ארכיון המדינה נסגר זמנית

ארכיון המדינה סגר אחר הצהריים זמנית את שעריו. נתגלתה בעיה הקשורה לאישורים של בניין הארכיון, ועד שהנושא ייפתר לא נוכל לאכלס אותו.

אנו מתנצלים על קשיים שייערמו, ומקווים להגיע במהרה לפתרון מניח את הדעת.

בלוג זה ומקבילו האנגלי ייתכן שימשיכו לתת שירות, אם כי צפוי שגם כאן ניתקל בקשיים. בכל מקרה, כאשר נוכל לעדכן, נעשה זאת בין היתר גם כאן.

"טבריה, טבריה... לו היית צפת"

טבריה וצפת ידועות בתור שתיים מבין ארבע הערים שזכו למעמד של ערי קודש ביהדות (השתיים האחרות הן ירושלים וחברון), אך מעבר למעמדן המקודש הן הפכו גם לערי תיירות המהוות מוקד לביקורים הן של תיירים מחו"ל והן של מטיילים ונופשים ישראלים. קיים דמיון מסויים בין שתי הערים אך יש גם הבדלים משמעותיים ביניהם הבאים לידי ביטוי גם בגורמי המשיכה השונים עבור תיירי פנים וחוץ בשתי הערים. המכנה המשותף העיקרי בין שתי הערים הוא מעמדן הקדוש ביהדות שהתקבל בעיקר בשל הקברים המצויים בערים אלה ובסביבתן שלגביהם קיימות מסורות המזהות אותם כקבריהם של מנהיגים דתיים חשובים מתקופת חז"ל ומתקופות מאוחרות יותר (בחלק מהמקרים מדובר זיהוי ובחלקם במסורות מאוחרות). מאפיין משותף זה לשתי הערים הפך אותן למוקד תיירות פנים של קהל יהודי דתי ומסורתי וכן לתיירות יהודית מחו"ל.

מעבר להיבט הקדושה ביהדות יש לכל אחת משתי הערים מאפיינים ייחודיים ומושכי תיירות הנעדרים מהעיר השניה. טבריה נמצאת בסמוך לכמה כנסיות חשובות ואתרים מקודשים לנצרות סביב הכנרת המתוארים בברית-החדשה כמקומות שבהם פעל ישו שמיקומם באתרים הנוכחיים זוהה במסורת הנוצרית מאוחר יותר (בעיקר באזור טבחה וכפר נחום). לאור זאת מהווה טבריה מוקד תיירות גם עבור צליינים נוצרים שמגיעים אליה אגב הביקור במקומות הקדושים להם הממוקמים בסביבתה. גם בתחום הארכיאולוגי מהווה טבריה מוקד משיכה מסוים בזכות בית הכנסת העתיק וממצאים ארכיאולוגיים נוספים מהתקופה הרומית והביזנטית הנמצאים בה ובאתרים סמוכים אליה. מעבר לגורמי המשיכה הדתיים והאינטלקטואליים טבריה מהווה מוקד משיכה תיירותי בתחומים חומריים יותר. בתור עיר השוכנת על חוף הכנרת והיא מהווה מוקד לתיירים ולנופשים המעוניינים לרחוץ ובכנרת והיא מפורסמת גם במסעדות הדגים שלה.

צפת לעומת טבריה לא נמצאת בתחום סביבת הפעולה של ישו ולכן אין בה ובסביבתה הקרובה אתרים הקדושים לנצרות. לעומת זאת בתחום היהודי ניתן לומר שמעמדה של צפת כיום דומיננטי יותר מאשר טבריה. מעבר לקברים המקודשים בצפת "שודרג" מעמדה הדתי בשל היותה מרכז הפעילות של המקובלים במאה ה-16. פרק זה בעברה מהווה גורם מרכזי לכך שצפת הפכה לסמל לרוחניות ולמוקד משיכה לתיירות פנים וחוץ של יהודים מהארץ ומחו"ל. לכך התווספו המאפיינים של צפת כעיר הררית עם בתים ציוריים בתוכה ונוף מרהיב מסביבה שחיזקו את התדמית הרוחנית שלה. כאשר משווים בין צפת לטבריה ניתן למקד את ההשוואה בתחום הטופוגרפי ולהצביע על הניגוד בין טבריה השוכנת לחוף הכנרת שזכתה לתדמית של עיר נופש קלילה לבין צפת ההררית שזכתה לתדמית של עיר רוחנית ו"כבדה" יותר. ניגוד זה בא לידי ביטוי הומוריסטי במשפט המפורסם מתוך המערכון "הקפיטריה בטבריה" של "הגשש החיוור": "אחח, טבריה, טבריה... לו היית צפת...".

אופי התיירות לשתי הערים הללו עבר שינויים בסגנונו ובימדיו לאורך השנים ומעניין לראות את אופי התיירות בערים אלה בשנות ה-60 כפי שתועד בסרטי הסברה של משרד התיירות. שני סרטים מתקופה זו העוסקים בטבריה וצפת נמצאים במאגר סרטי משרד התיירות המופקד בארכיון המדינה. הסרט העוסק בטבריה, "שתי עונות בטבריה" (שסימולו במערכת הארכיון הוא טס-11051/8), כולל קריינות בעברית ומכוון לקהל הישראלי והסרט העוסק בצפת, "צפת – אגדה בכחול" (שסימולו במערכת הארכיון הוא טס-11070/4), כולל קריינות בצרפתית ומכוון יותר לקהל זר. בשני הסרטים נראים אתרים מרכזיים בשתי הערים ובסביבתן וצילומים של נופשים (תיירים וישראלים) במהלך ביקורים באתרים ופעילות נופש.

"שתי עונות בטבריה"

 

 

 

 

"צפת - אגדה בכחול"

 

 

הכרעת הגנז בתקשורת

הנה דיווח מעיתון הארץ על הכרעת גנז המדינה בעניין ארכיון קהילת וינה. כזכור הגנז פירסם בשבוע שעבר את החלטתו שאין להוציא מן הארץ את ארכיון קהילת וינה שהועבר לכאן בראשית שנות המדינה. ההחלטה הסופית תהיה בידי בית המשפט. זאת תהיה החלטה תקדימית, שכן מעולם לא נדרש בית משפט ישראלי להכריע בדבר סמכותו של גנז המדינה לאסור הוצאה של תיעוד ארכיוני מן הארץ, סמכות המצויה, לכאורה, בסעיף 14א לחוק הארכיונים (ה'תשט"ו 1955).

ניתן למצוא את ההכרעה עצמה כאן.

בחירות 2013: סתיו שפיר ואיציק שמולי, מנהיגי המחאה החברתית מודיעים על הצטרפותם לפוליטיקה

הנסיון להשפיע על המצב החברתי מתוך הסביבה הפוליטית אינו ביטוי דמוקרטי חדש והוא מוכר מימים עברו.

לפני 41 שנה, במחאת "הפנתרים השחורים" עשו זאת צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו ממנהיגי הפנתרים בשנות ה-70 המוקדמות זאת במטרה לשנות את הלך הרוחות החברתי שהיה נהוג במדינה אז.

לפני כשנה פרסם ארכיון המדינה מבחר תעודות לרגל 40 שנה למחאת "הפנתרים השחורים" שפעלו תחת הססמא שוויון לכל.

אמנם ביטון ומרציאנו שימשו כחברי כנסת מטעם מפלגת חד"ש ושל"י מס' קדנציות וניסו להשפיע גם מהכנסת, ניסיון שלא צלח, כי השפעתם ניכרת יותר בהפגנותיהם, וכשהגיעו לפוליטיקה, התנועה כמעט והתפרקה.

המחאה החברתית הנוכחית הושוותה בכלי התקשורת למחאה של תנועת "הפנתרים השחורים" בתחילת שנות ה-70, אם כי בהפגנות הפנתרים השתתפו לכל היותר מספר אלפי משתתפים ואילו בהפגנות קיץ 2011 השתתפו מאות אלפי מפגינים. אז, זה היה מאבק של השכבות החלשות. רקע למאבקם של הפנתרים, ניתן לראות בהרחבה בפרוטוקול שיחה בין ראש הממשלה גולדה מאיר לבין נציגי תנועת הפנתרים. גם אז, הוקמה ועדה ציבורית לבדיקת הבעיות החברתיות ולמציאת פתרונות.

את עמדת הממשלה לגבי הפנתרים השחורים הציגה גולדה מאיר בישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שבה נשאלה לגבי הפנתרים לצד עניינים נוספים. הישיבה נערכה יום לאחר התפרעויות בתל אביב של אוהדי קבוצת הכדורגל בני יהודה, שמייצגת את שכונת התקווה, שטענו שקבוצתם קופחה על ידי ההתאחדות לכדורגל. ההתפרעויות קבלו אופי עדתי והיו מי שקשרו ביניהן לבין הפנתרים השחורים. בישיבה שאל חבר הכנסת בנימין הלוי מסיעת גח"ל את ראש הממשלה לגבי ההסתה הבינעדתית שהתגלתה באירועים האחרונים של הפנתרים השחורים שמועילה, לטענתו, לאויב, והאם שירותי הביטחון חקרו אם נעשתה הסתה כזו על ידי גורמים בארץ או אפילו על ידי סוכנים של מדינות זרות. בתשובתה פסלה גולדה מאיר את הטענות שנשמעו על התנהגות אלימה ואכזרית של השוטרים כלפי המפגינים באירוע הזה ובאירועים קודמים, ולגבי הפנתרים טענה: "מתייחסים כאילו עוני ופנתרים זה אותו דבר. זה לא אותו דבר. מלחמה בעוני היא מלחמה בעוני, ולא הפנתרים המציאו אותה". היא טענה שהתקשורת מנפחת את עניין הפנתרים ומביאה את הדברים בצורה מסולפת שתורמת להגברת הלהבות והוסיפה: "אין זו אמת שכל הממשלות שהיו בישראל לא טיפלו בבעיית העוני".

הססמא: "אתה דפוק לא מפני שנולדת חלילה, דפוק - אלא מפני שדופקים אותך" - ססמא זו התאימה למחאת הפנתרים - ספק אם היא מתאימה למחאה דהיום.

מאבקם של הפנתרים פרץ במארס 1971, אז נערכה הפגנתם הראשונה, שנה לאחר מכן במארס 1972, נוספו כספים לתקציבי החינוך, השיכון והסעד.

תנועת הפנתרים הצליחה אמנם להעביר את המסר על קיפוח - במעשים ובהפגנות, אך ברגע שהתנועה התפרקה כשנה לאחר מכן, ומנהיגיה נבחרו לכהן בכנסת במפלגות אופוזיציה - השפעת התנועה היתה מועטה.

"הספר הלבן החדש...הוא סמל הצביעות הפוליטית" (דברי יצחק בן-צבי) : התגובות לספר הלבן של פאספילד, 20 באוקטובר, 1930 - הצצה אל החומר הארכיוני של ממשלת המנדט הבריטי בארכיון המדינה

ב- 20 באוקטובר 1930 פרסמה ממשלת בריטניה את הספר הלבן השני על ארץ ישראל, המכונה גם הספר הלבן של פאספילד (Passfield), שהיה שר המושבות באותה תקופה. הספר הלבן השני נוסח בעקבות מסקנות ועדת שו ודו"ח הופ-סימפסון שדנו בגורמים שהובילו למאורעות תרפ"ט (1929). מסמך זה קבע שלא נשארו בארץ ישראל קרקעות עודפות ועל כן ניתן למכור קרקעות ליהודים רק במקרים בהם לא תהיה פגיעה בערבים. הספר גם הגדיר הגבלה חמורה בתחום העלייה. עם זאת נקבע במסמך זה שבריטניה תקיים את כל ההתחייבויות שהוטלו עליה לפי המנדט כלפי היהודים והערבים כ"התחייבות כפולה" וזו נעשתה מאז בסיס למדיניות הבריטים בארץ ישראל.

שר המושבות, לורד פאספילד
התמונה מאוסף גנזך וייצמן, יד חיים וייצמן ברחובות.

פרסום הספר הלבן עורר תגובות קשות מצידם של יהודי ארץ ישראל והציונים בעולם. הם ראו במסקנות של פאספילד  - פרס לאלימות. חיים ויצמן התפטר מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית וכמוהו גם הלורד מלצ'ט, נשיא מועצת הסוכנות היהודית ופליכס וארבורג מן הסוכנות היהודית. ד"ר משה בילינסון, חבר הוועד הלאומי,  פירסם ימים ספורים אחרי פירסום הספר הלבן חיבור משלו על הספר הלבן ופירט בו את טענותיו נגד הספר וכן את "הסירוסים והזיופים" הגלומים בו , כשהוא דן באופן מפורט בכל סעיף וסעיף שבמסמך. בארכיונו של יצחק בן-צבי, השמור בארכיון המדינה, נמצאת טיוטת נאומו "על המצב הפוליטי עם פרסום הספר הלבן", אותה הכין לקראת כינוס אספת הנבחרים. בהרצאתו זו כינה בן צבי את הספר הלבן של פאספילד: "סמל הצביעות הפוליטית. תחת מסוה מזויף של שמירה על המנדט ועל הצהרת בלפור התחכמו מחבריו ליטול מהם את נשמתם". בהרצאתו המליץ בן צבי "לא להסתפק במחאות דברים אלא להתוות את הדרך ומחאה של מעשים, תגובה אשר תהדוף את התקפת האויב. המעשים יגלו את כחשה וכזבה של עלילת הספר הלבן. באי כח היישוב שנתאספו בישיבת הוועד הלאומי קיבלו החלטה קצרה על יסוד הטלגרמה המוקדמת עוד טרם התפרסם הנוסח במלואו. ההחלטה הזאת מלמדת על הגבה ואינה נגררת אחרי רגשי התמרמרות...". באותו מסמך התייחס בן-צבי להתפטרותו של וייצמן בעקבות פירסום הספר הלבן: "עצם התגובה החריפה הזאת של ראש הסוכנות הייתה הצעד הראשון של המחאה היהודית נגד קו הפעולה המדינית החדש של ממשלת אנגליה. יש שמפקפקים בזה אם הייתה נחוצה ההתפטרות. אנוכי אינני בין המפקפקים. אולם אין מפקפקים בזה שנשיא הסוכנות מילא את חובו באמונה בעוררו ראשונה את המחאה...".



קטעים מן הטיוטה, התיקונים בכתב ידו של בן-צבי
ארכיון המדינה/פ/160/1959/30



הבריטים הופתעו מעוצמת התגובה היהודית. בפרלמנט הבריטי החלה פעילות נגד הספר. בין התוקפים היה הרברט סמואל, שישב אז בבית הלורדים* (ובעבר היה הנציב העליון לארץ ישראל).  עורכי דין בריטיים טענו נגד המסמך שהסטייה מכתב המנדט אינה חוקית. חבר הלאומים , אליו פנתה ההסתדרות הציונית בתלונה, הגיב גם הוא וטען שבריטניה סוטה מכתב המנדט. ביטוי נרחב לפעילות הפוליטית האינטנסיבית בפרלמנט הבריטי לאחר פירסום הספר הלבן ניתן למצוא בתיקי משרד החוץ הבריטי, תיקי משרד המושבות ותיקי הקבינט המתייחסים לארץ ישראל, השמורים בארכיון הלאומי הבריטי שעותקים שלהם שמורים בארכיון המדינה (חטיבה 174). שתי דוגמאות מן ההתכתבות העניפה בתיקי משרד החוץ הבריטי הן: הערות של ג'ורג' רנדל, ראש מחלקת המזרח במשרד החוץ הבריטי למכתב מאת ויסקונט האילשם, הלורד צ'נסלור של בריטניה לשעבר וויסקונט ג'והן סיימון, חבר פרלמנט מטעם הליברלים אל משרד החוץ מ- 3 בנובמבר, 1930, בו הוא נימק את ההיגיון שמאחורי הספר הלבן של פאספילד והצדיק אותו. הדוגמא האחרת היא מכתבו של לואיס ברנשטיין נמייר,  המזכיר הפוליטי של הסוכנות היהודית וידידו הקרוב של חיים וייצמן, אל תת שר המושבות מ- 30 באוקטובר, 10 ימים לאחר פרסום הספר הלבן, בו הוא מבקש לדחות את הדיון בו בועדת המנדטים הקבועה של חבר הלאומים עד שהתנועה הציונית  תתארגן מחדש לאחר התפטרות ראשיה.

לאחר משא ומתן ממושך עם התנועה הציונית פרסם ראש הממשלה הבריטי, ראמזי מקדונלד ב- 13 בפברואר, 1931 איגרת שריככה את תוכן הספר הלבן אך לא ביטלה אותו. אילו היה עושה כך היה פוגע ביוקרתה של ממשלת בריטניה. באיגרת ביקש "לסלק טעויות ואי הבנות מסויימות שהתעוררו בנוגע למדיניות ממשלת הוד מלכותו בנוגע לארץ ישראל ולתת פירוש מוסמך של הספר הלבן...". בפועל הייתה באיגרת מקדונלד חזרה ממדיניות הספר הלבן של פאספילד והיא הסירה את עיקר המכשול שהספר בא לשים על דרך התפתחותו של הבית הלאומי.

הדיון בנושא זה הוא הזדמנות להזכיר שבארכיון המדינה שמור בצד החומר של ממשלת ישראל חומר ארכיוני של ממשלים קודמים בארץ ישראל ובכלל זה חלק מרשומות המינהל הבריטי בתקופת המנדט. חומר זה כולל כ- 6000 מיכלים של התכתבות של הנציב העליון עם משרד המושבות, תיקי המזכירות הכללית של ממשלת ארץ ישראל ותיקי מחלקות הבריאות, החינוך, ההגירה, המשטרה, פרקליט הכתר, מושלי המחוזות, הסדר המקרקעין המנדטורי ועוד ומציג תיעוד עשיר וייחודי על התקופה שבין 1920 ועד 1948 בארץ ישראל.

*ארכיונו של הרברט סמואל שמור גם הוא בארכיון המדינה.
לקריאה נוספת:
- חיים וייצמן הנשיא הראשון, מבחר איגרות ונאומים, עורכת: לואיז פישר, ארכיון המדינה, ירושלים, תשנ"ה
- תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, תקופת המנדט הבריטי, חלק 1, עורך: משה ליסק, ירושלים, תשנ"ד

במלאת 45 שנה למחזמר "שיער" - סרט תיעודי מ-1971 על תיירים "היפים" בישראל הכולל קטע מהמחזמר בגלגולו הישראלי

 לפני 45 שנה ב-17.10.1967 עלה לבמה המחזמר "שיער" שנחשב אחד מהסמלים הבולטים של תרבות דור "ילדי הפרחים" בארצות-הברית בשנות השישים וביטא את המהפכה התרבותית שהובילו אותם צעירים ואת שאיפתם לשלום, שוויון, אהבה, חופש ואחווה בין בני האדם. "שיער" שנכתב על-ידי ג'יימס רדו וג'רום ראגני וגאלט מקדרמוט החל את דרכו ב"אוף ברודווי" המשיך לברודווי ב-1968 וב-1979 עובד לסרט המצליח "שיער" בבימויו של מילוש פורמן. בין תקופת העלאת המחזה לבין עיבודו לסרט תורגם המחזמר לשפות שונות והוצג במדינות רבות בעולם. בישראל הוא הוצג לראשונה ב-1971, בתרגומו של אהוד מנור ובכיכובם של צביקה פיק וגבי שושן. העלאת המחזמר בארץ ביטאה את ההשפעה של תרבות "ילדי הפרחים" של שנות השישים על תרבות הצעירים בישראל שהתחילה לחלחל לארץ אחרי מלחמת ששת-הימים והפכה להשפעה משמעותית יותר בתחילת שנות ה-70 ("באיחור אופנתי").

גם בתחום התיירות באה השפעה זו לידי ביטוי בהגעה לארץ של תיירים צעירים (יהודים בחלקם) בסגנון "היפי" מארצות-הברית ומדינות אחרות למטרות מגוונות וגם של צעירים שהגיעו לארץ לתקופות ארוכות לעבודה בהתנדבות בקיבוצים. אותם צעירים היוו "נשאים" של הרוח המהפכנית של שנות ה-60 ותרמו להשפעתה על הצעירים הישראלים. תיירות מהסוג הזה תועדה בסרט קצר בשם "Get With It" , שהופק כנראה ב-1971. בסרט נראים תיירים צעירים במהלך פעילויות נופש ופעילויות אחרות באתרים שונים ברחבי הארץ (תל-אביב, טבריה, אילת, ירושלים ועוד), כאשר חלק הגדול מהצעירים הם בעלי חזות "היפית" מבחינת לבושם ושיערם הארוך. גם הפעילות שבהם משתתפים הצעירים מעבירה את רוח התרבות המהפכנית של שנות ה-60 בעיקר בצילומים של מסיבות ריקודים סוערות והופעות מוסיקליות. הסרט כולל קטע מהמחזמר "שיער" שבו נראה הזמר צביקה פיק שר את השיר "שיער" כאשר הוא מוקף להקת רקדנים הלבושים ברוח התקופה. לצד קטע זה כולל הסרט קטע מהופעה אינטימית של הרב המזמר שלמה קרליבך ששר ומנגן בגיטרה כאשר הוא מוקף בקבוצה של צעירים "היפים" השרים יחד איתו בדביקות ניגון חסידי. השיבוץ של שני קטעים שונים אלה בסרט מציג את האופי המגוון של השפעת רוח שנות ה-60 בישראל שבאה לידי ביטוי גם בתרגום לשוני לעברית של יצירות מוסיקליות ברוח "ילדי הפרחים" וגם בתרגום תרבותי של רוח התקופה עצמה לסגנון חדש של יהדות רוחנית מוסיקלית המשתלבת ברוח זו.

סרט זה נמצא באוסף הסרטים של משרד התיירות שהופקד בארכיון המדינה וסימולו בארכיון הוא טס-11127/7.

שלושים ושלוש שנים לפסיקת בג"ץ אלון מורה

היישוב אלון מורה בסמוך לכפר רוג'ייב, 10 בדצמבר 1979

צלם חנניה הרמן, לשכת העיתונות הממשלתית

ב-2 באוגוסט 2011 פסק בית המשפט העליון שיש לפנות את היישוב מגרון ולהחזיר את הקרקע עליה הוקם היישוב לבעלי הקרקע הערבים. בית המשפט הסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ אלון מורה מ-22 באוקטובר 1979. שתי הפסיקות התבססו על העיקרון לפיו אין לתפוס קרקע פרטית של תושב ערבי בשטחים לצורך התיישבות יהודית אזרחית.

במלאות 33 שנים לפסיקה זו מפרסם ארכיון המדינה קובץ תעודות על אודות תגובת ממשלת ישראל לפסיקה. תעודות אלה נאספו לצורך הכנת כרך הנצחה למנחם בגין שיצא לאור ב-2013 והן נחשפו במיוחד עבור פרסום זה. מתעודות אלה עולה שבממשלה היה ויכוח עז בשאלה כיצד להתיישב בשטחים – בהרבה יישובים קטנים (לפי שיטתו של אריק שרון) או במעט יישובים גדולים (לפי שיטתו של עזר ויצמן). בשלב זה לא הכריע ראש הממשלה מנחם בגין בסוגיה זאת אך הוא דרש, לפי עצתו של היועץ המשפטי לממשלה, לבצע את פסיקת בית המשפט העליון ככתבה וכלשונה. ואכן, לאחר עיכובים של מספר שבועות, פונה היישוב אלון מורה ממקומו ליד הכפר רוג'ייב ועבר למקום חדש על הר כביר.

תושבי אלון מורה עוברים במשאיות מרוג'ייב אל הר כביר, 29 בינואר 1980
צלם: חנניה הרמן, לשכת העיתונות הממשלתית

בתי אלון מורה שנבנו במקום החדש בהר כביר, 10 בינואר 1980
צלם: חנניה הרמן, לשכת העיתונות הממשלתית

בין התעודות המתפרסמות כאן נמצאים שני מכתבים של יושבת ראש מזכירות היישוב אלון מורה דניאלה וייס אל שר החקלאות שרון. מכתבים אלה חושפים את השקפת עולמם של מנהיגי היישוב ושל ראשי גוש אמונים.

לעיון בפרסום באתר ארכיון המדינה:

הכרעת הגנז בעניין אוסף קהילת וינה

בראשית שנות החמישים העבירו ראשי הקהילה היהודית בווינה את ארכיון הקהילה לירושלים. מדובר באוסף חשוב ועשיר אודות אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, מן המאה ה-18 ועד השואה. האוסף מצא בית בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. ב-2011 הגישו ראשי קהילת וינה תביעה משפטית נגד הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על מנת שישיבו את האוסף. בית המשפט המחוזי בירושלים העביר את הנושא להכרעתו של גנז המדינה, הדר' יעקב לזוביק.

הגנז פירסם את הכרעתו ב-15 באוקטובר 2012. בהכרעה קבע שאין להשיב את האוסף לקהילה בווינה. זאת משום שההעברה המקורית בוצעה בכוונה להוסיף את דברי ימי קהילת וינה למורשת היהודית הכללית שתיבנה, כך הניחו מוסרי האוסף, במדינה היהודית המתחדשת. מאחר ותקווה זו התגשמה, והאוסף נגיש לציבור בצורה סבירה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, חלה עליו כוונת מחוקקי חוק הארכיונים ה'תשט"ו 1955 שקבעו שאין להוציא אוספים מארכיונים ציבוריים אלא באישור הגנז.

ניתן לקרוא את ההחלטה המלאה כאן.

לפתוח את העיניים והראש לסביבה, לארכיטקטורה ולעיצוב

ארכיון המדינה מזמין את הציבור הרחב לביקור במסגרת אירוע "בתים מבפנים", שיתקיים ביום שישי, 26 באוקטובר 2012.

 

"בתים מבפנים" היא חגיגה של ארכיטקטורה עירונית שמתקיימת פעם בשנה, ובמסגרתה נפתחים עשרות מבנים לביקורים, סיורים ודיונים: בתים פרטיים, מבני ציבור וממשל ועוד.

ארכיון המדינה מזמין את הציבור להתרשם ממגוון האוספים שכוללים מפות, שרטוטים ותכניות בנייה מקוריות, וכן מסמכי מקור מכוננים המייצגים רגעים היסטוריים מיוחדים בחיי האומה.

הרשמה לסיורים בארכיון המדינה ליום זה יש לבצע דרך אתר בתים מבפנים (בית מספר 89).

אחרי הסיור התקשורתי המוצלח גם אתם מוזמנים.
בואו לבקר !!

על הספה - ראשית הפסיכואנליזה בארץ ישראל: מכתבים מקוריים של פרויד ופסיכואנליטיקאים ידועים אחרים וספרים נדירים שניצלו משריפות הספרים בגרמניה הנאצית - ארכיון החברה הפסיכואנליטית הישראלית

אחד האוספים היחודיים והמפתיעים אשר לא מזוהים באופן מיידי עם אופי החומר השמור בארכיון המדינה הוא ארכיון החברה הפסיכואנליטית הישראלית אשר פועלת לטיפוחה והפצתה של הפסיכואנליזה כתיאוריה ושיטת טיפול. עיקר החומר הארכיוני של החברה הוא מן השנים 1918 - 1937. החומר נאסף על ידי מקס אייטינגון, פסיכואנליטיקאי, תלמידו של זיגמונד פרויד, שעלה לארץ מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון והקים בישראל את החברה הפסיכואנליטית לפלשתינה (שלאחר קום המדינה שינתה את שמה לחברה הפסיכואנליטית בישראל). אייטינגון היה גם יושב ראש האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי בשנים 1927- 1933 והיה מנהלו של ועד ההוראה הבינלאומי של הפסיכואנליזה.

החומר השמור בארכיון המדינה כולל בראש ובראשונה את ארכיונו האישי – ההתכתבות האישית שלו, תעודות מתקופת שרותו הצבאי, צוואת אביו, תעודת הסמכתו ותעודות פרטיות נוספות. כמו כן ישנם מסמכים על מעורבותו החברתית והתרבותית של אייטינגון ויחסיו עם מוסדות תרבות וחברה בארץ ישראל, טיוטות וגירסאות שונות של הרצאות ומאמרים שלו, עבודת הדוקטורט שלו ומכתבים שקיבל מאישים חשובים כגון אלברט איינשטיין, לו סלומה ואחרים. הארכיון כולל גם מכתבים מקוריים ומאמרים של זיגמונד פרויד ותלמידיו, ושל פסיכואנליטיקאים ידועים אחרים (ישנו גם כתב יד שייתכן והוא של קרל גוסטב יונג), ושל עמיתיו בחברה הפסיכואנליטית הישראלית כגון אריך גומבל, ספרים מדעיים בפסיכואנליזה שנכתבו לפני 1939 והובאו לארץ על ידי מקס אייטינגון*, תצלומים מכנסים ראשונים של פסיכואנליטיקאים והתכתבויות עם אגודות פסיכואנליטיות בעולם.



אייטינגון (עומד שני מימין) בתצלום מ- 1922 עם עמיתיו הפסיכואנליטיקאים, בהם פרויד (יושב, ראשון משמאל)

 ההתכתבות משקפת  את העולם הסוער של שנות ה- 30 לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה: היא מתייחסת ליחסים בתוך הקהילה הפסיכואנליטית בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון, להתנהלותם וגורלם של פסיכואנליטיקאים יהודים ולא יהודים מייד לאחר עליית הנאצים לשלטון ולהגירתם של פסיכואנליטיקאים ממרכז אירופה אחרי 1933 וניסיונות למצוא להם מקום באנגליה, באמריקה ובארץ ישראל. כמו כן יש בחומר ביטוי לקונפליקט בין הפסיכואנליזה האמריקנית והאירופית בשנות ה- 30 וה-40. כלולות בו התכתבויות על ייסוד המכון הישראלי בירושלים ויש בו גם תיקי פציינטים וחוות דעת פסיכיאטריות של אייטינגון , אשר סגורים לעיון הציבור מטעמים ברורים של צנעת הפרט.  

כחלק מתפקידיו הרבים, ניהל  אייטינגון ומימן, במשותף עם פרויד הוצאה לאור שהוקמה על ידי האחרון. בהקשר זה נמצאים בתיקי החברה הפסיכואנליטית מספר מכתבים מקוריים של פרויד אל אייטינגון, מן השנים 1920 – 1922, הכתובים בגרמנית ועוסקים בנושאים של הוצאה לאור. באחד המכתבים (מ- 1 בפברואר, 1921) מתייחס פרויד לאדם בשם בלומנטל, שאנחנו, אולי משום שאנחנו הדיוטות בתחום, לא הצלחנו לזהות.  הוא תוהה האם כדאי לפרסם מאמר מפרי עטו ומחווה דעתו שהדבר כדאי על אף שהוא מגדיר את האיש "נוירוטי" ומציין לגביו שהיה בטיפול. מעניין שפרויד עושה שימוש במונח "מקצועי" כדי לתאר עמית למקצוע  ואולי ניתן להבין טוב יותר את הביקורת שלו על המאמר של בלומנטל לאור האמירה המיוחסת לו ש"להיות נוירוטי פירושו להיות חסר יכולת לשאת עמימות"?

חתימתו המקורית של פרויד בתחתית המכתב

בארכיונו של אייטינגון אין כל סימוכין לדבר אך מעניין לציין שמחקרים שונים קשרו אותו לפרשיות ריגול מסעירות והצביעו על האפשרות שהוא קיים קשרים סודיים עם משטרו של סטלין.

עם מותו של אייטינגון ב- 1943 עבר המכון (לפי צוואתו) לחברה הפסיכואנליטית הישראלית יחד עם ספריית המכון. החומר הארכיוני הועבר לארכיון המדינה ב-2002.

חלק מן התיקים, ובכללם התיק ממנו נלקח המכתב המצולם, נסרקו וזמינים לעיון באתר האינטרנט של ארכיון המדינה.

·         הערה: זמן רב בטרם הועבר החומר לארכיון המדינה בשנת 1962 נעשה סקר של החומר הארכיוני השמור במכון הישראלי לפסיכואנליזה. עורכת הסקר מטעם ארכיון המדינה כתבה בדו"ח שלה שהספרים המדעיים הכלולים בארכיון, שאותם הביא אייטינגון לארץ מגרמניה הם יקרי המציאות כי כל האחרים נשרפו על ידי הנאצים (על פי תיק ג/43.8/9529/169)