יום ראשון, 9 באוגוסט 2015

חשיפה מיוחדת: "מפסיקים לירות ומתחילים לדבר" - 45 שנים לקבלת תכנית רוג'רס ולסיום מלחמת ההתשה - חלק ב'

הסלמה ביטחונית והכרעה מדינית

במקביל לפעילות המדינית נמשכה הלחימה מול מצרים. ב-22 ביולי קידמו הסובייטים טייסת מיג 21 אל שדה התעופה מנצורה, מרחק שבעים קילומטרים מתעלת סואץ, והחלו לפטרל באוויר לצד טייסת מצרית, במרחק של ארבעים קילומטרים מהתעלה. 

ב-23 ביולי התברר לממשלת ישראל שהפעם, בניגוד לאירועים קודמים בסכסוך הערבי-ישראלי, החליטו הערבים שלא לנקוט עמדה שלילית כלפי יזמות מדיניות. לרגל יום המהפכה שחל ביום זה, נשא נאצר נאום ובו הביע את הסכמתו לתכנית, אך עיוות חלק מפרטיה. הוא דילג על המשפט שחייב מינוי נציגים למשא ומתן וטען שהתכנית כוללת נסיגה "מהשטחים" ו"מכל השטחים" אף שהיא דרשה נסיגה "מִשְטחים", כמו החלטה 242. בכך הודיעה מצרים על קבלת תכנית רוג'רס מ-19 ביוני וירדן הצטרפה אליה לאחר שלושה ימים.  אף ברית המועצות הודיעה לארצות הברית על הסכמתה לתכנית.

ב-24 ביולי פנה נשיא ארצות הברית ניקסון בשדר אל ראש הממשלה גולדה וביקש ממנה לדון מחדש בתכנית רוג'רס ולהשיב עליה ב"הן" ברור. הוא העריך שמצרים תדרוש שישראל תשוב לגבולות 4 ביוני 1967 ותקיים במלואן את החלטת עצרת האו"ם מס' 194 סעיף III, הנותנת לפליטים הפלסטינים חופש בחירה אם לשוב לבתיהם בישראל או להסתפק בפיצוי כספי. ניקסון הבטיח שהממשל לא ילחץ על ישראל לקבל את עמדותיה של מצרים. העמדה האמריקנית היא שאת הגבולות יש לקבוע במשא ומתן בין הצדדים שיביא להסכם (agreement) שלום. כמו כן לא ילחץ הממשל על ישראל לקבל פתרון לבעיית הפליטים אשר יביא לפגיעה אנושה באופייה היהודי או יסכן את ביטחונה. אף חייל ישראלי לא ייסוג מהשטחים הכבושים עד שיושג הסכם שלום חוזי מחייב שישביע את רצונכם. ניקסון שב והדגיש את מחויבות ארצות הברית לקיומה ולביטחונה של ישראל [תעודה 20].

מזכיר המדינה רוג'רס בשמי שארם א-שייח בטיסה עם הרמטכ"ל 
בר לב במטוס אייר פורס 2  7/5/1971
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית
על מנת ללמוד עוד על עמדת האמריקנים, נפגש שגריר ישראל בארצות הברית רבין עם עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון סיסקו ובמענה לשאלותיו השיב סיסקו שארצות הברית תטיל וטו באו"ם על הצעת החלטה שתחייב נסיגה מלאה של ישראל ועל הצעת החלטה שתחייב הכנסת פליטים לישראל. הוא אף טען שארצות הברית מוכנה לומר מראש שבמקרה של שינוי בהיערכות המצרית בזמן הפסקת האש תוכל ישראל להפעיל את כוחותיה בברכת האמריקנים ובתמיכתם באמצעים.

בעקבות ההחלטה הערבית לענות בחיוב לתכנית האמריקנית ומכתבו של ניקסון מ-24 ביולי, קיימה הממשלה סדרה של חמש ישיבות: ב-26, 29, 30, ו-31 ביולי וב-4 באוגוסט, ובהן דנה בתכנית.

בינתיים חלה הסלמה אל מול הכוחות הרוסים. ב-25 ביולי שיגר טייס מיג 21 סובייטי טיל אל מטוס סקייהוק ישראלי ששב לשטח ישראל לאחר שפעל ממערב לתעלת סואץ. הסקייהוק נפגע מהטיל אך הצליח לנחות.

ישיבת הממשלה מה-29 ביולי עסקה בין השאר בהפסקת האש בגזרה הירדנית. דווח כי האמריקנים הסכימו לאשר לישראל להגיב על אש "חבלנים" (פדאיון) שיצא משטח ירדן. השרים ביקשו הבהרות, ושר החוץ אבן השיב: "התשובה שלהם היא, שאמריקה נותנת גושפנקא לפעולה נגד החבלנים. יחד עם זה הם מבקשים שניקח בחשבון את מצבו ואת עמדתו של חוסיין, לאמור: אם אתם מעוניינים באישור שלנו לפעולותיכם נגד הפדאינים, אישור זה יש לכם, אבל ישנו רמז שאם תפעלו נגד צבא ירדן, אנחנו האמריקאים איננו נותנים לכם בלנק צ'ק לזה" [תעודה 22]. באותו היום הוחלט גם לפעול נגד חיל האוויר הסובייטי.

למחרת ב-30 ביולי, התבצעה החלטה שהתקבלה ב-29 ביולי לפעול נגד המטוסים הסובייטיים במקרה של פעילות נגד כוחות ישראל, תחת השם "מבצע רימון 20". חיל האוויר ביצע כביכול טיסת צילום של רביעיית מיראז'ים, בליווי זוג פנטומים, לאורך מפרץ סואץ, וזוג נוסף של פנטומים ביים תקיפה באזור סוחנה שמדרום לעיר סואץ. דיין, שראה את תכנית המבצע מראש, דרש שפעולות אלה לא תתבצענה בעומק מצרים, גם אם יש ביכולתן לגרום לסובייטים שלא לשלוח את מטוסיהם לקרב.  אף על פי כן שלחו הסובייטים למעלה מעשרים מטוסי מיג 21 לתקוף את המטוסים הישראליים. אולם אז הצטרפו לקרב שתי רביעיות מטוסי מיראז', האחת הסתתרה בהרי סיני ממזרח למפרץ סואץ והשנייה המריאה מרפידים. יחידת לוחמה אלקטרונית של צה"ל הצליחה לשבש את מערכת התקשורת של המטוסים הסובייטיים ואף להטעות את הטייסים הסובייטים בפקודות סרק. בקרב האווירי הופלו בין ארבעה לחמישה מטוסי מיג 21 סובייטיים ושלושה מטייסיהם נהרגו. שעה לאחר הקרב העבירו הסובייטים את הטייסת שהוצבה במנצורה אל שדה התעופה בבני סוויף שבעומק מצרים, מדרום לקהיר. 


מטוס קרב ישראלי מסוג פנטום מוצג
ביום חיל האוויר, 
11/6/1970
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית
בתגובה לכך הטמינו הסובייטים בלילות מארבים של סוללות אס. איי 3 סמוך לתעלה. סוללות אלה הופעלו נגד מטוסי חיל האוויר שתקפו סוללות טילים גלויות, חלקן סוללות דמי, מערבה להן. בדרך זו הצליחו הסובייטים ב-3 באוגוסט להפיל מטוס פנטום ולפגוע בפנטום נוסף, אך הוא הצליח לבצע נחיתת חירום ברפידים. בסך הכול איבד חיל האוויר חמישה פנטומים מאז החלו הסובייטים להשתתף במערכה הצבאית.

בדיון שנערך בממשלה לאחר הקרב ציין הרמטכל בר-לב בסקירה הבטחונית: "באשר לרוסים, מאחר להם זו פעם ראשונה להיות בקרב – הורגש בהחלט חוסר ניסיונם. ריכזנו כאן את מיטב הטייסים שלנו". אבן הדגיש שישראל לא תציין את מוצא הטייסים, ועל כך העיר בגין: "אנו נדאג שזה לא ייוודע, או שייוודע?". גולדה השיבה שיש צנזורה אבל "לא הייתי מוכנה להישבע שמחר או מחרתיים זה לא יהיה בעיתונות העולם. [...] יש כאן המוני עיתונאים וליד בניין זה עומד צבא של כל עיתונאי הטלוויזיות בעולם [...] אני מתארת לי שימצאו דרך להעביר את הידיעה. זה אינו יכול להישאר סוד". בגין השיב לה: "באתי על סיפוקי". ואכן, אף שישראל לא פרסמה את תוצאות הקרב (וכך עשו הסובייטים והמצרים), התפרסם הדבר בעיתון "דיילי אקספרס" הבריטי. 

במהלך הישיבה העלתה גולדה מתחושותיה האישיות בנוגע להחלטה המסתמנת בדבר היענות להצעה האמריקנית: "שאלתי היא – אלהים שלי: עם מי מנהלים אנו כאן קרבות? אני רוצה להודות, שבכאב לב הולכת אני לזה, ולא בשמחה, בשום פנים ואופן – לא! [...] עם מי הם לא יתקשרו ואיפה יש שטן שהם לא יהיו מוכנים להתקשר איתו? הכל נגד הקומץ הקטן הזה שנקרא עם ישראל במדינת ישראל. זו לא השמחה הגדולה ביותר לקבל זאת. אבל לי אלוהים לא הבטיח שבארץ הזו יהיו לי רק שמחות [...] ברגע הראשון ששמעתי [על הקרב], אמרתי: יופי. אבל אחר כך צריך לשאול: האם זהו? בזה זה נגמר? האם זה הקרב האחרון? לא הייתי רוצה לעשות זאת. אני מודה שלא." על כך השיב לה השר שלמה הלל: "כרגע יש מצב עובדתי שלהצעה הזו הסכימו הרוסים, הסכימו המצרים, הסכימו הירדנים, ואנחנו לא יכולים עוד לגעת בה. אנחנו נתונים במצב אסטרטגי לא נוח" [תעודה 25].

בפתח הדיון הרביעי, ב-31 ביולי, קרא השר בורג את החלטת הנהלת המפד"ל שתמכה בקבלת התכנית האמריקנית וקראה לגח"ל שלא לפרוש מהממשלה. לא בכדי פנתה המפד"ל אל גח"ל שכן מנהיג הרשימה, השר בגין, החל לפעול לפרישת גח"ל מהממשלה אם זו תקבל את תכנית רוג'רס.

השר גלילי הביא לממשלה הצעת החלטה שגיבש לאחר התייעצות מוקדמת עם שרים אחדים. הצעתו הייתה לקבל דווקא את יוזמתו של ניקסון (לא של רוג'רס) מ-24 ביולי תוך כדי דבקות בקווי היסוד של הממשלה "ולמנות בבוא השעה נציג לשיחות ללא תנאים מוקדמים בחסותו של השגריר יארינג, במסגרת החלטת מועצת הביטחון 242, במטרה להגיע בין הצדדים להסכם שלום חוזי ומחייב". כמו כן הציע להסכים להפסקת אש זמנית עם מצרים ולהקים ועדת שרים לניסוח המדויק של תשובת ישראל לארצות הברית. גולדה מנגד, הסתייגה מהתואר "זמנית" שנתן גלילי להפסקת האש.

בסופו של הדיון התקבלה (בתמיכת 17 קולות) החלטה שהתבססה על הצעתו של גלילי. בהחלטה הופיע סעיף מפורש השולל את תכניותיו הקודמות של רוג'רס ואת הדעות שהביע ב-19 ביוני 1970 בעניין הגבולות, הפליטים ומתכונת השלום. הצעתו החלופית של בגין להודיע שישראל דוחה את טיוטת מכתבו של יארינג למזכ"ל האו"ם קיבלה שישה קולות. בעקבות זאת יזם בגין במוסדות גח"ל החלטה לפרוש מהממשלה [תעודה 26].

עוד באותו היום העביר דיניץ שדר אל רבין, בבקשה לעדכן את האמריקנים על היענות כללית ליוזמת השלום האחרונה ולקדם תשובה רשמית ישראלית להפסקת אש זמנית. נמסר כי ועדת שרים מיוחדת תחליט על נוסח שאינו מתחייב לנסיגה אך מאשרר את היוזמה האמריקנית. הובהר כי "גם מחוץ לגח"ל מתעוררים אצלנו קשיים.." [תעודה 28].

ב-4 באוגוסט, לאחר סיום דיוניה של ועדת הניסוח שנבחרה ב-31 ביולי, והחלטת גח"ל לפרוש מהממשלה ובעוד הקרבות בדרום נמשכים, התכנסה הממשלה לדיון המכריע על הצעותיה של ארצות הברית. ששת שרי גח"ל הודיעו על התפטרותם, מנחם בגין הסביר את מניעי החלטתם וחלק לגולדה שבחים. הוא ציין את האווירה הטובה ששררה בישיבות הממשלה, ואמר: "עברנו יחד תקופה די ניכרת מתוך אמון הדדי". לפני שהגיש את מכתב ההתפטרות הוסיף: "היום כאשר אנחנו עוזבים את השולחן הזה, סביבו ישבנו למעלה משלוש שנים, אנו יודעים שאין איש סביבו השמח על הפרידה הזאת. אני יודע שכל חברי הממשלה, לרבות אלו שבשבתם פה אמרו שאולי ייטב לישראל, אם גח"ל יעזוב. היום יש בלבם צער כן. אנחנו ודאי לא רצינו בה. הדבר היה לפי הערכתי בלתי נמנע [...] אני מכל מקום עד תום חיי אחשוב את שלוש השנים הללו לאחד הפרקים היפים בחיי. אנחנו נעבור לאופוזיציה. אין זו מלאכה חדשה בשבילנו".

ממשלת הליכוד הלאומי עם הצגתה בבית הנשיא, 15/12/1969
אנשי גח"ל ובראשה מנחם בגין מהווים חלק מן הממשלה החדשה.
צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית
השר יוסף ספיר, אף הוא ממקימי גח"ל, הוסיף כי הצטרפו לממשלת הליכוד הלאומי ביוני 1967 ללא תנאי, להציל את המדינה מהסכנה שריחפה עליה. היום אין אנחנו נמצאים במצב הזה, ציין. הוא העלה את חשש חבריו שאנו מצויים בפתח סכנות חדשות ללא סוף פסוק שאין אחריו שלום. עזר ויצמן נשא דברים לפני התפטרותו: "אני מקווה שלא ארגיז בדברי בישיבה האחרונה של הממשלה שאני משתתף בה. זוהי ההזדמנות האחרונה שלי לומר זאת. לפי דעתי הפיתרון לטילים הוא אך ורק פיתרון אווירי. מי שיחפש פיתרון בארטילריה או איזה פיתרון אחר לא יפתור את הבעיה. לפי דעתי זחילת הטילים האלה לתעלה וכתוצאה מזה שיש מערך עורפי שלא הושמד יוצרים מצב חדש [...] אם לאחר שנה הגענו למה שהגענו, לאבדן חמישה פנטומים ולעובדה שיש להם ליד התעלה 4 או 5 סוללות כאלה, הרי זה לפי דעתי מפני שלא לקחנו קודם לכן את היעד העיקרי [...] ושלא כתשנו אותו עד הסוף". בדבריה נמנעה גולדה מלהתפלמס עם בגין ועם שרי סיעתו. היא שבה וציינה את העבודה המשותפת ואת יחסי האמון ששררו בין השרים למרות חילוקי הדעות. היא הביעה את צערה על ההתפטרות "בטרם עת". בתום דבריה עזבו שרי גח"ל את הישיבה.

בסיום הישיבה אמרה גולדה:"האמריקאים צריכים לדעת שאנחנו הולכים לזה בקושי, בספקות ובהתלבטויות. זה לא יזיק לשלום [...] האמת המלאה בעיני היא שאין אנחנו יוצאים לריקודים. אנחנו יוצאים למאבק מסובך ומקופל. מילא עם הערבים ומועצת הביטחון - איך שהוא. אבל אם הענין לא יתפוצץ מיד, נכון לנו עוד מאבק חמור עם ממשלת ארצות הברית על דברים שאיש מאתנו אינו מוכן לוותר", והוסיפה, "היות ובאמת דחינו כולנו את העקרונות של רוג'רס, ומי בטוח בזה שמחר לא תבוא רוג'רס ד' שתהא גרועה עוד יותר מכל מה שהיה קודם, תחת השפעה זו של 'stop shooting and begin talking', וכאשר רוג'רס talks מי יודע מה שייצא מפיו ! יש לנו קצת עוגן ביחסים עם הנשיא, אבל עם כל חיבתי אליו איני מוכנה לגלוש עליו את גורל ישראל, שהוא יציל. גם בהסברתנו, למען השם לא ליצור רושם בעם הרגשה של שמחה גדולה, שהנה התפטרנו מגח"ל".


רוג'רס מלווה ברמטכ"ל בר לב בנמל התעופה לוד
בשובם מסיור בשארם א-שייח. 6/5/1971
צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית
לאחר מכן קיבלה הממשלה פה אחד את הצעת ועדת הניסוח. לנוסח ההחלטה נוספו סעיפים שהדגישו את סיום התביעות ההדדיות של מצרים, ירדן וישראל, וכי נסיגת ישראל מִשְטחים שנכבשו ב-1967 תהיה אל גבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים [תעודה 29].

משם עברה גולדה להציג את עמדת הממשלה בכנסת, שקיימה דיון בנושא. בסיכום הדיון הציע חבר הכנסת ישראל קרגמן מהמערך שהכנסת תאשר את הודעת ראש הממשלה על החלטת הממשלה להיענות ליוזמת השלום האמריקנית. בניסיון להביך את הממשלה הציעה חברת הכנסת אסתר רזיאל-נאור מגח"ל כי "בשאיפה להשכנת שלום בר-קיימא על ידי כריתת חוזי שלום בין ישראל לבין מדינות ערב שיושגו במשא ומתן ישיר בין הצדדים – תוסיף הממשלה לפעול על פי קווי היסוד של תכניתה, שאושרו בכנסת". הצעתה נדחתה ברוב של 63 מול 30 תומכים ואילו הצעתו של קרגמן התקבלה ברוב של 66 מול 28 מתנגדים ו-9 נמנעים [תעודה 30].

ב-5 באוגוסט העביר רבין אל דיניץ את סיכום פגישתו עם קיסינג'ר. הוא הדגיש את התפנית בהיענות ליוזמת השלום האמריקנית שנבעה בראש ובראשונה ממכתבו האישי של ניקסון לגולדה. בלעדיה הייתה עלולה להיות תשובת ישראל שלילית. המענה החיובי, הוסיף, בא בידיעה ברורה שישראל מקבלת על עצמה סיכונים מדיניים וצבאיים גדולים, כלשונו. לבסוף ביקש להבהיר שישראל סקפטית ליכולת היוזמה להצליח ושישראל לא תקבל הצבת טילים סובייטיים לאורך התעלה. במקרה שכזה, תופר הפסקת האש [תעודה 31].

ב-8 באוגוסט נכנסה לתוקפה הפסקת האש באופן רשמי. בחסותה קידמו המצרים טילי קרקע אוויר לקרבת תעלת סואץ, ובכך הפרו את תנאיה, צעד שיהיו לו השלכות חמורות לעתיד. הוראות הצבא הגדירו להמשיך ולנהוג במשנה זהירות. חלק מן החיילים יצאו מן המעוזים, ויכלו לצפות במתרחש בשטח כפי שניתן לראות בסרטונים הבאים:

הפסקת האש 1 (13/8/1970), 

הפסקת האש 2 (20/8/1970).

לצפייה ברשימת התעודות המורחבת.

ימי מלחמת ההתשה לוו גם במחאה ציבורית וביקורת על מדיניות הממשלה. כאן בבלוג הארכיון סקרנו שני מאורעות מאביב 1970 בהקשר זה: מכתב השמיניסטיםוהעלאת המחזה 'מלכת האמבטיה' בתיאטרון הקאמרי.


קובץ המסמכים המובא בפרסום זה הנו חלק מאוסף רחב יותר, העתיד לראות אור במסגרת ספר ההנצחה לראש הממשלה גולדה מאיר שנמצא בשלבי עריכה מתקדמים בימים אלו לקראת פרסומו לציבור הרחב.

אין תגובות: