40 שנה לטבח במינכן - תגובת התקשורת לפרסום ארכיון המדינה

הבוקר עלה לאתר ארכיון המדינה פרסום מיוחד בעניין 40 שנה לטבח ספורטאינו במינכן
(עוד על הפרסום ניתן לקרוא בפוסט הקודם)
מיד עם עליית הפרסום לאוויר יצאו כל אתרי החדשות עם כתבות בנושא זה.
כתבות אלו עסקו בעניין הטבח אך גם בחשיבות של פרסום המסמכים וחשיפתם המיוחדת על ידי הארכיון.
מהדורות החדשות גם הן נפתחות בעניין הטבח במינכן ואני יכולה להעריך שגם במהדורות המרכזיות הערב בטלויזיה ומחר בעיתוני היום יעסקו בנושא.

על מנת לראות את הכתבות היכנסו לקישורים הבאים:
אתר הארץ
אתר walla
אתר ynet
אתר mako
אתר NRG מעריב
אתר nana10
אתר ענין מרכזי
אתר ישראל היום
אתר גלי צה"ל
אתר Israel Defense
אתר ערוץ 7
אתר כיכר השבת
אתר news1
אתר Jerusalem Post
אתר Israel Hayom
אתר Haaretz

לקראת השנה החדשה, טפיחת שכם עצמית על העבודה הקשה והחשובה שלנו כאן בארכיון המדינה, וזאת באמצעות ציטוט מתוך כתבה בהארץ שעלתה היום: "ראוי וכדאי לציין לחיוב את ארכיון המדינה ועובדיו, על שחשפו לציבור מיוזמתם כמות כה נכבדה ואיכותית של מסמכים אותנטיים ומסווגים. איתור המסמכים, מיונם, בחירתם, סריקתם
ואישור פרסומם מול גורמי הביטחון – כל אלה דורשים זמן, משאבים ומיומנות רבים."

40 שנה לאסון מינכן – השפעת האירועים על יחסי ישראל וגרמניה המערבית

לרגל מלאת 40 שנים לאסון מינכן, העלה ארכיון המדינה פרסום מיוחד ובו 45 תעודות שמציגות את פעולותיה של ממשלת ישראל במהלך הפרשה ובעיקר בימים שאחריה.

חלק ניכר מן התעודות עוסקות בדרך כזו או אחרת בהשפעת אירועי מינכן על יחסי ישראל – גרמניה המערבית. יחסים אלו נמצאו באותם הימים במגמה של התחזקות מתמשכת. מאז בחירתו של וילי  ברנדט, פעיל במחתרת האנטי נאצית בעברו, איש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית וידידם של רבים ממנהיגי מפלגת העבודה, לתפקיד הקנצלר של גרמניה המערבית באוקטובר 1969, פעלה ראש הממשלה גולדה מאיר לחיזוק הקשרים בין שתי המדינות.

היחסים עם גרמניה המערבית היו חשובים לישראל מכמה בחינות: לברנדט היו קשרים טובים עם מנהיגי ברית המועצות וישראל ניצלה זאת להעברת מסרים בעניין העלייה לישראל משם; גרמניה המערבית הייתה המעצמה הכלכלית החזקה באירופה וחשובה מאוד בכל הקשור ליחסיה של ישראל עם השוק האירופי המשותף. אולם מעבר לכל אלו, גולדה מאיר ביקשה לחזק את קשריה של ישראל עם הציר הסוציאל-דמוקרטי שכלל ראשי כמה מדינות מרכזיות במערב אירופה, ולהציב בראש הציר הזה את ברנדט. גולדה הייתה ספקנית לגבי יכולתן של המעצמות הגדולות להביא לפתרון הבעיות במזרח התיכון וביקשה להגביר את מעורבותם של ידידיה האירופים ובראשם ברנדט בתהליך המדיני באופן שיהיה נוח לישראל. בנוסף בקשה ישראל שהציר הזה ישמש טריז בפני נטיות של מדינות אירופאיות מסוימות להציע מתווה בלתי נוח לישראל לפתרון מדיני במזרח התיכון.  

לכל אורך שנת 1972 החליפו גולדה מאיר ווילי ברנדט מכתבים בעניינים מדיניים וגולדה אף הזמינה את ברנדט לביקור בישראל. ביוני נפגשו השניים במהלך כינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי בווינה. ב-4 בספטמבר, יום אחד בלבד לפני ההתקפה על הספורטאים הישראלים במינכן, שלחה גולדה מאיר מכתב אל ברנדט ובו הפצירה בו שלא לתת יד ליזמות מדיניות באירופה שיפגעו בסיכויי ההתקדמות המדינית שנוצרה, לדעתה, לאחר סילוק היועצים הצבאיים ממצרים ביולי 1972.  

לתוך המציאות הזו נפל אסון מינכן ונשאלת השאלה כיצד השפיעה אירוע טראומתי כזה על יחסי ישראל – גרמניה המערבית. התעודות שמובאות בפרסום מלמדות שביחסה של ממשלת ישראל והעומדת בראשה אל גרמניה המערבית בעקבות אירועי מינכן, ניתן לזהות שלושה שלבים עיקריים:

א.      מיד לאחר תום האירועים עשתה ממשלת ישראל כל מאמץ כדי שהפרשה לא תפגע ביחסי ישראל – גרמניה ולא תיצור הלכי רוח אנטי גרמניים בישראל ובעולם היהודי. מלבד הסיבות המתוארות לעיל, הרי שגרמניה המערבית עמדה בפני בחירות כלליות ולקובעי המדיניות בישראל לא היה עניין לפגוע בסיכוייו של ברנדט להיבחר מחדש. הממשלה הביעה בהחלטותיה ב-6 בספטמבר הערכה להחלטתם של שלטונות גרמניה המערבית שלא להיכנע לדרישות החוטפים ולהפעיל כוח כדי להביא לשחרורם של בני הערובה הישראלים.  אולם בכך לא היה די, וראש הממשלה ושר החוץ אבא אבן עשו מאמצים רבים שהאשמה לא תופנה כלפי גרמניה; על מסר ששלחה גולדה מאיר למזכ"ל ההסתדרות לקראת כינוס מועצת ההסתדרות ב-6 בספטמבר הוסיפה בכתב ידה בקשה ממנו 'שלא יופנה הזעם נגד גרמניה'. משרד החוץ הנחה במברק את נציגויות ישראל בעולם לפעול למניעת גל של התקפות נגד גרמניה באמצעי התקשורת ובקרב הקהילות היהודיות בשל כישלון חילוץ בני הערובה במינכן.

ב.       לאחר שובו של ראש המוסד צבי זמיר ממינכן ב-6 בספטמבר בערב והדיווח מלא האשמות כלפי שלטונות גרמניה על מבצע החילוץ הכושל שמסר לראש הממשלה ושריה, החל הטון להשתנות. למשמע הדיווח הקשה של זמיר הביעה גולדה מאיר מעין חרטה על השדר הידידותי ששלחה לקנצלר ברנדט קודם לכן, ועל השבחים שחלקה בהודעת הממשלה למאמצי הגרמנים. היא שלחה לברנדט שדר נוסף ובו מידע על מה ששמעה מזמיר ודרישה לחקור את האירועים בהקדם. יתר על כן, פרסום הדוח של זמיר ופרסום לאחר כמה ימים של הדוח של ועדת החקירה הגרמנית לאירועי מינכן, עורר גל של תגובות ותגובות נגד מצד גורמים גרמניים וישראליים שהיו מעורבים בפרשה. החל ויכוח שהלך והתעצם על ההבדלים בין שתי הגרסאות של תיאור האירועים שכלל חילופי האשמות. למרות חילופי האשמות עדיין נשמר טון זהיר וידידותי בקשרים בין מנהיגי ישראל וגרמניה המערבית.

ג.       השבר הגדול ביחסי שתי המדינות הגיע בסוף אוקטובר, לאחר שממשלת גרמניה נכנעה לדרישות של מחבלים שחטפו מטוס של לופטהאנזה בטיסה מביירות למינכן, ושחררה את שלושת המחבלים שנותרו בחיים לאחר ההתקפה במינכן.

האירוע חולל משבר קשה ביחסי שתי המדינות; שגריר ישראל בבון הוחזר לישראל ל"התייעצויות", הכנסת והממשלה יצאו בגינויים בלשון חריפה את מעשי ממשלת גרמניה. בקרב הציבור בארץ ובקרב נבחריו "הוסרו הפעם הכפפות" ונשמעו ביטויים קשים כלפי גרמניה המערבית שלא נמנעו מלהזכיר את עברה הנאצי.

אולם גם עתה, הקפידה ראש הממשלה מאיר להבהיר שישראל לא תעשה שום צעד שיפגע בצורה משמעותית ביחסיה עם גרמניה המערבית ובאינטרסים שלה. גישה דומה הפגינו ראשי גרמניה המערבית. בעקבות פעילות דיפלומטית נמרצת החלו היחסים בין שתי המדינות לחזור אט אט למסלולם. ביולי 1973 הגיעו לשיאם עם ביקורו של הקנצלר ברנדט בישראל.

שוב הוכח שביחסים הבינלאומיים גובר האינטרס על הרגש.     

  

חמישים ותשע שנים ל"חוק המוסד העליון ללשון העברית" - האם ימצא שם עברי לאקדמיה ללשון העברית?

שנים רבות עסקו אנשי האקדמיה ללשון העברית במתן שמות עבריים למלים לועזיות. אולם למרות פעילותה של האקדמיה לחיזוק השפה העברית נושאת היא עצמה שם לועזי.

במלאות 59 שנים לחקיקת "חוק המוסד העליון ללשון העברית,תשי"ג – 1953", אשר קבע את ייסודה של האקדמיה ללשון העברית כממשיכת דרכו של ועד הלשון העברית בפעולה לקידום והתפתחות השפה, מציג ארכיון המדינה מספר תעודות המתייחסות לסוגיית השם העברי למוסד העליון ללשון העברית.

בקיץ 1950 כחלק מן ההכנות להבאת חוק האקדמיה בפני הכנסת, הפיץ פרופסור נפתלי הרץ טור-סיני, נשיא ועד הלשון העברית בקשה לחברי הוועד לחוות את דעתם על הצעות שונות למתן שם עברי לאקדמיה או להציע הצעות חדשות משלהם. טור– סיני הסביר שאמנם מרביתם מתנגדים לשינוי כזה משום "שאין אפשרות להביע במילה עברית מחודשת את כל משמעותו של השם הבינלאומי הזה, שנתייחד בשימושו למוסד תרבותי עליון במדינה בכל אומה ולשון בהיסטוריה", אולם זהו רצונה של הממשלה. ואמנם כמה מהבולטים באישי המדינה, ובהם יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון, נמנו על חברי ועד הלשון, היו תומכים נלהבים בחידוש השפה העברית ופעלו מאז ימי העלייה השנייה לחיזוקה ולהשרשתה בקרב הציבור היהודי. צמרת המדינה עסקה אפוא בשאלת שמו של המוסד ללשון העברית. בתשובה למכתבו של טור-סיני שלל יצחק בן-צבי, אז חבר כנסת ולימים נשיא המדינה, את כל האפשרויות שהציג טור-סיני ונימק: ההצעה "חכמיה" למשל  "אינה מוצלחת כי "אין אסוציאציה כזאת מושכת את הלב ועצם המשקל אין בו שום רמז שהמכוון הוא מוסד" או "מכון" – אלא סתם שערורייה" (מתוך ספר בן-צבי בהוצאת ארכיון המדינה). בן-צבי הציע את המילה "תחכמונה" כאפשרות חלופית. ראש הממשלה דוד בן-גוריון נדרש אף הוא לשאלה, והציע את האפשרות "תחכמון" והסביר שהשם "אקדמיה" אינו בינלאומי כפי שנהוג לחשוב אלא מקובל רק בקרב האומות יורשות התרבות היוונית-רומאית. בן-גוריון המשיך לעסוק בענייני העברית ופנה מדי פעם בשאלות אל הפרופסור יוסף קלוזנר, נשיא ועד הלשון לצדו של טור-סיני.  

שנתיים מאוחר יותר טרם נחקק החוק ולא הוכרעה סוגיית שמו של המוסד העליון ללשון העברית. ראש הממשלה כתב לקלוזנר והבטיח שלאחר פגרת הכנסת ידונו בהצעת חוק האקדמיה. כבדרך אגב שאל בן-גוריון במכתבו "האם אין שם עברי למוסד מסוג זה?".  קלוזנר ענה לראש הממשלה ( בכתב יד, רצ"ב העתק מודפס) שאינו רואה פסול בשם "אקדמיה": "לאומי אני בכל ליבי ונפשי, אבל אין אני פוסל מלות מקובלות בכל לשונות התרבות. אין הלאומיות שלי פוסלת התקרבות בינלאומית במקום שאין התקרבות זו מזקת לאינטרסים לאומיים חשובים". (ממכתבו של בן-גוריון לקלוזנר ומתשובתו של קלוזנר הושמטו קטעים מפאת הגנת הפרטיות).

רק בשנת 1953, לאחר מאבק ממושך של ועד הלשון בממשלה ובכנסת הוגש "חוק המוסד העליון ללשון העברית" לאישור הכנסת. בחוק נקבע שהמוסד הוא "אקדמיה ללשון".  שר החוץ משה שרת, אף הוא מהלוחמים הבולטים למען העברית, ששימש באותם הימים ממלא מקום ראש הממשלה, הסתייג מן השם אקדמיה והציע שני שמות עבריים חילופיים: תחכמון ומילשן. ב- 27 באוגוסט 1953 קיימה ועדת החינוך והתרבות של הכנסת דיון מרתק בהסתייגותו של שרת ובהצעתו להחליף את המילה "אקדמיה" במילה עברית. בדבריו באותה ישיבה אמר שרת: "כאשר באים להקים מוסד ללשון העברית, הוא צריך להיות זך כגביש. זה לא יכול להיות תחת שם זר, בבחינת טומאה בהיכל הקדושה. במידה שיש לי חוש ללשון, חוש זה סולד מפני כך שדווקא המוסד העליון ללשון העברית ייקרא בשם לא עברי. אני מציע לומר בחוק שמוקם בזה מוסד שימלא את תפקיד האקדמיה למדע הלשון העברית ומוסד זה יקבע אחר-כך את שמו".

הוועדה קבלה את הצעתו של שרת והחליטה שלנוסח החוק בדבר הקמת אקדמיה ללשון עברית יתווסף המשפט "ושמו יקבע על ידו". עד כה לא שונה שמה של האקדמיה ללשון העברית ולא ניתן לה שם עברי.


כרזה מטעם הועד המכין לייסוד האקדמיה ללשון העברית (בערך 1950, מתוך ארכיון האקדמיה ללשון העברית):

לשפץ את בית העצמאות

בוודאי לא ידעתם, אבל גנז המדינה אחראי על השיפוץ של בית העצמאות. זה סיפור ארוך ולא מעניין במיוחד, ומה שחשוב יותר זה שעבודת השיפוץ תבוצע על-ידי גוף מקצועי ומבין עניין, מוזיאון ארץ ישראל תל אביב.

מדובר בביתו הפרטי של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל-אביב, והוא נמצא בשדרות רוטשילד. בערוב ימיו דיזנגוף תרם את המבנה לעיריה, ובנה לעצמו דירה קטנה על הגג על-מנת ששאר המבנה ישמש כמוזיאון ומרכז תרבות. בצהרי ד' באייר תש"ח דוד בן גוריון הכריז שם על הקמת המדינה. במשך עשרות השנים האחרונות המקום לא קיבל את תשומת הלב הראויה, ובמצבו הנוכחי איננו מכבד את עברו. לאחרונה הוחלט על חידוש המבנה, שיכלול תכנון מחדש ושידרוג ניכר. מאחר והתהליך ידרוש זמן, הוחלט על שיפוץ ביניים, שהתחיל השבוע.

השלב הראשון והחיוני בכל פרוייקט כזה הוא הצבת השלט: זה כבר נעשה.

לאחר התקנת השלט, ניגשו הבונים למלאכה. אחד הדברים הראשונים שהם מצאו, מוסתר מאחורי לוח דיקט כלשהו, היה לוח קרמיקה שכבר אף אחד לא זכר את קיומו....

לרגל פתיחת שנת הלימודים – מזכרות של פרופ' מיכאל ברונו משנות לימודיו הראשונות בבית-הספר הריאלי בתקופת המנדט



פרופ מיכאל ברונו

סביב פתיחת שנת הלימודים והעיסוק התקשורתי בה מתעוררים אצל רבים מאתנו זכרונות משנות לימודיהם הראשונות בבית-הספר ומחשבות על הפער הבין-דורי ועל איך זה היה להיות תלמיד בית-ספר "פעם" לעומת איך זה להיות תלמיד בית-ספר בעידן האינטרנטי הנוכחי. יש לזכור שגם "פעם" זה מושג יחסי והמרחק שלו מהזמן הנוכחי שונה מאדם לאדם בהתאם לאורך הביוגרפיה שלו ועומק זכרונותיו. מעטים מבינינו יכולים לדבר על זכרונות אישיים מבית הספר שהתרחשו לפני יותר מ-70 שנה ומעטים עוד יותר אלה שיש בידם תיעוד כתוב מתקופה זו (של עצמם או של הוריהם). נדיר עוד יותר שתיעוד כזה יתגלגל לארכיון המדינה שתפקידו המרכזי הוא לשמור מסמכים רשמיים של המדינה וגופיה שנועדו לשמירה לצמיתות. הדרך העיקרית שבה תיעוד כזה יכול להגיע לארכיון הוא ארכיונים אישיים של אישי ציבור המופקדים בארכיון המדינה שכוללים גם חומר אישי.

ארכיון מסוג זה הוא הארכיון האישי של פרופ' מיכאל ברונו (1932 - 1996) שהיה נגיד בנק ישראל. ארכיון זה הופקד בארכיון המדינה לפני כמה שנים על-ידי אלמנתו של ברונו. לפני כשבועיים הוצגו בפוסט אחר בבלוג זה מפה ומכתב שקיבל פרופ' ברונו מבנו עידו שטייל בניו-זילנד, שנכללו בחומר האישי המצוי בארכיון. כעת אנו מביאים תעודות הקשורות לילדותו של פרופ' ברונו עצמו שנולד בגרמניה, עלה ארצה עם משפחתו בינקותו וגדל בחיפה שבה למד בבית-הספר הריאלי. בית הספר הריאלי כלל בשנות ה-30-40 כמה סניפים שהיוו יחד מכלול של בית-ספר תיכון בן 8 כיתות ובית-ספר "עממי" (יסודי) בן 4 כיתות שכונו אז "מכינות". ברונו למד בשנים של כיתות המכינה בסניף של מרכז הכרמל והוא שמר מתקופה זו בחייו שתי הזמנות להורים לאירועים חגיגיים שהתקיימו בבית-הספר: 1. הזמנה לא מתוארכת לחגיגת סיום שנת הלימודים - כנראה מסיום מכינה (כתה) א' או ב',  כלומר מהשנים 1939 – 1940. 2. הזמנה מ-1942 לחגיגת סיום ספר שופטים במכינה ד' (שני התעודות נמצאות בתיק פ - 42126/11 בארכיון).

שתי ההזמנות וביחוד ההזמנה הראשונה מתאפיינות בכתיבה תמה של אותיות מדויקות ומעוצבות והן נבדלות זו מזו בניקוד הקיים בהזמנה הראשונה ונעדר מההזמנה השניה שאותה כתב ברונו בגיל מבוגר יותר. ההזמנה השניה מעניינת במיוחד בשל התוכן הנוסף להזמנה עצמה המופיע על שני דפים. הדף הראשון הוא דף שער מאוייר שעליו מופיע ציור של סמל בית-הספר הריאלי והסיסמה המפורסמת שלו "והצנע לכת" שנמצאת בשימוש עד היום. על הדף השני מופיעה תכנית מפורטת של הערב הכוללת שילוב של שירים של פסוקי תנ"ך, דקלומים של קטעים מתוך ספר שופטים, ריקודים הקשורים לעלילות הספר ולסיום חידון ואחריו שירת התקווה. אופי התכנית מעיד על החשיבות שניתנה ללימודי התנ"ך בתקופה זו שכללו את האלמנט של לימוד בעל-פה של פרקי תנ"ך כמו שירת דבורה, שכמעט איננו קיים היום במערכת  החינוך. כמו כן, שירת התקווה בסיום טקס כיתתי היא מאפיין השייך לתקופת המנדט, שסביר להניח שלא התקיים כבר בטקסים מסוג זה לאחר קום המדינה.

ניתן לראות ההזמנות אלה "חלונות זמן" למערכת החינוך בארץ סביב שנת 1940, שמראים לנו מצד אחד כמה השתנו הדברים מאז ועד היום ומצד שני את האלמנטים המשותפים להווה והעבר: אז כמו היום חגגו בכיתות הנמוכות של בתי-הספר היסודיים בהשתתפות ההורים את סיום שנת הלימודים ואירועים אחרים. מעבר לכך, העובדה שבמקרה זה מדובר בילד שהפך לימים לפרופ' חשוב ונגיד בנק ישראל יכולה להזכיר לנו שכולנו היינו פעם ילדים שהתרגשו מתחילת הלימודים בכתה א' או מהסבר של המורה על בוא הסתיו כפי שתיאר עלי מוהר בשיריו המקסימים "כל עוד" ו"שעור מולדת".

לסיום, נאחל שנת לימודים מוצלחת לתלמידים ולהוריהם!

קבלת ישראל בשנת 1991 כמשקיפה ב"ארגון האירופי למחקר גרעיני" (CERN)

ב-1954 נוסד "הארגון האירופי למחקר גרעיני" (CERN) שמרכזו סמוך לז'נבה שבשוויץ. ישראל לא הייתה חברה בגוף זה. בספטמבר 1986 פנה פרופסור דוד הורן מאוניברסיטת תל אביב אל ראש הממשלה שמעון פרס, אל ממלא מקומו ושר החוץ יצחק שמיר ואל שר המדע והפיתוח גדעון פת והציע להם לפעול לכניסת ישראל לCERN ("סרן", גל-14548/4).

בתקופת כהונתו של עזר ויצמן כשר המדע בשנים 1990-1988 הגבירה ישראל את התעניינותה בפרויקט "סרן". במאי 1989 ביקר ויצמן במתקני "סרן" (גל-14548/4) ובאוגוסט ביקר שם מנכ"ל משרד המדע אריה שומר (גל-14547/10). נשיאי הטכניון ואוניברסיטת תל אביב, ד"ר מקס ו' רייס ופרופסור משה מני, פנו אל השר עזר ויצמן וקראו לו לפעול לחתום על הסכם עם "סרן" (גל-14548/4) ונענו כי כבר קיימת טיוטה להסכם בעברית ובאנגלית (גל-14548/4).

המגעים עם "סרן" נמשכו בעת כהונתו של פרופסור יובל נאמן כשר המדע והטכנולוגיה בשנים 1992-1990. בספטמבר 1990 חשש הממונה על התקציבים במשרד האוצר ירום אריאב שמא ישראל תסכים לוויתורים כספיים ל"סרן" מבלי לקבל תמורה ראויה ומנכ"ל המשרד למדע וטכנולוגיה תנחום גריזים ענה לו שישראל מצפה לקבל יותר מהתשלום ל"סרן" – 850 אלף פרנקים שוויצריים (גל-51665/12).

ביוני 1991 דיווחה הממונה על כלכלה, מו"פ (מחקר ופיתוח) ומדיניות חוץ במשרד המדע והטכנולוגיה אורה חביב לשר יובל נאמן על ההתקדמות הרבה שהושגה במגעים עם "סרן" (גל-51665/12). וב-24 ביוני 1991 קיבל היועץ המדעי בשגרירות ישראל בבון ד"ר יאיר שרן אישור מ"סרן" שישראל התקבלה במעמד של משקיפה (observer) ל"סרן" (גל-51665/13). ביולי 1991 הודה השר יובל נאמן למנכ"ל "סרן" פרופסור קרלו רוביה (גל-51665/13). בספטמבר 2011 התקבלה ישראל כ"חברה נלווית" ל"סרן" ובדצמבר 2013 התקבלה כחברה מלאה.

כניסתה של ישראל  ל"סרן", גם אם לא כחברה מלאה, אפשרה למדענים ישראלים להשתתף בניסויים שביצע "סרן", בין השאר להוכחת קיומו של "חלקיק היגס" ביולי 2012.

מתקן  CERN, ויקיפדיה

ועדת המשנה לתכנון ירושלים, ישיבת 3 באוקטובר 1967

בסוף ספטמבר 1967 כוננה והתכנסה ועדת משנה לענייני מזרח ירושלים בתוך הועדה המחוזית לתכנון ובניה. כעבור שבוע, ב-3 באוקטובר 1967 התכנסה הועדה לישיבת עבודה שגרתית ראשונה.

על סדר היום היה כמעט נושא אחד בלבד: רחבת הכותל המערבי, וכיצד לעצב אותה. חלק ממשתתפיהישיבה חשבו שטוב לבנות שתי רחבות, נמוכה עבור המתפללים ומוגבהת עבור מבקרים שאינם מתפללים. חלק חשבו שעדיפה רחבה גדולה אחת, משופעת. היה גם עניין של סמכויות: נראה שאנשי משרד הדתות כבר עבדו בשטח, ואנשי ועדת התכנון, שלא נכללו בה אנשי משרד הדתות, חשבו שזה רעיון רע. מעניין גם לקרוא שכולם הסכימו שצריכה להיות מחיצה ניידת שתמוקם בעת התפילה, אולם אף אחד לא חשב שהיה תהיה קבועה. לא היתה גם תמימות דעים באשר לריצוף, וגם לא השאלה האם העיצוב המדובר יהיה קבוע או זמני.

בתום הדיון יצאו חלק מחברי הועדה לסיור בכותל. אולם רגע לפני שהתפזרו, הם דנו בזריזות בעוד עניין אחד:

בקשה לשיקום מטבח - איברהים א' - שכונת אלסעדיה, העיר העתיקה

הבקשה היא לשיקום מטבח שנהרס כתוצאה ממלחמת ששת הימים.

הוחלט: לאשר את הבקשה בתנאי שהבניה תיעשה בהשגחת מהנדס.

ועדת המשנה למזרח ירושלים: ישיבה 1, 26 ספטמבר 1967

ב-26 בספטמבר 1967 התכנסה לראשונה ועדת המשנה לתחום המיחד במזרח ירושלים, ועדת משנה של הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים, במשרד הפנים.

במילים אחרות, שלושה חודשים לאחר איחוד העיר, החלה הפקידות לעבוד בצורה מסודרת על שטח העיר המזרחית לפי כללי העבודה הנהוגים בישראל. שלב ההפתעה וקביעת העובדות המהירה הסתיים, וכעת הממשל החל לעבוד כסדרו.

חברי הועדה היו נציגי משרד הפנים, עיריית ירושלים וכן נציג של משרד השיכון ושל משרד החקלאות (למה חקלאות?) אחדים מן הנוכחים היו אדריכלים. הפעולה הראשונה של ועדת המשנה היתה לדון בהעסקת יועצים (עוד אדריכלים, אבל גם דר' זאב וילנאי, איש ידיעת הארץ). מאחר וזאת היתה ישיבה ראשונה דנו בנהלים, וקבעו למשל שבשלב הראשון הועדה תתכנס מדי שבוע. בפנותם למהות הם קבעו עיקרון שאין לבנות במזרח העיר אלא עם האישורים הנכונים - נקודה מעניינת, אם יודעים שזאת לא היתה המציאות בעשרות השנים שבאו אחר-כך.

הדיון המהותי העיקרי נסוב סביב רחבת הכותל. הרחבה נוצרה כאשר בתי שכונת המוגרבים נהרסו מיד לאחר המלחמה; כעת היתה כוונה להתקדם בזהירות ובשיקול דעת לקראת עיצוב נכון של הרחבה. מאחר והיו דעות שונות באשר ל"עיצוב נכון" מהו, הוחלט להכריז על כל האיזור, עד שער האשפות, כאיזור לתכנון, ולשלוח חלק מחברי הועדה והיועצים לבקר במקום ולגבש הצעות.

בימים ובשבועות הקרובים נעקוב אחר ישיבות ועדת המשנה כסדרן וננסה לשחזר את שיקולי הדרג המקצועי בשלטון ישראל החדש בירושלים המאוחדת.

מקור: תיק גל-4010/18

דיונים בממשלה לאחר הצתת מסגד אל-אקצה

היום לפני 43 שנה הצית מיכאל דניס רוהאן, תמהוני אוסטרלי, את מסגד אל אקצה. נראה שרוהאן האמין שצריך לסלק את המסגדים על-מנת לפנות מקום לבית המקדש וכך לזרז את שיבתו של ישו. אף שלא היתה זאת ההצתה הראשונה של המסגד, ואפילו לא ההצתה הראשונה בשנות השישים של המאה העשרים, זאת היתה ההצתה הראשונה בעת שלטון ישראל, והיא עוררה תגובות זעם ברחבי העולם המוסלמי, תגובות שלא שכחו משהתבררה זהות המצית. החוקר האמריקאי דניאל פייפס ריכז חלק מן התגובות הנזעמות וההאשמות שמדובר בקנוניה ציונית, תגובות הממשיכות להתפרסם גם כיום. וכאן ניתן להתרשם מאתר פלסטיני (או פרו-פלסטיני) שמציג את הטענה גם היום.

בעולם האמיתי, נראה שממשלת ישראל נבהלה למדי מן ההצתה וההאשמה. מתיק ההחלטות שלה ניתן ללמוד שהיא דנה בהצתה עוד באותו יום, והחליטה על מינוי ועדת חקירה בתיאום עם נשיא בית המשפט העליון, והוציאה הודעת צער וגינוי לתקשורת. בשבועות הבאים היא חזרה ודנה בכך, במליאת הממשלה ובוועדת השרים העליונה לעניין ירושלים ולשמירה על המקומות הקדושים. דיונים אלה עסקו בצעדים למניעת פגיעה במסגדים בפרט ובאתרים הקדושים בעיר בכלל; במקביל, דנו גם במגעים עם ראשי הקהילות הדתיות השונות במטרה להרגיע ולמנוע את ההסתה המתמשכת.

שלוש במאה – תחרות בעולם הספר

"מיום זה ואילך האוניברסיטה העברית היא בגדר מציאות" (חיים ויצמן, 1918)

לראשונה אי פעם, הציג דירוג שנגחאי היוקרתי שלושה מוסדות לימוד ישראלים, ברשימת מאה האוניברסיטאות הטובות בעולם. כל השלושה טיפסו במיקומם באופן מרשים, כאשר האוניברסיטה העברית מככבת ונושקת לרשימת חמישים הטובות ביותר. עם פרסום הידיעה, הביע פרופ' בן שושן נשיא האוניברסיטה העברית גאווה על הבחירה, וציין  את הצורך בהמשך הזרמת התקציבים הנדרשים למערכת.

הדירוג המכובד נקנה בעמל רב לאורך שנים, ומאפיינת אותו תחושת שליחות ייחודית של הקניית השכלה בדגש על מחקר איכותי, עם הפנים לקהילה האקדמית הבינלאומית. עם זאת, חששות כבדים לעתיד המוסדות כנובע מבעיות תקציביות ליוו את שלבי הקמתם. כבר בקום המדינה, בשנת 1950, במסגרת ניסיונות לתאם מגבית מאוחדת לכל מוסדות ההשכלה הגבוהה, נקבע דיון מיוחד בנושא. חיים ויצמן, הנשיא הראשון, שנאלץ להעדר מהפגישה, העביר לבן גוריון איגרת בה הוא מבקש לפעול לטובת העניין. בדבריו, ציין כי הוא מלא חרדה לגורל המוסדות, ולפני הרחבתם הנחוצה יש לדאוג תחילה לביסוסם.

בדברי ההספד של בן גוריון לויצמן, אמר: אני מקפח בדברי במתכוון גדולתו של ויצמן כאיש המדע, ואני עושה זאת לא מפני שפעולתו ויצירתו המבורכת והעשירה של וייצמן בשדה הכימי אין לה דבר עם התנועה הציונית ועם הקמת המדינה. ההיפך הוא האמת. לא היו שני וייצמנים- ויצמן ציוני וויצמן כימאי. ציונותו של ויצמן היתה מדעית, אם כי ינקה ממקורות המסורת והרגש של העם היהודי, והמדע של ויצמן שירת באמונה ובקביעות את המפעל הציוני, גם המדיני וגם ההתיישבותי. פרי תפישתו העקרונית, כי מדינת ישראל, משקה, תרבותה ובטחונה לא יכונו בלי טיפוחו המקסימלי של הגאון המדעי היהודי ובלי יסוד משקנו ותרבותנו על הכיבושים המדעיים והטכנולוגיים החדשים והמתחדשים בלי הרף. את תמצית חזונו בדבר ערך החינוך היהודי, פרש ויצמן, בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בשנת 1918.

פרוטוקולי הממשלה - השבוע השלישי

בשבוע השלישי של קיום המדינה הממשלה התכנסה ארבע פעמים, ביום ראשון ה-30 במאי, ביום שלישי, ביום חמישי, וביום שישי ה-4 ביוני. היא עסקה בבליל של נושאים, שעיקרם ניהול מלחמה ומגעים להפסקת אש; הקמת מוסדות; קשירת יחסים דיפלומטיים; וסמלים.

ביום ראשון הממשלה אישרה נוסח של שבועת חיילי צה"ל. (הנוסח שונה קצת מאז). דוד בן גוריון דיווח על המצב בחזיתות, וכן על בקשה בריטית להשיב לחיפה את האוכלוסיה הערבית שיצאה. משה שרת דיווח על קשירת יחסים דיפלומטיים עם ניקרגואה, קוסטה ריקה ואורוגוואי. ארה"ב שוקלת חילופי שגרירים, והצרפתים מתלוננים על פגיעה במבנים שלהם בירושלים. אליעזר קפלן דיווח על עבודת וועדה בראשותו שעסקה בתיחום תחומי האחריות של המשרדים השונים - לא עניין של מה בכך. מיקום קציני המבחן או האחריות על רשם הנישואין אלה החלטות ערכיות משמעותיות.

נמשך הדיון על ההתיחסות לניסינות האו"ם לקבוע הפסקת אש, וגם עניין הגבולות, כאשר ישראל התמידה בעמדתה שאם כולם יקבלו את תוכנית החלוקה ויסוגו לקוויה, גם ישראל תעשה כך; אם כולם לא, גם ישראל לא.

אולי ההחלטה החשובה מכולן: ישראל תשתמש במערכת גביית מס ההכנסה של המנדט. אי אפשר לקיים מדינה ללא מיסים.

ביום שלישי המשיכו לדבר על המגעים עם האו"ם; נערכו לגיוס הלוואה של 8 מיליון דולר, והלח"י השתלב בצה"ל. המגעים עם האצ"ל נראו מבטיחים אך טרם מוצו.

ביום רביעי המשיכו לדון בנושאי המגעיםעם האו"ם. אחר-כך פנו לעניינים מנהליים. מועדי ישראל נקבעו כימי חופשה, והוקמה וועדה לקביעת שעות העבודה של עובדי המדינה. נדונו קוי התיחום בין רשויות הצבא והרשויות הצבאיות. שמו של החלק של תל אביב ששם שכנו המשרדים העיקריים הוסב משרונה לקריה.

ביום שישי הממשלה התכנסה שוב ושמעה דיוח צבאי-מדיני. לא התקבלו החלטות.

לכל איש יש שם

במבט לאחור של למעלה מ-60 שנה מעניין לראות מה היו מקורות ההשראה של אלו מאיתנו שהחליטו לשנות את שם משפחתם לשם משפחה חדש, על טהרת העברית, בשנותיה הראשונות של המדינה. עדות לשינויי השמות מתקופה זו ניתן למצוא ב"עיתון הרשמי" של הממשלה הזמנית שהופיע לראשונה במאי 1948. לאחר חמישה חודשים, באוקטובר 1948, הופיעו בעיתון הרשמי מדי שבוע "הודעות בדבר רישום שינויי שם". עם הקמת הממשלה הקבועה בפברואר 1949 התפרסם העיתון בשם "ילקוט הפרסומים" (בעיתון התפרסמו הודעות מנהלתיות שונות של מוסדות המדינה ובהם רשימות של אזרחים ששינו את שמם מלועזית לעברית). להלן מובאים מספר עמודים מרשומות "ילקוט הפרסומים" מתאריך 18.2.49 ובהם רשימות שינויי השמות של האנשים שנרשמו במשרד העלייה.

בני העליות הראשונות נהגו לשנות את שמם הלועזי לעברי וכך גם ניצולי השואה שהגיעו ארצה וביקשו להתחיל בחיים חדשים. עיברות שמות אנשי הצבא היה נושא קרוב לרה"מ ושר הבטחון דאז דוד בן גוריון שהוציא כבר במאי 1948 פקודה כי רצוי שכל מפקד יחליף שם משפחה לועזי בשם משפחה עברי כדי שיהווה דוגמא לחייליו. הוא טען כי צבא הגנה לישראל צריך להיות עברי לא רק בגילוייו הפנימיים אלא גם בגילוייו החיצוניים. לגבי בעלי תפקידים בכירים בשירות החוץ הישראלי והקצונה הבכירה בצה"ל הפך עד מהרה שם עברי לחובה.

דרך העיברות המקובלת ביותר הייתה באמצעות תרגום של השם הלועזי לעברית: פעלד-שדה, דימנט-יהלומי, מועלם-מלמד (ראה עמ' 24 בדוגמא המצורפת).

הקידומת בן או בר אפשרה לשמור על המשכיות ולהיקרא ע"ש האב: בן-יהודה, בן-צבי, בן-אליעזר (ראה דוגמא בעמ' 24-23).

להלן מספר מגמות שניתן להבחין בהן בקרב אלו שבחרו לשנות את שם משפחתם:

1.      שמות המבטאים גאווה ושייכות לאומית, דרור וחופש משלטון זר – בן ארצי, בן דרור, בן חורין, ישראלי (בדוגמא בעמ' 25-24 דויטש ופולק הפכו לישראלי).

2.      שמות המבטאים חוזק, עמידות ונחישות – חלמיש, אבן, פלד, בר-און, סלעי וסלע (בדוגמא בעמ' 25 סיקלאי הפך לסלע).

3.      רבים מבני ההתיישבות העובדת שינו את שם משפחתם כחלק מן הרצון להעמיק את  שורשיהם בארץ. חברי הקיבוצים שינו לעיתים את שם משפחתם בהתאם לשם הקיבוץ אליו השתייכו (בדוגמא בעמ' 23 נזכרים שמות הקיבוצים אילון וגניגר כשם משפחה, יתכן שכך נעשה גם במקרים אלו).

4.      בחירה בשמות מתחום החקלאות והטבע כמתבקש מן האידיאל הציוני של איש האדמה – זית, אילן, אנקורי, אלון (בדוגמא בעמ' 23 גול הפך לאלון). לעיתים היה השם הבוטני או הזיאולוגי תרגום מילולי של השם הקודם: קורנהנדלר הפך לדגני, קירשנצוייג הפך לדובדבני (עמ' 25), אדלר לנשר, וולף לזאב והירש לעופר.

5.      בחירה בשמות מתחום ידיעת הארץ – שימוש בשמות חבלי הארץ השונים- גולן, שרון, בשן, גלעדי, מעיד גם הוא על הרצון להכות שורש במולדת החדשה-ישנה (וראו בעמ' 23 את השינוי מאלפרט לגלעדי ומגולדמן לגולן בהשמטת חלק מאותיות השם הקודם).

להרחבה בנושא זה ראו את המאמרים הבאים:

1.      בונדי, ר., מה המריץ את שינויי השמות בראשיתה של מדינת ישראל, גשר 144 (תשס"ב), עמ' 73-82.

2.      צמרת, צ., למען השם, עת-מול, ט"ו (5): 1990,9.

3.      "ילקוט הפרסומים"-שינויי שמות, באתר "העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה".

4.      מכתבו של יצחק בן צבי אל מאיר גרבובסקי (6 נובמבר, 1947), בתוך "יצחק בן צבי- הנשיא השני / מבחר תעודות מפרקי חייו" בהוצאת ארכיון המדינה, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 353-354.

תמונות ממלחמת העולם הראשונה

אחד מן האוספים המגוונים ומעניינים של ארכיון המדינה הוא אוסף הנשיא יצחק בן צבי.  הנשיא השני, היה בעל עניין רב בנושאים הקשורים לארץ ישראל וחקר רבות בנושא השומרונים , הישובים היהודים בארץ ישראל (כדוגמת פקיעין), כתר ארם צובא ועדות ישראל .  כמו כן, מכיל האוסף את ארכיון מכון יד יצחק בן צבי (שהעביר את הארכיון של הנשיא בן צבי לארכיון), ארכיון אשת הנשיא רחל ינאית בן צבי, וארכיונים אישים שונים של ידידי הנשיא, כדוגמת הארכיאולוג אליעזר סוקניק.

בתוך המסמכים והתצלומים השונים שבאוסף הגדול הזה נמצאו סדרת תצלומים שלא ברור מקורם (תיק פ 4122/16 ). לא ברור מי צילם אותם ומי בדיוק מופיע בהם ולמעט תצלום אחד, לא ברורה לחלוטין מסגרת הזמן בה צולמו. אף על פי כן, אלו תצלומים מרתקים, משום שאלו תצלומים שצולמו בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, כנראה ע"י חייל או קצין גרמני יהודי והועברו ליד יצחק בן צבי או לנשיא בן צבי עצמו.

3 מהתצלומים מראים כפרים צרפתים הרוסים. על 2 מהם רשום: "בית בשפלת הווז'" הרי הווז' נמצאים בחבל לוריין והתנהלו בהם קרבות בקנה מידה קטן יחסית מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה (להבדיל ממחוזות כמו פיקארדי או שמפאן, שם התנהלו קרבות בקנה מידה גדול). בתצלומים נראים חיילים גרמנים בין ההריסות. על הכפר השלישי רשום Erain. מאחר וישובים עם שמות דומים נמצאים רק במערב צרפת, לא ברור אם זה שמו האמיתי של הכפר, או הכיתוב הגרמני של השם או כפר בשם זה שחרב ולא שוקם מאז מלחמת העולם הראשונה (הבדיקה שלי נעשתה בעזרת Google Maps).

2 תצלומים נוספים מראים מפקדה גרמנית – בחוץ לה ובפנים ומראים קצין גרמני מצולם מחוץ למפקדה (הקרויה VILLA BARBARA  - לא ברור אם זה שמו של הבית או שלט היתולי) ותמונה שניה המראה את אותו הקצין (?) מעיין במפה בתוך הבית. על התמונה של הבית מבחוץ מצוין שצולמה בחורף 1915-1916.

תצלום נוסף מראה חפירות צרפתיות שנתפסו ע"י הגרמנים. החפירות נראות חדשות לחלוטין, כמעט כאילו נחפרו לתצוגה ולא לשימוש ע"י חיילים.

התצלום האחרון הוא המעניין מכולם, לדעתי. התצלום מראה חבורת שבויים צרפתים בידי הצבא הגרמני. על התמונה רשום כי נתפסו בהתקפה על Fresens. ישובים בשם זה נמצאים בצרפת בכמה מקומות, וכולם יכולים המקום המצוין בתמונה: כפר בשם זה נמצא ליד אראס במחוז פה-דה-קאלה, אזור בו היו קרבות קשים בין הצבא הצרפתי לגרמני ב 1915, 2 ישובים עם שם דומה נמצאים באזור נאנסי וורדון – קרובים גיאוגרפית לתמונות הקודמות מהרי הווז', דרומה משם. החיילים הצרפתים מצוידים בקסדות מדגם Adrian ולבושים במדי הצבא הצרפתי horizon-blue. מאחר וציוד זה הונפק לחיילים הצרפתיים החל מתחילת 1915 (הצבא הצרפתי יצא למלחמת העולם הראשונה לבוש במדים אדומים וכחולים – מה שגרם לאבדות עצומות בתחילת המלחמה - ראו ספרה של ברברה טוכמן אוגוסט 1914, ותיאורה המרתק על עניין זה)  והושלם במהלך השנה, אפשר להעריך כי תצלום זה צולם בסתיו 1915 (אוקטובר – נובמבר 1915). אינדיקציות נוספות לזמן היא לבוש החורף של חלק מן החיילים הצרפתים – שני חיילים בקדמת התמונה לבושים באפודות צמר כבשים שהונפקו לצבא הצרפתי ב 1915. לעומתם, חבושים החיילים הגרמנים ברקע התמונה בקסדות Pickelhaube (קסדות עם חוד מחודד) ולא בקסדה המתקדמת יותר Stahlhelm, שהוכנסה לשירות ב 1916. החיילים הגרמנים אינם גם לבושים בציוד חורף כלשהו.

זיהוי תצלומים תמיד מהווה הרפתקה – מי הם המצולמים, היכן, מתי? במקרה זה, אלו תמונות על מלחמת עולם נוראית שהדיה משפיעים על חיינו עד עצם היום הזה.

שולה חן וגדי יגיל מטיילים ברחבי הארץ - 1968

בשנת 1968 הפיק משרד התיירות סרט הסברה לעידוד התיירות בישראל בהשתתפות שני שחקנים צעירים יוצאי הלהקות הצבאיות בראשית דרכם (אז) – שולה חן וגדי יגיל. חן ויגיל שיחקו זוג אוהבים היוצאים לטיול ברחבי הארץ על גבי קטנוע בשילוב קטעים של שייט וטיסה. פס הקול של הסרט כולל מוסיקה אינסטרומנטלית ושירי ארץ-ישראל בביצועה של חן ובתוכם ביצוע שלה לשיר "ירושלים של זהב". הסרט משקף את הרוח האופטימית ששררה בארץ אחרי מלחמת ששת הימים והמציאות הגיאו-פוליטית החדשה שנוצרה במלחמה זו באה לידי ביטוי בסרט בשילוב של אתרים מעבר לקו הירוק ששנה קודם לכן היו אתרים בלתי מושגים מעבר לגבול. במהלך הסרט עובר הזוג במגוון נופי טבע ובאתרים היסטוריים ועירוניים: רמת הגולן, החרמון, נצרת, ראש הנקרה, קיסריה העתיקה, ירושלים העתיקה והחדשה, הנגב והערבה, אילת, מצדה, אי האלמוגים (ג'זירת פרעון) שמדרום לאילת ועוד. הסרט מסתיים בקונצרט של הרקוויאם של ורדי בחצר כנסית המולד בבית-לחם בניצוח זובין מהטה, שבו צופה הזוג. עבור מי שחי באותה תקופה וזוכר אותה יכול הסרט להוות תזכורת נוסטלגית ואילו הצעירים יותר יכולים לפגוש דרכו נופים ואתרים בישראל כפי שנראו לפני 44 שנה.

סרט זה נמצא באוסף הסרטים של משרד התיירות שהופקד בארכיון המדינה וסימולו בארכיון הוא טס-11067/4.

לקראת פתיחת שנת הלימודים - על סלבריטי מסוג אחר

פרק בחשיבות לימוד התנ"ך בישראל המתחדשת

בתחילת החודש, 54 שנים לאחר קיום חידון התנ"ך הראשון (אוגוסט 1958), הלך לעולמו זוכה החידון הראשון, עמוס חכם. עם חגיגות העשור למדינה, הפך חידון התנ"ך לאירוע תרבותי חשוב, וחכם הפך לחתן התנ"ך הראשון בחידון הארצי והעולמי. רה"מ בן גוריון קרא את חכם ללשכתו ואמר לו: "אתה עמוס, הרימות קרן ישראל, ויש להתפאר בך". גם בציבור הכללי התחושות היו דומות.

בן גוריון, יזם ועודד את עריכת החידונים, טיפח את לימוד התנ"ך ואף הקים חוג ללימוד תנ"ך. בראייתו, אין מדובר רק באוסף ספרים יקר, אלא במקור חיים וכמדריך לדרך חדשה לעתידנו, כדבריו. ידעתי, הוא מוסיף, שאין התנ"ך היצירה היחידה והאחרונה של עמנו, אולם איני יודע בספרותנו או בספרות עם אחר אוצר תרבותי וחינוכי שישווה לו. לאחר הפרסום הקודם, הנוגע בראי מנהיגותו של בן גוריון, אנו מביאים היום זווית נוספת מתוך ספר ההנצחה לבן גוריון, בה ניתן ביטוי להגותו הרוחנית והערכית של המנהיג.

חלוקת מסכות גז לילדים בתל-אביב בשנת 1940.

בימים אלו חלוקת ערכות המגן נמצאת בעיצומה, אך זה לא דבר חדש, עוד בתחילת שנות הארבעים חולקו מסכות גז לילדים בתל אביב.  

מצורף קטע מאוסף סרטי נתן אקסלרוד על המשמר אזרחי בתל אביב המחלק מסכות גז מיוחדות לילדים שהתקבלו מאנגליה.  

שימו לב לילד בסוף הסרטון (זה היה מעניין אם מישהו היה יכול לזהותו) האומר: "אוי, היטלר הרשע, משווה פרצוף של קוף לכל בן אדם..."

אירועי ואדי סאליב: 53 שנה לפרסום דוח ועדת החקירה

הניצוץ שהבעיר את אירועי ואדי סאליב בחיפה התלקח ב-8 ביולי 1959 בשעות הערב כאשר שוטרים פצעו ביריות אדם ממוצא צפון אפריקני שהתפרע בבתי קפה בשכונה בהיותו שתוי. עוד באותו ערב נפוצה השמועה כי האיש נפטר מפצעיו ותושבים נסערים של השכונה, שהייתה מאוכלסת רובה ככולה בעולים מצפון אפריקה, יצאו אל הרחובות והפרו את הסדר. למחרת לבשו המהומות אופי מאורגן: בהנהגת דוד בן הרוש, פעיל בתנועת 'ליכוד עולי צפון אפריקה', יצא הקהל בהפגנה לעבר מטה המשטרה כשהוא נושא דגלים שחורים ודגל ישראל מוכתם בדם. ההפגנה הפכה לביטוי של זעם על מה שהמפגינים ראו כגילויי קיפוח עדתי וכאפליה ממסדית של יוצאי צפון אפריקה. האירועים יצאו מכלל שליטה והיו למהומות קשות שהתפשטו מהשכונה אל תוך הדר הכרמל ולוו בידויי אבנים, בהצתת מכוניות, בהשחתת מבני ציבור של מפא"י ושל ההסתדרות ובפציעת שוטרים.



הפגנה מול מטה משטרת מחוז חיפה, 9.7.1959. צילום: משטרת ישראל



אלה היו ימי ערב הבחירות לכנסת הרביעית שעמדו להיערך בנובמבר 1959. נפוצו שמועות שפעילי מפלגות עמדו מאחורי המהומות, ובהנהגת מפא"י חששו שהמהומות יתפשטו למקומות נוספים בארץ, והקרע הבין-עדתי שיעלה לראש סדר היום הציבורי יפגע בהישגי  המפלגה בבחירות. מזכירות מפא"י הטילה על שרי המפלגה וחברי הכנסת שלה לפעול להרגעת הרוחות ולהוצאת פרשת ואדי סאליב מן הוויכוח המפלגתי. ב-12 ביולי התקיים דיון בממשלה בעניין ואדי סאליב ביזמת שרי מפא"י, ובהיעדר ראש הממשלה בן- גוריון ישב  בראשו שר האוצר לוי אשכול. שר המשטרה, בכור שלום שטרית פתח את הדיון ותיאר את אירועי יום ד', 8 ביולי (נרשם בטעות: 7 ביולי): לדבריו הכול החל כש'סמל חטאים' (בלשון המשטרה סמל שעוסק בחקירת חטאים), נתקל באזרח שיכור ואלים והאירוע התפתח והסלים עד שהמשטרה פתחה באש. שר המשטרה חזר והדגיש כי המשטרה הקימה ועדה בודקת שתחקור ותקבע אם נוכח הנסיבות, היו יריות השוטרים מוצדקות.  

שרי הממשלה היו מאוחדים בעמדתם שיש להקים ועדת חקירה, חיצונית למשטרה, שתבדוק את העניין לעומקו ולהימנע מדיון מעמיק בו בכנסת. השרים חששו שהדיון בכנסת והתקפות דוברי האופוזיציה ילהיטו את הרוחות בציבור עוד יותר. שר החינוך זלמן ארן טען כי 'כל הבירור יגלוש להסתה עדתית, הסתה אנטי אשכנזית. צריך לאחוז בכל האמצעים הפרלמנטאריים שבכנסת עניין זה לא יהיה...', ושר האוצר, לוי אשכול הביע משאלה: 'אילו אפשר היה לסדר שהכנסת לא תוסיף חומר דליקה לעניין...'.

בהחלטת הממשלה נקבע כי שר המשטרה יודיע בכנסת על ההחלטה להקים ועדת חקירה ממשלתית, ובה בעת ייעשה מאמץ להימנע ככל האפשר מהצעות לסדר היום בעניין ולהסתפק בהודעות קצרות של סיעות הבית.  

השופט משה עציוני נבחר ליו"ר הוועדה וחבריה היו הרב יצחק אבו-חצירה, פרופסור שמואל אייזנשטדט, חבר הכנסת יעקב קליבנוב מסיעת הציונים הכלליים ועורך הדין רם סלומון. ב-17 באוגוסט הגיש יושב ראש הוועדה את דוח 'ועדת עציוני' לראש הממשלה. הוועדה בדקה את הטענות בדבר אפליה שלטונית מכוונת כלפי יוצאי צפון אפריקה אך קבעה: 'לא נותר בביתנו כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום איננה קיימת כלל'. עם זאת עומד הדוח במפורט על הגורמים לתחושות הקיפוח והאפליה של יהודי צפון אפריקה, קורא להשקעת משאבים בהשכלה, בדיור, בפיתוח חברתי, כלכלי ותעסוקתי ובהפחתת הדעות הקדומות, ומדגיש בדברי הסיכום את שנכון גם כיום: 'יש לחנך את עובדי הציבור והמוסדות הבאים במגע עם עולים לכל שכבותיהם להטות אוזן קשבת לבעיות העולה, ליתר הבנה למצוקתו ולאהבת ישראל גדולה בלי מצרים המתעלה מעל לדעות קדומות של מוצא עדתי'.  

מהומות ואדי סאליב ודוח ועדת החקירה שבעקבותיהם הבליטו את בעיית הפערים הבין-עדתיים בתחומי העבודה, הדיור ואפשרויות הקידום ואת תחושות הקיפוח והאפליה הקשות של עולי צפון אפריקה, שמדינת ישראל הצעירה השתדלה להימנע מלהתמודד עמן בגלוי. אירועים אלה היו לציון דרך בהיסטוריה החברתית של ישראל. למשל כשהתארגנה תנועת 'הפנתרים השחורים' ב-1971, גם כן במחאה חריפה נגד גילויי קיפוח עדתי, החליטה הנהגת המדינה לעשות כל מאמץ כדי למנוע מפעילותם להתפתח למהומות בסגנון ואדי סאליב. עניין טעון זה ממשיך להעסיק את החברה הישראלית עד ימינו אלה.

מסירת רכבת ארץ ישראל המנדטורית לידי רכבת מדינת ישראל

ארכיון המדינה סיים לאחרונה רישום של אוסף אילן פלקוב, שהיה דובר הרכבת, יועץ כלכלי לרכבת ישראל ומקים מוזיאון הרכבת בחיפה. האוסף המרתק כולל מסמכים, תצלומים, מפות וכדומה שאסף פלקוב לצורך עדכון ספרו "רכבות בארץ-ישראל עבר, הווה ועתיד" והצגת מוצגים במוזיאון הרכבת. בבלוג זה יובאו קטעים נבחרים מן האוסף.

מערכת מסילות הברזל בארץ ישראל ערב הקמת המדינה הייתה קטועה והרוסה חלקית עקב תוצאות מלחמת העולם השנייה, פעולות חבלה בתקופת המרד הערבי (1939-1936), ומצד המחתרות היהודיות (ליל הרכבות, ליל הגשרים, פגיעות בקו רכבת העמק ע"י ההגנה בתאריך 5.3.1948 ו-14.5.1948). כאמצעי תחבורה עיקרי, היוותה הרכבת מטרה להתנקשויות. בתחילת אפריל עסקה הנהלת רכבת ארץ ישראל בהכשרת עובדי רכבת יהודים שיחליפו את עמיתיהם הבריטים והערבים ברכבת המנדט, להלן בתצלום (תיק טס-11486/17, צלם: זולטן קלוגר).

בסוף אפריל 1948 יצאה רכבת עברית ראשונה לנסיעת ניסיון מחיפה לחדרה – אך נאלצה לחזור עקב תקיפתה ע"י כפריים ערביים. בתאריך 3.5.1948 נמסרו להנהלת רכבת ישראל החדשה התחנות בין חיפה לחדרה, למרות שבאותו מועד ההנהלה הרשמית הייתה עדיין בריטית. ב- 4.5.1948 נפתח קו הרכבת חיפה-חדרה באופן רשמי, ובפעם הראשונה נסעה הרכבת עם דגלי ישראל, להלן תצלום קבוצתי של צוות הרכבת הכולל גם ליווי של כוח אבטחה של חברי ההגנה בחיפה. בתצלום מזוהים אפרים רובינשטיין, ויצחק קושניר, כתב עיתון "הארץ" באזור השומרון דאז, (הצלם אינו ידוע אולם התצלום נשלח מאת אורי רון אל אילן פלקוב, מתוך תיק טס-11486/32 בארכיון המדינה).

מספר ימים לאחר מכן, עברה הנהלת הרכבת בארץ ישראל ממנהל רכבת המנדט בארץ ישראל, ארתור פ. קירבי - אל עמיתו היהודי משה פייקוביץ שהיה מעובדי הרכבת הבכירים. רשמית, בליל ה- 14 במאי 1948, הסמיכה עיריית חיפה בתיאום עם משרדי הממשלה את פייקוביץ למנהל רכבת מדינת ישראל. קירבי ניסה להעביר את הנהלת הרכבת באופן מסודר עד כמה שניתן, ולהלן חוזר שרשם בתאריך 26/4/1948 מטעם PALESTINE RAILWAYS כהכנה להעברת הבעלות (תיק פ-4200/50, ארכיון המדינה).

עם הכרזת המדינה, והקמתה הרשמית של רכבת ישראל הפיץ משה פייקוביץ את חוזר ההנהלה הראשון מטעם "מיניסטריון התחבורה – מחלקת הרכבות" (16.5.1948). החוזר הנרגש חדור התלהבות לקראת הפעלת רכבת מטעם מדינת ישראל (תיק פ-4188/8, ארכיון המדינה). רכבת ישראל קמה על קטעי מסילת הברזל המנדטורית, בהם קטעי מסילה רבים שאותם אינה יכולה להפעיל עקב אי תקינותם או כיון שהיו בידי האויב, (בין חדרה לראש העין לדוגמה). עם זאת, הצורך הדחוף בנתיב תחבורה זה זירז את חידוש הקווים ע"י הנהלת הרכבת: בתאריך 20.6.1948 נפתח קו הנוסעים הראשון של רכבת ישראל בין חיפה לקריית מוצקין, בהיקף של 6 רכבות לכל כיוון ליום. כמו כן נפתחו קווי רכבת להעברת משא, וכחמישית מתפקודה של רכבת ישראל בשנתה הראשונה היה הסעת עולים חדשים (ששהו במחנות בקפריסין והובאו לנמל חיפה בספינות). העולים הוסעו מתוך שטח הנמל דרך תחנת חיפה-מזרח לחדרה ומשם - באוטובוסים למחנות עולים. אך הצרכן העיקרי של שירות הרכבת בחודשים הראשונים לאחר הקמת המדינה הייתה ממשלת המנדט - לצורך פינוי ציוד הצבא הבריטי ומתקני המנדט בכלל עד עזיבת נציגי המנדט האחרונים בסוף יוני 1948.