סר צ'רלס טגארט והמצודות שלו בארץ ישראל

הנה כתבה מאתר ה BBC  אודות סר צ'רלס טגארט, אבי מצודות הטגארט בארץ. 

מצודות הטגארט נבנו בארץ ישראל בשנים 1936-39, כחלק מן הלחימה בטרור של המרד הערבי. יוזם הרעיון היה סר צ'רלס טגארט, מפקד משטרת הודו לשעבר. טגארט שנלחם בטרור במדינת בנגל במזרח הודו בשנות ה 20' של המאה הקודמת הוזמן ע"י ממשלת המנדט לייעץ לה בלחימה נגד המרד הערבי. על פי המלצתו, הוקמו סדרה של מצודות משטרה בכל רחבי הארץ, ששימשו עמדות מוגנות היטב ובסיס לדיכוי המרד ומניעת הסתננות של לוחמי ערבים מסוריה ולבנון לארץ ישראל (וכן משרדים למחלקות ממשלת המנדט השונות באזורים שנחשבו לא בטוחים). כמו כן, פעל טגרט לחיזוק מחלקת החקירות הפליליות (CIDה – אותה הזכרנו בפוסט קודם), ייבא כלבי דוברמן לארץ לפעילויות משטרה והציע להקים יחידות רכובות מורכבות מבריטים וערבים לשיטור הארץ. טגארט הכניס לשימוש שיטות חקירה שהנהיג בהודו, שכללו עינויים קשים. (הנה ספרו הסרוק לאינטרנט של פרופסור גד קרויזר מאוניברסיטת בר אילן - הטיגארטים -הקמת מצודות המשטרה הבריטית בארץ ישראל 1938 -1943, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל,2011, המפרט את שליחותו של טגארט ובניית המצודות)

חלק ממצודות טגארט היו מוקד ללחימה עזה במלחמת העצמאות – הידועות מכולן היו מצודת נבי יושע (או מצודת כ"ח – על שם 28 חללי צה"ל שנפלו בניסיונות לכבשה), מצודת לטרון, ומצודת עיראק-סוודיאן (כיום מצודת יואב) "המפלצת" שנכבשה לאחר 8 ניסיונות. 

כיום משמשות המצודות אתרי הנצחה (מצודת יואב – אתר הנצחה לחטיבת גבעתי, לטרון – מוזיאון השריון ואתר ההנצחה של החייל), בתי כלא (ככלא מגידו – שם הוחזק אדולף אייכמן וכלא 6 הצה"לי) ותחנות משטרה שונות. חלק מן המבצרים נטושים. אחד ממבצרי טגארט שעברו לרשות הרשות הפלשתינית הפך להיות ה"מוקטעה" הידועה ברמאללה. גם בניני המשטרה האחרות הפכו להיות מרכזי השלטון הפלשתיני. במהלך "מבצע חומת מגן" במאי 2002 פוצצה מצודת טגארט ששימשה את משטרת חברון.

עיראק סוודיאן לאחר כיבושה ע"י צה"ל (ויקישיתוף)

מצודת כ"ח (ויקישיתוף)

מצודת יואב כיום - חורי הכדורים מ 1948 בולטים לעין (ויקישיתוף)

מצודת טיגרט בסאסא (ויקישיתוף)

מצודת לטרון ומוזיאון השריון כיום (ויקישיתוף)

מה שפחות ידוע על טגארט היא העובדה כי הוא זה שתכנן את בניין הפנימייה של "בית חינוך עיוורים" בירושלים. עפ"י דויד קרויאנקר, ההיסטוריון של האדריכלות בירושלים (בספר שאיני זוכר את שמו), התכנון היה שמרני מאוד אך ניכרה בו הבנה עמוקה לצרכי העיוורים ותוכנן כדי להקל על העיוורים ותנועתם בבניין. לא ברור מתי תכנן טגארט את הבניין מאחר ובזמן בניית הבניין הראשוני של בית חינוך עיוורים (1935) הוא היה חבר במועצת המדינה (הבריטית) של הודו. אולי אחד הקוראים של הבלוג יוכל להאיר את עניינו בנידון.

בניין בית חינוך עיוורים ב 1935, בעת ביקור הנציב העליון ווקופ (ויקישיתוף)

'....דרוש לנו בייחוד במקום הזה, מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו...'

64 שנים לחוק לימוד חובה

שר החינוך והתרבות, זלמן שזר נכנס לתפקידו מתוך כוונה כנה להפוך את החינוך לגורם חשוב בעיצוב החברה בישראל. הוא האמין כי הגשמת הציונות מבוססת על שלושה תחומים עיקריים: מדינית-ביטחונית, כלכלית התיישבותית ותרבותית-רוחנית. כאשר החינוך והתרבות הוא הוא שיעצב את דמותה ואת אופייה התרבותי והמוסרי של המדינה הצעירה.

עד כניסתו לתפקיד, היתה נהוגה במדינת ישראל 'שיטת הזרמים בחינוך'. שזר תמך בשיטה זו וטען כי האפשרות הניתנת לכל הורה לחנך את ילדיו עפ"י השקפת עולמו, היא ביטוי לעקרון חופש הבחירה, מונעת מתחים רעיוניים ומביאה לאחדות בעם, אך עם זאת גרס כי כמה ערכי יסוד חייבים להיות משותפים לכל הזרמים, וזמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הציג בפני ועדת החינוך של הכנסת את התכנים אשר בכוונתו להחיל בתוך מערכת החינוך. תכנים אלו כללו בין היתר, את הנחלת השפה העברית כיסוד של כל בתי הספר בארץ, הנאמנות למסורת ישראל כיסוד מוצק של כלל בתי הספר בארץ ועוד.

כיתה בבית הספר היסודי בגבעת עדה / ויקיפדיה

חוק לימוד חובה  תש"ט – 1949 התקבל בקריאה שלישית בכנסת ב-12 בספטמבר 1949.

עיקרי החוק קבעו:

• תשע שנות לימוד חובה שיינתנו חינם, ויחולו על כל הילדים בישראל בני 5-13, וכן על נערים בני 14-17, שלא סיימו בית ספר יסודי.
• החוק הכיר רשמית בארבעת זרמי החינוך וחייב את ההורים לרשום את ילדיהם בגיל המתאים לבתי הספר של אחד הזרמים ולא – ייענשו עפ"י חוק.

לטענת התומכים בחוק, חוק זה נחקק על מנת לתת הזדמנות שווה לכל ילדי המדינה, ללא אפלייה על פי רקע כלכלי או עדתי. כמו כן הוא בא לחייב את כלל ילדי ישראל לקבל השכלה מינימלית. המתנגדים טענו שהחוק מיותר ומאפשר כפייה פסולה ללא צורך, שכן ההורים דואגים לחינוך ילדיהם ואין צורך בחוק שיכפה עליהם לעשות זאת.

לנוסח החוק המקורי, ראה קישור, חוק חינוך חובה – התש"ט – 1949.

תשדורת בינלאומית - הנשיא קציר והזירה המדינית / פרק 5

* לצפייה בפרקים נוספים בסדרה ראו הפניות בסיום חלק המבוא *

בתחילת חודש נובמבר 1973, נתקבל באמצעות משרד החוץ שדר מן הוותיקן בחתימת האפיפיור פאולוס השישי (שביקר בישראל כעשור קודם לכן ונתקבל בקבלת פנים רשמית). במכתבו (אנגלית) הביע האפיפיור את רחשי ליבו: הקלה גדולה הביאה הרגיעה והפסקת מעשי האיבה במזרח התיכון עם סיום ההרס והכאב. אנו נושאים תפילה למען הנפגעים בכל הצדדים ומודים לאל על שהוביל את האחראים לעשות צעד לשלום. הוא מציין את תקוותו שהמהלך יוביל להבשלת משא ומתן מועיל. בסיום דבריו הציע האפיפיור סיוע במידת יכולתו, לטובת שלום צודק שיתבסס על הדדיות ופשרות מכבדות על ידי המעורבים בסכסוך. באופן זה, טען, יאובטחו הזכויות החיוניות של הפרט והכלל. לבסוף, חתם בבקשה ממעלתו קציר לסייע באופן נבון ונחוש בהשלמת הפיוס שרק הצדדים המעורבים יכולים לתרום למענו.

תמיכה בינלאומית נרחבת הופיעה גם בקרב יהדות התפוצות, וקציר מתאר אותה בספרו האוטוביוגרפי: "כששמעתי שוב ושוב איך יהודים ברחבי העולם הפסיקו את תפילתם והחלו להתפרק מחפצי ערך כדי לתרום אותם למען ישראל, חשתי בבירור את משמעותה של אחדות הגורל היהודי". ליהודי תושב ארה"ב החרד לגורל מדינת ישראל הבטיח קציר: "לא אלמן ישראל חלילה, אנו עומדים איתן במערכה המדינית הנפתחת זה עתה, כשם שעמדנו במבחן הצבאי. אנו תפילה שצור ישראל יעמוד לימיננו אך נסמוך קודם כל על עצמנו".

שנה לאחר הלחימה, ציין קציר בנאום (אנגלית) ליהדות התפוצות לקראת שנת תשל"ה: נוכחנו יחד עמכם כי אנו נלחמים על המשכיות ההיסטוריה היהודית. הגנו חרף כל הסיכויים על ההישגים של האבות המייסדים, שביקשו להחיות את ארץ ישראל ולהפוך אותה לבית למיליוני יהודים ולמרכז לרוח היהודית.

בברכתו לאומה הישראלית לרגל השנה החדשה כבר נשקף היטב הרכיב הביטחוני שאך שנה קודם לכן לא קיבל ביטוי מוחשי רב: "לא בהתמודדות צבאית נוספת טמון הפתרון למדווי אזורנו, כתב והוסיף, עם זאת חייבים אנו לזכור, כי השלום לא יכון אלא אם כן תהיה ישראל חזקה מבחינה צבאית, כלכלית וחברתית. חולשה ורפיון לא ימנעו ממלחמה, כי אם אדרבא, עלולים לקרבה. את ברכתו חתם בדברי הנביא: "ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד".

שר החקלאות אהרון אוזן מקדם בברכה את הנשיא
במנחת בסנטה קתרינה בעת סיורו בסיני
נובמבר 1974 / לע"מ

לנשיא המדינה הייתה מעורבות נוספת בניסיון למימוש הרגיעה. לפני מסעו לארה"ב בשנת 1975, ופגישתו עם נשיא ארה"ב החדש ג'רלד פורד, ברך אותו ראש הממשלה רבין: "אני חש צורך לאחל לך הצלחה בשליחות שנטלת על עצמך. הנני מחשיב מאוד כי תסייע לנו להבהיר עד מה כנה ועמוקה מדיניות השלום של ממשלת ישראל, ונכונותנו בהקשר זה – להגיע להסדר ביניים עם מצרים. מדיניות זו אינה תולדה של חולשה ופחד, אלא פרי רצוננו להגיע אל השלום וכן, שהסדר ביניים עם מצרים רצוי ואפשרי, ובלבד שישראל תקבל תמורה שתהיה ראויה, במשמעותה הביטחונית והמדינית למה שיידרש מישראל במסגרת הסדר כזה. לא יעלה על הדעת לתבוע מישראל נסיגה משמעותית ללא תמורה המבטיחה כי בין ישראל ומצרים לא תתחדש עוד המלחמה".

שלב הפקת הלקחים וחשבון הנפש – כולם מחפשים אשמים / פרק 4

עם שוך הקרבות, דרש הציבור הרחב והכואב בחינה מעמיקה של ניהול המלחמה ואופן ההכנה אליה. ב-18 בנובמבר 1973 החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אגרנט, לבחינת האירועים שקדמו למלחמה ולימים הראשונים שלה.

שבוע ימים לאחר מכן, במהלך ראיון ליומן השבוע של קול ישראל ברדיו, הביע קציר את גישתו האישית בעניין הועדה ועורר סערה ציבורית גדולה. בין השאר אמר: "כאשר יתלבנו המעשים שנעשו בקשר למלחמה, אני חושש שנמצא כי היו בהם מחדלים לא מעטים. אסתכן ואומר – מחדלים צבאיים ומדיניים, מחדלים שכולנו אשמים בהם, משום שרצינו להיות בעולם אוטופי שלא היה זהה לחלוטין עם המציאות שחיינו בה". מן הריאיון המפורסם נותר מטבע הלשון שטבע הנשיא - "כולנו אשמים". תוכנית הסאטירה 'ניקוי ראש' אף הקדישה לאמירות הנשיא שהוצאו מהקשרן מערכון מיוחד.

רבים ביקשו להביע מחאה על דברים אלו, והפנו את חיצי הביקורת אל מי שנתפסו בעיניהם כאשמים – מקבלי ההחלטות. קציר נדרש להתגונן וניכר כי הפרשה רדפה אותו באותם הימים, כמו גם עשורים רבים מאוחר יותר. באחד המכתבים שנתקבל בלשכתו, צוין כי הדברים אף צוטטו ברדיו קהיר במצרים, והפרשנות שנלוותה אליהם הדגישה את הפן המריר בו שרוי הציבורי הישראלי.

תלונות רבות על דברי הנשיא הצטברו על שולחנו, ועוזריו ניסו להדוף בכוחות מצומצמים את ההתקפה: "בתחילה נמנענו מלשגר אישורי קבלה שגרתיים לכל אלה שהגיבו על הריאיון עם נשיא המדינה ששודר בקול ישראל, בתקווה שהנשיא יוכל להשיב עניינית לכל פונה ופונה, אולם בגלל זרם המכתבים הגואה נשתבשה תוכניתנו", כתב השליש הצבאי לנשיא, סגן אלוף ישראל ירקוני. והוסיף: "הנשיא מבקש לציין כי מציאת שעירים לעזאזל לא יפתרו את בעיותינו, והמשימה העיקרית היא הפקת לקחים ממה שקרה".

הנשיא עצמו נטל חלק בהבהרת דבריו. תחילה בביקור רשמי ומתוקשר בקריית שמונה, אך גם במענה אישי: "הוברר לי, כי נפגעת אישית ממילותיי", כתב לאם שכולה, "לא התכוונתי להאשים כל אדם פרטי, אלא את הרוח הכללית בציבור. בוודאי שלא הייתה כל כוונה להאשים את הלוחמים, המשפחות השכולות, ואלה שחיו חיי צנע. בציבורנו ישנם רבים מאוד שעיניהם נשואות למותרות והם שקועים באנוכיות ובדאגותיהם הפרטיות".

בשנת 2000 פנתה אליו היסטוריונית וביקשה לגעת שוב בפצע המגליד, וכך השיב לה קציר: "בתום מלחמת יום כיפור כשאני מזועזע מהמספר הרב של הקרבנות שהקרבנו והמספר הרב של הפצועים שנפגעו במערכות ישראל בצפון הארץ ובדרומה, נעלבתי ונפגעתי מהדברים הקשים שהוטחו על ידי חברי ועדת אגרנט נגד ידידי הטוב האלוף דוד אלעזר, "דדו", שעשה כה רבות להכשלת ההתקפה של הסורים בצפון והמצרים בדרום. הכרתי אישית את ראש הממשלה, שר הביטחון, ובעלי תפקידים אחרים בממסד הביטחוני, ואת אחריותם לכישלון. יתר על כן היה ברור לי שאחראים למחדל הקשה אליו נקלענו היו גם רבים מחברי הכנסת, עיתונאים, אנשי התקשורת, אנשי האקדמיה, ואפילו אזרחים נאורים שביקשו להתעלם מהסכנות הביטחוניות המרחפות עלינו. בצער ובכאב התרעתי על כך שיש להימנע מחיפוש אחר שעיר לעזאזל העשוי להקל על מצפוננו, אלא שיש לפשפש כל אחד במעשיו ובגישתו לסכנות המאיימות עלינו. יתכן והרחקתי לכת באומרי כולנו אשמים..".

"ידידי הטוב דדו" - קציר והרמטכ"ל דוד אלעזר בבית הנשיא
יוני 1973 / לע"מ

עם זאת, בספרו האוטוביוגרפי 'סיפור חיים' (הוצאת כרמל), שראה אור בשנת 2008, סיכם קציר את הפרשיה באומרו: "לא התרגשתי מאותה ביקורת בשעת מעשה, וגם היום עודני סבור שאכן כולנו נשאנו באשמה מסוימת. על הממסד הייתה מוטלת אחריות כבדה. אבל הציבור הרחב שטיפח וקיים הרגלים של שטחיות ו"סמוך", לא רשאי לרחוץ בניקיון כפיו. כולנו היינו אשמים, מי במעט ומי ביותר, וצרת הרבים או אשמת הרבים לא סיפקה כמובן שום שמץ של נחמה".

בפרק אחר בספר, פרש את תפיסתו את חילופי השלטון שבאו כנובע מהלחץ הציבורי וממסקנות הועדה באופן הבא: "ככל שהצטערתי על פרישתה של גולדה מאיר, ועוד יותר מכך, כמובן, על הנסיבות שהביאו אותה לעשות את הצעד הזה, הייתה לי מידה של נחת מן החילופים בראשות הממשלה. במישור האישי המצומצם רווח לי שעכשיו עמד לקבל את התפקיד איש צעיר ממני, ולכן גברה יכולתי להרגיש כנשיא ולא כמי שראש הממשלה עשויה לנהוג בו כמנהג אם בבנה. במישור המהותי יותר שמחתי שהנה ההגה עומד לעבור לראשונה, לידי מי שנולד, גדל והתחנך בארץ, מי שהכיר כל פינה שלה והיה מעורב במעשה הביטחוני. ידעתי שלא יהיה צורך להסביר לו מהי אוגדה..".

"כמנהג אם בבנה" - קציר וראש הממשלה גולדה מאיר
במושב הפתיחה של הכנסת השמינית
ינואר 1974 / לע"מ

עם הינתן האות לחילופי השלטון החלו המגעים הקואליציוניים. לקראת סוף חודש אפריל 1974, הטיל הנשיא על חבר הכנסת יצחק רבין את התפקיד להרכבת ממשלה חדשה. רבין השיב בחיוב, וחודש ימים מאוחר יותר הודיע רשמית: "הרכבתי ממשלה".

"הרכבתי ממשלה" - צילום משותף של ממשלת רבין הראשונה בבית הנשיא
יוני 1974 / לע"מ

לצפייה בפרקים נוספים בסדרה ראו הפניות בסיום חלק המבוא.

גיוס כללי - תמיכת העדות ובני המיעוטים במדינת ישראל ובצה"ל / פרק 3

הדי הלחימה לא נשמעו רק בקרב הציבור היהודי בארץ. תגובות החלו זורמות אל בית הנשיא גם מנבחרי הציבור הערבי, הדרוזי והנוצרי. "כלל תושבי הכפר מביעים את תמיכתם בכל הנעשה על ידי הממשלה ובכל צעדיה לעתיד, לשם בלימת התקפת מצרים וסוריה על תושבי הארץ, ולגמור את המלחמה שנכפתה על ישראל. אנו בטוחים שצבא ההגנה לישראל יגשים את הניצחון בעזרת השם", רשם במברק לנשיא אחמד כיאל - יושב ראש המועצה מכר שמקום מושבה בגליל.

באופן דומה הועברו מכתבי תמיכה ממועצות צפוניות נוספות, דוגמת מועצת אום אל פחם ומועצת נחף שהעומד בראשה העביר את דו"ח ישיבת החירום מספר 18 שערכה המועצה בתאריך ה-21/10, כנובע מהמצב המלחמתי. "בתור אזרחי ישראל אשר חיים את חיי המדינה הרגילים עלינו לשתף פעולה ולתרום", נאמר בסיכום תוכנה. על סדר היום הוחלט למסור תרומה ע"ס 1000 ל"י מהתקציב הרגיל, ולפרסם הודעות בכפר שהפועלים מתבקשים לחזור לעבודותיהם בכל אזורי הארץ, ובמקרה של מחסור במקומות עבודה עליהם להירשם במשרד העבודה בכרמיאל. בנוסף נתקבלה החלטה על שיגור מברקי הזדהות לאישי המדינה. קציר קרא בעניין רב את הפרטי-כל שנשלח אליו והביע רחשי תודה: "גילוי מעודד בימים אלה היה הזדהותם המלאה של האזרחים הערביים והדרוזים. כל אלה ראויים להערכה".

השופט פארס פלאח העביר אף הוא מכתב עידוד ורשם: "דרוזי אני ושופט בישראל ואין זה סוד שבני שבטי הינם אחים לנשק ואזרחים טובים שותפים במדינה ולגורלה והם חלק בלתי נפרד ממנה. צו השעה הינו תרומה !! ואני מוצא חובה לאומית ונעימה לי לתרום משכורת חודש נובמבר או דצמבר למאמץ המלחמתי עבור משרד הביטחון". קציר הנרגש השיב לו בהערכה: "תודה על מכתבך, חשתי כי הוא מבטא את הדאגה הכנה של כל אזרחי ישראל, ללא הבדל דת ומוצא לגורל מדינתנו".

אשת הנשיא הגברת נינה קציר בביקור תנחומים בבית משפחה דרוזית
16.10.1973 / לע"מ

לאחר סיום הלחימה העבירה הקהילה הקתולית ביפו מברק קצר לנשיא, בו הביעה תפילה לשלום צה"ל והמדינה. גם שלוחת הקהילה היוונית בעבילין שלחה מסר, וקציר באמצעות מזכירתו השיב בתודה וברגשי הערצה על הפעולות המועילות שנעשו בימי המלחמה. 

לצפייה בפרקים נוספים בסדרה ראו הפניות בסיום חלק המבוא.

רשת הקשר - בהאזנה לכוחות ובדאגה לשבויים / פרק 2

לא רק הלוחמים בשדות הקרב נהנו מתמיכתו האישית והמחבקת של הנשיא אפרים קציר. עיון ברישומיו מהימים שלאחר הלחימה, מעלה כי באופן לא שגרתי נגע השבי קרוב מאוד לבית הנשיא. במהלך ביקור שערכה נינה אשתו לפצועי מלחמה בבתי החולים, נחשפה לסיפורו הייחודי של חייל שחזר מן השבי ותיאר כי סבל ייסורים רבים עקב הדמיון בין שם משפחתו לזה של נשיא המדינה. בפנייה נרגשת אל החייל כתב קציר: "מצטער אני על כך צער רב. מי יתן ושוב לא תדע צער וסבל", ואיחל לו ימים טובים יותר.

בחודש יוני 1974, הכין נקודות לפגישה שקיים עם השבויים החוזרים בזכרון יעקב. בפתח דבריו ביקש לברכם בברכת "ברוך מתיר אסורים". כנשיא בתקופה זו הייתה לי תעסוקה מלאה, אמר. בדף הטיוטה הוסיף בכתב ידו: "מעשי הפשע של הסורים - אין לעבור עליהם לסדר היום, ויש לעורר את דעת הקהל להפרה השפלה של אמנת ג'נבה ולחוסר צלם אדם של הסורים". בקבלת פנים שערך בביתו כשנה לאחר המלחמה לנציגי יחידות הלוחמים בחר להדגיש: "אנחנו שמחים מאוד לקבל את פניכם כאן בבית נשיאי ישראל. משך השנה האחרונה היו בבית הזה הרבה פגישות מרגשות, אבל אני מודה ומתוודה שהפגישה אתכם היא גולת הכותרת של הפגישות שהיו לנו".

קציר לא נסתפק במילים חמות למשוחררים והשתדל למלא תפקיד פעיל גם במישור המעשי. מיד לאחר שהושגה הפסקת אש בין הצדדים, מיהר לפנות אל נשיא הקונפדרציה בשוויץ (אנגלית): "אני פונה להוד מעלתך בדאגה עמוקה, ומבקש בשם העם בישראל את עזרת המסורת ההומנית השווייצרית לטובת השפעתך בנוגע ליישום מלא של אמנות ז'נבה, ובפרט בכל הנוגע לחילופים מיידים של שבויי מלחמה בין המדינות ישראל, מצרים וסוריה". הוא מוסיף ומבקש מסירה ללא דיחוי של רשימות מלאות של האסירים הישראלים המצויים בידיהם, בדיוק כפי שישראל עמדה בחלקה וסיפקה ליריביה. לבסוף, אכן נתקיים דיון בממשלה המקומית בשוויץ בסוגיה זו.

הנשיא במפגש עם שלושה טייסים משוחררים מן השבי הסורי
בקבלת פנים בבית הנשיא, יוני 1973 / לע"מ

לצפייה בפרקים נוספים בסדרה ראו הפניות בסיום חלק המבוא.

סקירת מאמץ המלחמה – נשיא בחזית ובעורף / פרק 1

קציר ביקש לצפות מקרוב בעשייה הביטחונית ויצא לסקור את המאמץ המלחמתי ואת המתרחש בשטח. לטובת זאת, ביקר פצועים בבתי החולים, ואף "גנב" כלשונו ביקורים אחדים באזורי הקרבות במערב סיני וברמת הגולן. בימי הלחימה האחרונים חבר לכוחות שנמצאו ממערב לתעלת סואץ, וסיפר: "לעולם לא אשכח את המראות המזעזעים של חיילינו ההרוגים שנגלו שם לעיניי".

קציר ניהל פריסת ביקורים מקיפה ביותר בעיצומה של הלחימה, ובחן את התנהלות גורמי המטה הביטחוניים. במסגרת זו ניתן למנות סיור במשרד הביטחון אותו סיכם במילים : "נפעמתי ממה שנגלה לפני בביקורי אצלכם, מהשקידה, מהתושייה וממסירותם של העובדים הנוטלים חלק בפעולה". הנשיא פקד גם את נמל התעופה לוד [1] וצפה בקליטת הנשק החיוני שהעבירה 'אל על' ברכבת אווירית מארצות הברית. במסגרת סיור דומה בדק גם את פעילות התעשייה האווירית.

בתצלום: מטוס נורד בשיפוץ בחטיבת בדק בתעשייה האווירית [2]
מאי 1973 / לע"מ

קציר לא הסתפק בכך והתלווה להדרכה מוסדרת בקריה בתל אביב בלב מפעלי התעשייה הצבאית. ביקורים נוספים שנטל בהם חלק התקיימו במעבדות הרשות לפיתוח אמצעי לחימה - רפא"ל, ובמערך מל"ח (משק לשעת חירום), שם התרשם הנשיא "כי תכנונו של המשק לשעת חירום והפעלתו בימים אלה, מופקדים בידיים נאמנות".

קציר מבקר במודל של בונקר צבאי בתערוכה בתל אביב
לציון 25 שנה לתעשייה בישראל, מאי 1973 / לע"מ

לצפייה בפרקים נוספים בסדרה ראו הפניות בסיום חלק המבוא.

---

[1] בן גוריון נפטר כחודש ימים לאחר פרוץ המלחמה. שם שדה התעופה הוסב לאחר מכן ונקרא על שמו.

[2] במהלך מלחמת יום הכיפורים ביצעו מטוסי הנורד משימות מגוונות, ועמדו בעומס פעילות כבד. בשלב הראשון של המלחמה הם הטיסו אנשי מילואים לחזית בדרום. בנוסף, הטיסו מים, תחמושת, דואר ותרופות ופינו פצועים לעורף. ב-1978 יצאו הנורדים משירות.

נשיא מבעד למשקפת – 40 שנה למלחמת יום כיפור

"חרף הקשיים הניצבים בדרך לשלום בר קיימא, לא פסקה אמונתנו כי יחסינו עם ארצות ערב ישתפרו וכי השלום בוא יבוא. הניסיון של חצי יובל שנים של חיים בצוותא בין יהודים וערבים במדינתנו מוכיח שהדבר ייתכן. צופים אנו בתקווה לקראת הבאות.." (מתוך נאומו של הנשיא לאומה, ערב ראש השנה תשל"ד / ספטמבר 1973).

הנאום המתואר לעיל, שנישא ימים ספורים לפני המלחמה, עסק באופן טבעי בנושאים שגרתיים- עלייה וקליטה, התבוללות הנוער בתפוצות, חינוך ותרבות ואף הבחירות הקרבות לכנסת. דווקא המרכיב הביטחוני נדחק מעט לשולי הדברים. ימים מספר לאחר מכן, בעיצומו של יום הכיפורים נשמעה ברחבי ישראל אזעקת אמת ומלחמה פרצה בחזיתות השונות. אפרים קציר, שאך התיישב אל כיסא הנשיאות מצא עצמו מכהן ברגע של משבר לאומי מהמדרגה הראשונה. כעת השתנה טון הדברים כמתחייב מן המציאות המתחדשת, וכך כתב לעמיתה במכון ויצמן: "כרגע אנו חיים שוב בימי מלחמה, וכל מאמצינו מכוונים לנצח וללמד את אויבינו בסוריה ובמצרים שמלחמה נוספת תביא עליהם כליה. השעה אינה כשרה להרהורים אחרים".

כשבועיים מאוחר יותר, במהלך חג הסוכות, הכין קציר עיקרי דברים עבור נאום נוסף לאומה לקראת שמחת תורה לטובת חיזוק החוסן הציבורי. בטיוטה שסידר ציין שהמלחמה הפכה מורכבת "מפאת השנאה העיוורת המאפיינת את התוקפים", ורמז כי "מעצמה גדולה מתערבת באזורנו לשם אינטרסים אנוכיים ולמען הצלת משהו מיוקרתה הנעלמת". קציר הדגיש עם זאת כי אין מקום להשוות מצבנו למה שקרה בשעתו על אדמת אירופה. בחתימת דבריו הוסיף: "בימי חג לכל בית ישראל מתנהלים הקרבות האכזריים ביותר שפעם נכפו עלינו. סמליות רבה יש לראות ברציפות הפרשיות של מלחמה עזה וחגיגת שמחת תורה".

על מנת לסקור את הלך הרוח שנשב באותם הימים בלשכת הנשיא, ביקשנו להאיר מספר זוויות התרחשות כפי שנתהוו במהלך הלחימה ואחריה ונחשפים כעת. "בשום מקום בספר החוקים הישראלי או במוסכמות הלא-פורמליות לא נכתב ולא נאמר מה מוטל על הנשיא לעשות בזמן מלחמה.. אבל כבר מלכתחילה היה ברור לי כי מחובתי להקרין תחושה שכוחנו עמנו להיחלץ והחלטתי לייחד למטרה הזאת את מיטב מאמציי בתקופת המלחמה", העיד בכתביו. בפרסום מיוחד זה לציון 40 שנה למלחמת יום כיפור, ננסה להאיר את מעשי הנשיא והשלכותיהם כמו גם את חוויותיו האישיות מנקדות מבטו כנשיא האומה בזמן מבחן.

הנשיא קציר בביקור בקריה בתל אביב לפני המלחמה
מלווה בשר הביטחון משה דיין וברמטכ"ל דוד אלעזר
יולי 1973 / לע"מ

לטובת זאת נעלה חמישה פרקים שיעסקו במפגש הבלתי אמצעי של הנשיא עם הפעילות הביטחונית בשטח (פרק 1), נדגום את התמודדותו עם השבר והתקווה אליהם נחשפו הלוחמים (פרק 2), נברר את התייחסות בני העדות והמיעוטים בארץ באותה התקופה למציאות שנוצרה (פרק 3), נקדיש פרק מיוחד לתחום הפקת הלקחים (פרק 4), ונסיים בהתגייסות בזירה המדינית ובשדרים שאפיינו את הלשכה כלפי חוץ (פרק 5).

קציר מעניק את עיטור הגבורה לסרן צביקה גרינגולד על מאבקו
מול כוח שריון סורי ברמת הגולן במלחמת יום כיפור
לצידו, ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס.
מאי 1975 / לע"מ

סוף מלחמת העולם השנייה, 2 בספטמבר 1945

היום לפני 68 שנים, הסתיימה מלחמת העולם השנייה בכניעת יפאן. טקס הכניעה היה על סיפון ספינת המערכה "מיזורי" כפי שמוצג בסרט להלן. (עותק נוסף בצבע, אך ללא קול)

הלחימה במזרח הרחוק לא הייתה בראש מעייניה של ארץ ישראל ותושביה במלחמת העולם השנייה. האיום הגרמני, בדמותו של פילדמרשל ארווין רומל ו"קורפוס אפריקה" שלו ב 1941-42 היה חמור יותר וכך גם הידיעות על שואת אירופה. הרוב המוחלט של המתנדבים לשירות בצבא הבריטי מן הישוב היהודי בארץ ישראל שירתו בזירת הלחימה בים התיכון (כאזרחי המנדט הם לא  היו מחויבים להתגייס לצבא הבריטי כבני המושבות שלה, ואלו שהתנדבו הוגבלו לשירות רק לזירת ים התיכון) אך כמה שירתו במזרח הרחוק. בכתבה הזו, מעיתון הארץ, מוזכרים שניים שנפלו בשירותם בצבא האוסטרלי ושניים שנפלו בשבי באינדונזיה, במהלך שירותם בחיל האוויר הבריטי. אחד מהם, אברהם קיסין, כתב ספר על חוויותיו הקשות בשבי היפאני – "בשבי חיילי המיקאדו"  שיצא לאור ב 1970.

בארכיון המדינה מצוי, במסמכי המזכיר הראשי של ממשלת ארץ ישראל, מסמך מודיעיני של חיל המודיעין הבריטי בהודו ושמו Who's Who in Japan, 1945. המסמך הוא רשימת אלפבית של בכירים ביפאן וכן רשימת בעלי תפקידים ביפאן לפי אזורים. כמו כן, נמצא במסמך את הממשלות השונות שהיו ביפאן מ 1930 ואילך. 

איך הגיע המסמך לידי ממשלת ארץ ישראל (פלשתינה-א"י)? אין לדעת, אך זהו מסמך מעניין מאוד. הוא מורכב מכמה סקירות, מתאריכים שונים ולפי מה שכתוב עליו, מתעדכן לפי המידע הזורם למרכז המודיעין. לדוגמא, בסקירה שלפני האחרונה ממאי 1944, מוזכר השם Kuribayashi, Tadamichi כמפקדה לשעבר של דיביזיית טוקיו. בסקירה האחרונה בתיק, מיוני 1945, שמו כבר אינו מופיע שכן הוא נהרג כמפקד האי איוו ג'ימה במאי 1945 ודמותו הוצגה בצורה הרואית בסרטו המרשים של קלינט איסטווד "מכתבים מאיוו ג'ימה" (השחקן ששיחק את דמותו היה קן ווטאנאבה). 

כרזת הסרט מכתבים מאיוו ג'ימה