"בגרמניה הפסדנו את כל מאודנו ופה אנו מתפרנסים בדחק, ולמרות הכל הננו מאושרים בארץ אבותינו" - במלאת 80 שנה לראשית "עליית הייקים" – מכתב ברכה מנערה עולה מגרמניה למלך אנגליה, 1935

עולה מגרמניה מוכר נקניקיות בתל-אביב, שנות ה-30 -  באדיבות האתר "נוסטלגיה אונליין" http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=10579&subject=%EE%F7%F6%E5%F2%E5%FA%20%F9%E4%E9%E5&portal=%2%E1%E5%E3%E4%20%E5%EE%EC%E0%EB%E4

היום לפני 80 שנה, ב-30.1.1933, עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. אירוע זה, שבו עוסקים שני פוסטים שפורסמו לאחרונה בבלוג זה,  סימן את ראשיתו של תהליך שהוביל בסופו לשואת יהודי אירופה. מיד אחרי עליית הנאצים לשלטון הם פתחו במסע רדיפות כנגד יהודי גרמניה שבה לידי ביטוי בחוקים מפלים, התנכלויות ופעולות אלימות שהגיעו לשיאם בשלב שלפני פרוץ מלחמת העולם-השניה בפוגרומים של "ליל הבדולח". מסע הרדיפות גרם לעזיבת רוב יהודי גרמניה את המדינה במהלך השנים 1933 – 1939 והגירתם למדינות אחרות. כ-280,000 מתוך כ-500,000 יהודים שחיו בגרמניה ערב עליית הנאצית לשלטון עזבו אותה במהלך תקופה זו. רוב העוזבים היגרו לארה"ב, דרום אמריקה ומדינות אחרות במערב אירופה, אך כ-60,000 מתוך יהודי גרמניה ואוסטריה (שסופחה לגרמניה) עלו לארץ-ישראל. מספר העולים שעלו מגרמניה לארץ לפני עליית הנאצים לשלטון היה קטן מאוד (אלפים בודדים)  ולכן ניתן לומר שהתאריך שצוין מסמן גם את ראשית עלית יהודי גרמניה. עולים אלה היוו חלק מגל עליה גדול בשנות ה-30 שבמסגרת המיספור של גלי העליה לארץ מראשית העליות הציוניות ועד קום המדינה הוא קיבל את השם  העליה החמישית. עולי גרמניה והעולים דוברי הגרמנית מאוסטריה וצ'כיה שקיבלו בארץ את הכינוי  "יקים" היוו ציטוט מכלל העולים בתקופת עליה החמישית, אך בשל הבולטות שלהם בין העולים ותרומתם הרבה להתפתחות הכלכלה והתרבות בארץ, מזוהה העליה החמישית בזיכרון הישראלי בעיקר עם עולי גרמניה ומכונה לעיתים גם "עליית הייקים".

העליה מגרמניה בתקופה זו התאפיינה במידה רבה כעליית מצוקה. מעבר לרדיפות המשטר הנאצי בגרמניה שהיוו גורם ישיר שלה היא קיבלה דחיפה נוספת מהקושי של יהודי גרמניה להשיג רשיונות כניסה לארה"ב לעומת המדיניות הליברלית יחסית של ממשלת המנדט בארץ-ישראל שנתנה סרטיפיקטים (רשיונות עליה) על תקן "בעל הון" לכל יהודי שהיו ברשותו סכום של 1000 ליש"ט ומכסות של סרטיפיקטים נוספות ליהודים שהונם היה קטן יותר או שהיו חסרי הון. תמריץ נוסף לבחירה בארץ-ישראל כיעד ההגירה המועדף על חלק מהיהודים היה הסכם ההעברה שנחתם בין הנהלת הסוכנות היהודית לממשלת גרמניה הנאצית. הסכם זה איפשר ליהודים שעלו ארצה להוציא חלק גדול מהונם באמצעות רכישת סחורות גרמניות (יחד עם תשלום אחוז מסוים מערך הסחורה כמס לממשלה הנאצית) וזאת בשונה מיהודים ומהגרים אחרים שיצאו מגרמניה למדינות אחרות והורשו להוציא סכום כספי בשווי ערך של 1000 ליש"ט בלבד (על-פי חוק שהיה קיים עוד ברפוביליקת ויימאר לפני עליית הנאצים לשלטון).

הרדיפות שדחפו את יהודי גרמניה להגר ממנה והאילוצים שניתבו את חלקם לכיוונה של ארץ-ישראל בצירוף הפער התרבותי בין העולים "יקים" לבני היישוב הוותיק והמחסום הלשוני של שעמד בפני העולים יצרו מכלול גורמים שהקשה על השתלבותם בחיי החברה והתרבות המקומיים. רבים מהעולים חיו למעשה אחרי עלייתם בתוך "מובלעת" תרבותית של דוברי גרמנית ולא למדו כמעט לדבר בעברית, כאשר אצל חלקם לווה מצב זה בתחושה מסוימת של ניכור כלפי החברה היהודית הוותיקה בארץ-ישראל (גם מצידם של ה"צברים" היו גילויים של יחס מסויג לעולים מגרמניה שתרם גם הוא לתחושת הניכור אצל חלק מהעולים). יחד עם זאת. היו גם עולים שעלו לארץ מתוך הזדהות עם האידיאולוגיה ציונית למרות שעמדו לפניהם אפשרויות הגירה אחרות (או שכלל לא בדקו יעדי הגירה חלופיים) ושהונם הכספי היה קטן מכדי ש"הסכם ההעברה" יהווה תמריץ עבורם להעדיף את ארץ-ישראל על פני יעדים אחרים. כפי שהיה גיוון במניעי העליה של העולים מגרמניה היו גם הבדלים במידת ההתערות של העולים בחברה הארץ-ישראלית הוותיקה ולכן היו גם עולים רבים שהתגברו על מכשולי השפה והפער התרבותי, השתלבו היטב בחברה ותרמו רבות להתפתחות הכלכלה והתרבות בארץ-ישראל (להרחבה בנושא זה ניתן לקרוא את מאמרו של דייויד סלע, עורך אתר "נוסטלגיה אונליין") . בין העולים היו גם פעילים בתנועות חלוציות ועולים נוספים שהיו שותפים בהקמת קיבוצים ומושבים חדשים או הצטרפו לישובים חקלאיים קיימים, כפי שרואים בתצלום שלהלן.

עולה מגרמניה, עורך דין במקצועו, עובד בחקלאות במושב בית-יצחק - באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

השתלבות בחיי החברה והתרבות בארץ-ישראל הייתה כרוכה בהשגת שליטה טובה בשפה העברית ולכן מטבע הדברים היא הצליחה יותר אצל הילדים ובני הנוער מקרב העולים יותר מאשר אצל העולים המבוגרים ואנו מביאים כאן תעודה המשקפת השתלבות כזו של נערה אחת. התעודה היא מכתב בעברית מ-6.5.1935 שכתבה נערה בת 12 בשם יהודית יעבץ, שעלתה מהעיר מנהיים שבגרמניה רק שנה וחצי לפני כתיבת המכתב. המכתב שנמצא בארכיון באחד מתיקי המזכיר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי (בתיק שסימולו מ – 523/10 ) הוא מכתב ברכה למלך אנגליה ג'ורג' החמישי ורעייתו לרגל מלאת 25 שנה להכתרתו (על-פי החותמת שעל גבי המכתב, המכתב הגיע לארמון בקינגהם אך כנראה לא  הובא לידיעתו של המלך עצמו). במכתב מאחלת יעבץ למלך ורעייתו בעברית יפה ונמלצת שהאל "יזכה למלוך על בריטניה העמים החוסים בצילם, בצדק וביושר לאורך ימים". בהמשך היא  מתנצלת על כך שידיעת האנגלית המועטה שלה לא מאפשרת התבטאות בכתב ומביעה תקווה ש"צלצלי השפה העברית תערבנה לאוזני הוד מלכותו". התייחסות זו לעברית מבטאת מעבר לעצם ידיעת השפה את ההזדהות של יעבץ עם השפה העברית ואת יחסה לשימוש בה כעניין אידיאולוגי ולא כעניין אינסטרומנטלי.

יעבץ מגדירה את עצמה במכתב כפליטה מגרמניה ומתארת את עליית משפחתה לארץ על רקע עליית הנאצים לשלטון והרדיפות כנגד היהודים שמהם סבלה גם הקהילה שלה בעיר מנהיים: "אחרי שהשתלטה שמה סיעת היטלר, שהתנפלו על יהודים חפים מפשע והחריבו את בית הכנסת שהיה בעירנו, גמרנו בליבנו לעזוב את גרמניה ולעלות אל ארץ אבותינו, ארץ העבר העתיד של עם ישראל". דברים אלה מעניינים הן בשל הדיווח האותנטי על החרבת בית-כנסת בגרמניה הנאצית כבר ב-1933 (מדובר כנראה בבית-כנסת קטן, אחד מתוך כמה בתי-כנסת במנהיים ולא בבית-הכנסת המרכזי בעיר זו שהמשיך לפעול עד שריפתו ב"ליל הבדולח" ב-1938) וגם בשל החיבור החזק שמביעה יעבץ לאתוס הציוני בהתייחסות שלה לארץ-ישראל, שחלק מהעולים מגרמניה התקשו להתחבר אליו. יתכן שחיבור של יעבץ לאתוס הציוני נובע מכך שמשפחתה הייתה ציונית עוד לפני העליה לארץ והגעתה  לארץ-ישראל ולא למדינה אחרת נבעה מבחירה אידיאולוגית. כחיזוק להשערה זו ניתן להביא את ידיעת העברית הטובה של יעבץ  שמעידים כנראה על לימודי עברית שקדמו לעליתה לארץ.

בהמשך המכתב כותבת יעבץ: "בגרמניה הפסדנו את כל מאודנו ופה אנו מתפרנסים בדחק, ולמרות הכל הננו מאושרים בארץ אבותנו, ואנו מרגישים את עצמנו בטוחים, תחת חסות הוד מלכותו". משפט זה מעיד על הקשיים הכלכליים שמהם סבלו רבים מהעולים מגרמניה (בדומה לעליות מצוקה מארצות אחרות ובתקופות אחרות), שהיו בחלקם אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים שלא הצליחו למצוא בארץ תעסוקה במקצועם ונאלצו להתפרנס מעבודות פשוטות ומעוטות הכנסה' כמו המקרה של מוכרי הנקניקיות המופיעים בתצלומים בראש הבלוג ובסופו. למרות קשיים אלה מצהירה יעבץ בלשון רבים, כנראה בשם הוריה, שהם מרגישים אושר ובטחון בחייהם בארץ תחת השלטון הבריטי בארץ. דברים אלה מצטרפים לדברי ההערכה שהיא מביעה בתחילת המכתב למלך על היחס החיובי של השלטון הבריטי לישוב היהודי בארץ ולמפעל הציוני: "בעבור שנדבם לבם לעשות טובה עם בני עמי ולעזור להם להקים את ביתינו הלאומי ולקומם את הריסות ארצנו הקדושה תחת חסות הוד מלכותו...".  בהקשר זה יש לציין שעצם שליחת מכתב הברכה למלך אנגליה והתוכן הפרו-בריטי שלו משקפים את שיתוף הפעולה והיחסים הטובים ששררו בין הישוב היהודי בארץ-ישראל ומנהיגיו לבין שלטונות המנדט בשנות ה-30 עד לפרסום הספר הלבן ב-1939. לאור זאת עצם כתיבתו של מכתב כזה ויחסה החיובי של יעבץ לשלטון הבריטי עולים בקנה אחד עם הרוח הלאומית המובעת בו.

אתר בניה של שכונה עבור עולי גרמניה בקרית  ביאליק, שנות ה-30 - מתוך אוסף התמונות של "יד ושם"

מעבר להיבטים ההיסטוריים והלאומיים הבאים לידי ביטוי במכתב יש לשים לב גם להיבטים האישיים יותר שלו. השילוב בין הגיל הצעיר של הכותבת  והזמן הקצר מאוד  שעבר מאז עלייתה לארץ ועד כתיבת המכתב מעוררים התפעלות מבחינת יכולת ההתנסחות היפה שלה בעברית, מבחינת הבגרות וההבנה שהיא מגלה ביחס לנושאים לאומיים וכן מבחינת עצם היוזמה מצד נערה צעירה כל-כך לכתוב מכתב כזה. זהותה של אותה יהודית יעבץ אינה ידועה לנו ולכן אנו פונים בהזדמנות זו לקהל הקוראים בשאלה האם מישהו מהם מכיר אותה או יודע משהו על זהותה. לשם כך מובאים כאן הפרטים הביוגרפיים המעטים הידועים לגביה מהמכתב: ילידת 1923, נולדה בעיר מנהיים שבגרמניה, עלתה ארצה במהלך השנים 1933 - 1934 והתגוררה בתקופת ילדותה ברח' הקישון 15 בחיפה. נשמח לקבל כל פניה בנושא זה.

עולים מגרמניה, זמרי אופרה במקצועם, מוכרים נקניקיות בתל-אביב בשנות ה-30 - מתוך הספר "עמוד האש" בעריכת יגאל לוסין

 

שמונים שנה לעליית היטלר לשלטון בגרמניה, 30 בינואר 1933 - חלק שני

בהמשך לרשומה על עליית היטלר לשלטון נביא כאן שני מסמכים שנלקחו מתיקי לשכה 06 של משטרת ישראל, אשר הוקמה לשם הכנת משפט אייכמן, ושבמסגרת עבודתה אספה ברחבי אירופה מסמכים שישמשו נגד אייכמן בבית המשפט וחקרה את העדים המיועדים להעיד במשפט. המסמך הראשון מבטא את השקפת עולמו של היטלר בנושא היהודי, עוד לפני פרוץ המלחמה. זהו קטע מנאום של היטלר בפני הפרלמנט הגרמני ב- 30.1.1939 בו הוא מדבר על "הבעייה היהודית" ועל האפשרות של השמדת הגזע היהודי באירופה, עוד טרם פרוץ המלחמה:

"...כי אירופה לא תכיר שלום כל עוד והבעיה היהודית לא תטוהר. יכול מאד להיות שבעיה זו תתקל בהסכם הכל באירופה, במוקדם או במאוחר, אפילו בין אומות כאלו אשר בדרך כלל לא מוצאות דרך אחת לרעותה. בעולם מרחבי התישבות מספיקים, אולם יש להפרד לחלוטין מהדעה, שאלוקים בחר דוקא בעם היהודי להיות, באחוז מסוים, מנצלי תועלת על גופם ומעבודתם הפוריה של עמים אחרים. היהדות תצטרך להתאים את עצמה לפעילות בניה הרוצה בדיוק כפי שעושים זאת גם עמים אחרים, או שהיא תפול במוקדם או במאוחר תחת משא של משבר שאי אפשר לתארו מראש. ודבר לי לאמר עתה ביום זה, הראוי לזכרון, וזה לא רק בשבילנו הגרמנים; בחיי הייתי נביא פעמים רבות ולרוב שמו אותי ללעג. בתקופת מאבקי לשלטון, היה זה העם היהודי בראש ובראשונה, אשר קיבל את נבואותי בלעג ובקלס, שאקבל לידי בגרמניה באחד מן הימים את הנהגת המדינה, ועם זה של האומה כלה, ואז בין הדברים הרבים האחרים אביא לידי פתרון גם את הבעיה היהודית. חושבני שהצחוק האדיר הזה דאז נחנק בינתים בגרונה של היהדות בגרמניה.

ברצוני להיות היום שוב נביא; אם תצליח יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לגרור עוד פעם אחת את העמים לתוך מלחמה עולמית, הרי תהיה התוצאה לא הבולשביזציה של כדור הארץ, ועם זה נצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה......."

מסמך אחר שנאסף על ידי לשכה 06 הוא מכתב שנכתב על ידי המופתי אמין אל חוסייני אל היטלר ב- 27 ביולי 1944, בו הוא מבקש שלא להתיר ליהודים לעזוב את גרמניה למצרים ולארץ ישראל כדי להחליפם בגרמנים שנמצאים שם. חוסייני פונה במכתב אל היטלר  בתואר ראיס:

"כב' הנשיא (ראיס) פיהרר הנכבד

במכתבי אליך מיום 5 ביוני 1944 הזכרתי את שיחתי איתך בעניין הסעת מספר יהודים, במסגרת תכנית החלופים עם המצרים האסורים מגרמניה. בקשתי ממך להתכבד ולנקוט בסדורים המתאימים למניעת נסיעתם של יהודים אלה בהסתמך ע"כ שסדורים אלה עולים בקנה אחד עם המדיניות הלאומית-סוציאליסטית של גרמניה, כפי שהוצהרה לרגל יום הזכרון להצהרת בלפור ב- 2 לנובמבר בשנה שעברה...... כן חוששים אנו שיותר למקצת יהודים השוהים בגרמניה ובצרפת, לנסע בשיירות אחרות לא"י באמצעות החלפתם בגרמנים...... בהתחשב בהשפעה הרעה שתהיה לחלופם של הערבים המוסלמים... אבקש למנע את הפעלת התכנית...".
(המכתב בגרמנית וקטע מן המקור בערבית, התרגום לעברית על ידי לשכה 06).

שמונים שנה לעליית היטלר לשלטון בגרמניה: "הפסיכולוגיה של הגרמני היא לעולם על החופש האינדיבידואלי שלו...אילו עלה היטלר על ברלין כי אז היה נחרץ גורלו..."

"במינוי היטלר לראש הממשלה, אתה מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו" – כך כתב הגנרל לודנדורף, חברו של היטלר משכבר הימים, שהפך לאויבו, לנשיא הינדנבורג לאחר שזה מינה את היטלר לקאנצלר גרמניה ב- 30 בינואר 1933. השבוע ימלאו שמונים שנים בדיוק לעליית היטלר לשלטון – מאורע, שעל אף שעורר חששות בקרב רבים, בגרמניה ומחוצה לה, לא ניתן היה לשער בזמן אמת את היקף השפעתו על עתידה של אירופה ושל העולם כולו וכמובן של העם היהודי. במכתב השמור בארכיון המדינה מאוקטובר 1932, זמן קצר אחרי ניצחונו של היטלר בבחירות ושלושה חודשים בלבד לפני מינויו כקנצלר גרמניה כתב אדם בשם א. דוד שבאקו מזיכרון יעקב לאיתמר בן-אב"י, תוך שהוא מסתייג מחשש שביטא בן-אב"י נוכח האירועים בגרמניה במאמר שפרסם בעיתון שבוע קודם לכן. שבאקו כותב: "היטלר ומוסוליני אינם הכל. ישנו ה"עם" ומובן שאין להשוות את העם האיטלקי לעם הגרמני. האיטלקי מטבעו נוטה לדיקטטורה ושלטון פרלמנטרי זר לרוחו. הגרמני לא כך הוא. הפסיכולוגיה שלו היא לעולם על החופש האינדיבידואלי שלו...אילו עלה היטלר על ברלין כי אזי היה נחרץ גורלו לחלוטין במפלה...מי היו המתנגדים להסתערות זו? מעמד הפועלים בברלין, אזרחי ברלין גופא, הצבא והמשטרה. וידע גרינג שפלוגות ההסתערות לא יעמדו בפני הכוחות האלו...".

אדולף היטלר היה קנצלר (ראש הממשלה) ומנהיגה הטוטליטרי (פיהרר) של גרמניה הנאצית בשנים 1933 - 1945, וכן מנהיג המפלגה הנאצית משנת 1920 ועד התאבדותו בפיהרר בונקר בברלין. עלייתם של היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון נתאפשרו עקב הנסיבות החברתיות והמדיניות שנוצרו בגרמניה בתקופה שבין שתי המלחמות. רבים מן הגרמנים לא הסכינו עם תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה וטענו שתקיעת "סכין בגב האומה" בידי אויביה וחולשת העורף הם ששיתקו את החזית והובילו להתמוטטות. בעיני המתנגדים לתנאי הכניעה שהכתיב חוזה ורסאי הייתה הדמוקרטיה משטר כפוי שאינו הולם את המסורת והאופי הגרמני. תנאי חוזה השלום של ורסאי וחובת תשלום פיצויים גבוהים למנצחות התפרשו כנקמנות של המנצחים. תחושת התסכול, אי ההשלמה עם המצב והחשש מפני התגברות סכנת הקומוניזם וחוסר היציבות הכלכלית שפקדו את גרמניה וטלטלו אותה בתום המלחמה יצרו קרקע פורייה לצמיחת קבוצות ימניות רדיקליות ובכללן המפלגה הנאצית.
היטלר, חייל משוחרר שנפצע במלחמת העולם הראשונה, הצטרף ב-1919 אל קבוצה קטנה ושולית שהגדירה עצמה כמפלגת פועלים ולאחר מכן כמפלגה נאציונל-סוציאליסטית. בתוך זמן קצר, ובעזרת קבוצת פעילים הפך היטלר למנהיגה וגיבש את היסודות הגזעניים והאנטישמיים במצעה. מערכת התעמולה של המפלגה הלכה והשתכללה. גיוס התמיכה נעשה על ידי ביטאון ואסיפות המונים בהם אלמנטים מושכים - דגלים, מצעדים, סמלים, תזמורות, מדים, טיולים לטבע, שירת עם ושאר אמצעים לליכוד החברים. במקביל לפעילות התעמולתית הוקם הכוח ה"צבאי" של המפלגה - פלוגות הסער (אס אה - S.A), שהטילו אימה בכוח הזרוע ברחבי גרמניה.

 ב-1923 עשו הנאצים ניסיון לבצע הפיכה ולתפוס את השלטון במינכן אך הניסיון נכשלּ. היטלר נאסר ובזמן ישיבתו בכלא כתב את ספרו "מיין קאמפף" בו ביטא את רעיונותיו על תורת הגזע ועל ההשתלטות הנאצית על העולם כולו. היטלר הבין שעליו להיאבק על כיבוש השלטון בדרכים הלגיטימיות שהעמידה לרשותו הדמוקרטיה, אם כי הוא ועוזריו הצהירו בגלוי שהחירויות הדמוקרטיות הן רק מכשיר שבעזרתו הם מבקשים להגיע לשלטון. לאחר שחרורו אורגנה המפלגה מחדש.



מצעד של אנשי אס. אה, 1923



בבחירות 1924 לרייכסטאג השיגה המפלגה הנאצית 3 אחוזים בלבד מקולות הבוחרים והייתה מיוצגת בבית הנבחרים על-ידי 14 צירים ואילו ב-1928 צומצם כוחם של הנאצים והם קיבלו 12 צירים בלבד. המפנה קרה במערכת הבחירות של שנת 1930, הראשונה לאחר פרוץ המשבר הכלכלי הבין-לאומי. הנאצים זכו במפתיע ל-18.3 אחוזים מן הקולות שתורגמו ל- 107 צירים ברייכסטאג. ביולי 1932, עם 230 צירים, היו הנאצים לסיעה הגדולה ביותר ולכוח פוליטי דומיננטי. כיבוש השלטון התבצע אם כן באורח דמוקרטי.

מספר הקולות לו זכתה המפלגה הנאצית בבחירות בהן השתתפה:
בחירות	הצבעה	אחוז	מושבים ברייכסטאג	הערות
מאי 1924	1,918,300	6.5	32	בתקופת מאסרו של היטלר
דצמבר 1924	907,300	3.0	14	עם שחרורו של היטלר ממאסר
20 במאי 1928	810,100	2.6	12	שיא תקופת שטרזמן
14 בספטמבר 1930	6,409,600	18.3	107	אחרי פרוץ המשבר הכלכלי
31 ביולי 1932	13,745,800	37.4	230	אחרי מועמדותו של היטלר לנשיאות
6 בנובמבר 1932	11,737,000	33.1	196	בחירות דמוקרטיות אחרונות
5 במרץ 1933	17,277,000	43.9	288	אחרי עליית היטלר לשלטון

הנשיא הינדנבורג היה צריך להטיל על היטלר את תפקיד ראש הממשלה, אך היסס מכיוון שהמפלגה הנאצית נחשבה למפלגת אספסוף. הוא חשש שיווצר מצב של אנרכיה חמורה בגרמניה ומינה ראשי ממשלה אחרים אך הם לא החזיקו מעמד, לא הייתה להם תמיכה ברייכסטאג והנאצים טרפדו את פעולותיהם.



היטלר עם חברי מפלגה נוספים ב"בית החום", מפקדת המפלגה במינכן, 1930

הפיצול המפלגתי והבעיות הכלכליות הובילו לשיתוק הפרלמנט והממשלה. כדי לאפשר את קיומה של הממשלה נאלץ הנשיא להפעיל צווי חירום, מינה את ברנינג (מנהיג מפלגת המרכז) כקנצלר והסמיך את הממשלה להמשיך בתפקידה. כך למעשה ב- 1930 חדלה גרמניה להיות רפובליקה פרלמנטרית. הממשלות לא נבחרו אלא מונו ע"י הנשיא מתוקף צווי חירום. לאחר שנציגי התעשיינים, שקיוו שהיטלר ישמש בובה בידיהם, ויבלום את התחזקות הסוציאליסטים והקומוניסטים, פנו אל הנשיא, הסכים זה לבקשתם ומינה את היטלר לקנצלר גרמניה ב- 30.1.1933.



"...זה כמו חלום - ספור אגדה. הרייך החדש נולד. ארבע עשרה שנות עבודה הוכתרו בניצחון. המהפכה הגרמנית החלה!" כתב יוזף גבלס ביומנו ב־30 בינואר 1933. תוך מספר שבועות הפך היטלר לדיקטטור בלעדי בגרמניה, והפעיל את שרשרת האירועים אשר הובילה למלחמת העולם השנייה ולמותם של כמעט חמישים מיליון בני אדם. עם עלייתו לשלטון החל היטלר בסילוק כל שאר המפלגות הפוליטיות. עד מהרה הייתה המפלגה הנאצית למפלגה היחידה. בהדרגה היא הפכה להיות ארגון מרכזי בניהול המדינה, ולמעשה נוצרה זהות בין מנגנון המפלגה למנגנון המדינה בכל הרמות - מהפקידים הזוטרים עד לשרים. המפלגה הנאצית  דרשה להשליט בגרמניה טוטליטריזם - שליטה בכל תחומי החיים - בפרט, בתרבות, בחברה, בכלכלה וחתרה לממש את תורת עליונות הגזע הארי. 

הקבינט הראשון של היטלר, 1933: היטלר, הוגנברג, פון בלומברג, וילהלם פריק, פון קרוסיגק, פון פאפן, גרינג

כהמשך לרשומה זו נביא שני מסמכים נוספים הקשורים לתקופת שלטון הנאציזם בגרמניה. שני מסמכים אלה נלקחו מתיקי לשכה 06 של משטרת ישראל. המשיכו לעקוב!

לזכר זינה הרמן

שבוע שעבר, ב 21 בינואר, נפטרה חברת הכנסת לשעבר ויקירת ירושלים, הגברת זינה הרמן. הרמן, אמה של חברת הכנסת לשעבר נעמי חזן, שימשה כמנהלת המחלקה לארגונים בינלאומיים במשרד החוץ, סגנית המחלקה לסיוע טכני במשרד ראש הממשלה, חברה במשלחת ישראל לאו"ם ושימשה בתפקידים ציבוריים אחרים.

מלבד תפקידים אלו, הרמן הייתה גם אשת שגריר ישראל בארה"ב, אברהם הרמן. במהלך חיפוש החומר ל"תעודה ברשת" על קשרי מרטין לותר קינג עם ישראל (והפוסט בבלוג זה בנושא), עברנו על התכתבות שוטפת של זינה ואברהם הרמן ונתקלנו בשני מתכונים ששלחה זינה - מתכון לחצילים (נכתב  Hatzilim) ל"ספר הבישול של מועדון הקונגרס" (Congressional Club Cook Book): מועדון בוושינגטון הבירה של נשות חברי הסנאט ובית הנבחרים, ומתכון לפלאפל , שנשלח לגברת אטל גינברג (לא ברור אם זה שמה או נכתב בשיבוש).

נחמד לראות גם הצד הקליל יותר בחיי הדיפלומטים בחו"ל....

(התמונה מוויקיפדיה - אתר הכנסת)

 

אתרי מורשת לאומית: גיליון חדש של כתב העת "ארכיון"

מהו אתר מורשת לאומית? מתי הופך מקום לאתר מורשת לאומית? מתי והיכן מחליטים לשמר אתר מורשת לאומית? היכן מבקשים מנהיגים להקים אתר מורשת לאומית? מתי מצליחים מנהיגי האומה ומקימים אתר מורשת לאומית - ומתי הם נכשלים בכך? היכן קם אתר מורשת לאומית והיכן קם אתר דתי?
שאלות אלה ואחרות עומדות במוקדו של הגיליון החדש של כתב העת "ארכיון", גיליון מספר 17, "אתרי מורשת לאומית". הגיליון כולל שבעה מאמרים הדנים ברובם באתרי מורשת לאומית במדינת ישראל:
מאמרו של רן אהרנסון דן ביצירה ובשימור אתרי מורשת לאומית; מאמרו של משה צימרמן על ארכיון משרד החוץ הגרמני כאתר מורשת לאומית בגרמניה (בין השאר ניתן למצוא בארכיון עדויות לחלקו של משרד החוץ הגרמני לשואה); מאמרה של אורית שחם-גובר על תכנון והקמת בית הפלמ"ח כאתר מורשת לאומית; מאמרו של דורון בר המתמודד עם השאלה מדוע קברו של רבי יהודה הנשיא בבית שערים לא הפך אתר דתי אלא אתר תירותי; מאמרו של ארנון למפרום על  ניסיונו הכושל של יצחק בן-צבי להפוך את קברו של יוסף בנימיני באביחיל לאתר מורשת לאומית; ומאמרם של יאיר פז ואסף זלצר על ניסיונם למצוא את אבני הפינה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. על אלה נוסף מאמרו של יהושע פרוינדליך החורג מנושא אתרי מורשת לאומית ודן במגבלות הצילום כאמצעי להבנת ההיסטוריה על סמך מקרה בוחן - בואה של אניית המעפילים "ניאסה" בפברואר 1944 לנמל חיפה.

הגיליון כולל 72 עמודים והוא מלווה בצילומים, חלקם בצבע, ותוכן עניינים ותקצירים באנגלית.

כתב העת "ארכיון" יוצא במשותף על ידי ארכיון המדינה והאיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע. חברי האיגוד יקבלו אותו לביתם. הציבור הרחב מוזמן לרכוש אותו על ידי שליחת המחאה בסך 40 ש"ח אל גזברית האיגוד גב' תלמה בחור, רח' הנשיא 44, זכרון יעקב 30900.

רה"מ נתניהו: יש חגיגה של נטיעות בישראל

בפתח ישיבת הממשלה שנערכה בתחילת השבוע, ציין ראש הממשלה את ט"ו בשבט הקרב.

בשבוע החולף, העלינו לקראת החג סדרת פרסומים מיוחדת, אותה חתמנו בדברי בן גוריון באירוע נטיעות ביער הנשיא. יער צרעה – הנשיא, הוקדש לכבודו של נשיא המדינה הראשון חיים וייצמן. את היער נטעו בשנות ה- 50 של המאה הקודמת, עולים חדשים שהגיעו לארץ ממזרח וממערב. ויצמן עצמו ראה בכך כבוד גדול, והדגיש, כי מפעל הייעור של קק"ל הוא בעיניו אחד ממפעלי ההתיישבות היקרים ביותר. באירוע הרשמי נבצר ממנו להשתתף, והוא מסר את ברכתו בכתב. ימים ספורים לאחר מכן ביקר באתר, והעביר מכתב תודה ליו"ר הדירקטוריון של קק"ל על הטקס. בסיכומו, כתב: "זה אולי אחד המאורעות היקרים ביותר בחיי".

נשיא סין ג'יאנג זמין, בנטיעה ביער הנשיא בשנת 2000 / לע"מ

ד"ר ויצמן, ששנה זו עומדת בסימן 60 למותו, מצא חשיבות וערך רב בסביבה הירוקה. עדות מופלאה לכך, ניתן למצוא בתארו את אזור הפיתוח עליו תוכננה הקמת מכון זיו ברחובות בשנת 1933, לאחר ביקורו במקום: "דומה היה עלינו שאנו עומדים על ים של חול, לא היה עץ ולא חתימת דשא בחצר הענקית והריקה. בעיני רוחי ראיתי את המדשאות הירוקות של האוניברסיטאות ומוסדות המדע באנגליה ובאמריקה, וסברתי, שיהיה בכך משום אטימות והעדר כל רגש אסטתי אם נסתפק בהקמת הבניינים ולא נעשה דבר כדי לפתח את סביבתם" (מתוך הספר: "מאורן ועד תמר - מאה מיני עצים במכון ויצמן למדע").

לימים, עוצב סמל מכון ויצמן שעיצב האדריכל אריך מנדלסון בצורת עץ החיים. המכון עצמו טובל כיום בשדרות מוריקות בינות למבנים ולדרכי הגישה.

סמל מכון ויצמן למדע / ויקיפדיה

 

ונטיעות אלה

אשר אנחנו נוטעים לפניך היום

העמק שורשיהם וגדל פארם

למען יפרחו לרצון

בתוך שאר עצי ישראל

לברכה ולתפארה (מתוך תפילת הנוטע)

המשך לפרסום מרטין לותר קינג

בשבוע שעבר, פרסמנו פרסום מיוחד על קשרי ישראל עם מרטין לותר קינג, לרגל 45 שנה להירצחו ולקראת יום מרטין לותר קינג החל היום בארה"ב. בפרסום הראנו, כיצד ניסו יהודים אמריקאים ופקידים ישראלים לשכנע את מרטין לותר קינג לבקר בישראל.

יחסו של מרטין לותר קינג לישראל היה מוקד לוויכוח לפני כמה שנים. המזרחן פרופ' מרטין קרמר (נשיא מרכז שלם) פרסם מחדש בבלוג שלו מאמר שהעלה במרס 2012 על אמרה שיוחסה לקינג בה צוטט כאומר כי "כאשר אנשים מבקרים הציונות, הם מתכוונים ליהודים. אתם מדברים על אנטישמיות!".

ב 2004, טענו שני פלשתינים-אמריקאים בארה"ב כי הציטוט הזה מוטעה או מסולף. אם לסכם את טיעונם, קינג לא אמר המצוטט למעלה מכיוון שלא היה יכול להיות במקום בו נטען שאמר הדברים – קיימברידג' מסצ'וסטס – לפני הירצחו.  במחקר מפורט ומדויק, הוכיח קרמר כי קינג היה וביקר בקיימברידג' בסוף אוקטובר 1967.

כמו כן, פרסם פרופ' קרמר בפייסבוק פוסט מעניין מאוד של ביקורו המתוכנן של מרטין לותר קינג בנובמבר 1967, כנראה ביקור שתוכנן לאחר הביקור שבוטל בעקבות מלחמת ששת הימים. פרסמנו באתר ארכיון המדינה את הזמנתו של קינג ע"י ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול ואת היענותו של קינג להזמנה.

בשעה שכתבתי את הפוסט הזה, פרסם פרופ' קרמר מאמר נוסף ובו תשובה לשאלה שנותרה פתוחה לאחר שהעלנו את הפרסום לאתר הארכיון: מדוע לא ביקר הכומר קינג בישראל במאי 1967 כפי שהבטיח לרה"מ אשכול? פרופ' קרמר מצא התשובה בתיקי האזנות הסתר שערכה לשכת החקירות הפדרלית (FBI) לקינג ולעוזריו. בשיחת ועידה שערך עם עוזריו ביולי 1967 התבטא קינג כי "אם ייסע למזרח התיכון, הוא יקלע למצב בו ארור יהיה אם יאמר זה וארור יהיה אם יאמר זאת, והוא ספג מספיק ביקורת והאשמות כולל שהוא פרו-ערבי" [התרגום שלי] וכי "אני [קינג] חושב, כי אם אלך העולם הערבי, וכמובן אפריקה ואסיה, יפרשו זאת כתמיכה במעשיה של ישראל, כאשר אני ספקן בעצמי בנושא" [התרגום שלי]

משפט הרופאים בברית המועצות - פרק ב'

בהמשך לרשומה שהעלינו ב- 13 בינואר על משפט הרופאים בברית המועצות מעניין לקרוא את הדברים שנאמרו בישיבת ממשלת ישראל מ- 18 בינואר, חמישה ימים מאוחר יותר. מחילופי הדברים בישיבה ניתן להבין שבאותו זמן לא היו לממשלת ישראל ידיעות ברורות על האירועים בברית המועצות. השר משה שפירא העלה את השאלה עד כמה היה האירוע מכוון נגד יהודים. הוא ציין ש"כנראה ברוסיה עומדים בפני טיהור רחב מאוד ועלינו להיות זהירים שאנו לא נרצה לראות בזה רק נקודה יהודית. אם אנו מדגישים יותר מידי את הנקודה היהודית זה עלול להיהפך לנקודה יהודית. אין אני יודע מה קרה ברוסיה, אבל כנראה שהעניינים שם רציניים מאוד וטוב יהיה אם אנו עוד נחכה להתפתחות העניינים". השר פנחס לבון ענה לו שיש כאן עניין נגד היהודים. כיוון שגם לא יהודים אשר עומדים שם למשפט מואשמים בהיותם שליחים של ארגון בינלאומי יהודי – הג'וינט. השר שפירא חזר והתעקש שהבחירה בג'וינט מלמדת על החרפת היחסים של ברית המועצות עם אמריקה דווקא וישראל היא לא במוקד העניין. ועל כן הוא מתנגד להצעה, שהועלתה בישיבה, להביא את עניין ההסתה נגד עם ישראל בפני האו"ם: "אנו איננו צריכים כבר לעשות את השליחות של אמריקה ושהם יראו בזאת התגרות שלנו ברוסיה".

השר משה שפירא היה בדעת יחיד. חבריו לממשלה ראו באירועים ביטוי מובהק של אנטישמיות. כך דינור בדבריו וכך גם גולדה: "במשפטי פראג לא הסתפקו בהעמדת יהודים למשפט, אלא היו מעוניינים להציג את העם היהודי כנאשם במשפט זה, היו מעוניינים להציג ארגון בינלאומי יהודי – ההסתדרות הציונית  ואת מדינת ישראל כחלק של ארגון אחד כולל, כלומר היהדות הבינלאומית העומדת כאויב נגד כל החלק הזה של העולם וזה חוזר עכשיו במשפט מוסקבה ועל זה אי אפשר לעבור בשתיקה". השר לבון אף הוסיף ואמר ש"במשפטים הללו הוצגו מדינת ישראל והציונות כזקני ציון המחודשים, אשר תפקידם להרוס את העולם ולחבל בטובתם של עמי העולם...בתהליך כולל ואחיד המדינות (במזרח אירופה) מורות ומודיעות שהעם היהודי כעם והיהודים כיהודים וארגונים יהודיים מוסמכים ארגנו רצח, זהו עם של מרעילי בארות...". עם זאת, בין אם ההסבר לאירועים הוא אנטישמיות ובין אם הוא הסבר אחר,  יש בין המתדיינים הסכמה גורפת על כך שהודעת הממשלה שתבוא בעקבות האירועים בברית המועצות תכלול בהכרח דרישה להרשות את יציאת היהודים מברית המועצות נוכח הסכנה לקיומם שם והם משתמשים במינוח: "שלח את עמי".

משפט הרופאים היה נקודת מפנה ביחסה של ממשלת ישראל כלפי ברית המועצות. עד לאותה שעה הקפידה על זהירות רבה בהתבטאויותיה לגבי מצב היהודים שם ולגבי זכותם לעלות ארצה, ועתה יצאו שריה בחריפות נגד מדיניותה של ברית המועצות בעניין זה. כחלק מן המערכה הציבורית נגד "מצדיקי הדין" (גופים בישראל שהצדיקו את משפט הרופאים) דברו שרי הממשלה על הצורך להיאבק בקומוניסטים בישראל שעוסקים בהסתה אנטי יהודית בתחומי המדינה. השר לבון  אמר שממשלת ישראל היא ממשלה של כלל תושבי ישראל אבל היא גם ממשלה של מדינה שהדאגה לגורל היהודים הוא חלק אורגני של שליחותה ועליה לראות בהסתה נגד העם היהודי, המנוהלת על ידי ישראלים בשירות אינטרס זר והצדקת הסתה זו על ידיהם, מעשה עוין כלפי מדינת ישראל ולפעול בהתאם לתפישה זו. הדיון התמקד בשאלת הפעולה נגד מק"י, נגד העיתון "קול העם" ובתחולת חוק החסינות של חברי כנסת. גם בדיון על מק"י הציע השר שפירא קול מתון והצביע על כך שגם באמריקה  "שבה יש "ציד מכשפות"  די הגון, בכל זאת לא פרקו את התנועה הקומוניסטית ולא סגרו את העיתונות שלה, ואין אני חושב שאנו נוכל להיות הראשונים שנעשה דבר זה. אני חושב שיזיק להם יותר שאם על כל כתיבת מאמר מסויים נסגור את העיתון לחמישה ימים, ועל הישנות החטא נסגור עוד הפעם אנו צריכים להכביד את חייהם במידה כזאת שתחלש עבודתם והשפעתם על הנוער". גם הפעם לבון חלק עליו ואמר שיש להתייחס בחומרה רבה לפעילות של מק"י נגד מדינת ישראל. הפעולה נגדם אינה על שום היותם קומוניסטים אלא משום שהם מייצגים תופעה יהודית חדשה וחמורה של יהודים שאינם נתונים בסד, להיפך, הם נתונים בחיי חופש, והם מקבלים על עצמם להיות הנושאים, המפיצים והמצדיקים תורת אנטישמיות חדשה במדינת ישראל. ולכן כל מעשה שיעשה נגדם אינו מעשה נגד הקומוניסט סתם אלא הוא מעשה נגד עוכרי ישראל המשתמשים בזכויות שמדינת ישראל נותנת להם כדי להפיץ שנאת ישראל. מעניין שאירוע שמתרחש מחוץ לגבולות מדינת ישראל מייצר דיון שרובו מוקדש ל"אויב הפנימי".



כרזות דיוקניהם של מנהיגי ברית המועצות, לנין וסטאלין, מתנוססים על משאית בחג הפועלים, תל-אביב, 1 במאי, 1950
צלם: האנס פין, מאוסף לשכת העתונות הממשלתית

 הנושא של משפט הרופאים נדון שוב בישיבת ממשלה מ- 1 בפברואר. שר החוץ, משה שרת הציע להיענות ליוזמה של חוגים ציוניים באירופה לכנס כינוס יהודי עולמי שמטרתו להשמיע את עמדת היהדות בעניין זה והביא נימוקים לעמדתו. בין השאר אמר שהאירועים בברית המועצות מייצגים לא אירוע חד פעמי אלא קו ברור שהולך ומתגלה בצורות שונות ושיש להיערך למערכה ממושכת לפני שהמצב יוחמר ומכיוון שברית המועצות לא אדישה לחלוטין לדעת הקהל העולמית  - על מדינת ישראל לעורר אותה להגיב כנדרש. ב- 10 בפברואר התרחש הפיגוע בצירות הסובייטית בתל-אביב וברית המועצות הודיעה על ניתוק היחסים עם ישראל. בישיבות שהתקיימו ב- 10 בפברואר וב- 15 בו דנה הממשלה בניתוק היחסים. בן-גוריון, שלא נכח בישיבה הראשונה שבה נדונו משפטי הרופאים, הביע את תמיכתו בעמדת שרת בעד כינוס יהודי עולמי. לדבריו - גם אם מדינת ישראל לא תשתתף בכינוס באופן ישיר וגם אם לא תהיה ממנו תועלת ממשית  יהיה זה אסון מוסרי אם ישראל לא תצרף קולה למחאה נגד גילויי האנטישמיות במזרח אירופה ותתבע את קיום היהדות וכבוד היהודים שם.



חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית על גבי משאית מקושטת בדגלים ברחובות תל-אביב ביום העצמאות
23 באפריל, 1950 צלם: טדי בראונר, מאוסף לשכת העתונות הממשלתית



קבר יוסף בנימיני באביחיל

הפוסע בחצר בית הספר היסודי במושב אביחיל נתקל בעמוד שיש גבוה ועליו מוצבת מנורה בת שבעה קנים. על בסיס העמוד מופיעה הכתובת הבאה:

פה נפל על משמרתו
יוסף בן מנוח בנימיני ז"ל
בהגנו על הישוב הזה
נולד בשנת תרמ"ז
נפטר כ"ז שבט תרצ"ג
ת.נ.צ.ב.ה.

קבר יוסף בנימיני, 2012

זהו קברו של יוסף בנימיני שנהרג בדיוק כאן, לפני 80 שנים, ב-22 בפברואר 1933 - כחצי שנה לפני שהוקם שם בית הספר של היישוב אביחיל - מושב עובדים של משוחררי הגדודים העבריים שעלה לקרקע בקיץ 1932. יוסף בנימיני, מוותיקי העלייה השנייה איש "השומר" והגדודים העבריים, היה מזכיר המשק. ביום מותו התחוללה תגרה בין תושבי אביחיל לבדואים משבט בלאונה. בדואים אלה התגוררו במקום בו הוקמה אביחיל, אך לא היו בעלי הקרקע. בתגרה נפגע בנימיני בראשו ולאחר מספר שעות נפטר.
יש גרסאות שונות לגבי מותו. העיתונות הארץ-ישראלית דיווחה שהוא נפגע מגברים בדואים שהיכוהו בנבוטים (מקלות). אך "ספר אביחיל" שערכה רות פורת לפני כעשר שנים טוען שאישה בדואית זרקה כד על ראשו ובכך גרמה למותו.
בעקבות מותו של בנימיני, החליט יצחק בן-צבי, יושב ראש הוועד הלאומי (הגוף היציג של יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי) לעשות את בנימיני לגיבור לאומי. לכן הוא יזם הקמת אנדרטה מונומנטלית על קברו - בדומה לקבר הארי השואג בתל חי. את המצבה תכננה גיסתו, הפסלת בתיה לישנסקי. הוא השיג היתר מרשות העתיקות המנדטורית להביא מחורבות קיסריה עמוד שיש לצורך העניין. העמוד הובא למקום בדצמבר 1935.אולם מאז שכב העמוד במשך שנים על הקבר ושימש מוקד למשחקי הילדים ביישוב.
מסיבות שונות פחת עניינו של בן-צבי בנושא וגם כוחו הפוליטי הלך ונחלש. יוסף בנימיני לא הפך גיבור לאומי בציבור בארץ-ישראל. בן-צבי חידש את העיסוק בעניין רק בקיץ 1944. בסופו של דבר, בנובמבר 1947, הוקמה האנדרטה על הקבר. בראשה הוצבה מנורה בת שבעה קנים - סמל הגדודים העבריים. אנדרטה זו הוקמה לפי תכנונה של לישנסקי בעיקר הודות לוועדת ציוּן - ועדה שהקימה מועצת פועלי תל אביב להקמת מצבות לפועלים גלמודים. האנדרטה משמשת כמצבה לבנימיני - לא כמוקד הערצה לגיבור לאומי.
בקרוב יצא לאור גיליון "ארכיון" 17 (כתב עת המשותף לארכיון המדינה ולאיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע) המוקדש לאתרי מורשת לאומית. בגיליון זה יופיע מאמר המוקדש לפרשה זו.

פרסום חדש - 45 שנים לרצח מרטין לותר קינג

תודה על הזמנתך לבקר 'בארצך הנהדרת' ('wonderful country'), כך כתב הכומר מרטין לותר קינג לראש ממשלת ישראל לוי אשכול במאי 1967 בתשובה על הזמנתו של אשכול לבקר בישראל כאורח ממשלתה. זה היה שיאם של המאמצים שעשו גופים יהודיים וישראליים, וממשלת ישראל בכלל זה, להביא את הכומר קינג לביקור בישראל. המאמצים נמשכו כמה שנים אך לא נשאו פרי.

קינג נואם בפני מפגינים באוניברסיטת מינסוטה 1967 / ויקיפדיה

מרטין לותר קינג, מנהיג תנועת זכויות האזרח והשוויון לשחורים בארצות הברית, נולד ב-15 בינואר 1929 ונרצח ב-4 באפריל 1968. ב-21 בינואר 2013, כמדי שנה ביום שני השלישי של ינואר, יחול בארצות הברית יום מרטין לותר קינג. לרגל היום, ובמלאות 45 שנים לרצח קינג, מציג ארכיון המדינה 17 תעודות מאוספיו שעוסקות בקשרים שנרקמו בינו לבין מדינת ישראל ובניסיונות שנעשו להביאו לביקור בארץ.