זוית קצת אחרת לביקור סאדאת בישראל, נובמבר 1977...

ברשת באמת אפשר למצוא הכול: הנה בלוג המגדיר את הפגישה בין בגין לסאדאת כ"מפגשים מן הסוג החמישי [להבדיל מסרטו המפורסם של סטיבן שפילברג "מפגשים מן הסוג השלישי"] עד כה צורה שאינה מוכרת ע"י חוקרי עבמ"ים. זו פגישה, מלווה בתקשורת מילולית, בין חייזרים עוינים בכוונה לגשר על המחלוקת בינהם, להבין איש את רעהו כאזרחים חברים של היקום". הוא מציין כי הוא המציא את ההגדרה הזו מכיוון שה"סוג הרביעי" (של מפגשים) כבר "תפוס" ושמור לחטיפות של בני אנוש ע"י חייזרים.
 טוב, לכל אחד הזכות לדעה משלו, אך לקוראים המתעניינים בנושא, הנה מה שלארכיון יש להציע בנושא זה: הפוסטים על הנשיא קציר וביקור סאדאת ועל העלאת התעודות לאתר ארכיון המדינה. הפרסום המלא באתר ארכיון המדינה נמצא כאן.

 

כ"ט בנובמבר

לא במקרה בחרה הרשות הפלשתינית את ה 29 בנובמבר ליום בו היא מעלה את בקשתה לקבלת מעמד של מדינה משקיפה באומות המאוחדות.  ה 29 בנובמבר (או כ"ט בנובמבר כפי שנוהגים בישראל) הוא יום השנה להחלטת האו"ם על סיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית.

ברשות ארכיון המדינה עותק מעניין של רשימת המדינות המצביעות בעצרת הכללית באותו היום. זהו העתק  ועליו חתומים רבים וידועים: נשיא ארה"ב הארי טרומן, חיים וייצמן, ורבים אחרים. האם תוכלו לזהות חתימות נוספות? אנא כתבו זאת בהערות לפרסום זה!

 

פרסומים בכלי התקשורת אודות התעודות שנחשפו על ידי ארכיון המדינה במלאות 35 שנה להסכם השלום עם מצרים.

פרסומים בכלי התקשורת אודות התעודות שנחשפו על ידי ארכיון המדינה במלאות 35 שנה להסכם השלום עם מצרים.

 

·       http://www.mako.co.il/news-military/israel/Article-daae5f64ed14b31004.htm

·       http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1874796

·       http://www.haaretz.com/news/national/behind-the-scenes-of-anwar-sadat-s-historic-visit-to-jerusalem.premium-1.480957

 

·       http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=23975&hp=1&newsletter=28.11.2012

 

·       http://www.inn.co.il/News/News.aspx/247539

 

 

רצח באיסטנבול? נשיא טורקיה טורגוט אוזל ונשיא ישראל חיים הרצוג

נשיאי טורקיה וישראל, טורגוט אוזל (מימין) וחיים הרצוג, ארמון דולמבצ'ה באיסטנבול, 16 ביולי 1992 (ארכיון המדינה).

ב-17 באפריל 1994 נפטר לפתע נשיא טורקיה טורגוט אוזל. במשך שנים היו מי שטענו שמותו הפתאומי נגרם בגלל הרעלה. לפני שבועות מעטים הוצאו עצמותיו מהקבר ולאחר בדיקה נקבע כי יש בהן רמות מסוכנות של רעל. סוכנות "רויטרס" פירסמה את הידיעה ב-25 בנובמבר 2012. טורגוט אוזל (1993-1927) כיהן בתפקיד ראש ממשלה (1989-1983) ונשיא (1993-1989).
בתקופת כהונתו כנשיא שופרו היחסים בין טורקיה לישראל. במרס 1992 שדרגו המדינות את יחסיהן הדיפלומטיים והעלו את נציגיהם לדרגת שגרירים וביולי 1992 ביקר הרצוג בטורקיה לרגל מלאות 500 שנה לגירוש ספרד ולקליטת המגורשים באימפריה העות'מאנית.
שני האישים הרבו להחליף בינהם איגרות. אחד המכתבים המשמעותיים ביותר היה מכתבו של הרצוג אל אוזל במרס 1991, (גרסה אנגלית, ארכיון המדינה, נ-427/16). במכתב הזכיר הרצוג את פגישתם בטוקיו בנובמבר 1990 בעת הכתרת הקיסר היפני אקיהיטו ודן בניצחונה של ארצות הברית במלחמת המפרץ הראשונה ובסכסוך הערבי-ישראלי. גם נשות הנשיאים אורה הרצוג וסמרה אוזל החליפו ביניהן מכתבים.
למחרת מותו של טורגוט אוזל מיהר הרצוג לשלוח איגרת תנחומים לנשיא בפועל של טורקיה. הרצוג לא ידע את שמו של ממלא המקום והשגרירות הישראלית באנקרה התבקשה להוסיף את השם לאיגרת. שלושה שבועות לאחר מכן סיים הרצוג את כהונתו כנשיא ישראל.

לעיון נוסף ראו ארנון למפרום (עורך), "חיים הרצוג הנשיא השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1918- 1997)", הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, עורכים ימימה רוזנטל וחגי צורף, ירושלים, ארכיון המדינה, תשס"ט, עמ' 539, 543, 566-561. ניתן לעיין בספר גם באמצעות ספריית "כותר" בתשלום. ראו גם פרסום מקיף על יחסי ישראל-טורקיה בשנים 1967-1961 באתר ארכיון המדינה.

בין שני נשיאים - נקודת מבט נוספת במלאת 35 שנים לביקור סאדאת בישראל

"מהלך מסעיר ומרגש, שהיה בלי ספק מן השיאים הבולטים של תקופת נשיאותי"

במילים אלו, בחר הנשיא הרביעי אפרים קציר, לתאר בספרו את ביקור הנשיא המצרי בירושלים, בחודש נובמבר 1977 (אפרים קציר - סיפור חיים, הוצאת כרמל). קציר ציין, כי כמארחו הרשמי של סאדאת על פי המתחייב מכללי הטקס, חש שמוטלת עליו אחריות רבה באירוע זה. קציר נטל חלק פעיל בקבלת הפנים, וליווה את האורח החשוב על השטיח האדום עם נחיתתו. לאחר מכן, נסעו השניים יחד למלון המלך דוד וכך נוצרה הזדמנות ייחודית ונדירה להיכרות אישית. במהלך הביקור, היה זה קציר שהוביל את סאדאת להופעתו בפני המליאה, ואף ארח את טקס הפרידה שנערך בביתו. בטקס זה, הביע קציר (עותק באנגלית) תקווה להמשך שתוף הפעולה בין הצדדים.

סאדאת וקציר לפני ההופעה במליאת הכנסת (לע"מ)

עם שובו למצרים, שלח סאדאת לקציר מכתב, בו הוא מביע תודה על האירוח המוקפד ומבקש להעביר באמצעותו ברכתו לעם בישראל ולראש הממשלה בגין על הזמנתו ועל השיחות המועילות. "הצעד הנועז, סיכם, מוביל לנקודת מפנה היסטורית באזורנו, שהיציבות והביטחון בו קשורים ישירות גם למידת היציבות, הביטחון והרווחה בעולם כולו". יצוין, כי ההתקשרות באותם ימים עם המצרים עדיין התנהלה באמצעות משרד החוץ ולא באופן ממוסד. חליפת מכתבים רשמית ראשונה, בוצעה רק מספר ימים מאוחר יותר. לאחר סיום תקופת כהונתו, ביקש קציר ממשרד החוץ להעביר מברק לסאדאת בו הוא מברכו לרגל קבלת פרס נובל לשלום, ומדגיש כי הוא זוכר היטב בואו לירושלים ואת מפגשם המשותף.

בהזדמנויות שונות, נחשף טיב היחסים שנרקמו בעת הביקור. בשיחה סגורה (אנגלית) בהשתתפות רה"מ בגין, שר החוץ דיין ושגריר אמריקה בישראל לואיס, עדכן בגין את לואיס כי סאדאת מחבב במיוחד את קציר וכי הוא מעריך את הידע המדעי שברשותו. בראיון שהעניק לעיתון מקומי ברחובות בשנת 1999, סיפר קציר כי התיידד מאוד עם הנשיא המצרי.

אווירה חיובית בחדרו של יו"ר הכנסת יצחק שמיר (לע"מ)

במאמרו 'המדען כנשיא מדינה', שפורסם ב-1979 גילה קציר, כי התרשם מדמותו של סאדאת במהלך הביקור והביע בפניו שאיפתו לחתימת הסכם שלום בין המדינות. המימוש לסברתו עשוי היה להופיע במגוון תחומים, דוגמת קשר מדעי שיוביל לשיתוף פעולה פורה לטובת מטרות חיוביות. הוא הוסיף כי סאדאת הזמינו לביקור גומלין במצרים, אך השיב שיעשה זאת רק כמדען. תקווה זו, לניהול דיאלוג עם המדענים המצרים בחופשיות נענתה לאכזבתו בכתף קרה. "קודם יש להדק הקשרים, אחר כך יבואו המדענים", הגיב סאדאת. רוח הדברים עולה גם מהתיאור שמסר לעיתון מעריב בחלוף השנים.
 

על מידת הרווח והתועלת שבאפשרות לשתף פעולה בתחום המחקר והפתוח עם מצרים ויתר ארצות ערב לכשיכון השלום, ניתן ללמוד ממאמר שהעביר לכתב העת 'מדע, עיתון מדעי לכל' באותה העת: "טיוטת חוזה השלום בין הרפובליקה הערבית של מצרים וישראל, מרמזת על כך שאם אכן יכון שלום באזור עשויה להיפתח תקופה חדשה רבת אתגרים ואפשרויות. במסגרת זו, תתכן הקמת מפעלי תעשייה משותפים, פיתוח מסחר ואף שתוף פעולה מדעי וטכני למען פתרון בעיות חיוניות שכל הארצות הנוגעות בדבר מתלבטות בהן. בתנאים של שתוף פעולה, ניתן למלא תפקיד נכבד בהפיכת האזור לפורה ומשגשג מבחינות רבות. כיהודים וכציונים אימצנו תפיסת עולם המתעלת את הישגי החוקרים לטובת הפרט". בסיכום דבריו, הוא מביע ביטחון כי תמלא משאלת רבים מבני עמנו, שנוכל לנצל את הידע והניסיון המדעי שרכשנו כדי לשתף פעולה עם שכנינו לטובתנו ולטובתם הם.

ברשומה זו, בחרנו להאיר רק זווית אחת מיני רבות בביקור הייחודי, מנקודת מבטו של הנשיא המארח. לטובת הרחבת היריעה הנכם מוזמנים לעיין בפרסום המלא באתרנו.

לרשומה נוספת בנושא יחסי ישראל מצרים.

ציון 35 שנים לביקורו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל

'לא עוד מלחמה': מדיניות השלום של ממשלת ישראל ומסע הנשיא סאדאת לירושלים, נובמבר 1977

'לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים' הייתה קריאתו של ראש הממשלה מנחם בגין בפנייתו לעם המצרי, ששודרה יומיים אחרי הכרזתו המפתיעה של נשיא מצרים סאדאת ב-9 בנובמבר 1977 שהוא מוכן ללכת לכנסת בירושלים ולהציג בפני העם בישראל את עמדתה של מצרים כדי למנוע מלחמה נוספת בין שתי המדינות; 'האמן לי, לא עוד מלחמה. אני אדם שמילתו מילה'. כך אמר נשיא  מצרים מוחמד אנוואר א-סאדאת לשר הביטחון הישראלי עזר ויצמן בעת ביקורו הדרמטי בירושלים שבא לאחר מכן.
 

אלו היו שניים מהרגעים המרגשים מבחינה אנושית בדרמה האדירה שליוותה את ביקורו המפתיע של סאדאת בירושלים ששינה במידה רבה את פני המזרח התיכון. בימים אלו, כשמצרים ממלאת תפקיד חשוב בתהליכים דיפלומטיים באזורנו וזאת בשעה שעתיד יחסיה עם ישראל עומד למבחן, מלאו 35 שנים לביקור סאדאת, שהוביל בסופו של דבר לחתימת הסכם השלום עם מצרים במארס 1979 ולכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל ומצרים. לציון התאריך מפרסם ארכיון המדינה מבחר ובו 42 תעודות שמטילות אור על האירועים שקדמו ליזמת סאדאת ועל מהלך ביקורו בירושלים. התעודות מציגות מידע רב על המשא ומתן בתיווך ארצות הברית שקדם לביקור סאדאת, על המגעים הסודיים עם מצרים, על תגובת ממשלת ישראל להחלטת סאדאת לבקר בירושלים, על הביקור עצמו, על סיכומי המשתתפים, על התכניות להמשך השיחות ועל תחילת המשא ומתן המעשי בין ישראל למצרים.  

בתעודות פרוטוקולים של ישיבות ממשלה וועדת חוץ ובטחון של הכנסת, סיכומי דיונים, דיווחי המוסד לתפקידים מיוחדים על הפגישות של דיין עם סגן ראש ממשלת מצרים תוהאמי באוקטובר ובדצמבר, תזכירים, התכתבות בין מנהיגי ישראל ומצרים ובין מנהיגי ישראל וארצות הברית ועוד. חלק מן התעודות נחשפו במיוחד לפרסום זה.

הפרסום מחולק לשבעה פרקים:

א.      השבעת ממשלת בגין והצגת תכנית השלום שלה

נאומו של מנחם בגין בכנסת

ב.      המגעים עם הממשל האמריקני בעניין כינוס ועידת ג'נבה

דיוני הממשלה על תכנית השלום של ממשלת ישראל, פגישות בגין וקרטר, מאמצי האמריקנים לכינוס ועידת ג'נבה ותגובת ישראל ומצרים

ג.       המגעים הסודיים עם מצרים

דיון בממשלה על מסע בגין לרומניה והצעה להיפגש עם המצרים, פגישת דיין ותוהאמי במרוקו, דיווח לאמריקנים על המגעים בין ישראל למצרים ותגובת קיסינג'ר להתפתחויות   

ד.       יזמת סאדאת לנאוֹם בכנסת ותגובת ממשלת ישראל

 

סקירה על נאומו של סאדאת, תשובת בגין לנאום, מכתב ההזמנה של בגין לסאדאת, שאלות שעלו בממשלה ובוועדת חוץ וביטחון של הכנסת בקשר לתוכנית הביקור 

ה.      'מבצע שער': הכנות לביקור הנשיא סאדאת בישראל

מגעים בין המדינות לגבי תכנית הביקור, מכתב התשובה של סאדאת לבגין ובו קבלתו את הזמנתו  לבקר בירושלים

ו.        ביקור סאדאת בירושלים

דיון בממשלה לקראת נאום סאדאת בכנסת ותשובתו של בגין, נאומי סאדאת ובגין בכנסת, סיכומי הפגישות שנערכו בין בגין לסאדאת ובין המשתתפים האחרים, כפי שהכתיב דיין לראש לשכתו

ז.        לאחר הביקור: רשמים ותכניות להמשך הדרך

סיכומי הביקור והשיחות שנערכו במהלכו באזני האמריקנים, דיון בממשלה לסיכום הביקור, על שאלת אמינותו של סאדאת ועל התכניות להמשך המגעים המדיניים; פגישת דיין ותוהמי במרוקו להתחלת הדיונים המעשיים להסדר בין שתי המדינות.

תגובות ישראליות להחלטה על השוואת הציונות לגזענות

בפוסט האחרון, כתבנו על החלטת העצרת הכללית 3379 – השוואת הציונות לגזענות. מעניין לראות מה היו התגובות השונות להחלטה, שהייתה תבוסה מדינית לישראל (תבוסה בלתי נמנעת – אבל עדיין תבוסה).

ביום ההצבעה הוציאו ראש הממשלה רבין והכנסת הודעות נפרדות ובהן גינוי להחלטה הקוראת לחיסולה של מדינת ישראל, הכרה בארגוני טרור ופגיעה במאמצים לכינוס ועידה חדשה בג'נבה.

השגריר הרצוג ניסה למצוא כמה נקודות אור בכישלון – הזמנת אש"ף לאו"ם נדחקה לשוליים, בעקבות הרעש התקשורתי הגדול על ההחלטה המשווה הציונות לגזענות, הפעולה הערבית חייבה מדינות המערב להתייצב לצד ישראל, איחוד בקרב הרחוב היהודי בחו"ל, ההצבעה סייעה לישראל להסביר ולהפיץ משמעות הציונות לעם היהודי. הרצוג מספר על שגריר פיג'י שהחליט להצביע בעד ישראל לאחר שקרא ספר על הציונות שסופק לו ע"י הנציגות הישראלית באו"ם.

תגובות אחרות, יותר קשות, הובעו ע"י שר החוץ יגאל אלון, הסמנכ"ל שלמה ארגוב (לימים השגריר בלונדון, שההתנקשות בחייו גרמה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה) והיועץ המשפטי של משרד החוץ, מאיר רוזן.

אלון ביקש להכין תוכנית לפגיעה באו"ם ע"י קיצוץ תשלומים של ישראל לאו"ם בצורה דיסקרטית, פעולה פרלמנטרית במדינות "בהן יש פרלמנט של ממש" כהגדרתו להשעיית תשלומים לאו"ם (לא כולל תשלומים לאחזקת כוחות שמירת שלום), שינוי שמות רחובות בישראל הקרויים על שם האו"ם לרחובות בשם הציונות.

ארגוב הציע פרישה מארגון העבודה הבינלאומי, הקמת צוות להעלאת הצעות להצבעה שיביכו מדינות הפועלות נגד ישראל, קיצוץ תקציבים לאו"ם, הוצאת האו"ם מארמון הנציב, והפסקת פעולת ססו"ת (אונר"א) – כדי להעביר מסר כי ירושלים שייכת לישראל, ואין מקום לגוף כמו האו"ם בירושלים אלא במקום אחר. הפסקת פעולת ססו"ת נועדה להבהיר כי בעיית הפליטים אינה בעיה הומניטארית אלא מדינית, וככזאת תיפטר. ארגוב הדגיש הצורך לפעול ובנחישות.

רוזן מציע לפעול בארה"ב להוצאת מטה האו"ם מניו יורק וטוען כי ניתן מבחינה חוקית להוציא מטה האו"ם מארמון הנציב בירושלים.

התגובות כולן משקפות תחושת התסכול והבידוד שההחלטה המשווה הציונות לגזענות השרתה בישראל. האם ההצעות השונות היו סבירות ואפשריות? נראה שמכל מה שהוצע, דבר אחד בוצע - שדרות האו"ם בחיפה הפכו להיות שדרות הציונות...

חזרה לשגרה - עם סיום מבצע 'עמוד ענן', מאמץ מרוכז להשבת התיירות לדרום

דווקא עכשיו חופשה בישראל. עם סיום המבצע בדרום, התכנס משרד התיירות בסוף השבוע, כדי לדון בהשלכות הישירות על עקומת התיירות הנכנסת לארץ. בשנים האחרונות חל גידול ניכר במספר המבקרים, וכעת נוכח גל הביטולים החריף מתגייס המשרד במהירות לפיצוי על אובדן ההכנסות ולטובת שינוי המגמה. שנת 2012 הייתה אמורה להסתיים כשנת שיא, ובמשרד מנסים לפעול לשיפור תדמיתי והשבת המבקרים בעזרת קמפיין פרסומי משולב בין משרדי הממשלה שיעלה בימים הקרובים. לדברי השר מיסז'ניקוב, "הפוטנציאל לשיקום הוא מאוד גדול, ואם הפעולות האלה ינקטו באופן מיידי, אז המספרים של השנה הזאת והרבעון הראשון של 2013 ימשיכו את מגמת הצמיחה של השנים האחרונות".

כזכור, מעט לפני המבצע, העלינו פרסום מיוחד אודות חזונו של בן גוריון לנגב, בעקבות הקריאה של מגזין התיירות 'לונלי פלנט' לטייל במקום. אזור זה נבחר על ידי המגזין הנודע כאחד מעשרת אזורי הטיול המומלצים ביותר לשנת 2013.

לקראת רפורמה ברשות השידור – הצצה נדירה ויוצאת דופן לראשית דרכו של השידור הממלכתי

אם לא יתרחש שינוי של הרגע האחרון, שני עשורים אחרי כניסת הטלוויזיה המסחרית לעולם השידור בישראל, צפויה לצאת אל הדרך בימים הקרובים רפורמת רשות השידור. הרפורמה המדוברת נחתמה במהלך חודש אוגוסט השנה, וועדת הכספים של הכנסת שנטלה חלק פעיל בתהליך אישרה את מימונה.

בית רשות השידור, ירושלים (ויקיפדיה)

יו"ר רשות השידור, ד"ר אמיר גילת סיכם: "בשעה טובה, יוצאת הרפורמה לדרך. אני משוכנע, כי בכוחות משותפים של חברי המליאה וההנהלה נשכיל לנצל את ההזדמנות שניצבת לפנינו למקם את רשות השידור כגוף איכותי, רלוונטי, ישראלי וחדשני, כזה שמשפיע על השיח הציבורי, שנמצא במרכז סדר היום, ושמשמש כבית הטבעי ליוצרים, תכנים ורעיונות איכותיים, שיהוו נכסי צאן ברזל של החברה והתרבות הישראלית". מנכ"ל הרשות יוני בן מנחם, הביע אף הוא תקוותו להצלת השידור הציבורי ולהצעדת הרשות לדרך חדשה.

שידור טלווזיה ניסיוני / 1966 (לע"מ)

במהלך עבודתה על פרסום אחר, מצאה עובדת צוות התיעוד בארכיון המדינה, את המסמך המעניין הבא, מראשית דרכה של הרשות (סימוכין: ג-6726/38). מדובר במכתב נרגש במיוחד משנת 1975, בו פונה יו"ר ועדת הכספים בכנסת- ישראל קרגמן לרה"מ יצחק רבין. קרגמן מביע דאגתו נוכח הגרעון המצוי של הרשות בתחילת דרכה, אך מציין כי אין מדובר רק בבעיה תקציבית. הגדלת שעות הצפייה המתוכננת של הרשות, טומנת בעיניו מכשול נוסף ובלתי צפוי..

מוזמנים להתרשם.

ארבעים ותשע שנים לרצח קנדי

ב 22 בנובמבר 1963, נרצח הנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי בביקור בעיר דאלאס, טקסס. הרצח היכה את העולם בתדהמה - הנשיא הנאה, הצעיר, האידיאליסט נקטל בכדורי מרצח.
הנה מברק ההשתפות בצער ששלחה שרת החוץ גולדה מאיר למזכיר המדינה דין ראסק, עם הישמע דבר הרצח בישראל

השוואת הציונות לגזענות - נסיונות למנוע ההחלטה

ב 10 בנובמבר, חל יום השנה  ה 37 לאחת ההחלטות האנטי ישראליות ביותר בהיסטוריה של האו"ם. - החלטה 3379 של עצרת האו"ם הקובעת כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". החלטה זו בוטלה 16 שנה מאוחר יותר בהחלטה 4686 של העצרת ( 16 בדצמבר 1991).

המאבק הדיפלומטי באו"ם החל בפעולה ערבית לגרש את ישראל מהאו"ם, אך יוזמה זו הוכשלה הן ע"י ידי מדינות אפריקניות שסירבו אף להשעייתה של ישראל מהארגון והן בשל איומי ארה"ב כי תבחן מחדש את חברותה בארגון. הנתיב החדש בו בחרו מדינות ערב (בסיוע בריה"מ ורוב הגוש המזרחי) היה השמצת הציונות.  הזירה בה בחרו – הוועדה השלישית של האו"ם, שעסקה בשאלות חברה, תרבות ובעיות הומניטריות. במסגרת הדיונים בוועדה, הגישה סומליה שבעה תיקונים לסעיף לתוכנית "עשור של מאבק נגד גזענות ואפליה גזעית". על פי תיקונים אלו, הציונות היא סוג של גזענות ולכן יש להגיש תמיכה מוסרית וחומרית לתנועות שחרור לאומיות ולנפגעי הציונות ולחקור את שורשיה הקולוניאליים  של הציונות.

המאבק נגד ההצעה נוהל ע"י שגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג ושגריר ארה"ב באו"ם, דניאל פטריק מוינהאן. שניהם העריכו כי לא יוכלו למנוע ההצבעה, בשל הרוב האוטומטי של מדינות ערב והמדינות המוסלמיות (יחד עם הגוש המזרחי) אבל יוכלו למנוע העלאת התיקונים להחלטה. לאחר דיונים קדחתניים, הצביעה הוועדה על טיוטה חדשה שהוגשה ע"י סומליה ב 15 באוקטובר ברוב של 75 בעד, 22 נגד ו 26 נמנעים.

המאבק עבר לעצרת הכללית, ולאחר דיונים ארוכים, רוויי איומים, לחצים ותמרונים שונים הועבר ב 10 בנובמבר 1975 ההחלטה  ברוב של 72 בעד, 35 נגד 32 נמנעים ו 2 נעדרים. ההחלטה נתקבלה ביום השנה ה 37 ל"ליל הבדולח" (Kristallnacht).

במהלך הדיון בעצרת הכללית, נשא חיים הרצוג נאום היסטורי בזכות הציונות ובסופו קרע את נוסח ההחלטה לשניים. את הנאום פרסמנו בבלוג זה, לרגל יום הולדתו ה 95.

הנה כמה מסמכים מעניינים בנוגע לפרשיה כולה:

1)      בחוזר כללי לנציגויות ישראל בחו"ל מ 3 באוקטובר 1975, מובעת הערכה כי המניע האמיתי להצבעה באו"ם הוא מאמץ של לוב וסוריה (במקורות אחרים – גם בריה"מ) למנוע את המו"מ להסכם הביניים  בין ישראל למצרים (נחתמו ב 1 בספטמבר 1975). (תיק חצ 5809/1)

2)      במסגרת המאמצים לקדם תהליך גם לאחר הסכמי הביניים, התבקש השגריר הרצוג שלא לעזוב העצרת בעת נאומו של אנואר אל סאדאת, נשיא מצרים, אלא להיעדר. תגובה מינורית בלבד על דברים חריפים שעלול סאדאת לשאת בנאומו בעצרת (תיק חצ 6813/3)

3)      הרצוג הציע להבליט נאומים של שר החוץ אלון ושר הביטחון פרס על 'שלטון בית' לפלשתינים – ככלי להצגת "גישה חיובית" של ישראל. (צירפתי מכתב תשובה דויד רמין, נציג ישראלי לשעבר באו"ם שטען כי זה רעיון גרוע שיזיק לישראל).

4)      נאום של הרצוג בו הוא מאיים כי ישראל והעם היהודי  "לא ישכחו מי עמד לצידם ומי עמד נגדם".

חומר נוסף על ההחלטה על השוואת הציונות לגזענות ועל המאבק לביטולה ניתן למצוא בספרו של יוחנן מנור עלילת דם: המאבק לביטול החלטת האו"ם המשווה את הציונות לגזענות, ירושלים, 1997.

המשמעות התקדימית של הכרעת בית המשפט

הכרעת שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים הגב' גילה כנפי-שטייניץ בעניין ארכיון קהילת וינה, שהוזכרה כאן אתמול, מהווה תקדים חשוב בסוגיה רחבה יותר מאשר נושאה המיידי. הפסיקה מחזקת את מעמד גנז המדינה וארכיון המדינה, ודרכם את מעמד מדינת ישראל מול התפוצות.

בחוק הארכיונים תשט"ו-1955 ישנו סעיף, 14א, שבו נקבע שחומר ארכיוני המצוי בארכיון ציבורי לא יועבר ממנו אלא בהסכמת הגנז. הרעיון שביסוד הקביעה הוא שהחברה צריכה לאסוף בארכיוניה את תיעוד עברה, ומרגע שתיעוד נכנס לאוצר המורשת הכללית, אין להוציאו משם ללא שיקול דעת; הקביעה ששיקול הדעת הוא של גנז המדינה מלמדת שהשיקול של שמירה על המורשת יש לה עמידה מנהלית ומשפטית.

אלא שמאז חקיקת חוק הארכיונים ותיקוניה עברו שנים רבות, וסוגיה זאת מעולם לא עמדה למבחן משפטי. כעת, אגב הדיון הקונקרטי באוסף הוינאי, ניתנה לבית המשפט ההזדמנות להעביר את ההכרעה לגנז; ומשהוא הכריע באמצעות הכלים שלו, בית המשפט גם סמך ידו על ההכרעה.

אין זה אומר שבכל מקרה בעתיד שבו מישהו יבקש שתיעוד ייצא מארכיון ציבורי הבקשה תידחה על הסף - אם זאת היתה כוונת המחוקק הוא היה אומר זאת במפורש. אולם מעתה ישנו תקדים שלפיו סוגיות כאלה אכן יגיעו לשולחנו של הגנז; והוא רשאי לשקול שיקולים שהם מעבר לשאלה הקניינית הפשוטה ומצויים בתחום של שמירת ערכי המורשת.

שווה לקרוא את פסק הדין. 

בית המשפט: ארכיון וינה יישאר בארץ

לפני כחודש פירסמנו כאן את הכרעת גנז המדינה, לפיו ארכיון קהילת וינה מלפני השואה, שהועבר בשנות החמישים לירושלים, ישאר בירושלים ולא יוחזר לוינה כתביעת הקהילה.

כפי שפורסם היום בעיתון "הארץ", בשבוע שעבר פסקה השופטת גילה כפני-שטיניץ בבית המשפט המחוזי בירושלים שהארכיון אכן יישאר בארץ, ובכך אימצה את הכרעת הגנז.

נציגי הקהילה ראשים כמובן לערער בערכאה אחרת.

פסק הדין נמצא כאן. תיאור קצר של משמעות ההחלטה נמצא כאן.

הנשיא חיים הרצוג והטילים הראשונים שנורו על תל אביב



הנשיא הרצוג מבקר באתר נפילת טיל סקאד ברחוב אבא הלל סילבר ברמת גן, 30 בינואר 1991. צילם נתן אלפרט, לשכת העיתונות הממשלתית

                                          

ב-17 בינואר 1991 החלה מלחמת המפרץ הראשונה. ארצות הברית ובעלות בריתה פתחו במתקפה אווירית על עירק משום שזו כבשה באוגוסט 1990 את נסיכות כווית וספחה אותה. אחת התגובות של עירק הייתה לשגר טילים נגד ישראל מתוך כוונה למשוך את ישראל למערכה. שליט עירק סדאם חוסיין העריך שאם ישראל תצטרף למלחמה נגד עירק הדבר יפורר את הקואליציה הרחבה שהקימה ארצות הברית ואשר כללה מדינות ערביות רבות, ביניהן ערב הסעודית, מצרים וסוריה. בדיוק מסיבה זו הכריע ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר שיש להבליג ולא להגיב על מתקפת הטילים העירקית.

מתקפת הטילים החלה בליל 18-17 בינואר והיא הסתיימה לאחר כחודש. היא כללה 39 טילים מדגם "סקאד" שנורו בעיקר לכיוון תל אביב ומיעוטם לכיוון חיפה והנגב. אדם אחד נפגע במישרין ונהרג. אנשים נוספים נפגעו מהתקפי לב או נחנקו ממסכות האב"כ שחבשו. כמו כן נגרם הרס חומרי רב: כ-4,000 דירות נפגעו באופן מלא או חלקי, וכ-2,000 איש איבדו את בתיהם. סוללות טילי "פטריוט" שפרסו האמריקנים בישראל לא סייעו למנוע את פגיעת טילי ה"סקאד". מתקפת הטילים הסתיימה לאחר מתקפה יבשתית של ארצות הברית ובעלות בריתה על עירק שהביאה לניצחון במלחמה.

בתחילת ימי המלחמה שהה הנשיא הרצוג בבית החולים "שיבא" (תל השומר) בגלל מחלת ברונכיט. ממיטת חוליו קרא הרצוג בשידור רדיו לתושבי גוש דן לגלות אורך רוח כמו שנהגו תושבי קריית שמונה ואצבע הגליל בעת שספגות הפגזות של קטיושות וכפי שנהגו תושבי ירושלים בתקופת המצור במלחמת העצמאות.

נשיא גרמניה ריכרד פון וייצקר  שלח אל הרצוג איגרת ב-17 בינואר  והביע את דאגתו לישראל. הוא הוסיף  כי לולא היה עסוק באיחוד בין מערב גרמניה למזרח גרמניה ובשאלת פרישת המדינות הבלטיות מברית המועצות היה מבקר בישראל.  הרצוג השיב לו. (הגרסה האנגלית של מכתבו של הרצוג).

לאחר שהחלים הרצוג ממחלתו ביקר באתרי נפילת הטילים ועודד את תושבי ישראל.

ההתכתבות בין נשיאי גרמניה וישראל נלקחה מתיק נ-426/23 בארכיון המדינה. תרגום מכתבו של הרצוג נלקח מכרך ההנצחה לנשיא חיים הרצוג שיצא לאור על ידי ארכיון המדינה: ארנון למפרום (עורך), "חיים הרצוג הנשיא השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1997-1918)", הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, עורכים ימימה רוזנטל וחגי צורף, ירושלים תשס"ט, (אתר ספריית "כותר"), עמ' 538-537. 

אבא אבן - לא מה שחשבתם - במלאת עשור לפטירתו

בימים אלה אנו מציינים עשור לפטירתו של שר החוץ לשעבר אבא אבן שנפטר ב-17.11.2002. אבן היה אחד הדיפלומטים הבולטים בתולדות שירות החוץ הישראלי. הוא כיהן, בין השאר, כשגריר ישראל באו"ם ובארצות-הברית והתפרסם בעיקר בזכות התקופה הארוכה שבה כיהן כשר החוץ (1966 – 1974) שבמהלכה מילא תפקיד מרכזי בניהול  מגעים מדיניים חשובים לפני ואחרי מלחמת ששת-הימים.

אבן שנולד בדרום-אפריקה וגדל בבריטניה נודע בתור דיפלומט מקצועי בעל נימוסים אנגלו-סקסים וכנואם מזהיר בעל יכולת ביטוי גבוהה בשפות שונות (בנוסף לאנגלית ועברית המשובחות שלו שלט גם בערבית ופרסית) ובעל השכלה רחבה בתחומים מגוונים. בזכות תכונות אלה קיבל אבן דימוי ציבורי של אדם מיושב בדעתו  שאופן התנהלותו כדיפלומט וכמדינאי לא משאיר מקום למעשים ספונטניים כאשר הוא נמצא בתפקיד.

פעילותו הדיפלומטית של אבן באופן נרחב תועדה דרך עדשת המצלמה של צלמים רשמיים ועיתונאים. חלק מהתצלומים הללו נאספו באלבומים שהוענקו לאבן כתשורה ע"י גורמים שונים שאיתם נפגש והופקדו בארכיון המדינה. בין התצלומים הללו נמצאו כמה תצלומים השוברים במקצת את הדימוי "המרובע" ו"המעונב" של אבן ומראים שהיה באישיותו גם צד קליל שבא לידי ביטוי במקרים מסויימים בחייו כדיפלומט. להלן מובאים ארבעה תצלומים כאלה.

שני התצלומים הראשונים הם מביקור שערך אבן באפריל 1951 (בתקופת כהונתו כשגריר ישראל בארה"ב) בעיירה טולסה שאוקלהומה לרגל אירוע הנפקת אגרות חוב של ארגון ה"בונדס". במסגרת ביקור זה נפגש אבן עם צ'יף אינדיאני הלבוש בלבוש מסורתי והסכים לעבור מעין טקס של קבלתו לשבט האינדיאני ע"י קבלת מקטרת שלום והתעטפות בשכמיה אינדיאנית. יתכן שעצם המפגש עם מנהיג השבט היה חלק מהפרוטקול הרשמי של הביקור, אך סביר להניח שאבן היה יכול להתחמק בדרך דיפלומטית מהחלק של לבישת השכמיה. העובדה שבחר לשתף פעולה ולהתעטף בשכמיה אל מול פני המצלמה מעידה על מוכנות להשתחרר ממעטה המכובדות הדיפלומטית ולבצע בספונטניות את אותה מחווה כלפי ראש השבט.

 

  

 

התצלום השלישי הוא מביקור שערך אבן בנובמבר 1951 במיאמי שבפלורידה לרגל אירוע נוסף של הנפקת  אגרות של "הבונדס". אלבום התצלומים שתיעד את האירוע כולל גם תצלומים מהבילוי המשותף של אבן ורעייתו סוזי (שושנה) יחד עם מארחיהם לאחר תום האירוע הרשמי. במסגרת בילוי זה השתתפו בני הזוג אבן בשייט ודייג וצולמו יחד עם מארחיהם מביטים בגאווה על דג חרב גדול שנתפס במסגרת אותו דייג והוצג לראווה. יש לציין שאבן מופיע בתצלום ללא ז'קט ועניבה. אנו רואים שהדיפלומט המקצועי הרשה לעצמו להשתתף בפעילות פנאי קלילה במסגרת ביקור דיפלומטי וגם להצטלם במהלך פעילות זו ע"י בהופעה שיכולה להיתפס כלא מכובדת עבורו כשגריר.

 

התצלום הרביעי צולם כמה שנים מאוחר יותר באפריל 1955 במהלך ביקור של השגריר אבן בפילדלפיה שבפנסילבניה לרגל טקס במלאת 7 שנים להקמת מדינת ישראל. בזמן ביקור זה צולם השגריר אבן בזמן שהוא מקיש 7 פעמים על פעמון החירות (שהעתק ממנו נמצא היום בגן הפעמון בירושלים) כנגד 7 השנים שמלאו למדינת ישראל. אומנם מדובר בהשתתפות בטקס רשמי, אך גם כאן ניתן לטעון שהנכונות של אבן להקיש על הפעמון 7 פעמים אל מול פני המצלמה מעידה על היכולת שלו "לזרום" עם שילוב של אלמנט קליל במהלך הטקס. 

 

סימולי האלבומים שמהם הוצאו התמונות במערכת ארכיון המדינה:

התצלום מהטקס האינדיאני - טס-3090.

התצלום עם הדג - טס-11215.

התצלום עם הפעמון (כולל התאור באנגלית) - טס-11218.

.

"לאיזו מטרה מקימים הנאצים את החומות?" - 72 שנים לסגירת "הרובע היהודי" בוורשה מאחורי חומה

בוורשה, בירת פולין, הקימו הנאצים את הגטו הגדול ביותר באירופה. לפני המלחמה ישבו בוורשה 375,000 יהודים – כ-30 אחוזים מאוכלוסיית העיר. לאחר כניעת פולין, בספטמבר 1939, סבלו יהודי ורשה מהתנכלויות אכזריות וגויסו לעבודות כפייה. בנובמבר 1939 פורסמו הגזרות הראשונות נגדם והם חויבו לשאת סרט זרוע לבן עם מגן דוד כחול. שורה של צעדים בעלי צביון כלכלי גרמו לאובדן הפרנסה והיכולת לקיים את משפחתם.

באוקטובר 1940 (ביום כיפור תש"א) הודיעו הגרמנים על הקמת רובע יהודי בורשה. הם לא כינו אותו "גטו", אלא "רובע יהודי", כביכול: יש בורשה רובע גרמני, רובע פולני ורובע יהודי. תוך ימים ספורים חויבו היהודים לעזוב את בתיהם שמחוץ לרובע היהודי ולהיכנס לתוך הרובע. בתחילה היה הגטו פתוח, התקיים קשר עם העולם החיצוני ואפשר היה לצאת לעבודה מחוץ לרובע היהודי. אך כעבור תקופה קצרה, ב- 16 בנובמבר, החלה בניית חומה בגובה 3 מטרים מסביב לרחובות הגטו. ללא הודעה מוקדמת, בודד ונחסם הרובע היהודי, וליד כל שער או יציאה הוצבו שוטרים גרמניים ופולנים. הגטו נותק ממקורות פרנסה, ממקום העבודה ומאפשרות השגת מצרכים. היודנראט  נאלץ לממן את בנית החומה והבנייה נכפתה על תושבי הגטו. החומה סגרה את כל המרווחים בין הבניינים. עליה, באורך כולל של כ-18 קילומטרים, הוצבו סלילי תיל דוקרני, במטרה להקשות על בריחה מתחומי הגטו.



יהודים בונים את חומת גטו ורשה, 1940



 במשך כל תקופת הבנייה לא היה ברור ליהודים מה מטרתה. את פליאתם תיאר ישראל גוטמן, (תולדות יהודי ורשה - מראשיתם ועד לימינו, עמוד 192), בציטוט מתוך זיכרונותיו של ד"ר מרדכי לנסקי, רופא יהודי בורשה:

"יהודים אימצו את מחשבתם להבין, לאיזו מטרה מקימים הנאצים את החומות. מהם היו סבורים, כי הגרמנים רוצים להבטיח לצבא מעבר חופשי דרך העיר, שעה שיהיה צורך בנסיגה וביציאה מפולניה. החומות תהווינה מכשול בשביל התושבים, והתנועה תהיה מוגבלת. החומות הן, אפוא, אמצעי יעיל לסכל מזימות התקפה על הגרמנים מצד הפולנים והיהודים. לפי דעת אחרים, בנין החומות הזקופות יקל על פעולות הבולשת הגרמנית במלחמתה נגד אנשי המחתרת הפולנית והיהודית, כי החומות תכבדנה על תנועתם של המהפכנים. רק מעט אנשים לא הסכימו להשערות אלה, והביעו את דעתם כי הגרמנים מקימים את החומות בשביל לסגור את היהודים בגטו".

יהודים בונים את חומת גטו ורשה, 1940

הגטו השתרע על 2.4 אחוזים בלבד משטח העיר, והמוני הפליטים שגורשו לוורשה מן העיירות והכפרים שסביבה הגדילו את מספרם של הכלואים ל-450,000 איש. הגטו תוכנן באופן שהחיים בו יהיו בלי אפשריים. הממונה על הפינוי במחוז ורשה סיכם את גודל הגטו ומרחב החיים בו ודיווח כי בגטו יש 27,000 דירות של 2.5 חדרים בממוצע. מכאן שבכל דירה יהיו 15.1 איש, או 6-7 אנשים בכל חדר.

בתוך הגטו נעו חייהם של ההמונים בין מאבק עיקש לקיום, לבין מוות מחולי ומרעב. הפעילות הכלכלית בגטו הייתה מועטה וברובה בלתי חוקית, בעיקר הברחת מזון לתוך הגטו. אולם חומות הגטו והבידוד לא שיתקו את העשייה התרבותית של יושביו, וחרף נסיבות הקיום הקשות לא חדלו אנשי הרוח מפעילותם. יתר על כן, הכיבוש הנאצי והגירוש לגטו דחפו יוצרים ואנשי רוח לתת ביטוי לשבר שפקד את עולמם. בגטו פעלו ספריות מחתרתיות וארכיון מחתרתי (ארכיון "עונג שבת") שייסד עמנואל רינגלבלום, תנועות הנוער חידשו את פעילותן וגם תזמורת סימפונית פעלה שם.

ביולי 1942 החלו הגירושים למחנה ההשמדה טרבלינקה. כשנתקבלו צווי הגירוש הראשונים סירב אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בוורשה, להכין את רשימות המיועדים לגירוש וב-23 ביולי 1942 הוא שלח יד בנפשו.

תוך חצי שנה מתחילת הגירושים ירד מספר יושבי הגטו (שכבר הצטמצם מאוד בשל התמותה הגבוהה) מ-350 אלף לכ-55 אלף. מרד גטו ורשה החל רק אז, ב- 18 בינואר 1943 והחזיק מעמד כארבעה שבועות עד לחיסולו הטוטאלי של הגטו. בארכיון יצחק בן-צבי (שהיה אז יושב ראש הוועד הנהלת הוועד הלאומי וראש המחלקה המדינית שלו) השמור בארכיון המדינה, שמורה טיוטת הודעה של הנהלת הוועד הלאומי לכנסת ישראל מפברואר 1943, בכתב ידה של רחל ינאית בן-צבי על השבתת השמחה בפורים לאות אבל על דיכוי מרד גטו ורשה. תוכן הכרוז שופך אור על מה שידעו מנהיגי היישוב על המתרחש באירופה ב- 1943: "הנהלת הוועד הלאומי מביאה לידי הציבור הרחב כי נתקבלו ידיעות מחרידות על הרג רב שערכו הנאצים בורשה. היהודים התגוננו על נפשם ובהתנגדותם בכוח הפילו 70 נאצים מהרוצחים, וכנקמה על כך הביאו הנאצים מכונות ירייה ועשו הרג ביהודים. אלפים של יהודים נשלחו בכוח לכוון בלתי ידוע. גם מרדום הגיעו ידיעות דומות על רצח המוני של יהודים. לשם הבעת כאב היישוב ותביעת עזרה מהירה מודיע הוועד הלאומי על ביטול חגיגות ושעשועים ולא ישמע קול שמחה בישובי ישראל בימי פורים אלה".

ב-8 במאי כינס הגנרל יורגן שטרופ, מפקד ה- S.S והמשטרה במחוז ורשה את כוחותיו לצפות בפיצוצו של בית הכנסת טלומצקה - בית הכנסת הגדול בורשה. בצעד סמלי זה בא הסוף למרד, ושטרופ דיווח למפקדו פרידריך וילהלם קריגר כי "גטו ורשה איננו עוד".

בארכיונו של בן-צבי נמצא גם נאומו ברדיו ב- 11 ביוני 1943, לאחר סיום המרד ועיקרו עצומה של היישוב היהודי בארץ ישראל אל ממשלות בנות הברית הקוראת להן להציל את שארית הפליטה של יהודי אירופה: "החישו את עזרתכם! הוציאו את שיירי עמנו מארצות הטורף הנאצי! הצילו את המעטים שעוד נשארו בחיים ועוד לא עבר המועד להצילם...אתן, אשר הזעקתן את עמיכן למלחמת גבורה באויבנו המרושע, אל נא תסגירו אליו באדישותכן או באזלת ידכן, את קורבנות רשעותו. אל תסתפקו עוד במחאות ובאיומים לעתיד...ופתחו את שערי ארץ ישראל בפני ניצולי בני ישראל...".

גטו ורשה ב- 1943

כיום, השריד היחיד לחומת הגטו נמצא בתוך חצר פנימית של בניין מגורים בוורשה. בחצר ניצבים שלושה חלקים מחומת הגטו - שניים מהם בני כ-10 מטרים והשלישי באורך של כ-17 מטרים.