תעלת פנמה וארץ ישראל

בספר The Path Between the Seas: The Creation of the Panama Canal, 1870-1914 של ההיסטוריון האמריקאי  דייויד מקאלו, המספר על תולדות בניית תעלת פנמה (ספר מומלץ ביותר, למי שקורא באנגלית...) מוצאים שתי נקודות הקשורות בין תולדות הציונות לתעלת פנמה, ובאופן מדויק יותר, לפרשת דרייפוס. את תעלת פנמה ניסה לבנות בשנות ה 80' של המאה ה 19, בונה תעלת סואץ – פרדיננד דה לספס. הוא הקים חברה ציבורית שמכרה מניות לגיוס הון לבניית התעלה החדשה. שמו ותהילתו גרמו לאלפים להשקיע כסף בחברה. החברה החלה לכרות התעלה ב 1881, אך לאחר שבע שנים עקרות וכושלות, פשטה את הרגל. דה לספס ובנו הועמדו למשפט ונידונו למאסר על שחיתות, ואלפי צרפתים איבדו את הונם בהרפתקה. לתוך מערבולת זו נכנס, אדוארד דרימון (Édouard Adolphe Drumont) עורך העיתון האנטישמי La Libre Parole הדיבור החופשי, שניצל את מעורבותם של יהודים בשערורייה של פנמה והשתמש בעובדה וחשיפות שונות של שחיתות של פוליטיקאים ובנקאים צרפתים שונים לצבור אהדה ותמיכה לעיתונו ולהסתה האנטישמית שלו. מקאלו מציין כי פרשת פנמה הפכה האנטישמיות לחלק משפת היום-יום של צרפת ולמעשה הניחה הבסיס לפרשת דרייפוס שנה וחצי אחר כך.

באותו הזמן, ישב בוושינגטון קצין צרפתי בשם פיליפ בואנו וארילה (Philippe-Jean Bunau-Varilla). בואנו-וארילה פעל בארה"ב לקדם בניית תעלת פנמה ע"י ארה"ב. כאשר החלה פרשת דרייפוס, נדהם בואנו –וארילה, ידידו של דרייפוס משירות צבאי משותף, מהפרשה, ולא האמין לה מלכתחילה. בואנו-וארילה עבר על ההתכתבויות השונות שלו, ומצא שם מכתבים מדרייפוס אליו. הכתב היה שונה לחלוטין מכתב היד שפורסם. הוא העביר המכתבים לאחיו מוריס, המו"ל של העיתון הצרפתי Le Matin, וזה פרסמם בעיתון . חשיפה זו שימשה נדבך נוסף במאבק המשפטי לזיכויו של דרייפוס

מעניין לציין שמוריס המו"ל חי עד מלחמת העולם השנייה ואז שינה את טעמו  והפך תומך גרמניה ושלטון וישי. כאשר מת מוריס בואנו-וארילה ב 1 באוגוסט 1944, חדל העיתון להתקיים. (להבנת קו הזמן – ב 27 באוגוסט 1944, שוחררה פאריס).

בפרסום נוסף בבלוג זה, על פתיחת קו הרכבת הראשון בארץ ישראל, מצביע על קשר נוסף בין תעלת פנמה -  פרשת דרייפוס - ארץ ישראל. הציוד לבניית הקו נקנה מחברת פנמה הצרפתית, לאחר שפשטה את הרגל. הקישורים שההיסטוריה יוצרת, לעתים מרתקים אפילו מהסיפורים - כל אחד בנפרד...

נחזור אחרי סוכות!

ואנחנו מקווים שתחזרו אלינו גם!

מאה ועשרים שנה לחניכת קו הרכבת יפו - ירושלים 26/9/1892

ארץ ישראל לקראת סוף המאה ה-19 הייתה מחוז נידח של האימפריה העות'מאנית. התחבורה העיקרית התנהלה על גבי בעלי חיים - גמלים וחמורים בעיקר -  ועגלות. (עפ"י עדות הקונסול הבריטי בתחילת שנות ה-60 במאה ה-19, התנועה היומית בין יפו לירושלים כללה 10 פרדים, 30 חמורים, 100 גמלים, ודואר סוסים אחת ליומיים). אך הביקוש לתחבורה בין שתי הערים הלך וגדל עקב התעניינות בארץ ישראל: הגרמנים בני כת הטמפלרים הגיעו בראשית שנות ה-70 לישראל ובעיקר לחיפה, יפו וירושלים. הטמפלרים שרצו קשר תחבורתי בין מרכזיהם היו בעלי גישה מודרנית ומתקדמת כלכלית ועודדו קידמה. כמו כן, התעניינות מדינית, תרבותית ודתית בארץ ישראל מצד אזרחי מערב אירופה (בעיקר אנגליה) - שהלכה וגברה בסוף המאה ה-19: תיירים, צליינים ומתעניינים בתנ"ך החלו להגיע ללימוד והכרה חווייתית של ארץ הקודש.

באופן ישיר לביקוש, עלו במהלך המאה ה-19 תכניות שונות לסלילת מסילת ברזל בארץ ישראל העות'מאנית ונגנזו מסיבות שונות. בשנת 1852 נחנכה במצריים, צומת כלכלית חשובה, רכבת ראשונה. מלבדה לא הייתה מסילת ברזל בתחום הקיסרות העות'מאנית בכל האזור שבין מצרים ואיטליה. עוד בשנת 1839, כאשר ביקר בארץ משה מונטיפיורי, "הנדיב הידוע", הציע הקמת תשתית תחבורתית בארץ ישראל. בשנת 1856 הציע מונטיפיורי ללורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה, להקים חברה שתרכוש את מסילות הברזל בחצי האי קרים, תפרק אותם ותניח בתוואי יפו-ירושלים. למרות תגובתו החיובית של פלמרסטון, הפרוייקט נתקע בשל עלויות הקרקע הגבוהות עליהן לא ויתרה הממשלה התורכית. בשנת 1857, בביקורו הבא בארץ, נלווה אל מונטיפיורי מהנדס מסילות בריטי בשם גלוויי, שבדק את אפשרות סלילת הקו בין יפו-לירושלים. מונטיפיורי סבר שמסילה זו תהיה המשך למסילה המצרית הקיימת ותביא להתפתחות התעשייה בארץ ישראל ולשיווק התוצרת המקומית. המהנדס אישר את התוכנית כברת-ביצוע ואת היתכנות סלילת הקו אך במגבלות של ממון עקב קשיים טופוגרפיים. מונטיפיורי שטח בפני ראש ממשלת תורכיה את הרעיון, וביקש סידורים להפקעת הקרקעות והבטחת ההשקעות ברווח סביר. מפאת חוסר שיתוף פעולה תורכי זנח מונטיפיורי את הרעיון (סברה נוספת בגללה זנח את הרעיון: התנגדות הקונסולים של צרפת ואוסטריה בירושלים, או התנגדות מנהיגי היישוב הישן – רבני ירושלים - לכל פעולה שיש בה חשש אפיקורסות וכתוצאה הפחתת תרומות מחו"ל).

מונטיפיורי אמנם משך ידו מן הפרויקט אך אחרים ניסו להמשיך היכן שעצר. תכנית ראשונה לרשת מסילות  בא"י פורסמה בשנת 1862 ע"י ד"ר צ'רלס פרדיננד זימפל, (מהנדס, רופא וכומר) אמריקאי ממוצא גרמני, שהאמין בשיבת היהודים לארץ ישראל. תכניתו כללה בניית נמל עמוק-מים ביפו וסלילת רשת מסילות מיפו לירושלים ויריחו, לירדן, דמשק, עם הסתעפויות לשכם ונצרת. (תכנית בסיס זו שימשה את יוסף נבון 26 שנה לאחר מכן). בשנת 1867, לקראת ביקורו של קיסר אוסטרו-הוגריה, החלו הטורקים בסלילת כביש יפו-ירושלים. לאחר פתיחת תעלת סואץ (1869) עלתה חשיבותה המסחרית של ארץ ישראל ועלה שוב רעיון תוכנית המסילה. יזמים שונים קיבלו רישיון לבניית נמל ביפו וקו מסילת ברזל בין יפו לירושלים אך לא צלחו להוציאו לפועל. עד בואו של יוסף נבון.

יוסף נבון, בן לאחת המשפחות הוותיקות של היישוב העברי-ספרדי בירושלים ותושב ירושלים (נצר למשפחת "אמזלג" (משפחת סוחרים עשירים בארץ), נתין תורכי (וסבו של הנשיא החמישי יצחק נבון), פעיל בהרחבת היישוב העברי בירושלים, ניסה במשך שנים לקבל את הזיכיון הנכסף להפעלת הקו הרכבת, וחי לשם כך מספר שנים בתורכיה. גם משפחתו הייתה בעלת קשרים עם השלטונות התורכיים והתושבים הערביים. נבון היה בוגר לימודים תורניים בירושלים ולימודים בצרפת,  ועבד כפקיד בבנק הירושלמי של יוהנס פרוטינגר, שהיה הבנק הגדול ביותר בישראל דאז. ישנה סברה כי פרוטינגר, פרוטסטנטי שוויצרי, הוא שהשקיע את מיטב כספו ומרצו בהשגת הזיכיון לקו הרכבת, ויוסף נבון התלווה אליו. כך או אחרת, לאחר פניית נבון ל"שער העליון" בקושטא כנתין תורכי והשקעה כספית מצידו, קיבל ב-28 לאוקטובר 1888 את הזיכיון למשך 71 שנה (הסכם הענקת הזיכיון לבניית הרכבת - בצרפתית ובתרגום לעברית - תיק פ-4202/31 ארכיון המדינה), לפיו התחייב להקים חברה שתבנה ותפעיל את הקו ואת הסתעפויותיו (עד שכם בצפון, ועד עזה בדרום). עם הזיכיון קיבל יוסף נבון גם תואר כבוד "ביי" על מאמציו בשיפור התחבורה בתחום הממלכה התורכית. ומאז ואילך היה שמו "יוסף ביי נבון". גם אחיו היהודים התגאו בהישג, (מתיק פ-4200/18) להלן:

למרות התעניינות רבה, לא הצליח נבון לצרף לתכניתו אנשי עסקים יהודים בחו"ל (לא היו בעלי הון יהודים בארץ ישראל דאז). לבסוף מכר את הזיכיון לחברה קבלנית בצרפת בראשות מסייה קולאס, ונשאר בעל חלק מהמניות. (להלן קישור לארכיון הציוני, שם שמור ארכיונו האישי של יוסף נבון).

קו יפו-ירושלים נבנה בשנים 1890-1892, ע"י "חברת מסילת הברזל העות'מאנית יפו-ירושלים ושלוחותיה" - חברה צרפתית, שבנתה את המסילה והפעילה את הרכבות. למרות מצבה הכלכלי הדחוק שהשפיע על איכות הקו - לא קיבלה סיוע מן השלטון התורכי כפי שקיוותה. מאידך, חוגים קתוליים בפריז, אשר להם היו אינטרסים דתיים (הבאת צליינים מצרפת לירושלים) השקיעו בפרויקט סכום גבוה (תמורת אגרות חוב) שאפשר את סיום הבניה. בניית מסילת הברזל הייתה מהירה ביותר במונחים דאז, אך המחיר האישי היה גבוה: פועלים רבים שהובאו ממצרים מתו ממחלת הקדחת במהלך בניית המסילה. סך עלות בניית הקו שכללה את רכישת הקרקע, הקרונות והקטרים הגיע ל- 14 מליון פרנק.

בתאריך 26/9/1892, כאשר הגיעה הרכבת הראשונה מיפו, נערך טקס חנוכה רשמי של קו המסילה בתחנת ירושלים. היה זה יום של התרגשות בירושלים, נלהבים מן הקדמה הטכנולוגית הגיעו המוני העם מרחבי העיר ירושלים, יפו וכן מתורכיה וצרפת לצפות בנס. השינוי אכן היה בבחינת נס: הנסיעה ארכה בתחילת הפעלת הקו רק 6 שעות בשנתיים הראשונות - במקום 10 שעות של נסיעה מלאת סכנות בעגלות.

(בתצלום: טקס פתיחת קו יפו-ירושלים בתחנת ירושלים בתאריך 26/9/1892, מאוסף אלי שילר, תיק טס-11486/1)

המילה "רכבת" עדיין לא הומצאה באותה העת, והיא כונתה "הקיטור". כשבועיים לאחר הפעלת הקו הציע דוד ילין לכנות את המכונה המעלה קיטור בשם "קטר". אליעזר בן יהודה הגיב בחיוב והוסיף שם חדש לכל "שורת העגלות": "רכבת". שתי מילים אלו התקבלו לתמיד.

הקו הופעל כשירות לציבור החל מתאריך 15.10.1892. מי שהצר על בניית הרכבת היו העגלונים שחששו מאיבוד הפרנסה, למרות  שנכונו להם עוד שנים של פרנסה ללא דאגה בגלל איכות הקו והתקלות הרבות שהיו דבר שבשגרה. ידוע על ניסיונם להתחרות ברכבת ע"י מבצעים של הורדת מחיר הנסיעה והעלאת ילדים בחינם...(עדות דוד ילין משנת 1894).

מסילת הקו נבנתה ברוחב מטר - המסילה הצרה ביותר בעולם (עד לאחר מלחמת העולם הראשונה) - כאילוץ בפיתולי הקו בנחל שורק. פסי המסילה נרכשו מעודפי ציוד של "חברת תעלת פנמה" שפשטה את הרגל והובאו באוניות ליפו. התחנות בעת פתיחת הקו היו: יפו, לוד, רמלה, סג'ד, דיר עבן, בתיר, ירושלים. חמשת הקטרים הראשונים, קטרי "בולדווין" בעלי מיון (סידור) גלגלים 2-6-0, נרכשו ממפעל בולדווין - פילדלפיה, ארה"ב. הם נקראו בשם התחנות שבדרך.

(בתצלום: קטר בולדווין מספר 1 בשם JAFFA- יפו, במקור מארכיון מוזיאון הרכבת, תיק טס-11486/78 בארכיון המדינה).

(בתצלום: קטר בולדווין מספר 3 בשם RAMLEH - רמלה. מקור: Maston collection, Library of Congress, תיק טס-11486-1 בארכיון המדינה)

הרכבת בתחילת דרכה כללה שתי מחלקות: מחלקה אחת בעלת קיטונים סגורים, בהן יכלו הבעלים להסיע את נשותיהן ללא חשש שיראו גברים אחרים. אפילו מבקרי הכרטיסים נאלצו לנקוש בדלת 3 פעמים לשם אזהרה על כניסתם (הדרת נשים). ומחלקה שניה בעלת מושבים שיועדו לישיבה מזרחית (6 שעות!).

(בתצלום: רכבת מיפו בעלת קטר מספר 4 בשם LYDDA - לוד מגיעה לתחנת ירושלים בשנת 1895, במקור מאוסף ירמיהו רימון, בתיק טס-11486/1 בארכיון המדינה)

בשנת 1901 התקצרה הנסיעה בקו לשלוש שעות וחצי. בזמן זה גם החלה להיבנות המסילה החיג'אזית באזור ע"י הסולטן עבד-אל-חמיד השני. האימפריה העות'מנית שינתה את דרכי התחבורה במזרח התיכון. להלן פרסום לוחות זמני הרכבת וכן בתי מלון, "בתי בנק" וכו' (תיק פ-4200/28):

מעדויות נוסעים ותיירים בתחילת המאה ה-20 נודע כי תחזוקת הקו הייתה טובה, לא נראו פסים פגועים או קטועים רבים, גם הקטרים נראו מטופחים, בעלי טבעות נחושת ברורות סביב הדוד. בשנים הראשונות נסעה רכבת אחת ליום בכל כיוון. אחרי שנים גדל מספר הנוסעים ונסעו שתי רכבות ביום לכל כיוון לרבות הובלת מטענים בקרונות משא, וכמו כן - נוספו בעונת התיירות ארבעה רכבות מיוחדות לכל כיוון. מכאן שהפעילות התרבותית והכלכלית בארץ התבטאה בהתפתחות הרכבת ותכיפות הקו. יתר על כן, סלילת הקו תרמה להתפתחות שתי הערים בתקופה זו, וכן לקשר בין הערים.

(בתצלום: תחנת ירושלים בשנת 1905, עסקי התחבורה משגשגים, עגלות ממתינות לנוסעי הרכבת, במקור מאוסף אלי שילר, תיק טס-11486/1 ארכיון המדינה).

למרות המתבקש, תחנת הרכבת לא חוברה לנמל יפו. למרות הובלת מטענים מהנמל אל הרכבת. עיקר הובלה הייתה מיפו לירושלים: המטענים כללו ממצרכי יסוד (כגון מי שתיה מסג'ד) ועד חומרי בניין. אט אט מספר התקלות פחת, כאמור התקצר זמן הנסיעה, והרכבת הפכה לעסק יעיל ומכניס כלכלית - עד פרוץ פרצה מלחמת העולם הראשונה, במהלכה הופסק השירות האזרחי וחודש בחלקו (מלוד מזרחה) לצרכים צבאיים בלבד.

חסכון של 5 שעות נסיעה במאה ועשרים שנה: בעת פתיחת קו יפו-ירושלים, עיר הנמל העיקרית במרכז הייתה יפו. העיר תל אביב קמה בשנת 1909 והתפתחה לאחר מכן. כמאה ועשרים שנה מאוחר יותר - מתפרסמת תכנית עתידית לרכבת שתחבר סוף סוף את ירושלים עם תל-אביב - בזמן סביר:

http://www.youtube.com/watch?v=GFGDQStDPQc&feature=em-share_video_user

95 שנים להולדת הנשיא השישי חיים הרצוג

הנשיא הרצוג מבקר בבית כנסת בדבלין, יוני 1985 (ארכיון המדינה)

בי"א בתשרי תרע"ט, 17 בספטמבר 1918, נולד בבלפסט שבצפון אירלנד, חיים הרצוג, בן לרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ולרבנית שרה הרצוג לבית הילמן. חיים הרצוג כיהן כנשיא המדינה בשנים   1993-1983. לרגל יום הולדתו ה-95 של הרצוג אנו מעלים לבלוג את נאומו באו"ם ב-10 בנובמבר 1975, בעת שכיהן כשגריר ישראל לאו"ם (1978-1975).

החל מקיץ 1975 החלו מדינות ערב, הגוש הסובייטי והמדינות "הבלתי מזדהות" במאבק להשעיית ישראל מהאו"ם, כלומר הרחקתה למעשה של ישראל. מדינות אלה נהנו מרוב אוטומטי בעצרת האו"ם והן היו יכולות להעביר החלטה כזאת בעצרת. אולם לאחר מכן הוברר למדינות אלה שהשעיית ישראל תביא להפסקת התמיכה הכספית של ארצות הברית לאו"ם והן נסוגו מרעיון זה. במקום זאת הן החליטו להעביר בעצרת החלטה המשווה את הציונות לגזענות ובכך לערער על הלגיטימיות של מדינת ישראל. משלחת ישראל לאו"ם בראשותו של הרצוג ניסתה ככל יכולתה למנוע את קבלת ההחלטה – אך מלכתחילה לא היה לה סיכוי של ממש להצליח במאבק זה.

שגריר ישראל לאו"ם חיים הרצוג ורעייתו אורה (במרכז) נפגשים עם מזכ"ל האו"ם קורט ולדהיים, 31 בינואר 1976 (צילם יעקב סער, לע"מ)

ב-10 בנובמבר 1975, יום השנה ל"ליל הבדולח" – הפוגרום האנטישמי הקשה נגד יהודי גרמניה ב- 1938 – דנה עצרת האו"ם בהצעה.

באותו יום נשא הרצוג בעצרת האו"ם את אחד הנאומים החשובים בתולדות הדיפלומטיה הישראלית והתנועה הציונית. הוא תיאר את הציונות כתנועת שחרור לאומית לגיטימית ותקף קשות את תומכי ההצעה.בסיום דבריו קרע  הרצוג את הצעת ההחלטה ויצא מהאולם. כצפוי אישרה עצרת האו"ם את ההחלטה ברוב של 72 מול 35 ו-32 נמנעים.

ראש הממשלה יצחק רבין מתבונן באו"ם (צייר יעקב פרקש [זאב], "הארץ", 11 בנובמבר 1975)

מאז התקבלה ההחלטה על ידי האו"ם נאבקה ישראל לביטולה. קריסת הגוש הסובייטי אִפשרה להשיג מטרה זאת והנשיא הרצוג תרם אף הוא את חלקו על ידי פנייה לראשי מדינות רבים. ב-16 בדצמבר 1991 ביטלה עצרת האו"ם את ההחלטה מ-1975. בביטול תמכו 111 מדינות, 25 התנגדו, 13 נמנעו ו-16 נעדרו מן ההצבעה. בעקבות הניצחון הדיפלומטי שלח הרצוג מכתב ברכה לידידו סנטור פטריק מויניהן, מי שכיהן כשגריר ארצות הברית לאו"ם בעת קבלת ההחלטה ב-1975 והיה שותף למאבק נגד קבלתה.

הפסל "וכתתו חרבותם לאתים" בחזית בניין האו"ם בניו יורק, ינואר 1977 (צילם מיכוס צובארס, ארכיון האו"ם)

לעיון נוסף ראו: ארנון למפרום (עורך), חיים הרצוג הנשיא השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1997-1918), הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, עורכים ימימה רוזנטל וחגי צורף, ארכיון המדינה, ירושלים, תשס"ט, עמ' 305-282, 542-539, 554. ניתן לעיין בספר גם באמצעות ספריית "כותר" של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) ללא תשלום:

תפילה מיוחדת לראש השנה מתקופת מלחמת העולם השניה

תקופת "הימים הנוראים" שבה אנו נמצאים מסמנת בשנה זו גם מלאת 70 שנה לסיום קרבות אל-עלמיין הראשון והשני, (קרב עלאם חלפה) שהיוו את אחת מנקודות המפנה שסימנה את "האור בקצה המנהרה" במהלך מלחמה נוראה זו. קרבות אלה היוו חלק מהמערכה במדבר המערבי בצפון-אפריקה ושהתנהלה מאז ספטמבר 1940 בין כוחות "הציר" של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית  לבין כוחות בעלות הברית של בריטניה ומדינות חבר העמים הבריטי. במהלך חודש ספטמבר  1942  נערכו זה מול זה שני הכוחות על  קו של מערכים מבוצרים סמוך לתחנת הרכבת אל-עלמיין לקראת הקרב המכריע ביניהם שהתרחש כחודש לאחר מכן. מצד מערב לקו נערך "קורפוס אפריקה"  הגרמני בראשות הגנרל ארווין רומל ומצד מזרח לקו נערכה הארמיה ה-8 הבריטית בראשות  הגנרל ברנרד מונטגומרי.

תקופה קצרה קודם לכן במהלך יולי 1942 התנהל באיזור  זה קרב אל-עלמיין הראשון  שבו בלמו כוחות הארמיה ה-8  את ההתקדמות הכוח של רומל לעבר אלכסנדריה ותעלת סואץ, אך עדיין לא הצליחו  לגרום לנסיגה מערבה של רומל מהקו של אל-עלמיין. בין ה-30 לאוגוסט ל-6 בספטמבר התרחש קרב נוסף שבו ניסה רומל לאגף את קו אל-עלמיין מדרום, אך הבריטים שהיו ערוכים ומוכנים למתקפה הצליחו להדוף את כוחותיו ולגרום לנסיגתו לעמדות המוצא שלו במחיר אבדות ניכרות. בשלב זה עברה היוזמה לידי הבריטים ומונטגומרי החל להכין את מתקפת הנגד הגדולה של הארמייה ה-8 על קו אל-עלמיין, במטרה להשמיד את כוחותיו של רומל ולגרש את כוחות "הציר" מצפון אפריקה. בנקודת זמן זו כבר נמצא הכוח של מונטגומרי במצב של יתרון על הכוח של רומל, אך נקודת המפנה המשמעותית יותר התרחשה כחודש מאוחר יותר במהלך חודשים אוקטובר-נובמבר בקרב אל-עלמיין השלישי שבו הובס רומל והתחיל בנסיגתו הסופית מערבה לתוך לוב.

עד קרבות אל-עלמיין היה הישוב היהודי בארץ נתון בחרדה מפלישה האפשרית של כוחות "הציר" לארץ-ישראל ומנסיגה בריטית ששררה מאז תחילת ההתקדמות של רומל מזרחה לתוך מצרים באביב 1942. בתקופת זו שקיבלה את הכינוי "מאתיים ימי חרדה" הוכנה במטה ארגון "ההגנה" תוכנית לריכוז כל האוכלוסייה היהודית במובלעת באזור חיפה והגליל, למקרה שבו ייסוגו הבריטים מן הארץ מתוך כוונה להלחם בגרמנים עד האיש האחרון. התוכנית נקראה במטה ההגנה בשם "תוכנית חיפה" וניתן לה הכינוי "מצדה על הכרמל".  אחרי קרבות  אל-עלמיין הראשון והשני שבהם נבלמו כוחותיו של רומל  פחתה החרדה מפלישה הגרמנית,  אף כי לא נעלמה לחלוטין עד סיום קרב אל-עלמיין השלישי. ניתן לומר שהתחושה לקראת נקודת ההכרעה המתקרבת במהלך חודש ספטמבר הייתה תקווה מבוססת לנצחון בריטי המשולבת בחשש מסוים מהתהפכות הגלגל.

להלן מובא נוסח התפילה לא מתוארכת שנוסחה ע"י הרבנות הראשית לקראת ראש-השנה באחד השלבים המתקדמים של מלחמת העולם השניה (התפילה נמצאת בארכיון המדינה בתיק פ - 3071/16 הכלול בארכיון האישי של דוד צבי פנקס). ההשערה שלנו היא שמדובר בראש-השנה תש"ג שחל באמצעו של חודש ספטמבר 1942 שאת מאורעותיו סקרנו לעיל. בתפילה משלבת בין תחושות אקטואליות הקשורות למאורעות השואה והמלחמה לבין התחושות היהודיות של עמידה לפני יום הדין המלוות את תקופת "הימים הנוראים". התפילה פורסמה מטעם נשיא הרבנות הראשית לארץ-ישראל (הרב הראשי האשכנזי יצחק אייזיק הלוי הרצוג או הרב הראשי הספרדי בן-ציון מאיר חי עוזיאל).

 

התפילה פותחת בתיאור רצח היהודים באירופה, כנראה על רקע הגעת הידיעות הראשונות לארץ על כך שמדובר בהשמדה שיטתית : "הרגו ולא חמלו זקנים ונערים, אנשים ונשים, בחורים ובתולות לאלפי רבבות, בעינויי מוות קשים ומרים.... ועוד ידם נטויה על שארית פליטתנו להשמיד להרוג ולאבד בנדודי גלות ועבודת פרך."  התפילה פונה אל האל בבקשה להציל את היהודים מדי "נוגשיהם ומעניהם", כלומר הנאצים,  וממשיכה בהתייחסות מרומזת לקרבות בחזית המערבית : "ריבונו של עולם, אתה החלות להראות לנו עבדיך היושבים בארצות קודש את תשועתך הגדולה ומלטנו מיד אויב ומתנקם אשר זמם להרוס את ישובנו אשר הקימונו בעזרתך ברוב עמל ובעבודת כפיים נקיה וישרה...". ההשערה שלנו הוא שהכוונה כאן היא לעצירת הכוח של רומל  בקרבות אל-עלמיין הראשון והשני שהסתיימו  כמה ימים לפני ראש השנה תש"ג. עדיין קיימת האפשרות  שמדובר בתפילה מספטמבר 1943 ואולי אפילו ספטמבר 1944 אך הסבירות לשתי אפשרויות (ובמיוחד האפשרות השניה) היא נמוכה מכיוון שתאריכים אלה כבר רחוקים כרונולוגית מהסרת איום הפלישה מארץ-ישראל הנרמז בתפילה. התפילה מסתיימת בבקשה לסיום המלחמה: "חדש עלינו ועל כל עמך ישראל שנת גאולה וישועה, ושנת שלום ובטחה, לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה." מחברי התפילה מבקשים מקהל המתפללים לומר אותה בתפילות ראש-השנה שאותו זיהינו כאמור כראש-השנה תש"ג.

"הטורקים רוצים מאתנו הכול.... ואינם מוכנים לתת בשלב זה יותר" - פרסום אלקטרוני חדש בארכיון המדינה: יחסי ישראל – טורקיה 1967-1961

ב-13 בדצמבר 1965 כתב זאב שק, מנהל מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, לציר ישראל בטורקיה משה ששון את דעתו על "האלמנטים המאפיינים בעצם את יחסי טורקיה – ישראל מאז התחלתי לעסוק בהם", והוסיף: "הטורקים רוצים מאתנו הכול. הם רואים בעצם העובדה שהם מואילים לקבל – תמורה מספקת ואינם מוכנים לתת בשלב זה יותר. יחס זה אינו נובע, חלילה, מחוסר אהבה אלינו, אולם כדי שלא להפסיד מה שאפשר להפסיד אצל הערבים" מכתבו של שק היטיב לתאר את התסכול של מדינאי ישראל מהעובדה שלמרות מאמציה הרבים של ישראל להביא לנורמליזציה מלאה ביחסיה עם טורקיה, העדיפו הטורקים לשמור את יחסיהם עם ישראל ברמה נציגות נמוכה.

עובדות אלו הן רק חלק ממארג שלם של יחסי ישראל – טורקיה בשנות השישים, והן  כלולות בפרסום: "יחסי ישראל – טורקיה 1967-1961", שארכיון המדינה השלים בימים אלו את העלאתו לאתר האינטרנט שלו במסגרת הסדרה: "תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל". בפרסום 314 מסמכים שמספרים את סיפור היחסים המורכבים והרגישים שבין ישראל לטורקיה באותן השנים. לכל מסמך מובאת הקלדת הטקסט וכמו כן סריקה של תעודות המקור, הערות שוליים, נספחים וקישורים. בפרסום גם מבוא היסטורי מקיף ורשימות עזר. להלן סקירה קצרה של הנושאים המוצגים בפרסום ומבחר של תעודות אחדות מתוכו:  

בימים אלו, כשהיחסים בין שתי המדינות נמצאים במשבר חמור,  מלמדות התעודות בפרסום שכבר באותן השנים היו יחסי ישראל – טורקיה נתונים לעליות ומורדות חדים, ובעצם נתונים להחלטותיהם של מדינאי טורקיה – ברצותם חממו את היחסים וברצותם דרדרו אותם לשפל. בשנים הראשונות  המתוארות בפרסום זה, דווקא הביאו רצונה הפרגמאטי של ממשלת טורקיה ביחסים טובים עם ישראל והאינטרסים המשותפים ובהם האיבה למצרים של נאסר, לתקופה של פריחה ביחסי שתי המדינות. תרמו לכך גם רצונה של טורקיה בשיתוף פעולה כלכלי עם ישראל ובעיקר ובקבלת הדרכה וסיוע ישראלי בתחום הפיתוח. כך למשל אמרה  שרת החוץ גולדה מאיר בינואר 1963 בעקבות דיווח על שיחותיו של ציר ישראל באנקרה עם ראשי הממשל, שהיא "שמחה על הוכחות נוספות אלה ליחסים המצוינים בין שתי המדינות והערכתם המשותפת לשיתוף הפעולה בינינו". ראו תעודה 53.  כמה חודשים לאחר מכן שלח ראש הממשלה דוד בן-גוריון שדר אל עמיתו הטורקי איסמט אינונו ובו הביע את שמחתו על הסכמתה כביכול של ממשלת טורקיה להעלות את דרג הנציגים של שתי המדינות לשגרירים, שמחה שהתבררה כמוקדמת מדי. ראו תעודה 68.  דרג הנציגים לא הועלה בכל התקופה הנסקרת בפרסום זה, וטורקיה הסכימה לכך רק ב-1991.



ראש ממשלת ישראל לוי אשכול (משמאל) וראש ממשלת טורקיה איסמט אינונו בפגישה בפריס, 1 ביולי 1964 (לע"מ, צילם: פריץ כהן)



בתקופה של התחממות היחסים ביקרו שרים טורקיים בישראל ושרים ישראלים הוזמנו לטורקיה דבר שאף גרם לבלבול ומבוכה מעט משעשעת כשטעויות  בתרגום ובכתיבה הפכו את שר "השיקום" הטורקי לשר השיכון", ואת שר החקלאות דיין למארחו במקום שר השיכון אלמוגי. ראו תעודה 115.  ב-1964 הגיעו יחסי שיתוף הפעולה בשטח הפיתוח הכלכלי לשיאם ובמהלכה נחתמו הסכמים אחדים בתחום זה כמו למשל הסכם לשיתוף פעולה בין רשויות התכנון הישראלית והטורקית. ראו תעודה 131.

אולם יחסים אלו התבררו כשבריריים. פעם בפעם הכתיבו האינטרסים של טורקיה, שחייבו יחסים טובים עם מדינות ערב והתחשבות בגורמים פרו-אסלאמיים בטורקיה גופא, צינון של היחסים לפעמים עד לשפל של ממש. כך למשל הביאה אגרת תמימה למראה ששלח נשיא מדינת ישראל, זלמן שזר, באוגוסט 1964 לנשיא קפריסין ובה השתתפות בצער על רקע שפיכות הדמים בסכסוך באי בין הקהילות הטורקית והיוונית, למשבר קשה ביחסי ישראל וטורקיה. האחרונה נזקקה עתה לקולותיהם של מדינות ערב במהלך הדיון באו"ם על שאלת קפריסין ואת המחיר שלמה ישראל. בקיץ 1964 החלה התדרדרות עקבית ביחסי ישראל וטורקיה. עדות לכך הוא מכתבו של זאב שק המוזכר לעיל. ראו  תעודה 163.

ב 1965 כבר נכנסו היחסים החמים לכאורה להקפאה כשבמקביל מחממת טורקיה את יחסיה עם מדינות ערב. משה ששון דיווח על כך למשרד החוץ ואף החריף את הביטויים שבהם השתמש כדי לתאר את מדינאי טורקיה כבלתי אמינים וכמי שנוטים שלא לומר דברי אמת. ראו תעודה 218.

הימנעותה של ישראל בהצבעה בעצרת האו"ם בעניין שאלת קפריסין גרמה לאכזבה בטורקיה והחריפה את המשבר בין שתי המדינות.

עם זאת לא שברה טורקיה את הכלים והמשיכה לקיים יחסים דיפלומטים עם ישראל תוך הבטחה לשיפורם בעתיד. דבר זה מצא את ביטויו באביב – קיץ 1967, בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים במהלך המלחמה ואחריה, בהם שמרה טורקיה על עמדה נייטרלית. טורקיה אמנם הצביעה באופן בלתי נוח לישראל בדיוני עצרת האו"ם, אולם ראש ממשלתה דמירל הביע בשיחתו עם חבר הכנסת חיים צדוק עמדות ניטרליות ואף ידידותיות לישראל וציין כי מ"דוחות שהגיעו לידיו, למד כי לא קיימת בישראל אווירה של שכרות מהניצחון, והוא שמח על כך". ראו תעודה 301 .

דוגמאות אלו מציגות אך מעט משפע המידע שמובא בפרסום, ויכול לשפוך אור רב על מורכבות היחסים בין טורקיה לישראל והקשיים שמתעוררים בהם מדי פעם ובכלל זה בשנים האחרונות.

לפרסום כולו: http://www.archive.gov.il/ArchiveGov/pirsumyginzach/DocumentsForeignPolicyEbooks/Turkey/

"את כולי סיפרתי עד תום" - 122 שנים להולדת רחל המשוררת: מבחר ממכתביה אל שולמית קלוגאי

"התשמעי קולי? רגע אחד נדמה לי כי בירושלים אנחנו, וכי הולכת אני לבקרך, ואת מדליקה את התנור הלבן, מכסה אותי  במעילך החום-בהיר...פה, שולינקה, אין בית כזה, אין אף בית אחד אשר יעיר בי חשק ללכת שמה...". כך כותבת רחל בלובשטיין לידידת נעוריה שולמית קלוגאי ומבטאת בכך את כמיהתה העצומה לידידות עמוקה ולאהבה.

כמה ממכתביה של רחל בלובשטיין (המשוררת) שמורים בארכיון המדינה כחלק מאוסף יד יצחק בן צבי.  האוסף כולל את ארכיונו האישי של הנשיא השני, מחקריו והתכתבויותיו בנושאים אישיים, מקצועיים, מחקריים וציבוריים בתקופת הנשיאות ולפניה. כלול בו ארכיונה של רחל ינאית בן צבי, אשתו, ובו מאמרים והתכתבות שלה עם בני משפחה וידידים בעניינים אישיים והתכתבות בנוגע לפעילותה הציבורית הענפה. בארכיון יד בן צבי שמורים גם תיקי התכתבויות של בני משפחה וידידים של הנשיא, ביניהם מכתבים של שולמית קלוגאי, אחותו של בן-צבי,  שהייתה בעצמה משוררת וסופרת, מתרגמת ומורה. שולמית קלוגאי הייתה מן המורות הראשונות של הגימנסיה העברית בירושלים וממייסדות הוראת הצרפתית בארץ. מאוחר יותר הייתה מורה בבית הספר הריאלי בחיפה. בתיקיה, נמצאות מחברות הוראה, שירים ותרגומים מפרי עטה ומכתבים רבים, ביניהם מכתבים של רחל, ידידתה עוד מימי נעוריהן המשותפים בפולטבה.

לרגל יום הולדתה של רחל החל ב- 20 בספטמבר (1890) מוצגים כאן קטעים ממכתביה אל שולמית, מן השנים 1925 – 1929. המכתבים, כטבעם של מכתבים בין חברות קרובות, משקפים בעיקר חוויות פרטיות  ולא עוסקים בהתלהבות חלוצית וציונית. רחל מספרת בגילוי לב על מכאוביה אך בד בבד ניכרים במכתביה רוח  של אופטימיות והומור. המכתבים שופכים אור על אהבותיה וגעגועיה וכמיהתה לחברות אמת ואהבה, אך גם מגלים משהו מיחסה האמביוולנטי לבדידות שהיא חווה:

באותו עניין היא כותבת: "יש לי להודיעך כי קבעתי לי תיבה למכתבים, ומהיום ואילך אין כתובתי "דבר" אלא בוגרשוב 5. התרגשות מיוחדת שולטת באדם כשהוא פותח את תיבתו במפתח הקטנטן, העשוי לדבר, ומוציא...ואולם עדין לא הוצאתי מאומה כי מי יכתוב לי, ולמי נחוצה "פלפלית זקנה" שכמותי? דעי לך, שו (שולמית), שאופיי הכבד השניאני על אחרוני מוהיקנים בידידי, ונותרתי לבדי, לבדי (עיין בשירי ביאליק) והמוזר שבדבר כי טוב לי ככה, טובה לי בדידות של סרטן פרוש זו, לכן חושבת אני כי הגורם לכך, לניתוק הקשרים הזה, עמוק הוא מרוע לב בלבד".

במכתב אחר מאותה תקופה: "לפני חודשים מספר מניה סרה אלי ומצאתני ב"מצב רוח"...בין השאר אמרתי כי אינני מחשיבה את יחסם הטוב של "סתם" מכירים כי בתקופה נפשית זו, העוברת עלי, אני זקוקה ליחס יציב ואיתן, שאיננו מתפורר ממילת רוגז אחת ויודע להבין ולסלוח. ועל כן עשיתי ליקוידציה לכל מכירים "סתם".

בעת מחלתה אושפזה רחל למשך תקופה ארוכה בבית חולים בצפת ושם חיפשה את קרבתו של הרופא אשר טיפל בה. בכנות רבה היא כותבת לשולמית: "השירים שאת, שו, שואלת עליהם, הינם קניינו הפרטי של ד"ר ק. ועל כן עין-זר לעולם לא תשזפם. הם מונחים בכיס חלוקו והא לך הפסקויל שעל הכיס הנ"ל: 

יֵשׁ עִיר נִדַּחַת בַּגָּלִיל

וּלְרוֹפֵא אוֹתָהּ הָעִיר

חָלוּק עִם כִּיס זָעִיר.

אֵין פֶּלֶא בַּדָּבּר עַד כָּאן:

חֲלוּק רוֹפְאִים עִם כִּיס קָטָן

חָזוֹן מְאֹד רָגִיל.

עַד כָּאן אֵין פֶּלֶא. אַךְ פִּתְאֹם

בַּכִּיס הַקָּט נִמְצָא מָקוֹם,

נִמְצָא מָקוֹם בּוֹ דַּי

לְמַה שֶׁהוּא רָחָב כַּיָּם,

לְמַה שֶׁהוּא פּוֹעֵם וְחָם,

רוֹצֶה, סוֹבֵל וְחַי!

לֵב בַּת-אָדָם בַּכִּיס הַצַּר.

הַיְאֻמַּן כִּי יְסֻפַּר?...

כמו יוצרים אחרים, החוששים מתקופות של בצורת ביצירה מקוננת רחל במכתביה על אובדן ההשראה: "אני, כלומר בת-שירתי, מנמנמת (בחינת הר געש נרדם...). אפשר לאמר שבמשך חדשים לא נגעתי בקולמוס – היאמן כי יסופר?!". ובמכתב אחר:

במכתביה עוסקת רחל בהרחבה בהתבוננות פנימית ובביקורת עצמית אך היא לא נמנעת מביקורת חדה ועוקצנית  ביחס לאחרים:

 

* משמעות המילה הרוסית: כלום



וגם קנאה, אשר מוכרת לנו מן השירים שהתפרסמו, מופיעה פה באופן הרבה פחות מרומז:

המשפט ברוסית: הו, הבתולה הקדושה.
הכוונה כנראה למשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד

רחל מרבה לספר במכתבים על הצגות תיאטרון שראתה ואינה חוסכת בהבעת דעתה הכנה, גם אם מכריה הם השחקנים. גם סופרים ומשוררים לא יוצאים נקיים מעינה הביקורתית. וכך היא כותבת על הסופרת הצרפתיה-יהודיה המוערכת אירן נמירובסקי שכתבה ב- 1929 את ספרה, דויד גולדר :

במכתב אחר היא כותבת על המשוררת העברית בת זמנה, אלישבע ביחובסקי: "שימי לב לשיר של אלישבע ודעי איך לא צריך לכתוב...בחיי, היא מרפאה אותי ממחלת השירים שלי, האישה הזאת! דעתי היא: אם אין לסופרת כשרון אלא כשרונון, יהי נא לה לפחות מה שאין לגבר הכותב, כלומר חן נשים, אלגנטיות, קפריזיות חביבה..."

התמונה מתיקי שולמית קלוגאי

רחל נפטרה ממחלת השחפת ב- 16 באפריל 1931, בהיותה בת 41 בלבד. בתיקיה של שולמית קלוגאי שמורה טיוטת דברים שכתבה לזכרה של רחל:

המחאת שנה טובה לראש הממשלה

ראש הממשלה בנימין נתניהו פרסם את ברכתו לאזרחים לראש השנה תשע"ג והוסיף הקדשה בחתימתו.

לא רק ראש הממשלה מברך מדי שנה את העם אלא גם אזרחים פונים ומברכים את ראש הממשלה המכהן בברכת שנה טובה. אנו מצרפים לכם את אחת הברכות לראש הממשלה לוי אשכול כשעוד היה מקובל להעבירן באמצעות כרטיסי ברכה, וברכה נוספת אל ראש הממשלה משה שרת לרגל שנת תשט"ז (1956).



חילופי ברכות לרגל ראש השנה בין נשיאי ארצות הברית ג'ימי קרטר ורונלד רייגן לבין ראש הממשלה מנחם בגין

לקראת ראש השנה נוהגים מנהיגי מדינות ידידות לישראל לשלוח ברכה מיוחדת אל ראש הממשלה והוא משיב להם. ראש הממשלה מנחם בגין (1983-1977) כיהן במקביל לנשיאים האמריקנים ג'ימי קרטר ורונלד רייגן וזכה אף הוא לברכות מהם. אנו מציגים כאן את חילופי הברכות לקראת שנת תש"ם (ספטמבר 1979) ולקראת שנת תשמ"ג (ספטמבר 1982). המכתבים נשלחו כמברקים אלקטרוניים לשגרירויות ואלה הדפיסו אותם ומסרו אותם ליעדם. לפיכך אין חתימות בכתב יד על המכתבים.

ברכתו של קרטר לבגין ב-21 בספטמבר 1979 (תיק א-4348/6) עמדה בסימן מלאות שנה לחתימה על הסכם המסגרת לשלום בקמפ דייויד וחצי שנה לחתימה על חוזה השלום בין ישראל למצרים בהשתתפות ארצות הברית. בתשובתו של בגין אל קרטר מ-25 בספטמבר 1979 הביע תקווה להתקדמות בשלום ולחיזוק הידידות בין שתי המדינות.

קרטר ובגין בחצר הבית הלבן, 2 במרס 1979, צילם דוד רובינגר, לע"מ

ב-16 בספטמבר 1982 שלח רייגן ברכה לבגין (תיק א-4348/12). ברכה זו נשלחה לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה (6 ביוני 1982), ואחרי שרייגן שלח לבגין את "תכנית רייגן" (31 באוגוסט 1982) – יזמה מדינית שבגין דחה על הסף בגלל הפגיעה במעמד ישראל ביהודה, שומרון וחבל עזה. בגין השיב לרייגן ב-20 בספטמבר 1982. הוא הדגיש את הצורך בשלום, ביטחון וחירות בעולם. שני המונחים הראשונים רמזו למדיניות ישראל כלפי מדינות ערב ואילו השלישי רמז לגישתו של רייגן שנאבק נגד הגוש הסובייטי – "אימפריית הרשע" בפיו.

רייגן ובגין בבית הלבן, 9 בספטמבר 1981. צילם יעקב סער, לע"מ

תעודות אלה נאספו לצורך הכנת כרך ההנצחה למנחם בגין שיצא לאור ב-2013.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                            

ארכיון המדינה מברך בשנה טובה ומתוקה

קמפיין שנה טובה - רשת חברתית המונה 13 מיליון חברים

 

 

גם השנה, עלה משרד ההסברה והתפוצות עם קמפיין לקראת ראש השנה, שמטרתו לחזק את הקשר בין היהודים בישראל ובתפוצות. במסגרת הקמפיין הוקם אתר ייעודי בשבע שפות, באמצעותו ניתן לעצב איגרת שנה טובה שתשלח באקראי ליהודים בתפוצות. במקביל, ניתן לשלוח את האיגרת לחברים באמצעות פייסבוק או חשבון ג'ימייל. הקמפיין עלה ברדיו, באינטרנט ובאמצעים נוספים.

נושא חשיבות הקשר שבין יהדות ישראל והעולם, עלה רבות בכתביו של הנשיא הרביעי אפרים קציר. קציר ראה את יהדות העולם כמשפחה גדולה וכמשאב איכותי לטובת העם והמדינה, וקרא להדק עימו את הקשרים. בנאום כניסתו לתפקיד ציין כי הוא מוצא שליחות ביצירת איחוד שכזה. במסר שהעביר לכינוס הדור הצעיר בישראל שנערך ב-1974, הדגיש את הערבות ההדדית הנדרשת.

במסר נוסף, שהעביר ליהדות התפוצות ב-1975 לקראת יום העצמאות ה-27, אמר: כמי שנחשף מקרוב לאלפי יהודים בארה"ב, אני חש שהאמונה בעצמנו אינה רטוריקה אלא מעוגנת במציאות. היא מציפה במחשבה את האמירה התלמודית: אין ישראל נגאלין עד שיעשו כולם אגודה אחת.

בברכתו לאומה ערב ראש השנה תשל"ח (1977), פנה קציר אל אחינו בגלויות, הזהירם מסכנת ההתבוללות וביקשם  לטפח את מרכיב הזהות היהודית. בסיכום דבריו הוסיף, מבקשים אנו לקיים עם היהודים ברחבי תבל שותפות אמת בתחומי העליה, הקליטה, המדע, הטכנולוגיה והתעשיה ולהסתייע בכשרונם ובידע שברשותם.

בימים אלו, עמל ארכיון המדינה על עריכת ספר הנצחה לנשיא אפרים קציר, מתוקף חוק ההנצחה לראשי ממשלה ונשיאים שהלכו לעולמם. לצפייה בכרכים שכבר ראו אור בסדרה בקרו באתר הארכיון ובאתר כותר.

מי יודע מי אני?

לקראת החגים כולם עסוקים ובכל זאת אנחנו עוד פעם מבקשים את עזרתכם בזיהוי הדמויות בתמונות המצורפות.
גם כאן התמונות מתוך אוסף הצילומים של בנו רוטנברג, הנמצא בארכיון המדינה.
בנו רוטנברג שעלה מגרמניה בשנות ה-30 היה מהצלמים הבולטים שפעלו בארץ ישראל בשני העשורים הראשונים של המדינה. אוסף תצלומיו בארכיון המדינה מתעד את השנים 1951-1947.

קישורים לתמונות קודמות הדורשות זיהוי
תמונות לזיהוי ראשון
תמונות שזוהו
תמונות לזיהוי שני
תמונות לזיהוי שלישי

תודה!

מה מסתתר בכספת של מדינת ישראל? הצצה נדירה לארכיון המדינה

האקדח של יגאל עמיר, היומן של אייכמן, הסכמי השילומים עם גרמניה ושאר ההיסטוריה של מדינת ישראל דחוסים ב-150 אלף ארגזים בבניין ישן באזור מוסכים בירושלים. אז מי רצח את ארלוזורוב? עכשיו אפשר לראות מסמכים גם בפייסבוק, טוויטר ויוטיוב. נדן פלדמן וצוות הצילום של The Marker יצאו לסיור בארכיון המדינה.

 

כתבו עלינו בניו יורק טיימס. פעמיים

לא בכל יום כותבים על ארכיון בכלל בניו יורק טיימס, ובטח לא על ארכיון ישראלי. בסוף השבוע כתבו עלינו: פעמיים! כאן ושוב כאן.

" בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו": 60 שנים לחתימת הסכם השילומים עם גרמניה

המצב הכלכלי הקשה במדינת ישראל בשנים שלאחר הקמתה, האבטלה הגבוהה, המחסור החמור במטבע זר, כישלונה של מדיניות הצנע לפתור את בעיות המחסור וסירובן של בעלות הברית לתווך ולחסוך למדינת ישראל פניה ישירה לגרמניה עודדו את ממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן ישיר עם ממשלת גרמניה המערבית על תשלום פיצויים.

בפגישה חשאית עם נציגי מדינת ישראל  הסכים קנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר לפצות את העם היהודי ולצאת בהכרזה שגרמניה נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים ( אם כי לא על פשעי העם הגרמני) כלפי העם היהודי. אדנאואר נתן הצהרה פומבית בעניין זה בספטמבר 1951 מעל במת הבונדסטאג. ההודעה אושרה פה אחד על ידי הבונדסטאג ואפשרה את פתיחתו של משא ומתן רשמי. בינואר 1952 נפתח בכנסת דיון באפשרות המשא ומתן עם גרמניה שעורר משבר קשה ופילוג עמוק בדעת הקהל הישראלית ובכנסת. מתנגדי ההסכם באו מכל קצווי הקשת הפוליטית. חברי מפ"ם גייסו את ותיקי הפרטיזנים ולוחמי הגטאות שהשוו בין התומכים במשא ומתן ליודנראט, מק"י הקומוניסטית התנגדה לכל התדיינות עם מדינות קפיטליסטיות ובגין, בראשות "חרות" חזר בו מפרישתו מן החיים הפוליטיים כדי לעמוד בראש המאבק ולטעון שלמדינת ישראל אין זכות לנהל מגעים בשמם של קורבנות השואה.

בפתיחת הדיון בכנסת בינואר 1952 הדגיש ראש הממשלה, דוד בן גוריון את החובה המוסרית למנוע מן הרוצח לרשת את קורבנו: "בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו". באותה ישיבה כינה שר החוץ, משה שרת את דברי בגין בהפגנה הסוערת בכיכר ציון שנערכה במקביל לדיון בכנסת, "עווית של גסיסה" של מפלגתו, "חרות". הוא גם הוקיע את צביעות חברי הכנסת שתמכו בפנייה למעצמות המערב והיו מוכנים לקבל את השילומים אילו אפשר היה להשיגם באמצעים אחרים, אך סלדו מן המגע הישיר עם גרמניה: יחידים ומפלגות מישראל מקיימים מגעים עם ממשלת גרמניה באמצעות ארגונים המטפלים בהשבת הרכוש היהודי במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית. אם כן, מדוע לא תדרוש ממשלת ישראל את הרכוש שאין לו בעלים ותשתמש בו לבניין הארץ? בסוף דבריו הדגיש שרת את פן הממלכתיות. השוללים את המשא ומתן פועלים כאילו לא קמה מדינת ישראל: "כל המושגים האלו של חרם עולם, שפירושו חוסר כל מגע, גם אם דבר זה גורם הפסדים עצומים, גם אם דבר זה מחבל בקיום המדינה ועתידה – שאולים מהוויה שחלפה ואיננה, שחלפה לבלי שוב" (דבריו של שרת בכנסת מובאים בספר משה שרת, ראש הממשלה השני, מבחר תעודות מפרקי חייו, בהוצאת ארכיון המדינה). לאחר הדיון נערכה הצבעה והתקבלה החלטה לייפות את כוחה של הממשלה לנהל משא ומתן. ההחלטה התקבלה ברוב של 61 חברי כנסת מול 50 מתנגדים ו-6 נמנעים.

במרס 1952 החל המשא ומתן בין הצדדים ולאחר 6 חודשי דיונים חתמו ממשלת ישראל והממשלה הפדראלית הגרמנית על ההסכם. אדנאואר חתם מן הצד הגרמני ומשה שרת מן הצד הישראלי. ההסכם נחתם למרות לחץ כבד של מדינות ערב על ממשלת גרמניה והבונדסטאג בשלבים האחרונים של המגעים ואדישות של רוב הציבור הגרמני. אולם היו בציבור הגרמני גם גורמים שראו בהסכם צעד חשוב לגרמניה. אדנאואר עצמו עמד על זכותו לחתום בידו על ההסכם. הוא הסכים שהטקס ייערך מחוץ לגרמניה, אך דרש השתתפות של חבר ממשלת ישראל. שרת היה המועמד הטבעי ביותר למלא משימה זו והיה נכון למלא אותה אך ספג ביקורת על נכונותו זו. ב- 1 בספטמבר כתב לו היועץ המשפטי של משרד החוץ, שבתאי רוזן שהוא מודאג מן הרעיון כי שר החוץ יחתום על הסכם השילומים בשמה של מדינת ישראל. לדעתו הדבר הוא למטה מכבודו של שר החוץ ועלול אף להטיל דופי במשה שרת האיש. גם מן הבחינה המעשית אין הוא רואה צורך בחתימה בדרג כה גבוה ודי בחתימתם של ראשי המשלחות. באיגרת תשובה לרוזן מ-2.9.1952 הסביר שרת את מניעיו להשתתף בטקס ואת נכונותו לייצג את מדינת ישראל על בסיס הנחתו שתביעת השילומים היא מוסרית "וממילא מוסריות כל המסקנות והתוצאות המשתלשלות ממנה, כי אז לא רק לי מותר לחתום אלא לחיים וייצמן בעצמו ובכבודו". באותה איגרת כתב שחרדתו של רוזן לשמו (של שרת) נוגעת לליבו אך "אם יצוא יצא פעם משפט ההיסטוריה לשבט על כל פרשת השילומים, הרי כבר נתפגלתי בה במידה כזו שאי-השתתפותי בטקס החתימה לא ימתיק בשום פנים את דיני. לעומת זה, אם תצדיק עליי ההיסטוריה את הדין, הרי חתימתי לא זו בלבד שלא תקלקל את השורה אלא תשתלב כחוליה בשלשלת ותשמש סיום הולם לפרשה אחידה ועקיבה".

לקראת צאתו ללוקסמבורג לחתימה על ההסכם, חיבר שר החוץ נאום לאותו מעמד. אולם אדנאואר סירב לאשר את הנאום בשל כמה ביטויים שנכללו בו באשר לאשמתו של העם הגרמני והקביעה של שרת שאין כפרה על פשעיו. שר החוץ לא היה נכון לקצץ את דבריו ועל כן הסכימו הצדדים כי טקס החתימה לא ילווה בנאומים כלל. ( טיוטת הנאום, טיוטה מוקדמת עם תיקונים בכתב ידו של שרת).

                                             התמונה מאוסף העמותה למורשת משה שרת

 

הסכם השילומים נחתם לבסוף ב- 10 בספטמבר 1952 ואושרר במרס 1953 בבונדסטאג. השילומים הביאו לידי הקלה רבה במצבה הכלכלי של מדינת ישראל ועזרו רבות בפיתוח התעשייה, הצי המסחרי, מערכת התחבורה ותשתית האנרגיה והמים. מתנגדי השילומים המשיכו להוקיע את ההסכם, אך רוב הציבור ראה בו הישג גדול. במאבק על קבלת השילומים פעלו שרת ובן-גוריון בתיאום מלא. עמדתם העקרונית הייתה דומה: תפקידה של מדינה ריבונית לשקול שיקולים מדיניים ולא מוסריים או רגשיים בלבד.

*

- תשובתו של משה שרת אל שבתאי רוזן מובאת גם בספר תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 7, 1952. בספר מבוא מפורט על פרשת הסכם השילומים.

- על הנאום שלא ננאם נכתב בהרחבה בספר פולמוס השילומים, משה שרת במערכות המשא-ומתן על הסכם השילומים מגרמניה, קובץ פרוטוקולים ומסמכים, 1950 - 1953, בעריכת יעקב שרת. בספר מובא גם פרוטוקול הדיון בכנסת על המשא ומתן עם מערב גרמניה.

- על הסכם השילומים גם בספרה של ננה שגיא: German reparations : A History of the Negotiations, Jerusalem, 1980

- אתר העמותה להנצחת מורשת משה שרת

 

- הדף הראשון של הסכם השילומים ב"רשומות":