תוספת לפרסום על בתו של הגנרל פון פלקנהיין

בשבוע שעבר, פרסמנו על הילדה הקטנה המופיעה בתצלום לימינו של הגנרל הגרמני אריך פון פלקנהיין. התמונה, כזכור, פורסמה ע"י ארכיון צה"ל לרגל פתיחת "התחנה הראשונה" בירושלים. אולם מתברר שלפלקנהיין גם היה קשר מעניין לירושלים.
לני בן דויד, שהיה בעבר דיפלומט בשגרירות ישראל בוושינגטון ובעל בלוג משל עצמו בשם  Israel's History - a Picture a Day a Day, מספר כי פון פלקנהיין מנע מג'מאל פשה לגרש את יהודי ירושלים, כפי שעשה קודם ליהודי תל אביב.

פון פלקנהיין

בן-גוריון נפרד מצה"ל - סרט צבעוני

לפני שבוע פרסמנו קובץ תעודות על התפטרות דוד בן-גוריון ב-16 ביוני 1963 ועל הקמת ממשלה החדשה בראשות לוי אשכול. לצד התעודות פרסמנו יומני חדשות הסוקרים את ביקוריהם של בן-גוריון ואשכול בארצות הברית ב-1951 ו-1964.
בינתיים מצאנו בארכיון המדינה סרט נוסף קצר מאוספו של אל"מ ישעיהו  (שייע) גזית המתעד את פרדת בן-גוריון מצה"ל. בסרט מופיעים הרמטכ"ל צבי (צ'רה) צור  ומפקד חיל האוויר עזר ויצמן. 

ילדה בצילום מלפני יותר מ 90 שנה

ארכיון צה"ל פרסם באתר שלו סדרה של צילומים הקשורים לפתיחה המחודשת של תחנת הרכבת בירושלים. מתחם הרכבת הפך למתחם של בילויים, תרבות ואוכל - תוספת מבורכת ויפה לירושלים.

באחד הצילומים, מתקופת מלחמת העולם הראשונה, מצולם הגנרל הגרמני אריך פון פלקנהיין (Falkenhayn) בעת שהגיע לביקור בירושלים ביוני 1917. הוא נראה מצולם לשמאלו של המפקד הטורקי של סוריה וארץ ישראל - ג'מאל פשה (שהתנגד נחרצות למינויו של פלקנהיין). פלקנהיין התמנה למפקד הצבא הגרמני לאחר כישלון הצבא הגרמני להכריע את המלחמה בתחילה בחודשים אוגוסט-ספטמבר. הוא זכור יותר מכול כמתכנן הקרב על ורדן בצרפת (פברואר - נובמבר 1916), שנועדה להקיז את דמו של הצבא הצרפתי, והפכה לטבח מחריד של שני הצדדים. מאוחר יותר, פיקד פלקנהיין על מבצע משולב גרמני-אוסטרי-בולגרי (בשילוב כמה יחידות טורקיות) להבסתה של רומניה באוגוסט-דצמבר 1916, שנחשב למערכה מבריקה מבחינה צבאית ואח"כ התמנה למפקד הכוחות הטורקים בסוריה ובארץ ישראל. פלקנהיין נכשל בהגנת ארץ ישראל מפני כוחותיו של אדמונד אלנבי והוחלף בפברואר 1918 וסיים את שירותו בצבא הגרמני כמפקד ארמיה באזור הים הבלטי.

בתמונה ניתן לראות ילדה העומדת לימינו של פון פלקנהיין, והיא מעניינת בפני עצמה. בכתבה שפורסמה ב"ידיעות ירושלים"  (14.6.13) כתב אשר קשר "כי הילדה שלידו כנראה קשורה למפקד הגרמני, משום שאינה דומה ולו בשערת שפם אחת לקצינים הטורקים מסביב" (...). בספר "מבט ועוד מבט על ארץ ישראל" (הוצאת משרד הביטחון ויד יצחק בן צבי, 1991) מזהה ההיסטוריון, פרופסור בנימין זאב קדר את הילדה כבתו של פלקנהיין.

לפלקנהיין הייתה בת אחד יחידה, ושמה אריקה. אריקה נישאה להנינג פון טרסקו, אחד מן ראשי הקושרים נגד היטלר במלחמת העולם השנייה. ב 21 ביולי 1944, יום לאחר כישלון ההתנקשות בהיטלר, ביים פון טרסקו התקפת פרטיזנים על מפקדתו ליד ביאליסטוק בפולין ופוצץ עצמו עם רימון יד. הוא נקבר בקבורה צבאית מכובדת, אך חודש לאחר מכן, כאשר הגסטפו גילה את מעורבותו הרבה בקשר נגד היטלר (ארנסט קלטנברונר, מפקד ה SD כינה אותו "הרוח הרעה של מחנה הבוגדים"), הוצאה גופתו מהקבר ונשרפה במשרפה של מחנה הריכוז זכסנהאוזן (מצפון לברלין). אשתו ובנותיו נעצרו, אך שוחררו מאוחר יותר.

הנה כי כן, ילדה קטנה העומדת ליד אביה בתחנת הרכבת נושאת היסטוריה מרתקת על כתפיה....

תמונתם של אריקה פון פלקנהיין ובעלה הנינג פון טרסק (מויקיפדיה)

50 שנה לאישה הראשונה בחלל

לפני שנה כתבנו על טייסת החלל הסינית הראשונה ותהינו איך יקראו לה: אסטרונאוטית, קוסמונאוטית או טייקונאוטית (הגירסה הסינית לטייס חלל). אתמול, 16 ביוני, היה יום השנה לאישה הראשונה בחלל - ולנטינה טרשקובה.

הנה מברק הברכה ששלחה שרת החוץ גולדה מאיר לטרשקובה לאחר טיסתה. המברק מעניין משום שהוא כתוב ברוסית באותיות לטיניות (הכוונה כנראה הייתה ששגרירות ישראל במוסקבה תסב המברק לאותיות קריליות לקראת המסירה לטרשקובה) וכן משום שהוא משקף את מחויבותה של גולדה מאיר לקידום מעמד האישה בזירה הבינלאומית.

הנה גם מאמר מרתק על טרשקובה מאתר ידען.

RIA Novosti archive, image #612748 / Alexander Mokletsov / CC-BY-SA 3.0

50 שנה לפרישת דוד בן-גוריון ולהקמת ממשלת לוי אשכול

לוי אשכול נואם בטקס קבלת תפקיד שר הביטחון ודוד בן-גוריון יושב לצדו. הקרייה, תל אביב, 28 ביוני 1963. צילם פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית 

היום, 16 ביוני, מלאו 50 שנים להתפטרותו המפתיעה של דוד בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון. מאז 1935 עמד בן-גוריון בראש היישוב היהודי בארץ-ישראל בימי המנדט הבריטי. במאי 1948 הטיל בן-גוריון את מלוא כובד השפעתו כדי לשכנע את חברי מנהלת העם להכריז על הקמת מדינת ישראל, והוא נחשב מאז לאב המייסד של המדינה. ב-15 השנים הראשונות לקיומה עמד בן-גוריון בהנהגת המדינה כראש ממשלה (למעט 20 חודשים בהם כיהן משה שרת) וכשר הביטחון (למעט 13 חודשים בהם כיהן פנחס לבון).

ב-16 ביוני 1963 כתב בן-גוריון ביומנו: "החלטתי סופית לפרוש מהממשלה ולהודיע זאת הבוקר לחברי הממשלה". הוא סיפר זאת למנהל לשכתו יצחק נבון ולפי עצתו הסכים להודיע על כך ל"חברינו" (שרי מפא"י) חצי שעה לפני הישיבה. שרי מפא"י התנגדו לכך - אך בן-גוריון נותר בשלו. בסיום ישיבת הממשלה הודיע בן-גוריון לממשלה על כוונתו להתפטר. לאחר ישיבת הממשלה יצאו כל חבריה אל בית הנשיא זלמן שזר. באותו יום הזמין הנשיא שזר שרק לאחרונה נכנס לתפקידו את חברי הממשלה לארוחת צהריים. בתום הארוחה מסר בן-גוריון לשזר מכתב התפטרות קצר: "לכבוד נשיא המדינה. אני מתכבד להגיש לך התפטרותי מהממשלה. בכבוד ובהוקרה, ד. בן-גוריון".

באותה עת היה ברור לכול: לבן-גוריון, לראשי מפא"י ולמנהיגי שאר המפלגות, ששר האוצר לוי אשכול הוא שיקבל עתה את המושכות ויכהן כראש ממשלה. אולם היו רבים שחששו מהתפטרותו של בן-גוריון. המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד ששהתה באותו יום בניירובי שבקניה מיהרה לשלוח מכתב מלא חששות לבן-גוריון (ארכיון בן-גוריון) . שלושה שבועות מאוחר יותר, אחרי שלוי אשכול נבחר לראש הממשלה ושר הביטחון, השיב לה בן-גוריון והביע ביטחון מלא באשכול.

הפרסום שהעלינו באתר האינטרנט של ארכיון המדינה דן בפרישתו של דוד בן-גוריון ובבחירתו של לוי אשכול לראש הממשלה ושר הביטחון. זהו המשך לפרסום "מעשה מרכבה - 'מועדון הארבע' (הקמת הממשלה 1961)".



ביקורי בן-גוריון ואשכול בארצות הברית - כתבות ביומני חדשות

לרגל הפרסום על התפטרות דוד בן-גוריון מראשות הממשלה ובחירתו של לוי אשכול במקומו אנו מעלים סרטים המתארים ביקורים של בן-גוריון ואשכול בארצות הברית.
הסרט הראשון סוקר את ביקורו של בן-גוריון במאי 1951. היה זה ביקור פרטי שהתמקד בגיוס כספים מיהודי ארצות הברית באמצעות מכירת אגרות חוב "בונדס", אך כלל גם פגישה עם הנשיא הארי טרומן. הסרט הוא בצרפתית וארבע הדקות הראשונות שלו מוקדשות לביקור. כמו כן מופיעים בסרט זה שגריר ישראל בוושינגטון אבא אבן ונספח צה"ל חיים הרצוג.
הסרט השני סוקר בערבית את ביקורו של לוי אשכול ביוני 1964. זה היה הביקור הממלכתי הראשון של ראש ממשלת ישראל בארצות הברית - כולל טקס בבית הלבן בו נפגש עם הנשיא לינדון ג'ונסון. כמו כן מופיע בסרט סגן שר הביטחון שמעון פרס.

התערוכה המחודשת בביתן 27 באושוויץ תחנך היום במעמד ראש ממשלת ישראל

ראש הממשלה נתניהו המריא אתמול לפולין יחד עם חמישה משרי הממשלה. במסגרת תכנית הביקור תגיע המשלחת הישראלית למחנה ההשמדה "אושוויץ", שם תחנוך את ביתן 27, שעבר שיפוץ בעלות של 30 מיליון שקלים במימון ישראלי. התערוכה הוקמה באמצעות מדינת ישראל ו'יד ושם', בסיוע ועידת התביעות ובתיאום עם המוזיאון המקומי.

במבואה לתערוכה כתובה המילה שואה בשלוש שפות / באדיבות יד ושם

היסטוריית הקמת הביתן סוקרה בהרחבה בבלוג שלנו, עם פתיחת מוזיאון יהדות פולין בוורשה בחודש אפריל. במסגרת הפרסום המיוחד שהעלינו, תוארו המגעים הרגישים שנוהלו בשנות השישים בין מדינת ישראל לרפובליקה הפולנית לטובת הקמת ביתן ישראלי במחנה. כך סיכם את המגעים שגריר ישראל בפולין אביגדור דגן: "מיכאלובסקי הודיע לי, שהוחלט סופית לא לאשר את הקמת הביתן. יתכן והייתי צריך לעבור על הודעה זו בשתיקה, אך בכל זאת עניתי. עניתי שאיש בארץ לא יבין את ההחלטה. אין יהודי בעולם שיבין, כי ממדינת ישראל אשר עליה חלמו אלפי הקורבנות של אושווינצ'ים, ואשר בה חיים היום המספר הגדול ביותר של אלה שנשארו בחיים, איש לא יבין שמישראל נמנע לעשות לזכר הקורבנות היהודים אפילו מה שאושר לעשות לגרמנים - ביתן מזרח גרמני". 

בסוף שנות השבעים חודשו המגעים ונערכו הכנות לקראת פתיחת ביתן שהוגדר בשלב זה - הביתן היהודי. על מה שהתרחש מאז ועד שדרוג הביתן כיום ראו בתיעוד הוויזואלי שהצגנו.

חנוכת התערוכה המחודשת בביתן תערך היום והיא זכתה לביטוי פומבי בארץ, בפולין ובעולם. 'יד ושם' פתחה אתר ייעודי הסוקר את תערוכת הקבע החדשה במתחם. האתר מביא מדבריו של ניצול השואה אלי ויזל לרגל אירועי הפתיחה וכך הוא כותב: "לא כל הקורבנות במקום הזה היו יהודים, אבל כל היהודים היו קרבנות".

תצלומי ניצולים עם המשפחות שהקימו לאחר השואה / באדיבות יד ושם

"הגאוגרפיה של הרצח" ומראות ההשמדה / באדיבות יד ושם

"אותה הגברת בשינוי האדרת" - פרסום שני על אברהם שלונסקי

עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כְּטַלִּית / בָּתִּים נִצְּבוּ כְּטוֹטָפוֹת / וְכִרְצוּעוֹת-תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם. 

בחלקו הראשון של הפרסום הזכרנו את שלונסקי החלוץ, ה"שובב", המשחיז לשונו, הכותב פרסומות אבל ישנו גם שלונסקי אחר. שלונסקי, שבתחילת דרכו גרס שיש להפריד את הספרות מהפוליטיקה, היה אחר כך מחובר למציאות הטראגית של זמנו. בפואמה "דווי" הוא ביכה את גורל הקורבנות במלחמת העולם הראשונה ואת גורל היהודים בפוגרומים באוקראינה בימי המהפכה הבולשביקית, וביטא תפישה פסימית ביחס למצב האנושי בכללו. בתקופת השואה הוציא קובץ שירים בשם "ממחשכּים", בו ביכה את גורל יהדות אירופה וכך כתב בשירו "נדר":
עַל דַעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְׁכוֹל / וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָׁחוּחַ/ עַל דַעַת רַחֲמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל. / עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאִיְמוּ מִלִסְלֹחַ / נָדַרְתִי הַנֶדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל / לִזְכֹּר - וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ.

 על השילוב הזה שבאופיו של שלונסקי בין "קונדסאיות" וליריות דיבר נשיא המדינה, זלמן שזר בעת קבלת פנים שנערכה בבית הנשיא לכבודו של שלונסקי ב- 12 באפריל 1970:   "הוא הכניס...את השעשועים בעברית, את שעשועי הלשון, את ההשתעשעות בתוך הלשון. על כן הפך הוא להיות בן שעשועים לעברית... גדולי כשרונות קמו לעברית לפני כן, טשרניחובסקי היה לפני כן וביאליק היה לפני כן. אבל הייתה לה עדנה, הייתה לעברית בבת אחת איזו השתחררות מחרצובות...". ועם זאת לא רק את הקלות ואת השעשוע הביא לעברית: "בתרגומיו המרובים הביא נכסים גדולים ...כבדי משקל ביצירה השירית ובדרמה ובכל העולם המחשבתי שישנו בקרבנו, מובא אלינו בידו הקלה המבורכת, רבת השעשועים...".

שזר הוסיף ואמר: " אני מוכן לפתוח כל שיר בספרות ישראל ולהגיד, הוא נכתב לפני שלונסקי או אחרי שלונסקי...מעט מאוד אנו מכירים כמשוררים שהם עומדים כאבנים לבנות בדרך הארוכה של התפתחות השירה...כתמרור עומדים שירי שלונסקי ואפשר לדעת להכיר, אפשר את זאת על פי הקלות, עפ"י ההזדהות, עפ"י היסוד הפזמונאי שישנו בשיר, עפ"י ההליכה הקלה שיחד עם זה היא נושאת בקרבה משקל רב מאוד של חוויה ושל הגות. המשקל הקב הזה של ההגות ושל החוויה שהיא נתונה בקלות משעשעת כזאת, רבים הלכו אחר כך בדרך זו, רבים וגדולים. אבל זה התחיל איתו, החותמת שלו ישנה על ההתפתחות הזאת".

שלונסקי כתב גם לילדים. מכתביו:"עלילות מיקי מהו", "אני וטלי בארץ הלמה". המחזה "עוץ לי גוץ לי", שמקורו באגדה גרמנית, הפך לקלסיקה במחזאות לילדים. שלונסקי עסק רבות גם בתרגום ממיטב הקלסיקה העולמית: שייקספיר, צ'כוב, פושקין, גוגול, רומן רולן ועוד. בעבודות התרגום שלו הצליח להתמודד עם אתגר העברה לשפה העברית  של עולמות רחוקים ממנה בדיוק מקסימלי. את שייקספיר תירגם שלונסקי מרוסית וצרפתית, שכן לא שלט בשפה האנגלית. על תרגומו ל "יבגני אוניגין" כתבה לאה גולדברג:

	בעיני היה תמיד תרגום 'יבגני אוניגין' כמין נס. דייקנותו במסירת תוכן הדברים, במסירת הריתמוס עד לכל הפסקות הנשימה שבו, ללא כל אונס לגבי הלשון העברית, ההזדהות של היכולת הטכנית עם היכולת למסור את רוח הדברים כמו שהם ללא ויתור, הוא כמעט מעשה שלא יעשה. ואף על פי כן הנה הוא שריר וקיים לפנינו.
אברהם שלונסקי, 1952

היסודיות הרבה וההבנה העמוקה של מהות עבודת התרגום עולה ממכתב שכתב שלונסקי לשר החינוך, זלמן ארן ב-1966 בו הוא ביקש שמשרד החינוך יזמין עבורו ספר אשר נמצא בספרייה הלאומית בוינה שיסייע לו בתרגום מדוייק וניתוח מעמיק של אחת מיצירותיו של פושקין:

ארן עצמו הביע את הערכתו לפועלו וכשרונו של שלונסקי במכתב אליו כמה חודשים קודם לכן:

שלונסקי היה עורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים" ויחד עם לולה לוקסמבורג ייסד את המועדון "צוותא" בתל אביב. הוא היה גם חבר באקדמיה ללשון העברית עוד מגלגולה כוועד הלשון העברית. בזכות חידושי הלשון שלו ואמרותיו (שאחת המוכרות שביניהן מופיעה בכותרת הפרסום) דבק בו הכינוי: "לשונסקי". חידושיו כונסו ב"מילון לחידושי שלונסקי" בהוצאת יעקב כנעני. דן בן אמוץ סיפר עליהם פעם בתכנית טלויזיה: http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=MfrftjzSioQ

בשנת 1967 זכה בפרס ישראל לספרות. בערב שנערך לזכרו ב- 8 במאי 1974 סיפר נשיא המדינה דאז, פרופסור אפרים קציר על שיחה שקיים עם שלונסקי בערב ראש השנה תש"ל, זמן קצר לאחר נחיתת האדם על הירח. שלונסקי דיבר אז על הדמיון שבין המשורר לאיש המדע וקציר ציטט מדבריו: "להט ההתמודדות המדעית עם חידות היקום דומה הרבה ללהט ההתמודדות של השירה עם רזי האדם והעולם...השירה והמתמטיקה קיימים בכוח הצירופים, המבנים, הצורות, הפורמולות, שמעלים ודאויות מופשטות, ואולי גם מדומות". בדיון שניהל עם קציר, איש המדע, רצה שלונסקי להדגיש את חשיבותה של השירה: "בת כמה היא השולמית משיר השירים? לפי לוח המדע היא בת שלושת אלפים שנה, אך לפי הלוח השירי היא בת 16. כאז כן היום ולנצח לא יעזור לכם, אנשי המדע. אתם תנצחו ותנצחו, אבל בסוף ננצח אנחנו. יכולים אתם להגיע לכל הכוכבים, לנחות על כל המזלות. את מפלטם הנצחי, את השארת הנפש שלהם ימצאו בני האדם בסופו של דבר לא במדע אלא בשיר, לחיות בשיר את פדותם לעדי עד".

במלאת 40 שנים למותו של המשורר והמתרגם אברהם שלונסקי - חלק א'

"ידעו כל עיר, כל כפר ופלך, ראשית חכמה – מסים למלך! מסים, מסים ועוד מסים – ואין חסים על הכיסים!". משפט זה שכתב אברהם שלונסקי במחזהו "עוץ לי גוץ לי" מ-1964 נראה בימינו אלה אקטואלי מתמיד. בחודש האחרון מלאו 40 שנה למותו של המשורר, המחזאי, המתרגם, העורך, הלשונאי ואיש התרבות העברית. שלונסקי נולד במזרח אוקראינה בפלך פולטבה למשפחה יהודית מסורתית ציונית. בהיותו בן 13 נשלח לארץ ישראל כדי ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה. את שירו הראשון "בדמי ייאוש" פרסם שלונסקי בשנת 1919 בעיתון "השילוח" שהופיע אז בברלין. ב-1921 עלה ארצה כחלוץ, היה חבר בגדוד העבודה וחבר קיבוץ עין חרוד, שם עבד בחקלאות, בסלילת כבישים ובעבודות בניין. כעבור שנה עברו הוא ואשתו לוסיה להתגורר בתל אביב, שם התערה בחיי התרבות בארץ וכתב פזמונים לבמות הסאטיריות שפעלו אז ולנשפי פורים שהיו מסורת בתל אביב הקטנה. כמו כן ערך את המדורים הספרותיים בעיתונים אחדים - "דבר", "הארץ", "על המשמר" ואחרים.

שלונסקי הניח יסודות לזרם המודרני בשירה העברית. הוא סטה מדפוסי היצירה המקובלים של ביאליק ובני דורו, שבר את הצורות הספרותיות והכלים הספרותיים הנהוגים והכניס לשירה העברית תכנים חדשים, רוח חדשה וחולל תנועה ספרותית חדשה. שירתו היא שירה אינדיבידואליסטית קיצונית העגונה בתחומי היחיד. יש שטוענים שמבחינה לשונית חדשנית חטא שלונסקי לעתים בהפרזה ועושרו הלשוני ושליטתו בשפה היו לו לפעמים לרועץ בכתיבת השירה.

אברהם שלונסקי, 1936

שלונסקי היה נציג בולט בקבוצה "המורדת" בשירת ביאליק ודורו וב"פרוגרמה" של ביאליק לכנס את נכסי האגדה ושירת ימי הביניים של יהדות ספרד במקום לתת מקום ליצירה עברית חדשה. כ"מורד" ניסה שלונסקי ליצור שירה תוססת חדשה וצעירה, בהשראת המודרניזם האירופי, שלא התקבלה על ידי הממסד הספרותי בארץ ולגבש סביבו חבורת כותבים ברוח זו. ב-1925 הצטרף למערכת "דבר" ועבד בה כשנה, בתרגום, בסיגנון ובעריכת המוסף הספרותי. ב"דבר" פירסם משיריו ורשימותיו. כשפרש מ"דבר" סייע לאליעזר שטיינמן בהקמת השבועון "כתובים" מטעם אגודת הסופרים. סביב השבועון התרכזה קבוצת סופרים צעירים ששיוותה לו נוסח מרדני . משום כך הסירה האגודה לאחר שנה את שמה מ"כתובים" שהפך לביטאונה של אותה קבוצה אופוזיציונית. כאן פתח שלונסקי בפולמוסו עם ביאליק שיצר הדים רבים. שלונסקי ניסה להגדיל את מספר המשתתפים ב"כתובים" באמצעות פנייה לסופרים ולחוקרים – ביניהם יוסף קלוזנר וחיים הזז. במכתבו לקלוזנר (הנמצא במכון גנזים) טען כי "ודאי שאין אנשי "כתובים" חפים מחטאים, אך רק מי שטורח ועושה הוא גם חוטא, והסיבה העיקרית להתרחקותם של כמה וכמה סופרים מ"כתובים" הוא קו האמת שבהם, האמת שאינה יודעת משוא פנים, ובקו זה יש שאתה פוגע בקשיש ובגדול – ומוגי הלב נרתעים למחבואיהם שלא לקפח חס וחלילה את מעמדם או בדומה לזה". המאבק נגד ביאליק ובני דורו שהיה מתון בתחילת הדרך של "כתובים" הפך עם הזמן לגלוי ומושחז יותר. הסרת חסותה של אגודת הסופרים מכתובים גרמה לקשיים כלכליים. כדי להתמודד עם בעייה זו עשה שלונסקי מאמצים גדולים להגביר את תפוצתו של כתב העת ולצמצם בהוצאותיו. אולם כשזה לא הספיק מצא שלונסקי דרך חדשנית לגיוס כספים – מודעות פרסומת, שהוא עצמו חיבר את מרביתן (שלונסקי עצמו המציא את המילה "פרסומת" כתרגום למילה "רקלמה"). והנה צילום של העמוד האחורי של אחד מגליונות "כתובים":

ככל שהתגבר הקיטוב עם ביאליק וסופרי דור התחייה גדל מספר הסופרים והמבקרים שהתקיפו את אנשי "כתובים", דבר שגרם לשלונסקי ולשטיינמן להיות מיליטנטיים יותר. ראיית העולם הקוטבית של שלונסקי התעצמה. הוא ראה באמנות גבוהה ואליטיסטית ערך עליון. העולם להשקפתו התחלק לשניים – בחלקו החיובי עמד המשורר המרדן והחדשן, הדבק באמת שלו ונרדף בגללה (והוא עצמו משתייך לחלק זה) ובחלקו השלילי – המשורר שאינו מורד ואינו תר אחר דרכים חדשות, מתנהל על מי מנוחות והולך בדרך המלך הסלולה, בחייו שולטים הסדר, השלווה, הפשט במקום הסוד, הוודאות ולא הספקות. במאמרי הביקורת שכתב על מחנה ביאליק הדגיש את הניגודים שבין המחנות, כפי שהוא ראה אותם: השירה הקלאסית היא מתיפייפת, שבלונית, שגורה ונענית באופן מיידי לצרכי הדור ואילו השירה המודרניסטית מתמקדת בכאב האדם.

כאמור היה למאבק זה גם פן כלכלי. המצב הכספי של "כתובים" היה רע מאז ההתנתקות מאגודת הסופרים. נסיעות לאירופה לגיוס כספים לא הביאו לתוצאות המקוות. יתכן שבנסיבות אלה פנה שלונסקי לאיתמר בן אב"י  רגע אחד לפני הקרע הסופי בין שלונסקי ושטיינמן וסגירתו של כתב העת כדי לבקש את עזרתו ולא ברור מן המכתבים אם ביקש סיוע חומרי או שביקשו לכתוב ל"כתובים". על כל פנים ניכר במכתביו הצורך הדחוף בעזרה:



מכתבי אברהם שלונסקי לאיתמר בן אב"י נמצאים באוסף יד בן צבי בארכיון המדינה



החבורה שהתגבשה סביב "כתובים" הקימה במחצית 1933 את כתב העת "טורים" בעריכתו של שלונסקי בדגש על עידוד כוחות צעירים, טיפוח ערכי ספרות כללית ותגובות חריפות לקו השמרני בספרות העברית דאז. באותו זמן גובשה גם קבוצת "יחדיו" שהוציאה לאור את יצירות המשמרת הצעירה בשירה ובסיפור (נתן אלתרמן, לאה גולדברג, ר. אליעז, מ. לוין ושלונסקי עצמו). זרם זה המשיך לעורר עליו ביקורת גם בתקופה זו.  דוגמא לכך אנו מוצאים במאמרי הביקורת של אהרן ראובני בכתב העת בוסתנאי, שנשמרו בארכיון משפחת בן-צבי ( ראובני היה אחיו של יצחק בן צבי): "שירי א. שלונסקי – בעייה מעניינת מבחינה ספרותית פסיכולוגית. בקראי אותם אני שואל את עצמי לפרקים אם יש בהם שירה. כי אמנם המליצה שוטפת אותם, ולא מעט קרחות פרוזאיות ופייטניות תמצא בתוכם...יש גם שירים ליריים פיוטיים, ויש יסודות שיריים מצויינים – חמרי בניין יפים למלאכת מחשבת. אבל טיב חומרי הבניין אינו קובע את ערכו האמנותי של הבניין הבנוי. שיר אינו שירה, כמו שגוף אינו אדם – אם אין בו רוח חיים, לא יועילו לו כל איבריו...כוחו של שלונסקי רב בלהטי לשון ובלהטי חריזה. אין לאמר כי רוב המצאותיו הלשוניות והחרזניות משובחות הן. ואם יש בהן מוצלחות מאוד – יש גם גרועות לא מעט. טעמו בחרוזים אינו עולה בד בבד עם יכולתו לחרוז. בחידושיו נראית רוח של התחכמות, רדיפה אחר רבותה, ורוח של שירה מהם והלאה...". בהזדמנות זאת נזכיר את הפרסום שלנו על  מכתבי רחל המשוררת. רחל, אשר מכתביה כללו קיטונות של ביקורת נוקבת על רבים מן האוחזים בעט בדורה, ציינה לחיוב את שירתו של שלונסקי : "שירי שלונסקי בראשונה נראו לי כבדים, מסולסלים...אבל צריך לקרוא אותם פעמים אחדות, במנגינה אשכנזית דוקא, ואז נשמעים בהם צלילים פטטיים נפלאים וריטמוס נרגש...".

חבורת "יחדיו" במרפסת קפה אררט, בתל אביב, 1938. מימין לשמאל: יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה ליפשיץ (אוסף פרטי של ליובה גולדברג במוזיאון ארץ ישראל)

עוד על חיי שלונסקי ,יצירתו ועל הפולמוס עם דור התחייה אפשר לקרוא בספרה של חגית הלפרין: המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, תל-אביב, 2011

בפרסום ההמשך, שיעלה ביום ראשון הקרוב,  נביא דברים על מפעל התרגום של שלונסקי וגם מדבריהם של נשיאי ישראל, זלמן שז"ר ואפרים קציר, על שלונסקי ויצירתו.