ברית המועצות, היורשת של האימפריה הרוסית, הוקמה בדצמבר 1922, בעקבות ניצחון הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה, כאיחוד בין רוסיה הסובייטית לרפובליקות הסובייטיות של עבר הקווקז, אוקראינה הסובייטית, ובלארוס הסובייטית, שהוקמו אף הן בזמן המלחמה, והתקיימה עד להתפרקותה ב-16 בדצמבר 1991. עד אז הייתה ברית המועצות מנהיגת הגוש המזרחי-סובייטי בעולם. שלטה בה המפלגה הקומוניסטית והמשטר היה סוציאליסטי ריכוזי והיא הורכבה מ-15 יחידות משנה שנקראו "רפובליקות סוציאליסטיות".
כאמור ב־1991 התפרקה ברית המועצות למספר מדינות עצמאיות, כולן מושתתות על כלכלה קפיטליסטית ורובן בעלות משטר המוצהר כדמוקרטי או כדמוקרטי למחצה. מקומה של ברית המועצות במוסדות הבינלאומיים, לרבות באומות המאוחדות, נתפס על ידי רוסיה, שהייתה הגדולה ברפובליקות והיוותה את מרכזה הפוליטי והתרבותי של ברית המועצות. ברית המועצות התקיימה בסך הכל 74 שנים אך השפעתה על אירופה ועל העולם כולו במאה ה- 20 וגם במאה ה- 21 הרחיקה לכת הרבה מעבר לכך. במלוא תשעים שנים להקמתה זו הזדמנות להזכיר את קיומו של אוסף תעודות ייחודי על יחסי ישראל - ברית המועצות מן השנים 1941 -1953 ולהציג מבחר קטן מן התעודות הכלולות בו, שנאספו מתיקי משרד החוץ, השמורים בארכיון המדינה.
על הספר:
הספר בן שני הכרכים יצא לאור בשנת 2000 והוא פרי שיתוף פעולה של משרד החוץ הישראלי ומשרד החוץ הרוסי ושותפים לעריכתו ארכיון מדינת ישראל והארכיון הפדרלי הרוסי, אוניברסיטת תל-אביב והאקדמיה הרוסית למדעים. ההחלטה על הפקת הפרסום באה מתוך האוניברסיטאות בישראל שנים ספורות לאחר נפילת ברית המועצות והקמתה של רוסיה וכינון מחודש של יחסים שנפסקו לתקופה של 25 שנים. יוזם הפרוייקט היה פרופסור גבריאל גורודצקי, אז מנהל מרכז קמינגס לחקר רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטת תל-אביב. הוא ושותפיו לפרוייקט הגיעו להכרה שלמרות הפתיחות היחסית - הארכיונים ברוסיה לא יפתחו בצורה מסודרת לציבור ורק שיתוף פעולה בעבודה על פרסום משותף יאפשר גישה לתעודות החשובות ביותר להבנת היחסים בין שתי המדינות. פרופסור גורודצקי, שיצר את הקשר עם מוסדות אקדמיים רוסים שונים כדי לעניינם בפרוייקט המשותף וטיפל בהיבט הפוליטי והניהולי שלו מסר בספרו בין אשליה לתדמית (1999) עדות כנה על הקושי להגיע אל החומר הארכיוני הרוסי:
"לרוע המזל, קבצי תעודות שונים, שעלה בידי לעיין בהם זמן קצר אחרי 1991, נסגרו בינתיים. המחקר בארכיונים רוסיים עומד עדיין בסימן של גחמנות מעורבת בשרירות לב ביורוקרטית, המחבלת בתהליך המחקר. בהחלטה עקרונית, נמנעתי מרכישת גישה בכסף לחומר ארכיוני, מעבר לתשלומים לגיטימיים עבור צילום מסמכים. הצלחתי להגיע לחומר חשוב רק לאחר מסעות רבים למוסקבה, התמקחות סבלנית והפצרות לאין סוף. מכשול אופייני הייתה החלטת המודיעין הצבאי הרוסי למנוע עיון בכל המברקים המוצפנים מן השנים 1950-1941. כך, למשל, הכרך השני של הפרסום הרוסי הרשמי של תעודות מדיניות החוץ הסובייטית לוקה בחסר חמור. ההחלטה הדרקונית נוגעת לחומר הדיפלומטי המתייחס לחצי השנה שקדמה למלחמה. למרבה המזל, הספקתי לראות את מרבית מברקי המפתח המפורטים יותר לפני שנים מספר, ואשר לאחרים, הצלחתי לעמוד על תוכנם מתוך פרוטוקולי הפגישות המתויקים בתיקי השגרירויות הנוגעות לדבר".
עבור מדינת ישראל היה זה הפרסום הבילאטרלי הראשון בעוד שלרוסים כבר היה ניסיון בפרסומים משותפים עם מדינות אחרות. חוץ מפרופסור גורודצקי נטלו חלק בצוות הישראלי פרופסור יעקב רואי ממרכז קמינגס שנתן את התשומה המדעית לספר, ד"ר יהושע פרוינדליך, אז ראש מדור תיעוד והנצחה בארכיון המדינה ומאוחר יותר – גנז המדינה, שעסק בעריכה המדעית של התעודות וד"ר דב ירושבסקי, אף הוא ממכון קמינגס, שאסף וריכז את התעודות. הספר יצא לאור בגרסה בשפה הרוסית ובגרסה אנגלית.
עבור מדינת ישראל היה זה הפרסום הבילאטרלי הראשון בעוד שלרוסים כבר היה ניסיון בפרסומים משותפים עם מדינות אחרות. חוץ מפרופסור גורודצקי נטלו חלק בצוות הישראלי פרופסור יעקב רואי ממרכז קמינגס שנתן את התשומה המדעית לספר, ד"ר יהושע פרוינדליך, אז ראש מדור תיעוד והנצחה בארכיון המדינה ומאוחר יותר – גנז המדינה, שעסק בעריכה המדעית של התעודות וד"ר דב ירושבסקי, אף הוא ממכון קמינגס, שאסף וריכז את התעודות. הספר יצא לאור בגרסה בשפה הרוסית ובגרסה אנגלית.
הדיונים בין הצוותים על תוכן הספר ואופיו:
בארכיון המדינה שמורים מספר תיקים משנות ה- 90 המתעדים את תהליך העבודה על הספר וכוללים בתוכם את חילופי המכתבים בין שני הצוותים – הרוסי והישראלי. מהם ניתן ללמוד שבישיבות המשותפות שהתקיימו במוסקבה ובישראל, הוחלט שכל מדינה תבחר את התעודות מן הארכיון שלה ויתקיים דיון משותף בו תגובש רשימת 500 התעודות הנבחרות (250 מכל צד). בדיון המשותף יוכל כל צוות להשיג ולהעיר על עבודת הצוות האחר. שתי המדינות יאפשרו חופש גישה למקורות הארכיונים של המדינה האחרת. לרוסים אכן הייתה גישה חופשית לארכיון המדינה – גישה שהם בחרו שלא לנצל אולם הם עצמם לא אפשרו בסופו של דבר גישה לארכיון שלהם והציגו בפני הנציגים הישראליים מבחר של כ-650 תעודות, ושיתפו את הנציגים הישראליים בבחירת 250 התעודות שהופיעו לבסוף בפרסום. ד"ר יהושע פרוינדליך סיפר לי על תוכן הדיונים המשותפים שקבעו את אופיו של הספר. לדבריו חלק משמעותי מן הוויכוח בין הצוותים התמקד בשאלה עד כמה צריך הפרסום להדגיש את הנושא היהודי. הרוסים העדיפו להימנע ממנו ככל האפשר בעוד הצוות הישראלי השתדל לתת לו מקום משמעותי בפרסום. לעומת זאת העדיפו הרוסים להתמקד בנושא ההכרה הסובייטית במדינת ישראל. הישראלים רצו להדגיש תהליכים של קבלת החלטות והרוסים שמו את הדגש על הצדדים המעשיים של הקשרים בין המדינות. ד"ר פרוינדליך סיפר שהיה להם חשוב במיוחד לנצל את היתרון המשמעותי ביותר של פרסום דו צדדי על ידי הצגת דיווחים של שני הצדדים על אותם אירועים שתאפשר השוואה של נקודות המבט השונות. נושא אחר שהיה במחלוקת הוא השאלה של נקודת הפתיחה הכרונולוגית – הרוסים היו מעוניינים להתחיל את הפרסום ב- 20 ביוני 1941, עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות משום שראו בתאריך זה תאריך מכונן ונקודת מפנה בהיסטוריה של ברית המועצות. הצוות הישראלי העדיף להתחיל את הפרסום עם קום המדינה אך קיבל את עמדת הרוסים ובדיעבד חשב שהייתה זו החלטה נכונה שאיפשרה הצגת תעודות בנושאים מעניינים וחשובים. הישראלים קיוו להמשיך את הפרוייקט ולכסות את התקופה שעד 1967 אולם כשהגיע הפרוייקט לשלב הזה בחרו הרוסים להציג אוסף של 250 תעודות בלבד, שבעיני הישראלים לא היו מספקות כדי להמשיך את הפרוייקט ועל כן הסתיים הפרסום ב- 1953, בנקודה בה חודשו היחסים לאחר הקפאה בת כמה חודשים, שאת נסיבותיה נזכיר בהמשך. כמו כן לא הצליחו הצוותים להגיע להסכמה לגבי כתיבת מבוא משותף ועל כן כולל הספר מבוא קצר מאוד שנכתב על ידי הצוות הישראלי בלבד.
טעימה מן התעודות שבספר:
 |
| גולדה מאירסון מגישה את כתב האמנתה כשגרירה לאיוון ולאסוב, סגן יו"ר הסובייט העליון של ברית המועצות 1 באוקטובר, 1948, מאוסף התצלומים הלאומי |
 |
| מכתבו של אבא הלל סילבר אל גרומיקו, 4 בדצמבר, 1947 |
אך היחסים בין ישראל לברית המועצות החלו להתדרדר זמן קצר אחר כך. בברית המועצות וגרורותיה החל באותו זמן מסע תעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית עזה. המסע לווה בשורה של משפטי ראווה, בהם הועמדו לדין יהודים ואף ישראלים שהואשמו בציונות וריגול למען ישראל. בישראל גרם הדבר לתסיסה בדעת הקהל נגד ברית המועצות וגרורותיה. ימים אחדים אחרי סיום משפטי פראג זרקו אלמונים רימון הפחדה שהתפוצץ ללא גרימת נזק ליד בניין צירות צ'כוסלובקיה בתל אביב. ב-9 בפברואר 1953 בוצע פיגוע בצירות הסובייטית ובעקבותיו הודיעה ברית המועצות על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.
 |
| הציר פבל ירשוב עוזב את בניין הצירות הסובייטית בשדרות רוטשילד בתל-אביב 19 בפברואר 1953, מאוסף התצלומים הלאומי |
ניתוק היחסים התקבל בחשש כבד בישראל, הן למעמדה הבינלאומי, והן לגורל יהודי ברית המועצות. דוד בן-גוריון אמר כי קיבל את ההודעה על ניתוק היחסים בתדהמה ובחשש; זלמן ארן אמר כי השמיים מעולם לא היו מעוננים יותר מאז הקמת מדינת ישראל; וכי ברית המועצות הטילה "פצצה דיפלומטית" על מדינת ישראל. במעריב נטען שעיקר הנזק בניתוק היחסים היה בכך שהוא עורר את תקוות הערבים לבידודה והתמוטטותה של ישראל.
אך מות סטלין הביא למפנה בברית המועצות; החלה תקופת ההפשרה. במקום שלטון יחיד כונן שם שלטון קולקטיבי, גבר בה בהדרגה חופש הפרט והיא הפשירה את יחסיה עם מדינות העולם. כחלק מתהליך זה החלו גישושים בינה ובין מדינת ישראל לחידוש היחסים הדיפלומטיים. כבר בתחילת אפריל 1953 הוציאה ממשלת ישראל הודעה רשמית המברכת על ביטול ההאשמות במשפט הרופאים וקוראת לחידוש היחסים עם ברית המועצות. באמצע חודש מאי 1953 הגיע רמז מצד ברית המועצות על נכונותה לחדש את היחסים עם מדינת ישראל. שרת פנה במכתב (מ- 6 ביולי, 1953) לשר החוץ הסובייטי, מולוטוב והציע לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין המדינות בהזכירו את התנצלותה של ממשלת ישראל בפני נציגי ברית המועצות בתל אביב בחודש פברואר ואת הצעתה לפצות את הפצועים ואת ממשלת ברית המועצות על אובדן רכושה וציין גם את המאמצים שעושה משטרת ישראל לאתר את המפגעים ולהביאם למשפט. מולוטוב השיב לשרת כבר באותו יום שברית המועצות שקלה את הצעת ישראל לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין המדינות ולקחה בחשבון את התנצלותה של ישראל על הפיגוע בנציגות ואת מאמציה הנמשכים לאיתור המפגעים ואת הצהרתה, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו של שרת, שלא תחבור לברית כלשהי או הסכם נגד ברית המועצות והיא מביעה את רצונה ביחסים ידידותיים עם ישראל ושוקלת את האפשרות לחדש את היחסים הדיפלומטיים איתה (תרגום מכתבו של מולוטוב לאנגלית). השיחות הבשילו וב-20 ביולי 1953 פורסמו הודעות, בו זמנית בירושלים ובמוסקבה, על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. ערב הקמת הנציגות הסובייטית המחודשת בישראל ניסו נציגי המדינה לשכנע את הסובייטים לפתוח הפעם את נציגותם בירושלים ולא בתל-אביב בנימוק שממילא הם מתנגדים לבינאום העיר ושפתיחת נציגות חדשה בתל אביב תעשה רושם חמור הרבה יותר על הציבור הישראלי מאשר אי העברה של נציגויות שכבר ממילא ממוקמות בתל-אביב:
על יהודי ברית המועצות
במהלך השנים מנעו הסובייטים קשר בין מדינת ישראל ליהודי ברית המועצות. עמדתם של הסובייטים הייתה שהאנטישמיות היא בלתי נמנעת בארצות הקפיטליסטיות ובשל כך יש לקבל בהבנה את הצורך במדינה יהודית, אך מאחר שבמדינה קומוניסטית אין אנטישמיות כלל, מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו. בתיקי משרד החוץ מצויים דוחו"ת רבים של נציגי ישראל על מצבה של יהדות ברית המועצות והקהילות השונות. רבים מן הדוחו"ת מתארים את החשש של היהודים להזדהות כיהודים, את ההקשבה החשאית ל"קול ישראל", את ההסתרה של כל ביטוי להזדהות עם ישראל ואת חסרונם של חיים יהודיים גלויים וכתוצאה מכך מגמה של טמיעה והתבוללות. הפעם בחרתי להביא דו"ח כזה שלא נכלל בספר התעודות, אותו כתבה סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ', ב- 30 באפריל 1955 על רשמיה מביקור בבית כנסת במוסקבה. בזמן כתיבת הדו"ח היא הייתה אשת השגריר הישראלי בברית המועצות, יוסף אבידר. תיקי משרד החוץ מכילים כמה מן דוחו"ת שלה, שמשקפים באופן מרתק ומושך לקריאה את התרשמותה העזה מן הציפייה, הכמיהה והחשש המלווים את יהודי ברית המועצות בפגשם נציגים ישראלים. ימימה אבידר טשרנוביץ' כתבה דוחו"ת אילו למשרד החוץ, כשהתלוותה לסיורי בעלה השגריר בקהילות יהודיות ברחבי ברית המועצות על אף שלא נשאה בתפקיד רשמי בצירות ישראל במוסקבה.
בעקבות פרסום זה יצא לאור פרסום דו-צדדי נוסף שבו היה שותף ארכיון המדינה והוא אוסף התעודות ליחסי ישראל - פולין בשנים 1945 - 1967, שיצא לאור ב- 2009. ספר זה הוא פרוייקט משותף של ארכיון מדינת ישראל ושל המינהל הראשי של הארכיונים הממלכתיים בפולין. עורכיו הם מרקוס זילבר מאוניברסיטת חיפה, שמעון רודניצקי מאוניברסיטת ורשה וימימה רוזנטל מארכיון המדינה.
בעקבות פרסום זה יצא לאור פרסום דו-צדדי נוסף שבו היה שותף ארכיון המדינה והוא אוסף התעודות ליחסי ישראל - פולין בשנים 1945 - 1967, שיצא לאור ב- 2009. ספר זה הוא פרוייקט משותף של ארכיון מדינת ישראל ושל המינהל הראשי של הארכיונים הממלכתיים בפולין. עורכיו הם מרקוס זילבר מאוניברסיטת חיפה, שמעון רודניצקי מאוניברסיטת ורשה וימימה רוזנטל מארכיון המדינה.
