שאלת ביטול בחינת הבגרות בתנ"ך - גרסת 1994

תלמידי תיכון "עירונית" נבחנים בבחינת בגרות, תל אביב, 28 ביוני 1971. צילם משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

בשבועות האחרונים נשמעו בצמרת משרד החינוך טענות שיש לדון בצמצום מספר בחינות הבגרות החיצוניות ובביטול הבחינות במקצועות הומניסטיים כמו היסטוריה וספרות. אין זו הפעם הראשונה שראשי המשרד מבקשים לצמצם את מספר הבחינות ולבטל בחינות במקצועות הומניסטיים.

בתחילת 1994, בעת כהונתו של שר החינוך אמנון רובינשטיין, נשמעו במערכת החינוך קולות שקראו לבטל את בחינות הבגרות החיצוניות בתנ"ך ובהיסטוריה והדבר עורר ביקורת ציבורית. ההתכתבות בתיק "לימודים בתנ"ך", גל-48621/1, מעידה על התרעומת שעורר הרעיון לבטל את הבחינות בתנ"ך.

אישים שונים, בעלי רקע מגוון, פנו אל השר רובינשטיין וביקשו למנוע קבלת ההחלטה הנ"ל. בין אלה חברי סגל בפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב וחברי הכנסת נעמי חזן ויגאל ביבי, ממרצ ומהמפד"ל שהגישו מכתב משותף.

במענה לשני המכתבים שלח אליהם רובינשטיין עותק ממכתב שכתב אל ראשי החוגים להיסטוריה בארבע אוניברסיטאות בישראל. רובינשטיין הכחיש את הכוונה לבטל את לימודי התנ"ך וההיסטוריה בחטיבה העליונה של בתי הספר התיכוניים, אך הודה שנשקלת האפשרות להפוך את בחינות הבגרות במקצועות אלה מבחינות חיצוניות לבחינות פנימיות. בסופו של דבר השר רובינשטיין לא ביטל את בחינת הבגרות החיצונית בתנ"ך.

לכבוד פתיחת שנת הלימודים – תזכורת מ"שיטת הזרמים" במערכת החינוך מימי ראשית המדינה

בימים אלו מלאו שישים שנה לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, שהיה מהחוקים החשובים ביותר מבין אלו שנחקקו במדינת ישראל מעולם בתחום החברה והתרבות. היום יחזרו מאות אלפי תלמידים אל בתי הספר במסגרת החינוך הממלכתי. רבים מהם אינם יודעים, מן הסתם, כי בימיה הראשונים של המדינה לא היה קיים כלל חינוך ממלכתי במובן המוכר לנו. עד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, ב-12 באוגוסט 1953, פעלה בארץ "שיטת הזרמים" שתחילתה עוד בראשית תקופת המנדט הבריטי. במסגרת שיטה זו השתייכו כל בתי הספר לכמה זרמי חינוך עצמאיים בעלי אוריינטציות אידיאולוגיות שונות. פיצול זה  כלל את הציבור החרדי ששלח את ילדיו לזרם החינוך החרדי (שהוקם פורמלית לאחר הקמת המדינה), את הציבור הדתי-לאומי ששלח את ילדיו לבתי הספר של זרם "המזרחי" ושני זרמים לא דתיים נפרדים: "הזרם הכללי" ו"זרם העובדים". חוק חינוך ממלכתי ביטל את שיטת הזרמים והשתית את החינוך על שתי מערכות: חינוך ממלכתי (שמיזג את שני הזרמים הלא דתיים) וחינוך ממלכתי דתי (שהיה למעשה המשכו של זרם "המזרחי"). כמו כן נשמרה עצמאותו של זרם החינוך החרדי מחוץ למסגרת החינוך הממלכתי.

"בעיית חינוך הנוער מסתדרת והולכת", קריקטורה של יוסף בס, 1950 (באדיבות עו"ד רפי בס)

לכבוד פתיחת שנת הלימודים אנו חוזרים לימיה הראשונים של המדינה ומביאים במסגרת פרסום זה כמה מסמכים המשקפים את היחסים המורכבים שהתקיימו בין שני הזרמים הלא דתיים. לפני כן נבהיר את השוני האידיאולוגי בין הזרמים. "זרם העובדים" השתייך להסתדרות העובדים הכללית ודגל במוצהר בערכי הציונות הסוציאליסטית ולכן הייתה לו זיקה פוליטית ברורה למפלגות הפועלים ובראשן מפא"י ומפ"ם. "הזרם הכללי" לעומתו היה באופן פורמלי זרם חינוכי א-פוליטי, אך בפועל התקיימה זיקה פוליטית לא פורמלית בינו לבין למפלגות "הגוש האזרחי" ובראשם מפלגת "הציונים הכלליים", שדגלו בגישה כלכלית ליברלית. "הזרם הכללי" אומנם לא חינך במוצהר את תלמידיו לערכי הליברליזם הכלכלי לתלמידים אלא רק לערכים ציוניים כלליים, אך ניתן לומר ש"הכלליות" של "הזרם הכללי" קיבלה גם היא צבע פוליטי כתוצאה מההתנגדות של ראשיו להנחלת הערכים הסוציאליסטים שהתקיימה ב"זרם העובדים".

למעשה לקראת הקמתה של המדינה, היו רבים, ובהם ראש הממשלה המיועד דוד בן-גוריון, שחשבו שעם הקמתה יש לבטל את שיטת הזרמים בחינוך שהתאימה לימי הפלגנות של טרום מדינה, ולהשתית אותו על חינוך ממלכתי אחיד לכולם. היו אף יוזמות שהגיעו מגורמים בתוך מערכת החינוך לאיחוד בין שני הזרמים שלא הגיעו לידי מימוש. אחת מהיוזמות הללו התגבשה פחות מחודש לפני הקמת המדינה במסמך בשם "היסודות האידיאולוגיים של בית הספר המדינתי בא"י – היסוד לאיחוד שני הזרמים בחינוך בא"י – הזרם הכללי וזרם העובדים" (מתוך אכריון התיק שסימולו בארכיון ג-850/7), שנכתב במשותף על-ידי שני מפקחים מ"הזרם הכללי" ו"זרם העובדים" שהועבר יחד עם מכתב נלווה ב-22.4.1948 למפקח הראשי על בתי-הספר של "הזרם הכללי". מסמך זה מדבר על הקמת מערכת "חינוך מדינתי", שבמסגרתה יפעלו בשלב הראשון שתי מגמות יסוד: "האחת הרוח ערכי ההגשמה הכללית והאחת ברוח ציונות ההגשמה הסוציאליסטית" כלומר שני הזרמים יוסיפו לפעול כשתי מגמות במערכת חינוך אחת במקום כשתי מערכות חינוך נפרדות. מהמשך המסמך משתמע שהכוונה היא לשלב מעבר שבסופו יאוחדו שני הזרמים לחלוטין על-בסיס יסודות אידיאולוגיים משותפים המוגדרים בחלקו האחרון של המסמך. במסגרת עקרונות אלה מדובר, בין השאר, על חינוך ל"אידיאלים של ההתיישבות העובדת הכפרית והעירונית על כל צורותיה.." ונראה שהכוונה היא ליצור מאזן ערכי בין הקיבוצים והמושבים המזוהים עם מפלגות הפועלים לבין המושבות והערים המזוהים יותר עם "הגוש האזרחי". בתוך "הגוש האזרחי" הייתה תמיכה רבה ברעיון המיזוג, אולם במפלגות הפועלים הייתה קיימת התנגדות עזה לביטול זרם העובדים שמשמעותו ויתור על חינוך ייחודי לערכיה. יוזמה זו לא הגיעה איפוא לידי מימוש והזרמים המשיכו לפעול עד לביטולם, כאמור,  מכוח חוק חינוך ממלכתי ב- 1953.

פעילותם הנפרדת של שני הזרמים הלא-דתיים הייתה כרוכה גם בתחרות שהתקיימה ביניהם על ליבם של הורי התלמידים. תחרות זו באה לידי ביטוי בכרוזים שפורסמו מטעם מערכות החינוך של שני הזרמים שבהם ניסו לשכנע את ההורים לרשום את ילדיהם לזרם שלהם ולא לזרם המתחרה. בכרוזים הללו נעשה שימוש גם במסרים פוזיטיביים לטובת הזרם המפרסם והן במסרים נגטיביים כנגד הזרם המתחרה.

להלן מובאות שתי דוגמאות לכרוזים משני צידי המתרס. מהצד של "הזרם הכללי" אנו מביאים כרוז לא מתוארך חסר כותרת מטעם הוועד המפקח על בי-הספר הכלליים ומהצד של "זרם העובדים" אנו מביאים "אגרת להורים - על חינוך בנינו" שפורסמה על-ידי ועדת החינוך של מועצת פועלי תל-אביב מיוני 1949 (שני הכרוזים שמורים בארכיון המדינה בתיק שסימולו פ-4082/6). המסר הפוזיטיבי המרכזי בכרוז מטעם "הזרם הכללי" לטובת הרשמה לבתי הספר שלו הוא: "בית הספר הכללי אינו מעמדי ואינו מפלגתי. מתחנכים בו ילדי ישראל מכל השכבות, העדות והמעמדות והוא חדור אהבת כל ישראל ומשמש ערובה לאחדות ישראל". מסר זה מדגיש את הערך של אחדות העם ומציג את "הזרם הכללי" כזרם ניטרלי שאין לו זיקה מפלגתית. כאמור, הצהרה זו הייתה נכונה ברמה הפורמלית, אך לא מדוייקת ברמה הבלתי פורמלית שבה הייתה זיקה בין "הזרם הכללי" ל"גוש האזרחי". המסר הנגטיבי שמופיע בסיום הכרוז הוא תמונת ראי של המסר הפוזיטיבי: "הרחיקו את ילדיכם הרכים מפוליטיזציה שיש בה נזק והרס". הכרוז לא מציין היכן קיימת אותה פוליטיזציה מזיקה שאליה הוא מתייחס, אך ברור שכוונתו היא בעיקר נגד "זרם העובדים" שהזיהוי הפוליטי שלו עם מפלגות הפועלים היה הרבה יותר ברור.

הכרוז מטעם זרם העובדים פותח דווקא במסר נגטיבי כנגד אפליה שנקטה לטענתו עיריית תל-אביב כלפי ציבור הפועלים בתחום החינוך לפני קום המדינה: "במשך שנים נתון היה ציבור הפועלים במצב של קיפוח מתמיד ביחס לחינוך בניו. שליטי העיר מ"הגוש האזרחי" שללו בכוח הרוב מאת ההסתדרות את האפשרות לתת חינוך לבני הפועלים ברוח הציונות העובדת". דברים אלו מתייחסים לעובדה שראשי עיריית תל-אביב מאז הקמתה ועד זמן פרסום הכרוז (מאיר דיזינגוף וישראל רוקח) השתייכו מבחינה פוליטית ל"גוש האזרחי". לטענת הכרוז מנעה עיריית תל-אביב בתקופת המנדט מציבור הפועלים להפעיל בתי-ספר מ"זרם העובדים" במסגרת הרשת החינוכית העירונית מסיבות פוליטיות. מהמשך הכרוז משתמע שבתי-הספר מזרם זה אומנם יכלו לפעול בתל-אביב גם בתקופת המנדט, אך מכיוון שלא קיבלו את חסות העירייה נדרשו ההורים שבחרו בזרם זה לשלם עבור לימודי ילדיהם סכום כספי גבוה יותר מאשר ההורים שבחרו לשלוח את ילדיהם למוסדות "הזרם הכללי". הכרוז מיידע את ההורים לגבי העובדה שמהקמת המדינה ואילך השתנה המצב והעיריה מחויבת להתייחס לכל הזרמים באופן שוויוני בתוקף החוק ולכן יוכלו לשלוח את ילדיהם למוסדות "זרם העובדים" בלי צורך "לשאת בעול כספי נוסף כלשהו". יש לשים לב לעובדה שבתקופה זו הקודמת לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, לא מדובר עדיין על חינוך חינם מטעם המדינה אלא רק על מניעת הפרשים בגובה התשלום בין הזרמים באמצעות השתתפות של העיריה במימון בתי-הספר.

בחלקו האחרון של כרוז מועבר מסר אידיאולוגי פוזיטיבי לטובת הבחירה ב"זרם העובדים: "מועצת הפועלים קוראת איפוא לחברים-ההורים: שלחו את בניכם למוסדות זרם העובדים, אשר בהם מתחנכים הם על עיקרי הנצח של תרבות ישראל המקורית, השכלה אנושית ולקראת חיים חדשים בחברה העובדת במדינת ישראל... אנשי העבודה והעמל נתבעים לדאוג לחינוך בניהם ולכוון את חינוכם בהתאם לקשריהם עם תנועת העבודה בארץ.". בדברים אלה אין אזכור מפורש של המונח "סוציאליזם" אך מההתייחסות ל"חברה העובדת" ו"תנועת העבודה" השתמעה זיקה פוליטית ברורה למחנה מפלגות הפועלים. כמו כן, בשונה מ"הזרם הכללי" שהציג את עצמו כעל-מעמדי הדגיש הכרוז את העובדה שקהל היעד של "זרם העובדים" הוא קבוצה מעמדית מובחנת - "אנשי העבודה והעמל", כלומר ציבור הפועלים והשכירים.

המחשה ספרותי מעניינת להבדלים האידיאולוגיים בין זרמי החינוך מהצד של הורים לתלמיד בית-ספר ניתן למצוא בספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך". עוז מספר בספרו על כך שבשכונת כרם אברהם הירושלמית שבה התגורר בילדותו פעלו שני בתי ספר: "בית החינוך לילדי העובדים על שם ברל כצנלסון" מ"זרם העובדים" ובית-הספר הדתי "תחכמוני" מזרם "המזרחי". מציאות זו הציבה דילמה קשה בפני אביו יהודה אריה קלאוזנר לאיזה בית-ספר מבין השניים לשלוח את בנו עמוס. הדילמה נבעה מכך שאביו היה איש חילוני שהזדהה אידיאולוגית עם התנועה הרוויזיוניסטית ממחנה הימין. העדפתו הטבעית הייתה לשלוח את בנו לבית-ספר מ"הזרם הכללי", אך מכיוון שבית-ספר כזה לא היה בנמצא בסביבתו הקרובה נאלץ להכריע בין שתי אפשרויות גרועות מבחינתו. עוז מתאר בספרו בסגנון אירוני במקצת את השיקולים שהובילו את אביו לבחור לשלוח אותו בסופו של דבר ל"תחכמוני": "תחכמוני היה זר לליבו החילוני-לאומי של אבי ולרוחו הנאורה והספקנית. בית-החינוך לעומתו  היה בעיניו מבוע של אינדוקטרינציה מפא"ית-מפ"מית ושל שטיפת מוח פלורטרית. לא נותר לו אלא לשקלל זו מו זו את הסכנה השחורה לעומת הסכנה האדומה ולבחור בסופו של דבר בקטנה שבין הרעות..." (מתוך: עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", הוצאת כתר,  2002, עמוד 325).

תיאור זה ושני הכרוזים שהובאו לפניו משקפים מערכת פוליטית ושיח אידיאולוגי השונים מאוד מאלה הקיימים בימינו, אך גם היום סוגיית התכנים החינוכיים המועברים בבתי-הספר היא סוגיה מרכזית בשיח הציבורי, על-אף השוני הרב בין החברה הישראלית של שנות ה-50 והחברה הישראלית העכשווית.

"אל העיר שבוית החלום צל כבד וזר הגיח ...": 45 שנים לאביב של פראג

שירו של אריק איינשטיין "פראג", ששורה ממנו מובאת בכותרת, היה אחד מן הביטויים לזעם הרב שפקד את העולם המערבי, וישראל בכלל זה, משנודע על הפלישה של ברית המועצות לצ'כוסלובקיה. 

ב-21 באוגוסט 1968 פלשו כוחות צבא של ברית המועצות ומדינות נוספות בברית ורשה לצ'כוסלובקיה, ורמסו ברגל גסה את ניסיונותיה של המדינה הצ'כוסלובקית בהנהגתו של אלכסנדר דובצ'ק להנהיג רפורמות שיעניקו לעמה יותר חרות אישית ופוליטית, במה שנודע בשם "האביב של פראג". הפלישה לפראג עוררה התרגשות גדולה בישראל שבה חיים רבים מיוצאי צ'כוסלובקיה, ואשר עמדה באותן השנים בעימות צבאי עם מדינות ערב שזכו לסיוע צבאי ומדיני רחב מצדה של ברית המועצות.

קריקטורה נגד הפלישה הסובייטית ב-1968,
המזכירה את שחרור צ'כוסולובקיה מידי הנאצים על ידי ברית המועצות ב-1945
(מתוך הערך 'האביב של פראג' בויקיפדיה)

לרגל מלאת 45 שנה לפלישה הסובייטית לפראג, מפרסם ארכיון המדינה קובץ תעודות שעוסקות בתגובות בישראל ובעולם לאירועים בצ'כוסלובקיה. בקובץ 39 תעודות ובעיקר חילופי מברקים בין משרד החוץ בירושלים לנציגויות ישראל בעולם בעניין הפלישה הסובייטית לפראג ותוצאותיה. במברקים חילופי הערכות על המצב בצ'כוסלובקיה לפני הפלישה, ובהן הערכות שברית המועצות לא תפלוש לשטחה. בהמשך מובאים תיאורים של המצב במדינה הצ'כוסלובקית והערכות לאן מועדות פניה לאחר הפלישה. נציגויות ישראל ברחבי העולם שולחות סקירות על התגובות בעולם לפלישה ועל השפעתה על המערכת הבינלאומית ועל המלחמה הקרה בין שתי מעצמות העל.

מטבע הדברים תופס גם נושא יהודי צ'כוסלובקיה מקום בתכתובת. את הפרסום נועלת ישיבת ממשלת ישראל שדנה בצורך להיערך בדחיפות לקליטת יהודי צ'כוסלובקיה, ואף את יהודי רומניה שנדמתה באותם הימים כמדינה הבאה שאליה תפלוש ברית המועצות.

100 שנה להולדת מנחם בגין

ראש הממשלה מנחם בגין מבקש את אישור הכנסת לחוזה השלום עם מצרים. מימין יושב ראש הכנסת יצחק שמיר. 20 במרס 1979. צילם יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית

בי"ג באב תרע"ג, 16 באוגוסט 1913, נולד בבריסק דליטא מנחם בגין, לימים מפקד האצ"ל (1948-1943) וראש הממשלה השישי (1983-1977).
בשנים האחרונות פרסם ארכיון המדינה באינטרנט פרסומים רבים הנוגעים לפועלו של בגין. חלק מהם באו לעולם הודות להכנת כרך ההנצחה לבגין שיצא לאור ב-2014 (למידע על הספר לחצו כאן). לרגל יום הולדתו המאה אנו מציינים שוב את אותם פרסומים:

תוכנית השלום של ממשלת ישראל - קביעת מדיניות ישראל בשאלת עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, 18 - 19ביוני 1967 - הדיון שלא נגמר

'לא עוד מלחמה': מדיניות השלום של ממשלת ישראל ומסע הנשיא סאדאת לירושלים, נובמבר 1977מבחר תעודות על הרקע לביקור סאדאת ותגובת ממשלת ישראל ליוזמתו

הפגישה השנייה בין משה דיין וסגן ראש ממשלת מצרים במרוקו, דצמבר 1977

עכשיו או לעולם לא: ביקורו הגורלי של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בישראל, מארס 1979 – בדרך להסכם שלום בין ישראל למצרים

33 שנים לחתימת הסכם השלום עם מצרים: מכתבים של ראש הממשלה מנחם בגין וסגן ראש הממשלה יגאל ידין

בג"ץ אֵלון מורה: התגובות בממשלת ישראל לפסק הדין שניתן ב-22 באוקטובר 1979

שלושים שנה למלחמת לבנון הראשונה: מנחם בגין משיב למכתבי אזרחים בעד ונגד המלחמה

חילופי ברכות לראש השנה בין נשיאי ארצות הברית ג'ימי קרטר ורונלד רייגן לבגין

דיוני הממשלה בהקמת ועדת כַּהַן ובקבלת מסקנותיה, רצח אמיל גרינצווייג, 10 בפברואר 1983

עשרים שנה לפטירת מנחם בגין ז"ל: מבחר תעודות המביעות את השקפתו המשפטית

עושים שלום - 35 שנים לחתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים (זהו מיני-סייט שהתפרסם ב-2014 והוספנו אותו כאן לנוחיות המעיינים.)

"השותפות בין הליברלים ל'חרות' קמה רק ב-1965 ואני טוען שהשדכנית היתה גולדה מאיר. היא בעצם שהקימה, לדעתי, את 'הליכוד' שלא במתכוון" - קטעים מראיון עם יצחק ברמן, יו"ר הכנסת לשעבר, במלאת שבעה למותו

יציק ברמן, מתוך אתר הכנסת



לפני שבוע נפטר יצחק ברמן שכיהן בעבר כיו"ר הכנסת (1980 - 1981) וכשר האנרגיה והתשתית (1981 – 1982). במלאת שבעה למותו אנו מפרסמים קטעים מראיון שנערך עימו על-ידי איריס ברלצקי במרכז מורשת בגין ב-4.12.2000 (מתוך תמליל של הראיון המופקד בארכיון המדינה בתיק גל-4733/1) העוסק בתולדות חייו בהקשר של פעילותו הציבורית והפוליטית.

ברמן שנולד לפני מאה שנה בדיוק (1913) היה אחד השרידים האחרונים מדור של אנשי ציבור שהתחילו את חייהם הציבוריים עוד בתקופת המנדט הבריטי. במקרה שלו כללה הפעילות הציבורית והפוליטית שלו כמה תפניות לא שגרתיות, הן בתקופת המנדט והן אחרי קום המדינה. להלן מובאת סקירה קצרה של תולדות חייו הציבוריים של ברמן ושל השינויים במסגרות הפוליטיות אליהן השתייך בשילוב עם ציטוטים מהראיון שיכולים לתרום הן להבנת הביוגרפיה הפוליטית הייחודית של ברמן והן לתובנות מעניינות על התפתחות המערכת המפלגתית הישראלית.

ברמן התחיל את חייו הציבוריים בסוף שנות ה-30 במחתרת האצ"ל שבה היה פעיל בשנים 1937 – 1941 בתפקידי מודיעין. במסגרת שיתוף הפעולה שנוצר בין האצ"ל לשלטון הבריטי בתחילת מלחמת העולם השניה הצטרף ברמן למודיעין של הצבא הבריטי ושרת בו במהלך השנים 1941 – 1945, שבהן הקים והפעיל עבורו רשת ריגול בארצות הבלקן. אחרי הקמת המדינה לא הצטרף למפלגת "חרות" שהייתה ארגון ההמשך של האצ"ל במישור הפוליטי הלגלי, בשונה מרוב יוצאי האצ"ל שראו בה את ביתם הפוליטי.  ב-1951 הצטרף ברמן דווקא למפלגת "הציונים הכלליים", שהייתה מפלגת ימין-מרכז בורגנית השונה בתפיסותיה וסגנונה ממפלגת "חרות" בעלת האופי הלאומי "הלוחם".

בחירתו הפוליטית החריגה של ברמן להצטרף ל"ציונים הכלליים" ולא ל"חירות" מקבלת הסבר בדברים שאמר במסגרת הראיון כבר בתחילתו:

"(אני) איש אצ"ל לשעבר... הייתי בליברלים אחר כך והסיבה היא: כשהופיעו תכניות החלוקה תמכתי בתכנית החלוקה וחשבתי שראוי לתמוך, בעוד שהאצ"ל התנגד בשנת 47, ולכן גם לא הצטרפתי ל"חרות" שהוקמה על-ידי האצ"ל, אלא ל"ציונים הכלליים, בגלל תכנית החלוקה...".

בדברים אלו מצביע ברמן על פער אידיאולוגי ברור שנוצר בינו לבין אנשי האצ"ל שהתנגדו לתכנית החלוקה של האו"ם מתוך אמונה אידיאולוגית בשלמות הארץ. ברמן לעומתם תמך בתכנית החלוקה מתוך גישה פרגמטית ולכן הצטרף ל"ציונים הכלליים" שהייתה מפלגה פרגמטית מבחינה מדינית. מעבר לסיפורו האישי של ברמן יכול המקרה שלו ללמד על כך שהאצ"ל לא היה ארגון מונוליטי מבחינה אידיאולוגית כפי שמקובל לחשוב, לאור העובדה שהשתלב בו  אדם פרגמטי כמו ברמן שלא היה מחוייב לאידיאולוגיה של "שתי גדות לירדן".

בהמשך הראיון הוסיף ברמן דברים שמהם ניתן ללמוד שהכרעה פוליטית זו הייתה קשורה גם לכך שתקופת שירותו במודיעין הבריטי בחו"ל הרחיקה אותו מאנשי האצ"ל בארץ. הוא מספר שכאשר ביקר בארץ בתחילת 1944 לחופשה במהלך שירותו במודיעין הבריטי הוא נפגש עם כמה אנשי אצ"ל אך מוסיף שבשלב מאוחר יותר הסתייג מפקד האצל מנחם בגין מעבודתו עבור הבריטים. למעשה, ניתן לדבר על מתח מובנה שנוצר בתקופה שאחרי הכרזת "המרד" של האצ"ל  נגד המנדט הבריטי ב-1.2.1944 בין שירותו ברמן במודיעין הבריטי לבין פעילות של אנשי האצ"ל בארץ כנגד הבריטים. מתח זה הוביל כנראה לנתק שנוצר בין ברמן לבין אנשי האצ"ל אחרי חזרתו לארץ ב-1945 כפי שסיפר בהמשך הראיון:

"אני אני חוזר (ארצה) ב-45 בעצם. הקשר שלי אז עם אצ"ל לא היה הדוק כבר, כיוון שהם כבר היו מאורגנים, היה כבר ארגון, ההרכב האישי כבר שונה בפיקוד. ב-47, כשהתחילו הפעילויות השונות וההכרזות השונות על תכניות של חלוקה, אני הייתי סבור שעלינו לתמוך בתכניות הללו. מכיוון שהאצ"ל התנגד לתכניות החלוקה נוצר נתק ביני לבין האצ"ל...".

למרות הנתק המתואר לעיל הצטלבה דרכו הפוליטית של ברמן עם מפלגת "חרות" בשלב מאוחר יותר. ב-1960 התאחדו "הציונים הכלליים" עם המפלגה הפרוגרסיבית במסגרת המפלגה הליברלית וברמן התמנה ב-1964 ליו"ר מזכירות סניף המפלגה בתל-אביב. ב-1965 הוקם גח"ל (גוש חירות ליברלים) כגוש פוליטי משותף בין "חרות" למפלגה הליברלית (או ליתר דיוק הפלג של יוצאי "הציונים הכלליים" בתוך המפלגה הליברלית אחרי שיוצאי המפלגה הפרוגרסיבית התפלגו ממנה) וברמן שהמשיך להיות פעיל במפלגה הליברלית במתכונתה החדשה במסגרת גח"ל וח"כ במסגרת "הליכוד" התמנה ב-1974 ליו"ר המזכירות הארצית שלה. במסגרת הראיון הציג ברמן את פרשנותו האישית לתהליכים שהובילו לפילוג המפלגה הליברלית ולהקמת גח"ל:

 "... השותפות בין הליברלים ל"חרות" קמה רק ב-1965 ואני טוען שהשדכנית היתה גולדה מאיר. היא בעצם שהקימה, לדעתי, את "הליכוד" שלא במתכוון, מפני שכאשר הפרוגרסיבים ו"הציונים הכלליים" התאחדו והקימו את המפלגה הליברלית ב-1960 בערך ונערכו אז בחירות לכנסת והליברלים קיבלו 17 מנדטים ומפלגות השמאל יחד עם הליברלים היוו רוב של 70 – 77 חברי כנסת, הליברלים הניחו שתקום קואליציה של "המערך"... של השמאל והליברלים, ואז אמרה גולדה מאיר למשה קול, שהיה נציג החלק הפרוגרסיבי במפלגה המאוחדת, שהיא לא תסכים שאנשים שהיו קודם מנהיגי "הציונים הכלליים" יצורפו לממשלה. היא לא רצתה שיתוף פעולה עם "הבורגנים הללו", כך היא אמרה. ואז התחילה אי שביעות רצון של "הציונים הכלליים" לשעבר בתוך הליברלים מעצם האיחוד הזה  וגם הפרוגרסיבים לא נכנסו לממשלה והתחילו המגעים בין "חירות" לבין "הציונים הכלליים" לשעבר במפלגה הליברלית, שהוביל להקמת גח"ל ב-1965. לכן אני אומר שבעצם גולדה מאיר אחראית למהפך של 1977".

ברמן טוען כאן למעשה שגולדה מאיר, שהייתה אחת ממנהיגי מפא"י (ברמן טועה בהתייחסותו ל"מערך" בהקשר של בחירות 1961 מכיוון שהוא הוקם רק לקראת בחירות 1965) דחפה את יוצאי "הציונים הכלליים" במפלגה הליברלית  לזרועותיה של "חרות" בכך שמנעה את כניסתם לממשלה ב-1961 וסכסכה בין יוצאי הפרוגרסיבים במפלגה החדשה לבינם. מדובר בפרשנות של "הפוך על הפוך" שבה העוינות מצד שמאל ליוצאי "הציונים הכלליים" גרמה להם לפנות ימינה ולחבור ל"חרות" וליצור גוש פוליטי רחב שהיווה את הבסיס האלקטורלי הראשוני לניצחון "הליכוד" בבחירות 1977. ניתן לערער על חלק מפרשנות זו ולטעון שהליברלים לא היו נכנסים לממשלה מסיבות שונות, גם ללא הסתייגותה של גולדה מאיר מיוצאי "הציונים הכלליים" בתוך המפלגה (למעשה ב-1960 היא לא הייתה במעמד לטרפד מבנה של קואליציות, אם כי בוודאי שהייתה לה השפעה. האיש החזק בעניינים האלו היה אשכול שהרכיב בפועל את הממשלה באותה עת ואי כניסתם של הליברלים לממשלה נבעה כנראה בעיקר מההסתייגות שלו מהם. על כך ראה: "קואליציות", דני קורן ובועז שפירא, זמורה-ביתן, ירושלים, ע' 262), אך קשה לערער על ההערכה של ברמן שעצם הישארותם של המפלגה הליברלית באופוזיציה תרמה לפילוג בתוך המפלגה ולהקמת הגוש המאוחד בין הפלג של יוצאי "הציונים הכלליים"  לבין "חרות". מעבר לכך ההסבר של ברמן יכול אולי לרמוז לכך שהוא עצמו לא היה נלהב מהקמת גח"ל והיה שמח אם המפלגה הליברלית הייתה משתלבת בממשלה בראשות מפא"י כמפלגה עצמאית ולא מתחברת ל"חרות". דיון מורחב בנושא תהליך המו"מ הקואליציוני לקראת הקמת הממשלה אחרי בחירות 1961, מופיע בפרסום שהופיע באתר של ארכיון המדינה בנושא "מועדון הארבע".



 

ב-1977 נבחר ברמן לכנסת במסגרת רשימת "הליכוד" (שהיווה המשך לגח"ל) ובשנים 1980 – 1981 כיהן מטעמה כיו"ר הכנסת. ב-1981 התמנה ברמן לשר האנרגיה והתשתית בממשלתו של מנחם בגין, אך בספטמבר 1982 התפטר ממנה בשל הסתייגותו ממדיניותה בעניין הקמת ועדת החקירה לאירועי סברה ושתילה. הסתייגות זו נתנה ביטוי לעמדות היוניות יחסית שבהן החזיק ברמן לאורך השנים למרות השתייכותו ל"ליכוד". בשל עמדות אלו השתתף ברמן  ב-1986 בייסוד מפלגת "המרכז הליברלי" ששאפה להמשיך את המורשת הפוליטית המרכזית של המפלגה הליברלית, שנבלעה בתקופה זו לחלוטין בתוך "חרות" במסגרת הפיכת "הליכוד" מגוש מפלגות למפלגה מאוחדת. "המרכז הליברלי" זו לא הצליחה להיכנס לכנסת ונעלמה ובכך הסתיימה דרכו הפוליטית של ברמן .

.