יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

"אני עומד להציע עכשיו לממשלה הרכב בית הדין העליון והחלטת הממשלה טעונה עוד אישור מטעם מועצת המדינה..." - דברים שכתב שר המשפטים פליכס רוזנבליט (פנחס רוזן) לעו"ד יצחק אולשן - במלאת 66 שנה להקמת בית המשפט העליון - חלק א'

 
ב-14.9.1948 נפתחה ישיבתו הראשונה של בית המשפט העליון של מדינת ישראל העומד מאז ועד היום בראש ההיררכיה של הרשות השופטת ומהווה את המוסד השיפוטי הגבוה ביותר במדינה. במלאת 66 שנה לאירוע מכונן זה אנו מביאים פרסום בשני חלקים הכולל מקבץ מסמכים ממגוון אוספים ארכיוניים של ארכיון המדינה, המתעדים את תהליך הקמתו של בית המשפט העליון מההחלטה על הקמת המוסד ועד לפתיחת הישיבה הראשונה שלו (מסמכים אלה מהווים דוגמא מתוך מאגר גדול של מסמכים בתחום ההיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל שקיימים באוספי הארכיון). החלק הראשון של הפרסום מתמקד בסוגיית תהליך בחירת והמינוי של שופטי בית-המשפט העליון והחלק השני מתמקד בסוגיית בחירת מקום מושבו של בית המשפט.
 
שופטי בית-המשפט העליון ביום יסודו (מימין לשמאל - ד"ר שניאור זלמן חשין, ד"ר מנחם דונקלבלום, ד"ר משה זמורה, הרב שמחה אסף,  יצחק אולשן) בישיבה הראשונה של בית-המשפט,  14.9.1948, הצלם - לזר דינר, מתוך "ויקיפדיה"
 
בתקופת המנדט הבריטי פעלה בארץ מערכת של בתי-משפט ובראשה בית-משפט עליון שבה כיהנו שופטים בריטים, ערבים ויהודים. עם הקמת מדינת ישראל, עזבו השופטים הבריטים את הארץ, אך במרבית בתי המשפט נותרו שופטים יהודים שאפשרו את המשך פעולתם כבר למחרת הכרזת העצמאות. בבית המשפט העליון  היה המצב בעייתי יותר מכיוון שכיהן בו רק שופט יהודי אחד בלבד - גד פרומקין. שר המשפטים הראשון, פליכס רוזנבליט (פנחס רוזן), החליט שלא להמשיך את כהונתו של פרומקין (בעיקר בשל חשדות שהועלו כלפיו בתחום טוהר המידות) ולהקים בית משפט עליון חדש בן חמישה שופטים.
 
קודם למינוי השופטים חדשים היה צורך לתת מעמד חוקי לבית-המשפט העליון כמוסד שיפוטי של מדינת ישראל ולהגדיר את סמכויותיו. עד לבחירות לכנסת הראשונה שנערכו בשל המצב המלחמתי רק בינואר 1949, פעלה מועצת המדינה הזמנית כגוף מחוקק זמני. לאור זאת הביא השר רוזנבליט להצבעה במועצת המדינה הצעה ל"פקודת בתי המשפט - הוראות מעבר" (פקודה ולא חוק בשל היותה של המועצה גוף מחוקק זמני). בפרוטוקול הדיון במועצה מ-24.6.1948 (תעודה מס' 1), שקדם להצבעה על הפקודה, שנערך ב-24.6.1948, תיאר השר רוזן את שתי הפונקציות של בית המשפט העליון: "האחת, שהוא דן בעירעורים על פסקי דין של בתי-דין מחוזיים; והפונקציה השניה: ...הוא גם בית-דין גבוה לצדק, בלע"ז" 'הי קורט אןף ג'אסטיס'...".
 
נוסח הפקודה (תעודה מס' 2), שהתקבלה בהצבעה במועצה נמצא בארכיון המדינה בתיק המכיל תעודות מיוחדות (תיק שסימולו א-7526/20). הפקודה התקבלה יחד עם כמה תיקונים שהציע חבר המועצה זרח ורהפטיג  שאחד מהם התייחס לסעיף 5 של הפקודה שהגדיר את נוהל מינוי השופטים המיועדים לבית-המשפט: "שופטי בית המשפט העליון יתמנו על-פי הצעת שר המשפטים, על-ידי הממשלה הזמנית, באישור מועצת המדינה הזמנית". בנוסף לכך נקבע בסעיף 10 שהסמכויות המיוחדות שהעניק החוק הבריטי ל"זקן השופטים" יועברו במלואם לשר המשפטים (הסדר זה שונה מאוחר יותר).
 
שר המשפטים הראשון פליכס רוזנבליט (פנחס רוזן), 1.11.1951, הצלם - טדי בראונר , מתוך "ויקיפדיה"
 
בשלב ה"גישושים" שקדם לקביעה הסופית של הרכב השופטים בבית המשפט העליון פנה השר רוזנבליט לכמה מועמדים פוטנציילים  בהצעה להתמנות לתפקיד. אחד המכתבים הללו (תעודה מס' 3) , שנמצא באחד מתיקי ארכיון "יד בן צבי" (תיק שסימולו פ-2373/41) נשלח למחרת ההצבעה ב-25.6.1948 על-ידי השר רוזנבליט לעו"ד יצחק אולשן, שאכן התמנה בסופו של דבר לשופט וגם הפך בשלב מאוחר יותר לנשיא בית המשפט העליון. במכתב התייחס רוזנבליט גם לכוונתו למנות את ד"ר משה זמורה ל"זקן השופטים" (המינוח לבעל תפקיד זה הוחלף בשלב מאוחר יותר ל"נשיא בית המשפט העליון") ולארבעה עורכי-דין נוספים המועמדים למשרת שופטים בבית המשפט העליון: ד"ר מנחם דונקלבלום, דוד גויטין, שמעון אגרנט ואברהם וינשל. בסופו של דבר מתוך הארבעה רק דונקלבלום התמנה לשופט בהרכב הראשון של בית-המשפט, בזמן שאגרנט וגויטין התמנו לתפקיד בשלב מאוחר יותר ואילו וינשל שסירב להצעה לא הפך מעולם לשופט. במכתב התייחס רוזנבליט לכך שההחלטה הסופית על הרכב אינה תלויה רק בו: "אני עומד להציע עכשיו לממשלה הרכב בית הדין העליון והחלטת הממשלה טעונה אישור מטעם מועצת המדינה... בתוך הממשלה יהיו אשר ימליצו על קבלת הצעה זו, אבל יהיו גם שיתנגדו לה...".
 
כפי שצפה רוזנבליט, ההצעה שלו לא התקבלה באופן חלק במערכת הפוליטית. הערעור המרכזי התעורר ביחס לכוונתו למנות את ד"ר זמורה לנשיא בית המשפט העליון, על רקע העובדה שלפני מינויו של רוזנבליט לתפקיד שר המשפטים היה ד"ר זמורה שותפו באותו משרד עורכי-דין. לאור זאת עלתה הטענה שמינויו של זמורה נגוע בניגוד עניינים ואיננו משקף שיקול דעת מקצועי טהור. טענה זו כנגד המינוי הועלתה כלפי השר רוזנבליט מצד שר הדתות הרב יהודה לייב פישמן (מימון) והוא הגיב עליה במכתב תשובה חריף מ-6.7.1948, (תעודה מס' 4), שהעתק שלו נמצא באחד מתיקי הארכיון האישי של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (תיק שסימולו פ-4246/10). במכתב דחה רוזנבליט באופן נחרץ את הטענה על הטיה אישית העומדת מאחורי ההצעה: "... יהא ידוע לכבודו, כי ההצעה באה מטעם הסתדרות עורכי הדין ושבכל רחבי המקצוע אין אף אחד, אשר לדעתו יש איזה משקל שהוא, אשר יטיל ספק בדבר, שהד"ר זמורה הוא המועמד המתאים ביותר למשרה הנידונה...". הוא גם הדגיש את העובדה שמינוי השופטים הוא החלטה של הממשלה הטעונה גם אישור של מועצת המדינה וששני הגופים יכולים לדחות את הצעתו.
 
בסופו של דבר הביא רוזנבליט להצבעה בממשלה ובמועצת המדינה רשימה של חמישה מועמדים לשופטים שחפפה באופן חלקי את רשימת ששת המועמדים שהופיעה במכתב לאולשן. בנוסף לעורכי-הדין זמורה, אולשן ודונקלבלום, כללה רשימת המועמדים הסופית את ד"ר שניאור זלמן חשין, שהיה שופט מחוזי בתל-אביב בימי המנדט הבריטי ואת הרב פרופ' שמחה אסף שלא היה בעל השכלה משפטית פורמלית, אך בשל היותו "משפטאי מובהק" בעל בקיאותו רבה במשפט העברי והכללי שונה החוק כדי לאפשר את מינויו. יש לציין שמעבר לכישורים המשפטיים של חמשת המועמדים עמדו מאחורי בחירתם גם השיקול של ייצוג זרמים פוליטיים שונים שאיתם היו מזוהים המועמדים: זמורה ואולשן היו מזוהים עם מפא"י, דונקלבלום זוהה עם "הציונים הכלליים", הרב אסף ייצג את המפלגות הדתיות, ואילו חשין מונה משום שנחשב בטעות לרוויזיוניסט, אף שלא היה כזה (מעניינת העובדה שאיש מהם לא זוהה עם המפלגה הפרוגרסיבית שבראשה עמד השר רוזנבליט).
בפרוטוקול הדיון במועצת המדינה ב-22.7.1948 (תעודה מס' 5)  שבה אושר המינוי של חמשת המועמדים בהצבעה חשאית הציג השר רוזנבליט את המועמדים בתואר "הכוחות הטובים ביותר שעמדו לרשותנו". במהלך הדיון הועלתה מצד נחום ניר-רפאלקס ממפ"ם ומצד הרב פישמן הדרישה שהשופטים לא ימונו לכל חייהם כפי שהחליטה הממשלה אלא כמינוי זמני עד למינוי שופים קבועים על-ידי המועצה המכוננת (שקיבלה בסופו של דבר את השם "כנסת") שמועד הבחירות המתוכנן שלה היה אוקטובר 1948. דרישה זו שנומקה במעמדה הזמני של מועצת המדינה ובהיעדר קיומה של חוקה נדחתה על-ידי השר רוזן  בנימוק: "... הנוהג בכל העולם הוא, שאין ממנים שופטים לבית-המשפט העליון מינוי זמני בלבד.  זה עלבון... דווקא מפני שהממשלה היא זמנית, ומועצת-המדינה זמנית – צריך להיות מוסד אחד קבוע במדינה, וזהו בית המשפט העליון... ולפיכך צריך להבין, שמינוי זה קיים לזמן בלתי מוגבל".
על-פי פרוטוקול ההצבעה של חברי מועצת המדינה (תעודה מס' 6) נערכה הצבעה נפרדת על כל אחד מחמשת המועמדים והמינויים שלכולם אושרו ברוב מכריע של 24 – 27 תומכים, 1 – 2 מתנגדים ו 5 – 7 נמנעים. אישור המינוי של חמשת השופטים הוצג גם בהודעה רשמית של מזכיר הממשלה הזמנית מ-6.9.1948 (תעודה מס' 7), הנמצאת גם היא בתיק התעודות המיוחדות. בשלב הבא תוקנה פקודת בתי המשפט (הוראות מעבר) ובתיקון מס' 17 לפקודה (תעודה מס' 8), הנמצא באותו תיק, חולקו הסמכויות שהיו בידי "זקן השופטים" במערכת המשפט המנדטורית, בין שר המשפטים לבין נשיא בית המשפט העליון.
שיטת מינוי השופטים לבית המשפט העליון על-ידי בחירה של הממשלה ואישור של מועצת המדינה הזמנית וחל מ-1949 אישור של הכנסת נהגה עד להקמת הוועדה לבחירת שופטים במסגרת חקיקת "חוק השופטים" באוגוסט 1953. במסגרת החוק הישן התמנו במהלך השנים 1950 - 1953 עוד ארבעה שופטים למינויי קבע או מינויים זמניים וכל שאר השופטים שהתמנו לאחר מכן נבחרו כבר על-ידי הוועדה לבחירת שופטים. השינוי המשמעותי בשיטת הבחירה היה מעבר מתהליך בחירה המתבצע באופן בלעדי על-ידי גופים פוליטיים  לבחירה הנעשית על-ידי ועדה שהרכבה מהווה שילוב בין גורמים פוליטיים (שני שרים ושני חברי כנסת) לגורמים מקצועיים (שלושה שופטים עליונים ושני נציגים של לשכת עורכי הדין). בנוסף לשינוי בשיטת הבחירה נוספה גם הגבלה למשך כהונת השופטים עד להגיעם לגיל שבעים ולא כהונה ללא הגבלת זמן כפי שנקבע בתחילה.
לאחר בחירת הרכב השופטים בבית המשפט העליון עלתה הסוגיה של קביעת המקום שבו ישכון בית-המשפט והדיון בסוגיה זו מופיע בחלק ב' של הפרסום.







תגובה 1:

Iddo W אמר/ה...

לגבי אי מינויו של גד פרומקין וה"חשדות לאי נקיון כפיים": לפני כ- 15 שנים יצא מאמר ב"קתדרה" של נתן ברון, בו נטען שלא היו חשדות אמיתיים כלפי פרומקין, אלא שמדובר בשמועות שפנחס רוזן בעצמו הפיץ, אולי בעידוד משה זמורה (שותפו לשעבר), משום שרוזן רצה לסייע לידידו זמורה ולמנוע ממנו את הצורך להיות נשיא ליד שופט מנוסה ממנו.