יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

ראש הממשלה והחיילים

לפני כמה שבועות היינו בביקור אצל ראש הממשלה נתניהו. הנה מה שכתבתי בעקבות הביקור:
------------------------------------------------

הלכנו להגיש לראש הממשלה כרך הנצחה לכבוד מנחם בגין. היה איתנו פרופ' אריה נאור, שהיה מזכיר הממשלה של בגין, ואת ראש הממשלה עניין לדעת מה השונה והשווה בדרך שבה בגין ניהל את מלחמת לבנון, ביחס לעבודתו שלו במבצע צוק איתן. משם היתה הדרך קצרה ומתבקשת לשיחה על ייסוריו של בגין לנוכח נופלי אותה מלחמה, והקושי שלו, של נתניהו.

זה היה קשה במיוחד. קשה יותר ממה שהוא שיער. "חשבתי הרבה על מנחם בגין הקיץ הזה, והבנתי אותו יותר ממה שהבנתי קודם".

"דיברתי עם כל אחת מן המשפחות. כל אחת. ואם היו הורים גרושים, דיברתי בנפרד עם שניהם. זה היה מאוד מאוד קשה".

יש הבדל בין לשמוע על השכול, להשתייכות למשפחת השכול: את ההבדל הזה הוא כבר חווה מזמן, והוא מבין אותו. אבל להפתעתו – כך התרשמתי – שליחתם של חיילים למותם גם היא ניסיון שאינך יכול לשער את קושיו מראש.

חשבנו להיות אצלו עשר דקות. עשר הדקות התארכו לחמש עשרה, ואלה לעשרים, ולשלושים, וראש הממשלה דיבר על המחיר הנורא של המלחמה, ועל הקושי להחליט לשלמו.

החיילים יראים מפני המוות. הם מנסים לחזק איש את חברו וכולם יחדיו, אבל הם יראים. והוא יודע שהם יראים, והוא יודע שחלקם ייהרגו, והוא שולח אותם. מבצע קרקעי, מול האוייב שממתין: חלקם ייהרגו. בוודאות.

וצריך לשלוח אותם רק כשאין כבר ברירה; וצריך היה להוציא אותם ברגע הראשון שהמשימה הושלמה. אחר-כך נראה מה יקרה, אבל קודם להוציא אותם משם, להוציא, להוציא.

וכשחזרתי מאוחר כל לילה הביתה, אשתי חיכתה לי. היא הקדישה את הימים לביקורי תנחומים אצל משפחות הנופלים. אני רק דיברתי איתם בטלפון, עם כל אחד ואחד מהם, אבל היא גם ישבה לידם, ובלילה היא סיפרה לי. וחייבים לשלוח אותם, וחייבים להוציא אותם, ולא הבנתי עד כמה זה יהיה קשה. ומנהיג כי יאבד את תחושת הקושי העצומה הזאת, עדיף לו שילך הביתה.

חשבתי הרבה על בגין בקיץ הזה.

ומחוץ לחלון ירד גשם, והיה אפור.

יעקב לזוביק
‏3 נובמבר, 2014

אין תגובות: