יום ראשון, 6 בדצמבר 2015

יצחק נבון ז"ל, נשיא המדינה החמישי, במלאת שלושים לפטירתו – "בחירתכם חצתה גדרות של ממשלה ויריביה ושל סיעות ועדות. משעה זו ואילך רואה אני את עצמי נציגם של כל מרכיבי הריקמה הפוליטית, החברתית והמנומרת שלנו..." – מתוך נאומו של נבון בטקס השבעתו לנשיא ב-1978

יצחק נבון, 1.5.1978, הצלם: דוד אלדן (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)
 
לפני כחודש נפטר יצחק נבון ז"ל (1921 – 2015), שכיהן כנשיא החמישי של מדינת ישראל (1978 – 1983), כשר החינוך והתרבות (1984 – 1990) ובתפקידים ציבוריים נוספים. לזכרו אנו מעלים פרסום המתמקד דווקא בפעילותו הציבורית בתקופה שקדמה לכהונתו כנשיא, שמוכרת פחות לציבור הרחב.  הפרסום כולל שלושה מכתבים ומסמך נוסף שכתב נבון בתקופת כהונתו כמנהל לשכת ראש הממשלה (1952 – 1963), הפותחים צוהר לאישיותו המיוחדת ולשפתו העשירה. בנוסף לכך מובאת בהמשך גם סטנוגרמה של דברי הכנסת המתעדת את טקס השבעתו של נבון לנשיא המדינה.
נבון נולד בירושלים בשכונת "אוהל משה". מצד אביו היה נצר למשפחה ספרדית-ירושלמית ותיקה בארץ (על-פי אחת הסברות, המשפחה היהודית הוותיקה ביותר בירושלים) ואילו אמו הייתה ממשפחה יוצאת מרוקו שעלתה לארץ ישראל בשנת 1884. בצעירותו הצטרף נבון לאצ"ל, אך כעבור זמן קצר עבר לשורות "ההגנה", שבה כדובר ערבית רהוטה שימש כראש המחלקה הערבית של ההגנה בירושלים. בשנים 1949 - 1951 כיהן כדיפלומט באורוגוואי ובארגנטינה ועם שובו לישראל התמנה למזכירו הפוליטי של שר החוץ משה שרת. בשנת 1952 פנה ראש-הממשלה דוד בן-גוריון אל נבון בבקשה לשמש עבורו כמורה פרטי לספרדית ובעקבות היענותו לבקשה התפתח קשר אישי קרוב בין השניים. קשר זה הוביל כעבור כמה חודשים למינויו של נבון לתפקיד מנהל לשכת ראש-הממשלה והוא כיהן בתפקיד במהלך השנים  1952 – 1963, למעט הפסקה בשנים 1954 – 1955 (בתקופת כהונתו של שרת כרה"מ), שבה השלים תואר שני בתרבות האסלאם.  
יצחק נבון יחד עם ראש-הממשלה דוד בן-גוריון, 1.3.1952 (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)
נבון נודע כאדם חברותי ונוח לבריות שניחן גם בחוש הומור ותכונות אלה באו לידי ביטוי במכתב לא סטנדרטי שכתב במסגרת עבודתו בלשכת רה"מ לאדם נוסף בשם יצחק נבון שהיה פקיד בנציבות המנגנון הממשלתית (נציבות שירות המדינה). המכתב נשלח במצורף להעברת מכתב שיועד לנבון ממזכירות המנגנון והגיע בטעות אל נבון "שלנו". העתק של המכתב מ-21.11.1952 (תעודה מס' 1) נמצא בארכיון המדינה בתיק אישי של נבון מתקופת כהונתו כמנהל לשכת רה"מ (תיק של הלשכה שסימולו ג-5357/31). במכתב התייחס נבון בהומור וברוח טובה לבלבול ביניהם וכהזדמנות להיכרות אישית בין שניהם: "שמחתי לראות כי האיש אשר נושא שם כשמי – אהוד ומקובל כל כך בקרב הבריות. אשמח אם אותה יד נעלמה אשר טרפה את קלפינו בהומור כזה, תצליח לזמן את שנינו פעם פנים אל פנים".
הבלבול בין שני ה"נבונים" לא הסתיים במכתב זה וכמה שנים מאוחר יותר נדרש נבון להתייחס שוב לסוגיה במכתב תשובה לבקשה שהופנתה אליו הקשורה לתעודת עולה שיש לכאורה ברשותו, בקשה שנועדה כל הנראה לנבון מהנציבות (שעל-פי המכתב הקודם ניתן להבין שעלה לארץ מבולגריה). בהעתק של המכתב מ-13.3.1956 המופנה לאדם שם ע. ענתבי (תעודה מס' 2) שנמצא באותו תיק, כתב נבון ביחס לתעודת העולה שיוחסה לו: "אין אני עולה ומשום כך לא קיבלתי כל תעודת עולה. נולדתי בירושלים והריני חי בה כל ימי כמעט ללא הפסקה". מכתב אנקדוטלי זה ממחיש את גאוותו של נבון בזהותו השורשית כירושלמי מלידה שמשפחתו חיה בארץ מדורות.
במסגרת כהונתו של נבון בתפקיד  מנהל לשכת ראש-הממשלה, היה מעורב בתהליכי גיבוש מדיניות החוץ וביטחון של הממשלה. במוקד מדיניות החוץ עמד הסכסוך הישראלי-ערבי ובמרכזו העימות עם מצרים, שנשיאה, החל משנת 1954, גמאל עבד אל-נאצר, זכה בשנות ה-50 למעמד של מנהיג העולם הערבי. על רקע המתיחות הביטחונית בין ישראל למצרים של נאצר בחודשים שקדמו למבצע "קדש" כתב נבון במארס 1956 מסמך מעניין הנושא את הכותרת "אגדת ימינו", 25.3.1956 (תעודה מס' 3), שנמצא גם הוא בתיק האישי של נבון (המסמך בתיק הוא של עמוד אחד, אך יתכן שהוא מהווה עמוד ראשון במסמך ארוך יותר). על גבי המסמך המודפס מופיע  בכתב-יד התאריך 25.3.1956, המקביל לתאריך העברי י"ג בניסן התשט"ז. השילוב בין תאריך עברי זה של ערב חג הפסח, כותרת המסמך ותוכנו יכול לתת רמז לכך שהמסמך מהווה מעיין גרסה אקטואלית  להגדה של פסח. לא ברור מדוע תוייק מסמך כזה בתיק רשמי של לשכת ראש-הממשלה, אך ניתן להעלות את ההשערה שנבון קרא אותו במשרד בטקס הרמת כוסית לפני חג הפסח או בנסיבות דומות.
במסמך זה ניתן להבחין בכשרונו הספרותי של נבון שבא לידי ביטוי פומבי יותר מעשור לאחר מכן, כאשר פרסם את הספר "ששת הימים ושבעת השערים" ובהמשך את המחזה "בוסתן ספרדי". נבון מתאר בחן, בהומור ובשפה עשירה בסגנון מדרשי את חילופי השלטון במצרים במהלך המחצית הראשונה של שנות החמישים (משלטון המלך פארוק דרך מוחמד נגיב ועד  לשלטונו של נאצר) ואת התפתחות העימות בין מצרים לישראל באותה תקופה. יפה במיוחד הפסקה המתארת באירוניה את שגעון הגדלות של נאצר ואת יחסו לישראל באותה תקופה: "כיוון שישב על כסאו – זחה עליו דעתו, והיה אומר: חיי מי שפתח דלתה של הכעבה וחיי זקנו של מוחמד שאיני זז ממקומי עד שכל מלכי מזרח ומערב באים וכורעים לפני. ואינם נוקפים אצבע למטה עד שרומז אני להם מלמעלה. ועוד אמר: אין לך אומה שאימתה גדולה עלי חוץ מישראל. שבאים מקצווי-תבל ומתכנסים לארץ-הצבי שלהם, ומקבצים פזוריה. ואנשיה למודי חייל ונשותיהם – למלחמה...". מעבר לכישרון הספרותי וחוש ההומור של נבון,  ממחיש קטע זה את בקיאותו הרבה הן בספרות חז"ל והן בספרות המוסלמית וכן את תפיסתו הציונית ביחס למדינת ישראל וביחס לעליה הגדולה בשנותיה הראשונות.
יצחק נבון יושב בין ראש הממשלה דוד בן-גוריון (משמאלו) לטדי קולק (מימינו), 1.10.1958 (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)
 

במהלך תקופת עבודתו של נבון בצמידות לבן-גוריון, הפך לחלק מקבוצה שהתגבשה בתוך מפא"י של פעילים המקורבים לבן-גוריון, שקיבלה את הכינוי "צעירי מפא"י". בין חברי הקבוצה נמנה טדי קולק, שכיהן כמנכ"ל משרד ראש-הממשלה באותם שנים שבהם כיהן נבון כמנהל הלשכה. נבון וקולק היו, הן חברים לעבודה והן חברים אישיים וקשר זה בא לידי ביטוי במכתב שכתב נבון לקולק ב-20.5.1962 (תעודה מס' 4) במהלך נסיעת עבודה לאמריקה הלטינית, שנמצא בארכיון בתיק אישי נוסף של נבון (תיק שסימולו ג-6243/11 ). במכתב הכתוב בכתב-יד ונושא אופי אישי, מופיע משפט מעניין המתייחס לבן-גוריון בכינויו הידוע "הזקן": "אמש הפתיעני שמעון אשר קפץ הנה יחד עם שפיק ובילינו ערב יחדיו... ממנו שמעתי קצת יותר פרטים על המתרחש במפלגה אצל הזקן...". ניתן לשער (אם כי אין ודאות לגבי כך) ששמעון המוזכר במכתב הוא שמעון פרס, אז סגן שר הביטחון, שהיה חבר באותה קבוצה של "צעירי מפא"י". ההתייחסות של נבון לבן-גוריון כ"הזקן" מבטאת את הקרבה האישית שהייתה בינו לבין נבון. שלוש שנים מאוחר יותר פרשו נבון, קולק ופרס יחד עם בן-גוריון ממפא"י והיו שותפים להקמת מפלגת רפ"י.
בשנים 1963– 1965 כיהן נבון כראש האגף לתרבות במשרד החינוך והתרבות, ובתפקיד זה יזם והוציא לפועל את המבצע לביעור הבערות – מבצע רחב-היקף ללימוד עברית למבוגרים, שלו הוקדש פרסום קודם בבלוג של ארכיון המדינה. כאמור, בשנת 1965 היה נבון בין מייסדי רפ"י ובאותה שנה נבחר לכנסת מטעמה ומונה לתפקיד סגן יושב-ראש הכנסת. לאחר הקמת מפלגת העבודה ב-1968, כאיחוד בין מפא"י, "אחדות עבודה" ורפ"י הפך נבון לח"כ  מטעם המפלגה המאוחדת.
לאחר סיום כהונתו של זלמן שז"ר כנשיא המדינה הציג נבון לראשונה את מועמדותו לתפקיד הנשיא. בהתמודדות שנערכה במרכז מפלגת העבודה במארס 1973 על מועמדות המפלגה לנשיאות, הפסיד נבון את המועמדות לפרופ' אפרים קציר (אז אפרים קצ'לסקי), שנתמך על-ידי ראשת הממשלה גולדה מאיר. הפסד זה לא ריפה את ידיו של נבון והוא הציג את מועמדותו לנשיאות בשנית כעבור חמש שנים עם פרישתו של פרופ' קציר מתפקיד הנשיא בשנת 1978. הפעם היה קוסנזוס במפלגת העבודה על מועמדותו של נבון וגם סיעת "הליכוד", שהייתה בשלטון, נמנעה בסופו של דבר מהצגת מועמד אחר מטעמה. לאור זאת נבחר נבון לנשיא המדינה כמועמד יחיד לתפקיד בהצבעה שנערכה בכנסת ב-19.4.1978. חודש לאחר מכן ב-29.5.1978 הושבע לנשיא החמישי של מדינת ישראל, בטקס רשמי חגיגי שנערך בכנסת. 
נשיא המדינה הנכנס יצחק נבון נשבע אמונים בכנסת (מימינו עומדים יושב-ראש הכנסת יצחק שמיר והנשיא היוצא אפרים קציר), 29.5.1978, הצלם - יעקב סער (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)
להלן מובא תמליל מלא של טקס ההשבעה ושל הנאום שנשא נבון בטקס זה, המתועדים בסטננוגרמה של דברי הכנסת, הכנסת התשיעית ל/מושב שני (תעודה מס' 5) (עמודים 2763 - 2767). הסטנוגרמה כוללת את הנאום של הנשיא היוצא אפרים קציר, את טקס ההשבעה ואת הנאום של הנשיא הנכנס יצחק נבון. בפתיחת נאומו הודה נבון לחברי הכנסת על בחירתם בו במילים נרגשות: "... הנני ניצב בפניכם היום בהוקרה עמוקה, בחרדה רבה ובתפילה כנה. בהוקרה – על האמון אשר נתתם בי; בחרדה – מפאת כובד הכהונה אשר הטלתם עלי; ובתפילה  - שלא תצא תקלה מתחת ידי. בחירתכם חצתה גדרות של ממשלה ויריביה ושל סיעות ועדות. משעה זו ואילך רואה אני את עצמי נציגם של כל מרכיבי הריקמה הפוליטית, החברתית והמנומרת שלנו...". בהמשך דבריו דיבר נבון על שזכה "להיוולד בירושלים, טבורו של עולם ומוקד כיסופיו של עם ישראל" והודה על כך לאבות-אבותיו מצד אביו, מקהילת יוצאי ספרד, שעלו לארץ מטורקיה לפני יותר משלוש מאות שנה ולסבו מצד אימו שעלה לארץ ממרוקו. לאחר מכן תיאר בלשון פיוטית את המשפחה שגדל בה: "יהודים אלה שגדלתי בתוכם, היה להם צביון משלהם: בעלי-אגדה יותר מאשר בעלי-הלכה; מצויים אצל ספרי המוסר, הפיוט והרגש; מתלמידי בית-הלל; בעיניהם יפה תורה עם דרך-ארץ ומקפידים שלא יהא רבב על בגדיהם; מוכנים למסור נפשם ובלבד שלא יצטרכו לבריות; ועם שאינם מושכים ידיהם ממה שהעולם הזה מזמן להם, הרי אינם חדלים לרקום בלבם בואו של המשיח.".



דברים מרגשים אלה פתחו תקופת נשיאות של חמש שנים, שבה זכה נבון לפופולאריות עצומה בכל שכבות הציבור. במהלך כהונתו הרבה הנשיא נבון לסייר ברחבי הארץ (בערים, בשכונות, בהתיישבות העובדת בערי פיתוח ובישובי המיעוטים) ופעל ללא לאות לגישור בין העדות בישראל, בין דתיים לחילוניים, בין ערבים ליהודים ובין תושבי הפריפריה למרכז. נבון ביקר גם במוסדות חינוך והצליח ליצור קשר בלתי אמצעי עם ילדים. ילדים רבים כתבו אליו מכתבים ומבחר של כמה מכתבים כאלה הובא בפרסום קודם בבלוג זה לפני כחודש, עם פטירתו של נבון.
ברוח ימי החנוכה שאנו חוגגים השבוע מובאת תמונה של הנשיא יצחק נבון מדליק נר ראשון של חנוכה בבית הנשיא. 
נשיא המדינה יצחק נבון מדליק נר ראשון של חנוכה בבית הנשיא, 24.12.1978, הצלם - יעקב סער (מתוך אוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית)
בשנת 1983, עם תום תקופת כהונה אחת, בחר נבון להימנע מהתמודדות לתקופת כהונה שנייה וחזר לפעילות פוליטית בממסגרת מפלגת העבודה. לאחר הבחירות לכנסת ה-11 התמנה לשר החינוך והתרבות בממשלת האחדות הלאומית וכיהן בתפקיד בשנים 1984 – 1990. בשנת 1992 פרש נבון מהחיים הפוליטיים והתרכז מאז ועד לפטירתו בפעילות ציבורית, תרבותית וחינוכית, שבמרכזה עמדה פעילותו כיושב-ראש הראשות הלאומית לתרבות הלאדינו.

להלן קישור לפרסום המשך, הכולל הקלטה של ראיון שנערך עם נבון בשנת 1973 לאחר שהפסיד את מועמדות מפלגת העבודה לנשיאות, שבו התייחס לסוגיית השסע העדתי.

אין תגובות: