יום חמישי, 28 במאי 2015

סוגיות בעניין הוצאתו להורג של אייכמן: האם להמליץ לנשיא על חנינה? האם לאפשר לאשתו לקיים ביקור פרידה?

















אדולף אייכמן וסנגורו רוברט סרווציוס בעת המשפט בבית העם
בירושלים, ארכיון המדינה, טס/3007/203, רשם: בני עדן
מאז שהודיע ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בכנסת במאי 1960 על חטיפתו של אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ועד להוצאתו להורג חלפו שנתיים. משפטו נפתח באפריל 1961. פסק הדין, שגזר עליו עונש מוות, ניתן בדצמבר של אותה שנה, והדיון בבית המשפט העליון על הערעור שהגיש סנגורו, ד"ר רוברט סרווציוס, נערך במאי 1962. לאחר שחמשת שופטי בית המשפט העליון דחו את הערעור, ולאחר שנשיא המדינה, יצחק בן-צבי, דחה את בקשת החנינה, הוצא גזר הדין לפועל בלילה שבין ה-31 במאי לאחד ביוני 1962, השבוע לפני 53 שנים.
הציבור בישראל ועיתונות התקופה תמכו בהוצאתו להורג של אייכמן באופן כמעט מלא, בהמשך טבעי להסכמה הרחבה בדבר לכידתו והעמדתו למשפט בישראל. תליית אייכמן נתפסה כהתגלמות של צדק וכהוכחה לניצחון ריבונותה של ישראל, שהצליחה להביאו למשפט. מעטים היו קולות הנגד. (יחיעם ויץ במאמרו: "בין קתרזיס לקרב סכינים "משפט אייכמן" ו"משפט קסטנר" והשפעתם על החברה הישראלית" מביא מקולות אלה). בפרסום שהעלינו באתר ארכיון המדינה לעת חמישים שנה למשפט אייכמן מצויות דוגמאות ממכתבים רבים השמורים בארכיון המדינה, שנכתבו אל ראש הממשלה, אל נשיא המדינה ואל השופט לנדוי שמשקפים עמדות שונות ביחס לשאלת ההוצאה להורג של אייכמן.

גם בממשלה עצמה נשמעו ברגע האחרון קולות שונים ביחס לעצם שאלת ההוצאה להורג של אייכמן. את המסגרת לדיון הגדיר בישיבה, שהתקיימה ב-29 במאי, אותו היום שבו נדחה הערעור, ויומיים לפני ההוצאה להורג, היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, שהיה התובע במשפט. האוזנר הסביר לחברי הממשלה מדוע לדעתו עליהם להמליץ לנשיא שלא לחון את אייכמן. לדברי האוזנר חוק דרכי הענישה שחוקק ב-1954 הפך את עונש המוות, שהוגדר כעונש חובה בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, לעונש מקסימלי ולא חובה. ועם זאת ביקש האוזנר מחברי הממשלה לשקול שלושה משפטים מפסק הדין של אותו יום: "מקומו (של אייכמן) היה לא רק בין הפעילים אלא בין המפעילים של הפתרון הסופי...המערער לא היה קטלא קניא בין המפעילים ההם, הוא נטל חלק בראש, ולו היה תפקיד מרכזי, מכריע ביניהם". כמו כן אייכמן "לא הראה מעולם לא חרטה, לא חולשה, ולא רפיון כוח או רפיון רצון במילוי התפקיד שקיבל על עצמו....וביצע את פשעיו האיומים מתוך שמחת לב וחדווה פנימית, לשביעות רצונו הוא ולשביעות רצונם של כל הממונים עליו".  ועל פסק הדין, שהתקבל פה אחד: "בהחליטנו לאשר את פסק דינו...ידענו יפה...מה דל ומה חיוור יהיה גזר מיתה זה, לעומת מיליוני המיתות המשונות שגזר הוא על קורבנותיו. כשם שאין שם בשפת בני אדם כדי לכנות בו מעשים כמעשי המערער, כך גם אין עונש בחוקי בני אדם, שיהא הולם בחומרתו את אשמת המערער, אך ידיעתנו כי כל מידה שתימדד למערער לא תשווה, וכל שילם ועונש שיוטל עליו לא יספיק, ידיעה זו, אסור לה שתניע אותנו דווקא להקל בעונשו של זה...אם אין רצוננו לשים פלסתר את רצונו של המחוקק, עלינו להטיל על אייכמן את העונש המקסימלי...". (לפרוטוקול המלא של הדיון בממשלה)
מצד אחד היו בדיון המצדדים בביצוע גזר דין המוות: שר המשפטים דב יוסף  אמר שמכיוון שהכנסת הצמידה את עונש המוות לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם  אין מקום לוותר על עונש המוות משום שוויתור יתפרש כאמירה שמעשיו של אייכמן אינם כה נוראים. אדם נענש בעונש מוות על רצח של אדם אחד. קל וחומר שמעשיו של אייכמן מחייבים עונש מוות. ענשי מוות נתנו לפושעים נאצים במשפטי נירנברג ואין הצדקה שישראל תנהג אחרת מן המדינות התובעות בנירנברג. השר יוסף אלמוגי חיזק טיעון זה ואמר שישראל מוכרחה להעביר את המסר שדם יהודי אינו הפקר. שרת החוץ, גולדה מאיר, ביקשה לעשות הבחנה בין עונש מוות בכלל, אותו היא ממליצה לבטל ובין חוק פשעי הנאצים: אי ביצוע פסק הדין יראה לא עליונות של העם היהודי כי אם נחיתות. רק העם היהודי נתבע לגלות חמלה נוצרית "כי עוד לא התרגל העולם לראות את עם ישראל כמו יתר העמים".

מצד שני היו המתנגדים: שר הסעד יוסף בורג אמר שמדינת ישראל אמרה את דברה במשפט. כעת היא יכולה להרשות לעצמה לתת לרוצח למות יום יום מחדש. מעין מצב תלוי ועומד, שגזר הדין יהיה תלוי בפניו מדי יום ביומו, להשאירו במצב זה, שבכל יום יכולים לבצע את גזר דינו. בורג לא ראה בכך חנינה אבל היה מוכן לקבל בלית ברירה מונח זה אם חייבים להיצמד אליו באופן רשמי כדי להימנע מתליית אייכמן. האוזנר ביטל אפשרות זו בטענה שלנשיא יש סמכות לחנינה או להמרת העונש אך לא לדחיית ביצועו של העונש ועל כן לא ניתן לקבל את עמדת בורג. שר האוצר לוי אשכול הסביר שמבחינתו אין זו שאלה של מצפון וגם לא שאלה של "מה יגידו הגויים". הוא היה רוצה שאייכמן יתהלך בעולם לאחר המשפט עם אות קין על מצחו. בעיניו זהו עונש קשה ומשמעותי הרבה יותר מחמש דקות של הוצאה להורג (מעניין לציין שעמדה זו של אשכול מהווה המשך לעמדתו מ-1934 , בעקבות זיכויו בערעור של אברהם סטבסקי מרצח ארלוזורוב, לאחר שנידון למוות בערכאה הנמוכה. אשכול כתב אז לאשתו אלישבע שהוא מרוצה מן הזיכוי, על אף שהוא בטוח באשמתו של סטבסקי, וניסח את דבריו באותה רוח: "אני, דעתי נוחה מאוד מהמשפט. אות קין על מצחם...אות קין לא יוסר ממצחו לעולם", לוי אשכול אל אלישבע אשכול, 8.8.1934, ארכיון המדינה פ/1553/8). את הדיון על החנינה לאייכמן סגר שר הדתות זרח ורהפטיג, שהבהיר שאין לו היסוסים מצפוניים אך הוא חושש ממצב של "כי יחם לבבו" ואינו יודע אם נצליח להסתגר מפני רגש זה ועל כן הוא מתנגד לחנינה. כמו כן  חשש ורהפטיג מליבוי של יצרים אנטישמיים ומכך שהדבר יעלה לעם היהודי בקורבנות,  אך מצד שני חשש שהדבר ייתפס כהפקרת דם ישראל וכהתפייסות עם גרמניה ומכאן יגיעו הדברים בכל מקרה ל"בכחנליה (פורקן יצרים) אנטי יהודית, אם אני שוקל תועלתיות נגד תועלתיות, אין לי עצה וברירה, אלא לבצע את פסק הדין". בסוף הדיון החליטה הממשלה לא להמליץ לנשיא המדינה על מתן חנינה לאייכמן.

שאלות נוספות שעלו לדיון בישיבה זו הן כמה זמן לאחר הדחייה הצפויה של הנשיא את בקשת החנינה יתבצע גזר הדין ושיקולים שונים הועלו בהקשר זה ומה יעשה בגופתו של אייכמן לאחר ההוצאה להורג. דיון נוסף התקיים בשאלה עד כמה חייבת ישראל להעביר את גופתו של אייכמן למשפחתו. הוחלט לאמץ את השיטה שננקטה במשפטי נירנברג, לפיה תישרף גופתו של אייכמן ואפרו יפוזר.
***
חודשיים לפני ביצוע גזר הדין העבירה אשתו של אייכמן באמצעות סנגורו בקשה לשר המשפטים , דב יוסף לפגוש את אייכמן לפני ההוצאה להורג אם זו תתבצע. יוסף העלה את הסוגיה בפני הממשלה ב-18 במארס 1962 ואמר להם שבן-גוריון חשב שיהיה לישראל קשה לעמוד בביקורת בינלאומית אם לא תאפשר את הביקור ועל כן יש לעשות זאת במהירות ובחשאיות ואם אפשר – בתוך 24 שעות. באותו יום הציגה שרת החוץ את החלטת הממשלה גם בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: "אני מתארת לי שרובנו בוודאי לגמרי שלמים עם כל המהלך...אבל ידוע שיש "צדיקים" רבים בעולם שהתעוררותם עכשיו תהיה הרבה יותר גדולה מהתעוררותם בזמן השואה. ולא נחוץ לנו לתת להם איזה פתחון פה בדבר שהוא לגמרי הומניטרי סביר, שבמקרה זה, מי שלא יהיה הפושע – תינתן רשות לבני המשפחה לראות אותו...אין לי גם שום סנטימנטים לאשתו אבל אין כל טעם שאנחנו נכביד על עצמנו בדבר שאינו גורם לנו שום נזק". חבר הכנסת יעקב חזן הסכים עם ההחלטה ורק ביקש לדאוג שיעשו סידורים כאלה "שהיא לא תעזור לו לעבור באופן יותר מידי הומאני לעולם הבא". על כך השיבה גולדה שכך יהיה ובכל מקרה  - בזמן שוורה אייכמן תהיה בארץ לא ידע על כך איש: "איש גם אינו מעוניין שהיא תעבור לעולם הבא בזמן היותה בארץ".
 
הדיון בוועדת חוץ ובטחון:
האם אכן ביקרה ורה אייכמן את בעלה לפני הוצאתו להורג? השופט גבריאל בך, שבזמן המשפט היה סגן פרקליט המדינה ומי שהיה אחראי על הכנת התביעה וביצועה, ואיש המשטרה, פקד מיכאל גולדמן-גלעד שהיה קצין חקירות בלשכה 06, זוכרים שוורה אייכמן הייתה בישראל אולם אינם בטוחים בתקופה שבה התקיים הביקור. אישור ממוסמך לדבר מצאתי בתיק של שירות בתי הסוהר. ביומן אירועים של בית הסוהר, המתעד כל פעולה בקשר לאייכמן מאז שהועבר לכלא רמלה ועד ההוצאה להורג, מצאתי רישום מיום שני, 30 באפריל 1962, לפיו 20 דקות אחרי חצות הליל נכנסו לתא הביקור בכלא רמלה מפקד היחידה, אברהם מרחבי, שתי קצינות של השב"ס ואשתו של אייכמן. המבקרים עזבו את תא הביקור בשעה 1:43 לפנות בוקר. ב- 10:00 בבוקר, מספר שעות לאחר מכן, קיבל אייכמן נייר מכתבים כדי לכתוב עליו מכתב תודה לנציב שירות בתי הסוהר. מלבד ביקורה של ורה אייכמן ביקרו את אייכמן בבית הסוהר הכומר דה-ואל ורעייתו אחת לכמה ימים ושלושה ימים לפני הוצאתו להורג, הגיע גם סנגורו סרוואציוס לביקור פרידה.
מתוך יומן בית הסוהר:

 

תגובה 1:

חן אמר/ה...

מעניין מאד.
מאיר באור נוסף את ההתרחשויות, ומחיה אותן באופן שמאפשר לחוש את החוויה של אותם ימים.
שוב כל הכבוד למיכל על הכתיבה הקולחת ושימת דגש על הנושאים המעניינים והמיוחדים.
חן