"למה לי לקחת ללב": אריק איינשטיין בסרט "שבלול"– פרידה מסמל של ישראליות

"אריק הינו זמר פופולרי. הוא יוצא עם צלמת לערוך סידרת צילומים אשר ישרתו אותו במערכת יחסי הציבור שלו. תוך כדי צילום מספר אריק פרקים מחייו. הוא מספר על עבודתו בשדה המוסיקה עם חברו שלום חנוך. הוא מספר בשירה על הקלטותיו וחזרותיו עם להקת הצ'רצ'ילים. הצלמת בולעת את סיפוריו בצמא ומדרבנת את אריק להמשיך. אריק ממשיך ומספר על חבריו, על אמרגנו, על מנהלה של חברת התקליטים וכן שופך אור על חייו הפרטיים כגירושין ואהבתו לנערה חדשה": כך בתסריט של הסרט "שבלול" כפי שהוגש ב- 1970 למחלקה לעידוד הסרט הישראלי בבקשה לאשר את הצגתו בבתי הקולנוע בישראל.

את אריק איינשטיין אנחנו מזהים בעיקר כזמר ולרשת עלו היום לזכרו הקלטות נפלאות של שיריו אך איינשטיין היה איש רב תחומי. הוא עסק גם בספורט והיה מעורב ביצירתם של מספר סרטים בראשית דרכו של הקולנוע הישראלי. אחד מן הסרטים הללו הוא הסרט "שבלול".

עם מותו של אריק איינשטיין אנו מביאים כאן מבחר של תעודות מתוך תיקי המחלקה לעידוד הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה, השמורים בארכיון המדינה. המסמכים מתארים את תהליך ההפקה של הסרט ואישורו בידי המחלקה לעידוד הסרט וממחישים במידה רבה את קשיי התהליך ואת השמרנות של חברי הוועדה בסוף שנות ה- 60 של המאה ה-20 בישראל. בדצמבר 1969 התקבלה במחלקה לעידוד הסרט הישראלי בקשה חתומה על ידי הבמאי בועז דוידזון, צבי שיסל ואריק איינשטיין לאשר את התסריט לסרט המיועד:

בתחתית הפנייה חתימתו של אריק איינשטיין

על דף התקציר שהוגש לממונה על עידוד הסרט הישראלי רשמו חברי הוועדה את נימוקיהם להגבלת הצפייה בסרט: "גירושין (בעיות אישיות), רמזים להומוסקסואליזם, התעלסות במשולש ועירום":

 איש המחלקה ד"ר נרדי כתב: "אנחנו ארץ דמוקרטית. אם יש מישהו שרוצה להשקיע בסרט מסוג זה להאדרת הבוהמה ורחוב דיזינגוף – יבושם להם. מבחינת הוועדה ממלכתית – ציבורית דומני שהשלילה עולה על החיוב".  א.קיסרי, גם הוא עובד המחלקה, כתב: "במסגרת עבודתנו המקובלת אין סיבה שלא לאשר את הסרט, אך איני יכול להבליג על הצורך לומר כי זהו תסריט אומלל". בסופו של דבר הצביעו רוב חברי המחלקה לעידוד הסרט הישראלי בעד אישור תכנית ההפקה. 

הסרט  "שבלול" שעלה לבסוף לאקרנים במאי 1970 בכיכובה של חבורת לול  בנוי כסיפור מסגרת שבו אריק איינשטיין מספר לאשתו אלונה על תהליך הפקת האלבום תוך כדי קליעה לסל במגרש נטוש. בסרט מערכונים ושירים שהפכו לנכסי צאן וברזל של התרבות הישראלית. את הסרט ביים בועז דוידזון על בסיס אלבום בעל שם זהה מאת איינשטיין ושלום חנוך. בסרט מופיעים אריק איינשטיין, צבי שיסל, שלום חנוך, אורי זוהר, ג'וזי כץ, זאב רווח, פופיק ארנון ועוד.

במתכונתו המקורית כונה הסרט "איש שר" ובקיצור: "אישר" אך לבסוף נבחר השם "שבלול" - כינויו של אריק איינשטיין בפי שלום חנוך, כינוי שביטא את החשש שלו להיחשף. הסרט נטול קו עלילתי מוגדר. הוא מורכב ממערכונים ומבוסס במידה רבה על אילתור. בתקציר שהגישו יוצרי הסרט לוועדה הם הצהירו שזו כוונתם: "מאחר ואנו מקפיאים על גבי הצלולויד פרק זמן שלם נתלווה אל גיבורנו בחיי היום יום שלו...אין כל אפשרות לכתוב לסרט מסוג זה תסריט במובן המקובל של המילה. לכל היותר נשים לפנינו עיוני דרך או נקודות אחיזה אליהן ודרכן נלך בסרט...מה בדיוק יקרה באותו פרק זמן? באיזו מידה נצליח במלאכת החשיפה והאמת? ...מאחר והולכים אנו לשים עצמנו בתוך מבחנות ובמידה רבה נהייה כשפני ניסיון ביד המקרה, אין לדעת מה תהיינה התוצאות". בתיק של המחלקה לעידוד הסרט הישראלי שמור התסריט המקורי של הסרט 

.

הסרט לא זכה להצלחה מסחרית וגרף ביקורות פושרות בלבד אולם מיכאל אוהד כתב עליו: "תרגיל מהנה בהשתוללות צברית לפני המצלמה...שופע כישרונות...ומהנה דווקא בחוסר הליטוש...הסרט אינו מדבר עברית אלא צברית...".

למה לי לקחת ללב מהאלבום: "שבלול"

אלבום "מצפה" (Mizpah) באתר ארכיון המדינה

עטיפת אלבום "מצפה", ארכיון המדינה

 

 

 

אחד מאוספי הצילומים החשובים של ארכיון המדינה הוא אוסף הרברט ואדווין סמואל. אוסף זה המונה כ-660 צילומים נמסר לארכיון על ידי אדווין סמואל בנו של הרברט סמואל. הרברט סמואל היה הנציב העליון הבריטי הראשון לארץ-ישראל בשנים 1925-1920 ובנו כיהן כפקיד בממשלת המנדט ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
אחד הפריטים המרכזיים באוסף זה הוא האלבום שנמסר להרברט סמואל על ידי חברי קהילת "המושבה האמריקנית" בירושלים (American Colony) סמוך לתום כהונתו.
אחת התמונות היפות בפרסום היא של גב' אנה ספאפורד (Spafford), ממייסדות המושבה, בפתח הבניין המשמש כיום כמלון "אמריקן קולוני":

 

 

 

כמו כן יש באלבום תמונות המתעדות את כינון המנדט הבריטי בארץ-ישראל (כולל עבר-הירדן), הקמת האוניברסיטה העברית בהר הצופים ותמונות נוף יפהפיות:

הרברט סמואל (בלבוש לבן) מתקבל בתחנת הרכבת של ירושלים על ידי ראש עיריית ירושלים (חובש תרבוש), יולי 1920

 

 

הרברט סמואל (בכובע לבן) בעבר-הירדן, קיץ 1920

 

 

 

הרברט סמואל (בלבן) בטקס הכתרתו לנציב עליון בבניין הממשל (אוגוסטה ויקטוריה), 7 ביולי 1920

 

 

  

הנחת היסודות למכון איינשטיין בהר הצופים, 2 באפריל 1925. משמאל לימין: בלפור, סמואל, מאגנס, וייצמן ושוסטר

 

 

הכינרת

 

 

 

כמו כן כולל האלבום צילומים של אישים מרכזיים בתולדות ארץ-ישראל ובריטניה כגון: לורד אלנבי, וינסטון צ'רצ'יל, תומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב") והרבנים הראשיים אברהם הכהן קוק ויעקב מאיר. האלבום המלא מתפרסם כפרסום אלקטרוני וכגלריה באתר ארכיון המדינה.
 

50 שנה לרצח לי אוסוואלד, רוצחו של ג'ון קנדי

 

קנדי נוסע בדאלאס, 22 בנובמבר 1963, ויקיפדיה

לפני 50 שנה ב-22 בנובמבר 1963, נרצח נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי בעיר דאלאס שבטקסס. באתר ארכיון המדינה העלינו פרסום על אודות תגובת ישראל לרצח. פרסום זה הוא המשך לפרסום שהעלינו לפני שנה במלאות 49 שנים לרצח קנדי.
זמן קצר לאחר הרצח נעצר לי אוסוואלד כחשוד ברצח הנשיא. ב-24 בנובמבר, בלב תחנת משטרה, רצח ג'ק רובי, יהודי בעל מועדון בדאלאס, את לי אוסוואלד.
בהלוויית הנשיא בוושינגטון השתתפו נשיא המדינה זלמן שזר ושרת החוץ גולדה מאיר. ב-1 בדצמבר דיווחה גולדה לממשלה על השתתפותה בהלווייה. גולדה צפתה בשידורי הטלוויזיה האמריקנית שלא היו נגישים באותה עת בישראל שבה לא היו שידורי טלוויזיה. היא חלקה עם השרים את מה שראתה בטלוויזיה  וקבעה ש"בכל העניין יש 'פינות אפלות'".  היא העריכה שאוסוואלד הכיר מקודם את רובי וכי רובי לא פעל על דעת עצמו אלא בשליחות גורם כלשהו: מחתרת פוליטית או משטרת דאלאס.

 

ג'ק רובי רוצח את לי אוסוואלד, 24 בנובמבר 1963, דאלאס. ויקיפדיה

השאלות והתמיהות הרבות שהעלתה גולדה בישיבת הממשלה הן חלק מהשאלות והתמיהות שמועלות עד היום בידי אלה שחושדים שרצח קנדי הוא פרי קונספירציה חשאית.

48 שנה לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לרפובליקה הפדרלית של גרמניה יחסים מורכבים: עננת זיכרון השואה אל מול הצורך הדיפלומטי

גולדה מאיר: "אומרים ששר חוץ טוב צריך לשים מחיצה בין השכל לבין הלב....,אם כך, אינני שרת חוץ טובה..."

מעריב, 14 במארס 1965

ב-12במאי 1965, כוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה המערבית.

בניגוד ליחסים דיפלומטיים אחרים שכוננה ישראל עם מדינות העולם, יחסי ישראל—גרמניה הינם יוצאי דופן וטעונים. הגורם המעצב אשר השפיע על יחסים אלו הוא ללא ספק, השמדת יהודי אירופה על-ידי גרמניה הנאצית בשואה.

בניסיונותיה הרבים של ישראל לכונן יחסים דיפלומטיים עם כמה שיותר מדינות, נעה ישראל בין השאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין הרצון לשפר את סיכויי הישרדותה של המדינה הצעירה שאך זה נולדה. לזה, התווספה גם האמונה כי לאחר נפילת הנאצים קמה 'גרמניה האחרת'.

לקראת פרסום נרחב בנושא "יחסי החוץ בין ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בין השנים 1967-1961" בעריכתו של ד"ר יהושע פרוינדליך, שחלקו הראשון 1961-1964 העוסק במהלכים שהבשילו לכדי כינון היחסים, כבר פורסם באתר האינטרנט של ארכיון המדינה, הרי מבחר תעודות מתוך הפרסום שעוסקות בכינון היחסים ומייצגות נקודות לאורך הדרך הארוכה הזו.

כבר בתחילת 1961, למרות מעמדה של המשלחת הישראלית שישבה בקלן ואשר עיקר פועלה היה ביצוע הסכם השילומים, ולמרות ההתנהלות היעילה של היחסים בין שתי המדינות במישור המעשי, היה ברור שחשיבותה הגוברת של גרמניה לכלכלתה ולביטחונה של ישראל, מעמדה המתחזק בעולם וקשריה עם העולם הערבי ועם מדינות המזרח התיכון מחייבים לפעול לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות.

דלתו של הקנצלר קונרד אדנאואר הייתה פתוחה לפני פליקס אליעזר שנער, ראש משלחת ישראל בקלן והוא פעל במישור הגבוה הזה. באוגוסט 1963הוא אף קיבל הבטחה מהקנצלר שמנוי וגמור עמו לכונן יחסים עם ישראל לפני תום כהונתו. (תעודה 1)

בצד ההכרה הייתה גם ההבנה שאין לקבל בשום פנים ואופן הצעות לכינון מדורג או חלקי של יחסים, דוגמת שיגור משלחת מסחרית לישראל, אלא לעמוד על כינון יחסים דיפלומטיים מלאים. (תעודה 2)

אולם הרגישות הרבה של שאלת היחסים עם גרמניה בחברה הישראלית , מנעה לפי שעה ממדינאי ישראל לחתור לכינון יחסים כאלו. גם מצדה של גרמניה המערבית התגלו היסוסים ונשמעו לעיתים אמירות שצרמו לאוזניים ישראליות. למשל במברק מן התאריך 12 בפברואר 1964, ממחלקת מערב אירופה אל משלחת ישראל בקלן מובא ציטוט מעיתון הירדני "אל-ג'יהאד" המצטט את הקנצלר ארהארד בעניין יחסי ישראל וגרמניה: "...בשום פנים ואופן איני מוכן לאבד ידידותם של 90 מיליון ערבים באזור חיוני זה בגלל ישראל...היא השיגה את פיצוייה בשביל קרבנות תקופת היטלר וקיבלה פי כמה ממה שהיה מגיע לה..." על גבי המברק, הערה של שרת החוץ גולדה מאיר בכתב ידה: "...אם לא אמר זאת, ואני מניחה שלא אמר, יש לדרוש ממנו תגובה פומבית..." – (ארכיון המדינה, חצ/3532/1).

הסתבר אפוא שהדרך לכינון היחסים, היתה ארוכה ומפותלת מאוד ולוותה בלא מעט דיונים, התנגדויות, פרוטוקולים וישיבות בעד ונגד. גולדה מאיר קיבלה את המשא-ומתן עם גרמניה ברגשות מעורבים, אם כי הכירה בחשיבות של צעד כזה עבור האינטרסים הישראלים. מכיוון שידעה שקרב היום שבו ייקשרו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבין גרמניה, הביעה תקווה בשיחות פרטיות כי "כאשר זה יתרחש...לא תהיה בישראל באותו יום או שתהיה חולה..." 

את המשא ומתן על הקמת קשרים דיפלומטיים ניהל אבא אבן, כסגן ראש הממשלה.

ואמנם ב-1965 כבר הבשילו המגעים שניהלו ישראל וגרמניה המערבית לכינון יחסים דיפלומטים מלאים בין שתי המדינות, שקודם לכן לא נקשרו עקב זיכרונות השואה ומשקעי העבר. ממשלת ישראל בראשותו של לוי אשכול, נענתה להצעתו של קנצלר גרמניה המערבית לודוויג ארהרד לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות. ההחלטה הזו  לוותה בישראל בקולות מחאה ציבורית של מי שהתנגדו לכך בכול תוקף.

בין המתנגדים החריפים לכינון היחסים היה מנהיג מפלגת "חרות" וראש האופוזיציה מנחם בגין. ב-16.3.1965, בדברים שנשא בגין בישיבת הכנסת, הביע התנגדות לכינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה. "....באביב 1965, מציעה מדינת הגרמנים למדינת היהודים לכונן תקינות מוחלטת...להחליף שגרירים... עם אחד לא שמח כי איננו .... עשרים שנה חלפו מן האביב ההוא...כבר עשרים שנה חלפו? והרי שבר בת עמנו עודנו בעצמותינו, בנפשותינו, בכל ישותנו. ומאידך גיסא – רק עשרים שנה חלפו מאז, וכבר מחליטה הממשלה של מדינת היהודים להחליף שגרירים עם מדינת הגרמנים..." (דברי הכנסת, 42, עמ' 1541-1545).

בשנה זו, מתעתד לצאת ספר ההנצחה להנצחת זכרו של ראש הממשלה מנחם בגין, וציטוט זה לקוח מתעודה מתוך הספר.

כרזה להפגנת עם נגד יחסים דיפלומטים עם גרמניה / ויקיפדיה

קולות המחאה  גברו כשהתברר שגרמניה המערבית מבקשת למנות את רולף פאולס, קצין לשעבר בצבא גרמניה הנאצית (הוורמאכט), בתור שגרירה הראשון בישראל. מינויו של פאולס עורר לא מעט תגובות, אחת מהן פורסמה במדור המכתבים של עיתון "הארץ" מה-26 ביוני 1965 בטענה כי זה לא נכון להכתים את הווארמאכט כולו, וכי התנהגות זו היא בבחינת הכללה גסה וחוסר טאקט כלפי כל אלה שאבותיהם, אחיהם או בניהם נפצעו ואף נפלו במלחמה, ביו אלה היו מתנגדים רבים למשטרו של היטלר.

ב-16 במארס קיימה הכנסת דיון מקיף על יחסי ישראל גרמניה. הדיון נפתח בהודעה של ראש הממשלה על החלטה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. בסיום הדיון קיבלה הכנסת החלטה על כינון היחסים. (דברי הכנסת, מושב רביעי של הכנסת החמישית, 16 במארס 1965, כרך 42, עמ' 1540- 1566). ממשלת גרמניה מצידה, הביעה שביעות רצונה מהחלטתה של ממשלת ישראל לכונן יחסים דיפלומטיים עמה. (תעודה 3)

במברק ששלח פליקס אליעזר שנער, (ראש משלחת ישראל בקלן) אל אריה לבבי, מנכ"ל משרד החוץ  ב-18 ביוני 1965 כתב על החלטת הגרמנים למנות את פאולס כשגריר. לדעתו, לאור המצב הרגיש בין הצדדים, יש לקחת בחשבון את הקשיים, ההיסוסים ודעת הקהל הכרוכות בכל פעולה שיש בה כדי לשנות את ההחלטה:  "....המפנה המפתיע בא כנראה מזה שהם התאמצו[הגרמנים] למצוא מועמד מתאים לפי הגדרתנו. הגיעו אחרי בדיקות ושיקולים רציניים שהוא המתאים ביותר..." – (תעודה 4).

שרת החוץ סברה שממשלת גרמניה גילתה חוסר רגישות בעת שמינתה כשגרירה הראשון בישראל את רולף פאולס, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, אולם גרמניה התעקשה על מינויו. באוגוסט 1965 הגיש השגריר פאולס את העתק כתב האמנתו לשרת החוץ גולדה מאיר, והיא לא חסכה מילים באומרה כי "בישראל חיים מאות אלפים מניצולי השואה או כאלו שאיבדו משפחותיהם שם". פאולס ניסה לרכך האוירה המתוחה באומרו כי ביקר ביד ושם  ואף יעץ לכל גרמני לעשות כן. ("גולדה – גיאוגרפיה פוליטית" מאת מירון מדזיני, עמ' 366).

לגולדה היה ברור כי בכך נתנה ישראל חותמת סופית לתיאוריה שפיתח דוד בן-גוריון בנוגע ל'גרמניה האחרת', תיאוריה שגולדה לא הסכימה עמה כלל וכלל, אך הצדיקה את הסכמתה בטענה כי אין להתעלם ממעמדה של גרמניה באירופה ובצורך לנרמל את היחסים בין שתי המדינות. ("גולדה, ביוגרפיה", יוסי גולדשטיין, עמ' 448).

לא מפליא אם כן, כי מעמד טקס הגשת כתב האמנתו של שגרירה הראשון של גרמניה בישראל, רולף פאולס לנשיא שזר ב-19.8.1965, תואר בעיתונות כמתוח והתנהל באווירה קפואה, כשזעקות המשתתפים בהפגנת המחאה שנערכה מחוץ למשכן ממלאים את חלל הבית. גולדה מאיר תוארה כמי שעמדה בכול מהלך הטכס בפנים קפואות ונעצה את מבטה בשטיח שכיסה את רצפת האולם.  בתמונה מן הטכס המוצגת להלן ניכרת היטב תגובתה הסולדת של שרת החוץ לצעדו של השגריר הגרמני כשנישק את ידה.  

השגריר הראשון של ישראל היה אשר בן-נתן, ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון לפני כן. בן נתן שימש כשגריר עד שנת 1969.

השגריר הגרמני, רולף פאולס מנשק את ידה של שרת החוץ גולדה מאיר לאחר הגשת כתב האמנתו בבית הנשיא בירושלים. 19 באוגוסט 1965, מתוך אוסף לע"מ, צלם: משה פרידן

ב-13 במאי 1965 יצאה הודעה משותפת של ממשלות גרמניה וישראל על כינון יחסים דיפלומטיים ביניהן. ארכיון המדינה, חצ/3534/2 (תעודה 5)

עוד על יחסי ישראל—גרמניה ניתן לקרוא בפרסומים  שראו אור באתר ארכיון המדינה: 60 שנה להסכם השילומים, ו-45 שנים שנה לכינון היחסים עם גרמניה, חליפת מכתבים בין הנשיא זלמן שזר לאבא קובנר.

http://www.archive.gov.il/ArchiveGov/pirsumyginzach/HistoricalPublications/45IsraelGermany/ - 45 שנים לכינון יחסים עם גרמניה – חליפת מכתבים בין הנשיא שזר לאבא קובנר.

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2012/09/60.html - 60 שנה להסכם השילומים.

11 בנובמבר - 95 שנים לסיום מלחמת העולם הראשונה

היום, לפני 95 שנים ב 11:00 בבוקר, נדמו התותחים. המלחמה הגדולה, כפי שנקראה אז (וכיום ידועה כמלחמת העולם הראשונה) הסתיימה לאחר 4 שנים עקובות מדם. דרך אגב, מלחמת העולם הראשונה הסתיימה באזורנו שבוע וחצי קודם - ב 30 באוקטובר, כאשר תורכיה העותמאנית נכנעה לבעלות הברית.

בשנה הקרובה, 2014, ימלאו 100 שנים לפרוץ המלחמה ובחלקים רבים העולם (בעיקר באירופה) החלו אזכרות, טקסים ופרסום מידע רב על המלחמה. בבלוג זה ננסה להעלות השנה מסמכים שונים הנמצאים בארכיון המדינה, הקשורים למלחמת העולם הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה היוותה קו שבר היסטורי, נקודת סיום ונקודת התחלה בעת ובעונה אחת. תוצאותיה מורגשות עד עצם היום הזה. על אף שיש נטייה להתייחס יותר למלחמת העולם השנייה בשיח הציבורי, מלחמת העולם הראשונה חשובה כמותה ואולי יותר ממנה, משום שמלחמת העולם השנייה סיימה תהליכים שהחלו במלחמה הראשונה.

במלחמת העולם הראשונה באו לסיומם 4 ממלכות עתיקות - השושלת ההבסבורגית, ששלטה בחלקים שונים של אירופה מאז המאה ה 12, שושלת בית רומאנוב ששלטה ברוסיה מן המאה ה 16, שושלת עות'מאן ששלטה בתורכיה ובמזרח התיכון למן המאה 15 ושושלת פון הוהנצולרן - שליטי פרוסיה והקיסרות הגרמנית מאז המאה ה 19 ( בפרוסיה מאז תחילת המאה 18). במלחמת העולם הראשונה החלה המהפכה הבולשביקית ברוסיה שהחלה שלטון קומוניסטי באירופה ומשם במקומות רבים בעולם. במלחמת העולם הראשונה הונחו היסודות לפשיזם ולנאציזם אך גם לרעיונות של הגדרה עצמית, האומות המאוחדות (אחריה הוקם חבר הלאומים, גלגולו הראשון של ארגון האו"ם), זכויות אדם ועוד.

תוצאות מלחמת העולם הראשונה מורגשות עד עצם היום הזה: רבים רואים בהסכם סייקס-פיקו (הסכם חשאי, בריטי-צרפתי, שחילק את את האזורים הערביים של האימפריה העותמאנית לשטחי השפעה בריטים וצרפתים) את הבסיס לסכסוכים הפוליטיים והאתניים במזרח התיכון ואת מלחמת האזרחים בסוריה כיום כתוצר של ההסכם - ולמעשה של מלחמת העולם הראשונה. לתוצאות מלחמת העולם הראשונה נוכל לקשר את בעיית הכורדים (לא זכו להגדרה עצמית ופוצלו ל 4 מדינות לאום שונות), הסכסוך הישראלי-ערבי, בעקבות הצהרת בלפור במלחמת העולם הראשונה, המלחמה בבוסניה בשנות ה 90' של המאה הקודמת. הד למלחמה ראינו גם בחודש אוגוסט - מתקפת נשק כימי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. הנשק הכימי הוכנס לשימוש במלחמת העולם הראשונה והוסיף ממד חדש לטבח. עוד דוגמה להשפעה ארוכת הטווח של המלחמה נמצא בתורכיה, בה נטען כי שר החוץ התורכי הנוכחי, אחמט דבוטאוגלו מוביל מדיניות של "נאו-עותמניזם": חזרה לשליטה או להשפעה העותמאנית במזרח התיכון של לפני מלחמת העולם הראשונה (וזאת בניגוד לתפיסתו של מוסטפה כמאל אטאטורק, מקימה של תורכיה המודרנית שהעביר את תשומת ליבה של תורכיה אל המערב ואל החילוניות).

בבלוג זה העלינו בעבר כמה פוסטים הקשורים למלחמת העולם הראשונה:

1) תמונות ממלחמת העולם הראשונה: סדרת צילומים המראים חיילים גרמנים בצרפת במלחמת העולם הראשונה, חלק מאוסף יצחק בן צבי.

2) צילומו של מפקד הצבא הגרמני במזרח התיכון, הגנרל אריך פון פלקנהיין וזיהויה של בתו העומדת לצידו בתחנת הרכבת של ירושלים ב 1917.

כאמור, אנחנו מקוום להציג בפניכם השנה עוד מסמכים ומידע נוסף הנמצא באוספי הארכיון ולו קשר למלחמה.

ישראל מארחת את אולימפיאדת הנכים השלישית 4.11.1968

לאחר מלחמת העולם ה-2, בשנת 1948, נפתחו לראשונה משחקי אולימפיאדת הנכים שכונו "משחקי סטוק-מנדוויל" על שם בית החולים המרכזי שטיפל בחיילים הפצועים במהלך המלחמה באנגליה, כדרך לשיקומם.

אולימפיאדת הנכים השלישית נפתחה ב-4 לנובמבר 1968 בטקס באיצטדיון האוניברסיטה העברית, גבעת רם בירושלים, בהשתתפות יגאל אלון, סגן ראש הממשלה דאז, ונחתמה במרכז הירידים בתל אביב.

אולימפיאדת הנכים התארחה בישראל בעקבות ביטול המשחקים במכסיקו סיטי (שם התקיימה אולימפיאדת 1968), לאחר יוזמה מצד ארגון איל"ן וממשלת ישראל לארח את האולימפיאדה לרגל חגיגות 20 שנה לישראל.

הישגי ספורטאי ישראל היו גבוהים ומרשימים, לראשונה זכתה המדינה בדירוג הכללי במקום השלישי, ספורטאי ישראל זכו ב-40 מדליות זהב, 13 כסף ו-23 ארד. לימים ישראל קנתה לעצמה מקום של אחת מהמדינות המתחרות הטובות ביותר בעולם באולימפיאדת הנכים. היא מדורגת במקום ה-13 מתוך 164, היא מובילה את הטבלה עם 113 מדליות זהב, 105 מדליות כסף ו-10 מדליות ארד.

בתצלום: רפי כהן מניף את גביע הכדורסל לאחר הניצחון, 1968, מתוך ויקיפדיה.