יום חמישי, 20 באוגוסט 2015

דיונים בכנסת ובממשלה בעניין יוסל'ה שוחמאכר והשסע בין חילונים לדתיים בישראל בשנות ה-60'

"דבר חמור יותר מהכפייה הדתית זו הפגיעה בריבונות המדינה, זוהי אנרכיה. יש קבוצה שאינה מודה בחוקי המדינה...תחילתה מצער ואחריתה מי ישורנה" (חבר הכנסת ברוך עוזיאל, המפלגה הליברלית)

"...אולם יתכן שחלק מן הצועקים אינם רוצים בהחזרת הילד וכל זעקת הרחמנות אינה אלא אמתלה; רוצים שהעלמתו תמשך כדי שאפשר יהיה להעמיק יותר את השנאה, כדי להכתים את כל היהודים הדתיים , כדי לחזק עוד יותר את הפסיכוזה המורעלת שאחזה בהמונים..." (יצחק מאיר לוין, אגודת ישראל)

פרשת יוסל'ה שוחמאכר (ראו לעיל חלק ראשון) העלתה על פני השטח את השסע בין דתיים לחילונים בישראל.

הפרשה עוררה רגשות עזים בציבור. הרחקת ילד ממשפחתו על ידי סבו וקבוצה דתית קנאית (שבלטה בהתנגדותה למדינה) גרמו לגילויי איבה כלפי הציבור הדתי ובעיקר נגד הציבור החרדי, שנתפס כאחראי לחטיפה.

עיון בעיתוני התקופה מגלה טפח מרגשות הציבור באותם הימים. העיתונאי ק. שבתאי (שבתאי קשב-קלוגמן 1898- 1992) תיאר בטורו בעיתון "דבר" את האווירה הציבורית כ"שעריה של היסטריה המונית" (25.5.1962). הוא סיפר על נהג אוטובוס שסירב למכור כרטיס נסיעה לנוסע חרדי שביקש להגיע למושב קוממיות (שם הוסתר יוסל'ה שוחמאכר חלק מן הזמן), מיילדת שאמרה ליולדת מאותו המושב לצעוק – כפי שאמו של יוסל'ה זועקת, דיבורים שנשמעו על חטיפה אפשרית של ילדו של עסקן דתי חשוב (אין רמז בכתוב על מי מדובר) כתגובה ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. שבתאי מתאר אבדן כל קנה מידה בציבור היוצר "עיסה שחורה אחת, שאין לה אחיזה במציאות" מכל הציבור החרדי.

לעומתו, קבע שמואל שניצר מעיתון "מעריב" כי התגובה הסלחנית והאטית של חוגים דתיים שונים לחטיפתו והרחקתו של הילד ממשפחתו גרמה נזק חמור לתדמית של הציבור הדתי בישראל משום שהרעש בפרשה אינו בא מקבוצת מסיתים רעשנית אלא מזעזוע נרחב בציבור הכללי, שאינו בהכרח אנטי דתי ואף מגלה יחס אוהד בדרך כלל לדת.

המחלוקות בין חילונים לדתיים שליוו את פרשת יוסל'ה עלו על פני השטח באופן בולט בדיון בכנסת ב-3 באפריל 1962. (תיק כ 128/06). בעוד הדיון נפתח בביקורת על המשטרה על אזלת ידה (לכאורה) במציאתו של  יוסל'ה ומשם החלו דוברים שונים לתקוף את האישור ההלכתי שנתנו רבנים שונים (בעיקר הרב פראנק, רבה הראשי של ירושלים) והתמיכה מצדם של חוגים דתיים שונים להרחקת הילד מהוריו.

בעוד נציגי המפלגות החילוניות קראו למעשה למניעת קרע באוכלוסייה ואם הושיטו אצבע מאשימה היא כוונה כלפי החוגים הקיצוניים (נטורי קרתא וחסידות סאטמר), הרי שנציגי המפלגות הדתיות – מפד"ל, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל -  הגיבו בהתגוננות וטענו כי כל הציבור הדתי בכללותו מואשם באחת בהיעלמותו של יוסל'ה, וכי זו עלילת דם של ממש.

אמה תלמי, חברת סיעת מפ"ם, שימשה גם כראש הוועד להשבת יוסל'ה שוחמאכר להוריו (הנה כרוז הוועד, הקורא לציבור לסייע בהשבת יוסל'ה להוריו – תיק ג6841/07). היא האשימה את המשטרה ברשלנות וביחס רך וסלחני כלפי החשודים בחטיפתו ובהעלמתו של הילד. אחר כך פנתה תלמי להתקפה על שר הדתות, זרח ורהפטיג על כך שקרא למעשה הסב (אי החזרת הילד להוריו) "קידוש השם" ודרשה כי הדין ימוצה עם החוטפים עד תום (בתגובה לקריאות להקלה בעונשם בתמורה להשבת הילד להוריו). (עמודים 1621 – 1633)
אמה תלמי (ויקיפדיה)

ברוך עוזיאל מן המפלגה הליברלית הציג את הפרשה כאיום על הלכידות הלאומית ומתכון למלחמת תרבות, שאסור להיגרר אליה. הוא קרא לא להיכנע לכפייה דתית ולא להתפשר עם הגורמים הקיצוניים בחברה הדתית, השוללים את קיומה של המדינה. (עמודים 1634 – 1642)
ברוך עוזיאל (ויקיפדיה)

מרדכי ביבי מאחדות העבודה האשים את הכפייה הדתית בחטיפתו של יוסל'ה. הוא הזהיר את אותם חוגים קיצוניים כי לא תצלח דרכם וכי "הם דואגים בשל המשך שקיעת הקלריקליזם בארץ ובעולם" ועל כן פועלים בצורה של כפייה ואלימות. (עמודים 1678 – 1685)
מרדכי ביבי (אתר הכנסת)

אהרון יעקב גרינברג מהמפד"ל קרא שלא להשתמש בפרשה ככלי ניגוח נגד הציבור הדתי. הוא הציע לתת חנינה לכל המעורבים בנושא, כדי לקדם את החזרת הילד עד תאריך מסוים ואם לא יושב, לחוקק חוק מיוחד לפרשיה שמטיל עונשים חמורים במיוחד נגד הפושעים. הוא הביע חשש מקרע בתוך האוכלוסייה ותיאר אווירה ציבורית של הסתה נגד יהודים דתיים (ואף השווה את הפרשה למשפט בייליס ב 1913). (עמודים 1668 – 1672)
יעקב גרינברג (ויקיפדיה)


יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל טען כי אצבע מאשימה מכוונת כלפי הציבור הדתי בכללותו ודומה לעלילות האנטישמיות הקלאסיות שהפכו את כל היהודים אשמים בפשע של יחיד. הוא הדף האשמות על שתיקת היהדות הדתית בטענה כי היא התרגלה לשתוק בעת שהעבירו ילדים על דתם (כהגדרתו) בקום המדינה ע"י המוסדות החילוניים. הוא שאל מדוע המפלגות החילוניות שתקו שהכריחו ילדים לעזוב את הדת. לוין קרא להפסיק את ההסתה לפני שיהיה מאוחר מידי. (עמודים 1691 – 1698)
יצחק מאיר לוין (ויקיפדיה)


יעקב כץ מפועלי אגודת ישראל קרא לטהר את האווירה ההופכת כל יהודי דתי באשר הוא לאשם בהיעלמותו של יוסל'ה. האשמה הקולקטיבית הזו מזכירה אנטישמיות מהסוג הגרוע ביותר. כץ הזכיר למליאה כי בתחילה היללו את הסבא של יוסל'ה על עמידתו הגאה והבלתי מתפשרת בבריה"מ, ועל חששו מירידת נכדו לחו"ל. (מזכיר את מאמרו של א.ש. שטיין מעיתון "דבר" בנושא). הוא קרא לחון את המעורבים כדי להקל על השבת הילד. (עמודים 1702 – 1708)
יעקב כץ (ויקיפדיה)

מרדכי נורוק מהמפד"ל קרא להפסיק את ההסתה נגד הציבור הדתי בגלל סכסוך משפחתי שיצא מכלל שליטה. הוא שאל היכן היו כל החילונים המבקרים את הציבור הדתי כעת, כאשר כפו על ילדים לעזוב את הדת במוסדות חילוניים? והעלה את ההשערה כי כל הגל הזה נועד להסב את תשומת הלב בציבור מבעיות כלכליות, כפי שהייתה ההסתה האנטישמית באירופה בעבר. (עמודים 1718 – 1726)
מרדכי נורוק (ויקיפדיה)

האם הדיון משקף את הלך הרוח ששרר במדינה באותם הימים? דומה שהן העיתונות והן הפוליטיקאים שיקפו בצורה מסוימת את הדעות בציבור. מעניין לציין כי הפרשיה העלתה מן האוב את רגשי הטינה העזים של הציבור הדתי על החינוך במחנות העולים והמעברות לאחר קום המדינה, שנתפס בעיניהם כהעברה על הדת של רבים מילדי העולים בידי זרמי החינוך החילוניים.

המתיחות בין דתיים לחילוניים עלתה גם ב ישיבת הממשלה ב 25.2.1962. רה"מ דוד בן גוריון אמר על פרשית יוסל'ה ..."אני רק רוצה להגיד לחברינו מהמפלגה הדתית לאומית שזוהי חרפה לאנשי הדת בישראל – התנהגות זו של הרבנים". אמרה זו גררה תגובות מצדם של שר הסעד יוסף בורג ושר הדתות זרח ורהפטיג מסיעת המפד"ל. הם קבלו על כך שעל סיעתם מוטלת האחריות למעשיהם של חוגים דתיים קנאים שאינם מקבלים את מרותה של ממשלת ישראל ובוודאי שלא את מרותה של המפד"ל. מדוע המפד"ל נתפסה כאחראית לדעותיהם ולהתנהגותם של הרבנים? תהו השניים (בורג אף ציין כי לאור האשמה שמופנית אל מפלגתו: "אם זה כך, הרי אמת כל מה שאומרים האנטישמים").

הפרשה העלתה נושא נוסף: היחס אל הזרמים החרדים הקנאים, שהתנגדו לקיומה של המדינה. כיצד על המדינה להסכין לקיומם של ארגונים המתנגדים לקיומה של המדינה, אך אינם בדלניים או חבלנים המעוניינים לפגוע ממש בקיומה של המדינה? האם הם איום ממש על קיומה של המדינה או שמא קול מתנגד, אחד מני רבים, שדמוקרטיה יכולה וצריכה להכיל? איך נוהגים ביהודים אחרים, מתנגדים קבועים של התנועה הציונית ומדינת ישראל?

על פי דן פהטר, כתב העיתון "דבר" (יולי 1962)  "גורמים בשירותי הביטחון" טענו כי זרמים שונים ביהדות החרדית כגון נטורי קרתא וחסידות סאטמר, פעלו בפרשת שוחמאכר מתוך רצון "להביך את המדינה ולהציגה באור גרוע". על הטענות האלו חזר במידה רבה ראש שירותי הביטחון איסר הראל בישיבת הממשלה  ב-8 ביולי 1962. הראל הציג מערכת מסועפת ומאורגנת של מאות חרדים שהשתתפו בפעולת ההעלמה וההסתרה של יוסל'ה ולמעשה תיאר מערכת חתרנית שלמה הפועלת נגד המדינה. תיאורו של הראל לא עבר בשקט. הוא עמד תחת מתקפה של שרי המפד"ל, שראו בתיאוריו ביקורת ישירה כלפי כל הציבור הדתי, ללא התחשבות ואבחנה (לדעתם) בזרמים השונים בציבור הדתי (חילופי הדברים מופיעים בפרוטוקול של ישיבת הממשלה מז/תשכ"ב, 8.7.1962).. בישיבה התגלה ממד נוסף, פחות מוכר של המבצע למציאתו של יוסל'ה. הראל תיאר מערכת שפעלה נגד מאמצי המוסד להוציא יהודים ממרוקו (מבצע "יכין" שהיה אז בעיצומו) וחיבלה בחשאיות הפעולה וסיכנה חיי יהודים וסוכנים ישראלים במרוקו. הראל תיאר את הקבוצה שפעלה במרוקו כ"...אותה קבוצה, בה כמה אנשים הקשורים גם בעניין הסתרת הילד, עסקה בפעולה מסוג זה בתוך מרוקו...לאחר חקירה ראשונה אני יכול להגיד, שהאנשים האחראים לפעולה זו הם אותם חוגים".(פרוטוקול 8.7.1962, עמודים 11 - 12)
איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון (ויקיפדיה)


מעניין לציין, שבסיום הפגישה ציין הראל כי המבט שלו על שני מחנות, דתי, שאינו מעוניין להחזיר את הילד, וחילוני המעוניין להחזיר אותו להוריו, נוצר אצלו במהלך החיפושים והתחושה כי המוסד אינו מקבל סיוע מגורמים דתיים, כולל דתיים לאומיים, למציאת הילד והשבתו הביתה.


אין תגובות: