יום רביעי, 1 באוקטובר 2014

".....כדי שההשכלה למבוגרים תשמש תריס בפני פורענויות קטנות, וסכר בפני פורענויות גדולות בתוך החברה המודרנית, כדי שההשכלה למבוגרים תשמש גורם בונה את האדם, חייבת ההשכלה לינוק מתרבות וגם להזין אותה..." (יצחק נבון)

לקריאת החלק הראשון- לחץ כאן.

קשיים בעיות ופתרונות

מבצע בסדר גודל כזה מטבע הדברים שלווה בתהיות רבות לגבי סיכויי הצלחתו ובקשיים לא מעטים:
א.      האם העולים יבואו ללמוד?
חשש גדול היה קיים אצל מארגני המבצע האם האנשים יבואו ללמוד? ואם יבואו האם יתמידו? ומה לגבי השכנוע? הוחלט לנהל את המבצע בהדרגה ולהתחיל אותו בשלושה אזורים שנבחרו בצורה מדגמית ושימשו כמקרי מבחן: ירושלים, בית שמש, וחבל עדולם (כדוגמה למושבי עולים).
ירושלים נבחרה משום שהניחו שיהיה קל יותר בעיר שבה קיימת תשתית ענפה של בתי ספר ומורים, והאווירה החינוכית מתאימה יותר. בירושלים היו גם ארגונים, כגון  ארגון סטודנטים בני עדות המזרח, שהביעו נכונות להתנדב ולסייע. מצד שני התעורר קושי לאיתור אנשים בעיר שזקוקים ללמידה, כי התברר שמרכיב הבושה מרתיע רבים מהם. [ארכיון המדינה, גל – 1403/4][תעודה13]
קושי דומה התגלה בעיירה בית-שמש, בה היה צורך להגיע אל האנשים הבערים, לשכנע אותם להודות בבערותם ולארגנם בכיתות לימוד. רבים מהגברים עבדו במשמרות ובתום יום העבודה כאשר הגיעו מותשים לבתיהם, היה קשה מאוד להוציאם ללימודים.
ב.      ניסוי עדולם
במושבי העולים בחבל עדולם התברר שקל יותר לשכנע את הנזקקים לכך להגיע ללימודים ולשים קץ לבערותם. בחבל זה גויסו עשרים ושמונה מורים המלמדים בבתי הספר, הם אלו שלימדו גם את ההורים. שכן הם הכירו את ההורים, וככאלה, היתה להם דרך ארץ כלפיהם. המורים האלו עברו מבית לבית, שוחחו עם האב והאם ושכנעו את מי שצריך לצאת ללימודים. שיטת הלמידה היתה הוראה בחוגים. הלומדים במושבי העולים קובצו בבתים כאשר כל קבוצה מנתה חמישה עד שבעה לומדים.
התברר שבמושב קטן שבו כולם מכירים את כולם, מרכיב הבושה והפחד מכך שאינם יודעים קרוא וכתוב אינו ניכר, וחוץ מזה קשה יותר לבער להעמיד פנים שאינו כזה.
פעולה זו החלה שלושה חודשים, לפני תחילת המבצע ושימשה דוגמא לפתרון בעיות דומות במקומות אחרים בארץ.

ג.       לא רק מקבלים אלא גם נותנים
מארגני המבצע הניחו שלזקוקים ללמידה יהיה קל יותר להשתתף במבצע אם הם ירגישו שיש בו גם נתינה מצדם ולא רק קבלה. המורות החיילות תודרכו לא לבוא אל הלומדים מתוך תחושת עליונות, אלא להתייחס אליהם בצורה שוויונית ולראות בהם אנשים שנושאים עימם מורשת תרבותית גדולה ובה מנהגים, פולקלור ועוד. על החיילות לא רק ללמד אלא גם לדובב את הלומדים ולשמוע מפיהם, סיפורים, פתגמים, אופני בישול, שירים וריקודים.
יומן שפרסמה אחת המתנדבות, מספר על חוויותיה בלימוד משפחה מצפון אפריקה. בין השאר מספרת המתנדבת שעם כניסתה לבית החלה מיד לדבר עם אם המשפחה בעברית. היא שאלה אותה שאלות אינפורמטיביות במטרה להפיג את הביישנות והחשש. בהדרגה לימדה המתנדבת את אם המשפחה שמות של מצרכי אוכל בעברית. היא הציעה לה כיצד להעסיק את סב המשפחה ולימדה אותו לחתום את שמו. "...הוא אינו ידוע קרוא וכתוב ולדבר עברית – אף לא מילה..כתבתי את שמו על גבי נייר, אמרתי לו שיעתיק את שמו...לבסוף התגבר על הקשיים...הדבר הסב לו עונג רב..." [עיתון דבר, 1 בנובמבר 1965]


התצלום מתוך חוברת שהוצגה בקונגרס הבין-לאומי בנושא ביעור הבערות שהתקיים בטהראן ב-1965. [ג- 5606-5]

ד.      בעיית הכיתות המעורבות
בעיה נוספת נגעה לסוגיית הכיתות המעורבות ובהן גברים ונשים. מכיוון שרוב אוכלוסיית הלומדים היו יוצאי אסיה ואפריקה ורבים מהם בעלי תפיסת עולם דתית, הם נטו שלא ללמוד בכיתות מעורבות. בנוסף היו גברים שהתביישו להפגין את בערותם בפני נשים, בייחוד נשותיהם. הנשים ככלל נטו להשתתף בלימודים יותר מאשר הגברים. מכאן שברוב הכיתות היה רוב לנשים או שהיו בהן רק נשים. עם זאת היו גם כיתות מעורבות, אפילו ביישובים דתיים.
על הקשיים ניתן ללמוד בקטע מתוך התכנית "חיים שכאלה" על יצחק נבון – ובו ראיון עם אחת המורות החיילות שהשתתפה במבצע והתייחסותו של יצחק נבון למבצע הזה.




                                          באדיבות הערוץ הראשון, רשות השידור
 
 
ה.      גולדה מאיר וביעור הבערות
 
בפברואר 1971 הקימה ראש הממשלה גולדה מאיר את "ועדת ראש הממשלה לטיפול בילדים ובני נוער במצוקה".  ראתה קשר בין רמת השכלתם ההורים לבין מצוקתם של בני הנוער. דו"ח הוועדה לילדים ובני נוער במצוקה אשר עמדה בראשה הראה כי יש לראות בחינוך הנוער מטרה ראשונה במעלה לצמצום הפערים.
"...אני מוכנה לתת את ראשי שאינם יודעים קרוא וכתוב.." – אמרה מאיר בדיון שהתקיים בנושא. עוד עולה מהדוח כי כקריטריון נוסף למצוקה, הוכנסה רמת השכלתו של אב המשפחה. על כך הוסיפה גולדה:
...בעיקר הגבר אמר לי: את מבינה, אנחנו אוהבים לתת הרבה ילדים למדינת ישראל...לו היה לי אומץ מספיק לומר לו: תשאיר זאת לאחרים, אתה את שלך עשית למדינת ישראל... ועכשיו למען המדינה תתמסר לחינוך הילדים שיש לך כבר..."
גולדה ייחסה משקל רב למטען התרבותי אותו הילד שואב עוד מינקותו ולתוכה הוא גדל. עוד הוסיפה כי "..יש ודאי בעולם אנשים שהם אנאלפביתים וחיים חיי נפש עשירים, אבל 'כאן הילד הולך לבית הספר, חוזר הביתה – ונגמר העניין. אם הוא לא יודע לכתוב מילה כלשהי – מי יעזור לו בבית...למחרת חוזר הילד לבית הספר, כשלידו יושבים ילדים שהכינו מחברות יפות, קיבלו עזרה בבית, ואולי האם קוראת לפניו גם סיפור לפני השינה. ופה – לא כלום....' [ארכיון המדינה, א/60/12][תעודה14]
הרצון הטוב לא הספיק להצלחת המבצע והוא לווה בלא מעט קשיים, שבאו לידי ביטוי בתחומים שונים:
לא הייתה אווירת לימוד בן המוני העולים הנחשלים. סיבות רבות גרמו לכך הן מצד המלמדים והן מצד הלומדים.
כישוריו של המורה לא תמיד התאימו למילוי תפקידו.
תכנית הלימודים הנהוגה בבתי הספר היסודיים לא נמצאה מתאימה להשכלת מבוגרים. הלומדים נתקלו בקשיים אפילו בפעולות חשבון פשוטות. אחד הפתרונות שנמצאו לבעיה זו, היה לימוד אינדיבידואלי, כלומר, למידה בקבוצות קטנות. הלומדים למדו לפתור בעיות חשבוניות פשוטות הקשורות לחיי היום-יום.[ארכיון המדינה, ג – 5606/5][תעודה 15]


מתוך האלפון – "חוברת למתחיל" – באדיבות ארכיון החינוך היהודי בישראל ובגולה

3.      הצלחות והישגים – מחתימת דיו לחתימת השם

א.      העלון שלנו
משתתפי הקורסים הוציאו לאור את "העלון שלנו". בעלון ניתנה לתלמידים הזדמנות להראות מה למדו. מן הדברים שנכתבו עלתה תחושת הסיפוק ההדדית הגדולה שמצאה ביטוי הן במכתבים שכתבו הלומדים למוריהם, הן במכתבים שמוריהם כתבו להם. "....לפני כמה חודשים הלך הבן שלי לצבא, לא היה לי נעים לבקש מאנשים אחרים לכתוב לי, לכן ניסיתי לכתוב לבד. והאמת – הצלחתי...", כתב אחד המשתתפים. [תעודה16] [ארכיון המדינה, גל-18068-5]


 
מן הדברים שפורסמו בעלון עולה שהמורים התרשמו שככל שהנטייה ללמוד חזקה אצל עולים חדשים יותר מאשר אצל הוותיקים באופן יחסי. חלק מהוותיקים כבר התנסו בלימודים באמצעות גופים כמו 'הנחלת הלשון', ומסיבות כאלה ואחרות מאסו בלימודים. אחרים כבר הספיקו לבסס את עצמם מבחינה כלכלית, ולכן סברו שאין להם שום צורך בלימוד כדי להתקדם בחיים.

ב.      השפעת חינוך המבוגרים על ילדיהם
תוצאות מבחני הסקר שנערכו מדי שנה לכלל תלמידי כיתות ח',  מצאו שיש קשר הדוק בין רמת ההשכלה של ההורים לבין רמת ההתקדמות של ילדיהם בבית הספר. ממצאים אלו סתרו את טענותיהם של מי שגרסו שאפשר לוותר על הפעולה לביעור הבערות אצל המבוגרים, ובמקומה להשקיע מאמצים רבים בדור הצעיר כדי שהתקדמות הנוער תעלים את הפערים בין השכבות האוכלוסייה. התברר שהלימודים במסגרת ביעור הבערות אינם מתמצים בהקניית ידע, אלא מקנים ללומדים גם מושגים בסיסיים ויוצרים בקרבם יחס שונה לענייני השכלה ותרבות. הוגי הרעיון אף שאפו שמבצע ביעור הבערות יביא לשיפור היחסים הפנימיים בתוך המשפחות שבראשן עמד בער. הם האמינו שכתוצאה מכך יפסק היחס המזלזל של הבן הלומד כלפי אביו האנאלפבית, ויחס הבושה של הבת המשכילה אל מול בורותה של אמה. [ארכיון המדינה, גל/1403/4] [תעודה17] לאור התוצאות האלה הסיקו מובילי המבצע שיש צורך ביצירת רצף לימודים ובהגדלת משך זמן הלימוד.
ג.       סיכומים ומסקנות
עצם ההחלטה לחזור לספסל הלימודים כל שכן, ללמוד בפעם הראשונה בחייו, היא החלטה קשה לאדם מבוגר בכלל ולחסר השכלה בפרט. הדבר דרש גיוס כוחות הדרכה מעולים שיכשירו את החיילות המלמדות, וכמן כן גיוס הרשויות בהקמת מסגרות ארגוניות מתאימות – הקצאת חדרי לימוד ושירותים מתאימים. "הואיל ומרבים לדבר על "ישראל השניה" ברוב רחמים, בצער וחרדה, אולי הגיע השעה לדבר אליהם ולא רק עליהם" כתב ד"ר ש' קודש, מנהל המחלקה להנחלת הלשון והשכלה במשרד החינוך והתרבות אל ד"ר חיים יחיל, ב-11 בינואר 1967. הוא הוסיף שמפעל ביעור הבערות הוכיח שהבתים האלה אינם נעולים בפני התחדשות. [ארכיון המדינה, גל- 20983/8][תעודה 18]
כחודשיים אחר כך, ב-20 במארס 1967, הוחלט להסב את שם המבצע מ'ביעור הבערות' לשם עם הקשר חיובי ומכובד יותר 'הקניית השכלה'. [תעודה 19]. [ארכיון המדינה, גל-18068-4]
בינואר 1969, מלאו חמש שנים למבצע. [תעודה20] [ארכיון המדינה גל18068-4]המבצע שהחל עם גיוסן של 60 חיילות שהתנדבו לשרת במושבי העולים, הגיע בשלב זה לכ-1,200 ששרתו כמורות חיילות במהלך כל שירותן הצבאי. מבצע ביעור הבערות קצר הצלחות. נתונים מלמדים שלמעלה מ-40 אלף בערים, רובם נשים, ומיעוטם גברים, הפכו ליודעי קרוא וכתוב. מטרות המבצע לא הסתכמו בהקניית יכולת לחתימת השם וצירופי אותיות למילים, אלא הוא התיימר להפוך בערים גמורים או חלקיים לקוראי עיתון וספר. ואמנם חלה עלייה ניכרת במספר קוראי העיתונים. על ההתעניינות ההולכת והגוברת ניתן לעמוד מתוך מכתבי הקוראים אל המערכת. [ארכיון המדינה, ג 5606/5][תעודה21]
 
התצלום מתוך חוברת שהוצגה בקונגרס הבין-לאומי בנושא ביעור הבערות שהתקיים בטהראן ב-1965. [ג- 5606-5]

 

אוסף במחנה (ב1); חיל נשים, "ביעור הבערות", חיילת מלמדת נשים קרוא וכתוב בביתן, פברואר 1964, ארכיון צה"ל ומעהב"ט (צלם אברהם ורד).

4.      תכנית תהל"ה  - תכנית השכלה ללומד המבוגר
 
למרות הצלחותיו היחסיות של מבצע 'ביעור הבערות' הרי שהבערות המשיכה להתקיים בקרב חלקים משמעותיים בחברה הישראלית.  רבים מבין אלו שלמדו לא הוסיפו ללמוד באופן עצמאי, והיו גם כאלה ששכחו את תלמודם. העלייה של שנות השישים אף הוסיפה אוכלוסייה של בערים בעיקר מארצות אסיה-אפריקה. סקרים הראו, כי אחוז השכיחות של הבערות גבוה ביותר בקרב קבוצות שמעל לגיל חמישים. אולם אך נתגלה כי תופעת הבערות קיימת בחומרה רבה בקרב צעירים בגילאי 20-40 שמגדלים את דור העתיד. במאמר שפרסם אהרון מגד בנושא הבערות – כינה את התופעה – "הבעיה שלא מדברים עליה". בתגובה התייחס דוד נתיב וגרס כי לא רק שצריך לדבר, "יש להרים זעקה". [ארכיון המדינה, גל 18068/4][תעודה22]
בשנת 1977 הוחלט להתחיל במבצע חדש של השכלת מבוגרים בשם תהיל"ה שנועד להקנות ידיעת קרוא וכתוב למי שזקוק לכך. יוזמיו החליטו להקים כיתות לימוד במוסדות ציבוריים אליהם יגיעו הזקוקים להשכלה, בניגוד לעבר כשהמורות הגיעו אל בתיהם.


פתק בכתב ידה של אורה נמיר, א/343 – באדיבות באדיבות ארכיון החינוך היהודי בישראל ובגולה

ואמנם בשלהי שנות ה-70 הצטמצמו ממדי הבערות בקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל, אך עדיין עמדו על כ-13%, קלמן ירון, יו"ר ההתאגדות לחינוך מבוגרים בישראל כתב, אל שר החינוך זבולון המר, שיש צורך בחקיקת חוק מתאים לקידום חינוך מבוגרים כמשמה לאומית, ולהעמדת משאבים מתאימים לכך. הוא הוסיף שיש לגייס את כלי התקשורת הממלכתיים להירתם להשכלת העם, הן על ידי הסברת המושגים בתכניות משודרות ובמהדורות החדשות, הן על ידי מתן משדרים חינוכיים מיוחדים המתאימים למיעוטי השכלה. [ארכיון המדינה, גל 18068/4][תעודה 23]
גם צ'רלי ביטון, ממנהיגי 'הפנתרים השחורים' פנה בשאילתה לשר החינוך, המר, לגבי תכנית תהיל"ה. שר החינוך השיבו כי רוב התקציב לתכנית יבוא מתוך תקציבו של משרד החינוך וכי יוכנו תכניות לימוד מיוחדות ניסיוניות שיותאמו ללומדים.
במכתב לשר הביטחון הציעה תנועת הפנתרים השחורים להקים יחידה בצה"ל -  "נח"ל סוציאלי למאבק בעוני" בדומה לנח"ל החקלאי שכבר קיים בצבא. תפקידה יהיה למלא את המחסור במדריכי נוער, עובדים סוציאליים ובמורים לביעור הבערות. [מעריב, 12 באוגוסט 1971]


בשונה מ'ביעור הבערות' שנשאה אופי של מבצע מוגבל בזמן, תהיל"ה נשאה אופי של מערכת שיטתית שכללה ריכוז לומדים, כיתות סדירות שמוינו לפי רמות הלומדים, תכנית לימודים מדורגת ורב-גונית. תהליך הלימודים היה מפוקח ומבוקר על ידי משרד החינוך ונעשה תוך מעקב צמוד אחר ההתמדה, הרציפות וההישגים.

יצחק נבון מיוזמי המבצע 'ביעור הבערות' סיכם כך את המבצע:

".....כדי שההשכלה למבוגרים תשמש תריס בפני פורענויות קטנות, וסכר בפני פורענויות גדולות בתוך החברה המודרנית, כדי שההשכלה למבוגרים תשמש גורם בונה את האדם, חייבת ההשכלה לינוק מתרבות וגם להזין אותה...".

אין תגובות: