יִגָאֵל ידין מציע להוציא את הנח"ל מהשדות

סגן ראש הממשלה יִגָאֵל ידין. מאחוריו ראש הממשלה מנחם בגין ושר האוצר שמחה ארליך. ישיבת הכנסת, 27.9.1978. צלם יעקב סער, לע"מ

באוגוסט 1948 הוקמה יחידת הנח"ל - נוער חלוצי לוחם - יחידה שנועדה לשלב שירות צבאי והתיישבות חקלאית. עד 1980 הקימה היחידה למעלה מתשעים היאחזויות נח"ל שחלק גדול מהן הפכו במרוצת השנים ליישובים אזרחיים. במשך הזמן, עם ההתקדמות הרבה בהתיישבות החקלאית בישראל, החלו לעלות רעיונות שיש לשנות את אופי פעילותו של הנח"ל.

בנובמבר 1977, בוועידה ה-13 של ההסתדרות הכללית, נאם נציג ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי) יגאל בן-נון (לשעבר חבר "הפנתרים השחורים") וקרא להפנות את גרעיני הנח"ל להתיישבות קבע בערי פיתוח: "גרעינים אלה יהוו תשתית חברתית בריאה צעירה ודינמית שתקלוט מתיישבים מבחוץ ותהווה עתודה למנהיגות מקומית בעתיד".

מנהיג תנועת ד"ש, סגן ראש הממשלה יגאל ידין (שהיה אחראי לתחום שיקום השכונות), תמך בגישה שיש להפנות חלק מגרעיני הנח"ל לעיירות הפיתוח ושלח מכתב בעניין זה לשר הביטחון עזר ויצמן אליו צירף את נאומו של בן-נון (תיק גל-7824/9):

יש לציין שלימים שינה הנח"ל את אופי פעילותו והוא משתתף היום בפעילות קהילתית בעיירות פיתוח לצד המשך פעילותו בהתיישבות החקלאית.

"למה אמרת כי סיפרת רק חייך" - רחל המשוררת וזלמן שזר

היום, 20 בספטמבר 2016, מלאו 126 שנים להולדתה של רחל בלובשטין היא רחל המשוררת.  סיפורים רבים נקשרו לדמותה המיתולוגית של המשוררת רחל. אחד מהידועים שבהם הוא סיפור קשריה עם זלמן שזר, לימים הנשיא השלישי של מדינת ישראל.  האם היה זה רומן אהבה בין גבר נשוי לאישה  בלתי נשואה כפי שנטען, או אולי יחסי קרבה אפלטוניים שנבעו מהחיבה ההדדית ומתחומי העניין המשותפים כפי שאומרים אחרים? קשה לדעת. אולם תהיה אשר תהיה האמת, ברור שבין השנים שררו יחסי קרבה הדוקים, וכי תרומתו של זלמן שזר להתפתחותה הספרותית של רחל הייתה עצומה. שזר הוא במידה רבה האחראי לכך שרחל בלובשטיין מוכרת היום כ"רחל המשוררת"; הוא דאג לפרסם לעתים קרובות שירים ורשימות ספרותיות שכתבה במוסף התרבות של העיתון "דבר", תרגם משיריה ליידיש ופירסמם בעיתונות יהודית באמריקה וערך את ספרי שיריה.
לרגל צאת ספר שיריה הראשון, "ספיח" ב-1927, כתב שזר פתק לרחל וביקש ממנה לשלוח לו משיריה לפרסום בעיתון:

רחל יקירה, לכבוד "חג הספיח"  החלטתי לשנות את דברנו [העיתון "דבר"] ולהביא במוסף זה את "ספר שירי". ובתור בן זוג לו הייתי רוצה להביא את הזמר "לך ועליך". שלחי נא אותו לי, כי זמר זה איננו אתי. מברכך כל היום, ז.

     ב-2013 פרסם ארכיון המדינה באתר האינטרנט שלו צרור מכתבים שכתבה רחל המשוררת לידידתה שולמית קלוגאי ונמצאים באוספיו. במכתבים עולה מדי פעם שמו של זלמן רובשוב (שזר). רחל שמחלתה הלכה והחמירה עברה משברים קשים ושבה וספרה לידידתה על החלטתה להפסיק ולכתוב שירים. מן המכתבים עולה שמי שהשפיע עליה להמשיך ולכתוב היה זלמן רובושוב. הנה למשל קטע ממכתב לשולמית ובו היא מספרת על זלמן שמגיע לביתה ושולה ממחברתה "איזה דג קטן" (שיר)   ( המכתב משנות העשרים המאוחרות):

   המשוררת רחל נפטרה ב-16 באפריל 1931. היא נפטרה אלמונית למדי, אולם בשנים שבאו לאחר מכן הלך והעצים המיתוס של "רחל המשוררת", והוא חי וקיים עד ימינו. מי שתרם רבות לטיפוח המיתוס היה זלמן שזר שלא הפסיק להתאבל על מותה עד יומו האחרון, והרבה לכתוב ולדבר על רחל. הנה למשל שיר שכתב ב-20 בנובמבר 1949 בשכבו בבית החולים בילינסון כפרפרזה על שירה "רק על עצמי לספר ידעתי":

למה אמרת כי ספרת/רק חייך/ורק סודותיך הסתרת שם/ודי. הנה בקרני היום רך שיריך/והנה: שמרת שם,שזרת שם/חיי

משתתפי הלוויה של המשוררת רחל ליד קברה בקבוצת כנרת, 17 באפריל 1931. עומד מימין לקבר זלמן רובשוב (שזר). ארכיון העבודה, מכון לבון

לאו לסמן והשבויים הרומנים - יומן המלחמה של לאו לסמן

בין אוסף התמונות ביומן המלחמה של לאו לסמן מופיעות מספר תמונות יוצאות דופן, המציגות שבויי מלחמה רומנים שהובאו לעבודות באזור בו הוצב הרג'ימנט של לסמן, באזור אלזאס בסתיו-חורף 1916-1917. יחידתו של לסמן, רג'ימנט ארטילרית השדה מספר 103 הועבר מחזית הסום לגזרה השקטה (יחסית) באלזאס, מדרום לעיר מילהאוזן/מילוז (שמה של העיר בגרמנית/צרפתית) וקרוב לגבול השווייצרי.

כניסתה של רומניה למלחמת העולם הראשונה מוגדרת כאחת הטעויות האסטרטגיות הגדולות של המלחמה - בטווח הקצר.

לרומניה היו שאיפות טריטוריאליות באזורים השייכים לאוסטריה-הונגריה (טרנסילבניה, שהייתה אז חלק מהונגריה). מלך רומניה, פרדיננד הראשון היה קרוב משפחתו של הקייזר וילהלם השני, קיסר האימפריה הגרמנית (אשתו, הנסיכה מריה מאדינבורו, הייתה נכדתה של המלכה ויקטוריה ופנתה לקייזר הגרמני, למלך בריטניה הגדולה ג'ורג' החמישי ולצאר ניקולאי בשמם הפרטי - כיאה לבת דודה ראשונה...) ונטה לצד גרמניה, אך שוכנע לתמוך במעצמות ההסכמה - בריטניה, צרפת ורוסיה, מאחר והן תמכו בשאיפותיה הטריטוריאליות של רומניה על חשבון אוסטריה-הונגריה.

פרדיננד הראשון מלך רומניה/וויקיפדיה

מריה מאדינבורו, מלכת רומניה/וויקיפדיה

הרומנים התמהמהו בהחלטתם ולבסוף הכריזו מלחמה על אוסטריה-הונגריה וגרמניה ב 27 באוגוסט 1916. הרומנים האמינו כי אוסטריה על סף התמוטטות לאחר שהוכתה במתקפה רוסית אדירה שהחלה ביוני, מתקפה שכונתה "מתקפת ברוסילוב". המתקפה, שכונתה כך עם שם מתכננה ומפקדה הגנרל הרוסי אלכסיי ברוסילוב, גרמה לאבדות עצומות ואבדן שטחים רבים לאוסטריה (כמעט מיליון הרוגים ושבויים ופריצה של הרוסים להרי הקרפטים – איום ישיר על הונגריה עצמה). המתקפה באה בתיאום מתקפת הסום הבריטית, קרבות ורדן ומתקפה איטלקית מוצלחת ליד נהר האיזונצו. סדרת מתקפות אלו גרמו למשבר חמור בגרמניה ואוסטרו-הונגריה ומתחו את משאביהן עד הקצה. באווירה כזו, היה נראה לרומנים כי אם יכנסו למלחמה בצד מעצמות ההסכמה, הם יזכו בקלות בשאיפותיהם הטריטוריאליות. זו הייתה טעות חמורה. המתקפות לא הגיעו לכלל הכרעתה של גרמניה. המתקפה הרוסית איבדה הרבה מעוצמתה והחלה להיבלם ע"י מתקפות נגד גרמניות מוצלחות (הגרמנים החלו לפקד ישירות על יחידות אוסטריות ושיפרו את יכולתם), מתקפת הסום לא השיגה את יעדיה ועלתה באבדות רבות והאיטלקים נבלמו. 

הרומנים פלשו לטרנסילבניה בסוף אוגוסט 1916 והגרמנים (וכן כוחות משאר מעצמות המרכז - גרמנים, אוסטרו-הונגרים, בולגרים ואף יחידה טורקית גדולה), בפיקודו של שר המלחמה ומפקד הצבא שהודח ע"י הקייזר, הגנרל פון פלקנהיין (עליו כתבנו בפוסט קודם), תקפו משלוש כיוונים שונים – מהדרום (בולגריה), מהמערב – מהונגריה ומהצפון – מפולין, באמצע ספטמבר ועד ינואר 1917 כבשו את בוקרשט והשתלטו על רובה של רומניה. רומניה לא נכנעה והמשיכה להחזיק מעמד בשטח בוקובינה – מולדביה של היום. במאי 1918, לאחר הסכם ברסט-ליטובסק בין הבולשביקים למעצמות המרכז, חתמו הרומנים על הסכם בוקרשט בו נכנעו לגרמניה אך ב 10 בנובמבר 1918 שבו הרומנים והכריזו מלחמה על גרמניה – יום לפני סיום המלחמה. בסופו של דבר, לטווח הרחוק, רומניה זכתה ברוב השטחים אותם רצתה בהצטרפותה למלחמה, למרות שהובסה במלחמה - בשל השתייכותה לצד המנצח.

עשרות אלפי שבויים רומנים נפלו לידי הגרמנים ואלו, בשל המחסור החמור בכוח אדם שגרמה המלחמה, העסיקו שבויים רבים בעבודות שונות. השבויים המצולמים הועסקו (כנראה) בעבודות ביצורים (שבויים רוסיים רבים הועסקו בבניית את "קו הינדנבורג" – קו הביצורים החדש של גרמניה, שנבנה בחורף של 1916-17), עבודה שחשפה אותם לסכנה רבה מהפגזות והתקפות צרפתיות. ואכן, ההערכה היא שכ 30 אחוז מן השבויים הרומניים מתו בשבי הגרמני כתוצאה ממחלות והתנאים במחנות. עפ"י הכתוב ביומנו, לסמן היה אחראי על השבויים הרומנים לזמן מסוים. הוא גם גילה כמה שבויים יהודים בין השבויים הרומנים וצילם אחד מהם.

מוסיקאים מבין השבויים הרומנים, טגסדורף (אלזאס) נובמבר 1917

שבוי יהודי-רומני - מתרגם, טגסדורף (אלזאס), נובמבר 1917

שבוי רומני, זסינגן (אלזאס), פברואר 1917

קבוצת שבויי מלחמה רומנים שהועבדו בקבוצת עבודה בטגסדורף (אלזאס), נובמבר 1917

גם למנהיגים כואב לפעמים הגב......כשבן-גוריון הציע לקנדי את שיטת פלדנקרייז

פגישות בין ראש ממשלת ישראל לשגריר ארצות הברית בישראל הם תמיד כלי חשוב מאוד להעברת מסרים בין מנהיגי שתי המדינות. הדיווחים על השיחות האלו דנים אפוא בדרך כלל בעניינים "ברומו של עולם". אולם לא תמיד כך. הרי גם מנהיגים הם בני אדם וסובלים מבעיות בריאות שמטרידות את כלל האנושות - למשל כאבי גב.....

שגריר ארצות הברית וולוורת ברבור סוקר משמר כבוד של חיילי צה"ל, לע"מ

בפגישת היכרות שקיים ראש הממשלה בן-גוריון עם השגריר האמריקני הנכנס וולוורת ברבור ביוני 1961, הוא טען שבעבר הוא סבל מאותם כאבי גב כרוניים שמהם סובל הנשיא האמריקני ג'ון קנדי. "הזקן" לא הסתפק בכך והציע לשגריר להציע לקנדי לקבל טיפול מד"ר משה פלדנקרייז, שהמציא שיטת טיפול אורטופדית, ולדבריו "בתרגילי גוף מיוחדים ריפא אותו כליל". מהדיווח שהעביר משרד החוץ לשגרירות בוושינגטון אף הסתבר שראש הממשלה פנה ביזמתו לד"ר פלדנקרייז, והציע לו לטפל בנשיא האמריקני משום לדעתו הוא "עשוי לעזור לו ולעשות ממנו ממש אדם חדש מבחינת המרגש הפיזי כפי שזה קרה לגבי ראש הממשלה עצמו". הפעם ראש הממשלה באמת "הפנה את הגב" לנשיא האמריקני, אבל מכוונות טובות...

ראש הממשלה יצחק שמיר - איש השנה של מגזין בריאות ותרבות גוף

כבר סיפרנו כאן על כמה אירועים דרמטיים שקרו בקיץ 1991, שנת מפנה בהיסטוריה של המזרח התיכון. במסמכי הארכיון ניתן למצוא עדות גם לרגעים פחות רציניים באותה שנה, כמו  המסמכים שלפנינו המבשרים על בחירתו של ראש הממשלה, יצחק שמיר, איש נמוך קומה ולא מרשים בהופעתו,  לאיש השנה של כתב העת האמריקני לבריאות ותרבות הגוף "Muscle Training Illustrated" וזאת בזכות עמדתו העיקשת והנחושה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה.

 במהלך המלחמה נערכה התקפת טילי סקאד על ישראל שגרמה נזק רב והיה חשש שתפגע בכוח ההרתעה שלה. שמיר עמד מול לחץ כבד להגיב על ההתקפה העיראקית, אולם הוא נמנע מלעשות זאת, מתוך ידיעה שתגובה ישראלית תפורר את החזית של מדינות ערב המתונות, ארצות הברית ובעלות בריתה שנלחמו בסאדם חוסיין.

דיירים מתבוננים בנזק שנגרם לבית ברמת גן בעקבות נפילת טיל סקאד, 26 בינואר 1991
צילם נתן אלפרט, לע"מ

עמידתה של מדינת ישראל ושל יצחק שמיר באופן אישי, זכו להערכה רבה מצד ראשי מדינות והציבור בעולם. אחד הביטויים להערכה זו היה, כאמור,  בחירתו של שמיר ל"איש השנה" של כתב העת. במסמך נאמר כי מייסד ומו"ל כתב העת, דן לורי, (יהודי במוצאו), יגיע לישראל בראשית יולי 1991 כדי להעניק  לשמיר את אות הכבוד. בלשון ההודעה, אות הכבוד מוענק פעם בשנה ל"אישיות המדגימה כוח, חכמה ואומץ לב בפני מצב מאתגר". בין הזוכים בעבר היו הנשיא רונאלד רייגן, ראשי הממשלה לשעבר מנחם בגין ושמעון פרס וכמה כוכבי הוליווד. דן לורי נחשב מחלוצי תחום תרבות הגוף בארצות הברית וזכה לפרסים בתחרות "מר אמריקה".

ראש הממשלה שמיר בסיור במועדון ספורט בפתח תקווה, 1988
צילמה מגי איילון, לע"מ

דוברו של שמיר, אבי פזנר אמר שמדובר בפרס נחמד מאד. "זה גרם לו קצת לצחוק".

פיסת נייר קטנה שמכילה מידע חשוב - פתקים בארכיון המדינה

פרוטוקולים של ישיבות ממשלה וגופים בכירים אחרים, מהווים תיעוד רב חשיבות למבקשים לחקור את נפלאות ההיסטוריה. אולם האם הפרוטוקולים לבדם משקפים בפני המעיין את כל מה שהתרחש ונאמר במהלך הישיבות? כנראה שלא. מסתבר שמנהיגים מרבים להשתמש בפתקים כדי להעביר מסרים לעמיתיהם במהלך הישיבות, וכי יש בפתקים אלו לעתים מידע חשוב להשלמת התמונה. במילון העברי מוגדר המונח פתק כ"פיסת נייר קטנה שכתבו עליה משהו "- פיסת הנייר אמנם קטנה, אולם כשמדובר בחילופי פתקים בין נושאי משרות שלטון בכירות ביותר, ה"משהו" לפעמים לא קטן כלל וכלל מבחינת חשיבותו.
יש להניח שרבים מן הפתקים האלו לא נשמרו ולא תויקו, ומכאן שלא הגיעו לארכיונים. אבל בלשכתה של ראש הממשלה גולדה מאיר היה מי שאסף את הפתקים שנשלחו אליה בשעות הישיבות, ואף טרח להקליד את תוכנם כדי להקל על הקורא בהם. בארכיון המדינה נמצא אפוא תיק שלם ובו הפתקים שנשלחו אל גולדה. עיון בתיק מלמד שהפתקים שמשו את מנהיגי ישראל כדי להדגיש משהו ששכחו לומר במהלך הדיון,  כדי להעביר מסר דחוף שכלל אינו קשור לנושא שעל סדר היום, או לפעמים לעניינים אזוטריים של יום יום. הנה כמה דוגמאות:

שר הביטחון משה דיין היה מאלו שהרבו להשתמש בפתקים. ב-17 בינואר 1974, בשלבים האחרונים של ניסוח הסכם הפרדת הכוחות בין מצרים לישראל,  מסר מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר שדר בעל פה משליט מצרים סאדאת לראש הממשלה גולדה מאיר. השדר היה ראשוני והיסטורי ביחסים בין שתי המדינות. דיין שלח פתק אל גולדה ובו דחק בה להשיב לסאדאת בשדר משלה, כפי שאכן עשתה. האם גולדה היססה והושפעה מדיין? קשה לדעת אבל פרט היסטורי מעניין בוודאי יש כאן.

ממשלת גולדה מאיר לא החליטה מעולם מה היא מדיניותה הרשמית בנוגע לגורל שטחי הגדה המערבית בהסכם שלום עתידי עם ירדן. אולם באופן לא רשמי התנהלה הממשלה בעניין הזה על פי מתווה "תכנית אלון" שיזם סגן ראש הממשלה יגאל אלון. בדיון שנערך שמע אלון דיבורים על היות נהר הירדן קו ההגנה המזרחי לפי תכניתו. הוא מיהר לשגר פתק אל גולדה ולהבהיר שאין כוונה לנהר  הירדן בלבד, אלא למערך שלם ומעובה.

לא רק עניינים ביטחוניים ומדיניים נדונו בפתקים.  שר המשטרה שלמה הלל שלח לגולדה פתק ובו ביקש להתייעץ עמה  בעניין ניסיונותיו למנוע מהרב מאיר כהנא, מנהיג ימני רדיקלי, מייסד הליגה להגנה יהודית בארצות הברית ותנועת כך בישראל, לקבל אשרת עולה.

רבים מהפתקים אינם עוסקים בעניינים ברומו של עולם. יש בהם מסרים שהעבירו שרים בענייני יום יום, והם חושפים במקרים רבים את הצד האישי והאנושי במנהיגי ישראל,  צד שקשה מאוד למצוא במסמכים הרשמיים, ואת הסיפורים האישיים הקטנים מאחורי הדרמות הגדולות. ב-10 באפריל 1973, יום לאחר "מבצע אביב נעורים" רב התהילה שביצע צה"ל בבירות, נערך בכנסת דיון בהצעה להביע אי אימון לממשלה שהגישו סיעות גח"ל, רק"ח והמרכז החופשי.  במהלך הדיון העביר מזכיר הממשלה, מייק ארנון, מסר לגולדה מדיין ובו ביקש להודיע שמכיוון שלא ישן כל הלילה [בגלל הפעולה בבירות] הוא הולך הביתה לישון.....

    

 


  


  

דוד בן-גוריון: "שמחוני היה קצת בחור משונה"

אסף שמחוני עומד ראשון מימין. לידו קציני חטיבת הצנחנים ובמרכז הרמטכ"ל משה דיין, ניצנה, 28 באוקטובר 1955, לע"מ

אתמול בערב שודרה בערוץ 1 תכנית על מותו של אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני במבצע סיני. שמחוני נהרג בתאונה אווירית לאחר שמטוסו שטס מסיני לכיוון שדה התעופה ברמת דוד סטה מזרחה לממלכת ירדן והתרסק שם. התכנית הוכנה בשנת 2006 במלאת 50 שנה למבצע והיא התבססה בעיקר על יומן בן-גוריון ועל מסמכים שנאספו בארכיון צה"ל. מאז נפתחו לציבור בארכיון המדינה סטנוגרמות ישיבות הממשלה לתקופה זו. בעקבות השידור אנו מביאים את ישיבת הממשלה ב-8 בנובמבר 1956 בה הוזכרה נפילתו של שמחוני במהלך טיסה מסיני, לאחר שהשתתף מסדר הניצחון בשארם א-שייך, לשדה התעופה ברמת דוד.

וכך תיאר ראש הממשלה דוד בן-גוריון את דמותו של מפקד חזית הדרום אלוף משנה אסף שמחוני: "הוא היה קצת בחור משונה, כבד פה, בכל הגוף קצת מגושם, אבל הוא היה אחד החיילים הכי מזהירים בצבאנו. יום לפני כן הוא היה אצלי, סיפר לי את כל הפרטים. היה בחצי האי סיני וכנראה החליט לנסוע הביתה". כמו כן דיווח בן-גוריון לחברי הממשלה על הנסיבות בהן נהרג שמחוני. ראו עמ' 9 בישיבת הממשלה. 
ב-11 בנובמבר התקיימה הלווייתו של שמחוני. בדברי ההספד הכתיר אותו בן-גוריון כ"אלוף הניצחון". ימים אחדים לאחר מותו הועלה שמחוני לדרגת אלוף. 

מסדר הניצחון בשארם א-שייך בתום מבצע סיני, 6 בנובמבר 1956. משמאל לימין: אסף שמחוני, משה דיין ואברהם יפה. צילם פריץ כהן, לע"מ

בייקר לשמיר, אוגוסט 1991: הממשל האמריקני לא יאפשר למשבר המנהיגות הסובייטית לפגוע בתהליך השלום במזרח התיכון

המסמך שאנו מביאים כאן נוצר בשיא משבר דרמטי שפקד את ברית המועצות, בשעה שאיש לא ידע מה גורלו של הנשיא מיכאל גורבצ'וב והאם יצליחו כוחות הדמוקרטיה ברוסיה להתגבר על ההפיכה שתכננו מתנגדיו חסידי הקו הנוקשה. השבוע נציין 25 שנים לכישלון ההפיכה, שהביא לנפילת המשטר הקומוניסט ופירוקה המהיר של ברית המועצות.

שנת 1991 היתה גורלית גם עבור המזרח התיכון. בסוף יולי נפגשו הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש וגורבצ'וב במוסקבה והודיעו ששתי המדינות יתנו חסות לוועידה בינלאומית על המזרח התיכון שתתכנס באוקטובר 1991. שר החוץ הסובייטי הודיע שיציע לישראל חידוש היחסים דיפלומטיים מלאים אם תסכים לבוא לוועידה. אולם ראש הממשלה שמיר היסס. מאז ועידת לוזאן אחרי מלחמת העצמאות, שנקלעה למבוי סתום, ממשלות ישראל התייחסו בחשד לרעיון ועידה בינלאומית. הן חששו שישראל תבודד שם ומדינות ערב יאלצו להתיישר לפי הקו הקיצוני ביותר. אף על פי כן ישראל השתתפה בוועידת ג'נבה אחרי מלחמת יום הכיפורים, לאחר שקיבלה הבטחות מארצות הברית שתתמוך בעמדותיה ושהוועידה תשמש מסגרת בלבד למשא ומתן בילטראלי עם מדינות ערב. ועידת ג'נבה התכנסה ב-21 בדצמבר 1973. לאחר ישיבת הפתיחה דיוניה הושעו ולא חודשו לעולם.

חידוש המשא ומתן בין ישראל, מדינות ערב והפלסטינים היה למטרה חשובה של הממשל מאז הסתיים מלחמת המפרץ הראשונה בפברואר 1991. הצלחת המבצע נגד צאדם חוסיין העלתה מאד את קרנה של ארצות הברית באזור, והיא ביקשה לנצל את יוקרתה כדי לקדם את המשא ומתן ולקיים הבטחות שנתנה לבנות בריתה הערבים. היא קיבלה את דרישת ישראל שהמשא ומתן יתנהל בשני מסלולים  ­– שיחות בילטראליות עם הפלסטינים, ושיחות ישירות בין ישראל וכל שכנותיה כפי שדרשה בעבר, והציעה שיתקיימו במסגרת ועידה בינלאומית. לאחר שאש"ף תמך בעיראק, השפעתו ירדה והאמריקנים האמינו שיוכלו לשכנעו לתת הסכמה בשתיקה להרכבת משלחת משותפת עם ירדן בהשתתפות תושבי יהודה ושומרון ועזה, שיהיו מקובלים על ישראל.

ממשלת ישראל הסכימו למתווה זה, אולם נראה שלא לא התייחסה ברצינות לסיכוייו. אולם לאחר שנשיא סוריה חפאז אל אסאד, הסכים להשתתף בוועידה ב- 14 ביולי, גבר הלחץ על שמיר. אחרי הפסגה במוסקבה האמריקנים הציעו תמריץ נוסף –ביטול החלטת עצרת האו"ם 3379 המשווה בין ציונות לגזענות. בשיחת טלפון עם ראש הממשלה הבטיח בייקר לעשות מאמץ להביא לביטול החלטת האו"ם, אולם שמיר העלה דרישות נוספות בעניין ייצוג הפלסטינים, מניעת השתתפות נציג פלסטיני ממזרח ירושלים, והגבלת מעורבות האו"ם. בייקר הבטיח לתת לישראל מסמך ערבויות בנושאים אלו, ובסוף שמיר נתן את הסכמתו, בתנאי שתימצא נוסחה בנושא הפלסטיני.

ראש הממשלה שמיר, לוחץ את ידו של המזכיר בייקר בירושלים, 1 באוגוסט 1991
צילם נתן אלפרט, לע"מ

ב-4 באוגוסט התקיימה שיחה עם בייקר בירושלים, לקראת הצגת ההבנות עם האמריקנים לממשלה. שר השיכון אריאל שרון הנהיג אופוזיציה פנימית למהלך בליכוד, ושמיר עדיין היה מודאג. בשיחה בהשתתפות שר החוץ דוד לוי ושר הביטחון משה ארנס חזר בייקר על הבטחותיו. עם זה, עמד על כך שארצות הברית לא תסתלק מן המדיניות שקבע בעבר.

הממשלה אישרה את ההצעה, וב-6 באוגוסט הופיע שר החוץ בוועדת חוץ ובטחון של הכנסת. שם טען שלמעשה ארצות הברית קיבלה את רוב עמדותיה של ישראל, והתהליך יתנהל על פי העקרונות שהציבה. הנה העמוד הראשון של הסיכום שהכין לקראת הדיון. 

בשעה שהאמריקנים היו עסוקים בניסיונות להפעיל לחץ ערבי, רוסי ואירופאי על הפלסטינים כדי שיסכימו להרכיב משלחת המקובלת על ישראל, פרץ המשבר בברית המועצות.  בייקר מהיר לשלוח לשמיר מסר באמצעות השגריר האמריקני, בו הבטיח שהוא והנשיא איתנים בכוונתם להמשיך לפעול למען תהליך השלום. "יותר מדי מונח על כף המאזניים מלתת להתקדמות שהושגה ללכת לאיבוד".

בוריס ילצין, מנהיג המתנגדים להפיכה במוסקבה, עומד על טנק, אוגוסט 1991. צילום: יקיפדיה

תערוכה אינטרנטית חדשה: "אלבום מצפה, 1925-1917 - מתנת המושבה האמריקנית להרברט סמואל"

מבט על ים המלח

ארכיון המדינה מפרסם באתר החדש תערוכה חדשה. התערוכה מציגה לציבור את האלבום שהעניקו חברי המושבה האמריקנית לנציב העליון הרברט סמואל כאשר סיים את כהונתו. באלבום יש 51 צילומים ביניהם צילומי נוף מרהיבים לצד תיעוד של אירועים היסטוריים חשובים מכניעת ירושלים הטורקית בדצמבר 1917, דרך הקמת ממשלת המנדט הבריטי ביולי 1920, ביקורו של שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל במרס 1921 שהביא להפרדת עבר-הירדן מארץ-ישראל המנדטורית, פתיחת האוניברסיטה העברית בתחילת אפריל 1925 וחנוכת בית הקברות הצבאי הבריטי בעזה בסוף אפריל 1925. ליד כל צילום יש קישור "לעמוד הפריט" המביא לפריט באתר הארכיון ולידו רישום מעמיק יותר הכולל את הטקסט האנגלי המקורי שבאלבום.

הרברט סמואל (בלבן) מתקבל על ידי ראש עיריית ירושלים בתחנת הרכבת של ירושלים, 1 ביולי 1920

צ'רצ'יל (מימין) נוטע עץ דקל בהר הצופים. לידו סמואל. 29 במרס 1921

הכינרת והחרמון

"מארץ השבי היא קפריסין מארץ הדחי שלום לך ארצי"*: גירוש המעפילים למחנות המעצר בקפריסין

'הנרייטה סאלד'

ב-30 ביולי 1946 יצאה אניית המעפילים 'הנרייטה סאלד' מאתונה לכיוון ארץ ישראל כשעל סיפונה 396 מעפילים. בצמוד אליה הפליגה הספינה 'רפי' בשיטת שילוב שתי ספינות,  ועליה 140 מעפילים. בהגיען לאחר טלטלות רבות  למרחק של כ - 150 מייל מחופי הארץ עברו מעפילי 'רפי' ל'הנרייטה סאלד', אך האנייה יורטה על ידי הבריטים, ומעפיליה הועברו לקפריסין יחד עם מעפילי אניית המעפילים 'יגור'.

'יגור', שהייתה קודם לכן אניית משא טורקית, נרכשה על ידי המוסד לעליה ב'.  754 המעפילים שעל האנייה היו ניצולי שואה, רובם צעירים, כמחציתם נשים. האנייה יצאה מנמל ליד מרסיי ב-29 ביולי 1946.  ב- 11 באוגוסט התגלתה הספינה מול ראש הנקרה.  שוטרים וחיילים בריטים עלו על סיפונה ונתקלו בהתנגדות לגרירתה. ב-13 באוגוסט הועברו המעפילים לספינת גירוש ויחד עם מעפילי 'הנרייטה סאלד' -  היו הראשונים שהועברו למחנות המעצר בקפריסין.

'יגור'

מה גרם לבריטים לשנות את דרך פעולתם ב-13 באוגוסט 1946, ולשלוח את המעפילים לקפריסין במקום למחנה המעצר בעתלית כפי שנהגו עד כה?

עד לסיום מלחמת העולם השנייה נהגו הבריטים להיאבק בעלייה הבלתי לגאלית על ידי החרמת האניות שהגיעו אל חופי הארץ ונתפסו, ובהעברת המעפילים למחנה בעתלית. משם שוחררו המעפילים רק תמורת ניכוי  מספר הרישיונות לעליה מהמכסות החודשיות של 1500 עולים. זרם ההעפלה, שכמעט פסק במהלך המלחמה, התחדש ביתר שאת עם סיומה. זרם העולים הגיע לשיא כאשר במאי 1946 הגיעו על האנייה 'מכס נורדאו' 1700 עולים – יותר מן המכסה החודשית. הבריטים הבינו שהאמצעים, בהם נקטו עד כה, כדי למנוע את ההעפלה, לא מספקים. חששם מהצפת הארץ בעולים בלתי חוקיים, עליית המתח בארץ ישראל,  יחד עם התוצאות הקשות של פיצוץ מלון 'המלך דוד',  על ידי האצ"ל ביולי 1946, הביאו את ממשלת המנדט ללחוץ על ממשלת בריטניה לאפשר לה לגרש מהארץ את המעפילים הבלתי לגאליים. על אף שממשלת בריטניה , משיקולים אחרים, העדיפה לפעול באופן מתון יותר נגד ההעפלה, נכנעה לבסוף, וב-7 באוגוסט החליט הקבינט הבריטי על גירוש העולים לקפריסין.

ואולם זרם המעפילים לא פסק, כפי שקיוו בממשלת המנדט. המחנות בקפריסין התמלאו באלפי מעפילים, ונתפשו על ידי ממשלת בריטניה כמקור לצרות במקום. על כן הוחלט לתת עדיפות להעלאתם לארץ, על פני עולים ממקומות אחרים, ולהקציב ליושבי המחנות חצי ממכסת הסרטיפיקטים החודשית. עבור אילו שנתפשו - הפך המחנה בקפריסין לעוד שלב בדרכם לארץ. במשך תקופה זו (מיולי 1946 ועד פירוק המחנות) עברו במחנות בקפריסין כמעט 52,000 מעפילים, שהגיעו לחופי הארץ ב-39 אניות. אליהם נוספו 2200 תינוקות שנולדו במחנות עצמם.

הורדת מעפילים מהאנייה "האומות המאוחדות" בחוף נהריה, ינואר 1948

בהגיעם חזרה לארץ נרשמו העולים באופן מסודר על ידי משטרת המנדט. טופסי הפרטים האישיים, השמורים בתיקי משטרת המנדט (משטרת ארץ ישראל) בארכיון המדינה, מספקים מידע רב על אותם מעפילים כפרטים וגם כקבוצה עם מאפיינים ייחודיים.  בכל טופס  - פרטים על תחום עיסוקו של העולה, מקום לידתו ושנת הלידה, מצבו המשפחתי, האנייה בה הגיע לחופי הארץ ותאריך הגעתה, השתייכותו המפלגתית, האם הוא חבר הסתדרות ומהם קשריו המשפחתיים והחברתיים בארץ. בצד הפרטים השגרתיים, יש בטפסים מידע מפורט על צבע העיניים והשער, האם יש זקן או שפם, מבנה גוף, מבנה האף והפה, הגובה וסימנים ומאפיינים מיוחדים שעשויים להקל על זיהויו של המעפיל . בהרבה מן המקרים המאפיינים הייחודיים כוללים את המספר שעל הזרוע. לכל טופס צמוד תצלום. את הטפסים מילאו לא בעת העברת העולים למחנות בקפריסין אלא דווקא בעת יציאתם משם, ביום כניסתם לארץ, וסודרו בהתאם לאנייה שבה הגיעו מלכתחילה. והנה כמה דוגמאות של טפסים כאלה מתוך התיקים של שתי האניות הראשונות שנשלחו לקפריסין:

מעפיל שהגיע על אניית המעפילים 'יגור': סימנים מיוחדים: מספר על זרועו השמאלית, דובר גרמנית, אידיש, פולנית,
אזרחותו: פולנית על פי מקום לידתו

עולה מסלוניקי, מכונאי בן 31, הגיע על האניה ' הנרייטה סאלד', דובר יוונית, ספרדית, צרפתית וגרמנית.
גם לו מספר על זרועו השמאלית

מעפיל שהגיע על האניה ' הנרייטה סולד', נולד באתונה, מצב שיניו טוב, סובל מפזילה.
בטופס נרשמו שמו וכתובתו של הדוד בתל אביב

בכלל טפסי העולים שבתיקי משטרת המנדט ניתן לצפות באתר האינטרנט של ארכיון המדינה.

* כותרת הפרסום מתוך 'שיר קפריסין', מלים: יצחק פאנר, נוסח עברי: דב נוי (נוימן), חובר במחנה מעצר בקפריסין ונדפס    ב'שירון קפריסין' (אתר זמרשת)