מאה שנים להולדתו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג (5 באוגוסט 1912): מברקי שגריר ישראל בשוודיה אל משרד החוץ - שוודיה מסרבת לקבל את גרסת ברית המועצות לנסיבות העלמותו של ולנברג

ב- 9 ביולי 1944 הגיע הדיפלומט השוודי ראול ולנברג לבודפשט כדי לשרת בשגרירות שוודיה בבודפשט ולנהל את היחידה המיוחדת שהוקמה בשגרירות להצלת יהודי הונגריה. עד לבואו של ולנברג לבודפשט הספיק אייכמן לגרש להשמדה למעלה מ- 420,000 יהודים מערי השדה של הונגריה. ולנברג ניפק דרכונים שוודים פיקטיביים ליהודים. היה לו היתר לנפק 4500 דרכונים אך הוא ניפק פי שלושה מן המותר תוך מתן שוחד לפקידים הונגרים. משלא יכול עוד לנפק דרכונים ארגן שיירות מזון, תרופות ובגדים ונסע בעקבות צעדות המוות. כמו כן הקים ולנברג בבודפשט "בתים שוודים" בהם מצאו כ- 25 אלף יהודים מחסה עד תום המלחמה.

חייו של ולנברג היו בסכנה מתמדת. פעמיים שלח אייכמן שליחים להתנקש בחייו, לאחר שהזהירו שיעשה זאת. ולנברג לא נרתע והיה מחליף את מקום מגוריו כמעט מידי יום. בתיקי לשכה 06, יחידת המשטרה המיוחדת שהוקמה לצורך הכנת משפט אייכמן, אשר שמורים בארכיון המדינה, נמצא מכתב מ- 17 בדצמבר 1944, בו דיווח הציר הגרמני בבודפשט, ארדמנסדורף למשרד החוץ הגרמני על תלונת הציר השוודי על איומיו של אייכמן להרוג את איש הצירות השוודית בבודפשט – ולנברג. בתשובתו מ- 20 בדצמבר 1944 הודה אדמונד וזנמאיר, הממונה הגרמני על ענייני הונגריה, שתלונת השוודים על האיום מבוססת כיוון שולנברג "פעל בצורה לא מקובלת לטובת יהודים הונגרים ...ניסו למלטם באמצעים בלתי חוקיים..מחובת העבודה המבוססת בחוק על ידי מתן דרכוני חסות...". המכתבים, הכתובים בגרמנית, תורגמו לקראת משפט אייכמן ונמצאים עם צילומי המקור בגרמנית בתיק הלשכה (מצורפים לקישורים הנ"ל).

ב- 17 בינואר , 1945 אחרי כניסת הצבא האדום לבודפשט, נסע ולנברג להיפגש עם מרשל מלינובסקי כדי לקבל גושפנקא רוסית לפעולות הסיוע והרווחה שלו. זו הייתה הפעם האחרונה שולנברג נראה במערב. בתחילה הכחישו השלטונות הסובייטים שהם מחזיקים בו. עם השנים התרבו העדויות על כליאתו על ידי הרוסים והם שינו את גרסתם וטענו שהוא נפטר מהתקף לב בכלא הסובייטי ב- 1947 אולם עם השנים הצטברו עדויות רבות הסותרות את גרסתם.

רק בתחילת שנות ה- 80 החלה ממשלת שוודיה לנקוט בגישה ציבורית ותובענית כלפי הקרמלין. בשנות ה- 80 הקים גי דה דרדל, אחיו למחצה של ראול ולנברג קבוצה שניהלה חיפושים בבתי סוהר ובבתי חולים פסיכיאטריים ברוסיה במטרה למצוא את ולנברג או מישהו שיודע מה עלה בגורלו. האח ניהל משא ומתן ממושך עם שלטונות רוסיה על מנת שיפתחו את תיקי הקג"ב בנושא. מאמצים אלה נכשלו.

כתוצאה מעבודת הקבוצה הקימה ממשלת שוודיה וועדת חקירה שוודית –רוסית ממלכתית. בתום עבודת הוועדה הצהירו השוודים כי נשארו שאלות פתוחות רבות וראיות בעיתיות ועל כן הם ממשיכים להתייחס לולנברג בחזקת חי. לעומתם הרוסים הודיעו כי הנושא סגור. בתיקי נציגות ישראל בשטוקהולם, השמורים בארכיון, נמצאים שני מברקים מאת שגריר ישראל שם, משה אראל על נסיונות שנעשו בשנות ה- 80 לאתר את ולנברג. במסמך הראשון מ- 15 בינואר 1986 סיפר אראל על מידע סודי שהגיע ממקור בברלין שולנברג עודנו חי ושהרוסים מוכנים לעיסקה. האיש בברלין אומר שאין לשתף את ממשלת שוודיה במידע כיוון שהיא מעוניינת להשתיק את הידיעה ושיתוף השוודים יהרוס את האפשרות לעיסקה. עם זאת, במברקו השני מ- 24 בפברואר, 1987 טען אראל שגם ממשלת שוודיה עושה מאמצים משלה לאתר את ולנברג. במברק דיווח על ביקור ראש ממשלת שוודיה בברית המועצות, בו ביקש פרטים על גורלו של ולנברג. שגריר ברית המועצות בשטוקהולם השיב שולנברג נפטר ב- 1947 בכלא לוביאנקה מהתקף לב. תשובה זו היתה כאמור חזרה על הודעה זהה שנמסרה לשוודים כבר ב- 1957 על ידי גרומיקו. כפי שב-1957 גרסו השוודים שאין לתת אמון בתשובה זו כך גם ב- 1987 אמר שר החוץ בפרלמנט השוודי שהמידע אשר הסובייטים מסרו עד כה מעורפל והממשלה תמשיך במאמציה לגלות מה אירע לולנברג.

32 שנה לחוק "ירושלים בירת ישראל"

התקבל בכנסת ביום י"ז באב תש"מ, 30 ביולי 1980 ביזמת חברת הכנסת גאולה כהן ואושר ברוב של 69 תומכים מול 15 מתנגדים. החוק מקבע את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל ואת אחדותה ושלמותה על שני חלקיה. ע"פ החוק ישכנו בירושלים המוסדות המסמלים את ריבונותה של ישראל: הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. עוד מבטיח החוק את שמירת המקומות הקדושים מכל חילול או פגיעה ואת חופש הגישה אליהם ומעניק עדיפות לעיר ירושלים בכל הנוגע לפיתוח משקי וכלכלי ומקצה כספים מיוחדים לה.

התגובות לקבלת החוק בזירה הבין-לאומית היו חריפות: מועצת הביטחון של האו"ם, בהחלטה מס. 478, דרשה את ביטול החוק ובמקביל, העבירו מדינות העולם את השגרירויות שלהן מירושלים לתל אביב.

ביום כ"ט בחשוון תשס"א, 27 בנובמבר 2000, התקבל בכנסת תיקון לחוק הקובע כי שטח תחום ירושלים לעניין חוק זה הוא שטח העיר שנקבע כגבול העירוני של ירושלים בצו ממשלתי מיום כ בסיוון תשכ"ז, 28 ביוני 1967, דהיינו ירושלים על שני חלקיה. התיקון לחוק גם מונע העברת סמכויות כלשהן, עירוניות או שלטוניות, אשר חלות בתחומי ירושלים, לידי גורם שאינו פועל מכוח חוקי מדינת ישראל. הצו הממשלתי בחתימת שר הפנים, חיים משה שפירא, התפרסם ב"רשומות" (קובץ התקנות מס. 2065).

יולי 1967: למי שייך ארמון הנציב?

ארמון הנציב הוקם בראשית שנות השלושים, על גבעה רמה שצופה מדרום על ירושלים. בתקופת המנדט ישב כאן הנציב העליון.

 זה היה אז, וכנראה נותר גם היום, אחד המבנים המרשימים בעיר. לפני כמה חודשים ביקרו שם נועם דביר והצלם אביעד בר נס, וכתבו מאמר ארוך ועתיר תצלומים בשבח המבנה.

ביוני 1967 כאשר ישראל סיפחה את ירושלים הירדנית המבנה עורר כאב ראש מיוחד. מאז חלוקת העיר בתש"ח הוא שכן בשטח הפקר רחב ידיים בין שני חלקי העיר ושימש כמטה האו"ם במזרח התיכון. אבל כעת? כפי שהסביר משה דיין, אם ישראל מתכוונת ברצינות שירושלים היא בריבונותה, עליה להגיע לסיכום עם האו"ם על המשך החזקת המבנה, כמו שקורה בערים אחרות בעולם שבהן יש מבני או"ם. הוא הציע להודיע שזה המצב החדש בעיר, ולהגיע להסכם כמו שמקובל. עמיתיו השרים לא השלו עצמם שהאו"ם יחתום על שום דבר שתהיה בו הכרה בריבונות ישראל, והעלו הצעות שונות שמטרתן להעביר את הבניין לאו"ם בהליך שימחיש שישראל מוסרת, מבלי שהאו"ם מודה שהוא מקבל.

הדיון נחשף כאן לראשונה בסטנוגרמה של ישיבת ועדת שרים שהוקמה בדיוק למטרה זאת בישיבת הממשלה ב-10 ביולי 1967. שווה קריאה. בסופו של הדיון הגיעו כל המשתתפים להחלטה שישראל תמסור את המבנה לאו"ם בהסתמך על רישום המקרקעין הישראלי, מבלי לדרוש מענה בכתב מן האו"ם. רק השר מנחם בגין התעקש שהמסמך הישראלי יציין במפורש שמה שנמסר זה מבנה בבעלות ישראלית, והאבחנה הוחזרה לדיון במליאת הממשלה. בדיון למחרת מליאת הממשלה אימצה נוסח שנמנע מציון בעלות מפורש.

הסטונגרמה נמצאת בתיק  א-7910/30
החלטת הממשלה נמצאת בתיק ג-12796/12

תצלומי ארץ-ישראל

הנה בלוג אחות, אם אפשר לכנות זאת כך, שמציג מדי יום תצלומים מארץ-ישראל ההסטורית. בדרך-כלל מדובר בתצלומים של צליינים ונוסעים אחרים שהגיעו אחר-כך לאוספי ספריית הקונגרס האמריקאי. היום, כמובן, התמונות נוגעות בתשעה באב ובכותל.

מותה של אויטה פרון – השבוע לפני 60 שנים

ב- 26 ביולי 1952, לפני 60 שנים בדיוק, נפטרה אווה (אוויטה) פרון, אשת נשיא ארגנטינה, הקולונל חואן דומינגו פרון. מותה מסרטן בגיל 33 עורר תגובות עמוקות וקיצוניות של אבל בציבור הארגנטינאי. אוויטה שנולדה במשפחה עניה נישאה ב- 1945 לפרון שהיה אז שר העבודה והרווחה של ארגנטינה. פרון נבחר כנשיא ארגנטינה בעיקר בשל תמיכת מעמד הפועלים בו אך לבחירתו תרמה רבות גם תמיכתה של אוויטה במדיניותו בתכנית הרדיו שהגישה.  אווה פרון הייתה שותפה פעילה לפעולותיו של פרון כנשיא ובמיוחד בענייני רווחה, עבודה ובריאות. היא נטלה בפועל את סמכויות משרדי הבריאות והעבודה והקימה קרן לסיוע סוציאלי עבור הציבור בארגנטינה ועבור נזקקים בארצות מתפתחות (בין היתר נתרמו מזון ובגדים לתושבי המעברות בישראל). היא פעלה במיוחד לקידום מעמדן של הנשים בארגנטינה ולהחלת זכות הבחירה לנשים. למרות פעולות לדיכוי מתנגדיו זכה פרון בפופולאריות רבה וזאת בשל מדיניותו המיטיבה ובשל פעולותיה של אוויטה למען פשוטי העם. אוויטה לא הצליחה לבסס את מעמדה הפוליטי באופן רשמי ולהבחר לסגנית נשיא אך המשיכה בפעילותה הציבורית בתוך ארגנטינה ומחוצה לה גם כשגרירה לא רשמית ונפגשה עם ראשי מדינות ובעיני הציבור הלא ארגנטיני הפכה מזוהה עם ארגנטינה. עם זאת ניקזה אוויטה אליה ביקורת רבה של האליטה הארגנטינאית שראתה בפעולותיה למען פשוטי העם אמצעי להאדרת שמה.

בין תיקי משרד החוץ, השמורים בארכיון המדינה מצאנו תיק מכתבים של יעקב צור, שגריר ישראל בארגנטינה אל משרד החוץ בירושלים. במכתבו למשרד החוץ מ- 5 באוגוסט 1952, 10 ימים לאחר מות אוויטה, תיאר צור את האבל הכבד שאפף את המדינה. הוא ראה באירועי האבל הקיצוניים שאותם תיאר במכתבו "פסיכוזה המונית...היסטריה הגובלת בטירוף הדעת..הפגנה חסרת טעם של עבודת אלילים מופלגת. עם זאת התלונן במכתב אחר על  תגובות מינוריות מידי מצידה של מדינת ישראל למותה, אשר אינן תואמות את האבל הכבד ואת הציפיה להשתתפות העולם באבלם של הארגנטינאים.

דמותה של אוויטה אכן צברה סממנים מיתיים עם מותה. גופתה נחנטה והוצגה לראווה, והייתה מוקד עלייה לרגל עד נפילתו והגלייתו של חואן פרון בהפיכה צבאית ב-1955. עד היום נחשבת אוויטה לקדושה בעיני המוני ארגנטינאים. דמותה הונצחה במחזמר של אנדרו לויד וובר שהוצג בברודווי ובווסטאנד בלונדון ובסרט קולנוע.



ומי יודע מי אני?

לאחר שסייעתם לנו בשבוע שעבר לזהות את תמונותיהם של דר' יצחק שליט ופרופ' יוסף קלאוזנר, ארכיון המדינה מפרסם תמונות נוספות שזקוקות לזיהוי. השבוע אנו מבקשים את עזרת הציבור בזיהוי עוד 5 תמונות מתוך אוסף התצלומים של הצלם בנו רוטנברג שהתקבל בארכיון המדינה בשנת 1970. בנו רוטנברג שעלה מגרמניה בשנות ה-30 היה מהצלמים הבולטים שפעלו בארץ ישראל בשני העשורים הראשונים של המדינה. אוסף תצלומיו בארכיון המדינה מתעד את השנים 1951-1947. אם את/ה מזהה את המצולמים, אנא הגיבו ישירות בבלוג או בכתובת המייל המופיעה מימין ואנו נעדכן את מאגר המידע שלנו וכן נפרסם אותו לטובת הציבור כולו.

תודה

אוי זה מביך. אבל מה לעשות, גם מצחיק.

לפני שנים רבות עסק מישהו במשרד ממשלתי מסויים באריזת תיקי תיעוד והעברתם לארכיון המדינה. או שמא מישהו בארכיון המדינה עסק בטיפול שגרתי במיכל של תיקים שהגיעו לארכיון בזמן שהוא עצמו היה רק בכתה ג'. בכל מקרה, התיקים ישבו להם במחסן הארכיון ולא הפריעו לאף אחד. לאחרונה הגיע המועד שצריך היה לבדוק את התיקים ולאשר את חשיפתם לציבור כך שיוצגו לכל דורש. איש מחלקת החשיפה הזמין את המיכל, פתח אותו, ומצא בתוכו - בנוסף לתיקים -

אם לא ידעתם, כאשר מניחים הצידה בקבוק פלסטיק במשך שנים, יש ממנו כנראה התאדות כלשהי, ולכן הבקבוקים מתחילים להתכווץ. יש לכך "מיסמוך" בארכיון המדינה.

במלאת שבוע לפטירת הרב יוסף שלום אלישיב

לפני כשבוע נפטר בגיל 102 הרב יוסף שלום אלישיב ז"ל שהיה המנהיג הרוחני של הציבור החרדי-ליטאי ופוסק הלכתי חשוב שנודע בכינוי "פוסק הדור". לא רבים בציבור הרחב יודעים שהרב אלישיב כיהן מראשית שנות ה-50 עד ראשית שנות ה-70 כדיין בבתי הדין הרבניים של הרבנות הראשית (בתחילה בבית הדין האזורי בירושלים ולאחר מכן בבית הדין הרבני הגדול בירושלים) וגם היה מקורב באופן אישי לרב הראשי האשכנזי יצחק אייזיק הלוי הרצוג שמינה אותו לתפקיד. הרב הרצוג היה רב ציוני מובהק ובעל השכלה כללית רחבה שגם נשא בתואר דוקטור ולכן הקשר בינו לבין הרב אלישיב שהיה רב חרדי לא ציוני היא עובדה מעניינת במיוחד.

בארכיון המדינה נמצאו כמה תעודות מעניינות המתעדות את פעילותו של הרב אליישיב כדיין ואת הקשר בינו לבין הרב הרצוג ולהלן מובאות כמה מהן. רוב התעודות נמצאו בארכיון האישי של הרב הרצוג שמבחר תעודות מתוכו פורסם לאחרונה באתר האינטרנט של ארכיון המדינה. התעודה הראשונה היא מכתב רשמי מטעם הרבנות הראשית אל הרב אלישיב מסוף שנת 1950 המודיע לו על ההחלטה למנותו לחבר בית הדין הרבני בירושלים כממלא מקום, שעליו חתומים הרב הרצוג והרב הראשי הספרדי בן-ציון מאיר חי עוזיאל (בתיק גל-451/3) . התעודה הבאה היא קטע ממכתב מ-1951 שכתב הרב אלישיב לרב הרצוג שבו הוא משבח אותו על התרת עגונה ומצרף לשמו תארי כבוד מופלגים "עטרת צבי וצפירת תפארה הגאון האמיתי" (בתיק פ-4246/14). בארכיון יש גם כמה תשובות הלכתיות שכתב הרב אלישיב ואני מביא כאן תשובה הלכתית אחת שכתב ב-1954 בעניין שליחות בגט וכן מכתב מהרב הרצוג אליו המתייחס לתשובה זו (שני המסמכים - בתיק פ-4255/11). כל התעודות הנ"ל הן תעודות מודפסות, אך יש בארכיון גם מבחר של מכתבים בכתב-ידו הכוללות ברובן חוות דעת שכתב הרב אלישיב לרב הרצוג על מועמדים לרבנות שנבחנו אצלו כדי לקבל סמיכה לרבנות. אני מביא כדוגמא אחד ממכתבים אלה שנכתב ב-1958, לטובת מי שרוצה להתרשם מכתב ידו של הרב אלישיב (בתיק 4256/35).

40 שנה לגירוש היועצים הסובייטים ממצרים

מצרים החדשה - לאן?

עם עליית נציג האחים המוסלמים מוחמד מורסי לשלטון במצרים בחודש יוני, שבה ועלתה על סדר היום המדיני שאלת טיב היחסים עם ישראל ועתיד הסכם השלום.

לאחר היבחרו, בראיון לעיתון הסעודי "א-שרק", אמר מורסי על האפשרות של עימות עם ישראל: "לפני הכול נפעל כדי לבנות את מדינתנו מבפנים. נכבד את כל ההסכמים הבינלאומיים. אני בטוח שצבא מצרים מסוגל להתעמת עם כל אויב המאיים על הגבול שלנו". מנגד, פרסמה לשכת רה"מ נתניהו את ההודעה: "ישראל מעריכה את התהליך הדמוקרטי במצרים ומכבדת את תוצאותיו. ישראל מצפה להמשך שיתוף פעולה עם הממשל המצרי על בסיס הסכם השלום בין שתי המדינות שהוא אינטרס של שני העמים ותורם ליציבות באזור".

במציאות הקיימת, נוכח חוסר הוודאות לגבי האפיק בו יבחר המצרי להשקיע את מאמצי מדיניות החוץ שלו, אנו מספקים הצצה היסטורית לנקודת מפנה חשובה באירוע משמעותי שהתרחש השבוע לפני 40 שנה.

ב-18 ביולי 1972, יזם נשיא מצרים אנואר סאדאת מהלך אסטרטגי שנועד לנתק את המדינה ממעגל ההשפעה הסובייטי, והודיע במפתיע על גירוש היועצים הסובייטיים ממצרים (כ-20 אלף במספר). בפעולה זו, החלה מצרים לגשש דרכה לעבר מחנה המדינות הפרו מערביות, בתקווה לזכות בהוקרת ארה"ב. בישראל העריכו, שהצעד מחליש את המערך הצבאי המצרי הן כמותית והן איכותית, ומחזק את ההערכה שמלחמה לא הייתה צפויה וגם לא צפויה בעתיד הקרוב. קולות שתהו אם המהלך אינו מקרב דווקא מלחמה, נותרו המיעוט ולא השפיעו על האווירה הכללית. 

מספר ימים לאחר מכן, בנאומה בכנסת, ב-26 ביולי 1972, הגיבה רה"מ גולדה מאיר: "אני פונה אל נשיא מצרים כאל מנהיג של עם גדול, עם בעל מורשת עתיקה, אשר עתידו לפניו, בכל רגש האחריות אשר חייב לפעם בלבו של מנהיג אחראי: האם לא רצוי להיעצר היום ולהחליט לעלות על דרך חדשה, ולא לשוב אל הנתיב שגרם להרג, לחורבן ולתסכול, בלא להביא לשלום? העם בישראל וממשלתו רוצים בכל לב לשים קץ ללחימה ולסכסוך ולצעוד יחד לקראת שלום. הבה ניגש כשווים עם שווים ונעשה מאמץ משותף עליון להגיע לכלל פתרון מוסכם של כל הבעיות השנויות במחלוקת. אחרי ככלות הכול שום מדינה ושום גורם זר לא יפתרו בשבילנו, במקומנו, את הבעיות התלויות ועומדות בינינו. בהידברות זו תלויים שלומם ועתידם של עמינו. משא ומתן לשלום אינו סימן היכר ל"כניעה" או ל"השפלה" כפי שנוהגים מנהיגים ערבים לומר. מו"מ לשלום הוא גילוי עליון של ריבונות, של כבוד לאומי ואחריות בינלאומית."

להלן מצורף מסמך (עותק מתורגם), המתפרסם ונחשף כאן לראשונה, הממוען מרה"מ גולדה אל קנצלר גרמניה וילי ברנדט (בתמונה לעיל בביקורו בארץ, 1973. לע"מ). גולדה, שעסקה אותה עת בחיפוש אחר משענת בינלאומית לרעיונותיה המדיניים מצאה אותה בגרמניה, שם נתמנה לקנצלר ברנדט, לוחם מחתרת אנטי נאצי בעברו וידידם של רבים ממנהיגי מפלגת העבודה. בין השניים נוצר קשר שהלך והתחזק, ובתקופת כהונתם התהדקו היחסים בין המדינות. במכתבה היא פורשת את משנתה לגבי המהלך, חולקת עמו רשמיה לגבי המצב המדיני וקוראת את מצרים לשבת אל שולחן המו"מ.

מזכירת המדינה האמריקאית קלינטון, שהגיעה בימים האחרונים לביקור בקהיר, הצהירה: "נמשיך לתמוך בעם המצרי כמיטב יכולתנו". במקביל, בהפגנה שהתקיימה מול שגרירות ארה"ב קראו נגדה המפגינים "אינך רצויה במצרים". לפי דיווח נוסף, נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, אף הזמין את הנשיא הנבחר, לבקר בארצו בספטמבר, בעת כינוס עצרת האו"ם. לאן פניה של מצרים היום?

בימים אלו, עמל ארכיון המדינה על עריכת ספר הנצחה לרה"מ גולדה מאיר, מתוקף חוק ההנצחה לראשי ממשלה ונשיאים שהלכו לעולמם. לצפייה בכרכים שכבר ראו אור בסדרה בקרו באתר הארכיון ובאתר כותר.

הצטיין באולימפיאדת הלסינקי, ונפטר ערב אולימפיאדת לונדון

מדינת ישראל הצעירה מצאה לנכון להקים ועדת חקירה לבדיקת הישגיה הדלים של נבחרת ישראל לאולימפיאדת הלסיניקי. ארכיון המדינה מפרסם שתי תעודות בנושא זה.

הוועדה דווקא לא הצטרפה למקהלת המקטרגים. הדוח מדגיש כי יחסית לגילה הצעיר של המדינה (בת ארבע בלבד) ולהיותה של המשלחת - משלחת ייצוגית ראשונה של מדינת ישראל, ההישגים אינם רעים כלל וכלל. הוועדה מצאה שני ספורטאים ראויים לשבח מיוחד: יואב רענן בקפיצה למים ודוד טבק "שזכה במירוצים המוקדמים ל-100 ול-200 מטר למקום הראשון בקבוצתו והקדים אלופי ארצות רבות. במרוץ ל-100 מטר תפס את המקום ה-18 בקרב 70 משתתפים."

דוד טבק, אלוף ישראל בריצת 200 מטר שעסק באתלטיקה שנים רבות, נפטר בשבת האחרונה בן 85. יהי זכרו ברוך.

עכשיו אנחנו יודעים מי אתם

לפני כשבוע העלנו בבלוג, תחת הכותרת "מי יודע מי אני",  5 תמונות של דמויות מתוך אוסף התצלומים של הצלם בנו רוטנברג, השמור בארכיון המדינה ופנינו אל הציבור בבקשת עזרה בזיהוי הדמויות.

היום אנו שמחים לעדכן שהציבור אכן עוזר, שתי דמויות מתוך התצלומים זוהו על ידי העוקבים שלנו בפייסבוק.

בשתי התמונות הראשונות, הדמות הגבוהה משמאל היא של ד"ר יצחק איזידור שליט - מזכירו האישי של הרצל.

ד"ר שליט נולד בשנת 1871 באוקראינה, הוא גדל בוינה והיה לאחד מראשי התנועה הציונית באוסטריה, שימש כמזכירו האישי של הרצל ובשנת 1938 עלה לארץ. נפטר בשנת 1954.

תמונה נוספת שזוהתה היא של פרופ' יוסף קלוזנר.

פרופ' קלוזנר נולד בליטא בשנת 1874. ב1919 עלה לארץ ועסק בפעילות מדעית וספרותית. היה ממקימי האוניברסיטה העברית וכן ממקימי האקדמיה ללשון העברית, כמן כן שימש כעורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית.

דמותו של קלוזנר זכתה לתיאור נרחב בספר "סיפור על אהבה וחושך" שכתב בן אחיינו, עמוס עוז.

בשנת 1958 קיבל את פרס ישראל למדעי היהדות, באותה שנה נפטר.

פרסי ילודה בישראל

היום לפני 64 שנים: בישיבת ממשלה מתאריך 19/7/1949, (לצד ההחלטה להעלות את עצמותיו של בנימין זאב הרצל) הוחלט על הענקת סכום חד פעמי של 100 לירות לאם שלה עשרה ילדים חיים או יותר. זאת על מנת לעודד משפחות ברוכות ילדים, לתמרץ אימהות בישראל ללדת, ולעודד את הריבוי הטבעי (מתוך פרוטוקול ישיבת ממשלה כ"ז/ש"ט, ארכיון המדינה).

בבקשת המענק פורטו שמות הילדים וההורים, עיסוקי ההורים והילדים (שחלקם היו כבר נשואים), ארץ מוצא ההורים, ושיוך העדה. דוגמאות: עדני (מעדן), תימני (מתימן), מערבי (ישראל - למעשה רשום שארץ המוצא היא ירושלים), פרסי (מאפגניסטן), ספרדי (מלבנון/מצרים/ישראל), אשכנזי (מרומניה/רוסיה וגם ילידי הארץ), בבלי (מעירק), בגדדי (מבגדד) מרוקני (ממרוקו). כך בשנת 1949, הגדרות העדה לא נחשבות לגזענות. (הטפסים לדוגמה מתוך תיק ג-400/3 ארכיון המדינה). 
בבקשות מפורטים גם משלחי היד של הפונים כפי שהגדירו בעצמם, המייצגים את דרך התפרנסות האזרחים בשנת 1949 (חלקם נשמעים כיום משעשעים) לדוגמה: מחלק חלב, קצב, נהג, פועל, פועל מזון, פועל שחור, פקיד, מנהל חשבונות, אופה, דייג, שוחט, נגר, חנווני, רוכל, סבל, שוטר, טבח, חוצב, סתת, פחח, פחח נודד (בהגדרה), עובד דואר, סוחר, מוכר עופות, בעל בית קפה, מוכר משקאות חריפים, ירקן, חקלאי, מורה, צורף, בנאי, נפח, זגג, ספר, מוכר תה, עגלון, מצחצח נעליים, ספר, מתקן מיטות, מתקן צמיגים, מכונאי, סנדלר, צורף, צלם, חייט, רצען, מפקח, משדר, מחסנאי, ספסר, אח, ראש ישיבה, רב, חזן, סופר סת"ם, שמש. ישנם גם"מחוסר עבודה" (או "בטל"), "זקן" (בן 66) ו"מתיישבים". הנשים ברובן עקרות בית או בעלת בית (עשרה ילדים...) ומיעוט מהן מתפרנסות מעבודות כגון - תופרת ופקידה.

למרות הרעיון המקורי של ריבוי אוכלוסיה יהודית במדינה יהודית צעירה, ההחלטה כללה גם משפחות ערביות בישראל. (ג-2197/5, ארכיון המדינה).

על פי ההערכה הראשונית של משרד ראש הממשלה, ביולי 1949 היו כ-100 משפחות שהתאימו לקריטריונים של משפחה מרובת ילדים - לא כולל משפחות ערביות, שכאמור, גם הן היו בין המיועדות לקבלת הפרס על ילודה גבוהה. משפחות ערביות לא נכללו בחישוב מלכתחילה בשל חוסר מידע לגביהם, וההערכה הייתה כי לאחר פרסום המענק, המידע יגיע אליהם ואז יוכלו גם הן להגיש בקשה כחוק. (ג-5587/4, ארכיון המדינה).

תגובות אזרחי ישראל היו מעורבות, מתגובות בסגנון פמיניסטי ועד למכתבי ברכה ותודה. בקישור להלן תגובת אזרח מאד מרוצה. (מתוך תיק ג5587/4). המענקים הונהגו עד שנת 1959 - תחילת הנהגת קצבאות הילדים מטעם המוסד לביטוח הלאומי.

שישים שנה של מצוקת דיור

ארכיון המדינה מפרסם קובץ תעודות שעוסק במפעל 'השיכון העממי', שהיה אחד מתוך שלל ניסיונותיה של ממשלת ישראל להתמודד עם מצוקת הדיור הקשה שמדינת ישראל הייתה נתונה בה בשנותיה הראשונות.

המוני עולים שזרמו לישראל בשנים הראשונות לקיומה היו ברובם המכריע חסרי כל. הם שוכנו בעיקר במחנות עולים ובמעברות ויצרו צורכי שיכון עצומים במדינה והחמירו את המחסור בדיור שהיה קיים בה כבר קודם לכן. למרות מצוקתה התקציבית החריפה של הממשלה, שנדרשה להתמודד עם מימון מלחמת העצמאות ושאר צרכיה הרבים של המדינה הצעירה, נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לדאוג לשיכון ראוי לכל אזרח במדינה והקצתה תקציבים גדולים למפעלי הבנייה הציבוריים.

אף על פי כן, הותירה מדיניות השיכון של הממשלה רבבות מקרב האוכלוסייה הוותיקה בלא פתרונות דיור ראויים. רבים, ובהם זוגות צעירים שלא הצליחו למצוא לעצמם דיור הולם, התגוררו בתנאי דיור מחפירים ובצפיפות רבה. בקרב האוכלוסייה הוותיקה בישראל נשמעו טענות חוזרות ונשנות כלפי הממשלה על הקשיים בהשגת דיור ועל כך שהיא מקופחת במתן פתרונות שיכון.

בחוגי מפלגת השלטון של מפא"י התעורר חשש שמציאות הדיור הקשה הזו תגרום לירידה באהדה שהציבור רוחש לה. הלחץ מחוגי מפא"י הביא את הממשלה להקים ועדה ממשלתית לבדיקת עניין הדיור לאוכלוסייה הוותיקה. על סמך המלצות הועדה החליטה הממשלה במאי 1951 להפעיל תכנית ממשלתית למפעל 'השיכון העממי' באחריות משרד העבודה. זו הייתה התכנית הממשלתית הראשונה שהציעה רכישת דיור ציבורי לכל בסיוע ממשלתי בלא קשר לשיוך מפלגתי או ארגוני כלשהו, והיא נועדה לאפשר לכל מי שרצה בכך ועמד בתנאים שנדרשו לרכוש דירה במחיר סביר בעזרת חסכון עצמי והלוואות משכנתא של הממשלה.

האפשרות לרכוש דירה במחיר שווה לכל נפש ובסיוע ממשלתי קסמה לרבים ותכנית השיכון העממי זכתה לאהדה רבה בציבור. חברי כנסת מסיעות האופוזיציה תקפו את הממשלה בטענה שזהו צעד פוליטי. בעיתונות הלא-הסתדרותית זכה המפעל לכינוי 'בלוף של הבחירות' והציבור נקרא להימנע מלהירשם לתכנית משום שהיא לא נועדה אלא למשוך קולות למפא"י. לאחר חודשים מספר נקלע מפעל השיכון העממי לקשיים. התגלו בעיות באיתור קרקעות מתאימות בערים הגדולות והמחסור בחומרי בניין הלך וגבר. נוספה על כך התכנית הכלכלית החדשה שקיבלה ממשלת ישראל בפברואר 1952.

מפעל השיכון העממי הושלם ב 1955. בסופו של דבר הוצעו דירות לכ 13 אלף משפחות בלבד. קשיים אובייקטיבים אחדים היו לו לרועץ, אך נוספו עליהם הבהילות והחיפזון שבהם יצא לאוויר העולם: בלי תכנון מספיק ומבלי שהובטחו האמצעים החומריים הנחוצים לבנייתו . מכיוון שהממשלה הזדרזה להציג את המפעל ערב הבחירות הוא נעשה מזוהה בחלקים גדולים של הציבור כצעד פוליטי לצרכים מפלגתיים ולא כחלק בלתי נפרד ממדיניות השיכון הלאומית, והדבר הוסיף קושי על קשייו הרבים ממילא. אולם חרף תווית הכישלון שהוצמדה לו היה מפעל השיכון העממי דוגמא למחויבות שחשה ממשלת ישראל באותן השנים לפתור בכוחותיה היא ובעזרת השיכון הציבורי את בעיות הדיור הקשות שליוו את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, ומוסיפות ומלוות אותה עד לימינו אלו. יתר על כן, מפעל השיכון העממי היה הבסיס שעליו נוסדו מפעלי שיכון ציבוריים נוספים.

מי יודע מי אני?

ארכיון המדינה יוצא ביוזמה חדשה, ויעלה מידי שבוע מספר תמונות לרשת מתוך כוונה לקבל את עזרת הציבור בזיהוי הדמויות, האירועים והמקומות המופיעים בהן. השבוע אנו מבקשים את עזרת הציבור בזיהוי תמונות מתוך אוסף התצלומים של הצלם בנו רוטנברג שהתקבל בארכיון המדינה בשנת 1970. בנו רוטנברג שעלה מגרמניה בשנות ה-30 היה מהצלמים הבולטים שפעלו בארץ ישראל בשני העשורים הראשונים של המדינה. אוסף תצלומיו בארכיון המדינה מתעד את השנים 1951-1947. אם את/ה מזהה את המצולמים או את הרקע והאירוע המצולם, אנא הגיבו ישירות בבלוג או בכתובת המייל המופיעה מימין ואנו נעדכן את מאגר המידע שלנו וכן נפרסם אותו לטובת הציבור כולו. תודה ובהצלחה לכולנו, ארכיון המדינה

החלת החוק הישראלי בירושלים, אוגוסט 1948

אתמול סיפרנו כאן על דיון בממשלה אודות החלת החוק הישראלי במזרח ירושלים, לאחר מלחמת ששת הימים. אז במסגרת השלמת התמונה, הנה המסמך בעניין החלת החוק הישראלי במערב ירושלים, 19 שנה קודם. הממשלה הזמנית דנה בנושא ב-1 באוגוסט 1948. היו התלבטויות עד כמה ישראל רוצה להפגין את נחישותה לראות בירושלים שטח ריבוני שלה, לאור החלטת האו"ם לבנאם את העיר, וההחלטה היתה על מינון מדוייק: לא גורם צבאי יכריז, אבל גם לא ראש הממשלה, אלא בדיוק שר הבטחון. ההכרזה עצמה נשאה אופי טכני: היכן שכוחות ישראל עמדו ב-15 במאי 1948  מישהו צריך לשמור על הסדר הציבורי, וזאת יש לעשות באמצעות החוק הישראלי. אם שר הבטחון יכריז על שטחים אחרים לפי התפתחויות המלחמה, הכרזתו תהיה בתוקף.

וכך, 1,878 שנה לאחר חורבן ירושלים בידי הרומאים, קבעו היהודים שהם ריבונים בחלקים של ירושלים שברשותם.

דיונים בממשלה לקראת סיפוח ירושלים, 1967

לפני כמה שבועות העלה ארכיון המדינה לרשת את הסטנוגרמה של ישיבת הממשלה הארוכה שהתקיימה ב-18 וב-19 ביוני 1967 במטרה להחליט מה ייעשה עם השטחים שנתפסו במלחמת ששת הימים שזה עתה הסתיימה. באותו דיון הוחלט שישראל תשאף להחזיר את הגולן ואת סיני תמורת שלום; לא התגבשה הסכמה ברורה לעניין הגדה המערבית, ונאמר שאת עזה לא יחזירו למצרים שתביעת הבעלות שלה איננה מוצדקת. כל הדוברים הסכימו שאת ירושלים לא יחזירו.

היום אנחנו חושפים לראשונה מסמך משבוע קודם. ב-11 ביוני, יום לאחר המלחמה, הקימה הממשלה "ועדת שרים לעניין מעמדה של ירושלים המאוחדת" בראשות שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, שחבריה היו גם אבא אבן (שר החוץ), מנחם בגין (שר בלי תיק), מרדכי בנטוב שר השיכון וזרח וורהפטיג שר הדתות. משה דיין, שר הבטחון, וחיים משה שפירא, שר הפנים, מונו לוועדה אך לא השתתפו בדיון הנחשף כאן. בין המשתתפים האחרים היו רא"ל במיל' צבי צור, שבתוקף תפקידו כעוזרו של שר הבטחון ניהל במידה רבה את משרד הבטחון, ישראל שלמה בן-מאיר, סגן שר הפנים, משה בן זאב היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר הפרקליט הצבאי הראשי, ועוד נציגי משרדי המשפטים והחוץ.

הועדה התכנסה למחרת ההחלטה על הקמתה, כלומר בבוקר ה-12 ביוני 1967. כפי ששמה מעיד, כל המשתתפים היו תמימי דעים שישראל תשלוט בירושלים המאוחדת לצמיתות. הבדלי הגישה העיקריים היו על הדרך המשפטית לממש את השליטה הישראלית; במשך הדיון צפו גם חילוקי דעות בעוד מספר נושאים.

הציר המרכזי של הדיון המשפטי נסוב סביב רמת הבולטות שיש לתת להחלת החוק הישראלי בעיר. ב-1948, לנוכח ציפיה בין-לאומית לבינאום ירושלים, ישראל החילה את החוק שלה על מערב העיר במהלך שקט וטכני, ולא בחקיקה הצהרתית. ב-1967 היה חשש אמיתי שרעיון הבינאום ישוב לתחיה, ולכן חלק מן הנוכחים תמכו בחזרה על המהלך מינורי. אולם היו"ר, יעקב שמשון שפירא, הבהיר שגם אם יש רצון להימנע מאקט הצהרתי מתגרה, לא תהיה ברירה אלא לחוקק חוק; צו של שר הבטחון, למשל, לא יספיק. אי החלת החוק הישראלי יאפשר לאזרחים בעיר להתחמק מתשלום מיסים, למשל, בתואנה שאינם במדינת ישראל; ויקשה להתייחס לתביעות של ישיבות ומוסדות לחזור לרכושם מלפני תש"ח. ואכן, בתום הדיון הוחלט על תת-וועדה שתנסח חוק, וההנחה היתה שהוא יעבור את כל שלבי החקיקה בתוך ימים ספורים.

אחת מסוגיות המשנה שעלו בעת הדיון היתה הריסת בתי שכונת המוגרבים לשם יצירת רחבה מול הכותל המערבי. רוב הדוברים היו בדעה שהמהלך לא היה תקין, אך דיון זה הסתיים בחילופי דברים בין צור לי"ש שפירא:

י"ש שפירא: משהו ביחס לעיריית ירושלים וביחס להריסות. ראשית כל: הריסות שנעשה היום הן הריסות בלתי חוקיות, אבל טוב שהן נעשות.

צור: הן נעשות באופן חוקי, המושל הצבאי אישר אותן.

י" שפירא: המושל הצבאי צריך לאשר דברים הנחוצים לו לבטחון או הנחוצים לו כדי למנוע מגפות או למען הסדר הטוב. מסתבר שלמען הסדר הטוב ומבחינה בריאותית - דבר שהיה קיים מאות בשנים אין זה בוער להרוס במשך יומיים.

צור: אין אני בא לומר אםזה טוב או לא טוב.

י"ש שפירא: אני חושב זה טוב מאוד.

צור: אבל אני רוצה להסביר את התהליך. זה נעשה בצורה מתוכננת ביוזמתו של ראש העיר כאן ועם אנשי משרד ראש הממשלה המטפלים באתרים הסטוריים, עם פרופור אבי-יונה מהאוניברסיטה ועם עוד פרופסור אחד. הם בדקו את העניין עם האדריכל שרון המטפל באתרים הסטוריים בכל הארץ. לא היתה זאת פעולה פרטיזנית של איזה מפקד במקום. טיפלה בזאת קבוצה של אנשים חשובים וידועים שהם עשו את העניין כפי שעשו. בסך הכל עשו כפי הנראה עבודה טובה, אבל מבחינה חוקית זה מכוסה. אתה יכול להגיד שהיו צריכים לשאול קודם ולהתיעץ.

שפירא: אני בפירוש בעד זה. ביקרתי עשרות, אם לא מאות פעמים, ליד הכותל המערבי. הייתי פעם תושב ירושלים, אחרי כן כשהייתי בא לירושלים, הייתי מבקר שם. זה היה דבר מבייש ונורא. ואחרי כן היתה "וועדת הכותל המערבי" וכתבו על כך איזה טיפשים היינו כשהברון רוטשילד רצה לקנות את הכותל ואנחנו לא רצינו בשעה שאפשר היה לקנותו בעד סכום קטן. אם יעשו שם רחבה יפה עם גנה ודקלים לפני הכותל, זה יהיה דבר יפה.

כל הדוברים הסכימו שהנפת דגל ישראל על מסגד עומר ביום שחרור העיר היתה משגה, מעשה שהרגיז את העולם המוסלמי ללא סיבה. היתה גם הסכמה מלאה שיש לשאוף לפתיחה מיידית של כל המקומות הקדושים לבני הדתות השונות כולם.

תחם העיר לא הוגדר. היתה הצעה לכלול את העיר העתיקה ואת האיזור הצר שמסביבה בלבד, שטח השיפוט של העיר הירדנית. היתה הצעה לכלול גם את הר הזיתים, הר הצופים ואת הכפר סילאון. והיתה הצעה להסתמך על תכנית ירדנית שלא הושלמה, להגדיל את שטח העיר עד קלנדיה בצפון ומבואות בית לחם בדרום. הוועדה לא החליטה בעניין, ועוזר שר הבטחון צור סיפר שאנשיו עוד לומדים את הנושא.

לקראת סוף הישיבה נזקקו הנוכחים לשאלת המעמד המשפטי של ירושלים כבירה. היו"ר שפירא התנגד:

כמובן שאני מתנגד בשלב הזה לכל צורך להכריז על ירושלים כעל עיר הבירה. אין כל צרך בזאת. אנחנו יודעים שזוהי הבירה, אף על פי שמעולם לא נכתב שזוהי הבירה.

בנטוב: כל העולם יודע זאת.

י"ש שפירא: כל העולם יודע, חלק מתנגד לכך וחלק איננו מתנגד. רוב השגרירים והצירים אינם באים לירושלים, או שהם באים בערב ואינם באים ביום. איני רוצה לפתור את הפרובלימה הזאת יותר. לא איכפת לי שעוד עשר שנים לא יהיה לי ביום העצמאות התענוג לראות שם את השגריר הצרפתי או אפילו האמריקאי. אני יכול לחיות בלעדיהם ואיני צריך להכריז היום על ירושלים כעל עיר הבירה. מה שאני צריך היום לעשות הוא, שאני צריך לעשות את האיחוד של ירושלים, איחוד של ירושלים ובתוך זה העיר העתיקה שבתוך החומות וגם החלק הערבי שמחוץ לחומות וגם הר הזיתים (לא התפניתי עדיין ללכת לחפש את קבר אבי שבהר הזיתים) ואת הר הצופים. איני רוצה לנגוע בבית לחם, כי בית חלם היא מפורסמת כעיר עתיקה לא פחות מאשר ירושלים, אם זכרוני אינו מטעני, הרי בתנ"ך נזכרת בית לחם לפני ירושלים.

בגין: כן, וגם חברון.

י"ש שפירא: חברון כמובן.

בגין: קרית ארבע.

י"ש שפירא: לשם כך אני צריך כבר לקחת את רש"י. התנ"ך נכתב בשעתו בלי שלמה יצחקי. אחרי שאדון יבוס יצא משם זה התחיל להיות ירושלים.

התעודה נמצאת בתיק ג-7/12782

היום נחנך קו רכבת מהיר תל אביב - באר שבע

מהיום יוכלו נוסעים לעלות על רכבת ישירה בתחנת השלום שבתל אביב ולהגיע במהירות של 140 קמ"ש לבאר שבע בתוך שעה.

בשנות העשרים אם יצאנו ברכבת מתל אביב יכולנו להגיע תוך שעה רק עד פתח תקווה (עם עצירת ביניים בלוד).

מלוחות הזמנים של רכבת  ארץ ישראל משנת 1924 (אוסף אילן פלקוב) ניתן לראות בין היתר גם את קו רפיח-באר שבע (3 פעמים בשבוע) ואת קו חיפה-עפולה-שכם (משך הנסיעה כ- 5 שעות).

"צבא העם" 1958 - 1961

בימים אלה שבהם מתחולל ויכוח לגבי גיוס בחורי ישיבות לצה"ל עולה מחדש השאלה האם צה"ל הוא עדיין "צבא העם" ויש אף המציעים לעבור למתכונת של צבא מקצועי. בשנות החמישים והשישיםשל המאה ה-20 היה המצב שונה וצה"ל היה "צבא העם" במלוא מובן המילה. החברה בתקופה זו הייתה חברה מגוייסת של מדינה צעירה שבה נתפס השירות בצה"ל לא רק כחובה אלא כזכות. כדי לקבל קצת פרספקטיבה על הדרך הארוכה שעשתה החברה הישראלית מאז ועד היום מעניין לראות כיצד השתקף השירות בצה"ל בתקופה זו בסרט הסברה של משרד התיירות הנמצא במאגר הסרטים של ארכיון המדינה בשם "Citizents Army" - "צבא העם" (שסימולו במערכת של הארכיון הוא טס-11070/6).
הסרט הוא ללא תאריך, אך ניתן לקבוע שצולם בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל חיים לסקוב (1958 - 1961). והוא כולל קריינות מלאת פאתוס באנגלית. בסרט נראות אפיזודות שונות מהפעילות הצבאית של צה"ל וביניהן: תרגיל צבאי שבו נוכחים רה"מ ושר הבטחון דוד בן-גוריון, שמעון פרס (בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון או סגן שר הביטחון) והרמטכ"ל חיים לסקוב, אנשי מילואים במהלך חיול ואימון חי"ר, טירונות בנות, חיילות בתפקידים שונים, אימוני הגנה מרחבית לתושבי ישובי ספר, חיילים בהיאחזות נח"ל, טיסת ראווה ביום חיל-האוויר בנוכחות מפקד החייל עזר וייצמן, אימוני צניחה, אימוני שייט ולוחמה ימית ועוד.

למי שמזהה את עצמו או את עצמה בסרט או שיכול להוסיף לנו פרטים על התאריך והאירועים המופיעים בסרט - נשמח אם תפנו אלינו ותעדכנו אותנו...

סולם העץ - כנסיית הקבר בירושלים

מאמצע המאה ה - 19 ועד היום ניצב סולם עץ ליד החלון בקומה השנייה של כנסיית הקבר. הסולם שייך לארמנים והוא שימש בעבר ליציאת נזירים כאשר הכנסייה הייתה נעולה. הארמנים אינם מסכימים לוותר על זכותם להציב את הסולם והצבתו שם היא דוגמא להסכם הסטטוס קוו בין העדות הנוצריות בכנסייה.  


להלן תצלום מתיק מ 24/11 (ארכיון המדינה) המראה כי גם בעת שיפוצים שנעשו בכנסייה לפני 70 שנה בערך, לא הוזז הסולם ממקומו.

עב"מ (UFO) גם בארכיון הלאומי הבריטי

הארכיון הלאומי של בריטניה פרסם היום מסמכים מסווגים של משרד ההגנה ובהם עשרות תצפיות על חייזרים. במערב ויילס נצפו "דמויות חסרות פנים" ובמזרח אנגליה הבחינו ב"גברים בשחור" חשודים. אפילו במשרד ההגנה לא פסלו פלישה מהחלל החיצון.

צפו בגרסה הישראלית מתוך ערוץ ה-you tube שלנו.

בן גוריון: ירושלים עדיפה על חברות באו"ם

הנה מסמך ראשון בסדרה מזדמנת של מסמכים בנושא ירושלים.

בדצמבר 1949 החליטה העצרת הכללית של האו"ם על בינאום ירושלים. שר החוץ שרת, ששהה בניו יורק, וראש הממשלה בן גורין, לא הסכימו ביניהם על הטקטיקה שבה על ישראל להתייחס להחלטה. שרת תמך בהתעלמות מעשית, בעוד בן גוריון דגל בהכרזות ברורות. שניהם הסכימו כמובן שישראל לא תיסוג משליטתה. הרחבה של תיאור העניינים ניתן למצוא באתר הכנסת, וכן בפירסום של ארכיון המדינה לכבוד משה שרת.

המסמך שלנו הוא מברק מבן גוריון לשרת מ-4 בדצמבר 1948:

מכנס מחר בבוקר הממשלה.

אציע לה הצהרה בכנסת שמדינת ישראל לא תשלים עם שום צורה של שלטון זר בירושלים היהודית וקריעתה מן המדינה, ואם נעמוד בפני ברירה של יציאה מירושלים או מן האו"ם - נבכר לצאת מן האו"ם.

תהודה ברשת..

במסגרת פרויקט תעודה ברשת, העלה ארכיון המדינה בימים האחרונים מספר תעודות העוסקות בנושא: גיוס בני ישיבות חרדיות לצה"ל בשנים הראשונות למדינת ישראל - ויכוחים אודות תחולת הפטור מגיוס, עונשים על משתמטים ועוד. הנושא החשוב, שנמצא כיום בראש סדר היום הציבורי, צבר עניין רב בתקשורת האלקטרונית והוא ממשיך לעורר הדים מגוונים ומרתקים. להלן לקט ראשוני.

אתר 'נענע 10' כמו גם אתר 'הארץ', העלו סקירה מפורטת הכוללת את אזכור המסמכים, בדגש על הבלטת דעתו של רה"מ דוד בן גוריון, המתייחס לפן המוסרי של גיוס שווה לכל. כמו כן, מדגישים שני האתרים את העובדה שהפטור לבני ישיבות חרדיות החל לפני הקמת המדינה אך לא כלל את כולם.

גם מקומם של ערוצי תקשורת חרדים לא נפקד בדיון הציבורי, אך הדגשים בהם שונים. אתר 'לדעת' בחר להביא את הפרסום במלואו, אך הבליט דווקא את פניית הרב הרצוג נגד הטלת סנקציות לבני ישבות שלא יתגייסו. בבלוג 'בעולמם של חרדים', מנתח בלוגר חרדי את אחד המסמכים מזווית ראיה אישית ומתאר השלכות לימינו.

בלוג נוסף, 'בקצרה' שמו, העוסק בחדשות האקטואליות המרכזיות, וכן אתר ארגון המורים צירפו אף הם את הידיעה לעמודי העדכון שלהם.

פקודת אוכל כשר לחיילים של מועצת המדינה הזמנית

מועצת המדינה הזמנית הוקמה ערב הכרזת המדינה והייתה למעשה בית המחוקקים של מדינת ישראל הצעירה עד לקיום הבחירות לאספה המכוננת ב-25 לינואר 1949 (אספה שהפכה, על-פי חוק המעבר, לכנסת הראשונה, ונבחריה -  לחברי הכנסת הראשונה).

מאחר ומועצת המדינה הזמנית לא הייתה גוף נבחר של מדינת ישראל הריבונית, היא לא חוקקה חוקים אלא "פקודות". רבות מפקודות אלו הפכו לאבני יסוד בחקיקה הישראלית (כמו פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל, פקודת סדרי השלטון והמשפט, פקודת ימי מנוחה, תקנות שעת חירום, פקודת המטבע, פקודת מס מלחמה ועוד)

נראה כי גם נושא שילוב חיילים דתיים בצבא והבטחת תנאים נאותים לשם כך, העסיק את מועצת המדינה הזמנית: בפקודה מס. 14 מיום 25 בנובמבר 1948 בחתימתם של ראש הממשלה ושר הביטחון - דוד בן-גוריון, שר המשפטים – פליכס רוזנבליט (לימים –פנחס רוזן) ושר הדתות – הרב יהודה לייב פישמן,  קבעה מועצת המדינה הזמנית, כי האוכל המוגש לחיילים היהודים בצבא ההגנה לישראל, יהיה אוכל כשר בלבד.

כיום נראה האוכל הכשר במחנות צה"ל כדבר המובן מאליו שאינו נתון כלל לדיון נוסף. במשך השנים גברה היענות הצבא לצרכי הדת של החיילים בענייני כשרות, זמני תפילות, שירותי דת ויצירת אווירה תואמת במידת האפשר. היום כשנושא גיוס בני ישיבות חרדים שב ועולה על סדר היום, עולה בדרך הטבע השאלה האם כל אלה יספקו את צרכי החייל החרדי לעתיד לבוא?

אסטרונאוטית או קוסמונאטית או מברק ברוסית כתוב באנגלית

ב 17 ביוני האחרון המריאה לחלל האסטרונאטית הסינית הראשונה, ליו יאנג. האם היא אסטרונאוטית או טייקונאוטית? הייתה טענה כי השם הנכון בסינית צריך להיות טייקונאוטים - טאייקונג - חלל בסינית יחד עם הסיומת של -אוט (שייט ביוונית). כנראה שהסינים לא החליטו בין אסטרונאוט וקוסמונאוט. 49 שנים קודם לסינית, טסה לחלל ולנטינה טרשקובה - האישה הראשונה בחלל. גולדה מאיר, שרת החוץ ובעלת רגישות רבה למעמד האישה בעולם, שלחה לה מברק ברכה. המברק מיוחד במינו : כתוב ברוסית - באותיות לטיניות, בשל מגבלות הכיתוב במברקים. דרך אגב - דואר ישראל מעוניין לצמצם השימוש עד ביטול המברק לחלוטין... אכן Sic transit gloria mundi

שאלת גיוס בני הישיבות לצה"ל

גיוס בני ישיבות חרדיות לצה"ל בשנים הראשונות למדינת ישראל 

 ויכוחים אודות תחולת הפטור מגיוס, עונשים למשתמטים ועוד

בימים אלו, כשנושא גיוס בני הישיבות החרדיות לצה"ל שב ועולה על סדר היום, חוזר ומפרסם ארכיון המדינה ארבע תעודות שעוסקות בגיבוש הסדר הדחייה לבני ישיבות בשנים הראשונות למדינה.

מן התעודות ניתן לראות שעוד לפני קום המדינה ובעיצומה של מלחמת העצמאות, החל למעשה הסדר הפטור מגיוס של בני הישיבות החרדיות, וכמו כן החל הוויכוח בעניין העונשים שייגזרו על בני ישיבות שמשתמטים מגיוס. 

בפברואר  1948 כתבו ראשי  מרכז המפקד לשירות העם, (שהיו ממונים על גיוס לכוח הלוחם ביישוב העברי) שהם מסכימים לדחיית שירות של שלושה  חודשים "רק לתלמידי ישיבות אשר תורתם אומנותם" (תעודה מס' 2), זאת למרות המלחמה שחייבה את גיוס כל הכוחות האפשריים ביישוב היהודי. בנוסף, המרכז קבע שכל תלמידי הישיבות האחרים יגויסו לשירות כמו כל אזרח. כחודשיים לאחר מכן פנה הרב הרצוג אל מרכז המפקד לשרות ומחה על כוונתם של ראשיו להטיל סנקציות על תלמידי ישיבות חרדיות שיוגדרו כמשתמטים מגיוס (תעודה מס' 3).

הוויכוח בעניין זה נמשך גם בשנים הבאות. במאי 1950 כתב ד"ר יוסף בורג, איש המחנה הציוני-דתי שהתגייס כולו לצה"ל, לרב הרצוג בשאלת גיוסם של בני הישיבות החרדיות. הוא הביע עמדה מסתייגת מעצם הסדר הפטור מגיוס ויחד עם זאת גילה הבנה ל"אלה אשר רוצים לשמור על שארית פליטת סופרינו, בחורי הישיבות". בורג התריע שיש הנכנסים לישיבות רק כדי להשתמט משירות בצה"ל, אותם כינה: "המשתמטים המתכסים באיצטלא של בחורי ישיבה", דבר שממיט חרפה על המחנה הדתי כולו, ופנה את הרב הרצוג שיפעל למנוע את התופעה. (תעודה מס' 4).

עם השנים גדלו מאוד היקפי השחרור שניתן לתלמידי ישיבות חרדיות והגיעו לאלפים מדי שנה. ב-1958 נודע על כוונתו של ראש הממשלה בן-גוריון לצמצם את היקפי דחיית הגיוס לצה"ל שניתן לתלמידי הישיבות החרדיות (ונתן לרובם המכריע פטור בפועל משירות בצבא).

כוונתו עוררה חששות בקרב חלק ממנהיגי הציבור החרדי והדתי, והרב הרצוג בכללם. הרב הביע בפני בן-גוריון את דאגתו מן השינוי המסתמן במצבם של תלמידי הישיבות משום ש"אף הם מגויסים ועומדים הם על ביטחונה של תורת ישראל ומורשתו, אשר בהן תפארתו ובגללן הגענו עד הלום". בתשובתו הסביר בן-גוריון את מניעיו וכתב לרב  ש"זוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים את נפשם למות". בן-גוריון אף דחה מכול וכול את קביעתו של הרב הרצוג, והוסיף: "איני יכול להסכים בשום אופן לדבריך ש'בגלל בחורי הישיבות הגענו עד הלום'. לא הם בנו את הארץ, לא הם חירפו את נפשם למות על עצמאותה (אם כי כמה מהם עשו זאת), ואין להם זכויות מיוחדות, שאין ליהודים אחרים" (תעודה מס' 1).

לקריאת הפרסום המלא באתר ארכיון המדינה

מבחר תעודות מפעילות יצחק שמיר

בסוף חודש יוני 2012, הלך לעולמו ראש הממשלה השביעי של ישראל, בגיל 96.

לרגל פטירתו של יצחק שמיר, מביא ארכיון המדינה מבחר ובו 8 תעודות מפעילותו כשר החוץ של מדינת ישראל ובתפקיד ראש הממשלה, שמציגות עניינים מרכזיים בעשייתו הציבורית. התעודות כולן מאוספי ארכיון המדינה והן נחשפו במיוחד לפרסום זה.

ארכיון המדינה הינו הארכיון הממלכתי של מדינת ישראל. הוא החל לפעול עם הקמת המדינה ב-1949 ופעולתו הוסדרה בחוק הארכיונים ב-1955. 

תפקידיו העיקריים של ארכיון המדינה הם:
*כינוס התיעוד הארכיוני של מוסדות המדינה, שמירתו לצמיתות ופתיחתו לעיון הציבור.
*קביעת מדיניות לשמירת התיעוד במדינת ישראל וכן לביעור חומר ארכיוני שניתן לביעור.
*פיקוח מקצועי על פעולות ארכיונים שונים במדינה.
*איתור, רישום והפקדה של ארכיונים אישיים, המצויים בידי מוסדות המדינה ותושביה.
*הוצאה לאור של ספרי תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, הוצאה לאור של ספרי הנצחה לזכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה ופרסומים אלקטרוניים במגוון נושאים אקטואליים.

בארכיון המדינה מופקדים כ-40 ק"מ מדף של תיעוד יקר ערך של מוסדות המדינה ושל הממשלים הקודמים בארץ ישראל - השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי, וכן אוספים שמקורם במוסדות הקהילה הערבית בארץ ישראל בתקופות אלה. אוספים אלו מהווים אבן שואבת למחקר ומשמשים את חוקרי תולדות היישוב ומדינת ישראל. בארכיון שמורים מסמכי היסוד של מדינת ישראל ובראשם מגילת העצמאות, חוק השבות, חוקי המדינה והסכמים בין-לאומיים שהמדינה חתמה עליהם.

במסגרת הרצון לגבש ערוץ חשיפה נוסף לפעילותנו, אנו שמחים להכריז אודות פתיחת הבלוג, על מנת לנהל במה נוספת לתיעוד ארכיוני בכל הקשור למדינת ישראל ולהציף אל סדר היום העכשווי את התשקיף ההיסטורי.