברה לכנסת יומיים אחרי ישיבת הממשלה ב-13.12.1949 בנאום שנשא בן-גוריון במליאה. ביחס לנוסח הנאום התקיים דיון מקדים בממשלה באותו יום והוא אושר לבסוף על-ידי השרים במלואו. לכן להלן מובא הטקסט של הנאום (תעודה מס' 1) שהודפס יום קודם בנוסח זהה לנאום שנשא בן-גוריון בפועל למחרת במליאת הכנסת (מתוך תיק שסימולו פ-714/7 בארכיון המדינה). טקסט זהה מופיע בדברי הכנסת. הנאום כלל בתוכו  הצהרה ברורה יותר מאשר בנאום הקודם מ-5 בדצמבר לגבי היותה של ירושלים בירת מדינת ישראל: "למדינת ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית...". ארבעת הסעיפים שעליהם החליטה הממשלה ב-11 בדצמבר לא הובאו כסעיפים נפרדים אלא כחלק מהרצף של הנאום, אך התוכן היה זהה להחלטת הממשלה. ההתייחסות להחלטת האו"ם כהחלטה בלתי ניתנת ביצוע מבחינת ישראל נומקה במילים: "ולו רק בגלל התנגדותם הנמרצת והנחרצה של תושבי ירושלים..." בתוספת משפט "ריכוך": "יש לקוות שעצרת האו"ם תתקן במשך הזמן השגגה שיצאה הפעם מפי הרוב, ולא תנסה כלל להטיל משטר של דיכוי על עיר הקודש...".

בהקשר אנו מביאים מקבץ הערות בכתב-יד שרשם השר דב יוסף (תעודה מס' 2) על גב עותק של הנאום שקיבל מבן-גוריון (מתוך תיק פ-714/7). יוסף היה שותף להחלטת הממשלה לגבי אי ביצוע החלטת האו"ם, אך מההערה הראשונה שלו ("חסר שלא נשתף פעולה עם או"ם") ניתן ללמוד שתמיכתו בעניין הייתה מסוייגת והוא חשש מכך שהנאום של בן-גוריון יוביל להתנגשות דפלומטית עם האו"ם. לכך ניתן לצרף הערה נוספת שממנה משתמעת ביקורת מסויימת על אחד המשפטים בנאום של בן-גוריון : "יהודי ירושלים לא ישלימו, אז מה יקרה?". ניתן להבין משאלה רטורית זו שדב יוסף לא אהב את השימוש שעושה בן-גוריון בהתנגדות של תושבי ירושלים כנימוק לחוסר היכולת של ישראל ליישם את החלטת האו"ם.

נחזור לנושא מעבר הכנסת לירושלים, שאליו התייחסו שתי הפסקאות האחרונות בנאום של בן-גוריון. בפיסקה הראשונה התייחס בן-גוריון להעברה הקודמת של הכנסת מירושלים לתל-אביב בפברואר 1949 כאילוץ שנבע מהיעדר "סידורים המספיקים לפעולתה הנורמלית בעיר הבירה" וסיים במשפט: "הסידורים הדרושים בירושלים הולכים ומסתיימים ואין עוד מניעה לחזרת הכנסת לירושלים, אנו מציעים לכם להחליט על כך". עם סיומו של הנאום הועברה ההכרעה למגרשה של מליאת הכנסת שהחלטה על המעבר לירושלים היה בסמכותה ומעניינת העובדה שההחלטה התקבלה בסופו של דבר ללא הצבעה על-ידי יושב-ראש הכנסת יוסף שפרינצק.

במהלך הדיון מסרו כל ראשי סיעות האופוזיציה (מפ"ם, "חירות", "הציונים הכלליים", מק"י ו"הלוחמים") הודעות המתייחסות להודעת הממשלה. כל ראשי הסיעות למעט מאיר וילנר ממק"י הביעו בדבריהם תמיכה במעבר הכנסת לירושלים, יחד עם הבעת ביקורות על הנאום בהיבטים אחרים. לאחר מכן ניתנה לבן-גוריון זכות התגובה והדיון הסתיים בדברי סיכום שפרינצק: "למרות הגישות השונות שנשמעו בהצהרות הסיעות, הריני יכול לקבוע, שהכנסת כמעט כולה מאוחדת בעיקר הדברים של ראש הממשלה ואני מודיע בזה שהישיבות של הכנסת לאחר חג החנוכה יתקיימו מחדש בירושלים" ("דברי הכנסת" – מושב שני של הכנסת הראשונה, כרך 3, ע' 287). שפרינצק התבסס על העובדה שנוסח הנאום של בן גוריון אושר על-ידי שרי הממשלה ולכן ייצג את עמדות כל סיעות הקואליציה. הצירוף בין תמיכת סיעות הקואליציה בנאום כולו לתמיכה במעבר לירושלים שהובעה על-ידי כמעט כל ראשי סיעות האופוזיציה היוו לפי פרשנותו של  שפרינצק החלטה בפועל של הכנסת לעבור לירושלים, שאותה הוא רשאי ליישם ולהורות על ביצוע המעבר בלי להביא את העניין להצבעה במליאת בכנסת.

בעקבות הנאום של ראש-הממשלה וההחלטה שהתקבלה בפועל ע"י יושב ראש הכנסת נשלחו לשניהם מכתבי ומברקי ברכה על-ידי אזרחים השמורים בארכיון המדינה (בתיק שסימולו ג-5441/15). מכתב אחד נשלח זמן קצר אחרי לאחר מכן ב-15.12.1949 על-ידי אחד מאנשי העליה השניה בשם דוד בדר (1950-1875). בדר היה ממייסדי קבוצת "אחווה" וקומונת הפועלים בפתח-תקווה, ממייסדי חבורת "מעבר" ופעיל במרכז העליה של הסתדרות העובדים. בנוסף לכך כיהן כיו"ר גוף בשם "ועדת ציון" (ציון – בשורוק) שנוסד במועצת פועלי תל-אביב ב-1941 וטיפל בהקמת מצבות ובשיקום קברים של חללי תנועת הפועלים בכל רחבי ארץ-ישראל. במכתב זה (תעודה מס' 3) שמוען בנוסף לבן-גוריון גם לשפרינצק פנה בדר לשני האישים במשותף: "אנו הפועלים הוותיקים הנקראים העליה השניה, מתגאים בכם שזכינו לשני כוכבים אשר דורכים לנו בישראל שלנו. עם הוצאת מחשבת העם לפועל, לעבור חזרה לבירתנו הניצחית כך היתה דעתכם תמיד וכעת אתם מוציאים לפועל, אנו אומרים לכם יישר כוח!".  

מברק נוסף נשלח לבן-גוריון ב-25.12.1949 על-ידי אזרח בשם חיים אריה רייזקינד ערב מעבר הכנסת לירושלים. במברק זה (תעודה מס' 4) כתב רייזקינד במילים מליאות פאתוס: "ברכת לב נאמנה לרגל העברת משרדי הממשלה ופתיחת ישיבת הכנסת בירושלים עיר הבירה הנצחית. יהי רצון שהחזרת עטרת ירושלים ליושנה תהי לנצח ולסימן טוב לנו ולשלום העולם ותקויים הנבואה: 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' וגם: 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך'...".

למחרת ב-26.12.1949. נפתחה ישיבת הכנסת הראשונה בירושלים בבניין הסוכנות היהודית (שבו התכנסה פעמיים גם בראשית דרכה בפברואר 1949, כאשר עוד נקראה "האסיפה המכוננת") ומעבר חגיגי זה תועד בעיתונות. להלן ציטוט מכתבה שפורסמה בנושא זה בעיתון "דבר": "והנה חוזות עיניהם של תושבי ירושלים בשיבת הכנסת והממשלה לעיר הבירה. לצעד זה יש ותהיה השפעה עצומה. אפשר לחוש זאת ממש באווירו של הרחוב, בעיניו של כל עובר אורח. נעים להיות היום אורח בירושלים, כי בכל אשר תפנה תתקבל בסבר פנים יפות ובשמחה....".

מכתבי ומברקי ברכה נוספים המשיכו להגיע לבן-גוריון בתקופה שאחרי ביצוע המעבר ואחד מהם נכתב על-ידי אפרים הראובני, גם הוא איש העליה השניה. ראובני היה חוקר חשוב של צמחיית ארץ-ישראל (1953-1881) שהגה את תכנית להקמת גן בוטני שיכלול את כל מיני צמחיית ארץ-ישראל המוזכרים בתנ"ך ובספרות התורה שבעל פה בשם" גן הנביאים ורז"ל" (תכנית זו יושמה רק אחרי מותו על-ידי בנו נוגה הראובני שהקים בשנות ה-60 את "נאות קדומים"). במברק זה (תעודה מס' 5) בירך הראובני את בן-גוריון בברכה קצרה שכולה ציטוט מתוך ספר תהילים: "לדוד מזמור - תהילים קוף יוד – מטה עוזך ישלח אלקים מציון".

 כמה חודשים לאחר מכן ב-13.3.1950 עברה הכנסת מבניין הסוכנות ל"בית פרומין" (הידוע גם בשם "הכנסת הישנה") ברחוב המלך ג'ורג' במרכז העיר. בניין זה שימש כמשכנה הזמני של הכנסת למשך 16 שנים ופעלו בו הכנסות הראשונה עד השישית. באוגוסט 1966 בעת כהונת הכנסת השישית עברה הכנסת למשכנה הקבוע בגבעת רם שבו היא יושבת עד היום.
 

ראש-הממשלה דוד בן-גוריון ושר החוץ משה שרת במליאת הכנסת ב"בית פרומין", 1952, מתוך ויקישיתוף

אקדמיה או תחכמון? לרגל יום הלשון העברית החל היום: האם ימצא שם עברי לאקדמיה ללשון העברית?

היום מלאו 155 שנים להולדתו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית. ממשלת ישראל הכריזה על יום זה - כ"א בטבת כיום הלשון העברית. לציונו נביא כאן פרסום שהעלינו לאתר האינטרנט של ארכיון המדינה באוגוסט 2012 במלאת 59 שנים ל"חוק המוסד העליון ללשון העברית" ובו מבחר תעודות העוסקות בשאלה האם ניתן למצוא שם עברי ראוי שיגלם בתוכו את מלוא משמעותה של המילה הלועזית: אקדמיה. מצד אחד אמר פרופסור יוסף קלוזנר: "לאומי אני בכל ליבי ונפשי אך אין אני פוסל מלות מקובלות בכל לשונות התרבות". שר החוץ משה שרת ביטא עמדה אחרת בדיון בוועדת החינוך בכנסת באמרו: "כאשר באים להקים מוסד ללשון העברית הוא צריך להיות זך כגביש. זה לא יכול להיות תחת שם זר, מבחינת טומאה בהיכל הקדושה. במידה שיש לי חוש ללשון, חוש זה סולד מפני כך שדווקא המוסד העליון ללשון העברית יקרא בשם לא עברי...".
עד היום נותר שמה של האקדמיה ללשון העברית על כנו.
לפרסום המלא

בעקבות הפרסום על קשרי נלסון מנדלה עם גורמים ישראלים

בעקבות התייחסות בתקשורת למסמך של ארכיון המדינה שעוסק בקשרי נלסון מנדלה עם גורמים ישראלים, נעשו אלינו פניות רבות לגבי המסמך המדובר. לפיכך החליט ארכיון המדינה להעלות את המסמך לעיון הכול. (קישור למסמך)

ארכיון המדינה פרסם ב 8.12.2013 פרסום מיוחד בנוגע למאמצים של ישראל למנוע את הוצאתו להורג של מנדלה במשפט ריבוניה. 

הקמת רכבת העמק

תוואי דומה לרכבת העמק הוצע לראשונה ע"י תומס ב. סנדוויט (( Thomas B. Sandwith, סגן הקונסול הבריטי בחיפה בשנים 1865-1861. סנדוויט הציע תוואי בין חיפה לבגדד, דרך עמק יזרעאל, גשר, הגולן, המדבר הסורי לבגדד שייטיב לקשר בין בירת האימפריה הבריטית לאזורים במסופוטמיה והודו. בשנת 1879 הציע קלוד קונדר, קצין אנגלי וחוקר ארץ ישראל, שמיפה את הארץ, להקים מסילת ברזל שתחבר בין חיפה לעמק הפרת בעיראק. בשנת 1880, סר לורנס אוליפנט, חבר הפרלמנט הבריטי ועיתונאי שהתגורר בחיפה, פרסם תוכנית להקמת חבל יהודי עצמאי בגלעד שבעבר הירדן והציע תוואי חדש: חיפה-טבריה-עמק החולה-מרכז הגולן-דמשק.

על התוואי המדובר בעמק ובגליל, היו קרקעות רבים של משפחת סורסוק היוונית מבירות. בשנת 1882 קיבלה המשפחה, ביחד עם קבוצת יזמים ערביים, זיכיון לבניית המסילה מעכו או מחיפה עד לג'אסר אל מג'מע (מיקום קיבוץ גשר כיום) ולדמשק. המטרה הראשונית הייתה הוזלת יבול המשפחה מהחורן והעמק לעכו ובירות. המשפחה ערכה מדידות ראשונות לתוואי, וכמקובל בקרב יזמים באימפריה העות'מאנית - פנתה לגיבוי ממשלתי, אולם משלא נענתה קפא הפרויקט והזיכיון פג. בשנת 1883 הקים אוליפנט חברת יזמית לסלילת מסילת ברזל מחיפה לדמשק דרך תחנות חיפה-טבריה-עמק החולה-מרכז הגולן-דמשק, כולל הסתעפות דרומה לבקעת הירדן. אל אוליפנט כמייסד החברה חברו בעל ההון גיאורג אגר, תושב המושבה הגרמנית ביפו, והמהנדס הטמפלרי גוטליב שומאכר מחיפה (בעל היקבים בראשון לציון וזכרון יעקב), שביצע מדידות לתוואי המסילה. בשנת 1884 רכש אוליפנט את שטח תחנת הרכבת בחיפה (תחנת חיפה-מזרח) ושטחים נוספים, והציע לבעלי הון אנגלים וגרמנים להשקיע בפרויקט אולם לא נמצאו משקיעים, ולאחר הפקעת אדמות ע"י הסולטן הפרויקט קפא שוב.

בשנת 1888 השיג יוסף אליאס, נוצרי מבירות, את הזיכיון לבניית רכבת מעכו או מחיפה לדמשק בתוואי דומה. הזיכיון נמכר ליזם אנגלי בשם ו. פאולינג, שייסד את חברת S.O.R - Syrian Ottoman Railway – מסילת הברזל הסורית-עות'מאנית - שנרשמה בבורסה הבריטית. מהנדסי החברה סברו שחיפה תתאים יותר לבניית נמל עמוק בים (לעומת עכו) ולכן קבעו את נקודת המוצא בחיפה. תכנית התוואי הסופית: חיפה-עמקים-צמח-גולן-דמשק, כולל הסתעפויות לבניאס, חצבייה ונווה בחורן - כללה 230 ק"מ.

בתאריך 13/12/1892, שלושה חדשים לאחר חנוכת מסילת יפו-ירושלים, נערך בחיפה טקס תחילת העבודות בקו חיפה-דמשק. אולם לאחר כשנתיים, נקלעה החברה לקשיים: בעיות מימון, סכסוכי בעלים, ומאבק עם הצרפתים בעלי נמל בירות והמסילות בלבנון וסוריה (מסילה בין דמשק לבירות, ומסילה מדמשק דרומה למוזיריב בחורן), הביאו את החברה לפשיטת רגל והזיכיון בוטל. ניסיון נוסף, מצד חברת S.O.R  בשותפות עם חברת "פלמר וטריטון" )שלימים בנתה את נמל חיפה) צלח לזמן קצר בלבד עד לשנת 1900.

בתאריך 1.5.1900 הכריז הסולטן עבדול-אל-חמיד השני על בניית המסילה החיג'אזית מדמשק למדינה ומכה. בניית המסילה החלה ב-1.9.1900 המטרה המוצהרת הייתה שיפור תנאי התעבורה של עולי הרגל למכה, אולם השיקול ביסודו היה אסטרטגי: האדרת הסולטן כראש האסלאם, וחיזוק הקשר האזורי לשלטון העות'מאני: קו תחבורה זה עתיד לשחרר את התורכים מתלות בלעדית בתעלת סואץ שהייתה בפיקוח בריטי, לחזק את הקשר המינהלי עם מחוזות רחוקים בשלטון האימפריה, ולאפשר העברת סחורות (יבוא ויצוא) ופיתוח כלכלי של עבר הירדן והחורן. מקורות המימון היו מס על עובדי הממשל, מגביות בעולם המוסלמי, מתנות, עיזבונות, ותרומות, כולל הסולטן עצמו שתרם סכום נכבד של יותר מ50,000 לירות תורכיות, השאה האירני ומאמינים מוסלמים נוספים.

בניית המסילה החיג'אזית, בין דרעא לחיפה, החלה באפריל 1901 והופקדה בניהולו של המהנדס הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר. במשך 8 שנים בלבד, מייסנר, שפעל עם 9500 חיילים מוסלמים מהקורפוס התורכי-החמישי, השלים את בניית המסילה באורך 1302 ק"מ מדמשק-לדרעא-ולמדינה, כולל הסתעפות לאורך 161 ק"מ מחיפה לדרעא. במקביל בנה מייסנר גם קווי טלגרף, משאבות המונעות ע"י הרוח, וכן חפר בארות ודאג להכנת מאגרי מים ו- 96 תחנות רכבות. בנייני התחנות הגדולות נבנו בצורה מסוגננת בדומה לתחנות בדרום גרמניה. תחנות הביניים כללו גם אסמי בר לסוסי פלוגות המשמר, מבני מגורים לעובדים ומחסני חלפים. בשנת 1905 קיבל מייסנר לאות הוקרה את התואר "פשה". בניית המסילה המהירה לא הייתה אופיינית  לפעילות הממשל העות'ומאני. חלק מהצלחת הפרוייקט יש לזקוף לזכותו של המנהל הגרמני היינריך מייסנר פשה. לאחר שנים גם התברר שהמסילה נסללה באיכות טובה, לאחר עדות מנהל רכבות א"י בשלטון הבריטי, על ניקוז תקין ותקינות הקו במסילת העמק בין חיפה לצמח, בניגוד למסילות אחרות כגון חיפה-רפיח ויפו-ירושלים. התוואי תוכנן ברמה גבוהה מאד ביחס לשיטות ולציוד שהיו קיימים באותה עת.
רוחב המסילה החיג'אזית, כולל קטע "רכבת העמק" היה 105 ס"מ. רחבי מסילות צרות עד אז עמדו על 106.7 ס"מ. אולם בגלל טעות בייצור האדנים הראשונים לפי רוחב 105 הוחלט להמשיך את בניית המסילה כולה לפי רוחב זה.

בתצלום: תחנת הרכבת KANAWAT בדמשק במסילה החיג'אזית, רכבת בעלת קטר 755 מסוג SLM, אוסף פלקוב, ארכיון המדינה.

המניע למסילת חיפה-צמח-דרעא: ראשיתה של רכבת העמק הייתה למעשה פתרון השלטון התורכי לחבר את המסילה החיג'אזית אל חוף הים. קשיי הובלה במסילת בירות דמשק (שיפועים גבוהים במעברי ההרים והערמות שלגים) ושאיפה להימנע מתלות צרפתית בקו בירות-דמשק-מוזיריב (שסירבו למכור את מסילת דמשק-מוזיריב), הניעו את התורכים לבחור במוצא משלהם לים התיכון: קו בלעדי בתוואי דרעא-צמח-בית שאן-עפולה-חיפה. בשנת 1902 הופקעו הזיכיון והמבנים של החברה הבריטית S.O.R  תמורת פיצויים, בכספי פיצויים אלו נרכשו רטעי המסילה שנסללו. הקטע הקשה ביותר לסלילה בתוואי זה היה העליה מבקעת הירדן לעבר הירדן, בין צמח לדרעא, בגלל הפרשי הגובה שעומדים על 700 מטרים. הפתרונות היו מסילה מפותלת, חלקה במנהרות, ובניית גשרים רבים.

בינואר 1904 נחנך קטע חיפה-בית שאן (59 ק"מ), לקראת פתיחת הקו נבנתה בחיפה תחנת רכבת מסוגננת. ושנה לאחר מכן הושלם כל הקו על ציר חיפה- בית שאן-צמח- מוזיריב- דרעא על 161 ק"מ. בתאריך 15.10.1905 נערך טקס נסיעת "רכבת העמק" הראשונה מחיפה לדמשק. לכבוד האירוע הוקמה אנדרטה עליה כתובת בתורכית לכבודו של הסולטן עבדול-אל-חמיד השני, יוזם המסילה החיג'אזית.
תחנות קו רכבת העמק לפי הסדר הגיאוגרפי היו: תחנת כרמל, המושבה הגרמנית, חיפה מרכז, המרכז, המסחרי היהודי, תחנת חיפה מזרח, משטרה, תחנת חוואסה, תל חנן, ביטחון נשר, תחנת נשר – היישוב, תחנת נשר – המפעל, משק יגור, תחנת נחלת יעקב, יגור מסילאים, ג’למי, תחנת אלרואי, תחנת קריית חרושת, תחנת כפר יהושע, תחנת כפר ברוך, תחנת עפולה, תחנת עין חרוד, תחנת תל יוסף, תחנת שאטה, תחנת ה”שדה”, תחנת בית שאן, תחנת בית יוסף, גשר, נהריים, דלהמיה (אשדות יעקב), תחנת חניית ארלוזורב, תחנת עמק הירדן, תחנת צמח, תחנת אל חמה

            בתצלום: תחנת "השדה" על קו רכבת העמק, נוסעים ממתינים בתחנה, אוסף פלקוב, ארכיון המדינה.

בתצלום: תחנת צמח ברכבת העמק, נוסעים עולים לרכבת יומית בקו חיפה-דמשק, לצד קרונות משא ליד רציף המטענים, אוסף פלקוב, ארכיון המדינה.

                           בתצלום: לוח זמני רכבת החיג'אז בקטע רכבת העמק, אוסף פלקוב, ארכיון המדינה

עם השנים תדירות נסיעת הקווים גברה וזמן הנסיעה התקצר. תחנת חיפה, התחנה הגדולה בחשיבותה תרמה להתפתחות עיר וגידול באוכלוסייתה, והפכה לתחנה השנייה בחשיבותה לאחר דמשק: חל גידול באוניות הקיטור במעגן חיפה הקרוב למסילה, כל החומרים והציוד לבניית המסילה החיג'אזית ועבר הירדן הובאו דרך מעגן חיפה והוסעו במסילת חיפה-דרעא (ובכך קיצרו את מרחק ההובלה במאה ק"מ, לעומת פריקה בנמל בירות). העיר התפתחה בתחום המסחר, הבנקאות, וכיון שאוכלוסיית העיר גדלה גם בתחות החינוך, השירותים המוניציפליים וכדומה. שלוחת חיפה-דרעא הייתה הריווחית ביותר במסילת הברזל החיג'אזית.

בתצלום: תחנת חיפה-מזרח, רכבת יומית למצרים קהיר, קרונות WL, אוסף פלקוב, ארכיון המדינה

לרכבת החיג'אזית ישנו קשר לתוואי גבולה הדרומי של המדינה. הצלחת המסילה החיג'אזית העלתה מצד התורכים את הרעיון לחבר את המסילה עם מפרץ עקבה ומשם לתעלת סואץ. בשנת 1906 גרמה יוזמה זו למשבר עקבה בין התורכים לקיסרות הבריטית. לורד קרומר, המושל הבריטי במצרים, התריע בפני ממשלתו על הסכנות להגמוניה הבריטית במצרים ובתעלה, על רקע תוכניות התורכים, ותגובת בריטניה הייתה שיגור אניות מלחמה למיצרי הבוספורוס ולמפרץ אילת, פעולה שחייבה את התורכים למו"מ,  והביאה אותם לוותר על תכניתם. בעקבות מו"מ זה נקבע הגבול הדרומי הבינלאומי בין ארץ ישראל למצרים כקו המחבר בין רפיח לטאבה. בתאריך 1.9.1908 נחנך קו דמשק-מדינה לאורך 1302 ק"מ.

מהירותה של רכבת העמק הפכה במהלך השנים לנושא לבדיחות רבות, אולם הנושא אינו מדיד שכן קטרי הקיטור הראשונים, מחברת קראוס הגרמנית (שנת הייצור 1899) היו ללא מד מהירות. ידוע שבשנות המנדט המהירות המותרת הייתה 60 קמ"ש, וסביר שהרכבת לא הגיעה למהירות זו עקב עדויות צעירים שהיו קופצים עליה וממנה תוך כדי נסיעה.

בסיום התקופה התורכית הייתה רכבת העמק עורק תחבורה ראשי בצפון הארץ. בשנת 1913 נחנך קו בלד-אל-שייך (תל חנן)-עכו, ובאותה שנה החלו בבניית מסילה באורך 166 ק"מ בתוואי עפולה-שכם-ירושלים. בשנות המנדט התפתחה הרכבת הארץ ישראלית, ונסללו קווים נוספים, כגון קו ראש העין-פתח תקוה, פתח תקוה-תל אביב-יפו, רפיח-באר שבע, לצד רכבת העמק שנותרה ציר מרכזי במזרח התיכון. בסוף שנות ה-20 פעלה רכבת העמק בקצב מוגבר, היא הובילה משאות מחיפה לנהריים וסייעה בהקמת מפעל החשמל של רוטנברג. בשנת 1932 הובילה רכבת העמק 38 אלף טון צינורות פלדה לבניית קו צינור הנפט ממוסול בעירק אל מפרץ חיפה.

בשנת 1938 החל האוטובוס של שרות העמק לפעול בקו עפולה-בית אלפא, ורכבת העמק הפכה בעיקר לאטרקציה. קטע רכבת העמק, כקווי רכבת נוספים, ניזוק קשות ב 1.1.1945 במסגרת פעולת תנועת המרי. תנועת הרכבות מגבול סוריה עד רפיח, מחיפה לצמח, מלוד לירושלים נפסקה. רכבת העמק פעלה בתנועה מדולדלת בקו חיפה-דמשק עד ליל הגשרים 22.6.1946. ולמעשה מעולם לא שוקמה לחלוטין. עד אפריל 1948 המשיכה הרכבת לפעול פעם ביום בקו חיפה-שטה. לאחר הקמת המדינה הייתה תנועה מצומצמת בקו חיפה-עפולה, בעיקר של הובלת תלמידים בדרכם למשקים בחגים כגון ט"ו בשבט ושבועות. בשנת 1952 נרשמה הנסיעה האחרונה של רכבת העמק.

שמונה עשרה שנה לפטירתו של הרב משה צבי נריה

היום, לפני  18 שנה (12 בדצמבר 1995, י"ט בכסלו תשנ"ו), נפטר הרב משה צבי נריה, ממתווי דרכה של הציונות הדתית בדורות האחרונים, אידיאולוג חינוכי של תנועת הנוער הדתית-לאומית "בני עקיבא" וממעצבי פניו של הנוער הדתי-ציוני, יזם והקים את ישיבת בני-עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה, ואח"כ רשת ענפה של ישיבות תיכוניות ואולפנות, וזכה עוד בחייו לכינוי "אבי דור הכיפות הסרוגות".

הרב משה צבי נריה (מנקין) נולד בשנת 1913 לאביו פתחיה, מתלמידי ה"חפץ חיים", ששימש כרב בכמה קהילות ברוסיה, ולאמו רחל, בת רב, אישה משכילה, יודעת שפות שסייעה בידי הפונים אליה בתכתובות רשמיות.

משה צבי מנקין קיבל חינוך תורני בבית הוריו וב"חדר". המהפכה הקומוניסטית לא היטיבה עם המבקשים לקיים אורח חיים דתי ומשה מנקין המשיך ללמוד בתנאי מחתרת בישיבות מינסק ושקלוב. הסכנות הכרוכות בקיום אורח חיים זה שימשו עבורו "בית ספר מצוין לציונות דתית" וחזקו את שאיפתו להגיע לארץ ישראל. משנודע לו כי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי לארץ ישראל,  פועל להצלת בני ישיבות מרוסיה ומגייס עבורם אשרות כניסה (סרטיפיקטים), פנה במכתב בקשה אל בנו של הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה, ותוך זמן קצר נענה. בקיץ 1930 הגיע לארץ ישראל, עלה לירושלים, הצטרף לישיבת מרכז הרב, הפך לתלמידם המובהק של הרבנים קוק, האב והבן, ויצר עימם קשר עמוק תוך שהוא מפתח ומאמץ כדרך חייו את חזון הרבנים ותפיסת ארץ ישראל המיוחדת שלהם הכורכת את תורת ישראל, ארץ ישראל ודאגה לכלל ישראל מתוך תחושת ערבות הדדית.

בתקופת זמן זו, ותוך כדי לימודיו בישיבה, התוודע לתנועת הנוער "בני עקיבא" הצעירה, הוזמן להרצות בפני חניכיה והפך למרַכֵּז סניף ירושלים. הרב מנקין התגלה כבעל כישרון ספרותי, כתב מאמרים רבים בעיתון התנועה תחת שם העט "נריה" שלימים אומץ על ידו כשמו העברי, כתב שירים ואף כתב את המנון התנועה. תחת שתדלנותו של הרב נריה נאות הרב אברהם יצחק הכהן קוק לחרוג מיחסו המסויג ולעבור לתמיכה ולעידוד גלוי בתנועת הנוער הדתי-לאומי "בני עקיבא" ונחשב מתוקף כך עד היום למורה דרכה הרוחני.

הרב נריה היה קשוב לבני הנוער על התלבטויותיהם ושאיפותיהם האופייניות לגילם ולתקופתם ובעיקר לקשייהם בשמירת אורח חיים דתי בחברה הולכת ומתחלנת והגיע למסקנה כי אין תחליף לישיבה כמוסד רוחני העומד בפני הסחף החילוני. יחד עם זאת ביקש והצליח להקים מוסד תורני המותאם לרוחות העת החדשה ולמפעל החלוצי-ציוני הנבנה בארץ ישראל, ישיבה היודעת לקרב את בני הנוער לתורה ואת מחויבותם לקיום מצוותיה מתוך גישה פדגוגית מקורית המשולבת בעבודת כפיים וזיקה לשירת הארץ ומעניקה חוויה רוחנית, דתית וחברתית לתלמידיה. וכדבריו: "אנו רוצים לגדל צבר בלי קוצים, תלמיד ישיבה בן הארץ". ב-י' חשוון ת"ש (23 באוקטובר 1939)  עלה הרב נריה עם 13 תלמידים לגבעה קטנה בכפר הרא"ה וייסד בה את ישיבת בנ"ע הראשונה. הישיבה שילבה, לראשונה בעולם הישיבות, עבודת אדמה ולימודי קודש ביחד, הרבנים-המורים פעלו מתוך גישה מקרבת ומשתפת ("רפובליקה של תורה") ובאקלימה הרוחני ניתן מקום רחב לשירה ולניגון ברוח הקו האידיאולוגי.

ישיבת בנ"ע בכפר הרא"ה הייתה מרגע היווסדה מפעל חלוצי ייחודי שקלט אליו תלמידים מקבוצות אוכלוסייה שונות (תהליך שהוגדר לימים כ"אינטגרציה"), ובגל העלייה הגדול של ראשית ימי המדינה סייע בידי תלמידים שבקשו להמשיך בלימוד תורה למרות קשיי המימון וצרכי פרנסת משפחותיהם הדוחקים, כפי שניתן לראות ממכתב המופנה אל הרב נריה בט"ו אייר תשי"ג (30.4.1953), המשקף היטב את רוח תקופה זו.

לצדו של הרב נריה עמד בעת הקמת הישיבה הרב אברהם צוקרמן שבמשך עשרות שנים שימש כמנהל הישיבה ולאחר מותו של הרב נריה, כראש הישיבה ודרכיהם נקשרו לאורך שנות דור ובנו יחדיו את המפעל החינוכי הגדול שהצמיחה ישיבת כפר הרא"ה: "מרכז ישיבות בני עקיבא", שהרב נריה עמד בראשו עד לפטירתו.

הרב נריה זיהה את המציאות המשתנה גם בימי ראשית הישיבה וגם בשנים שיבואו אח"כ ופעל להתאים את משנתו החינוכית-דתית אליהם. כך נעתר לדרישת הורים בעידודו של הרב צוקרמן להכניס לישיבה בכפר הרא"ה לימודי חול במסגרת תיכונית (על חשבון עבודות הכפיים) כדי לאפשר לבוגרים רכישת מקצוע מכובד וכך הרחיב במרוצת השנים במסגרת הישיבות והאולפנות הרבות שנוסדו את תחומי הלימוד המותאמים לסוגי אוכלוסיות שונות ברוח אמרתו של הרב קוק "הישן יתחדש והחדש יתקדש".

אישיותו התורנית, הציונות-לאומית של הרב נריה עשו אותו, בשנות החמישים, מעורב בהליך קביעת סדרי התפילות שיאמרו בבתי הכנסת ביום העצמאות. במכתב מפורט, מנוסח כמיטב המסורת הרבנית, פונה הרב נריה ביום י"ט סיוון תשט"ז (29.5.1956) אל הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג, ושוטח בפניו שתי סוגיות הקשורות ליום זה: האחת עוסקת בתעניות בה"ב – תעניות הציבור שנהוג לקיים בימי ב' ה' ו-ב' הראשונים של חודשי חשוון ואייר. הרב נריה נדרש לשאלה מה דינה של תענית זו אם תיפול ביום העצמאות, ומשיב לאחר דיון מעמיק כי שמחת יום העצמאות קודמת לתענית ועל כן ניתן לדחותה. הסוגיה השנייה עוסקת בשאלה האם יש לומר את תפילת ה"הלל" (אוסף פסוקי התהילים הנאמרים בימים טובים) ביום העצמאות: בשלמותה או בחצייה, עם ברכה או ללא ברכה. הרב נריה מזכיר במכתבו את דברי הרב הרצוג הטוען כי אמירת "הלל" בלא ברכה אינה אלא קריאת אוסף פסוקי תהילים, אולם בסופו של דיון הלכתי קובע כי אין ביום העצמאות שלמות מספקת כדי לומר הלל שלם בברכה ולדעתו יש לקרוא ביום העצמאות (ביום בלבד ולא בערב) חצי הלל בלא ברכה: "ודומה שראוי להבליט בו ביום, מצד אחד ערכו וחשיבתו של יום ומצד שני חוסר שלמותו, שכיוון שאין הגאולה שלמה ובית מקדשנו ותפארתנו ועיר קדשנו עדיין נתונה בצרה ובשביה, והנס איננו שלם, הרי גם ההלל איננו שלם."

דעתו של הרב נריה לא התקבלה בציבור הדתי-לאומי ובמרבית בתי הכנסת הציוניים נאמרת ביום העצמאות תפילת הלל בברכה, אם כי עד כה, לא נפסקה הלכה ברורה ומקובלת על כל המגזר הציוני בנושא.

במשך שנים רבות לא נעתר הרב נריה להפצרות חבריו כי ישתלב בעשייה הפוליטית והעדיף להתמקד בעשייה החינוכית. הוא שינה את דעתו לקראת הבחירות לכנסת השביעית (17.11.1969 – 21.1.1974) בשל מה שראה כשינויים מתוכננים בחקיקה שעלולים להביא לפגיעה קשה בחינוך הדתי בכלל ובישיבות התיכוניות בפרט. הרב נריה ניאות להציג את מועמדתו ונבחר לחבר כנסת מטעם סיעת המפד"ל, אלא שהאווירה הפוליטית, העכורה לעיתים, לא הייתה לרוחו והרב נריה הסתפק בקדנציה אחת ושב מיד לאחריה אל מפעל חייו: תחום החינוך, ההדרכה וטיפוח מרכז ישיבות בני עקיבא.

הרב נריה פרסם ספרים רבים: על הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, דברי תורה, מועדי ישראל ועל ענייני מדינה וארץ. הרב זכה גם לתמיכה בהוצאת ספריו מטעם "קרן עמוס לסופרים" שליד לשכת נשיא המדינה והודה לנשיא נבון על כך.

על מפעל חייו זכה, בשנת 1978, בפרס ישראל על "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה".

פעילותו בכנסת התמקדה בתחומי חינוך ורווחה. בין היתר היה אחראי על השוואת תגמולי המילואים שמקבלים תלמידים בישיבות גבוהות לתלמידים במוסדות להשכלה גבוהה, שכן עד לתיקון לחוק, לא קבלו חיילי מילואים, תלמידי ישיבות גבוהות תגמול עבור תקופת שירותם, בניגוד לחיילי מילואים, סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה כפי שצוין בתלונה שקיבל הרב נריה בנושא. כתוצאה מפעילות ממושכת הועבר תיקון לחוק המכליל גם תלמידים במוסד תורני בין הזכאים לתגמולי מילואים והרב נריה בירך על המוגמר (בשנת 2008 התקבל החוק החדש – חוק שירות מילואים)

תקופת כהונתו בכנסת אפשרה לרב נריה להכיר מקרוב יותר את ראש הממשלה גולדה מאיר. הרב נריה העריך אותה בשל דבריה ונאומיה שנבעו לא אחת "מעומק הנשמה היהודית", מהנקודה היהודית השמורה בה ("פינטעלע יוד") ובשל היותה  "אם גדולה בישראל, בת ישראל לדורותיה, נכדת יהודי קדוש עז רוח שעמד על נפשו וקידש שם שמיים בגבורת נשמה..." (וכיוון בדבריו לסבה של גולדה מאיר מצד אביה שנחטף בילדותו לצבא הצאר, ובמשך שלוש-עשרה שנות שירותו המשיך כמיטב יכולתו לשמור את מצוות היהדות ולא נגע במאכל טריפה). את הערכתו זו ביטא במכתב ששיגר אליה לאחר פגישתה עם האפיפיור פאולוס השישי ב-15 בינואר 1973 בקריית הווטיקן. ביקור זה, שהתקיים, כפי שכתבה מאיר בזיכרונותיה, באווירה רגועה ולבבית לאחר שתי דקות ראשונות קשות ומתוחות, היה מפגש שני של ראש ממשלת ישראל עם פאולוס השישי. הפגישה הראשונה התקיימה בתקופת כהונתו של ראש הממשלה לוי אשכול, בינואר 1964, עת ביקר האפיפיור בישראל והייתה טעונה מתח רב ואווירה קרירה ואף עוינת בשל סירוב הכס הקדוש לקיים את הפגישה הרשמית בירושלים. (פירוט נוסף על הפגישה בספר ההנצחה לנשיא זלמן שזר (עמ' 465-463) שראה אור בהוצאת ארכיון המדינה). ע"פ דוח שגריר ישראל ברומא שנכח בפגישה, מאיר לא היססה הפעם להדגיש בנחרצות בפני האפיפיור את זכותם של היהודים לחיות בשלום בארצם, את שאיפתם לחיי שלום למרות המלחמה שגזרו עליה שכנותיה ואת זיכרונות העבר המכתיבים את התנהלותם כיום. "משך הרבה דורות לא יכולנו לעשות דבר. זכרוני הראשון הוא שבגיל חמש הייתי בקייב והיה פוגרום, וכל מה שיכול היה לעשות אבי היה לתקוע מסמרים על מנת לחזק את הדלת...".

על התנהלותה זו בירך אותה הרב נריה בחום: "יישר כוחך כב' רה"מ – על עמדת הקוממיות שלך... יכירו וידעו כל המתרפסים והמאבדים עשתונותיהם בעמדם לפני רוזני-ארץ, איך לכבד את מקור-מחצבתם..."

אותם דברים ממש הנובעים "מעומק הנשמה היהודית", היו חסרים לרב נריה בדברי גולדה מאיר בתקופה הקשה של שלהי מלחמת יום הכיפורים, והוא מצא לנכון לפנות אליה בעניין זה.

לאורך השנים, לפני תקופת כהונתו בכנסת וגם לאחריה, התבלט הרב משה צבי נריה בתמיכתו ברעיון שלמות הארץ, חתם, עם אישי רוח נוספים, על כרוזים בנושא, תמך בהתיישבות בכל חלקי הארץ, ליווה באהדה את הקמת "גוש אמונים" והעניק לו תמיכה מוסרית ואידיאולוגית. היה מראשי המתנגדים לנסיגה מסיני ולפינוי חבל ימית בשנת 1982, אך מאידך פעל למנוע כל התפתחות שתוביל למלחמת אחים. בעקבות אירועי ימית ובשל מה שנתפס על ידו כחולשתה של המפד"ל בטיפול בנושא, פרש הרב נריה מחברותו במפד"ל וחבר לרב חיים דרוקמן ולחנן פורת בהקמת מצ"ד (מחנה ציונות דתית)

עמדותיו אלה, הביאו את הרב נריה לפנות אל נשיא המדינה, חיים הרצוג, חניכו לשעבר בתנועת הנוער "בני-עקיבא" בבקשה להתעלות מכל אותם "לקויים במחלת המזוכיזם" השוללים את היותו של הנשיא קשוב לכל מגזרי האוכלוסייה, ולחון את אסירי "המחתרת היהודית" ובמיוחד בעת הזו שבה מתחיל הנשיא את תקופת כהונתו השנייה. הנשיא הרצוג לא נענה לבקשתו, הן בשל ראייתו את מעשי חברי המחתרת כחמורים במיוחד והן כדי שלא לבדל בינם לבין אסירים אחרים. (מכתב התשובה מופיע בספר ההנצחה לנשיא חיים הרצוג (עמ' 503-502) שראה אור בהוצאת ארכיון המדינה.

בשנת 1993, על רקע התנגדותו הנחרצת והכואבת להסכמי אוסלו בין ישראל לבין אש"ף, הקים הרב נריה, יחד עם הרב שאול ישראל והרב אברהם שפירא את "איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל". בתקופה מתוחה זו רבו הטוענים כנגד הרב על כי זנח את עמדתו הציונית וכי אין עוד מדינת ישראל ראויה בעיניו. תלמידו משכבר בישיבת כפר הרא"ה, חנן פורת, ביקש למחות כנגד כוונה זו ותיאר במילים נרגשות ("מעט מן האור" ערב ראש השנה תשס"א) את תפילת הרב נריה המשלב את מנגינת "התקווה" ומנגינות שירי הפלמ"ח בתפילת ראש השנה ויוצר בתרכובת זו תפילה מחוזקת ועוצמתית למען  קיום ריבוני של עם ישראל בארצו.

הרב נריה נפטר בסמוך ליום הולדתו ה-83 בי"ט כסלו תשנ"ו (12 בדצמבר 1995) מותיר אחריו, מלבד משפחתו הענפה, דורות של תלמידים, מפיצי תורתו ודרכו החינוכית בעשרות מוסדות לימוד בכל רחבי הארץ שחלקם נושאים את שמו. לזכרו הוקמה עמותת "לאורו נלך" המקיימת, בשיתוף מנהל החברה והנוער במשרד החינוך, פעילות חינוכית הבאה לשלב תלמידי שמיניות בפעולות התנדבות בתחומי רווחה וחינוך מתוך התמדה, אחראיות, חיזוק תחושת הערבות ההדדית וחיזוק הזהות הלאומית-דתית.

מילותיו האחרונות, בהיותו על ערש דווי בטאו את אהבתו לארץ ישראל ולעם ישראל ולקדושתם, ותמצית דבריו "קדושה אני מבקש...תנו לי קדושת ארץ ישראל..תנו לי קדושת אהבת ישראל" אף זכתה להלחנה ונשמעת על ידי אלפי תלמידיו.

"כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב": מבחר תעודות על הענקת פרס נובל לש"י עגנון ולנלי זק"ש, 10 בדצמבר 1966

"ביום ג' 13 בדצמבר 1966 יצא ש"י עגנון לדרכו משטוקהולם ונסתיים שבוע של חוויות, של כבוד והדר לש"י עגנון אישית, למדינת ישראל ולעם היהודי אשר איש מאלה שנכחו בו לא ישכחנו", כך דיווח השגריר הישראלי בשטוקהולם יעקב שמעוני לשר החוץ על אירועי השבוע שבו ניתן פרס נובל לספרות במשותף לסופר ש"י עגנון  ולסופרת נלי זק"ש . פרס נובל לספרות מוענק מדי שנה, החל משנת 1901, על ידי האקדמיה השוודית, לסופר, שיצר את "היצירה יוצאת הדופן ביותר בעלת נטייה אידאליסטית".

הכול החל ב- 18 באוקטובר 1966. באותו היום קיבל עגנון שיחה מפתיעה מיגאל לוסין מקול ישראל בה בישר לו לוסין על זכייתו בפרס הנובל. לוסין ביקש לראיין את עגנון על זכייתו בפרס אך עגנון המופתע כינה את הידיעה "עורבא פרח" וביקש לא לפרסם את הידיעה לפני שתהיה מוסמכת לחלוטין. הוא הגדיר את עצמו בפני לוסין כאיש שאינו אוהב פרסים, שכל מאוויו הוא לכתוב ושעל כך הוא מוסר נפשו. אין הוא רוצה לשים ללעג את כבוד מדינת ישראל אם יתברר שאין לידיעה שחר ועל כן הוא חוזר ומבקש להיזהר בפרסום הידיעה עד לאישורה. עגנון אף הוסיף שבדרך כלל יש לו "הרגשת הלב ואם אינו מרגיש כלום – תדע לך שאין בזה כלום". (קישור לשיחה המוקלטת). השגריר בשטוקהולם, יעקב שמעוני, נאלץ לשלוח בעקבות אירוע זה מכתב התנצלות לועדת הפרס בשטוקהולם על כך שהידיעה הגיעה אל עגנון באמצעות הרדיו הישראלי שלא המתין להודעה הרשמית. למרות שההודעה הרשמית משטוקהולם טרם התפרסמה מיהר הנשיא שזר, שפעל רבות להענקת פרס נובל לעגנון, לשלוח לעגנון ברכה, השמורה בבית הספרים הלאומי, ובה כתב: "אשריך כי זכית לכתר ספרותי עולמי זה, שהיצירה העברית חיכתה לו זה כמה. תבורך כי פתחת ראשונה את שער הכבוד והתהילה המיוחל". ב- 30 באוקטובר לאחר שקיבל הודעה רשמית על זכייתו בפרס פרסם עגנון תגובהלמברכיו באמצעות לשכת העתונות הממשלתית: "לחסידי אומות העולם שבארץ ושבחוצה לארץ שברכוני לקבלת פרס נובל. ה' ישמח את לבכם כאשר שמחתם את לבי בברכותיכם הנאמנות. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועליכם בעולם שברא לכבודו".

מיופה הכח השוודי בישראל מבשר לעגנון על החלטת האקדמיה השוודית להעניק לו פרס נובל 20.10.1966

אחת הסוגיות שהועלו על ידי השגריר הישראלי בשטוקהולם, בהתכתבותו עם משרד החוץ בירושלים לקראת טקס הנובל, הייתה שאלת השפה בה יוצג עגנון והשפה בה ינאם בטקס קבלת הפרס. השפה הבינלאומית היחידה בה שלט עגנון הייתה גרמנית ונראה שלא יסרב לנהל את שיחותיו הלא רשמיות בשפה זו אולם עגנון החליט שאת נאומו הרשמי לא ישא בגרמנית ועל כן הבטיחה השגרירות לדאוג לתרגום נאומו. שמעוני ביקש לשאול את פי עגנון לדעתו בעניין זה והביע את דעתו שלו שנראה די מוזר ובלתי הולם כי חתן הפרס הישראלי-עברי יבורך בגרמנית דווקא. מצד שני ייראה די מוזר אם האקדמיה תברך את עגנון באנגלית או בצרפתית כשעגנון אינו דובר שפות אילו. בסופו של דבר הציע עגנון שכדי לא להכביד על הציבור הוא יאמר בקולו 2- 3 פסקאות בעברית ואחר כך יוקרא התרגום. באירועים שיערכו בקרב הציבור היהודי ידבר באידיש ובעברית. עגנון ביקש שגם במסיבת העיתונאים בה ישתתף יפנו אליו בשאלות בשוודית ולא בגרמנית. במכתבו אל מנהל קשרי תרבות במשרד החוץ ציין השגריר שמעוני שחשוב שעגנון בנאומיו השונים ידגיש את היותו סופר עברי, את מעמדו וחלקו בתחיית הספרות העברית ואת התהליך בכללו של תחיית הלשון והתרבות העברית, שאינה חלק מתחיית העם היהודי בישראל, בניין הארץ וקיבוץ הגלויות. שמעוני הסביר שהדבר חשוב משום שגם האקדמיה השוודית בהנמקת החלטתה וגם התקשורת הציגו את עגנון כסופר יהודי שתיאוריו את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה הם העיקר בה והזכירו פחות כי הוא ישראלי הכותב בעברית.

עם היוודע זכייתו של עגנון בפרס היוקרתי העלה חיים יחיל, אז ראש המרכז לתפוצות במשרד ראש הממשלה, בפני שגרירי ישראל את השאלה כיצד למנף את זכיית עגנון בפרס ולהעלות בהזדמנות זאת את קרנה של הספרות העברית בקרב העם היהודי בתפוצות ובקרב העמים. במכתבו מ- 23 באוקטובר הציע יחיל בפני נמעניו להפיץ תרגומים מסיפורי עגנון. תכנית נוספת הייתה שלאחר קבלתו את הפרס בשטוקהולם  ימשיך עגנון לביקור בלונדון ובפאריס, שם יביא בפני ציבור של סופרים, אנשי אקדמיה, עיתונאים, סטודנטים ישראליים, תלמידי בתי ספר עבריים ובני נוער את דבר השפה העברית. עגנון אכן נסע ללונדון ולפאריס לאחר סיום שהותו בשטוקהולם. מרדכי שניאורסון, מנהל המחלקה לקשרי תרבות ומדע במשרד החוץ דיווח עליהם לשר החוץ ופרט בפניו את משמעויותיו של הפרס מלבד היוקרה וההכרה להן זוכה מקבל הפרס: ההד הבינלאומי והפרסום הנרחב בעיתונות העולמית משווים לפרס ערך מדיני כמעט: מבחינתה של מדינת ישראל הייתה זו הזדמנות יחידה במינה להקרין דיוקנה הרוחני של ישראל, להפגין את מקוריות יצירתה, את תחייתה של הספרות העברית החדשה ולגלות את דמותה התרבותית של המדינה לציבור שלא הכיר צדדים אילו שלה ושרואה בה רק "מחנה נצור שכל מרצו ואונו רתומים לאתגרי שעה ולמבצעי בטחון". שניאורסון הוסיף שעבור הקהל היהודי הייתה זו חווית חג ומקור לגאווה וגם אירוע שיש בו כדי לחזק את הזיקה למדינה ולהשפיע על יחסו לישראל כאל מרכז יצירה רוחנית שאף גויים הכירו בערכה. את הביקור, ובעיקר את החלק הצרפתי שלו הגדיר שניאורסון כהצלחה רבתי. המקום צר מלהכיל את מספר המבקשים לשמוע את עגנון: "הקהל אפף את הסופר העברי בגילויי חיבה והתלהבות ואיני מהסס לומר כי היה זה מפגן תרבותי ישראלי שלא היה כדוגמתו בבירת צרפת...ההתעניינות שנתעוררה לרגל ביקור זה מצאה ביטויה גם בעיתונות, ברדיו ובטלויזיה שהקדישו מקום נרחב לחתן הפרס והעלו הישגיה של הספרות העברית המתחדשת בישראל...".

בדיווחוהנזכר למעלה של השגריר שמעוני לשר החוץ מ-13 בדצמבר, מייד לאחר עזיבתו של עגנון את שטוקהולם, סיכם: "עגנון עצמו היה נפלא ועשה רושם רב על כל אלה שנפגשו עימו. אף כי היו שעות שבהן נתערערו במקצת מצבו הגופני והרגשתו, ונאלצנו לבטל השתתפותו באירועים אחדים, הוא עמד במאמץ הפיזי והעצבי ברוח טובה ובכוח חיות. הוא שפע סיפורים, מעשיות ואנקדוטות, ואם חששנו שאולי לא ימצא נושאי שיחה עם פוגשיו השוודיים או שפה משותפת עימם, הרי חשש זה נתבדה לחלוטין. בטקסים הרשמיים, שמפניהם חשש עגנון עצמו, עמד בסדר גמור, בכבוד ובצורה נאה".

שמעוני מציין פרסום רב מאוד בעיתונות השוודית לעגנון ולנלי זק"ש. אחד העיתונים כתב: עם כל הכבוד לחתני הפרס בפיזיקה, בכימיה וברפואה – גיבורי היום הם עגנון ונלי זק"ש. שמעוני ריכז את מאמרי העיתונות בנושא, שלח אותם אל משרד החוץ (תרגומים לאנגלית של חלקם מרוכזים בתיק שבו שמור הדו"ח שלו) וסיכם את הדברים: עגנון ונלי זק"ש "גנבו את ההצגה" בצורה שלא ראיתי כמותה בחגי נובל אחרים. המקום המרכזי בעמוד הראשון של העיתונים, עמודים שלמים בפנים, צילומים ללא סוף, התעניינות מדוקדקת בכל פרט ופרט, חיבה ויקר. "מובן, היה בכך גם משום סקרנות בשל האקזוטיות של עגנון (מדוע חובש כיפה? מדוע אוכל על כלי זכוכית? וכל הווי היהודי המיוחד לו). אולם הייתה ניכרת בעיתוני שוודיה חיבת אמת לשני חתני הפרס לספרות, ואם הצלם תפס אותם ביחד – נלי זק"ש מתקנת את העניבה הלבנה, השניים מתנשקים וכו' – הרי הובלטו צילומים אלה ביתר פרסומת".

עגנון הותיר בידי שגריר ישראל בשטוקהולם עותקים מספריו וביקשו להעניקם למלך שוודיה ולנכדתו כריסטינה. חודשיים לאחר שובו משטוקהולם כתב לו שמעוני וסיפר שבסעודה רשמית מטעם המלך הזדמן לו לשוחח עם המלך ובשיחה הזכיר המלך את עגנון בחיבה ובחמימות והביע תקווה כי הסידורים שנעשו למענו בשטוקהולם בכלל ובארמון המלך בפרט הניחו את דעתו. "השתדלנו מאוד" ציטט שמעוני מפי המלך שביקש למסור דרישת שלום חמה לעגנון. שמעוני הזכיר במכתבו לעגנון את מכתב התודה מאת מזכיר המלך בשם המלך וצירף העתק של מכתב שקיבל מן השלישה של הנסיכה כריסטינה.

 את מבצע פרס הנובל לעגנון סיכם מרדכי שניאורסון כמשימה לא פשוטה הכרוכה בדאגה לכל הסידורים שהיו כרוכים בשהותו של עגנון בשטוקהולם – עגנון קשיש וחולה, שומר מצוות ומקפיד על הלכות הכשרות ומשנה דעתו לבקרים. משרדהחוץ הנחה את הנציגות בשטוקהולם לקראת בואו של עגנון לשוודיה: עגנון מבקש לאכול אוכל צמחוני בכלי זכוכית, לקבלת הפנים של האקדמיה השוודית שתיערך ביום שישי בערב ילך ברגל אם לא ירד גשם או שלג, הנציגות מתבקשת לדאוג למכונת גילוח על סוללות כדי שעגנון יוכל להתגלח תוך כדי נסיעה לטקס הענקת הפרס שיתחיל 20 דקות לאחר צאת השבת.

את הפרס חלקה עם עגנון המשוררת והמחזאית היהודיה נלי זק"ש. בדיווחו גילה שניאורסון שהיה חשש שתצמח אי נעימות כלשהי עם נלי זק"ש בשל קנאת סופרים אבל החששות נתבדו. עגנון הלך, ביוזמת השגרירות, לבקרה בביתה, נשקה לעיני המצלמות, שוחח עימה בידידות ובמחווה זה הפיג כל מתיחות אפשרית – לפחות כלפי הציבור. חיים יחיל במכתבו לראשי נציגויות העלה את הסוגייה כיצד יש לשלב באירועים לכבודו של עגנון אתהענקת הפרס לנלי זק"ש. יחיל מתלבט בפניהם באשר ליתרונות והחסרונות שבשילוב זה ורומז בדבריו לעצם הענקת הפרס במשותף: "מצד אחד יש בשילוב שני הסופרים מחווה לעם היהודי, אות הוקרה למשוררת אשר נתנה ביטוי  עז לשואת ישראל. מצד שני יש בה גם טשטוש הייחוד של היצירה העברית". בדו"ח למשרד החוץ מ- 14 בדצמבר (תעודה 1) כתב השגריר שמעוני על האופן שבו טיפלההשגרירות בעניין נלי זק"ש שמעמדם כלפיה לא היה פשוט: " מובן כי לא יהודים רבים לא הבחינו בין סופר ישראלי ועברי ובין סופרת יהודיה בגלות, אזרחית שוודיה, וראו את שניהם כאחד כ"שלנו" ללא הבדל. אולם גם נלי זק"ש עצמה הייתה צמאה ל"טיפול" מצידנו, להכרה בה מצידנו כ"שלנו". העובדה כי שני האירועים שלנו – ארוחת הצהרים עם הסופרים וקבלת הפנים הגדולה – ערכנו כמובן לכבוד עגנון (אותה הזמנו לאירועים אלה כאורחת בלבד) לא נעמה לה, ואף שלא נכנסתי עימה לדיון רציונלי מנומק מדוע זה חייב להיות ככה, והיא לא פירטה לי את עמדתה, אינני בטוח אם היא מבינה עד הסוף מדוע עגנון הוא חתן פרס שלנו באופן יותר מלא ויותר רשמי ממנה" .

דיפלומת פרס נובל של עגנון

35 שנים למותה של גולדה מאיר – היושר האישי שמאחורי העשייה המדינית - גולדה מבקשת לשלם מכס על פריטים שהביאה מחו"ל

במלאת 35 שנים למותה של ראש הממשלה הרביעי גולדה מאיר, העלה ארכיון המדינה באתר האינטרנט שלו פרסום ובו קטעי וידאו ואודיו, וכמו כן פרסומי תעודות ארכיוניות מאוספיו שמתארים את פעילותה הציבורית (קישור לפרסום).

התיעוד שהועלה, כמו מרבית התיעוד על גולדה מאיר בארכיון המדינה, מתארים צדדים שונים בפעילותה הציבורית מתוך שלל התפקידים הבכירים שמלאה. תיעוד זה מאפשר לנו מבט רחב אל הדרך שבה מלאה תפקידים אלו ועל דמותה כפוליטיקאית, מדינאית ומנהיגה.

אולם האם יש בתיעוד הרשמי גם מסמכים שמלמדים על דמותה הפרטית? על קווי האופי של אישיותה? התשובה היא כן. בין שלל המסמכים הרשמיים, יכול המעיין לאתר תעודות שאמנם משולבות בעשייה הציבורית, אולם לוקחות אותו אל המחוזות שמעבר לה; שמלמדות למשל שגולדה מאיר הייתה לאורך כל שנות חייה מופת של צניעות ויושר אישי - היא סלדה מהתעשרות וראוותנות, הטיפה להסתפקות במועט ולא אחת ולא שתיים ויתרה על רכב השרד ועשתה את דרכה אל עבודתה בתחבורה ציבורית.

גולדה מאיר בדרך לעבודתה כמזכירת מפלגת העבודה
פברואר 1968 לע"מ

למשל מספר מכתבים שכתבו עוזריה של גולדה מאיר אל הנהלת המכס בעת ששרתה כשרת החוץ, מלמדים אותנו עד כמה שמשו עקרונות היושר האישי נר לרגליה:

ב-18 בדצמבר 1957 כתב מרדכי גזית, מנהל לשכתה של שרת החוץ, אל גובה המכס בחיפה וביקש לשחרר שלוש חבילות שנשלחו אל גולדה מאיר והגיעו לנמל חיפה בנימוק שהן מכילות כנראה חפצים אישיים וספרים בלבד. אולם בסופו של המכתב צוין ש"אם ימצאו חפצים החייבים מכס בתוך חבילות אלו, הרי תצהיר עליהם שרת החוץ בהקדם" (ראו המכתב, ארכיון המדינה חצ-4308/24).

ואמנם ששה ימים לאחר מכן כתבה רוחמה ספיר, מזכירתה של שרת החוץ, אל גובה המכס וציינה שבהמשך למכתבו של גזית מצאה גולדה בין חפציה האישיים שני פריטים עליהם היא מבקשת להצהיר: א) מצלמה קטנה לילדים בשווי של 6-5 דולר; ב) 10 קרטונים של סיגריות" (ראו המכתב, ארכיון המדינה חצ-4308/24)

כשנה מאוחר יותר, בספטמבר 1958, שב ונשלח מכתב דומה מלשכתה של שרת החוץ אל הנהלת המכס. הפעם כתבה מזכירתה שבמטענה של שרת החוץ ששבה מחו"ל, ולא עבר ביקורת של פקיד מכס, נמצא פטיפון בשווי של 14 לי"ש שנקנה בלונדון. "אודה מאוד אם תואילו להודיעני מהו שיעור המכס שמוטל על הגב' מאיר לשלם", כתבה מזכירתה ל. שרון (ראו המכתב, ארכיון המדינה חצ-4308/24).

ראוי שמידע זה יעמוד לנגד עיניהם של מי שבאים להעריך את אישיותה של גולדה מאיר.

נלסון מנדלה וישראל - פרסום חדש באתר ארכיון המדינה

בעקבות פטירתו של נלסון מנדלה, העלה ארכיון המדינה לאתר שלו פרסום בנוגע למאמץ שעשתה ישראל  ב 1964 למנוע את הוצאתו להורג של נלסון מנדלה וחבריו, שהועמדו למשפט ב 1964 בהאשמות שונות, כולל הקמת ארגון טרור ואימון לפעולות טרור. משרד החוץ, ברשות גולדה מאיר, יזם פרסום קול קורא של הפילוסוף מרטין בובר והסופר חיים הזז, שקרא לשחרור עצורי ריבוניה ולסיום משטר האפרטהייד.
פרסום זה מקדים את הוצאתו של פרסום חדש, רחב היקף, מסדרת פרסומי תעודות למדינות החוץ של ישראל, שיעסוק בקשרי ישראל ודרום אפריקה בשנים 1961 ועד 1967 שיעלה לאתר האינטרנט של ארכיון המדינה בשבועות הקרובים.
חשיבות הפרסום על מנדלה (והפרסום על דרום אפריקה שיבוא אחריו) היא בכך שבניגוד לרושם ולטענות שנשמעו בעבר, ישראל לא אהדה את משטר האפרטהייד ולא תמכה בו. ישראל הביעה התנגדות לאפליה הגזעית במדינה ואף הצביעה נגדה באומות המאוחדות בכמה הזדמנויות. ישראל קיימה קשרים אם ארגון הקונגרס הלאומי האפריקני ואף ארגנה את ביקורו של אוליבר טמבו (Oliver Tambo), לימים נשיא הקונגרס הלאומי האפריקני, בישראל בשנת 1964. ישראל, כפי שנראה בתעודות שיתפרסמו בקרוב, החזירה למעשה את הציר המכהן בדרום אפריקה בסוף 1963, ועד שנות ה 70' החזיקה במקומו ממונה על השגרירות. כל זאת בציות להחלטת האו"ם 1761, שקראה לניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם דרום אפריקה. ישראל לא ניתקה את יחסיה עם דרום אפריקה מתוך התחשבות בקהילה היהודית הגדולה והחשובה בארץ זו.
ההתקרבות בין ישראל לדרום אפריקה הלבנה החלה במיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים. בשנים 1972 ו 1973 בחרו מדינות אפריקניות רבות לנתק את קשריהם המדיניים עם ישראל, לאחר שנים של סיוע והשקעות ישראליות. במצב כזה היה המשך גינויה של דרום אפריקה והימנעות מקשרים קרובים יותר עמה לא רציונלי, וישראל שיפרה את קשריה הדיפלומטיים, הכלכליים ואף הצבאיים עם דרום אפריקה. ישראל המשיכה לגנות את האפרטהייד אך לא באינטנסיביות של שנות ה 60.

(ויקיפדיה)

9 בדצמבר 1917 - הגנרל אלנבי משחרר את ירושלים

בפוסט על סיום מלחמת העולם הראשונה הבטחנו להעלות פוסטים נוספים במלאת 100 שנה לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה, וכעת הפוסט הראשון – כיבוש ירושלים ע"י הצבא הבריטי בדצמבר 1917.

זירת הלחימה בארץ ישראל הייתה משנית לזירת המלחמה באירופה (הן במערב והן במזרח) אך שלא כבאירופה (המערבית בעיקר) המלחמה במזרח התיכון ובארץ ישראל בפרט הייתה מלחמה דינמית ומשתנה במהירות, ולא סטטית ללא הכרעה כבחזית המערבית.

תורכיה הצטרפה למלחמה ב 2 בנובמבר 1914, לאחר שחתמה הסכם חשאי עם גרמניה. הלחימה במזרח התיכון החלה בסוף אותו חודש, כאשר כוח בריטי מהודו נחת בבצרה בעיראק וכבש אותה. בפברואר 1915, תקף כוח תורכי (תחת פיקוד גרמני) את תעלת סואץ (שהייתה תחת שליטה בריטית) ונהדף. הבריטים החליטו כי הדרך הטובה ביותר להגן על התעלה הוא החזקת סיני ואף התקדמות אל ארץ ישראל . בינואר 1917 כבשו הבריטים את רפיח ובמארס ואפריל ניסו לכבוש את עזה – ונכשלו.

לאחר הכישלון בקרב השני על עזה (בו השתמשו הבריטים בגז ובטנקים), הוחלף המפקד הבריטי הגנרל ארצ'יבולד מאריי (Murray) בגנרל אדמונד אלנבי. אלנבי היה מפקדה של הארמיה הבריטית השלישית בחזית המערבית ופיקד על המתקפה בחזית אראס (Arras) בצרפת באביב 1917. המתקפה הצליחה בשלביה הראשונים אך התדרדרה במהירות למלחמת חפירות סטאטית. אלנבי הועבר מתפקידו והוחזר לבריטניה.

(וויקיפדיה)

אלנבי קיבל את הפיקוד על החזית בארץ ישראל בקיץ 1917 והחל בהכנות למתקפה נוספת על עזה, אך עתה פעל אחרת מקודמו: הוא גרם לתורכים להאמין כי הוא עומד לתקוף שוב בעזה אך תקף את באר שבע. כוחות פרשים אוסטרלים, ניו זילנדים ובריטים (חזית ארץ ישראל התאפיינה בשימוש הנרחב בפרשים – דבר שלא היה אפשרי בחזית המערבית) וכבשו אותה אחרי קרב עז. משם פנו כוחותיו לאגוף את התורכים מצפון לעזה. התורכים נסוגו במהירות צפונה. הבריטים פנו לכיוון ירושלים בסוף נובמבר 1917 תוך שהם נעים בכמה כיוונים – דרך כביש 443 של ימינו, דרך שער הגיא – לכיוון הקסטל (כביש מספר 1), דרך עין כרם ומכיוון דרום מבית ג'אלה (כביש 60).

בתחילת דצמבר 1917 החלו התורכים לסגת מירושלים וב 9 בדצמבר יצא ראש העיר של ירושלים חוסיין אל חוסייני עם דגל לבן להעביר לבריטים מכתב כניעה מאת מפקדה התורכי של ירושלים, עיזאת פאשה. יחד עמו יצא צלם מהקהילה האמריקנית בירושלים בשם לואיס לארסון. על פי סימון סבאג-מונטיפיורי בספרו "ירושלים – ביוגרפיה" המשלחת פגשה שני חיילים בריטים, טבחים של מפקד בדיביזיה  60 (יחידה שחייליה היו 'קוקנים' – תושבי מזרח לונדון) ומשימתם הייתה מציאת ביצים לארוחת הבוקר של מפקדם... הטבח ועוזרו לא הסכימו לקבל את כניעת העיר מכיוון ש"הם לא רוצים את הכניעה של העיר הקדושה, הם רוצים ביצים בשביל המפקד שלהם" (We don’t want the surrender of the 'oly city, we want heggs for ur hofficer).

המשלחת המשיכה הלאה. לא רחוק משם נתקלו בשני חיילים בריטים נוספים - הסמלים סג'וויק (Sedgewick) והורקומב (Hurcomb). החיילים צולמו עם המשלחת, אך הם סירבו לקבל את כניעת העיר העתיקה. (במקום הפגישה הוקמה אנדרטה לזכר כיבוש העיר ע"י הצבא הבריטי ולזכר הנופלים, חיילי הדיביזיה. האנדרטה נמצאת בשכונת רוממה מאחורי תחנת האוטובוסים המרכזית של ירושלים).

(וויקישיתוף)

למקום הגיע מפקד הכוח הבריטי הקרוב, הבריגדיר ווטסון, וקיבל את הכניעה. לאחר הטקס הקצר, הודיע ווטסון למפקדו הגנרל שיי (Shea), מפקד דיביזיה 60, על כניעת ירושלים. שיי ביטל את הכניעה לווטסון ודרש מאל חוסייני להיכנע לו. חוסייני יצא שוב לכיוון הבריטים ונכנע לשיאה. שיאה נכנס לירושלים והכריז על שלטון צבאי וכניעת העיר ואז הודיע על כניעת העיר לאלנבי. אלנבי ביטל את שתי הכניעות הקודמות ודרש כי העיר תיכנע לו ולו בלבד. בשלב זה חלה ראש העיר חוסייני והכניעה השלישית התנהלה בלעדיו (הוא נפטר אחר כך מדלקת ריאות בה חלה מהיציאות לבוקר הירושלמי הקר).

אלנבי רכב על סוסו עד לשער יפו ונכנס לעיר ברגל – כאות כבוד לקדושתה של העיר (ואופן בולט בניגוד לכניסתו המפוארת של הקייזר וילהלם השני 20 שנה קודם לכן בכרכרה מפוארת) שאנשי מטהו צועדים אחריו. הוא צעד לשער של מגדל דוד, נפגש עם ראשי העדות בעיר והכריז על משטר צבאי בעיר.

(וויקיפדיה)

המלחמה בארץ ישראל המשיכה עד ספטמבר 1918 – לאחר חורף ואביב של לחימה סטאטית, פתח אלנבי במתקפה מלווה בהטעיה וסיוע אווירי מרשים והגיע לדמשק ב 1 באוקטובר. ב 30 באוקטובר נכנעה תורכיה.

בארכיון המדינה נמצאים תמונות וסרטים שונים המציגים את כניסתו ההיסטורית של אלנבי לירושלים:
1) סרט מיומן חדשות במלחמת העולם הראשונה בן 10 דקות המראה את אלנבי צועד ברגל לתוך ירושלים.
2) צילום שני הסמלים הבריטים והמשלחת של נכבדי ירושלים היוצאים להגיש את כניעת העיר, מתוך אלבום 'מצפה' שהצגנו באתר ארכיון המדינה.

3) כרזות הכרזת משטר צבאי בירושלים באנגלית, צרפתית, ערבית, עברית, יוונית ורוסית.