29 במאי - יום השנה לטבח בשדה התעופה בלוד

היום הוא יום השנה ה 41 לטבח שביצעו טרוריסטים יפנים בשדה התעופה לוד, ב 29 במאי 1972. הנה תזכורת ל"תעודה ברשת" - פרסום ארכיון המדינה בנושא. בפיגוע נרצחו 24 אנשים ויותר מ 70 פצועים. רוב ההרוגים היו צליינים מפורטו ריקו וכן 8 ישראלים, בינם אחיו של נשיא המדינה הפרופסור אהרן קציר. בפרסום ניתן לקרוא מכתב תנחומים ששלח המלך חוסיין לראש הממשלה גולדה מאיר (גם הירדנים היו קורבן להתקפות טרור, בעקבות ה"ספטמבר השחור") ותשובתה למכתב וכן דיון בממשלה האם לדון את המחבל היפני ששרד בהתקפה - קוזו אוקומוטו.

התחייבות לשמור אמונים להגנה או לצבא ההגנה? - 65 שנה להקמת צה"ל

עם הקמת צבא ההגנה לישראל פרסמה הממשלה את פקודת היום, המכילה את נוסח השבועה המחייב כל חייל וחיילת המתגייסים לשורותיו, לשמור אמונים למדינת ישראל חוקתה ושלטונותיה המוסמכים.

מסדר צבאי בכיכר הבימה בתל אביב ביום השבעת צה"ל - 27/6/1948
אוסף בנו רותנברג / ארכיון המדינה

ראש הממשלה דוד בן גוריון לחץ על פרסום מהיר של הפקודה, כיוון שרצה לתת תוקף חוקי לכוחות הלוחמים. הליך מהיר זה מנע מהממשלה לבחון סוגיות מהותיות עד תומן. לחץ הזמן הכתיב התייחסות כוללנית וכך נושאים משפטיים חשובים, כגון: אמנות בינלאומיות, דיני עונשין בצבא והגדרות מפורטות בקשר שבין הדרג המדיני והצבאי נדחקו לקרן זווית.

בשטח נוצרה מציאות לפיה אזרח שהתגייס לפני קום המדינה לארגון ההגנה, מצא עצמו לפתע לאחר הכרזת העצמאות בארגון צבאי אחר - צבא ההגנה לישראל. אזרח מוטרד שחווה שינוי זה, החליט להעלות בפני שר המשפטים את שאלותיו על חוקיות הצבא מבחינה משפטית. לפני מספר שנים, הוא מספר, נשבעתי לארגון ההגנה והתחייבתי לשמור לו אמונים כל חיי. הוא מציין כי מילא חובתו זו, והתגייס לסייע במלחמת הקוממיות. כשהוקמה המדינה הושבע שנית, הפעם לצבא המתחדש. "האם בטלה שבועתי הקודמת הוא תוהה, ולכמה זמן נמשך תוקף שבועתי החדשה, ובכלל האם זהו צבא הגנה לישראל או צבא ההגנה לישראל?".

שר המשפטים הראשון במדינת ישראל, פנחס רוזנבליט, השיב לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

* "ארגון ההגנה חדל מלהתקיים מיום הקמת צבא הגנה לישראל, לפי האמור בסעיף 4 בפקודת הקמת הצבא הקובע כי אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא הגנה לישראל.

* תוקף השבועה לצבא הגנה לישראל, יפה רק לעת השירות בו. לאחר מכן, דין המתגייס כדין כל אזרח המשוחרר משירות פעיל.

* לסיכום דבריו, עמד על העובדה שהמחוקק נקט בלשון כפולת גרסאות: האחת צבא הגנה לישראל, והשנייה צבא ההגנה לישראל. שני הביטויים משמשים בחוק בערבוביה, אך אין לדעתו לייחס לכך חשיבות משפטית או טענה כאילו השבועה בוצעה לצבא שאינו קיים.

פנחס רוזנבליט חותם על מגילת העצמאות - 14/5/1948
באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

יום השבעת צבא ההגנה לישראל - יום חג ויום של חשבון נפש

השבוע מציין צבא ההגנה לישראל 65 שנה להקמתו. לרגל ציון מאורע זה, העלה ארכיון המדינה מתוך אוספיו תיעוד הקשור בניסוח פקודת הקמת הצבא. ב-30 במאי 1948, אישרה הממשלה הזמנית את פקודת ההקמה כמו גם את נוסח השבועה לצבא. למחרת היום קיבלו פקודות אלו ביטוי פומבי בעיתון הרשמי.

חודש לאחר מכן בחר עורך עיתון דבר ולימים הנשיא השלישי זלמן שזר, לציין במאמר מערכת כי אמנם "יום ההשבעה לא נחוג בישראל באופן רשמי, אבל ההמונים חשו בו כיום חג כיון שבטקס זה ניתנה הגושפנקא לקיומה של המדינה". מנגד, ביקש להביע בקול את חששו מכיבוש הבכורה בסדר היום הציוני והיישובי על ידי מערכות הצבא וההגנה, על חשבון הערכים המסורתיים של התיישבות בנייה ותרבות. שזר הדגיש כי זהו "יום חג ויום של חשבון הנפש. כי חלמנו שלא במקלע אלא בכף סיידים יושלם הבניין הראשון של המדינה העברית, כי לא בסער מלחמה אלא בעפרון בנייה יוחג חגה הראשון". הוא הצדיק את כורח המציאות שנכפתה על היישוב, והביע תקווה שהמלחמה הינה מציאות חולפת. בחתימת דבריו אמר: "הנוער שלנו מצליח במלחמה, משום שהוכשר להצליח בבנייה וחקלאות וחרושת. אנו מצליחים במלחמה מפני שפנינו לשלום ויצירה".

זלמן שזר נואם בפני מצעד צעירי תנועות הנוער
בחגיגות יום העצמאות הראשון לישראל
אצטדיון מכבי בתל אביב -  4/5/1949 (לע"מ)

תעודה זו פורסמה במסגרת ספר ההנצחה לנשיא שזר, בעריכת ד"ר חגי צורף, מתוקף חוק ההנצחה לראשי ממשלה ונשיאים שהלכו לעולמם. לצפייה בכרכים שכבר ראו אור בסדרה בקרו באתר הארכיון ובאתר כותר.

במהלך חודש מאי 2013, העניק נשיא המדינה המכהן מר שמעון פרס, אות הוקרה לארכיון המדינה על פועלו בתחום הנצחת הנשיא חיים הרצוג. להרחבה נוספת קראו כאן.

נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול?

בספרו האוטוביוגרפי "אפרים קציר – סיפור חיים" (בעריכת עמוס כרמל, 2008), ציין הנשיא קציר, שנאלץ להסתגל במהירות לגינוני הכבוד הנלווים לתפקידו החדש. תלמידו, הפרופסור מאיר וילצ'יק הפנה לרבה הראשי של רחובות - הרב שמחה הכהן קוק, את השאלה כיצד יש לנהוג כבוד בנשיא מכהן הממשיך לפעול ולהורות במכון המדע. הרב קוק השיב לו באריכות וקבע למסקנה: "נראה כי פרופ' קציר הידוע כענותן ובורח מן הכבוד מאוד, ובמיוחד כאשר מדובר בחוג תלמידיו וחבריו להוראה משכבר הימים במכון, הרי וודאי שמוחל הוא על הכבוד המיוחד לנשיא, דהיינו לעמוד מפניו עד אשר ישב, חובה שכל אדם חייב בכבודו. אם כי נותר החיוב של לקום מפניו קצת באופן המשמר את כבודו". בסיכום הוא מוסיף, "יתכן וכדאי פעם לנהל שיחה עם הנשיא בעניין זה, ולהיווכח כי אכן מחל על כבודו".

תושבי בית שמש הנרגשים מקדמים את בואו של הנשיא הנבחר לעירם
21/8/1973 - באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

אנו מסיימים בשלב זה, את מקבץ הפתיחה לציון 40 שנה לתחילת כהונתו של הנשיא קציר. במהלך השנה הקרובה נשתדל להעלות מדי פעם פרקים נבחרים ואקטואלים מתקופת כהונתו. שובו לבקר אותנו בבלוג.

מלחמה ושלום - תקופת כהונתו של הנשיא הרביעי אפרים קציר

השבוע נציין 40 שנה לבחירתו של אפרים קציר, לכהונה כנשיא מדינת ישראל. בפרסום נוסף בנושא, סקרנו את הוויכוח הפנימי שהתלהט במפלגת השלטון, בדבר הצגת מועמד מוסכם מטעמה לתפקיד. קציר, שחצה את קו הגמר במירוץ לנשיאות, ביקש "ללכת בדרך קודמיו, וכמותם להרים קרן ישראל ולעצב את מוסד הנשיאות לסמל המלכד את האומה וערכיה". 

 

ב-10 באפריל 1973, בישיבת הכנסת המיועדת לבחירת נשיא המדינה, ציין יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו, כי הנשיא הנבחר הסמיך אותו להודיע כי אם ייבחר לתפקיד, ישנה את שם משפחתו מקצ'לסקי לקציר. במעשה זה, ביקש לחקות בדרכו את אחיו הגדול אהרן, שנרצח שנה קודם לכן בפיגוע בנמל התעופה לוד. תוקף ניתן לכך גם במכתב לאזרח מודאג, שביקש ממנו שלא לשמר את שמו הלועזי עם היכנסו לתפקיד הנעלה. בתום ההצבעה במליאה, עמד מניין הקולות על 66 לטובת אפרים קציר מול 41 קולות שצבר מתמודד הימין אפרים אלימלך אורבך.

ב-24 במאי, נערך טקס ההשבעה הרשמי במליאת הכנסת, בליווי תקיעת השופר בביצוע אנשי תזמורת צה"ל. קציר העביר לאומה את נאומו הראשון בתפקיד. בדבריו, הודה לקודמו, סקר את מחצית היובל לישראל וסיכם את הישגי המדינה שאוכלוסייתה מונה שלושה מיליון נפש, כמו גם את יעדיה הנכספים לעתיד. ההתקדמות המדעית רבה, ציין, ומוכרח שתהיה לישראל אמירה מוסרית רוחנית בהוויה המודרנית המתחדשת. מעין קריאת כיוון לעולם כולו, מתוך מורשתה וחזונה.

הנשיא היוצא זלמן שז"ר מברך את הנשיא הנכנס קציר
עם סיום נאום השבעה בכנסת - 25/4/1973
באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

בתום נאומו של קציר בכנסת, סיכם היו"ר ישעיהו: "הנני מביא לך ברכה בעלותך על כס נשיא מדינת ישראל בירושלים, עיר דוד ושלמה. יהיה רצון שכסאך יהיה נכון במעגלי צדק ומשפט ומישרים, ובימי כהונתך תרבה הדעת, ישבתו מלחמות ויזרח אור השלום עלינו, על סביבותינו ועל כל העולם".

אכן, אור השלום עוד הספיק לזרוח בשלהי כהונתו, עם ביקורו הרשמי של נשיא מצרים סאדאת בישראל במגעי השלום בין המדינות, אך באותה העת עוד נשבו במזרח התיכון בעיקר רוחות מלחמה, ואלו נשאו עמן את מלחמת יום הכיפורים, שפרצה חודשים ספורים לאחר קבלתו את התפקיד הרם. מעט לאחר היבחרו מצא עצמו קציר נשיא מכהן של עם במלחמה, עם הישמע האזעקה שבישרה את תחילת התקיפות.

באתר רשת ב', ניתן להאזין להשבעתו ולהתרשם מהשקפותיו.

יחי נשיא מדינת ישראל – 40 שנה לבחירתו של אפרים קציר

כהונתו של נשיא בישראל, מתחילה בטקס השבעה חגיגי הנערך במשכן הכנסת. על פי כללי הטקס, הנשיא עולה על דוכן הנואמים, מצהיר אמונים למדינת ישראל ומתחייב למלא את הכללים החלים עליו מתוקף תפקידו. בתום נאום הפתיחה שהוא מוסר, קורא יושב ראש הכנסת- 'יחי נשיא מדינת ישראל' והקהל במליאה משיב לו בקריאת 'יחי יחי יחי'".

המרוץ לנשיאות המדינה, שנערך בשנת 1973, לווה במיני סערה שהתרחשה במפלגת השלטון. מסע הבחירה הציב בישורת האחרונה שני מועמדים מובילים ממפלגת העבודה - סגן יו"ר הכנסת יצחק נבון מחד, ואיש מכון ויצמן, המדען אפרים קצ'לסקי מאידך. בעיני רבים באותם הימים, נוצרה הזדמנות להציב בצמרת המדינה בן לעדות המזרח ובכך להפיג חלק מרגשות הקיפוח. בהקשר זה עלה שמו של נבון, שהעיד: "אינני זוכר שאי פעם הדגשתי את הנושא העדתי, אבל הדברים התגלגלו כך, שאנשים בעיירות פיתוח, מושבים, ורבים אחרים חשבו שהנה סוף סוף ימצא ביטוי לאותה כמיהה שאחד משלהם יגיע למעלה" (דבר, 25/3/1973). מי שנבחר לבסוף פה אחד בהצבעה החשאית במרכז המפלגה, היה פרופסור אפרים קצ'לסקי. "איש הבקי ברזי הטבע, אך יחד עם זאת הומניסט גדול", כדברי אהרון ידלין מזכיר המפלגה.

בחירתו של קציר על פני נבון, התקבלה ברגשות מעורבים בשורות המפלגה. עדות לתסיסה זו, באה לידי ביטוי במכתבו של דוד בן גוריון - שהיה אז בערוב ימיו, אל נבון שכיהן כראש לשכתו במשך עשור. המכתב פורסם בעיתון 'הארץ': "יצחק היקר. אני אחד מרבים המצטער צער רב על שהאיש היחיד שהיה צריך עכשיו להיבחר לנשיא המדינה – לא נבחר. אין לי כלום נגד האיש שנבחר. אני מוקיר מאוד את אפרים קצ'לסקי ואת פעולתו החשובה, אבל לא הוא היה צריך להיבחר". בסיכום דבריו הוסיף, "אני מאמין שהאומה העברית עוד תעמוד על זכותך זו, ועוד נזכה לראותך נשיא האומה".

מנגד, ביקש אהרון ידלין  לתקן את הרושם והאווירה שנוצרו: "..התמונה שבאה לידי ביטוי בעיתונות היא מעוותת, הוצגנו בראי עקום.. עם זאת, אין כל יסוד להטיל דופי בדרך הטיפול של המפלגה בסוגיה זו". הנימוק העיקרי שהציג היה, "שעל אף תכונותיו הנעימות של נבון, הוא עדיין לא הגיע למלוא שיעור קומתו על מנת להיבחר לנשיאות".

פרופסור קצ'לסקי, שהיה מצוי בארה"ב באותם ימים לטובת סימפוזיון לזכר אחיו אהרון, סיפר עם שובו שלאחר שקיבל פנייה מח"כ ידלין והשר גלילי, החל להתלבט ברצינות בסוגייה. לבסוף קיבל על עצמו את התפקיד, והסביר בראיון לדב גולדשטיין: "רציתי לשרת את העם במלוא יכולתי, כמו בכל שנותיי" (מעריב, 13/4/1973). הוא הדגיש כי לא נהנה מהדרך שבה נוהלו הדברים. "אפשר היה למנוע צער ורוגז מחברים רבים", כתב אל ידלין.

לימים, פנתה אל קציר ראשת הממשלה גולדה מאיר: "אם אמנם היה לי חלק בהחלטתך לקבל עליך את עול הנשיאות, אני גאה בכך".

הצבעה לנשיא המדינה - 10/4/1973
ראשת הממשלה מאיר בצאתה מהפרגוד בכנסת
באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

בימים אלו, עמל ארכיון המדינה על עריכת ספר הנצחה לנשיא אפרים קציר, מתוקף חוק ההנצחה לראשי ממשלה ונשיאים שהלכו לעולמם. לצפייה בכרכים שכבר ראו אור בסדרה בקרו באתר הארכיון ובאתר כותר.

 

במהלך חודש מאי 2013, העניק נשיא המדינה המכהן, מר שמעון פרס, אות הוקרה לארכיון המדינה, על פועלו בתחום הנצחת הנשיא חיים הרצוג. להרחבה נוספת קראו כאן.

42 שנים ל"ליל הפנתרים" – האם גולדה מאיר אמרה או לא אמרה "שהפנתרים לא נחמדים"?

ב-19 במאי 1971 התארחה ראש הממשלה גולדה בכנס של ברית יוצאי מרוקו לציון סיום חגיגות המימונה. הכנס נערך יום לאחר הפגנה של תנועת "הפנתרים השחורים" בירושלים. ההפגנה נערכה ברישיון המשטרה, אולם גלשה לאלימות ובמהלכה תקפו מפגינים שוטרים באבנים ובקבוקי תבערה, וההפגנה קיבלה את השם "ליל הפנתרים". המשטרה מצדה הגיבה בכוח רב ונפצעו עשרות מפגינים ושוטרים. למעלה ממאה מפגינים נעצרו. בכנס סיפר שאול בן-שמחון לגולדה שהוא נפגש עם אותם שנעצרו בהפגנה, ומצא שכמה מהם דווקא בחורים נחמדים. גולדה מאיר ענתה לו לפי עדותה:  "שאלה שמתפרעים וזורקים ומשליכים בקבוקי מולוטוב על שוטרים יהודים, הבחורים האלו אינם נחמדים".

ארבעים ושתיים שנים חלפו והאמירה האלמותית של גולדה מאיר "הם אינם נחמדים", הפכה לאחד מתווי ההיכר של תופעת הפנתרים השחורים ושל תקופת ראשות הממשלה של גולדה מאיר בכלל. יתר על כן, אמירה זו עדיין מסמלת בזיכרון הציבורי במידה רבה את יחסה של הנהגת ישראל, ובעיקר את יחסה של גולדה שעמדה בראשה, אל ארגון הפנתרים השחורים. היא נתפסת כביטוי מובהק של יחס מזלזל, מתנשא ומתנכר מצדם כלפי כל מה שסימל הארגון. האמירה המיוחסת לה גררה גלים של ביקורת ציבורית כלפי גולדה מאיר והפכה אותה ליעד מרכזי בהפגנות של הפנתרים השחורים בהן נישאו כרזות וקריקטורות מעליבות בגנותה. אולם נשאלת השאלה האם אמרה גולדה את מה שמיוחס לה, ואם אמרה – מה הייתה כוונת דבריה? הנה שני מכתבים שמתייחסים לעניין ויכולים לסייע בהבנתו.    

מן המסמכים עולה שגולדה מאיר כאבה את האמירה שיוחסה לה ואת המשמעויות הציבוריות שנלוו לה. ב-1 בנובמבר 1971 כתבה לשאול בן-שמחון:  "מזה חודשים שמתנהל נגדי מסע השמצות המבוסס על אמירה שלי ש'הפנתרים אינם נחמדים". היא הכחישה את כוונת האמירה המיוחסת לה, הסבירה את הנסיבות שבהן אמרה מה שאמרה והסבירה שכוונה רק כלפי אותם מפגינים שזרקו בקבוקי תבערה על המשטרה ולא לכלל הארגון. את מכתבה סיימה במילים אלו: "אני בוודאי מוכנה לשמוע דברי ביקורת, אולם אינני מוכנה לשמוע השמצות המבוססות על עובדות מסולפות".

ארבעה ימים לאחר מכן ענה בן-שמחון לגולדה. במכתבו אישר בפני גולדה ש"הדברים אכן סולפו". הוא אישר את הנסיבות שבהן אמרה ראש הממשלה את מה שאמרה וכתב: "כי אכן אמרת את הדברים בהקשר עם זריקות בקבוקי מולוטוב". הוא הוסיף: "לא ידעתי שסילוף הדברים הולך ומתפשט, וכי את מייחסת לסילוף זה חשיבות כלשהי"     

 אולם הדברים המשיכו לצבור תאוצה והדעה שגולדה אמרה ש"הפנתרים לא נחמדים" נותרה על כנה. כמי שעמדה בראשות ממשלה ששמה את הדאגה לשכבות המצוקה במקום גבוה בסדרי העדיפויות שלה, ראתה גולדה בכך חוסר צדק כלפיה, אולם לא חזרה בה מאמירתה בכוונתה המקורית. למעלה משנתיים לאחר האירוע, בפגישה עם באי כוח העיר אשדוד ב-16 יולי 1973, לאחר התפרעות של עולי גרוזיה בעיר, חזרה גולדה על טענתה לגבי נסיבות התבטאותה בנושא הפנתרים: "אני העזתי לומר בכנס של עולי מרוקו, למחרת היום, אמר בן-שמחון שהם בחורים נחמדים - שהם אינם נחמדים, כי בחורים הזורקים בקבוקי מולוטוב בירושלים – אינם נחמדים. מאז, ועד היום הזה – זה חטא שזורקים אותו בפני כל הזמן. אני מוכנה לומר זאת גם במערכת בחירות זו, שמי שזורק בקבוקי-מולוטוב – אינו נחמד".
 

לפרטים נרחבים על יחס מוסדות המדינה להופעת הפנתרים השחורים ראו: ארכיון המדינה, ארבעים שנה להקמת ארגון הפנתרים השחורים: מסמכים חדשים על תגובת מוסדות המדינה להופעתם.

תעודת הוקרה מנשיא המדינה שמעון פרס לארכיון המדינה על הכנת כרך ההנצחה לחיים הרצוג

פגישת בני משפחת הרצוג באירופה, 1946. מימין: יעקב הרצוג, הרב יצחק הרצוג וחיים הרצוג. ארכיון המדינה

בכל שנה ביום א' בניסן, ראש השנה למלכים, מתקיים בבית הנשיא טקס אזכרה משותף לנשיאים ולראשי הממשלה שהלכו לעולמם. מדי שנה מתמקד הטקס בנשיא אחד ובראש ממשלה אחד. השנה, בגלל נסיעת הנשיא פרס לאירופה, נדחה הטקס ליום ראשון ג' בסיוון, 12 במאי 2013. הפעם הוקדש הטקס לנשיא חיים הרצוג ולראש הממשלה דוד בן-גוריון. לפיכך הוענקו פרסים ותעודות הוקרה לזכרם של אישים אלה על ידי הנשיא שמעון פרס ועל ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו.
ארכיון המדינה זכה לקבל השנה תעודת הוקרה על הכנת הספר "חיים הרצוג הנשיא השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1997-1918)". ספר זה, כמו שבעת קודמיו, מ"הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה" מהווה ביוגרפיה מתועדת: 183 תעודות שהכין חיים הרצוג (מכתבים פרטיים ורשמיים, נאומים ודברים שנשא בישיבות), בצירוף מבואות ותמונות. כרך זה "נערך בתבונה ובאחריות וניכר כי העורך בקיא בכל פרטיו" (יחיעם ויץ, "בין כתיבה היסטורית להנצחה", קתדרה, 134, טבת תש"ע, עמ' 165-162).
להלן שתי דוגמאות מכרך ההנצחה:
אחד הפרקים המרתקים בחייו של חיים הרצוג היה שירותו כקצין מודיעין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, תפקיד שהכשיר אותו לכהן פעמיים כמפקד חיל המודיעין של צה"ל. כקצין בריטי השתתף הרצוג בכיבוש גרמניה מסוף 1944 עד לכניעתה. גרמניה הנאצית נכנעה פעמיים, ב-7 במאי 1945 היא נכנעה לבעלות הברית המערביות ולאחר יומיים נכנעה גם לברית המועצות - אירוע המצוין במדינת ישראל באופן רשמי.
ב-8 במאי 1945 הגיב הרצוג על כניעת גרמניה במכתב אל הוריו: אביו, הרב הראשי לארץ-ישראל יצחק הלוי הרצוג ואמו הרבנית שרה הרצוג, ואל אחיו יעקב הרצוג, לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה. כמו כן דן המכתב בדאגתו לדודניתו אנט גולדברג שנעלמה בזמן השואה בצרפת. לימים נמצא מכתב אותו השליכה מהרכבת בדרכה לאושוויץ.
ב-1983 נבחר חיים הרצוג לנשיא השישי של מדינת ישראל והוא האחרון שכיהן בתפקיד זה במשך 10 שנים. מראשית כהונתו קרא להקמת ממשלת אחדות לאומית. בעקבות הבחירות לכנסת האחת-עשרה ב-1984 שהסתימו למעשה בתיקו בין גוש הימין לגוש השמאל שב וקרא, ואף פעל מאחורי הקלעים, להקמת ממשלת אחדות לאומית. הנימוקים להקמת ממשלה זאת היו התיקו הפרלמנטרי, האינפלציה שהגיעה ללמעלה מארבע מאות אחוזים בשנה והמלחמה בלבנון.
ב-5 באוגוסט 1984 הטיל את הקמת הממשלה על מנהיג המערך דאז, חבר הכנסת שמעון פרס. גם במעמד זה, שב וקרא הרצוג להקים ממשלת אחדות לאומית. ואכן בספטמבר הקים פרס ממשלת אחדות לאומית המבוססת על רוטציה בתפקיד ראש הממשלה עם מנהיג הליכוד יצחק שמיר.

"וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה": תמונות מחג הביכורים בעין חרוד ותל יוסף, יוני 1938

החל מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל נוהגים במרבית המושבים הכפרים והקיבוצים לערוך טקסי הבאת ביכורים, שבהם חוגגים גם את סוף הקציר. בטקסים אלו נוהגים המשתתפים להעלות מופע חגיגי עם שירים, ריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים. טקסים אילו נוצרו כניסיון לתת צביון חילוני לטקסים הדתיים על בסיס אופיים החקלאי של החגים בתקופה שבית המקדש היה קיים. טקס זה שם דגש על כך שהביכורים הם מעשי ידי האדם ולא מתת אל הראויה לתודה.

טקס הבאת הביכורים הראשון נערך בקיבוץ עין חרוד, בשנות ה-20 של המאה ה-20 בהשתתפות קיבוצי הסביבה. עם השנים עבר הדגש מטקס המציין את העלאת הביכורים לבית המקדש לטקס שמהותו הצגת היבולים והישגי המשק היצרני.

אנו מביאים כאן מדגם של תמונות מאוסף הצלם זולטן קלוגר, השמור בארכיון המדינה, אשר צילם בארץ ישראל בשנות ה-30 וה-40. התמונות המובאות כאן הן תמונות שצילם קלוגר בטקס חג השבועות של הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף ביוני 1938:








על טקסי הבאת הביכורים בקיבוצים ניתן לקרוא עוד ב: http://mop.ort.org.il/projects/shavuot/sha1_1.htm

שבעים שנה לעליה למצפה גבולות בנגב המערבי - מקבץ תמונות

מצפה גבולות  במערב הנגב, שעלה על הקרקע ב- 12 במאי ,1943 היה הראשון מבין שלושת המצפים – שלוש נקודות יישוב יהודיות שהוקמו בנגב בימי מלחמת העולם השנייה. שני המצפים האחרים הם רביבים שעלה על הקרקע ב- 7 ביולי ובית אשל שעלה על הקרקע בחודש אוגוסט של אותה שנה.

במלאת שבעים שנים להקמתו של מצפה גבולות מוצגות כאן חמש תמונות שצולמו על ידי הצלם  זולטן קרוגר בשנים הראשונות לקיומו של המצפה. האוסף של קלוגר שמור בארכיון המדינה.

הרקע להקמת המצפים:

בספר הלבן משנת 1939 נקבעו "תקנות הגבלה" על רכישה ויישוב של קרקעות בארץ ישראל על ידי יהודים. בתגובה לכך, בהתאם להחלטה של התנועה הציונית, הוגברו רכישות קרקע על ידי הקרן הקיימת לישראל. עליהן הוקמו שלוש יחידות התיישבות שייעודן הראשוני היה בחינת הקרקע והאקלים לקראת התיישבות עתידית, ניסויי חקלאות, ובחינת תגובת הבריטים למהלך כזה. בהתאם לכך הוקם מצפה גבולות כתחנת ניסיון חקלאית (מצפה). שלוש שנים אחר כך שימש המצפה בסיס יציאה במבצע להקמת 11 הנקודות במוצאי יום כיפור 1946. לאחר מלחמת העצמאות הועתק היישוב למקומו הנוכחי, כקילומטר צפונית מזרחית למצפה.

שלושת המצפים הוקמו בתבנית אחידה - חצר מרובעת מוקפת חומה, ובפינתה מגדל תצפית. בצלע אחת של הריבוע מבני המגורים, ובצלע השנייה מבני השירות. תבנית הבניה ניכרת בתמונותיו של קלוגר.

חשיבות המצפים הייתה בהחזקת הקרקעות שנרכשו בנגב והגברת הביטחון באזור. המידע הרב שנצבר בשלושת המצפים בעניין דרך החיים באזור, העבודה החקלאית והקשרים עם הבדווים סייעו להקמת הנקודות.

 

אזור המגורים של קיבוץ גבולות מאחורי גדר מבוצרת

חברי קיבוץ גבולות פורקים משאית ליד חצר הקיבוץ

חלוץ זורע את השדות בקיבוץ גבולות בנגב

מגדל התצפיות והגדר המבוצרת בקיבוץ גבולות בנגב

שקיעה ליד קיבוץ גבולות בנגב

עוד על הקמת מצפה גבולות מתוך עדות אישית של אחד ממקימיו: http://www.gvulot.org.il/index.php/2008-01-25-13-44-44/2008-09-17-12-28-37
תעודות רבות מתקופת ההקמה של המצפה שמורות בארכיון הציוני המרכזי: http://www.zionistarchives.org.il/Pages/ArchiveSearchResults.aspx?k=גבולות&t=T2&v=&p=1

בחודשים הקרובים, לקראת מועד 70 שנה לרביבים ולבית אשל, נעלה תמונות מאוספינו שצולמו שם

"ועתה כל מה שהנכם מוצאים לנחוץ בעניין ההגנה עשו. בנו כל הדרוש ואל תתחשבו בשבת קדשנו. זה לא רק מותר, אלא חובה לעשות. וה' יגן עליכם ויחוש ישועתו..." – דברי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג למגיני גוש עציון - במלאת 65 שנה לנפילת גוש עציון במלחמת העצמאות



עץ האלון ההיסטורי  ("האלון הבודד") במרכז גוש עציון, על-יד אלון-שבות (מתוך "ויקישיתוף")



 

השבוע ימלאו 65 שנה לקרב האחרון על כפר עציון ולנפילת ישובי גוש עציון בידי הלגיון הירדני, על פי הלוח הלועזי, שהייתה השלב הסופי במערכה על גוש עציון. כיבוש כפר עציון על ידי הירדנים והטבח שנעשה במגיניו התרחשו ב-13.5.1948, ג' באייר תש"ח (יום לפני הכרזת המדינה) ושלושת הישובים האחרים נכנעו למחרת. לפני כחודש עלה בבלוג פוסט לרגל ציון יום השנה העברי לאירוע קשה זה. במסגרת פוסט זה פורסם דו"ח על הדיפת ההתקפה הגדולה על הגוש ב-14.1.1948. התקפה זו הייתה חלק ממצור ומערכה צבאית קשה שעברו על ישובי גוש עציון לאורך תקופה ממושכת מפרוץ מלחמת העצמאות ב-30.11.1947 ועד לנפילתם בידי הירדנים כחצי שנה לאחר מכן.

לרגל ציון יום השנה הלועזי לנפילת גוש עציון אנו מפרסמים כאן התכתבות מפברואר 1948 בין דב קנוהל, מזכיר כפר עציון בתש"ח, לבין הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי האשכנזי לארץ-ישראל, בנוגע לגבולות ההיתר לביצוע פעולות ביטחוניות בשבת מדין "פיקוח נפש". התכתבות זו התקיימה על רקע עובדת ההשתייכות של שלושה מבין ארבעת ישובי גוש עציון לתנועת "קיבוץ הדתי" (כפר עציון, עין צורים ומשואות יצחק היו קיבוצים דתיים בזמן שהקיבוץ הרביעי, רבדים, השתייך לתנועת "השומר הצעיר"). כפועל יוצא של זהותם הדתית והמערכה הצבאית הקשה שבה היו נתונים, התחבטו חברי כפר עציון והישובים הדתיים האחרים מידי שבת בדילמות הלכתיות לגבי השאלה אלו פעולות הכרוכות בחילול שבת ממלאות צורך בטחוני חיוני שהופך אותן למותרות מדין "פיקוח נפש" ואלו פעולות הן ברמת דחיפות נמוכה יותר המחייבת את דחייתן לאחר השבת או את ביצוען "בשינוי".  בנוסף להתכתבות המקורית אנו מפרסמים מכתב ששלח דב קנוהל לרבנות הראשית יותר מ-20 שנה מאוחר יותר המתייחס להתכתבות זו. שלושת המכתבים שמורים באוסף הרב הרצוג הנמצא בארכיון המדינה (באתר של ארכיון המדינה פורסם מבחר תעודות בנושאי דת ומדינה מארכיון הרב הרצוג).

 

דב קנוהל (מתוך "ויקישיתוף")

 



להלן שלושת המכתבים (הנמצאים בתיק שסימולו פ-4251/3): מכתב שכתב דב קנוהל לשני הרבנים הראשיים ב-12.2.1948, העתק מכתב תשובה לא מתוארך מהרב הרצוג (שנכתב כנראה כמה ימים לאחר מכן) ו-מכתב שכתב דב קנוהל לרב זלמן דרוק מהרבנות הראשית ב-10.3.1971, שבו הוא מתאר את הרקע להתכתבות בינו לבין הרב הרצוג ב-1948, לקראת פרסום ספר שו"ת (שאלות ותשובות) של הרב הרצוג. מכתבו של קנוהל לרב הרצוג נכתב כחודשיים אחרי פרוץ השלב הראשון של מלחמת העצמאות. ארבעת ישובי גוש עציון היוו קבוצה מבודדת של ישובים המוקפים בכפרים פלסטינים ומייד עם פרוץ המלחמה הם נכנסו למצור מחמיר והולך ולשורה של התקפות מצד תושבי הכפרים המקיפים אותם. מצב קשה זה בא לידי ביטוי בתוכן ההתכתבות.

להלן רקע היסטורי קצר לאירועים המוזכרים במכתבים. בחלקה הראשון של המלחמה (30.11.1947 – 14.5.1948) עדיין הייתה ארץ-ישראל נתונה לשלטון המנדט הבריטי, אך הבריטים צמצמו בהדרגה את נוכחותם הצבאית ברחבי הארץ, באופן שאיפשר התפתחות של מאבק צבאי בין הישוב היהודי המאורגן, בעיקר כוחות "ההגנה" והפלמ"ח, לבין האוכלוסיה הפלסטינית בתוך גבולות שלטון המנדט (צבאות ערב ובתוכם הלגיון הירדני פלשו לארץ רק סמוך לסיום המנדט). המוקדים המרכזיים של המאבק בשלבי המלחמה הראשונים היו הישובים היהודיים המבודדים והדרכים המובילות אליהם שבהם התפתחה "המלחמה על הדרכים". אספקת הנשק, תחמושת והמזון לישובים אלה וכן העברת תגבורות התבצעה בשיירות ממוגנות שהותקפו פעמים רבות באש על-ידי תושבי הכפרים הפלסטינים שישבו סביב הדרכים המחברות בין אותם ישובים למרכזי האוכלוסיה היהודית. בחלק מהמקרים הצליחו המתקיפים למנוע את הגעת השיירות ליעדן או בדרכן חזרה במחיר חללים רבים שנפלו מקרב אנשי השיירות.

במקרה של ישובי גוש עציון התנהלה התחבורה בשיירות שהעבירו לגוש אספקה מירושלים בציר העובר דרך בית-לחם. דרך זו הייתה קשה במיוחד למעבר וכבר כעשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה ב-11.12.1947 נערכה התקפה קשה על אחת השיירות שיצאה מירושלים לגוש שמנעה את הגעתה ליעדה וגבתה מאנשיה מחיר כבד של עשרה הרוגים, שעל שמו כונתה השיירה "שיירת העשרה". כחודש לאחר מכן ב-13.1.1948 נערכה התקפה על שיירה אחרת בדרכה חזרה מגוש עציון לירושלים שגבתה הפעם מחיר של שני הרוגים ולכן היא קיבלה את השם "שיירת השניים". למחרת ב-14.1.1948 נערכה התקפה ישירה על ישובי הגוש (שבה עוסק הפוסט הקודם) שנהדפה במחיר של 3 הרוגים ו-9 פצועים. התקפה זו עוררה צורך בתגבורת ובאספקה מידית לישובי הגוש, אך בשל הקושי בהעברת שיירות ממונעות הוחלט בפיקוד הפלמ"ח לשלוח תגבורת באמצעות מחלקת לוחמים שתגיע אל גוש עציון ברגל מכיוון המושבה הרטוב. מחלקת פלמ"ח שיצאה לדרכה אל הגוש בלילה ה-16.1.1948, שקבלה בדיעבד את הכינוי מחלקת הל"ה, התגלתה סמוך להגעתה ליעדה ונקלעה לקרב קשה מול תושבי הכפרים באזור שבו נהרגו  כל לוחמי המחלקה.

שרשרת אירועים קשים אלה החמירו את המצב הבטחוני של גוש עציון הנצור ואחת הדרכים שהוצעו להעברת אספקת נשק ותחמושת ופינוי פצועים הייתה באמצעות  הנחתת מטוסים קלים, שהיה צורך להכין עבורם מנחת מטוסים. בהקשר זה התעוררה בקרב מגיני הגוש השאלה האם מותר לבצע את עבודת הכנת המנחת גם בשבת במקביל לשאלות הלכתיות נוספות שהלכו והתרבו לגבי "גבולות הגזרה" של ההיתר לעבוד בשבת מדין "פיקוח נפש". בשתי הפסקאות האחרונות של המכתב מדב קנוהל לשני הרבנים הראשיים הוא התייחס להיתר שנתן כבר הרב הרצוג למגיני הגוש לבנות ביצורים בשבת בעקבות פרשת "שיירת העשרה" והציג את השאלה האם היתר זה תקף להבא גם לפעולות מסוג הכנת מנחת המטוסים (שכבר בוצעה בפועל קודם לכן): "אחרי ההתקפה על השיירה שלנו בכ"ח כסלו קבלנו הוראה מאת הרב הראשי מרן הרב הרצוג שליט"א, שמותר לנו לעסוק ביום השבת הקרוב בביצורים ובניין עמדות כפי הדרוש לנו. השבת עמדנו בפני שאלה דומה אצלנו: קשיי התחבורה הם חמורים. בעת ההתקפה הגדולה היו אצלנו בגוש פצועים, אשר הרופאים המקומיים לא יכלו לטפל בהם ובתנאים הרגילים לא היה שום סיכוי להעבירם. עקב זה הוחלט להכין מקום לירידת אווירונים בעת הצורך. האנשים שעבדו עם הטרקטורים בשטח זה פנו ואמרו כי גמר העבודה צריך לקחת עוד יומיים שלושה וביקשו רשות לעבוד גם בשבת, בהתחשב בזה כי אין אנו יודעים מתי שעת הצורך יכולה להתקרב. הדיעות ביננו היו חלוקות ולבסוף סוכם - כן לבצע את הדבר, בהתחשב בחשיבותו מבחינת הביטחון. נא להודיע לנו איך לנהוג במקרה דומה לזה בעתיד".

במכתב התשובה של הרב הרצוג הוא נתן להם היתר כמעט ללא הסתייגות וסיים את מכתבו  בברכה לבטחונם: "במקרה דומה לזה בעתיד – אם לא תספיקו לעשות מלפני שבת וכשפי שיקול דעתכם יש לחוש להתנפלות פתאומית באופן שתוכל להתפתח סכנה לגוש ע"י השביתה בשבת מהמלאכה הדרושה, מותר לכם... ומובן שתיכף לגמר המלאכה, השבת חוזרת לכל תוקפה. בברכה ובתפילה לשומר ישראל לשמרכם ולהצילכם ולהגן עליכם למענכם ולמען בית ישראל כולו". מעבר לתשובה ההלכתית יש חשיבות לדברי החתימה של המכתב המבטאים את הזדהותו של הרב הרצוג עם מתיישבי גוש עציון ואת דאגתו הרבה לשלומם שבאה לידי ביטוי גם בצירוף המילה "אחיכם" לפני חתימתו (הטקסט שבידינו הוא העתק של המכתב ולכן חתימת הרב הרצוג עצמה נעדרת ממנו).

המכתב השלישי שנכתב על-ידי דב קנוהל יותר מעשרים שנה אחרי האירועים שקדמו לנפילת גוש עציון והוא משקף מבט רטרוספקטיבי שלו על תקופה זו. בתחילת המכתב הוא מצטט את ההיתר שנתן הרב הרצוג לפעולות ביצורים בשבת בעקבות פרשת "שיירת העשרה" (זה הציטוט המופיע בכותרת של הפוסט) ומספר על האירועים הבטחוניים הקשים שהתרחשו בהמשך המערכה על גוש עציון לפני ואחרי חילופי המכתבים עם הרב הרצוג. בין השאר הוא מזכיר את שיירת נבי דניאל שנתקלה במהלך חזרתה מגוש עציון לירושלים ב-27.3.1948 למארב וקרב קשה, שגבה ממנה מחיר כבד של 14 הרוגים ו-40 פצועים. במוקד המכתב נמצאת סוגיית הצורך הבטחוני לעבוד בשבת. מעבר לשאלות ההלכתיות הוא מתייחס לקושי הנפשי הכרוך בעבודה בשבת עבור חברי כפר עציון הדתיים ומציין את העובדה ש: "חלק מהחברים נהגו במשך העבודה לשיר זמירות שבת או לדבר דברי תורה כדי לזכור על-ידי כך, כי שבת היום...".

המערכה על כפר עציון במלחמת העצמאות הסתיימה כאמור בנפילתו בידי הירדנים ובטבח שנעשה במגיני כפר עציון שבו נרצחו כמעט כולם (למעט ארבעה). קנוהל עצמו ניצל מהטבח בזכות העובדה שנפצע כמה ימים לפני הקרב האחרון ופונה למשואות-יצחק הסמוכה. לאחר כניעת משואות יצחק נשלח קנוהל לשבי הירדני שם שהה תשעה חודשים. ב-1954 הוא הוציא לאור את ספרו "גוש עציון במלחמתו", שהוא הספר המקיף ביותר על תולדות המערכה על גוש עציון.

 

"בקשתי היא שלא תאפשר לדון אדם למיתה" - נלי זק"ש מבקשת מבן גוריון שלא להוציא להורג את אייכמן

במלאת 43 שנים למותה של המשוררת והמחזאית היהודיה, נלי זק"ש  (12/5/1970) אנו מביאים מכתב שכתבה לראש הממשלה דוד בן גוריון מ- 27 במרס 1962, אחרי גזר הדין במשפט אייכמן וזמן קצר לפני ביצועו. מכתב זה שמור בארכיון המדינה בתיקי משרד ראש הממשלה, הגדושים בפניות של אנשים מכל העולם מאותה תקופה, שהביעו את דעתם ביחס לסוגיית עונש המוות אשר הוטל על אייכמן. המכתב פורסם כבר לפני שנתיים בפרסום נרחב על פרשת מעצרו ומשפטו של אייכמן באתר ארכיון המדינה.

נלי זק"ש ביקשה מבן-גוריון לא להוציא את אייכמן להורג: "דווקא מכיוון שאני עדיין רואה את עצמי כאדם נרדף, דומה שיורשה לי להביע את בקשתי זו מבלי שאיחשב מתנשאת". כאברהם שניהל משא ומתן עם האל על גורלה של העיר סדום בשביל מעט הצדיקים שיש בה כך היא מבקשת תקופה של חסד עבור אותם בודדים באירופה שסיכנו את עצמם למען הצלת יהודים:

בבית החולים בֶּקוֹמבֶּרגָה, ברומה 4

27 במרס 1962

כבוד אדוני הנשיא [ראש הממשלה],

 באמצעות מילים שהבשילו בזמנים הרי גורל ברצוני להביע בפניך את שמרגש אותי עד עמקי נשמתי. בעיצומה של המלחמה ניצלתי מברלין ההיטלראית והגעתי לשוודיה עם אמי הזקנה והחולה הודות למאמציהם של המשוררת סלמה לגרלף והנסיך אויגן, שניהם כבר אינם בין החיים. כיוון שכך יודעת אני נכוחה מה פשרם של הליכה בגיא צלמוות ושל אבדן היקירים כתוצאה ממות קדושים מזעזע. ולמרות הכול, ביצירתי ניסיתי להעלות את זכרם של אותם שביבי אהבה קדושים שזכינו להם אף בלילות החשוכים ביותר. שאלמלא כן גם לא הייתי מסוגלת לנסח את מכתבי זה אליך. בקשתי היא שלא תאפשר לדון אדם למיתה. אחד מני רבים שקיבלו פקודות לבצע מעשי זוועה. ישראל בורכה במילותיו של אברהם: 'אולי ימצאון שם [בסדום] עשרה צדיקים?', ואני עצמי מכירה צדיקים שכאלה, שסיכנו את חייהם ולעתים קרובות אף שילמו את המחיר רק על מנת להציל [אחרים]. הצדיקים הללו פעלו גם בתקופתו של היטלר, והחתומה מטה היא אחת מניצולותיהם. אל נא תאפשר גזר דין מוות לאייכמן. הצדיקים פעלו גם בגרמניה ולו רק בעבורם יש לקיים תקופה של חסד. דווקא מכיוון שאני עדיין רואה את עצמי כאדם נרדף, דומה שיורשה לי להביע את בקשתי זו בלי שאיחשב מתנשאת. האפשרות היחידה לסבול את החיים הללו ולהמשיך ליצור קיימת עבורי רק הודות לאהבתם ולטוב לבם של חבריי השוודים ושל אלה שחיים בחו"ל.

בהערכה עמוקה כלפיך אדוני הנשיא, כמגן המולדת, מעבירה אני מילים אלה מלבי אל לבך!

שלך,

נלי זק"ש

במכתב היא מכנה את בן גוריון "מגן המולדת" ומצרפת שיר משלה:

כָּל כָּ‏ךְ בּוֹדֵד הוּא הָאָדָם

תָּר אֶל הַמִּזְרָח

שֶהַתּוּגָה עוֹלָה שָׁם בִּפְנֵי-הַדִמְדּוּמִים

אָדֺם הוּא הַמִזְרָח מִקּוֹל קְרִיאַת שֶׂכְוִי

הוֹ שְמַע קוֹלִי –

בְּבֻלְמוּס-הָאֲרָיוֹת

לְהִסָּפוֹת

בְבָרָק צוֹלְפָנִי שֶל קַו-הַמַשְוֶה

הוֹ שְמַע קוֹלִי –

בְּצָפוֹן כָּחֺל שֶל שׁוֹשַנַת-רוּחוֹת

לָעוּר עִם לַיְלָה

וְצִיץ שֶׁל מָוֶת כְּבָר עַל עַפְעַפַּיִם

וְהָלְאָה, אֶל הָעַיִן –

(תרגם את השיר  שמעון זנדבנק, 1967)

נלי זק"ש

למרות שהייתה מוכרת וידועה ביצירותיה ברחבי העולם  - הציבור הישראלי הכיר אותה פחות והתוודע לה כשחלקה ב- 1966 עם הסופר ש"י עגנון את פרס הנובל לספרות. נלי זק"ש נולדה בברלין ב-1891. בשנת 1940 הייתה מועמדת לעבודות כפייה אצל הנאצים, ורק התערבותה של הסופרת השבדית המפורסמת סלמה לגרלף הצילה את חייה. לגרלף עירבה בהצלתה את משפחת המלוכה השבדית, ונלי זק"ש ואמה הזקנה חולצו מגרמניה והובאו לסטוקהולם.

שירתה של נלי זק"ש השתנתה לחלוטין עם השואה, והיא הפכה לשירת קינה על העם היהודי שהושמד במחנות ההשמדה. בהמשך לעמדה שביטאה במכתבה אל בן גוריון ב- 1962 אמרה נלי זק"ש בטקס פרס המו"לים הגרמני היוקרתי, בו זכתה ב- 1965 דברים בזכות ההתפייסות עם הגרמנים, והצהירה, שחרף הנוראות שעברה היא ועמה, הריהי מאמינה באפשרות של קיום גרמני אחר.

חלק מן המקור בגרמנית (המכתב והשיר):

 

 

תיעוד ויזואלי של פתיחת הצירות הישראלית הראשונה בעולם

בהמשך לפרסום שעסק בנושא יחסי ישראל - פולין, אנו מצרפים סרטון וידאו ותמונות, המתארים את אירוע פתיחת הצירות הישראלית הראשונה לאחר הקמת המדינה – בפולין. האירוע התקיים בסוף חודש ספטמבר 1948, ונערך במעמד נשיא פולין ואנשי רוח. יהודי פולין, שארית הפליטה ממלחמת העולם השנייה, עמדו נרגשים תחת הצירות ומחאו כפיים בעת הנפת הדגל. ישראל ראתה חשיבות רבה במעמד זה, עקב הצבעת פולין באו"ם בעד הקמת המדינה. הציר הנבחר הוא ישראל ברזילי.

משלחת ישראל לפולין. משמאל לימין: מזכיר ראשון, ד"ר כנען;
מזכיר עיתונות, יעקב פטריזל; ציר, ישראל ברזילי;
נספח קונסולרי, פנחס דגן; מזכיר שני, שלמה גל.
ספטמבר 1948, לשכת העיתונות הממשלתית 

הציר ברזילי בביקורו הרשמי בוורשה, בדרכו להגיש את כתב האמנה
שלהי 1948, לשכת העיתונות הממשלתית

הנפת דגל ישראל בצירות ישראל בוורשה, ספטמבר 1948

בצילום: הציר ברזילי והנספח דגן / ארכיון המדינה

הביתן היהודי באושוויץ - מפעל הנצחה לאומי

בפרסום הקודם, סקרנו בהרחבה את פרשת הביתן הישראלי במחנה אושוויץ, כפרק ביחסי ישראל פולין. כאמור, הקמת הביתן לא יצאה אל הפועל, והוחלט כי הנצחת הקורבנות היהודים תבוצע במסגרת מה שכונה - הביתן היהודי. בדצמבר 1977, יצאה משלחת מישראל, על מנת לסייע בעיצוב הביתן היהודי במחנה. הביתן, המציג את ההיסטוריה של המרטירולוגיה היהודית, נחנך באפריל 1978. להלן צילומי ביקור המשלחת ועבודתם, כפי שנמסרו לנו באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות.

כמה מחברי המשלחת שיצאה לאושוויץ לסייע בעיצוב הביתן היהודי
צבי שנר, יצחק ארד רודניצקי ומיכל ארד - דצמבר 1977
ארכיון התצלומים / בית לוחמי הגטאות

ישיבה של הגוף שתכנן ועיצב את הביתן היהודי במחנה אושוויץ שני מימין: יצחק ארד רודניצקי - דצמבר 1977 צילום: z. loboda / מוזיאון אושוויץ

ישיבה של הגוף שתכנן ועיצב את הביתן היהודי במחנה אושוויץ

שני מימין: יצחק ארד רודניצקי - דצמבר 1977

צילום: z. loboda / מוזיאון אושוויץ

הכניסה לביתן היהודי בבלוק מס' 27 באושוויץ, נחנך באפריל 1978
 ארכיון התצלומים / בית לוחמי הגטאות

משנת 1960, מוצגות במחנה תצוגות לאומיות בעשרות ביתנים. תחזוקת הביתנים והתכנים המוצגים בהם, נמצאת בסמכות מדינות שונות שאזרחיהן נספו במחנה בזמן המלחמה - כשבשנים האחרונות חודשו ורועננו חלק מן התצוגות. בביתן היהודי, מספר 27, מוצגת מ-1968, תקופת השלטון הקומוניסטי בפולין, תצוגה הכוללת בעיקר תמונות ישנות בשחור-לבן של יהודים בגטאות ובמחנות.          

בשנת 2005, ביקר במקום ראש הממשלה אריאל שרון, יחד עם שגריר ישראל בפולין דוד פלג, ומזכיר הממשלה ישראל מימון. לדברי מימון, שרון התרשם ש"אם ישראל לא תיקח אחריות על המקום, אף אחד לא יטפל בו". בעקבות זאת, החליטה הממשלה בישיבה מיוחדת לציון יום הזיכרון הבינלאומי הראשון להנצחת קורבנות השואה, על פרויקט שימור וחידוש הביתן. במסגרת החלטת ממשלה נוספת שנתקבלה לאחרונה בנושא, הוגדר לכך תקציב מיוחד. הפעילות הישראלית לקידום הפרויקט נשאה פרי, כאשר במהלך ביקור רשמי של ראש הממשלה נתניהו בפולין בשנת 2013 נחנכה התערוכה המחודשת בביתן. 

יש לנו עוד, על תחילת הקשר המיוחד בין מדינת ישראל לרפובליקה הפולנית - צפו כאן.