יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

45 שנה לפטירתו של נשיא מצרים נאצר - תגובות בישראל למותו של מנהיג העולם הערבי


גמאל עבד אל-נאצר, 1968. ויקיפדיה
מבוא
ב-28 בספטמבר 1970 בשעה 21:50 בקע מהרדיו המצרי קולו של סגן נשיא מצרים אנואר סאדאת שהודיע על פטירתו של הנשיא גמאל עבד אל-נאצר (א-נאסר בהגיה ערבית) בשעה 17:15 כתוצאה מהתקף לב. הודעתו הכתה בתדהמה ובצער לא רק את בני העם המצרי אלא רבים מבני האומה הערבית. נאצר היה רק בן 52 במותו והוא נחשב  למנהיג הכלל-ערבי הראשון מזה מאות בשנים. ב-1 באוקטובר השתתפו כחמישה מיליון איש בלווייתו של נאצר בקהיר. ההלוויה הפכה למפגן תמיכה אדיר באישיותו של נאצר ובדמותו הכריזמטית והאהובה על העם המצרי, ובמהלכה איבדו השלטונות את השליטה על ההמונים – ראו סרט.


נאצר היה יריב מר לישראל. הוא השתתף במלחמת העצמאות ב-1948 כקצין בצבא המצרי בקרבות בדרום הארץ, הנהיג את מצרים במערכת קדש ב-1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967, וככלל נחשב למנהיג העולם הערבי ומי שמוביל את עוינותו כלפי ישראל. הוא התיימר גם לנסות להנהיג את אפריקה, את "העולם השלישי" ואת העולם המוסלמי. במרס 1969 יזם נאצר את מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, וזמן קצר לפני מותו הסכים באוגוסט 1970 לקבל את יוזמת רוג'רס שהביאה לרגיעה בקרבות (ראו פרסום של ארכיון המדינה בעניין זה). את ימיו האחרונים הקדיש למאמץ לסיים את המלחמה בממלכת ירדן בין אש"ף לבין הצבא הירדני ("ספטמבר השחור"). מותו של נאצר בטרם עת היה אפוא מאורע רב משמעות ועורר תגובות ותהיות בישראל לגבי השפעתו על ההתפתחויות בעתיד. במלאת 45 שנים למותו של נאצר מפרסם ארכיון המדינה מקבץ תעודות, חלקן נחשפו במיוחד לפרסום זה.


בחלק הראשון מובאות תעודות מתקופת שלטונו של נאצר במצרים שעוסקות ביחס ובהערכות בישראל לשלטונו ודמותו של הנשיא המצרי. חלק מהתעודות האלה הופקו על ידי מחלקת החקר של משרד החוץ. בחלק השני תעודות שעוסקות בתגובות בישראל למותו. התעודות בחלק השלישי עוסקות בדברים שאמר נשיא המדינה זלמן שזר ובהם השתתפות בצערם של ערביי ישראל על מותו של נאצר, ועוררו סערת רוחות בישראל ותגובות חיוביות ושליליות מצד אנשים שונים.     

תיעוד מתקופת שלטונו של נאצר

בראשית תקופת שלטונו של נאצר לא היה ברור מה תהיה עמדתו כלפי ישראל. ב-21 בדצמבר 1954, על רקע משפטם של עצורי "עסק הביש" ומעצרם של מלחי האנייה "בת גלים", כתב ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת שדר לא חתום לנאצר (לתרגום השדר לחצו כאן). נאצר ענה לשרת תשובה בלתי מחייבת ב-31 בדצמבר 1954 (ראו: תיק חצ-2454/2). חילופי שדרים אלה לא מנעו את הוצאתם להורג של שניים מעצורי "עסק הביש" ב-31 בינואר 1955, אך מלחי "בת גלים" שוחררו ב-1 בינואר 1955.


ב-1959 הגיעו לישראל שתי עולות ממצרים שהתגוררו בסמוך לנאצר עד 1957. הן דיווחו עליו ועל חיי משפחתו מכלי ראשון ובין השאר העידו ש"נאצר פיתח בקרב בני משפחתו את השנאה ליהודים" (ראו: תיק חצ-3783/15).


ב-5 ביולי 1963 פרסם העיתונאי הצרפתי-יהודי אריק רולו ריאיון עם נאצר בעיתון "לה מונד". יש לציין שרולו נולד במצרים תחת השם אלי רפול. הריאיון שעשה רולו עם נאצר התמקד בענייני פנים במצרים. בעקבות זאת ראיין כתב "קול ישראל" בפריז את רולו. בריאיון בפריז התמקדו השאלות ביחסי מצרים-ישראל. ככל שעלה מהריאיון בפריז נאצר לא ציפה לשלום אך גם לא למלחמה עם ישראל וסירב להיפגש עם לוי אשכול שזה עתה נבחר לראשות ממשלת ישראל (תיק חצ-3783/15).


ב-1965 הכין סגן מנהל מחלקת החקר במשרד החוץ אשר גורן מסמך מקיף על דמותו של נאצר (תיק חצ-8206/7). המסמך מצביע על עמדת המנהיגות הבכירה ממנה נהנה נאצר בעולם הערבי: "אישיות בינלאומית [...] האפיל במנהיגותו על יתר האישים בעולם הערבי". הוא גם מנתח את אישיותו, דפוסי פעולתו ועקרונותיו. בסיכום המסמך כתב גורן דברים שהתממשו:


"עד כה הצליח [נאצר] רק בהרפתקאות מדיניות והוא ודאי זוכר יפה את כישלונותיו הצבאיים בארץ-ישראל ובתימן. אך מצד שני היה לו הרבה מזל, היו לו הצלחות גדולות והוא אינו יודע שובעה. הוא עלול לעשות צעד פטאלי, המסוכן לאחרים ומסוכן גם לו לעצמו".


התגובות למותו של נאצר
כאמור נפטר נאצר ב-28 בספטמבר 1970. למחרת התכנסה ממשלת ישראל לדיון מיוחד שהוקדש בחלקו למותו של נאצר. בתחילת הדיון סקר ראש אמ"ן אהרן יריב את המצב במצרים – וסקירה זו לא נחשפה ולכן לא הובאה בפרסום זה. בדיון הצביע שר הביטחון משה דיין על כך שמותו של נאצר התחולל בעת ובעונה אחת עם שורה של אירועים חשובים בזירה ויש להיערך לשינויים מדיניים ולא לשבת ולהמתין לבאות. שר המשטרה שלמה הלל דיווח על הפרות סדר בירושלים המזרחית ועל התגובות אצל ערביי ישראל. חלק מהשרים הביעו נכונות לאפשר לערביי השטחים וישראל לצאת למצרים כדי להשתתף בהלוויה. ראש הממשלה גולדה מאיר דיווחה לשרים שהנשיא זלמן שזר הכין דברים לומר על נאצר ברדיו – אך הממשלה החליטה שלא הנשיא ולא הממשלה יגיבו בהודעה על מותו של נאצר. הוחלט לאפשר לערביי השטחים וישראל להביע צער על מות נאצר ובלבד שהדבר לא יביא לפגיעה בישראל או בסדר הציבורי (לפרוטוקול הדיון ראו: תיק א-55/5).


באותו יום הכינה מחלקת ההסברה של משרד החוץ תדריך על התגובות בעולם (ראו: תיק א-7067/7).

ב-1 באוקטובר נאמה גולדה בפני חברי קיבוץ רביבים בו התגוררה בתה. בין השאר היא הביעה תמיהה על דברי השבח שנאמרו על נאצר בישראל. היא שללה גישה זאת:

"הוא לא הביא ברכה למצרים, בשום שטח. לא הגדיל את עצמאותה של מצרים, את חירותה. להפך, שיעבד אותה. לא הביא עושר לעמו, לא הביא רמת חיים יותר טובה. שום דבר. היה לו אידאל אחד וזה – להילחם. ולא היה לו שום דבר לעמו על שלום. [...] בוויכוחים גדולים שבמשך שנים היו לי עם אמריקנים ועם אחרים [...] [אמרו לי:] כן, אבל במקום נאצר יכול להיות עוד יותר גרוע. לא הבינותי מה יכול להיות יותר גרוע, מבחינת ישראל בכל אופן, ולפי דעתי גם מבחינה ערבית. איש שכל הזמן מתכנן מלחמה, נכשל, מתכנן מלחמה חדשה, וזהו כל החיים וכל המרץ" (תיק פ-826/4).

ב-4 באוקטובר דיווחו הלל ודיין לממשלה על התגובות למות נאצר בשטחים ובציבור הערבי-ישראלי. הלל סיפר שראשי הציבור בירושלים המזרחית ביקשו לארגן תהלוכת אבל וכי הוא הופתע לטובה מכך שהם שמרו את הסדר כראוי. גם הקומוניסטים בנצרת ביקשו לארגן תהלוכה – אלא שתהלוכה זו הפכה להתפרעות. דיין דיווח על תהלוכות אבל בערים בשטחים (לדיון בממשלה ראו: תיק א-55/6).


ב-8 באוקטובר הוכן על ידי מחלקת חקר במשרד החוץ "סיכום מדיני שבועי מס' 47" לתקופה שמ-24 בספטמבר עד 8 באוקטובר. חלק נכבד מהמסמך הוקדש למצב במצרים, בעולם הערבי, בשטחים ובישראל, בעקבות מותו של נאצר.


ל"סיכום מדיני שבועי מס' 47" צורף נספח מיוחד על אודות הנשיא המיועד אנואר סאדאת שנבחר על ידי מפלגת השלטון, "האיחוד הסוציאליסטי הערבי" (אס"ע), כמועמד לנשיאות ב-5 באוקטובר. בנספח זה כתוב בטעות שסאדאת נולד ב-1911 (אף שנולד ב-1918 כמו נאצר). סאדאת מוצג במסמך הנ"ל כנאמן ביותר לנאצר, נשוי לשתי נשים (מצרייה וגרמנייה), "בעל רמה אינטלקטואלית נמוכה, צר אופקים, חסר מחשבה פוליטית עצמאית", מעשן חשיש ואיש האגף הימני בשלטון במצרים. בריאיון לעיתון הוא לא הסתיר את אהדתו לגרמניה הנאצית בימי מלחמת העולם השנייה (ראו: תיק א-7062/5).


בינואר 1971 פרסם מרכז ההסברה (שהיה אז חלק ממשרד החינוך והתרבות) חוברת על אודות נאצר (תיק חצ-8165/3). בראש החוברת זו הובא ריאיון עם פרופסור שמעון שמיר (לימים שגריר ישראל במצרים). שמיר טען שהנאצריזם כתנועה רעיונית הגיע לסוף דרכו, כי ההליכה ללאומיות הערבית ולעולם השלישי לא הניבו הצלחות למצרים אלא כישלונות. בחוברת זו נכתב שהריאיון עם שמיר נעשה יום לאחר מותו של נאצר (29.9.1970). אולם למעשה הריאיון עם שמיר נעשה מספר חודשים קודם והתפרסם בעיתון "דבר" ב-20 באפריל 1970, עמ' 19.


הסערה בעקבות דברי הנשיא זלמן שזר
כאמור הצער בעולם הערבי על מותו של נאצר לא פסח על ערביי ישראל. אחד האישים בישראל שהיה ער לכך היה הנשיא זלמן שזר – אך כזכור הממשלה התנגדה לכך שיפרסם הודעה בעניין זה.


המהנדס יעקב אלעזר מחיפה, לוחם אצ"ל לשעבר, שלא ידע על השקפתו של שזר, שרטט שרטוט ביקורתי ביותר על נאצר ושלח אותו בה' בתשרי תשל"א (5.10.1970) לשזר (ראו תיק נ-170/7). ראו חלק ראשון וחלק שני של השרטוט. על גב השרטוט כתב שזר: "נא לשמור את כל האוסף. עם גמר הדיון אולי אענה" – אך לא מצאנו שהשיב ליעקב אלעזר.  


בחול המועד סוכות תשל"א, 20 באוקטובר 1970, קיים שזר קבלת פנים לציבור בסוכתו בבית הנשיא. בין השאר הוא אירח קבוצת מנהיגים מקרב ערביי ישראל. הוא אמר להם את הדברים הבאים ששודרו באותו יום בתכנית הרדיו "היום הזה":


"אינני יודע אם אהיה כל כך פופולרי אם אגיד זאת: אני אינני יכול לשכוח שבעולם הערבי ובעולם המוסלמי לפני זמן קצר הייתה אבדה גדולה מאוד, שהיא גרמה להרבה אבל להרבה מאוד אנשים. אילו ידעתי, שהשתתפותי בצער תתקבל על ידי העם המצרי ועל ידי העם הערבי בהבנה מלאה ולא יראו בזה משהו של צביעות, הייתי עוד ביום ההלוויה מביע את השתתפותי בצער הזה."


דבריו של הנשיא עוררו תגובות רבות – שליליות וחיוביות. אילן פרנק, נער בן 14 מחולון, שלח לנשיא מכתב בו השווה את דבריו למצב בו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה היו מפרסמות הודעה שהן משתתפות באבלו של העם הגרמני לאחר התאבדותו של היטלר (ראו מכתבו תיק נ-170/7). לימים זכה פרנק בצל"ש על הצטיינותו כטייס מסוק בחיל האוויר והפך למפיק סרטים תיעודיים – אחד מהם נעשה על שרה פיילין, מושלת אלסקה ומועמדת לתפקיד סגנית נשיא ארצות הברית ב-2008.


חגי גינסברג, צעיר בן 21 מקבוצת יבנה, שלח לנשיא מכתב כואב ביותר בו התלונן שהנשיא לא הביע את צערו כאשר נפל אחיו עזריה בט' באב תש"ל (11.8.1970) מפיצוץ מוקש ברמת הגולן. הוא גם הזכיר שאחיו יוחנן נפל במבצע סיני כשישראל לחמה נגד נאצר (ראו מכתבו תיק נ-170/7).


לביקורת זאת הצטרף הקריקטוריסט "דוש" (קריאל גרדוש). הוא צייר קבוצה של ערבים הבאים למשכן הנשיא כדי לשמוע את דבריו של שזר על נאצר ביום השלושים לפטירתו (מעריב, 28.10.1970):  



אף העיתונאי יואל מרקוס הטיח ביקורת בשזר במאמרו "הנשיא חרג מסמכותו" (הארץ, 26.10.1970). הוא הזכיר שבמלחמות השונות בין ישראל למצרים תחת שלטונו של נאצר נהרגו למעלה מ-4,000 ישראלים וטען שאל לנשיא להתבטא בעניין זה ללא אישור מוקדם של הממשלה. על הנשיא לבצע אך ורק את מה שמטיל עליו "חוק יסוד – נשיא המדינה". המזרחן פרופ' מאיר פלסנר מהאוניברסיטה העברית הגיב במכתב למערכת הארץ עם העתק לשזר (ראו מכתבו תיק נ-170/7). הוא הגן על זכותו של שזר לפעול מעבר למה שכתוב בחוק היסוד.


העיתונאי וחבר הכנסת אורי אבנרי מסיעת "העולם הזה – כוח חדש" יצא מגדרו כדי לשבח את הנשיא שזר על דבריו והכה על חטא על שלא תמך בבחירתו לקדנציה שנייה ב-1968. אבנרי שיבח את שזר על שבדבריו אין דברי הלל לנאצר אלא "יש הבנה לרגשותיו של הצד השני, של המוני העם הנמצא עִמנו ברגע זה במצב של מלחמה" (אבנרי, "יחי הנשיא", העולם הזה, 28.10.1970).


תודות
תודתנו לחגי גינסברג ולאילן פרנק על שהתירו לנו להציג את מכתביהם לשזר במלואם. תודתנו למיכאל גרדוש על שהתיר לנו להשתמש בקריקטורה שצייר אביו, "דוש".

תגובה 1:

Yerushalmi אמר/ה...

אולי זה המקום לספור אישי קטן על נאצר:

כשעבדתי במשרד החוץ במחלקת המזרח התיכון אצל שאול בר חיים, נתבקשתי להכין עבור קול ישראל בערבית הצעה לתכנית שתשים ללעג את נאצר.

כתבתי סקירה על מפלתו הצבאית בתימן של שליט מצרים במאה ה-19 מחמד עלי
וזאת כשצבא מצרים שוגר לתימן לסייע לרפובליקנים להלחם בכוחות המלכותיים.
בטכסט לא הזכרתי את נאצר. אמרתי לעצמי- המבין יבין.

הסקירה תורגמה לערבית ושודרה במבטא מצרי למצרים.

הוכחה לכך שפגענו במטרה- כעבור מספר ימים הופיע נאצר בנאום פומבי באלכסנדריה ואמר שם: "מעלילים עלי שאני מחמד עלי ואני נשבע שאינני מחמד עלי..."

דוד זוהר