יום שבת, 16 במאי 2015

ירושלים: חוקים סביב לה

יום חגה של ירושלים הנחגג היום ומצוין באופן ממלכתי על ידי מדינת ישראל מתוקף חוק, ממחיש באופן הברור ביותר עד כמה נמצאת העיר ירושלים, יותר מכל עיר בירה אחרת בעולם, במרכזם של דיונים פרלמנטריים, מדיניים, פוליטיים ובן-לאומיים וכמה חוקי מדינה נקשרו בשמה.
תכנית החלוקה ייעדה לירושלים מעמד בינלאומי, ומאז נתון מעמדה החוקי-ריבוני של ירושלים במחלוקת בין משפטנים בעולם.
בתום  מלחמת השחרור חולקה העיר בין ישראל לבין ירדן, אולם העצרת הכללית של האום המשיכה לדון ביישום התכנית לבנאום ירושלים (ואזור בית לחם) כפי שהופיעו בתכנית החלוקה.
הממשלה הזמנית של מדינת ישראל נדרשה לנושא כבר באחת מישיבותיה הראשונות ולאחר דיון ארוך, פורסם ב-2 באוגוסט  1948 "מנשר מס' 1" בו קובע דוד בן גוריון בתוקף תפקידו כשר הביטחון, כי שטח מערב העיר נמצא בחזקתו של צבא ההגנה לישראל תחת חסות מערכת המשפט של מדינת ישראל.
עד חודש דצמבר 1949 פעלו מוסדות המדינה והכנסת בתל אביב. החלטת עצרת האום שקראה לבנאם את ירושלים, גרמה לבן גוריון להכריז בכנסת ביום 13 בדצמבר 1949 על ירושלים כבירת ישראל ועל העברת הכנסת ומשרדי הממשלה לירושלים. "לא נוכל לתת יד להפרדת-אונס של ירושלים, המקפחת ללא הכרח והצדקה זכות היסטורית וטבעית כאחת של העם השוכן בציון [...] למדינת ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות".
ממתינים בתור לאוטובוס, רחוב יפו בירושלים, 1950
צלם: פריץ כהן, ויקיפדיה
בכ"ח באייר תשכ"ז, 7 ביוני 1967, שוחררה ירושלים המזרחית משנות השלטון הירדני, וירושלים העתיקה, הכותל המערבי והר הבית, מושא כיסופי דורות, חזרו לידיים יהודיות. האירוע ההיסטורי, מהגדולים והמשמעותיים ביותר בתולדות המדינה, עורר התרגשות אדירה עד כדי ראיית האירועים בגדר נס בקרב יהודים בארץ ובתפוצות.
אחת החקיקות הראשונות של כנסת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, הייתה הכרזה על הרחבת תחום עיריית ירושלים ומכאן, החלת החוק הישראלי גם על שטחי העיר שמעבר לקו הירוק מצפון, מזרח ודרום שהיו קודם המלחמה תחת שלטון ירדני. (פרסום בקובץ התקנות מס. 2065 מיום 28.6.1967)
הדרישה לראות ביום שחרור ירושלים והמקומות הקדושים, יום חג, באה תחילה מחוגים דתיים ובראשם הרבנות הראשית לישראל. כבר בשבת הסמוכה ליום שחרור העיר העתיקה, בעוד המלחמה עדיין מתנהלת, הורתה הרבנות על קיום תפילות הודיה בבתי הכנסת. הרב הראשי , איסר אונטרמן אמר כי "מצווה לקבוע את היום ההוא ליום הלל והודיה ולשמוח בתשועת ה'" וביקש להידבר עם הממשלה כדי לקבוע תאריך מוסכם לציון האירוע.
במקביל, פעלה גם עיריית ירושלים בנושא ובחודש אפריל 1968, התקבלה במליאה, בניגוד לדעתו של ראש העירייה, טדי קולק,  החלטה לציין את יום איחוד העיר. ביום השנה הראשון צוין האירוע בטקס עירוני חגיגי שבמסגרתו קיבל ראש הממשלה לוי אשכול אזרחות כבוד של העיר ירושלים.
יזמתה של הרבנות הראשית מצאה לה הדים גם בציבור הדתי בארץ ואצל יהדות התפוצות, אלא שבשלב ראשוני זה עדיין היססה הממשלה ונמנעה מציון ממלכתי וחגיגי של איחוד העיר.
ב-6 במאי 1968, נפגש ראש הממשלה, לוי אשכול, עם נציגי המשמרת הצעירה של המפד"ל שביקשו לקיים בירושלים המזרחית אירוע חגיגי לציון יום השנה הראשון לאיחוד העיר. ראש הממשלה אומר לצעירים כי אינו יכול למלא את מבוקשם מכיוון ש"יש נימוקים מדיניים המכתיבים לי את האיסור הזה" ורומז בכך למעמדה הלא ברור של ירושלים בעיני ארצות הברית, ומכאן להתנגדותה הנחרצת לאירוע מסוג זה. אשכול אף ממשיך ואומר "אחרי הכל, יש כאן 70-60 אלף איש ש'מתם מונח לפניהם', וכאן – הילולה וחינגה שאינה נגמרת. אני יודע ומאמין שיש לנו זכות – אבל טקט הוא דבר גדול...".
בסופו של דבר, למרות נטייתה של הנהגת המפד"ל לקבל את עמדת ראש הממשלה, התעקשו צעירי המפד"ל וקיימו עצרת ברחבת הכותל המערבי בהשתתפות הרב הראשי לישראל, ראש ישיבות בני-עקיבא , הרב משה צבי נריה וזבולון המר, מראשי המשמרת הצעירה.
פחות משבוע ימים לאחר מכן, ב-12 לחודש, קיבלה הממשלה החלטה לציין את יום שחרור ירושלים במערכת החינוך ובצה"ל באופן מינורי, ללא הנפת דגלים, ללא עצרות ונאומים וללא אפשרות להיכנס להר הבית.
ב-14 לאוגוסט 1978, התקבלה בממשלה החלטה נוספת בעניין ציון יום שחרור ירושלים, הקובעת כי יום זה לא ייהפך ליום חג לאומי ולא יקבע כיום שבתון.
אולם במשך השנים הלך והתקבל, גם במסגרת הממשלתית הרעיון כי יש לציין את היום באופן חגיגי וממלכתי. לקראת שנת ה-20 לשחרור העיר, החליטה הממשלה על ציון האירוע באופן ממלכתי בשיתוף עם עיריית ירושלים וצה"ל (החלטת ממשלה מיום 11.9.1986)
שלוש שנים מאוחר יותר, ב-21.9.1989, התקבלה החלטת ממשלה הקובעת את "יום ירושלים – יום חג להזדהות תפוצות ישראל וקהילותיו עם בירת ישראל הנצחית" ומקימה ועדה משותפת לממשלה, לעירייה, להסתדרות הציונית ולסוכנות כדי לממש את הרעיון ולקבוע תכניות פעולה משותפות.
חיבור המילים "יום ירושלים" ו"אירוע ממלכתי" מוזכר לראשונה בישיבת ועדה בינמשרדית שעסקה בנושא וקבלה, ביום 8 ביולי 1997 החלטה "לציין את 'יום ירושלים' כאירוע ממלכתי ביום כ"ח באייר מידי שנה"
החלטות ממשלה אלה יצרו אקלים נוח לקבלת "חוק יום ירושלים,התשנ"ח-1998" שהתקבל בכנסת ביום 23.3.1998 מתוקף הצעת חוק שהועלתה על-ידי חבר הכנסת חנן פורת.
החוק קובע את יום ירושלים כיום חג לאומי (אם כי לא כיום שבתון)
אירועי החג מתמקדים, כמובן, בבירה. האירוע הממלכתי מתקיים בגבעת התחמושת, מאתרי הקרבות הקשים והמשמעותיים ביותר בדרך לשחרור העיר. כמו כן מתקיימות בעיר צעדות ואירועים שונים, בעיקר של המגזר הדתי-לאומי (ששיאן ב"ריקוד הדגלים" המסורתי העובר בעיר על שני חלקיה ומסתיים ברחבת הכותל המערבי) וסדר תפילות מיוחד הונהג בבתי הכנסת.
בנוסף לכך, מציינים עולי אתיופיה מעדת "ביתא ישראל" את יום ירושלים. כיום זיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, במחנות בסודאן או בדרכים המדבריות. החל משנת 2004 מצוין יום זיכרון זה באופן ממלכתי בטקס המתקיים באתר ההנצחה בהר הרצל.
בחודש מאי 2014, הגישה סיעת מר"צ הצעת חוק לביטול חוק יום ירושלים. בדברי ההסבר נאמר כי: "יום ירושלים כבר מזמן אינו יום חגה של ירושלים, אלא חגו של חלק מסוים ומצומצם בחברה הישראלית שחוגג אותו בצורה מתגרה ומתריסה אל מול תושביה הפלסטינאים של ירושלים המזרחית. יום שבו לא מעלים החוגגים על ראש שמחתם אלא את הכוחנות, ההתנשאות וההתגרות." כחודש וחצי מאוחר יותר, ב-1 ביולי, משכה הסיעה את הצעת החוק ולדבריה הגישה אותה מלכתחילה רק לצרכי תקשורת והסברה וכמחאה על האופי הגזעני והאלים שלובשים אירועי "ריקוד הדגלים" של בני הציונות הדתית. טענות אלו חזרו ונשנו גם השנה ומצאו ביטוי  בתכנון קפדני, רב ערוצי בכל הנוגע לאישורים משטרתיים למסלול "ריקוד הדגלים" המתוכנן.
צעדת ריקוד הדגלים ביום ירושלים, תשע"ב
צלם: GFDL
במקביל לפולמוס ארוך השנים באשר לצביונו של יום שחרור העיר העתיקה, נחקק בשנת 1980 חוק יסוד ירושלים. החוק התקבל בכנסת ביום י"ז באב תש"מ, 30 ביולי 1980 ביזמת חברת הכנסת גאולה כהן ואושר ברוב של 69 תומכים מול 15 מתנגדים. החוק מקבע את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל ואת אחדותה ושלמותה על שני חלקיה, (אם כי אין בחוק התייחסות ליום שחרור ירושלים ו/או לאופי הממלכתי או האחר בו מצוין אירוע זה). ע"פ החוק ישכנו בירושלים המוסדות המסמלים את ריבונותה של ישראל: הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. עוד מבטיח החוק את שמירת המקומות הקדושים מכל חילול או פגיעה ואת חופש הגישה אליהם ומעניק עדיפות לעיר ירושלים בכל הנוגע לפיתוח משקי וכלכלי ומקצה כספים מיוחדים לה.
התגובות לקבלת החוק בזירה הבין-לאומית היו חריפות: מועצת הביטחון של האו"ם, בהחלטה מס. 478, דרשה את ביטול החוק ובמקביל, העבירו מדינות העולם את השגרירויות שלהן מירושלים לתל אביב.
ביום כ"ט בחשוון תשס"א, 27 בנובמבר 2000, התקבל בכנסת תיקון לחוק הקובע כי שטח תחום ירושלים לעניין חוק זה הוא שטח העיר שנקבע כגבול העירוני של ירושלים בצו ממשלתי מיום כ' בסיוון תשכ"ז, 28 ביוני 1967, (פורסם בקובץ התקנות מס. 2065), דהיינו ירושלים על שני חלקיה. התיקון לחוק גם מונע העברת סמכויות כלשהן, עירוניות או שלטוניות, אשר חלות בתחומי ירושלים, לידי גורם שאינו פועל מכוח חוקי מדינת ישראל.


ואם כך, למרות מעמדה הבעייתי של ירושלים בעיני אומות העולם, נראה כי מעמדה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי אינו מתערער ואינו נחלש ויעידו על כך ההתייחסויות הממלכתיות, המוניציפליות והאזרחיות הרבות.

עורכת: ליה בן צבי.

אין תגובות: