סיפור בתמונות: 75 שנים לעליית קיבוץ חניתה על הקרקע

ב- 21 במרס 1938, היום לפני שבעים וחמש שנים בדיוק, עלה על הקרקע קיבוץ חניתה שעל גבול לבנון, במסגרת מבצע "חומה ומגדל". במהלך מבצע זה הוקמו ברחבי הארץ בשנים 1936 - 1939 יותר מ- 50 ישובים כתגובה למרד הערבי הגדול ועל בסיס ההנחה שהקמת הישובים ופרישתם ברחבי הארץ ישפיעו בבוא היום על אופן חלוקתה, כפי שאכן קרה ב- 1947.

השיטה הייתה הקמת יישוב מוקף חומה ובו מגדל שמירה בין לילה, על אדמות שנרכשו על ידי יהודים. הרעיון התבסס על החוק העותמאני, שעדין היה בתוקף, שאסר על הריסת מבנה מקורה.
רכישת אדמות חניתה - 5,000 דונם של אדמת טרשים הררית, עוררה מחלוקת בקרב ההנהגה הציונית בגלל הסיכון הבטחוני הכרוך בהקמתה בלב אזור ערבי, בשל שאלת הטעם בהקמתה נוכח האפשרות של חלוקת הארץ על פי מוקדי התיישבות וגם משום שהאדמה באזור לא מתאימה לפיתוח חקלאי. אולם בסופו של דבר החליט בן גוריון בתחילת 1938לאשר את הרכישה. קבוצת המתנדבים שתכננה להתיישב בחניתה הציעה תוכנית: להקים מחנה במרחק קילומטר מהכביש, ולאחסן בו מזון, מים, תחמושת, ביגוד וכלי עבודה, כהכנה לעלייה לנקודת ההתיישבות הנמצאת בלב אזור של יישובים ערבים.

בבוקר ה- 21 במרס החלו 400 איש בפריצת הדרך למחנה. לעת ערב נשארה במחנה רק פלוגת הכובשים שמנתה כ- 100 אנשים. המתיישבים הותקפו כבר באותו לילה על ידי ערביי האזור ושנים מהם נהרגו. העבודה על פריצת הדרך נמשכה על אף האירועים (בימים שלאחר מכן נהרגו כמה מתיישבים נוספים). בתוך חמישה ימים הגיעו המתיישבים לחניתה תחתית. ב- 8 באפריל הצליחו המתיישבים להגיע לנקודה שבה הוקם לבסוף הקיבוץ.

לציון 75 שנים לייסודו של קיבוץ חניתה, שאמנם לא היה הראשון ולא האחרון ביישובי חומה ומגדל, אך בהחלט אחד הסמלים היותר מובהקים של התיישבות זו, והמתועד שבהם, אנו מביאים כאן כמה מן התמונות מאוסף הצלם זולטן קלוגר, השמור בארכיון המדינה. כל התמונות צולמו ביום העליה על הקרקע. האוסף, שאת חלקו אפשר לראות באתר האינטרנט של הארכיון ואת חלקו האחר במערכת הצפייה שבאולם הקריאה,  כולל תמונות נוספות של חניתה מן החודשים שלאחר מכן.

חלוץ צועד לצד פרד עמוס ציוד בדרך אל העלייה על הקרקע בחניתה

חלוצים מכשירים את הקרקע לעליית הישוב חניתה

הרב הולצברג מראש פינה נושא ספר תורה בטקס העליה על הקרקע של קיבוץ חניתה

אברהם הרצפלד (מרכיב משקפים במרכז) ומשה שרתוק – שרת (שלישי משמאל) בין חברי ההגנה והחלוצים ביום העליה על הקרקע

בניית החומה

חלוץ מדרבן את חמורו העמוס ציוד ביום העליה לקרקע

חברי ההגנה בונים את המגדל בחניתה

פריצת הדרך לחניתה

דיוקן החלוץ ביום העליה לקרקע

אוסף החברה הישראלית למדליות ומטבעות

בין האוספים המעניינים השמורים בארכיון המדינה נמצא אוסף המדליות שהנפיקה החברה הישראלית למטבעות ומדליות. האוסף כולל את רוב המדליות שהונפקו על ידה מהקמתה ועד היום, מזהב, כסף וארד.

החברה הישראלית למדליות ומטבעות הוקמה בשנת 1958 ע"י דוד בן גוריון, במטרה להנציח אירועים היסטוריים ולאומיים של המדינה, הישגים ישראליים במדע, תרבות אמנות, להנציח אישים בתולדות עם ישראל שהטביעו חותם בתחומים שונים ועוד. בייסוד החברה היה גם פן כלכלי (רכישת מניות ע"י הממשלה והחברה הממשלתית לתיירות, מכירת והפצת המוצרים בארץ ובחו"ל, ייבוא מוצרים דומים לארץ, הקמת שותפויות עם חברות דומות בארץ ובחו"ל ועוד).

להלן החלטת הממשלה בעניין ייסודה הרשמי. ומסמך נוסף המנמק את מטרות החברה
(תיק ג-4/ 6317 בארכיון המדינה):

החברה הייתה בבעלות מדינת ישראל עד לשנת 2008, אז הופרטה ונמכרה לחברת ג.ר.א.ס. חברת ג.ר.א.ס. התחייבה בפני הממשלה לשמר את אופיה המיוחד של החברה וערכיה בהתאם לחזונו של דוד בן גוריון. שמה כיום "החברה הישראלית למדליות ולמטבעות" או ICMC - ISRAEL COINS & MEDALS CORP".

במהלך השנים הנפיקה החברה מדליות, מטבעות, מטילי זהב, חפצי אומנות ויודאיקה, תכשיטים, וגליונות בולים.
את המדליות המרהיבות אותן הנפיקה החברה ניתן לחלק לנושאים שונים: לרגל אירועים (חגי ישראל, אולימפיאדות, כנסים), לזכר אירועים היסטוריים (גירוש ספרד, ליל הבדולח, סדרות של מדליות בנושא צה"ל ובטחון המדינה (השריון עשה היסטוריה, מטוסים שעשו היסטוריה), בנושאי תנ"ך (אמהות בתנ"ך, אירועים בתנ"ך), אישים ועוד.

חלק ממטבעות הזהב מוצגות בתערוכה זמנית במוזיאון ארצות המקרא, (שנפתחה בתאריך 20 לפברואר) שם ניתן יהיה לצפות ב-17 מטבעות הקשורות בנושאי התנ"ך.

לרגל חג הפסח המתקרב, להלן דוגמת מדלייה שהונפקה בשנת 1991 ועוצבה ע"י נתן קרפ (גלף: משה הכט) לכבוד חג פסח, ועליה סממני חג הפסח: קערת ליל הסדר, כוס יין, מצה, יציאת המוני ישראל ממצרים, ארבע לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי".

פני המדליה (הנפקת זהב)                                                      גב המדליה (הנפקת זהב)  

              

עכשיו או לעולם לא: ביקורו הגורלי של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בישראל, מארס 1979 – בדרך להסכם שלום בין ישראל למצרים

רה"מ מנחם בגין, נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר ונשיא המדינה יצחק נבון
בטקס קבלת הפנים בנמל התעופה בן גוריון / לע"מ, יעקב סער

ב-17 בספטמבר 1978 בטכס חגיגי בבית הלבן חתמו נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת על הסכמי קמפ דיוויד , שהציעו מסגרת לחוזה שלום בין ישראל למצרים. התרוממות הרוח שליוותה את חתימת ההסכמים, שנראו כמסמלים עידן חדש ושינוי דרמטי במזרח התיכון, התחלפה עד מהרה באכזבתם של הצדדים המעורבים משהתברר שגם לאחר שהתקבל אישור טיוטת ההסכם של ממשלת ישראל נותרו כמה עניינים שנויים במחלוקת שלא מצאו את פתרונם,  וחודשים אחדים עמדו הצדדים בפני מה שנראה כמבוי סתום.  כדי להתגבר על המחלוקות שעיכבו את השלמת הסכם השלום נפגשו שר החוץ משה דיין וראש ממשלת מצרים מוצטפא חליל שוב בקמפ דיוויד בפברואר 1979, ומיד אחר כך יצא בגין לשיחות עם קרטר בוושינגטון. במפגשים אלו הושגה התקדמות מסוימת בחלק מן הבעיות השנויות במחלוקת, וקרטר החליט להפשיל שרוולים ולצאת למזרח התיכון כדי להיפגש עם סאדאת בקהיר, להציג לו את ההצעות שסוכמו עם ישראל, לסכם את הפרטים האחרונים של ההסכם ולחתום עליו במהלך ביקורו.

בישראל ניסו לעמוד על מניעיו של קרטר ותהו אם אין במסעו הימור לנוכח הקשיים ולנוכח האפשרות שכפי שנראו הדברים נועדו מאמציו לכישלון. אולם בישיבת סמנכ"לים במשרד החוץ הסביר שר החוץ דיין שאין בצעד הזה הימור מצדו של הנשיא אלא צורך מדיני אמריקני בשל ההתפתחויות במזרח התיכון  ונפילת משטר השאה באיראן (תעודה 1). בפגישותיו עם קרטר ב-8–10 במארס דחה סאדאת את הצעותיה של ישראל והנשיא האמריקני המשיך לירושלים לביקור גורלי כדי להיפגש עם בגין ועם ההנהגה הישראלית להעביר להם את המסר: 'עכשיו או לעולם לא!'. ביקורו של קרטר בישראל ארך שלושה ימים והיה רצוף משברים ודיונים דרמטיים בין המשלחת האמריקנית בראשותו של קרטר לבין ההנהגה הישראלית, שגילתה עמדה עיקשת אל מול תביעותיה של מצרים. בשיאם של הדיונים אמר בגין לקרטר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים  ושנראתה כמובילה למבוי סתום:  'אדוני הנשיא, נחתום רק על דברים שאנו מסכימים עליהם, ועל אלו שאיננו מסכימים לא נחתום' (תעודה 5). ברגע האחרון ממש, כשנראה היה שהשיחות נכשלו והנשיא האמריקני עומד לחזור לוושינגטון בידיים ריקות, הושגה פריצת הדרך שאפשרה לקרטר לחזור לקהיר ולקבל את הסכמתו של סאדאת לכלל סעיפי ההסכם: 'אלו הן החדשות הטובות ביותר ששמעתי בחיי, חדשות, נפלאות', אמר קרטר לבגין בשיחת טלפון לאחר שראש ממשלת ישראל בישר לו שהממשלה קיבלה את הסיכומים שהושגו בקהיר. בכך נפתחה הדרך לחתימה על הסכם השלום  (תעודה  9).

שלוש התעודות האלו, המסמלות שלושה שלבים מכריעים בביקור רב התהפוכות הזה, שבו ניהל נשיא ארצות הברית משא ומתן שלא היה כמוהו עם מליאת ממשלת ישראל, כלולות בקובץ בן עשר תעודות שארכיון המדינה בחר לפרסם לרגל ביקור הנשיא ברק אובמה בישראל ובמלאת 34 שנים לביקור הנשיא קרטר. התעודות נבחרו מתוך אוספי משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ והן חלק מפרסום רחב  בעניין המשא ומתן המדיני בין ישראל למצרים בשנים 1973–1979, שבימים אלו שוקד ארכיון המדינה על הכנתו. (ראו גם פרסום שהעלה ארכיון המדינה לפני כמה חודשים על ביקור הנשיא סאדאת בישראל בנובמבר 1977).

לפרסום חמישה פרקים:

א.      מבוא: על מה היו המחלוקות?

ב.      'בשליחות למען חלומו העתיק ביותר של האדם – חלום השלום': ביקור קרטר במצרים

ג.       עכשיו או לעולם לא: תחילת שיחות קרטר בישראל

ד.      'על הדברים שאיננו מסכימים עליהם לא נחתום': על סף מבוי סתום

ה.      'אלו הן החדשות הטובות ביותר ששמעתי בחיי': פתרון ברגע האחרון

 

א.      מבוא: על מה היו המחלוקות?

לאחר שפגה התרוממות הרוח שנלוותה לפסגה בקמפ דיוויד בספטמבר 1978 החלו באמצע אוקטובר בוושינגטון שיחות על ניסוח טיוטת ההסכם. צוותי המשא ומתן הגיעו במהירות לסיכומים ברוב פרטי ההסכם. מצד אחר התעוררו קשיים בעניינים שנראו לאמריקנים שוליים, אך הביאו לבסוף למחלוקות קשות. מחלוקות אלו היו תוצאה של הלחצים שהופעלו על מנהיגי מצרים וישראל. תגובתו הנזעמת של העולם הערבי  אילצה את סאדאת להוכיח שהוא עדיין מחויב להסדר כולל במזרח התיכון ולהבטחת זכויותיו של העם הפלסטיני. בגין היה נתון למתקפה מצד חבריו ותיקי תנועת 'חרות' ותומכיו בימין על הסכמתו להחזרת כל שטח סיני למצרים והוויתור על היישובים. הוא היה נחוש לא לעשות ויתורים נוספים. המחלוקות נסבו על העניינים האלה:

א.      כינון יחסים דיפלומטיים - ישראל חששה שכל שטחי סיני או רובם יוחזרו למצרים לפני שיתבצעו חילופי השגרירים, בשעה שמצרים ביקשה לקשור בין חילופי השגרירים לבחירות למוסדות האוטונומיה הפלסטינית. ישראל ביקשה להבהיר שאין 'לינקאג' ' (זיקה) כזה באמצעות סעיף (2) 6 בהסכם השלום. הסעיף קובע שהצדדים ימלאו את חובותיהם לפי ההסכם, בלי קשר להסכם נוסף.

 

ב.      לוח זמנים לאוטונומיה – בגלל סירובו של בגין להקפיא את ההתנחלויות לכל תקופת המשא ומתן על האוטונומיה חששו המצרים שישראל אינה מתכוונת לבצע את תכנית האוטונומיה. קרטר היה משוכנע שבגין הסכים להקפאה כזאת, אך בגין חזר וטען שהסכים להקפאה של שלשה חודשים, עד לחתימת ההסכם עם מצרים. כדי להבטיח שתכנית האוטונומיה תבוצע הציעו המצרים לצרף להסכם השלום מכתב מלווה בחתימת ידם של סאדאת ובגין, ובו יתחייבו השניים לנהל משא ומתן על האוטונומיה. המצרים אף ביקשו לקבוע תאריך יעד להקמת האוטונומיה.

 

ג.       לאחר שהתברר כי המלך חוסיין והפלסטינים לא ישתפו פעולה בביצוע תכנית האוטונומיה הציעה מצרים  להקים את האוטונומיה בעזה תחילה ולאפשר לה למלא שם תפקיד מיוחד. ישראל התנגדה לכך.

 

ד.      עדיפות הסכם השלום על הסכמים אחרים – סעיף בעייתי אחר היה סעיף (5) 6 שעסק בעדיפות הסכם השלום על הסכמים אחרים. מצרים לא רצתה להכריז פומבית שההסכם גובר על התחייבויותיה למדינות ערב, שחתמה עליהן בעבר, אולם ישראל טענה שאם לא יוכנס הסעיף תוכל מצרים להצטרף להתקפה סורית על ישראל.

 

ה.      אספקת הדלק - ישראל הייתה מוטרדת משאלת אספקת הדלק אחרי הנסיגה משדות הנפט בסיני, וביקשה ממצרים התחייבות ארוכת טווח למכור לה נפט, שתהיה חלק מהסכם השלום. מצרים ראתה בדרישה שהדבר ייכתב בהסכם השלום פגיעה בריבונותה בסיני.

 

הדיונים לא הביאו לפתרון המחלוקות ולא אחת עוררו מחלוקות עמוקות יותר. במהלך השיחות בוושינגטון הציע שר הביטחון עזר ויצמן להקדים את השלב הראשון של הנסיגה ולמסור את העיר אל עריש למצרים חודשיים אחרי החתימה. קרטר הציע לסאדאת להחליף שגרירים חודש אחרי הנסיגה. ב-21 בנובמבר אישרה ממשלת ישראל את הטיוטה האמריקנית של הסכם השלום, אך דחתה את הצעתו של ויצמן ואת ההצעה לקבוע תאריך יעד לאוטונומיה. בגין והשרים חששו מחוסר שיתוף פעולה מצד ירדן או מלחצים מצד אש"ף אשר לא יאפשרו את ביצוע התכנית, ואז תחזור בה מצרים מנכונותה לכונן יחסים דיפלומטיים.

לאחר החלטה זו של ממשלת ישראל, בגין התקפות קשות של ירדן ושל סעודיה על סאדאת בוועידת מדינות ערב בבגדד, דרש נשיא מצרים לשנות את הסעיפים 4 ו-6 של ההסכם וחזר בו מנכונותו להחליף שגרירים. הוא אף טען שנוכחות מצרית בעזה חיונית. מזכיר המדינה האמריקני סיירוס ואנס הציע פשרה, אך ישראל דחתה אותה. נראה היה שעימות בין ישראל לארצות הברית כמעט בלתי נמנע. אולם בינואר 1979 נפל משטר השאה באיראן והצדדים נאלצו להעריך את המצב מחדש. ארצות הברית נזקקה להצלחה בתחום יחסי החוץ במזרח התיכון ורצתה לקשור אליה את מצרים וישראל ביקשה להבטיח מקור דלק במקום איראן. קרטר החליט אפוא לצאת למסע אישי למזרח התיכון כדי לקשור את הקצוות.

ב.      'בשליחות חדשה למען חלומו העתיקים ביותר של האדם – חלום השלום': ביקור קרטר במצרים

לפני יציאתו למזרח התיכון  דיבר קרטר על חשיבות הביקור,  'אני יוצא היום בשליחות חדשה למען אחד מחלומותיו העתיקים ביותר של האדם – חלום השלום', אמר, 'אין עוד מקום שהתקווה לשלום יוקדת ומלאת חיים בו יותר מן המזרח התיכון. אין עוד מקום שהדרך למימושו קשה בו יותר, אין עוד מקום שמחיר הכישלון עלול להיות בו נורא יותר'. הוא בטוח שמנהיגי ישראל ומצרים חולקים עמו את נחישותו להשיג את המטרה הנעלה.

בישראל התקיימו דיונים כדי להיערך לביקור. ב-7 במארס מסר שר החוץ משה דיין בישיבת סמנכ"לים במשרד החוץ את הערכתו בקשר לגורמים שהביאו להחלטתו של קרטר (פרוטקול הישיבה בתעודה 1). ישעיהו ענוג שאל אותו: 'מבחינת קרטר – זה "גמבל" [הימור] או הליכה על כמעט בטוח?', ודיין ענה: 'אני חושב שמבחינת קרטר זה צורך מדיני. לארצות הברית יש צורך מדיני ממדרגה ראשונה לייצב את הדברים במזרח התיכון אחרי איראן'. גם אם לא יושג הסכם תרצה ארצות הברית לקשור אליה את מצרים. 'זה לא "גמבל" בשני המקרים, גם אם לא יצא מזה כלום'. לדעת דיין שיחותיו עם חליל בקמפ דיוויד לא הצליחו בשל היעדרם של סאדאת ובגין. אין הוא יודע מדוע סאדאת לא הגיע לשיחות. עתה נאלץ הנשיא עצמו לעשות 'שאטל' [מסע דילוגים, כפי שעשה מזכיר המדינה קיסינג'ר בזמנו].

באותו יום התקבל במברק של משרד החוץ דוח אופטימי מן התקשורת המצרית על תגובת ההנהגה המצרית להצעות החדשות לצד אזהרה שהחתימה על ההסכם עדיין אינה מובטחת (תעודה 2). קרטר הגיע למצרים ב-7 במארס ושהה בה שלושה ימים, וב-10 במארס יצא לישראל. בשיחותיו עם סאדאת ועם ראשי ההנהגה במצרים הם דרשו שינויים בהבנות שהושגו בוושינגטון ובנוסח המכתב המשותף. סאדאת הציע שאם יסוכמו הפרטים יבוא הוא לירושלים כדי לחתום על ההסכם ואחר כך יבוא בגין לקהיר.

ג.       'עכשיו או לעולם לא': תחילת שיחות קרטר בישראל

במוצאי שבת, 10 במארס 1979, הגיע הנשיא ג'ימי קרטר לישראל מקהיר. כבר ביומן הראשון לוו השיחות באקורדים צורמים. עם בואו לירושלים נפגש קרטר עם בגין, שאמר מיד כי לא יהיה אפשר לחתום על ההסכם בזמן ביקור הנשיא כיוון שהתחייב לקיים דיון על האוטונומיה בממשלה ולהציג את ההסכם בכנסת לפני חתימתו. קרטר הופתע ונזעם. הוא כתב ביומנו: 'לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. קמתי ושאלתי אותו אם יש טעם שאשאר'. הוא שאל את בגין אם הוא באמת מעוניין בשלום. ראש הממשלה השיב בחיוב, אך קרטר היה משוכנע שהוא מנסה להתחמק מן החתימה כדי שלא לבצע את תכנית האוטונומיה. הוא החליט לפנות אל חברי הממשלה, אל חברי הכנסת ואל העם בישראל מעל ראשו של בגין.

ארוחת ערב בבית רה"מ - 10/3/1979 / לע"מ, יעקב סער

למחרת קיבל דיין מוואנס נוסח 'מזכר הבנה' בין ישראל לארצות הברית שכלל ערבות אמריקנית לאספקת נפט לישראל בדומה לערבויות שקיבלה לפני הנסיגה מאבו רודס ב-1975. ואנס הראה לו את הנוסח האחרון של המכתב המשותף בדבר האוטונומיה ביהודה, שומרון ועזה. דיין אמר שאם המצרים מתעקשים שתותר נוכחותם בעזה ישראל תסכים בתנאי שיוותרו על כל תפקיד נוסף בשיחות האוטונומיה. ואנס היה מודאג מן הדיונים בכנסת על ההסכם. דיין הרגיע אותו באמרו שאם הממשלה תאשר את ההסכם לא תהיה שום בעיה להעביר אותו בכנסת, במיוחד אם הדיון בכנסת על האוטונומיה יידחה לשלב מאוחר יותר (רישום השיחה בתעודה 3).

לאחר ביקור הנשיא האמריקני אצל נשיא המדינה יצחק נבון ולאחר הביקורים שערך ב'יד ושם' ובהר הרצל נפגשה משלחת ישראל, שכללה את בגין וקבוצת שרים, את היועץ המשפטי לממשלה ופקידים בכירים, עם המשלחת האמריקנית. בגין ביקש מקרטר לשמש יושב ראש מכיוון שמעמדו כנשיא גבוה ממעמדו שלו כראש ממשלה. קרטר תיאר את שיחותיו במצרים ואת תחושתו האיתנה שהעם המצרי רוצה שלום. הוא הציג את מצב השיחות כ'עכשיו או לעולם לא'. אם יופסקו יהיה קשה מאוד לחדשן, אמר. הוא עמד על בקשת המצרים לשנות מונח מוסכם בסעיף 6. בגין הדגיש את חשיבותו של הסעיף כדי למנוע ממצרים להצטרף למלחמה של סוריה נגד ישראל, אבל בסוף הסכים לחפש מונח אחר. כדי להמחיש שעדיין לא חלפה הסכנה של התקפה מצרית, ציטט בגין מתוך דברי נאצה נגד ישראל והיהודים שנכתבו בעיתונות המצרית הרשמית.

בגין גם הציג את התנגדותה הנחרצת של ישראל לנוכחות מצרית בעזה ולהצעה חדשה של סאדאת להציב שם קציני קישור מצרים שיסייעו לתושבים המקומיים בהכנות לכינון האוטונומיה. בגין ראה בעזה חלק מארץ ישראל, ולא היה מוכן אפילו לשקול את ההצעה. קרטר הסביר שמצרים הגישה את הצעת 'עזה תחילה', שלא הופיעה בהסכמי קמפ דיוויד, כדי להתגבר על התנגדותם של ירדן והפלסטינים לאוטונומיה. העולם הערבי חושד שישראל רוצה לדחות את ביצוע תכנית האוטונומיה, וקרטר עצמו שותף לחשד זה לנוכח קריאות של שר החקלאות אריאל שרון ליישב מיליון יהודים ביהודה ושומרון. סגן ראש הממשלה יגאל ידין ובגין מחו על דבריו: האוטונומיה היא תכנית ישראלית והממשלה עומדת מאחוריה (פרוטוקול הפגישה בתעודה 4).   

בפגישה נוספת אחר הצהריים סיכם קרטר את הדיון והזהיר שלא יוכל להמשיך להקדיש את זמנו למזרח התיכון. הוא היה רוצה שההסכם ייחתם לא באי-רצון ובאי-אמון אלא באווירה של התרוממות רוח וידידות אמתית בדומה לזו ששררה בעת ביקור סאדאת בירושלים ב-1977 ובשיחות קמפ דיוויד ב-1978. לדעתו  אפשר יהיה לפתור את בעיית אספקת הנפט לישראל ולהגיע לחילופי השגרירים, במיוחד אם ישראל תסכים לשקול מחדש את הקדמת הנסיגה הראשונה מסיני. הוא ביקש מן הממשלה 'לגלות נכונות ונדיבות לב' למען ההסכם. לאחר סעודה רשמית בכנסת נערכה ישיבת ממשלה לילית, והיא הסתיימה בשעה חמש לפנות בוקר. לפני כן נפגש ואנס, שהכיר היטב את העמדה המצרית, עם דיין כדי להבהיר לו אילו ניסוחים יהיו מקובלים על המצרים. דיין ביקש לדחות את הדיון בעזה לשיחות האוטונומיה. החלטה זו תקל מאוד את הדיון בממשלה.

בישיבה הלילית של הממשלה נמצא פתרון לבעיית סעיף 6 והממשלה הסכימה לשקול שוב את הנסיגה המוקדמת. אך היא שבה ודחתה את ההצעה להצבת קציני קישור מצרים בעזה ודרשה התחייבות מצרית ארוכת טווח למכור לישראל כמות מסוימת של נפט. הצד הישראלי לא הבין שקרטר כבר קיבל הרשאה מסאדאת לסיים את המשא ומתן, וציפה שוואנס ייסע לקהיר לקבל תגובה.

ד.      'על הדברים שאיננו מסכימים לא נחתום': משבר בשיחות ותחושה של מבוי סתום

למחרת נמסרו החלטות הממשלה לקרטר, ובשעה עשר וחצי הוא נפגש עם בגין ועם כל חברי הממשלה. הוא הודה שהממשלה אמנם גילתה רצון טוב ונכונות לגלות נדיבות, אך ביקש ויתורים נוספים בעניינים החשובים למצרים. הוא טען שבקשת ישראל לא להזכיר נוכחות מצרית בעזה במכתב המשותף מערערת את המחויבות של ארצות הברית, החתומה אף היא על הסכמי קמפ דיוויד, לביצוע האוטונומיה. הוא ביקש מישראל לפרט כבר עתה את שלבי הנסיגה וחזר וטען שערבות אמריקנית לאספקת הדלק עונה על צרכיה של ישראל. בגין שב ודרש להוציא מן המכתב המשותף את הסעיף בדבר קציני קישור מצרים. הסעיפים העוסקים בנורמליזציה בהסכם השלום מבטיחים שמצרים תקבל גישה חופשית לעזה אחרי החתימה, אך קרטר בשלו: 'בעיניי זוהי סוגיה קריטית, ותשובתכם אינה מספקת'.

רק פעם אחת בכל המשא ומתן קבעה ארצות הברית עמדה הנוגעת ליושרה שלה עצמה: 'אם לא תהיה ערובה שלצוות המשא ומתן [המצרי] תהיה גישה לתושבי רצועת עזה והגדה המערבית איני חש שאוכל למלא את התחייבויותיי לעם האמריקני או לכם או לעם הפלסטיני או למצרים. מדובר בסוגיה קריטית מבחינתנו ולדעתי תהיה חייב להחליט בעניינה'. בגין השיב: 'אדוני הנשיא, נחתום רק על דברים שאנו מסכימים עליהם, ועל אלו שאיננו מסכימים לא נחתום'. ישראל תמלא אחר כל מילה בהסכמי קמפ דיוויד, אך אי-אפשר לכפות עליה דברים שאינם כתובים בהסכמים. הוא הסכים לכנס ישיבת ממשלה נוספת. ואנס סיפר שניסה לשכנע את המצרים לתת לישראל התחייבות קבועה למכור לה נפט. שר המשפטים שמואל תמיר טען שמצרים רוצה להמשיך לקיים את החרם הערבי. לאחר הקרבנות הגדולים של ישראל למען השלום מסרבת מצרים לתת לה ערובה סמלית לרצונה הטוב (פרוטוקול הפגישה בתעודה 5).

הישיבה נקטעה מכיוון שהגיעה השעה לנאומי קרטר ובגין בכנסת. קרטר אמר בנאומו שעמי ישראל ומצרים מוכנים לשלום, אולם המנהיגים עדיין לא הוכיחו שהם מסוגלים להסתכן למען השלום. בגין נאם אחריו אך מתנגדים מן המפלגה הקומוניסטית ומן הימין שסעו את דבריו. ח"כית גאולה כהן אף הוצאה מן האולם.

קרטר חשב שבגין נהנה להציג בפניו את חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, אולם בישיבת הממשלה שהתקיימה בהמשך היה בגין נרגש ועצבני. הוא טען שגם האמריקנים אינם מעריכים את הקרבנות שהקריבה ישראל, והם שהביאו את מתנגדיו לכנותו 'פטן' (נשיא צרפת במלחמת העולם השנייה וסמל לשיתוף הפעולה עם הנאצים). בגין תפס עתה שקרטר מנהל משא ומתן בשם מצרים ולא ידון בשום הצעה שלדעתו לא תהיה מקובלת על המצרים. הוא ראה בדרישה לפרט מיד את שלבי הנסיגה חוצפה מצרית שארצות הברית נותנת לה גיבוי. השרים הביעו חשד שמטרת מצרים לקבל דריסת רגל בעזה כדי להשתלט עליה מחדש או לפעול להקמת מדינה פלסטינית. רובם, ובמיוחד שרון ושר האנרגיה יצחק מודעי, טענו שהממשלה חייבת להבהיר שלא תסכים לוויתורים נוספים.

לעומתם טענו כמה שרים, בהם שר הבריאות אליעזר שוסטק, שר השיכון גדעון פת ושר האוצר שמחה ארליך, שישראל אינה צריכה להיצמד לעמדות בלתי סבירות. שוסטק אמר שטיעוני ישראל בעניין הנפט אינם משכנעים. בעניין עזה ובעניין חשדות קרטר שישראל לא תאפשר לתושבי המקום לטפל בתכנית האוטונומיה אמר: 'מותר להם לחשוד בנו וזאת נקודה מאוד רגישה'. בדומה לדיין הוא הציע לדחות את הדיון בעניין זה לשיחות האוטונומיה. הוא אף לא פסל דיון בהצבתם של קציני קישור מצרים בעזה. שרון העיר: 'זה אומר מדינה פלשטינאית בעוד חודש'. גם ארליך היה מוכן לפשרה בעניין הנפט אך התנגד לוויתורים נוספים באותו יום. הוא דחה הצעות לפגישה נוספת עם קרטר, שסופה שתביא לפגיעה בנשיא.

הישיבה התקיימה באווירה של דכדוך ומבוכה. נתקבלו הודעות שהנשיא עומד לעזוב את הארץ וכי הכבישים והמרחב האווירי של ישראל נסגרו לקראת יציאתו. פת התלונן שאיש מן השרים אינו מקשיב לדבריו ושר הדתות אהרן אבו חצירא טען שאי-אפשר לנהל משא ומתן בפורום של שלושים איש. לבסוף הוחלט להותיר את ההחלטות הקודמות של הממשלה בעינן ולבקש מקרטר להעבירן למצרים (פרוטוקול הישיבה בתעודה  6 – נחשפה במיוחד).

בשעה 4:45 שבו המשלחות ונפגשו והפעם עמד ואנס בראש המשלחת האמריקנית. השיחה עסקה באותם העניינים ולא ניכרה בה התקדמות. בסוף הישיבה העלה ואנס הצעה חדשה: לא להזכיר את שני הנושאים שאינם מופיעים בהסכמי קמפ דיוויד - הנוכחות המצרית בעזה והנפט. כיוון שהנפט הוא עניין כבד יותר, אפשר לטפל בו באמצעות הערבות האמריקנית. ידין אמר שהצעת ואנס מזכירה לו את הבדיחה על הרבי והעז. למעשה ואנס מציע להוציא מן ההסכם את שתי ה'עזים', עזה והנפט... אך ישראל לא תוכל לוותר על דרישתה לקנות נפט, שהיא חלק מן הנורמליזציה. בגין הסכים לדבריו: ישראל מוכנה לקבל חמישים אחוזים מן ההצעה של ואנס (פרוטוקול הישיבה בתעודה 7).   

ה.      'אלו הן החדשות הטובות ביותר ששמעתי בחיי': פתרון ברגע האחרון

לאחר שהסתיימה הפגישה עם ואנס וצוותו היה בגין תשוש מחוסר שינה, חש ברע ופרש לביתו. ואנס חזר למלון בתחושה שכמעט אין מוצא. קרטר אמנם הסכים לבלות לילה נוסף בירושלים, אך יועץ התקשורת שלו כבר תדרך את הכתבים לקראת כישלון השיחות. ממשלת ישראל הייתה נחושה לא להסכים לכרסום נוסף בהחלטותיה, אך האפשרות שנשיא המעצמה שתמיכתה הייתה חיונית לישראל יצא מן הארץ בידיים ריקות הייתה בלתי נסבלת. ויצמן מספר בזיכרונותיו שהוא התפרץ והאשים את השרים שהם מחמיצים את ההזדמנות לשלום. הוא רמז שהוא שוקל התפטרות. במזכירות הממשלה נותרה קבוצת שרים בראשות ידין שהוא ביקש מהם לחפש מוצא: דיין, שוסטק, תמיר, בורג, פת, שרון, אבו חצירא וידין עצמו. דווקא קבוצת שרים זו, חלקם זוטרים, היא שהביאה בסופו של דבר לפריצת הדרך. בישיבה לא נרשם פרוטוקול, אך לימים נודע שהשרים הציעו נוסחה חדשה בעניין הנפט על בסיס הצעתו של ואנס, הצעה שלדעת דיין תוכל להתקבל על דעת האמריקנים. דיין טלפן לבגין, והוא הסמיך אותו להציג את הדברים לוואנס. ואנס ודיין נפגשו שוב. ואנס הסכים להציע למצרים לדחות את עניין עזה לשלב הבא, אם יימצא פתרון לבעיית הנפט. דיין אמר שישראל תקבל הסכמה עקרונית מצד מצרים למכור לה נפט וערובה אמריקנית לעשרים שנה. לבסוף הוסכם על 15 שנה. לאחר קבלת הסכמת קרטר ניסח ואנס תוספת בעניין הנפט לנספח III, הנספח המסחרי של ההסכם. לפי הצעת דיין הזמין קרטר את בגין לארוחת בוקר.

סיכום הפרטים האחרונים בהסכם השלום בזמן ארוחת הבוקר במלון המלך דוד
13/3/1979, לע"מ, יעקב סער

למחרת נפגשו ואנס ודיין, וואנס הציג את נוסח הסעיף החדש. הם הצטרפו לקרטר ולבגין שסעדו את ארוחת הבוקר. לפי קרטר בגין עדיין היה מסויג. הנשיא הציג לו את הנוסחה החדשה בעניין הנפט כהצעה אמריקנית ובגין הסכים להביאה לישיבת הממשלה. קרטר ביקש כמה מחוות כלפי הפלסטינים, בין השאר הבטחה לחופש תנועה (שכבר היה להם, כי באותו זמן נהנו תושבי השטחים מחופש תנועה בישראל), חופש התארגנות פוליטית ושחרור עצירים פוליטיים. בגין הבטיח לשקול את המחוות. דיין ביקש שהעיתונות הרשמית במצרים תפסיק את התקפותיה האישיות על בגין. לפני צאתו לשדה התעופה בדרכו לקהיר הציע קרטר לא להזכיר בהסכם את הנוכחות המצרית בעזה, ובגין מיהר להסכים.

קרטר טלפן לבגין מקהיר כדי לבשר לו שסאדאת קיבל את ההצעות החדשות. באותו יום שלח לו איגרת המפרטת את הסכמותיהם של המצרים (תעודה  8, ראו גם סיכום ההבנות בעברית, תעודה 11). קרטר מסר שאם ישראל תחדש רשמית את הצעתה להקדמת שלבי הנסיגה יחדש סאדאת את הסכמתו לחילופי השגרירים. סאדאת קיבל את התוספת לנספח III בדבר הנפט ואף הציע לבנות צינור נפט משדה הנפט לאילת. באיגרתו שיבח קרטר את אומץ לבו ואת מנהיגותו של בגין. הוא ישמח לראות אותו ואת סאדאת בוושינגטון, שם, כך החליט, ייערך טכס החתימה על הסכם השלום.

ב-14 במארס הקריא בגין את האיגרת בישיבת ממשלה והציג את הסיכומים. בסוף הישיבה קיבלה הממשלה את ההצעות החדשות בדבר שלבי הנסיגה ובעניין הנפט. בגין התקשר לקרטר וסיפר לו על החלטת הממשלה וקרטר השיב: 'אלו הן החדשות הטובות ביותר ששמעתי בחיי, חדשות, נפלאות' (רישום השיחה בתעודה  9). בגין הציע שוויצמן ייסע לארצות הברית וייפגש עם המצרים כדי לקבוע את שלבי הנסיגה ויקיים שיחות עם האמריקנים על הסיוע הביטחוני שילווה את ההסכם. בגין בירך את קרטר על הנאום שנשא עם שובו לארצות הברית ובו בישר על הצלחתו. בנאום זה אמר קרטר: 'סכנת הכישלון לעולם אינה צריכה למנוע מאתנו לפעול למען יעד ראוי. אין מטרה נעלה יותר משלום אמתי'.

דעתו של קרטר על האירועים בירושלים משתקפת היטב בתדריך שנתן למנהיגי הקונגרס ב-14 במארס, ועליו דיווח צבי רפיח, יועץ בשגרירות ישראל בוושינגטון (ראו תעודה 10), קרטר חלק שבחים לסאדאת, לבגין ולדיין אך העיר שקל הרבה יותר לנהל משא ומתן עם סאדאת. 'עם סאדאת אפשר לגמור בתוך מחצית השעה את הבעיות הקשות ביותר. סאדאת עוסק בבעיות הכלליות [...] ומשאיר את הפרטים לטיפולו של שר החוץ. בגין, לעומת זאת הוא Semanticist  [מומחה למשמעותן של מילים], הרוצה לעבד את כל הפרטים בעצמו'. לאחר מכן סיפר הסנטור דניאל מויניהן שביקש להסביר לקרטר ש'בגין הוא עורך דין, וכשהוא מנסח וכותב משהו הוא מתכוון לכך...'. קרטר סיפר שהזדעזע מן העיכובים שהציע בגין כיוון שסאדאת היה דחוק לחתום על ההסכם. קרטר היה מוטרד מן ההתנגדות של מדינות ערב. סאדאת אמר לו שהוא ידאג לערבים אם קרטר ידאג לישראל. קרטר הוסיף בחיוך: 'אינני יודע מי קיבל את העסקה הטובה יותר'. שתי המדינות יזכו לסיוע נרחב. מנהיגי הקונגרס הבטיחו לעזור.

לאחר ויכוח סוער שנמשך 28 שעות אישרה הכנסת את חוזה השלום ובגין יצא לוושינגטון. טכס החתימה נערך ב-26 במארס 1979. בנאומו הודה בגין לנשיא קרטר על שמעולם לא התייאש מן השלום. הוא התייחס בהומור לדעתו הלא-מחמיאה של קרטר על עמדותיו הבלתי מתפשרות ועל חיבתו לתיקונים משפטיים: 'ידידנו, הנשיא סאדאת, אמר שאתה הנך "החייל האלמוני" של המאמץ לעשיית השלום. אני מסכים, אך כרגיל, עם תיקון. אמנם כן, הנך חייל בשירות השלום. אתה גם horribile dictu  [נורא לומר] בלתי מתפשר כלוחם למען השלום. ואולם ג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית, כלל וכלל אינו אלמוני. וגם מאמציו ייזכרו ויירשמו בדורות הבאים'.

מוחאים כפיים בעת נאום נשיא מצרים אנואר סאדאת בטכס החתימה
לע"מ, יעקב סער

 

לפירוט נוסף מצורף קובץ רשימת התעודות.

עורכים ותודות
עריכה היסטורית: לואיז פישר, חגי צורף
עריכה לשונית: יהודית שמש
תרגום ועריכה אנגלית: לואיז פישר
עריכת תוכן באינטרנט: אורנית לוי, נורית מדר
סריקות: שלמה מארק

הארבה מגיע לישראל - פרסומים נוספים

לא רק אנחנו פרסמנו על הארבה - גם ארכיונים אחרים העלו מידע מעניין על פלישת הארבה לישראל.

הנה שני פרסומים נוספים על הארבה:

פרסום של הארכיון הציוני המרכזי  על המלחמה בארבה לפני קום המדינה ובמיוחד על פלישת הארבה ב 1915 - התקפה קשה במיוחד לאור הקשיים הרבים שהעמידו הטורקים, שליטי הארץ, על תושביה במהלך מלחמת העולם הראשונה והצטרפות הארבה לסבל המלחמה.

פרסום אחר, הוא של העיתונאי עופר אדרת מעיתון "הארץ", ובו מסמכים ממוזיאון ה"חאן" בחדרה על אותה התקפה קשה של הארבה ב 1915(כזכור, פרסמנו בפוסט שלנו שלוי אשכול ומשה שרת השתתפו המלחמה נגדו) ובה צו של הטורקים ועל פיו "מחוייבים להשתתף בציד הארבה כל תושבי המקום: אנשים, נשים וטף". הטורקים מינו את אהרון אהרונסון למנהל המלחמה בארבה, והוא ניצל את סמכותו החדשה להפעלת רשת הריגול ניל"י לסיוע לצבא הבריטי.

"אהבת הבריות היא ערך לכשעצמו ואינה אמצעי לשום מטרה חשובה" - במלאת שבוע לפטירת הרב מנחם פרומן – התכתבות בינו לבין ח"כ פרופ' אמנון רובינשטיין

לפני כשבוע הלך לעולמו הרב מנחם חי שלום פרומן ז"ל (1945– 2013), שהיה רב הישוב תקוע, מורה לחסידות בישיבות תקוע ועותניאל, פעיל שלום ומשורר. הרב פרומן נחשב לאחד ממובילי התפיסה החסידית בציבור הדתי לאומי והתפרסם בציבור הרחב בעיקר בשל העמדות הייחודיות שהחזיק ביחס לפתרון הרצוי בין הישראלים לערבים ובשל הפעולות שעשה למען מימושן בשנים האחרונות. הרב פרומן האמין שבשבסיסו של הסכסוך היהודי-ערבי הוא דתי, ועל כן הבסיס לפתרון הסכסוך ולשלום בין העמים ייכון רק באמצעות אנשי דת. הוא האמין שבין הצדדים הנושאים והנותנים, אך בעיקר מהצד הישראלי, שורר יחס מובנה של זלזול המונע את האפשרות ליצור דיאלוג אמיתי משותף וכן.את הגישה הזאת ניסה ליישם בפועל במפגשים שקיים החל משנות ה-90 עם מנהיגים פלסטינים שונים. הוא נפגש וקיים שיח גם עם מנהיגים עם מנהיגים מוסלמים דתיים, כולל אנשי חמאס, בניסיון להגיע להסכם שלום על בסיס דתי. מבחינת הפתרון המדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני, פיתח הרב פרומן בשנים האחרונות תפיסה ייחודית משלו לפתרון כולל של הסכסוך, שהוא קרא לה"המדינה האנושית": פתרון של שתי מדינות השולטות שתיהן על כל שטחה של ארץ ישראל. בכל מקרה, כך אמר, גם אם תוקם מדינה פלסטינית נפרדת בשטחי יהודה ושומרון,הוא רוצה להמשיך לחיות בתקוע תחת ריבונותה.



הרב מנחם פרומן בהילולת ר' שמעון בר-יוחאי במירון, 2012, הצלם: יעקב ליין (מתוך "ויקיפדיה")
 

התפיסה הפוליטית החריגה של הרב פרומן גרמה לכך שלאורך שנים רבות הוא זכה לביקורת הן מצד חבריו במחנה הימין הדתי והן מצד מחנה השמאל שהתקשו ליצור איתו שפה משותפת בשל מקום מגוריו ובשל התנגדותו להקמת מדינה פלסטינית כיחידה טריטוריאלית נפרדת ולפינוי התנחלויות. בשנים האחרונות חלה הרב פרומן במחלת הסרטן ועל רקע המחלה (יחד עם גורמים נוספים) חל שינוי לטובה במעמדו הציבורי של הרב פרומן והוא החל לזכות לאהבה והערכה משני צידי המתרס הפוליטי. במסגרת תהליך זה החל דיאלוג בין הרב פרומן לכמה אנשי רוח בולטים במחנה השמאל בנוסף לדיאלוג שקיים עם מנהיגים פלסטינים. אחד התוצרים של דיאלוג זה היה אירוע שהתקיים לכבודו לפני כשנתיים במועדון צוותא בהשתתפות הסופרים עמוס עוז וא"ב יהושע שבו אמר עוז לרב פרומן : "אתה הרבה יותר מרחיק לכת ממני באמון שלך בערבים". 

במסגרת התבטאויותיו הציבוריות הביע הרב פרומן התנגדות מוסרית חריפה לכל גילוי של אלימות מצד מתנחלים פלסטינים, כולל פגיעה ברכוש של פלסטינים. בהזדמנויות שונות הכריז על האיסור ההלכתי לגזול ולעקור עצי זית של פלסטינים ולפגוע ברכושם. הוא גם ביקר כמה פעמים במסגדים שנפגעו ב"תג מחיר" כאות הזדהות. ההתבטאויות של הרב פרומן בנוגע ליחסי יהודים-פלסטינים בלטו במיוחד בעשור האחרון, אך קולו היחודי בקרב ההנהגה הרבנית של המתנחלים בא לידי ביטוי ציבורי כבר באמצע שנות ה-80 כאשר פרש במחאה ממזכירות "גוש אמונים", שבה היה חבר, עקב חשיפת פרשת "המחתרת היהודית" והפגנות התמיכה למען שחרור אסירי המחתרת.

במלאת שבעה לפטירתו של הרב פרומן, אנו מביאים מכתב, שכתב הרב פרומן לח"כ פרופ' אמנון רובינטיין, למנהיג מפלגת "שינוי" ב-1.6.1987 והעתק מכתב תשובה מפרופ' רובינשטיין, השמורים שניהם בארכיון המדינה במסגרת הארכיון האישי של פרופ' רובינשטיין (בתיק שסימולו פ-4096/6). התכתבות קצרה זו משקפת באופן מרומז היבטים מדמותו והשקפותיו של הרב פרומן שבאו לידי ביטוי פומבי וברור יותר בהתבטאויותיו הציבוריות יותר מעשרים שנה מאוחר יותר כפי שתוארו קודם לכן, הן בתחום הדיאלוג עם מחנה השמאל המדיני (אומנם מפלגת שינוי שהונהגה ע"י ח"כ רובינשטיין הגדירה את עצמה כמפלגת מרכז, אך בציר המחלוקת המדינית ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני החזיקה מפלגה זו בשנות ה-80 בעמדות יוניות מובהקות) והן בתחום ההתנגדות לפגיעה ברכוש פלסטיני על-ידי מתנחלים. 

יש לציין שהמכתב של הרב פרומן נכתב בהקשר של אירועים שונים שהתרחשו לפני כתיבת המכתב, חסר בו פירוט המאפשר לדעת בוודאות באלו אירועים מדובר ולכן הפרשנות שתוצע  בהמשך מכתב מתבססת על הערכה לגבי זיהוי האירועים שאליהם הוא מתייחס או רומז. להלן מובא המכתב ולאחריו כמה דברי פרשנות.

 

 

 

בפתיחת המכתב מתייחס הרב פרומן לתגובתו של ח"כ רובינשטיין ל"רצח הילד בקדומים", אך מבדיקה שנעשתה לגבי אירועי הטרור שהתרחשו סמוך לכתיבת המכתב מתברר שבתקופה הסמוכה לכתיבת המכתב לא נרצח ילד מקדומים, אלא ילד מאלון-מורה בשם רמי חבה  שנרצח על-ידי מחבלים וככל הנראה התכוון הרב פרומן לרצח זה וטעה בציון מקום מגוריו של הילד הנרצח (הטעות יכולה להיות מובנת לאור המשפט השני במכתב שבו כותב הרב פרומן על עצמו באירוניה עצמית : "לי – על-פי אופיי ומקצועי כ"בטלן" – יוצא לעקוב אחרי החדשות באופן קצת רופף"). הרצח האכזרי של רמי חבה שראשו רוצץ באבן עורר זעזוע ציבורי רב ותגובו חריפות מצד אנשי ציבור בכל הקשת הפוליטית. ביחס לתגובה של ח"כ רובינשטיין, לא נמצאה בתיקי הארכיון האישי שלו תגובה כזו בכלי התקשורת, אך כן נמצאה התייחסות עקיפה שלו לרצח במסגרת טיוטת מאמר שכתב כדי לנמק את תמיכתו בהצעה להנהגת עונש מוות למחבלים במקרים חריגים (בתוך תיק פ-4104/15) ב-25.5.1987. במאמר זה כתב רובינשטיין ביחס למכלול פעולות הטרור שנעשו על-ידי פלסטינים באותה תקופה: "מעשי הברוטליות שמבצעים רוצחים גזעניים הגיעו לדרגה כזו של חייתיות, שאין לה שום דומה ושום תקדים בפעולותיהן של קבוצות טרוריסטיות אחרות – כולל הגרועות שבהן מסוגן של באדר-מינהוף והבריגדות האדומות." יתכן שדברים אלה פורסמו בכלי התקשורת ואליהם מתייחס הרב פרומן, אך גם אם התייחס לתגובה אחרת של ח"כ רובינשטיין, סביר להניח שמדובר היה בתגובה בעלת אופי דומה.

 בהמשך המכתב מתייחס הרב פרומן ל"תופעות השליליות שישנן בציבור שלנו", כאשר הציבור בו מדובר הוא ציבור המתנחלים. לטענת הרב פרומן יש בקרב המתנחלים תחושת עלבון מהיחס העוין של אנשי השמאל כלפיו ו"הרגשת העלבון (שהיא מוצדקת באשר היא באה להגן על הכבוד העצמי של האדם) מהווה קרקע גידול גם לתופעות שאין בהן הופעת כבוד האדם היהודי" על-פי מכתב התשובה של ח"כ רובינשטיין המובא בהמשך גינה הרב פרומן את אותן תופעות שליליות גם בפומבי. הרב פרומן לא כותב במפורש באלו תופעות מדובר, אך לאור בדיקת האירועים שהתרחשו סמוך לכתיבת המכתב ניתן להעריך שהוא רומז לאירוע שהתרחש במאי 1987 המכונה "ליל הבקבוקים": קבוצת מתנחלים בהנהגת דניאלה וייס חזרה מהפגנת מחאה על הזנחת ביטחון מתיישבי האזור בעקבות רצח עפרה וטל מוזס מאלפי-מנשה ע"י בקבוק תבערה שנזרק לעבר רכבם כחודש קודם לכן. כאשר עברו וייס וחבריה בדרכם דרך העיירה קלקיליה, נטלה וייס מספר בקבוקי זכוכית ממסעדה מקומית וניפצה אותם על אחד הקירות בעיר. האירוע הוקלט והושמע ברדיו ב"קול ישראל" ובעקבות זאת הועמדה וייס לדין על התנהגותה, הורשעה ובגזר הדין הוטלו עליה קנס ושישה חודשי מאסר על תנאי. בהנחה שהרב פרומן התכוון לאירוע "ליל הבקבוקים" ו/או לאירועים אחרים בעלי אופי דומה, ניתן להעריך שבמכתב אישי זה באו לידי ביטוי ניצני הגישה שהובילה אותו לביקורת חריפה הרבה יותר כלפי פעולות "תג מחיר" ופעולות דומות בתקופות מאוחרות יותר. יתכן שהוא התכוון בדבריו גם לפעולות הטרור שביצעו אנשי "המחתרת היהודית" שהיו הגורם לעזיבתו את מזכירות "גוש אמונים". 

גם מבחינת היחס של הרב פרומן לח"כ רובינשטיין כנציג של הגורמים הפוליטיים העוינים למפעל ההתנחלויות, ניתן לומר שיש בהתכתבות זו ניצנים של דיאלוג של הרב פרומן עם אותו מחנה השמאל שהפכו לדיאלוג מתמשך כעשרים שנה מאוחר יותר. אחרי ההתייחסות של הרב פרומן לתחושת העלבון של המתנחלים והתופעות השליליות שצמחו על קרקע הגידול של העלבון הוא כותב: "על רקע זה מהווה תגובתך האנושית על הרצח הנתעב ערך לכשעצמו... ויש בה גם תרומה לפתיחת הלבבות בתוך הציבור שלנו, כאמור, גם מלחמה בכמה עניינים שליליים." דברים אלה משקפים את הערכתו של הרב פרומן לרובינשטיין למרות חילוקי הדעות בינהם ואת החשיבות שהוא מייחס לדיאלוג בין מחנה השמאל למתנחלים כגורם שיכול לסייע במאבק הפנימי שלו בקרב ציבור המתנחלים כנגד האגף הקיצוני שלו. 

את צידו השני של הדיאלוג ניתן לראות במכתב התגובה של ח"כ רובינשטיין המובא להלן. לפני כן, יש לשים לב לעובדה שעל דף המכתב של הרב פרומן מופיעה תאור קצר בכתב יד לדמותו של הרב פרומן, שנכתב כנראה על-ידי העוזר/ת הפרלמנטרי/ת של  ח"כ רובינשטיין: "זהו 'הרב המתון' שהודיע על פרישתו מ'גוש אמונים' בגלל ההפגנות למען אנשי המחתרת". על רקע הערה זו ניתן להעריך שבזמן כתיבת המכתב לא הכיר ח"כ רובינשטיין את הרב פרומן באופן אישי ולכן נזקק לתזכורת של העוזר/ת לגבי זהותו של פרומן.

 

 

 

 

במכתב רואים את ההערכה מצידו של רובינשטיין כלפי הרב פרומן ואת החשיבות שהוא מייחס לקולו במסגרת השיח הציבורי במשפט: "אני מצידי מעריך מאוד את ההתנגדות הנחרצת שהבעת בפומבי נגד אותן תופעות שליליות והרסניות שאליהן התייחסת במכתבך. גם דברים אלה תורמים למאגר הכללי של שפיות הדעת ואנושיות פשוטה בארצנו – והרי מצבו של מאגר זה אינו מזהיר". יחד עם דברי הערכה מתייחס רובינשטיין בסיום מכתבו גם למחלוקת הפוליטית ביניהם לגבי פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. נראה שבתקופה זו עדיין לא הביע הרב פרומן עמדות מדיניות שחרגו מהתפיסות הרווחות בקרב ציבור המתנחלים והקול היחודי שלו בא לידי ביטוי בעיקר בהתייחסות לשאלות מוסריות כמו התגובה ל"מחתרת היהודית" ופעולות אחרים של מתנחלים נגד פלסטינים. לאור זאת היה חשוב לרובינשטיין להתייחס לסוגיית ה"שלטון כפוי על עם אחר" כסוגיה המפרידה ביניהם מבחינה אידיאולוגית

.