יום רביעי, 25 ביוני 2014

"המלחין לא ידע דבר על השיר, אלא קלט את המנגינה באקראי מן הרדיו" - דברים שכתבה נעמי שמר ביחס ליצירה מוסיקלית המבוססת על שירה "ירושלים של זהב" - פרסום במלאת עשור למותה


נעמי שמר בטקס חלוקת פרס ישראל ביום העצמאות תשמ"ג, 18.4.1983, הצלם: יעקב סער, תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית

לפני עשר שנים בדיוק ב-26.6.2004 נפטרה הפזמונאית והמלחינה נעמי שמר ז"ל (1930 - 2004), שהייתה מחשובי היוצרים בזמר העברי שלאחר קום המדינה וכלת פרס ישראל לזמר העברי לשנת תשמ"ג. הרפרטואר של שמר כלל שירים ליריים ושירים שמחים, שירי זיכרון ושירי חג, שירים לילדים ושירים למבוגרים. בחלק מהמקרים קיבלו שיריה האישיים משמעויות אחרות ובעיקר לאומיות, גם אם היא לא התכוונה לכך מלכתחילה. שמר כתבה, הלחינה ותרגמה מאז ראשית שנות החמישים ועד מותה מאות שירים שרבים מהם הפכו לחלק מרכזי של הקלסיקה הישראלית. דבר מותה של שמר, ביוני 2004, לווה באבל לאומי בלתי רשמי שירד על הארץ והיטיב לבטא את מעמדה הקאנוני של שמר בתרבות ישראל. במלאת עשור למותה אנו מפרסמים שני מכתבים שכתבה שמר לנשיא המדינה החמישי יצחק נבון ולראש-הממשלה בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו.

המכתב הראשון שיוצג בהמשך כולל התייחסות לשיר "ירושלים של זהב" שהוא השיר הנודע ביותר של נעמי שמר. השיר נכתב עבור פסטיבל הזמר, שנערך בבנייני האומה ביום העצמאות תשכ"ז (15.5.1967) והוא בוצע על-ידי שולי נתן וזכה להצלחה רבתי. שלושה שבועות לאחר הופעת הבכורה של השיר בפסטיבל פרצה מלחמת ששת הימים שבעקבותיה אוחדה ירושלים תחת שלטון ישראל ושמר הוסיפה לשיר בית חדש בו הנגידה את המצב בעיר לפני ואחרי המלחמה ("חזרנו אל בורות המים..."). בעקבות זאת הפך השיר למעין המנון שנבחר כמה פעמים לשיר הישראלי האהוב ביותר בכל הזמנים. במהלך השנים הועלו טענות כלפי שמר על-כך ש"גנבה" את הלחן משיר עם בסקי בשם "Pello Joxepe" שלחנו חופף באופן חלקי ללחן של "ירושלים של זהב". בראיונות במהלך חייה הכחישה שמר את הטענות ותיארה את חדירת הלחן הבסקי לשיר כ"תאונה מצערת". לאחר מותה במאי 2005 פורסם בעיתונות ששמר הודתה במכתב לגיל אלדמע, זמן קצר לפני מותה, כי שמעה את השיר הבסקי לראשונה בשנת 1962, כאשר הזמר הבסקי פאקו איבנז הופיע בישראל, והושפעה ממנו באופן לא מודע בעת כתיבת הלחן ל"ירושלים של זהב".

המכתב המובא להלן מציג תופעה הפוכה של השפעת הלחן של "ירושלים של זהב" על יצירה מוסיקלית אחרת. מדובר במכתב שכתבה נעמי שמר בכתב ידה לנשיא המדינה יצחק נבון ולרעייתו אופירה ב-15.12.1980 (תעודה מס' 1) הנמצא בארכיון המדינה בתיקי לשכת נשיא המדינה (בתיק שסימולו נ-295/4). מכתב זה נשלח יחד עם עותק מיצירתו המוסיקאלית של המלחין היהודי-רומני לייב נחמן, ששמר העבירה  לבקשתו לכמה פסנתרנים בכירים בישראל. שמר הסבירה במכתב לבני הזוג נבון את העובדה ששלחה את היצירה הנ"ל גם אליהם במילים: "חשבתי שנושא היצירה ידבר אל לבכם ואולי מישהו ירצה להכירה גם מעבר לגבול. אטיוד מס' 6 מבוסס על 'ירושלים של זהב' – המלחין לא ידע דבר על השיר, אלא קלט את המנגינה באקראי מן הרדיו." מעניינת העובדה ששמר התייחסה בנדיבות סלחנית למלחין שכתב יצירה מוסיקלית המבוססת על הלחן "ירושלים של זהב" שאותו קלט לדבריה "באקראי מן הרדיו", כאשר יותר מעשרים שנה מאוחר יותר הודתה בכך שהיא עצמה הושפעה באופן לא מודע מלחן של שיר אחר.

נעמי שמר לוחצת את ידו של נשיא המדינה יצחק נבון במעמד קבלתה את פרס ישראל לשנת תשמ"ג, 18.4.1983,  הצלם: יעקב סער, תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית
המכתב השני שיוצג בהמשך נשלח כעשרים שנה מאוחר יותר בהקשר של השתתפותה של שמר במאבק למען המשך שידורה של תכנית הרדיו "נתיבה מדברת ומקשיבה" בהגשת נתיבה בן-יהודה, ששודרה במהלך השנים 1995 - 2005. בן-יהודה, שהשתתפה במלחמת העצמאות כלוחמת פלמ"ח, הייתה מהדוברות הרהוטות של "דור תש"ח" והעבירה את הרוח של דורה בתכנית הרדיו שלה שבה השמיעה שירים מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה. במהלך 1998 התקבלה החלטה בהנהלת "קול ישראל" להוריד את התכנית בשל הערכה שמספר המאזינים שלה הוא נמוך ולא מצדיק את המשך שידורה. החלטה זו עוררה התנגדות בקרב קהל המאזינים הנאמנים של התכנית ובכללם נעמי שמר. שמר הצעירה בשנתיים מנתיבה בן-יהודה, שנולדה בקבוצת כנרת בשנת 1930, הזדהתה במידה רבה עם הרוח של "דור תש"ח" ורבים משיריה השתייכו לסגנון המכונה "שירי ארץ ישראל" המזוהה עם דור זה. אחד הבולטים שבהם היה השיר "בהאחזות הנח"ל בסיני" מ-1968 הכולל את המילים:
בהאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.

את ארץ ישראל האבודה
והיפהפיה והנשכחת,
והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת


ניתן להבין את התגייסותה של נעמי שמר למאבק נגד הורדת התכנית של נתיבה בן-יהודה לאור הלך הרוח המובע בשיר זה ולהעריך ששמר ראתה בתכנית קול המבטא את "ארץ ישראל האבודה" שאליה התגעגעה. מאבק זה זכה להצלחה וההחלטה להוריד את התכנית בוטלה, אחרי התערבותו של ראש-הממשלה דאז (ובהווה) בנימין נתניהו. בעקבות זאת שלחה שמר מכתב תודה לנתניהו ב-27.12.1998 (תעודה מס' 2) הנמצא בארכיון בתיקי לשכת ראש-הממשלה (בתיק שסימולו ג-13819/17). שמר כתבה לנתניהו: "תכנית זו שרדה בזכות התערבותך. אני מודה לך מקרב לב בשם המאזינים, בשם נתיבה ובשמי". למכתב צורף מאמר מאת פרופ' אמנון רובינשטיין, ששמר הזדהתה איתו, שבו הביע את אהבתו לתכנית של בן-יהודה ול"שירי ארץ-ישראל". במכתב התשובה (תעודה מס' 3) כתב נתניהו: "שמחתי לקבל את מכתבך ואת הכתבה שצירפת אליו. את ונתיבה ראויות לא פחות לתודה ולברכה".

נעמי שמר ושר הביטחון משה דיין, 17.6.1973, הצלם: הרמן חנניה, תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית
התפיסה שהנחתה את נעמי שמר במסגרת התגייסותה למאבק למען התכנית של נתיבה בן-יהודה, באה לידי ביטוי גם בהוראות שהשאירה לפני מותה לגבי אופן ניהול טקס הלוויה שייערך לה בבית הקברות כנרת. שמר ביקשה שבמהלך הלוויתה ישירו את השיר "כנרת" ("שם הרי גולן") שהלחינה למילותיה של רחל המשוררת ושלושה שירים שלהם כתבה הן את המילים והן את הלחן: "חורשת האקליפטוס", "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"נועה". ארבעת השירים ביטאו באופנים שונים את הקשר הרגשי העמוק של שמר לנוף ילדותה (חוף הכנרת ועמק הירדן), שהיה אחד המקורות המרכזיים לחיבור שלה ל"ארץ ישראל הישנה" ולאהבתה לתכנית הרדיו של נתיבה בן-יהודה.

אין תגובות: