131 שנים לייסוד ראשון לציון - התחלות

ב-31 ביולי 1882 (ט"ו באב תרמ"ב) נוסדה המושבה ראשון לציון. לרגל יום השנה אנו מפרסמים מספר תעודות וצילומים מתולדות היישוב.
בי"ג בניסן תרמ"ב (2 באפריל 1882), תחת השלטון העות'מאני בארץ ישראל, נתאספו ביפו חברי ועד אגודת "יסוד המעלה" - קבוצת עולים חדשים ממזרח אירופה - והחליטו "לכונן בארץ הקודש מושב עבור אחינו בני ישראל לעבודת האדמה בשם ראשון לציון" (תיק פ-4079/20). היישוב נועד לאנשים אמידים שיוכלו לרכוש את הקרקע ואת כלי העבודה, באמצעות הקמת אגודה שתתקן תקנות להסדרת חיי התושבים. בראש הוועד עמדו: זלמן דוד לעוונטין (לבונטין), יוסף הר תפארת, נפתלי אברהם, מרדכי לאנדע ויוסף יאראווסקי.
ביולי 1911 הגיע זלמן שזר (רובשוב) לראשון לציון בעת ביקורו הראשון בארץ-ישראל. ערב ראש השנה תשל"ג, ב-5 בספטמבר 1972, שב הנשיא שזר לבקר בראשון לציון וסיפר את זיכרונותיו מביקורו הראשון במושבה (תיק ג-15089/6).
המושבה התפתחה וגדלה אולם, ככל היישוב היהודי, נפגעה קשות במלחמת העולם הראשונה. בתום המלחמה, לאחר כינון השלטון הצבאי הבריטי ולקראת הקמת המנדט הבריטי שהיה מחויב אז להצהרת בלפור, הגיעו לארץ חברי "ועד הצירים" מטעם ההסתדרות הציונית. באותה תקופה התקיימה בראשון לציון קבוצה של פועלים ממוצא תימני. אלה סבלו אף יותר משאר האוכלוסייה בשל המצב הכלכלי. הם הקימו לעצמם ועד שפנה בשמם, בשורה של מכתבים אל "ועד הצירים" בבקשות לסיוע חומרי. באחת הפניות מט' באדר א' תרע"ט (9 בפברואר 1919, תיק פ-2181/7) ביקשו התימנים סיוע בלבוש. שלושה ימים לאחר מכן השיב אחד מחברי ועד הצירים שיש ביכולתם לספק לתימנים אך ורק שמיכות ונעליים.
ביולי 1920 כוננו הבריטים בארץ-ישראל ממשל אזרחי בראשות הנציב העליון הרברט סמואל וכבר בראשית כהונתו ביקר סמואל בראשון לציון.

ביקור הנציב העליון סמואל בראשון לציון, 27 ביולי 1920, ארכיון המדינה (טס-3032/6)

תושבי ראשון לציון מקבלים את פני הנציב העליון סמואל בדגל הציוני עליו כתוב "מכבי" ובאשכול ענבים נישא על מוט, 27 ביולי 1920, ארכיון המדינה (טס-3032/6)

ב-1922 העניק השלטון המנדטורי לראשון לציון מעמד של מועצה מקומית הרשאית לחוקק חוקי עזר (by-laws) מקומיים באישור השלטונות הבריטיים. בינואר 1946 הודיע ממלא מקום נציב מחוז לוד רוברט גרייג למזכיר הראשי ג'ון שאו על חוק עזר חדש של ראשון לציון לגביית מס עסקים מהתושבים (תיק מ-194/11). הוא הסביר ששיעור המס הועלה לעומת השנה הקודמת אך הוא עדיין בטווח שהותר על ידי השלטונות. למכתב זה צירף מכתב נוסף מ-10 בינואר 1946, עליו חתמו גרייג וזרובבל חביב ראש המועצה המקומית ראשון לציון. במכתב המשותף פורטו שיעורי המס שהיה פרוגרסיבי ומחולק ל-12 דרגות. על רוכלים, סנדלרים ונגרים חסרי נגריות הוטל לשלם לירה ארץ-ישראלית אחת ואילו על יצרני משקאות אלכוהוליים, רהיטים, זכוכית, סכיני גילוח ולבני בניין הוטל לשלם 60 לא"י.
ראשון לציון הוקמה כמושבה חקלאית. אף שהפכה ליישוב עירוני וקיבלה מעמד של עיר ב-1950 ממשיכים להתקיים בה עד היום פרדסים.

קטיף תפוזים בראשון לציון בראשית ימי המדינה. ארכיון המדינה (טס-3007/39)

מלון המלך דויד – 67 שנים מאוחר יותר, עדיין אקטואלי ומעורר מחלוקת

לפני 67 שנים, ב 22 ביולי 1946, פוצץ האצ"ל את בית המלון המפואר "מלון המלך דוד" בירושלים. במלון שכנה המזכירות הראשית של ממשלת המנדט (המזכיר הראשי של ממשלת המנדט היה למעשה ראש הממשלה שלה).

מלון המלך דוד לאחר הפיצוץ (ויקיפדיה)

הפעולה הייתה חלק מפעולות "תנועת המרי העברית" -  כינויה של חזית הפעולה המשותפת לשלושת המחתרות היהודיות בארץ ישראל - הגנה, אצ"ל ולח"י. בפעולה נהרגו 91 אנשים, מאחר והבניין לא פונה מיושביו, למרות אזהרה מוקדמת שקיבלו הבריטים מהאצ"ל.  בעקבות האבדות הקשות בפיצוץ  והגינויים הרבים לפעולה, פורקה "תנועת המרי העברית".

הבריטים הכחישו תמיד (במיוחד המזכיר הראשי לשעבר סר ג'ון שאו) , כי קיבלו התרעה, בעוד שעדינה חי-ניסן, חברת האצ"ל, התעקשה כי היא טלפנה למלון המלך דוד ומסרה את הודעת האצ"ל חצי שעה לפני פיצוץ המטענים. את שתי הטענות, ניתן לראות בפרק 16 של הסדרה "עמוד האש" שהפיקה הטלוויזיה הישראלית בשנות ה 80' (דקות 12:30 ועד 17:30) ובכן בסרטון הזה בו מדבר מנחם בגין על הפיצוץ ועדינה ניסן חוזרת על גרסתה.

הנה עוד כמה עובדות לא ממש ידועות על פיצוץ מלון המלך דוד:

1)  בשנת 2011, יצא לאור ספרו של ד"ר אלדד חרובי הבולשת חוקרת: ה CID בארץ ישראל, 1920 – 1948 (הוצאת פורת). חרובי, מנהל ארכיון בית הפלמ"ח, חקר את ארכיון ה CID שנמצא בארכיון "ההגנה" בתל אביב במסגרת עבודת הדוקטורט שלו. זהו למעשה העתק של הארכיון המקורי, שהועתק ע"י שירות הידיעות של ההגנה (הש"י) כמה ימים לפני שהועבר למצרים  ונשמר ע"י שירות הביטחון הכללי עד 1991, עת הועבר לידי ארכיון ההגנה.

בספר מגלה חרובי כמה עובדות מעניינות: ראשית, ל CID  היה מידע מודיעיני שהצביע על מלון המלך דוד כמטרה למתקפה אפשרית של האצ"ל כבר בדצמבר 1945 – יותר מחצי שנה קודם. ה CID  הציע אמצעי ביטחון שונים ובכללם סגירת המסעדה מתחת המלון, שזוהתה כיעד להתקפה. המזכיר הראשי סירב להצעות אלו. הסירוב המשיך גם כאשר ה CID קיבל מידע מדויק על תוכנית הפעולה (אך לא על עיתויה המדויק). עובדה נוספת, שלא ידועה ברבים, היא שהאצ"ל ביצע פעולת הסחה מיד לאחר הטמנת הפצצות ובה פוצצה עגלה עם חומר נפץ ליד חנויות מתחת המלון. הערכת ה CID הייתה שהאצ"ל ביצע את פעולת ההסחה לדרבן את פינוי המלון ע"י יצירת בהלה ראשונית לפני הפיצוץ הגדול. אחד מקציני ה CID שחרובי ראיין לספרו מאשים את שאו באחריות למוות של רבים כל כך, וכי יכול היה לפנות הבניין בזמן. (עמודים 293 – 297).

2) אחד ההרוגים בפיצוץ היה היועץ הכלכלי של ממשלת פלשתינה-א"י (כינויה בעברית של ממשלת המנדט הבריטי), ג'פרי וולש (Jeffery Walsh). וולש, אולי בכיר ההרוגים בפיצוץ, הותיר מספר רב של תיקים ומסמכים שחלקם (תיקי משרדו – מחלקת היועץ הכלכלי של ממשלת המנדט או חטיבה 5 בסידור של ארכיון המדינה) נסרקו והועלו לאתר ארכיון המדינה. ניתן לצפות ולקרוא על אספקטים שונים של הכלכלה בארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. וולש שימש גם הממונה על המזון – תפקיד שקיבל במהלך מלחמת העולם השנייה. בממשלת המנדט התקיימה מאז 1940, המועצה לאספקה מלחמתית (War Supply Board) – גוף שהוקם לצורך הכנת ארץ ישראל לקראת המלחמה. הבריטים העריכו כי יתקשו להעביר אספקה למזרח התיכון ולאזורים תחת שליטתם ולכן הקימו גופי שליטה שונים לסייע לאספקה שוטפת (לא צבאית). המועצה לאספקה מלחמתית בארץ ישראל הייתה גוף כזה וכן היה גוף דומה במזרח אפריקה (למושבות הבריטיות בקניה, אוגנדה ולמנדט שלהם על טנגנייקה – טנזניה של היום) וגוף אחר בתת היבשת ההודית. במועצה לאספקה מלחמתית היו ממונים על נושאים שונים (Controller) – על המזון, האספקה הרפואית, התעשייה הקלה, התעשייה הכבדה, על הניצולת (מחזור וניצול של ציוד וכיו"ב) ועוד. וולש נקבר בבית הקברות בהר ציון, יחד עם הרוגים בריטים אחרים ממלון המלך דויד.

ג'פרי וולש, היועץ הכלכלי והממונה על המזון בממשלת המנדט (צילום זולטן קלוגר, ארכיון המדינה טס 10904/78)

באחד מן התיקים של יחידת הממונה על המזון, ישנו מחקר מודפס במכונת כתיבה על בעיות המזון של פלשתינה-א"י שכונה Tantalus  - אולי ע"ש הדמות המיתולוגית שהמזון הוגש לפניה, אך לא יכלה לאכול ממנו בגלל קללת האלים. בתוך המסמך הבירוקרטי מלא הגרפים החליט מישהו להכניס סידרה של ציורים/קריקטורות המכניסות צבע ושעשוע למסמך היבש. אחת מהן, המציגה אריה ולוחם אפריקני, היא לדעתי בדיחה על חשבונו של וולש, ששימש פקיד בכיר בממשלת המושבה טנגנייקה. והנה עוד כמה משעשעות – קשורה למלחמה, ולמערב הפרוע.

3)  הרוג נוסף היה הבריגדיר (מקביל לתת אלוף בישראל) פיטר לוקווד סמית'-דוריאן (Smith-Dorrien) , מנהל המחלקה למסחר ותעשייה (בממשלת פלשתינה-א"י לא היו משרדים אלא מחלקות – Departments). השם כמעט לא מוכר כיום, אבל לבריטים מאותה התקופה שם המשפחה היה מוכר מאוד: בנו של הגנרל הוראס סמית'-דוריאן, אחד המפקדים השנויים יותר במחלוקת במלחמת העולם הראשונה בצבא הבריטי. הגנרל סמית'-דוריאן  התפרסם בתחילת מלחמת העולם הראשונה, כאשר בלם את הצבא הגרמני הפולש לצרפת ליד Le Cateau ליד הגבול עם בלגיה וכל זאת בניגוד להוראות מפקד חיל המשלוח הבריטי לצרפת, הגנרל ג'ון פרנץ'. פרנץ', שהיה יריבו של סמית'-דוריאן עוד מלפני המלחמה, הדיח אותו לבסוף לאחר שנה וניהל נגדו מסע הכפשות בספר שהוציא על המלחמה. סמית' דוריאן הבן פיקד על רג'ימנט בריטי בקרבות ביוון (ונמלט לכרתים עם חיילים בריטים וניו זילנדים, כפי שמתואר כאן). אחיו הגדול נהרג באיטליה ב 1944. מעניין לציין שגם האב וגם הבנים שירתו ביחידה בשם "יערני שרווד" (Sherwood Foresters) - יחידה שנראה ע"ש כנופיית השודדים של רובין הוד (ואחד הגדודים של היחידה נקרא על שם רובין הוד)...

4)  הפיצוץ גרם נזק רב לארכיב של ממשלת המנדט ובמיוחד לזה של המזכירות הראשית. הנה כריכות של תיקים מנדטוריים ועליהם רישום "Original lost on 22.7.46" (ודומה) – התיק המקורי אבד ב 22.7.46 (יום הפיצוץ). הבריטים ניסו לשחזר את התיקים שאבדו – הוציאו מההריסות, פתחו תיקים חדשים עם שמות הישנים. בחלק מן המסמכים החסרים בארכיון המדינה מתקופת המנדט (חלק ניכר מתיקי ממשלת המנדט הבריטי לא נשמרו: חלקם הועבר לבריטניה, חלק הושמד במכוון ע"י הבריטים לקראת עזיבת ארץ ישראל, חלק נפגע בפעולות המחתרת וחלקו נהרס במלחמת העצמאות ולאחריה בהזנחה ואבדן) הם תוצאה של הפגיעה הקשה בארכיון המזכירות הראשית. בתיק שכן שרד, שדן בענייני משפט, יש סיכום של הצהרת חוקר מקרי המוות של מחוז ירושלים על סיבת מותם של הרוגי פיצוץ מלון המלך דוד. 

כמה רחוק אתם מוכנים ללכת עם הרצון שלכם לדעת?

כשהטכנולוגיה פוגשת את האתיקה – עידן המידע בפרספקטיבה נוספת

בימים האחרונים פרסם עיתון 'ידיעות אחרונות', את דבר הגעתה לישראל של פריצת דרך מדעית טכנולוגית בתחום הגנטיקה. מדובר בבדיקת דם פשוטה המבצעת סריקה של מתאר הגנים של הנבדק, ומאפיינת את הבעיות עמן הוא עלול להתמודד במהלך חייו. מעין תעודת זהות גנטית שתלווה אותו לטוב ולרע.

אחד הרופאים שהתראיין לכתבה, פרופסור מבית החולים שיבא, הדגיש כי אנשים בעלי רמת חרדה גבוהה מוטב שיוותרו על הבדיקה והשלכותיה הצפויות. מגזין כלכליסט אף הלך עם הרעיון החדשני צעד אחד קדימה ושלח את אחד מכתביו למסע בעקבות הגנום שלו בבדיקה דומה.

כבר לפני למעלה מעשור הצביע אפרים קציר, מי שכיהן כנשיאה הרביעי של ישראל, על השאלות האתיות שמלוות את ההתקדמות במחקר הגנטי: "כשאנחנו מנסים להבין את עצמנו מבחינה גנטית, להכיר את הגורמים הקובעים את המחלות שלנו ואת התכונות שלנו.. עלינו להוסיף כמה סימני שאלה, ולשאול לא רק את השאלות המדעיות המתבקשות, אלא גם מה נכון ומה לא נכון לעשות, מה טוב ומה לא טוב", קבע בהרצאה שנשא לזכרו של אהרון אחיו. 

קציר התלבט רבות בקשר העדין שבין המחקר הביולוגי וחידושיו וההיבטים האתיים הגלומים בו. עדות לכך ניתן למצוא בנאומו לאומה בשנת 1976, לקראת יום העצמאות ה-29, בו ציין כי "המדע והטכנולוגיה שתרמו רבות לשיפור איכות החיים בדורנו מחד, מאיימים מאידך על הרס היקום ואובדן המין האנושי. סכנה זו ניתן למנוע אך ורק תוך דבקות בערכי מוסר נעלים, החייבים להדריך ולכוון את המדען, הטכנולוג והמדינאי. מאמין אני שערכי המוסר היהודי בכוחם לשמש קרן אור ומורה דרך בכיוון זה. לנו בישראל, אולי יותר מאשר בכל מקום אחר, הסיכוי ליצירת תשתית המשלבת ערכי מוסר ורוח בהישגי המדע, לרווחתו של האדם ולטובתו". בשנת 1979 אף הביע בקול את תהיותיו באמצעות פרק מיוחד שרשם לספר היובל של ראובן הכט.

במכתב לעמיתו פרופסור הלברכט, במחצית שנות השמונים כתב: "דווקא בעידן החדש כשהאמצעים הטכניים העומדים לרשותו של האדם הם רבי עוצמה ועשויים להועיל או להזיק, יש לדבוק בערכי מוסר נעלים, כגון אלה המצויים במורשתנו".

נין מלכותי במתנה למלכה אליזבת לרגל יובל היהלום (60 שנה) למלכותה

לרגל הולדתו של הנסיך מקיימברידג' – מי שיהיה המלך ה- 43 של בריטניה וראש חבר העמים הבריטי אנחנו מרשים לעצמנו להישאב לשמחת העמים הבריטים ולשכוח לרגע שכבר עברו 65 שנים מאז חדלנו להיות מנדט בריטי. בהזדמנות זאת נזכיר שלפני כחודש מלאו 60 שנה למלכותה של המלכה אליזבת השנייה – הסבתא רבתא של הנסיך החדש. עד היום עברה המלכה אליזבת בתקופת כהונתה את משך כהונתם של ארבעת קודמיה בתפקיד יחד: אדוארד השביעי, ג'ורג' החמישי, אדוארד השמיני וג'ורג' השישי. כיום היא ראש המדינה השני מבחינת ותק הכהונה, לאחר מלך תאילנד. כהונתה היא השנייה באורכה בהיסטוריית המלוכה הבריטית ובמהלכה כיהנו תחתיה שלושה-עשר ראשי ממשלה בריטיים. אליזבת היא שליטת הממלכה המאוחדת המבוגרת ביותר בהיסטוריה. קודמיה לא כיהנו בתפקידם  אחרי גיל 81.  בספטמבר 2015  תעבור תקופת כהונתה את זו של המלכה ויקטוריה, הארוכה ביותר בתולדות המדינה.

המלכה אליזבת השנייה

מצאנו בארכיון המדינה כמה מסמכים מעניינים על המלכה אליזבת מתקופות שונות בחייה ובקריירה המלכותית שלה:

  טכס כלולותיה של הנסיכה אליזבת בנובמבר 1947

התכתבות של ממשלת המנדט עם נציגי הישוב הערבי והישוב היהודי בארץ ישראל לקראת נישואיה של יורשת העצר אליזבת אלכסנדרה לנסיך פיליפ ב- 20 בנובמבר 1947. המכתבים עוסקים בעיקר בשאלת המתנה שיעניקו תושבי ארץ ישראל לנסיכה לרגל נישואיה. במכתב ששלח שר המושבות הבריטי Arthur Creach-Jones אל סיר אלן קנינגהם, הנציב העליון של ממשלת ארץ ישראל, ב- 17 בספטמבר 1947, כחודשיים לפני טקס הכלולות, ציין שמושבות בריטיות אחרות בחרו לשלוח כמתנה מוצר מקומי שמאפיין את הקהילה שיצרה אותו או להקדיש לנסיכה פרוייקט מקומי טיפוסי לקהילה שיצרה אותו. שר המושבות הצביע על הקשיים ביישום הדבר בנוגע לפלשתינה כיוון שיש בה שתי קהילות שונות  ועל כן הוא הציע שיוקדשו ליורשת העצר שני פרויקטים – אחד ערבי ואחד יהודי. במזכירות הראשית לממשלת ארץ ישראל ניסחו מכתב שנשלח בעברית אל גולדה מאירסון, אז ממלאת מקום יושב ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, ובאנגלית וערבית אל ד"ר חוסיין חאלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון, בו הציעו לכונן ועד  שידון בשי לנסיכה: "אין אנו מציעים לערוך שום מגבית בארץ. תפקידו של הוועד יהיה לברר, איזו מתנה עשויה להיות נאותה, ואם יתכן להקדיש להוד גדולתה המלכותית בהזדמנות זו איזה מפעל מקומי לגמולות הציבור (עזרה סוציאלית)". בתשובה שהפנה למזכיר הראשי של ממשלת ארץ ישראל הציע מנהל השירותים הרפואיים במחלקת הבריאות המנדטורית שכמתנה לנישואיה של הנסיכה אליזבת יתקיים טקס הנחת אבן הפינה לבית הספר לאחיות, המתוכנן להיבנות בכפר בית צפפה, ביום נישואיה של הנסיכה.  ב- 30 בספטמבר שלח שר המושבות מכתב נוסף לקנינגהם ובו הערות הדרכה מפורטות להיערכותן של המושבות לכלולותיה של אליזבת נוכח מדיניות הצנע והקיצוב של בריטניה מאז שנות מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה. ב- 11 באוקטובר שלח שר המושבות חוזר שמציין שאת המתנות לנסיכה אליזבת יש לשלוח לכתובת המיועדת במיוחד לכך ולציין על המעטפה באופן ברור שזוהי מתנת כלולות להוד רוממותה הנסיכה אליזבת וזאת כדי להקל על סידורי המשלוח ולחסוך את המסים הכרוכים במשלוח.

  טקס ההכתרה של המלכה אליזבת ב- 2 ביוני 1953

טקס ההכתרה הרשמי נערך במנזר וסטמינסטר ב-2 ביוני 1953. לטקס הוזמנו נציגי מדינות מכל העולם. תיקי משרד החוץ הישראלי משקפים את נקודת המבט הישראלית – מי הוזמן, מי נבחר לייצג את המדינה, מי נאלץ לוותר,  איזו מתנה תינתן למלכה לכבוד הכתרתה, דיון בשאלה האם תשתתף מדינת ישראל  בתצוגת הספינות במסדר של הצי שיתקיים ב- 15 ביוני כחלק ממסיבות ההכתרה ומדוע הוחלט לבסוף שלא להשתתף. ההכנות להכתרתה של אליזבת החלו בסמוך מאוד למותו של אביה, המלך ג'ורג' השישי,  ב- 6 בפברואר 1952.  ב- 31 באוקטובר 1952 פנתה שגרירות ישראל בבריטניה אל ולטר איתן, מנכ"ל משרד החוץ כדי להזכיר לו  שהזמנה רשמית לטקס ההכתרה נשלחה על ידי ממשלת בריטניה כבר חודשיים קודם לכן וממשלת ישראל טרם נתנה תשובה מי ייצג אותה בטקס ההכתרה וכעת התקבלה תזכורת נוספת ממשרד החוץ הבריטי בבקשה להחליט מי יהיו נציגי ישראל בטקס.  מרדכי גזית ששימש אז כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל בלונדון הנחה את מחלקת מב"ר (חבר העמים הבריטי) במשרד החוץ במכתב מ- 2 בדצמבר 1952 וכתב שריבון המדינה עצמו אינו יכול לבוא לטקס ההכתרה משום ש"על פי מסורת עתיקת יומין בריטית הריבון העומד להיות מוכתר צריך להופיע במלוא זוהרו ולא להיות מוכהה על ידי ריבוני מדינות אחרות". שגרירות בריטניה בישראל העבירה למיכאל סימון, מנהל מחלקת הטקס במשרד החוץ למשרד החוץ הישראלי תזכורת נוספת בנובמבר 1952. התזכורת נוסחה בנימוס בריטי אופייני תוך הבעת הבנה לקושי של מדינת ישראל לבחור את נציגה, במיוחד לאור העובדה שהיא נדרשת לעשות זאת בסמוך למותו של הנשיא וייצמן. עם זאת הם מבקשים להאיץ את הטיפול בנושא זה משום שיקל מאוד על הלורד צ'מברליין ועוזריו אם יקבלו בתוך זמן קצר ככל האפשר לפחות הערכה של מספר האנשים שירכיבו את המשלחת הישראלית. ממשלת ישראל התפנתה לבסוף לטפל בעניין  ומיכאל סימון התבקש להצטרף למשלחת בראשותו של אליהו אילת, השגריר בלונדון. סימון פנה במכתב נרגש לאילת וביקש ממנו פרטים שיסייעו בידו להתכונן לתפקידו זה ומעניינת במיוחד שאלתו ביחס לבגדים שעליו ללבוש במהלך טקס ההכתרה:

 "כדאי לדעת מראש מה יהיה דרוש לי בהזדמנות זו. הצורך ללבוש מדי חצר כפי שמר בן-צבי לבש כבא-כח הישוב בהכתרת המלך ג'ורג' הששי חל, אני מניח, רק על אזרחי האימפריה ולא על זרים, אך יש לברר את הדבר. כמו כן אם יש צורך בחזיה שחורה לפראק. יש לי רק חזיה לבנה ובמדינות אחרות קיים נוהג של חזיה שחורה כשלובשים את הפראק ביום...".

למורת רוחו של סימון נמנע ממנו לבסוף להשתתף בטקס ההכתרה. אילת כתב לו ש"הגורמים המטפלים בהכנות...שואפים לצמצם עד כמה שאפשר את מספר האורחים הרשמיים מחו"ל והסידור הרצוי להם הוא שכל מדינה תשלח נציג אחד בלבד. הסיבה לכך היא שהלחץ מכל חלקי הקומונוולת' בנוגע למקומות ב"ווסטמינסטר אביי" גדל והולך וקשה לממשלה לספק את דרישות כולם".

ב-1 במרס הציג שר החוץ משה שרת בפני הממשלה את שאלת הייצוג של מדינת ישראל בטקס ההכתרה של המלכה "אלישבע" כפי שהיא מכונה בכותרת הדיון. שרת סקר את מעמדם של נציגי הארצות השונות בטקס ההכתרה: המדינות המלוכניות שולחות לרוב נסיך מבית המלוכה, ישנן מדינות ששולחות שליחים מיוחדים ויש המסתפקות בשגריריהן בבריטניה. והשאלה היא איך תנהג מדינת ישראל. שרת הציע לשלוח את שר המשפטים בלווית ראש הטכס במשרד החוץ. אולם בניגוד לדעתו התקבלה בממשלה ההחלטה ששגריר ישראל בלונדון לבדו ייצג את מדינת ישראל בטקס הכתרת המלכה אלישבע השנייה. ב- 6 במרס העביר משרד החוץ  ידיעה על החלטה זו לסיר פרנסיס אוונס, שגריר בריטניה בישראל. ב- 9 בחודש, לאחר שקיבל הודעה רשמית משרת על מינויו כנציג המדינה בטקס, קיבל השגריר אילת  הודעה ממב"ר שמשרד החוץ מכין עבורו את כתב המינוי הפורמלי שישלח לו בהקדם לשם מסירתו למשרד החוץ הבריטי. ב- 15 באפריל נשלח מסמך מפורט מטעם ארמון בקינגהאם על סדרי הטקס, האירועים השונים המרכיבים אותו, מי מחברי המשלחת ישתתף ובאילו מן האירועים, מתי צריך להגיע לכל אירוע, היכן ישבו נשות הנציגים ועוד פרטים כהנה וכהנה. מן המסמכים ניכר שהבריטים כמו הבריטים טיפלו בטקס ההכתרה ביסודיות ולא השאירו אף פרט ליד המקרה. הכל תוכנן מראש. ואם חלה טעות הם לא חשו נבוכים לתקן אותה גם אם הדבר כרוך בביטול הזמנתו של השגריר לאחד מטקסי קבלת הפנים. השגריר מצידו ענה על מכתב הביטול שהוא מקבל את נסיבות הביטול בהבנה ועל כן השמיד כפי שהתבקש את כרטיס ההזמנה שהגיע אליו בטעות.

עם תום הטקסים, ב- 9 ביולי דיווח השגריר אילת לשר החוץ, משה שרת על אירועי טקס ההכתרה. מן הדוח ניכרת  ההתרגשות הרבה וההתרשמות העצומה שלו מן הטקסים. אילת כתב על שיחה שקיים עם הבישוף מקנטרברי בקבלת הפנים שבארמון לאחר סיום הטקס בכנסיה, על החלטת הממשלה הבריטית לחרוג לרגע ממדיניות הצנע שנכפתה על העם הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה ועל גילויי הפטריוטיות, האחדות הלאומית והאהדה למשפחת המלוכה שהפגין העם הבריטי בימים אלו. האירועים לימדו את אילת גם שהקומונוולת' הבריטי חי וקיים. (תעודה 12). שרת הגיב על הדוח של אילת במכתב מ- 24 באוגוסט ואמר שקרא אותו כסיפור מרתק שבכתיבתו הושקע כושר הסתכלות רב, כושר ביטוי ותחושה היסטורית נוכח המעמד. עם זאת התייחס שרת לנימת התרעומת שנשמעה בדבריו של אילת על כך שמדינת ישראל בחרה שלא להשתתף במפגן הימי של ה-15 ביוני: " לא שלחנו אנייה יען לא יכולנו ...להרשות לעצמנו הוצאת שתים-שלוש עשרות אלפים דולרים שהייתה כרוכה במבצע זה. .. לא כל כך פשוט היה דווקא בשביל מדינה כשלנו להימצא מבחינת הצנע בחברת ארצות הגוש המזרחי וכמה מדינות נמושות של אמריקה הלטינית...בציבור הקשו רבים אם נכון עשינו באי שליחת אחד השרים...להכתרה זו אשר ריכזה את תשומת ליבו...של העולם כולו ואשר אופי ההופעה של כל מדינה ומדינה בה כאילו הפגין את מתח הרצון הפועם בה לשמור על ידידותה של ארץ האי יחידת הסגולה הזאת, המופלאה גם בתקופת ירידתה. ואם השיקול שהכריע אצל רוב השרים לגבי הנציגות היה הקימוץ – על אחת כמה וכמה שהכריע אותו שיקול נגד משלוח אניית מלחמה...".   בעת תחילת שלטונה, בשנת 1952, היו נתונות למלכותה של המלכה אליזבת שבע מדינות, ולאורך כהונתה היא מלכה ב-32 מדינות שונות. כיום 15 מדינות מלבד בריטניה מוסיפות לראות באליזבת את מלכתן ויש בהן 130 מליון תושבים.

אליזבת השנייה ובעלה פיליפ דוכס אדינבורו ביום ההכתרה

לסיום שתי איגרות מאת המלכה אליזבת אל נשיאי ישראל בחתימתה המקורית:

האיגרת הראשונה היא איגרת אל הנשיא יצחק בן-צבי מאפריל 1960 לכבוד האמנתו של השגריר החדש – ארתור לוריא וסיום תפקידו כשגריר של אליהו אילת. השנייה היא איגרת לנשיא זלמן שז"ר מדצמבר 1970 לכבוד האמנתו של השגריר הישראלי בלונדון – מיכאל קומיי ובה דברי הערכה לשגריר הקודם, אהרן רמז .בשתי האיגרות מתארת המלכה אליזבת את כישוריהם של השגרירים הישראליים היוצאים ואת תרומתם לחיזוק הקשר בין העמים ומבקשת מן הנשיא לשמור עליהם.  

איגרת המלכה אליזבת לנשיא שזר, דצמבר 1970

4 ביולי 1956: לא רק ברכות – מכתבה של שרת החוץ גולדה מאירסון אל מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס

שרת החוץ גולדה מאיר, יולי 1956. צילם משה פרידן, לשכת העיתונות הממשלתית

ב-20 ביוני 1956 החליפה גולדה מאירסון את משה שרת בתפקיד שרת החוץ וב-23 ביולי היא עִברתה את שמה לגולדה מאיר. ב-4 ביולי 1956, יום העצמאות ה-180 של ארצות הברית, פנתה גולדה מאירסון במכתב אל מזכיר המדינה האמריקני ג'ון פוסטר דאלס (ארכיון המדינה, חצ-2462/2).

בדרך כלל שלחו מנהיגי ישראל ברכות למנהיגי ארצות הברית לרגל ה-4 ביולי שנשאו אופי של מכתב ברכה ונימוסין. אולם הפעם ניצלה גולדה מאיר את התאריך החגיגי כדי לפנות בבקשה אל האמריקנים בנושא שנראה בעיניה חיוני לביטחון ישראל. נראה שגולדה המתינה במיוחד ליום החגיגי המיוחד הזה כדי לצייד במכתב את שגריר ישראל בוושינגטון אבא אבן, ששהה בישראל להתייעצויות. לצד ברכות ואזכור ילדותה בארצות הברית פנתה גולדה לדאלס כדי שיפעל לשינוי מדיניות מכירות הנשק של ארצות הברית לישראל. מאז קמה ישראל הגביל הממשל האמריקני את הרכש הישראלי בארצות הברית לכלי נשק מיושנים ו\או הגנתיים. אולם גולדה טענה שעסקת הנשק המצרית-צ'כוסלובקית מספטמבר 1955 ועסקת הנשק הסורית-צ'כוסלובקית מחייבות את הממשל האמריקני לשנות את מדיניותו.

ב-10 ביולי מסר אבן את מכתבה של גולדה לדאלס ודיווח לגולדה על דבריו במעמד זה ועל תשובתו של דאלס (ברוך גלעד [עורך], תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, 11, ירושלים: ארכיון המדינה תשס"ח, עמ' 549-546).

פנייתה של גולדה לא הועילה. הממשל האמריקני סירב למכור נשק איכותי לישראל עד לשנות ה-60 ובינתיים הסתמכה ישראל בעיקר על נשק צרפתי.

ביקור דאלס בישראל, 13 במאי 1953. מימין: מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס, מנהל הסוכנות לביטחון הדדי הרולד סטאסן ושר החוץ משה שרת. ארכיון המדינה