יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

נקודת מפנה בדרך לשלום: ממשלת יצחק רבין והסכם הביניים עם מצרים, 4 בספטמבר 1975, חלק א

"כל מה שהתרחש בזירת המזרח התיכון מאז ביקורו של סאדאת בירושלים...לרבות הביקור עצמו – לא היה אפשרי אלמלא דרך זו שהלכנו בה בחתימת הסכם הביניים".  כך קבע יצחק רבין בספרו "פנקס שירות". השבוע נציין ארבעים שנה להסכם עם מצרים, שנחתם בראשית ספטמבר 1975 וכמעט נשכח מלב הציבור בישראל. חתימתו  הייתה הישג חשוב של רבין בעת כהונתו הראשונה כראש הממשלה ואכן התווה את הדרך לחוזה השלום עם מצרים.

באפריל 1974 קיבל רבין על עצמו את התפקיד להקים ממשלה שהוא יעמוד בראשה לאחר שגולדה מאיר נאלצה להתפטר בעקבות פרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט. ובראשית יוני 1974 זכתה ממשלתו באמון הכנסת. הציבור זוכר לממשלת רבין בעיקר את היריבות המרה עם שמעון פרס שהטילה צל כבד על כהונתו, את המאבקים סביב ניסיון ההתנחלות של "גוש אמונים" בסבסטיה ואת המערכונים של תכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש" שלעגו לראש הממשלה חסר הניסיון.  עם זאת,  הצליח רבין במשימתו העיקרית – בנייה מחדש של כוח צה"ל  אחרי מלחמת יום הכיפורים.

יצחק רבין ויגאל אלון עם הנשיא אפרים קציר. עומדים לצידם חלק מחברי הממשלה החדשה: משמאל לימין: משה ברעם, אהרן ידלין, יהושע רבינוביץ, שלמה הלל, משה קול, גדעון הואזנר, חיים צדוק, שמעון פרס, שולמית אלוני וויקטור שם-טוב. 3 ביוני 1974 צלם: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

 לצורך זה  נזקקה ישראל לסיוע כלכלי וצבאי מארצות הברית, והמפתח לסיוע היה שיתוף פעולה עם מהלכיו של מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר שנועדו להרחיק את מצרים  מן המחנה הסובייטי ולקרבו למחנה המערבי . את תחילתו למעשה של התהליך שהביא לחתימת הסכם הביניים ניתן לראות בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, שחתמה ממשלת גולדה בינואר 1974. בסופו של ההסכם נאמר שאין הצדדים רואים בו אלא צעד ראשון לקראת שלום צודק ובר קיימא. (ראו פרסום של ארכיון המדינה על הסכם הפרדת הכוחות). ואמנם, מיד לאחר כניסת רבין ללשכת ראש הממשלה וחתימת ישראל על הסכם להפרדת כוחות עם סוריה, החלו מגעים לצעדי המשך מדיניים בין ישראל למצרים על פי רצונו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת ובעידודו של קיסינג'ר. רבין החשיב מאוד את יחסי ישראל-ארצות הברית. כמו כן הבין שהסכם שיוציא את מצרים למעשה ממעגל המלחמה, גם ללא חתימה על חוזה שלום פורמלי, יפורר את החזית הערבית ויתרום מאוד לביטחון ישראל. המשא ומתן לחתימת הסכם הביניים התארך מאוד והתנהל בשני שלבים עיקריים עד לחתימתו ב-4 בספטמבר 1975. 

בפרסום זה מבחר של  תעודות, תמונות וקריקטורות על המשא ומתן להסכם הביניים, ובהן פרוטוקולים של שיחות מדיניות עם קיסינג'ר ואנשיו. חלקו הראשון עוסק בגיבוש עמדת ישראל בשיחות ובמסע הדילוגים של מזכיר המדינה למזרח התיכון במארס 1975. במהלך השיחות רבין וסאדאת החליפו מסרים של פיוס, אולם בכל זאת הוא התפוצץ וקיסינג'ר האשים את ישראל בכישלון. בחלק השני נספר על "הערכה מחדש" ביחסים עם ישראל שהנהיג הממשל האמריקני בעקבות כעסו על המדיניות הישראלית, על התמודדות הממשלה בישראל עם הלחץ האמריקני ועל הפשרות שעשו כולם שהביאו בסופו של דבר את ההסכם המיוחל.

הסיפור הדרמטי חושף את המניעים האישיים והאינטרסים הפוליטיים והביטחוניים שמאחורי הקלעים ואת הדרכים שמצאו רבין וקיסינג'ר להתגבר על חשדנותם כלפי סאדאת, שהיה ידוע כמי שעשה תפניות פתאומיות בעבר, כגון גירוש היועצים הסובייטים ב-1972 והתקפת הפתע באוקטובר 1973. רבים עדיין האמינו שבכוונת סאדאת להשמיד את ישראל וחששו מוויתור על נכסים אסטרטגיים בסיני, ובעיקר מעברי המתלה והגידי, שדה התעופה ברפידים ותחנת ההתראה האלקטרונית באום חשיבה.  

חלק א: יוני 1974–מארס 1975: תשעה חודשים של גישושים ומסע הדילוגים שנכשל

הרקע: מאמצי קיסינג'ר לחנך את רבין לקראת הסכם נוסף עם מצרים

בראשית מרס 1975, לקראת בואו של קיסינג'ר למסע דילוגים מכריע בין ישראל למצרים, אמר רבין בריאיון רקע עם מערכת "ידיעות אחרונות ש"ממשלה, גורם אחראי, שלא מחפש כל סיכוי להגיע לשלום, לדעתי חוטא עניינית, מוסרית ופוליטית לתפקידו". הוא הוסיף שהמפתח לשלום הוא בשינוי בגישתן של מדינות ערב, ובראש ובראשונה מצרים. בניגוד לשר החוץ יגאל אלון, הוסיף רבין "מעולם לא האמנתי שהגשר לשלום הוא הפלסטינים".

בריאיון סקר רבין את הגישושים בין שלושת הצדדים, שהחלו כבר ב-30 במאי 1974, בפגישת קיסינג'ר וסאדאת בביתו של סאדאת ליד קהיר. לפי התיעוד האמריקני, סאדאת שאל אם רבין הוא מנהיג חזק כמו גולדה. קיסינג'ר ענה שאין לו guts (אומץ) כפי שיש לה. הוא טיפוס של אינטלקטואל, אך ניתן לעבוד עמו. יהיה צורך לחנך אותו במשך כמה חודשים כדי שיפעל בכיוון הנכון. לאחר הפגישה דיווח קיסינג'ר (המכונה "נפתלי")  לישראלים על תנאי סאדאת להסכם ורבין הבין  "ששלב ב' עם מצרים עומד על הפרק בצורה הרבה יותר מיידית משנטה נפתלי עצמו לחשוב בשעתו" (דיווח לשגריר בוושינגון, שמחה דיניץ, חצ 6857/11).
רבין מחליף את גולדה כראש ממשלה, קריקטורה של שמואל כץ, מאתר המועצה להנצחת פועלם של נשיאי ישראל
וראשי ממשלותיה, משרד ראש הממשלה, באדיבות משפחת כץ

רבין סיפר שבעת ביקורו בוושינגטון בספטמבר 1974 רקח עסקה עם הנשיא פורד, מחליפו של ניקסון,  לפיה תקבל ישראל עד 1 באפריל 1975 את מרבית סיוע החירום שביקשה בעקבות הסכם ההפרדה עם סוריה, תמורת הסכמה עקרונית להגיע להסכם ביניים עם מצרים. עסקה זו מנעה לחץ לחזור לוועידת ג'נבה שהתכנסה בדצמבר 1973, שם תיאלץ ישראל לדון עם כל מדינות ערב בהסכם כולל.

בקיץ 1974 דחקו נציגי מצרים וירדן בארצות הברית לקדם את המשא ומתן עם ישראל. רבין לא רצה לנהל שיחות עם ירדן, כי חתר להרחיב את ממשלתו הצרה ולהכניס את המפד"ל, שמנהיגיה התנגדו לכל משא ומתן על יהודה ושומרון. ממילא לא האמין שהמלך חוסיין יהיה הראשון לחתום על הסכם ללא מצרים. הוא ביקש לדחות שיחות עם מצרים עד שתקבל ישראל את הנשק שהובטח לה. באוקטובר 1974 הגיע קיסינג'ר למצרים לדיון נוסף עם סאדאת. סאדאת רצה להרחיק את צה"ל מתעלת סואץ לקראת פתיחתה. המצב הכלכלי במצרים היה קשה והוא היה זקוק להכנסות ממסי מעבר אניות בתעלה ומשדה הנפט באבו רודס. בתמורה  לנסיגה נוספת דרשה ישראל גישה לתעלה והישג מדיני, בעיקר הסכמת מצרים לביטול מצב המלחמה. לאחר שקיסינג'ר הסתייג מן הדרישה הזו, גיבש שר החוץ יגאל אלון רשימה של "יסודות אי לוחמה" (תיק חצ 6858/3) בתביעה זו תמך קיסינג'ר עקרונית וסאדאת הסכים לשיחות ישירות עם ישראל. בתמורה דרש לקבל לשליטת מצרים את מעברי הגידי והמתלה ואבו רודס.
יצחק רבין עם הנרי קיסינג'ר בבלייר האוס בוושינגטון, 11 בספטמבר 1974
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית



גיבוש העמדה הישראלית: תכנית גדולה או תכנית קטנה?

באותו זמן קיימה ההנהגה הישראלית דיונים על דרישות ישראל לתמורה מדינית: ביטול מצב המלחמה או "יסודות אי לוחמה". פרס, איש סיעת רפ"י, הציג את תביעתו של ראש הסיעה משה דיין להסכם מקביל עם סוריה (גם קיסינג'ר חשש שהסכם נפרד עם מצרים יגרה את הסורים ואת  הסובייטים לתגובה קיצונית). עמדתו של פרס הושפעה מזיכרונות הפרות מצרים בעבר. הוא חשש ששוב תפר את ההסכם ותכניס צבא לסיני. לעומת נוקשותו של פרס, זכה רבין לתמיכת הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור. גור השתתף בשיחות ההפרדה עם המצרים וסוריה, ותמך ביזמה מדינית מצד ישראל ואפילו בפניה ישירה למצרים. גור צידד בנסיגה חד צדדית לקו ביטחון מינימלי בסיני –  קו אל-עריש-ראס מוחמד – שיצמצם מאוד את המוטיבציה של מצרים לצאת למלחמה. במבצע סיני נלכד גור עם הצנחנים במארב מצרי בתוך מעבר המתלה. הוא  סבר שאם תפרוץ מלחמה חדשה, מוטב להילחם במרחבים הפתוחים של מרכז סיני, וכי יש לסמוך על אזור חיץ רחב בפיקוח האו"ם ועל כוחו של צה"ל.

הרמטכ"ל מוטה גור עם אריאל שרון עומדים מעל מעבר המיתלה, 1976.
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית
גם היועצים המשפטיים התנגדו לתביעה להצהרה על ביטול מצב המלחמה. לדבריהם אין משמעות במשפט הבינלאומי להצהרה זו העומדת לבדה. ביטול מצב לוחמה הוא הסעיף הראשון בהסכם שלום. משמעות הצהרה מצרית לפיה תם מצב מלחמה היא הכרה מצרית בחוקיות החזקת שטחים מצריים על-ידי ישראל, ואין סיכוי שתסכים לכך. הממשלה לא קיבלה את עמדתם, והחליטה שלא להסכים לוויתורים טריטוריאליים נוספים ללא "תמורה מדינית ממשית" ולהציג דרישה להצהרה על סיום מצב הלוחמה. בעת ביקור קיסינג'ר הוסכם לחדש את השיחות על בסיס בקשת ישראל, אך בלא תנאי של הצהרה מפורשת על אי לוחמה. ייערכו שיחות ישירות באזור החיץ בסיני או בוושינגטון. ישראל הציעה נסיגה של 30–50 ק"מ בלבד (שיחת רבין-קיסינג'רב-13 באוקטובר, א 7045/7). אולם לוח הזמנים השתבש לאחר שב-30 באוקטובר 1974 הכירה ועידת שר החוץ הערבים ברבאט באש"ף הפרו-סובייטי כנציגו הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני. פתיחת השיחות בין ישראל למצרים נדחתה.

בינתיים דחה סאדאת את הצעת ישראל לנסיגה קטנה, וקיסינג'ר הסכים שאין בה די. הפער בין הצדדים נראה גדול, אך רבים ראו בקיסינג'ר עושה נסים או קוסם בעקבות הצלחותיו הדיפלומטיות בעבר. היו גם סימנים מעודדים שחיזקו את אמונתה של ישראל בכוונותיו של סאדאת: החלו עבודות לשיקום ערי התעלה ופינוי התעלה לקראת פתיחתה מחדש, ו- 700,000 תושבים שבו לבתיהם. בדומה לגולדה מאיר בשעתה, ניסה עתה רבין לקדם את המגעים הישירים עם מצרים באמצעות שליט איראן, השאה, בעת ביקורו בטהרן בדצמבר 1974, לאחר שקיבל שדר מסאדאת בעניין זה (ראו שדר בתיק א 7028/4). כנראה שלא היה המשך לפנייה.
השאה של איראן ב-1973. צילום: ויקימדיה

לאחר מכן ביקר אלון פעמיים בוושינגטון והציג את דרישות ישראל כולל הבטחת מקורות הנפט אחרי הנסיגה. הוויתור על אבו רודס, בתקופה של עליית מחירים  ואי יציבות יהיה קשה לישראל (ראו תזכיר על המשמעות הכלכלית-אסטרטגית של צעד זה,  חצ 6858/2). בסוף החליטה ישראל לבקש מארצות הברית להבטיח את אספקת הנפט ממקורותיה. אלון גם הציע הסכם מתחדש שאינו מוגבל בזמן, ולצדו התחייבות ישראלית להמשיך למשא ומתן על שלום כעבור 4–5 שנים. פורד שאל במפורש: "האם עלי להבין שאם יסתדר עניין תקופת ההסכם ועניין כוח האו"ם, אז יסתדר עניין המעברים ושדות הנפט?" אלון ענה שוויתורי ישראל יהיו תלויים בתמורה שתקבל ממצרים.

האמריקנים הבינו שבלא תמורה הולמת לא יוכל רבין להביא לממשלה הצעה לוותר על המעברים והנפט. קיסינג'ר החליט לדבר אישית עם סאדאת. לקראת ביקורו, שהוגדר כניסיון לברר את הסיכוי להסכם, ביקש מרבין ואלון לפרט את מרב הוויתורים שתוכל ישראל לתת, והמינימום שיידרשו ממצרים (שיחת קיסינג'ר עם השגריר דיניץ, חצ 6859/2). אולם אלון ביקש לחכות לביקור המזכיר (תשובתו שם). למעשה נוצר מצב שכל צד חיכה שהצד השני יפרט את ויתוריו. קיסינג'ר חש שישראל אינה משתפת אותו בצורה מלאה בשיקוליה ואמר לדיניץ שסומכים יותר מדי על כוחו להשיג ויתורים ולמעשה הוא ישמש שעיר לעזאזל אם השיחות לא יצליחו. 

בראיון לרשת טלוויזיה אמריקנית עמד רבין בפעם הראשונה על האפשרות שישראל תוותר על המעברים ועל שדה הנפט, והתנה זאת בהצהרה מצרית על אי לוחמה. כוונתו הייתה להכין את הציבור לוויתורים ולשלוח בלון ניסוי למצרים, אך הוא נאלץ להתגונן בכנסת מפני התקפה של ראש האופוזיציה מנחם בגין, שטען שישראל נסוגה צעד אחר צעד מעמדותיה.

בשיחה בארבע עיניים עם רבין (בתיק חצ 5976/15) טען קיסינג'ר שאולי מטרת ישראל היא לחסל את מדיניות ההתקדמות "צעד אחר צעד" שלו. אין הוא יודע אם סאדאת הוא מנהיג בוגדני, אך אינו מאמין שניתן להתגבר על בוגדנות באמצעות גישה משפטית פורמלית והתחייבויות על הנייר שישראל רוצה בהן. ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לקחת סיכון. לאחר מכן בפגישה עם השרים (בתיק א 7104/6) אמר פרס שהמטרה העיקרית של סאדאת היא להשפיע על דעת הקהל בארצות הברית ולתקוע טריז בינה לבין ישראל. קיסינג'ר הבטיח תמיכה פוליטית מצד ארצות הברית אם תתחדש ועידת ג'נבה ואישור לדרישת ישראל שההסכם "יעמוד על רגליו שלו", ולא יהיה קשור להתקדמות עם סוריה.

בקהיר קיבל קיסינג'ר מסמך עקרונות קיצוני משר החוץ פהמי  אך הגיע להבנות עם סאדאת  על מכתבים מפורד אליו על מחויבות ארצות הברית להמשיך את המשא ומתן אחרי ההסכם, גם עם סוריה, ועל מכתב מסאדאת לפורד על מחויבות מצרים שלא לתקוף את ישראל אם היא לא תתקוף את סוריה. עתה גילה קיסינג'ר אופטימיות זהירה. הוא צפה שבביקורו הבא יסכימו הישראלים לשקול נסיגה גדולה יותר אם הצעת מצרים תהיה סבירה. חולשת הממשלה בישראל הייתה מדאיגה, אבל יותר מכל חשש קיסינג'ר מהתנגדות סוריה ולחץ ברית המועצות.

מסע הדילוגים שנכשל: מארס 1975

לקראת בואו של קיסינג'ר קיים רבין את הריאיון עם מערכת "ידיעות אחרונות" שכבר ציטטנו ממנו (בתיק א 7024/5), על-מנת לשכנע את העיתונאים ואת הציבור שהסכם עם מצרים הוא בראש ובראשונה אינטרס ישראלי. הוא מנה את התנאים שהציב להסכם: ביטוי מילולי מצרי שיש בו התקדמות לשלום וסיום השימוש בכוח, ביטוי מעשי כגון פרוז השטח שיפונה ופיקוח חיצוני או משותף והסכמה על אורך הזמן של ההסכם. הוא לא הכחיש שיש במהלך זה סיכון לישראל. בעניינים אלו "אין חברת ביטוח....אין סינר של אימא". ישראל לא תוכל לסמוך על ערבויות. בסופו של דבר עליה לסמוך על כוחה.

רבין נשאל אם הוא מאמין בכוונות הטובות של קיסינג'ר. הוא השיב שלדעתו השאלה אינה רלוונטית. קיסינג'ר הוא שר החוץ של אמריקה ואין לבחון אותו לפי כוונות: "לא הייתי מחליף שניים [מהשרים ה]קודמים בקיסינג'ר....אני קונה את קיסינג'ר על כרעיו וקרביו, יתרונותיו ומגבלותיו. יש לי ניסיון, ובכל זאת, נעזרנו בו יותר מאחרים...." יש לזכור שהוא  אינו שר החוץ של מדינת ישראל ואילולא היה יהודי היו מתייחסים אליו יותר בכבוד.

באותה תקופה היה מצב רוחו של קיסינג'ר קשה בשל התמוטטות הסכם השלום עם צפון וייטנאם, עליו זכה בפרס נובל לשלום. המשטרים הפרו-מערביים בקמבודיה ובדרום וייטנאם עמדו לקרוס, והקונגרס סירב לאשר סיוע כדי להצילם. היו ספקות אם פורד ייבחר בבחירות ב-1976. במצרים הייתה תסיסה בצבא, שנותק ממקור הנשק שלו בברית המועצות והמצוקה הכלכלית הלכה והחריפה. בעיתונות המצרית הועלו  השערות שפרס יערים קשיים על מנת למנוע התקדמות עד לבחירות לנשיאות. גם פת"ח ניסה לחבל בשיחות, וחוליית מחבלים תקפה את מלון סבוי בתל אביב. פורד כתב מכתב תנחומים לרבין, ובמסר נפרד הוסיף שיתכן כי מטרת מעשה זוועה הייתה לפגוע במשא ומתן (בתיק א 7085/2).
כוחות הביטחון מתכוננים לפרוץ למלון סבוי ולשחרר את בני הערובה, 6 במארס 1975
צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית


ב-9 במארס הגיע קיסינג'ר לירושלים וסיפר על שיחותיו באסוואן עם סאדאת והגנרל גמאסי, מי שניהל את השיחות עם ישראל על הפרדת הכוחות ונתמנה לשר המלחמה. גמאסי הציג עקרונות שיבטיחו מאזן צבאי בין הצדדים שהיו קרובים לעקרונות שהציע גור. הקווים בשני הצדדים יהיו בטוחים מפני התקפה, הקו הישראלי יתרחק מן התעלה ואזור חיץ רחב יפריד בין הצדדים. עם זאת ביקש  גמאסי לקדם כוחות מצריים ממזרח למעברים, בשעה שישראל דרשה פירוז השטח שהיא מפנה. תמיכת הצבא, שדרש לראות פירות מוחשיים של הנסיגה, הייתה חיונית לסאדאת. קיסינג'ר הציע שמצרים תתקדם לקו הנוכחי של ישראל, ממערב למעברים והצליח לשכנע את סאדאת לוותר על הדרישה להסכם גם עם סוריה ולחתום על הצהרה על  אי שימוש בכוח. קיסינג'ר מסר לרבין את ההצעה שקיבל מפהמי. אך רבין דחה אותה מכול וכול. הוא אמר לשרים שלדעתו יש פער גדול בין הצדדים, וקיסינג'ר אינו יודע כיצד לצמצמו. 



 האמריקנים דחקו בשרים להציע לסאדאת הצעה נדיבה כיוון שאין הוא מתעניין בפרטים. הצעה שתתפרש על-ידו כמעליבה עלולה להביא תגובה קיצונית; אך אם יראה שיש מסגרת להסכם  יהיה נדיב. קיסינג'ר  הציע שרבין ישלח לסאדאת מכתב אישי ובו יגלה הבנה לצרכיו הפוליטיים. רבין כתב לסאדאת באמצעות קיסינג'ר על ביטחונו שסאדאת עושה מאמצים גדולים למען הסכם: "עליך לדעת שלמרות שאני נמצא בצד השני אני מנסה להבין את הבעיות שלך ולראות את הדברים מנקודת המבט שלך". כראש ממשלת ישראל , חשוב לו שיוכל להציג לציבור את הנסיגה כנקודת מפנה לקראת עידן חדש וצעד ראשון להתקדמות אמתית לקראת השלום (חצ/5973/13).  


הנשיא אנוואר אל-סאדאת
צילום: ויקימדיה

קיסינג'ר תיאר את תגובתו של סאדאת (בישיבה ב-14 במארס, חצ 6859/5), שאמר שזה השדר החשוב ביותר שקיבל מישראל (קדם למכתבו של רבין חילוף מסרים בין גולדה מאיר וסאדאת בינואר 1974) ורשם על גבי מכתבו של רבין את הערותיו:
"The main thing I want Yitzhak Rabin to know is the spirit behind the phrases. My spirit is that we will never have use of power [force] again….."
ליד סעיפים שונים רשם  "מוסכם". בסוף הוסיף מספר נקודות, בהן "נסיגה לקו מוסכם בדרכי שלום בלבד. [ההסכם] חייב להיות נקודת מפנה"; "שני הצדדים סבורים שהסכסוך לא ייפתר בכוח צבאי או בעוצמה והם ייפתרו אותו בדרכי שלום בלבד" (ראו העתק המכתב בספריית הנשיא פורד). קיסינג'ר וצוות השרים דנו גם בבקשות שני הצדדים למחוות. סאדאת ביקש לאפשר לו לשלוח סיוע לנפגעי שיטפונות באל עריש. ישראל ביקשה לקבל לידיה 39 גוויות נעדרים ממלחמת יום כיפור שנמצאו בסיני. 

המשפטנים הישראלים ניסחו הסכם אי תקיפה או אי שימוש בכוח, שיפרט את הפעולות שהצדדים מתחייבים להימנע מהן. הם ביקשו שהמסמך לא יהיה מסמך צבאי כמו הסכמי ההפרדה
 התברר שהדרישה המצרית להתקדם לעבר המעברים ודרישת ישראל להחזיק בתחנת ההתראה בתוך אזור החיץ הן אבני נגף של ממש בדרך להסכם.  שוב נוצר קיפאון: ישראל לא תפרט את הצעותיה בקווים עד שלא תקבל תמורה פוליטית מספיקה, ומצרים לא תתגמש בנושאים הפוליטיים עד שלא תקבל  מפה המקובלת עליה. פרס חזר ודרש התחייבות מצרית ברורה לאי לוחמה. רבין לא הביא לממשלה את הרעיונות שהועברו למצרים מחשש להדלפות ובשל התסיסה בציבור (אחוזי התמיכה בו ירדו ל-30%, בשעה שפרס נהנה מתמיכה של 70%). קצינים בכירים בהווה ובעבר טענו שהצבא חייב להתייצב בקרבת התעלה ולאיים על הערים המשוקמות וציירו את עזיבת המעברים כאסון. אריאל שרון אמר שמדובר ב"שואה לעם ישראל". אך אלופים אחרים, כמו הרצל שפיר ואלוף פיקוד דרום, יקותיאל אדם, הסכימו עם תפיסת גור שאזור חיץ גדול ומפורז בסיני עדיף על שליטה במעברים. היו הצהרות קיצוניות מצד ישראל שנועדו לצורכי הסברה וגם מצידם של פהמי וסאדאת, שטענו שלא יחתמו על הסכם מדיני אלא רק על הסכם צבאי, ושמצרים לא תתנתק מן העמדה הערבית המאוחדת ומסוריה.. 


קיסינג'ר לחץ עוד וסאדאת  ויתר על מספר תביעות אך  עדיין דרש את אבו רודס.  קיסינג'ר חשש מקרע עם מצרים אם ישראל לא תקבל את הצעתה. הוא סיפר לנשיא שישראל מתעקשת על הצהרת אי לוחמה וניסח מסר חריף מפורד המאיים ב"הערכה מחדש" של יחסי ישראל-ארצות הברית. אבל טקטיקה שהייתה יעילה בעבר כלפי גולדה מאיר לא הועילה כלפי רבין. גם אילו רצה, חסרה לו הסמכות לכפות על חבריו פשרה כואבת.

בישיבת הממשלה ב-19 במארס הציע רבין לאשר הצעה לנסיגה לאמצע המעברים, ו"הסדר" עם המצרים באבו רודס תמורת הסכם לחמש עד שבע שנים. הרמטכ"ל הציג את תפיסתו הכללית ואת תמיכתו האישית ב"נסיגה הגדולה" בלא הצהרת אי לוחמה. לפי זכרונותיו אמר שניתן לקבל אי לוחמה רק אם ישראל תעזוב את כל סיני:
"אי אפשר לקבל מעם אחר הכרזה על אי לוחמה, כאשר אתה יושב בשטח שלו. זה בלתי אפשרי. אף ישראלי לא היה מסכים לזה. ובמה המצרים גרועים יותר מאתנו.... אבל אנחנו יכולים ליצור מצב שלהם לא כדאי יהיה לצאת למלחמה כאשר לנו תהיה עוצמה גדולה, ולנו תהיה עוצמה גדולה רק אם נהיה ביחסים הדוקים עם ארצות-הברית לטווח ארוך....אי אפשר לבקש מהאמריקנים 1.5 מיליארד דולאר לשנה ולהתעקש על כל מילימטר חסר ערך בסיני – זה לא הולך ביחד". אולם גור לא ניסה לשכנע את הממשלה לאמץ את תכניתו, ואמר שבנסיבות הקיימות הצעת רבין היא התכנית המעשית.

הממשלה אישרה את הצעות רבין כולל הצעה להעברת אבו רודס למצרים בתור מובלעת ומכירת נפט לישראל באמצעות צד שלישי. בישיבה עם קיסינג'ר למחרת (חצ 6859/6) המעיטו המזכיר וסגנו סיסקו המאוכזבים בערך הוויתורים. קיסינג'ר טען שהחלטת הממשלה שמה סוף פסוק למתן לידי סיום והאשים את הישראלים שגרמו להשפלת ארצות הברית בעיני הערבים. הוא קרא לצוות השרים את המסר החריף שהזמין מן הנשיא, וטען שעיכב אותו כי לא רצה שיגידו שלחץ על הממשלה. רבין, שניחש שקיסינג'ר כתב את הדברים, טען שלא התכוונו לפוצץ את המשא ומתן. בעקבות ישיבת ממשלה נוספת הגיעו ישראל ומצרים להסכמה על נוסח של ההצהרה על אי שימוש בכוח. אולם סאדאת לא היה מוכן להסתפק באבו רודס ללא גישה בשליטה מצרית ועמד על יציאת צה"ל מן המעברים. קיסינג'ר טען שרבין רוצה בשלום אך הקבינט הוא "מטורף".

עם שובו הודיע רבין שלא יוכל להמליץ לקבינט לקבל תנאים אלו, והשניים התכוננו להשעיית
 השיחות. קיסינג'ר הבטיח שלא יטיל את האחריות על ישראל. למען הפרוטוקול הציג הרמטכ"ל בפעם   הראשונה את מפת הנסיגה הישראלית. הגיע מכתב רשמי מפורד המאיים

ב"הערכה מחדש" ביחסי ישראל-ארצות הברית.  קיסינג'ר טלפן לדיניץ (רישום השיחה בתיק חצ 6859/6) וביקש לעכב את המכתב, אולם איחר את המועד. רבין כבר קרא אותו לשרים והאיום רק חיזק את התנגדותם.

קיסינג'ר ביקש מהמצרים לשקול מחדש את סירובם בעניין אום חשיבה, אך נענה בשלילה. בישיבה אחרונה במוצאי שבת אמר שהממשל לא ילחץ על ישראל ולא יפגע בה, אך יהיה לחץ הנובע מן המצב שנוצר. ארצות הברית לא תוכל להתנתק מן העולם הערבי. אילו ידע שישראל לא תסכים לוותר על אום חשיבה בשום תנאי, לא היה נכנס למשא ומתן. הוא השווה את מנהיגי ישראל לקנאים במצדה (שם ביקר באותה שבת) המגלים גבורה טרגית ומוטעית.
כותרות עיתון "דבר", 23 במארס 1973


באותו ערב הודיעו האמריקנים על שובו של קיסינג'ר לוושינגטון. חברי הצוות האמריקני חשו שהמשא ומתן לא מוצה. בשיחה עם איש השגרירות הישראלית בוושינגטון, טען רוברט אוקלי שאמריקנים לא הבינו חלק משיקולי ישראל, ולדעתם שני הצדדים התווכחו על סמלים ולא על המהות. האמריקנים היו מודעים לעמדותיו של הרמטכ"ל, וידעו שהוא וגמאסי אינם מייחסים חשיבות לשטח המעברים, אלא רק לגישה ופיקוח עליהם (חצ 6859/8). כמה מעוזרי קיסינג'ר חשבו שגם ארצות הברית יכלה להתאמץ יותר. הם  פנו אליו בהצעה שתעלה רעיונות משלה ותציע קו חדש..קיסינג'ר לא נענה לפנייתם. הוא היה קצר רוח: אולי חיפש הצלחה מהירה שתשמש משקל נגד למפולת בוויטנאם. כנראה רצה לגרום "טלטלה" לשני הצדדים, מתוך תחושה שהם מתחמקים מהחלטות קשות.

בוושינגטון דיווח קיסינג'ר לנשיא על חולשתו הפוליטית של רבין והבליט את ויתוריו של סאדאת. הוא טען שישראל ממעיטה בכוחו של פורד, וחושבת שתצליח לגייס את תומכיה כדי לסכל את הלחץ האמריקני. בתשובתו לפורד (חצ 5977/2) הצהיר רבין שמצרים גילתה נוקשות והבליט את ויתוריה של ישראל דווקא. הוא הדגיש שישראל מוכנה להמשיך במאמצים לקידום השלום. יום קודם לכן נאם סאדאת בפרלמנט המצרי (דיווח בתיק א 271/9), ובסוף דבריו אותת בצורה ברורה שהמשא ומתן לא הגיע לסיומו. הוא הודיע שמצרים תפתח מחדש את התעלה ב-5 ביוני, יום השנה השמיני למלחמת ששת הימים. היא תחדש את מנדט כוח האו"ם בסיני לשלשה חודשים ותחזיר את גופות הנעדרים, שישראל חזרה וביקשה את החזרתן מאז תום המלחמה. חודשיים  לאחר נאומו של סאדאת ייפתח דף חדש בשיחות.
שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום יקותיאל מצדיעים ליד ארונות החללים ממלחמת יום הכיפורים שהוחזרו על-ידי המצרים בבלוזה שבסיני, 4 באפריל 1975 
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית












אין תגובות: